במקור נכתב על ידי קגנס
ואני נוסע על כבישים שהשתתפתי במימון סלילתם. אם הייתי משתמט ממיסים אזי בהחלט הייתי טרמפיסט שראוי להיענש ואכן הייתי נענש.הרבה יותר בחומרה, אגב, מאשר אם הייתי משתמט משירות צבאי (מעילת מס בהיקף גדול=ישיבה ממושכת יותר בכלא מסרבן גיוס). העניין הוא שבעוד סלילת הכבישים היא משימה ציבורית שבהגדרה היא נתונה בידי קבלני משנה פרטיים מכספי מיסים. לעומת זאת, השירות הצבאי מוגדר כמשימה ציבורית בהשתתפות האזרחים כולם.
שים לב להמשלה שלי-
אתה משלם מיסים איתם בנו את הכביש- אתה משלם מיסים איתם בנו צבא.
אתה לא עובד כסולל- אתה לא מתגייס.
לטענתך- יש להעניש מי שלא התגייס. הסבר לי מדוע אין להעניש מי שלא סלל.
את המיסים אתה גם ככה משלם, אבל למה אתה חייב להשתתף גם בסלילה? אתה יודע מה- לא נשאל למה. עובדתית, פחות אנשים רוצים להיות סוללים, לא בכפייה בכל אופן.
לא הזכרתי כבישים בהקשר של הפרטה, מבחינתי זאת יכולה להיות מע"צ, הזכרתי כביש כשירות ממשלתי כלשהו שכולם מממנים במיסים, לא כולם משתתפים בו בפועל.
האם השירות הצבאי צריך להיות במודל "צבא העם"? לדעתי זה בלתי אפשרי אחרת בנסיבות הישראליות שכן אין שום סיכוי להחזיק צבא שכירים בגודל מספק לצרכים הביטחוניים בהינתן גודל האוכלוסיה. ראשית, משום שאין לך משאבים גדולים מספיק לשלם עבור משכורות סבירות לכלל החיילים הדרושים (ובייחוד כאשר אתה צריך צבא גדול מספיק לזמן מלחמה כוללת אך רוב אותם חיילים לא דרושים למשימות השוטפות) וגם משום שלא תמצא מספיק מתנדבים כאשר השירות הצבאי מוגדר כמקצוע ולא כמשימה לאומית. בוודאי שלא תקבל את אותה רמה של חומר אנושי שתקבל כשמדובר ב"צבא העם".
מסכים לגבי האוכ' והתקציב, גם ציינתי את זה. אבל זה לא אומר שאי אפשר להתחיל לשלב את זה. וזה בטל לא אומר שעוד פחות מדור, עם אוכ' מספיק גדולה, לא תוכל להחזיק את זה.
אגב, אם הזכרת חומר אנושי- לטעמי זאת דמגוגיה לא מבוססת. המקומות המובחרים ביותר בצבא, הקרביים ביותר או המתוחכמים ביותר, בנויים למעשה על מתנדבים ועל חיילים מקצועיים- טייסים, לוחמים ביחידות מובחרות, יחידות טכנולוגיות, מהנדסים (עתודאים). הרי אף אחד לא הוכרח ללכת לעתודה, לקורס טיס או לסיירת. אבל כשמדובר על להיות חירניק דביל (מחילה..) פתאום אתה חושש לחומר האנושי? איך זה נשמע לך הגיוני?
בשביל להחזיק ולשמר את מודל צבא העם אתה חייב לחזק את התפיסה שהשירות הצבאי הוא חובה לכל דבר, ללא שמץ של מימד התנדבותי או של "עשיית טובה". לא מדובר רק בדיבורים וסיסמאות מהסוג שכבר העלתי פה אלא גם במדיניות נוקשה מאוד של אי שיחרור וענישת משתמטים ואי משרתים. הבעיה העיקרית באי סנקציות מספיקות והעדר מאמץ לגיוס הכל הוא שמי שכן מתגייס מפתח כמה תחושות מזיקות מאוד:
1. התחושה שבעצם אין צורך בכל החיילים, לצבא יש ממילא עודף ולכן לא אסון אם גם הוא לא ישרת.
2. התחושה של "פרייאריות", שהיא תחושה לגיטמית ומאוד מפחיתת מוטיבציה.
כפי שציינתי פסקה קודמת- חוד החנית הם מתנדבים וחיילים מקצועיים.
אבל באמת אין צורך בכל החיילים, וגם אתה מסכים איתי. הרי אתה אומר שיש לשמר את המודל הזה בשל ערכים, לא בשל צורך מבצעי. כמו שכתבתי למעלה- האם יש לך מה לעשות עם נשים שמשרתות 3 שנים בלי שחרור מעודף כ,א? יש לך מה לעשות עם עוד עשרות אלפי מתגייסים בשנה? התשובה היא לא. אלא אם אתה רוצה ליישם את חוק פרקינסון.
כשאני הייתי מלש"ב, התפיסה בציבור הייתה שמי שלא מתגייס יסבול מזה קשות-למשל,טענו שהוא לא יוכל לקבל רשיון נהיגה, שלא יוכל להתקבל לכל מיני עבודות וכיו"ב. היום אני מבין שהתפיסה אחרת לגמרי.
יפה, זה מה שאני טוען. זאת תפיסה שסוציולוגים ינתחו במשך זמן רב, לא לנו לעסוק בזה. אבל אי אפשר להתעלם מזה.
המסר לציבור צריך להיות שכל אחד כמעט יכול לשרת, ואין תירוץ קביל אלא במקרי קיצון. אין כמעט אדם שלא מסוגל לעשות תפקיד כלשהו במסגרת הצבא. מי שאינו יכול חייב להיות אדם עם נכות פיזית או נפשית קשה ביותר, כזו שמונעת גם עבודה באזרחות, נהיגה וכו' ולכן אין לאפשר למי שפטור מסיבות כאלה לקבל רשיון נהיגה, לעבוד בתפקידים שונים וכדומה עד שיוכיח שהוא כשיר דיו בכך שימלא את חובתו הביטחונית. לדוגמא: הייתה איתי בחורה בתיכון שסבלה משיתוק מוחין בדרגה שהקשתה עליה מאוד את התנועה ואת הדיבור. היא לא יכלה למשל לכתוב בעט אלא להקליד בלבד. מבחינה אמוציונאלית וקוגניטיבת היא הייתה מעל הממוצע והיא התגייסה לצבא לשירות מלא בהתנדבות. יש לי גם בן דוד צעיר ממני שנולד עם מגבלות שכליות רציניות (הייתי אומר פיגור שכלי, אבל זה קצת מורכב מזה) שמנעו מימנו למשל ללכת למערכת חינוך רגילה. למרות זאת, הוא התגייס לצבא. נכון שהוא עשה תפקיד מאוד פשוט שהתאים ליכולתיו ונכון שהוא לא החזיק נשק אבל הוא עשה את מה שיכל.
תתפלא, אפשר להשתחרר על דיכאון קל או מחלות איכות חיים שאינן מפריעות כלל לתפקוד תקין. לעיתים הצבא משחרר בכוונה כדי לא להתעסק עם הסיבוכים הרפואיים. אלא אם אתה מעוניין שפוליטיקאים או אנשי צבא יתערבו בשיקולים רפואיים, אני לא רואה פיתרון לזה. כמו שאני לא רואה פיתרון לשביתה איטלקית (המפקד, כואבת לי הרגל. המפקד, אני צריך רופא. המפקד, קשה לי לנשום. נשמע מוכר?).
ושיהיה ברור-המטרה איננה למלא מחסור בחיילים דרך גיוס של כמעט כל אחד. אני מודע לכך שיש עודף חיילים ללא פוטנציאל לוחם. המטרה היא לשמר את מודל צבא העם.
אז למעשה אתה מודה שאין מה לעשות עם כל המלש"בים, אבל אתה רוצה לראות אותם בשלשות עם מדים גם אם הם לא יעשו כלום, העיקר שאחרים לא ירגישו פראיירים, והעיקר שתשמר ערך ערטילאי, במקום לתגמל את אלו שכן משרתים ולמשוך את אלו שמתלבטים.
כמובן, במקרים מסויימים אפשר להמיר שירות צבאי לשירות אזרחי. אחרי הכל, ביטחון זה לא רק צבא וצה"ל בראשיתו לקח על עצמו לא מעט משימות שאינן צבאיות ממש. יש הרבה צרכים בתחום החינוך הבלתי פורמאלי, סיוע לקשישים, ביטחון הפנים וכדומה.
כמו כל בירוקרטיה, גם צה"ל ישמח לספח לעצמו סמכויות. זה לא אומר שזה נכון או טוב.
מאידך, גיסא מדיניות שעיקרה תיגמול מי שמשרת תביא להידרדרות מתמשכת במספר ואיכות המתגייסים, ולהעצמת המירמור משום שברגע שאתה מתחיל עם תגמול חומרי ממשי (בניגוד לדמי כיס במובהק כפי שהיה נהוג תמיד) הוא תמיד ייראה נמוך מדי. אנשים ירגישו כמו שכירים שמרוויחים מעט מדי ולא כמו מי שממלאים חובה אזרחית.
כי עכשיו הם לא מרגישים כך? עכשיו הם לא חושבים על אפשרות להוציא מהקב,ן שבוע שבוע ולצאת לעבוד? או יומיות על ת"ש?
ודיברתי למעלה על התהיה שלי לגבי הטענה על איכות כוח האדם.
|