1. כל שנה, בצפירת יום הזיכרון אני עוצם עיניים ומשחזר בראש את הקרב הארור שבו המפקד שלי נפל. השנה, עצמתי את העיניים ודימיינתי את הורי. דימיינתי איך הם היו מתנהגים לו גם אני הייתי נהרג באותו קרב. דימיינתי את הורי עולים לקבר שלי מידי שנה וכל זה. לא יודע למה זה קרה לי אבל זה מה שחשבתי עליו אתמול בלילה, בצפירה.
2. כל שנה, ביום הזיכרון, אני עולה לקבר של המפקד שלי ז"ל.
לפני כמה שנים האלמנה שלו נישאה בשנית. בהתחלה היינו מגיעים אליה הביתה לאחר האזכרה הרשמית אבל עם השנים היא התחילה "לתפוס מאיתנו מרחק" ובשנים האחרונות אין יותר "בית פתוח" אצלה, והיא נותנת לנו תחושה שהיא כבר עברה שלב ושאנחנו לא רצויים אצלה יותר. השנה, אסע לקבר, אתמוך בילדים של המפקד שלי, אבל האלמנה לא תהיה שם.
3. אפרופו ילדים, הבת שלי מספיק גדולה (אוטוטו 7) שהשנה היא היתה איתנו בטקס האזכרה הרשמי אצלינו ביישוב. והיום היא תהיה בבית העלמין.

במהלך איזה קרב הוא נפל, אם מותר לשאול ?

לשאול תמיד מותר. אאל"ט כבר סיפרתי עליו לפני כמה שנים. ואם לא אז אני מעדיף שזה יישאר אצלי.