עוד על ניצנים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Soloavia שמתחילה ב ""הופקרו למוות"- ספרו של ד"ר אורי מילשטיין על פרשת ניצנים במלחמת השחרור"
http://library.osu.edu/projects/heb...be/hbe00694.php
דניה מיכלין-עמיחי
ניצנים – סיפור גבורה
בדיוק כמו גלעד – רזה, תשוש, מסופר קצר, מנסה לחייך, כך פגשנו את אחי יאיר, לפני 63 שנה בניצנים, במקום בו נפל בשבי המצרי עם חבריו, ולשם הובאו בחזרה כעבור תשעה חודשים....
זו היתה רק ההתחלה. מאז הותקפה ניצנים לפעמים יום-יום. באותם ימים הגיעה לניצנים תגבורת של חיילים מגדוד 53 של חטיבת "גבעתי", ביניהם גם אחי יאיר. הכנופיות הערביות איימו על שלום ניצנים, התנכלויות מצידם הפכו שכיחות ביותר. בעשרים באפריל הותקפה ניצנים במשך 18 שעות רצופות. מועד הכרזת המדינה התקרב ולאיש לא היה ספק שהתקפות הערבים אך יתגברו. ב-14 במאי הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, וקיבוץ ניצנים היה שרוי במתח רב. ימים ספורים לאחר מכן, ב"מבצע תינוק", פונו ילדי הקיבוץ. בשלהי חודש מאי החלה הפלישה המצרית צפונה. מאות כלי רכב, ביניהם טנקים, משוריינים ותותחים, נעו על הכביש הראשי ונעצרו במרחק שלושים ק"מ מתל אביב, ליד גשר שפוצצו חבלני החטיבה, שלימים קיבל את השם "עד הלום".
קריאות המצוקה של ניצנים לצבא, המבקשות תגבורת נשק, לא נשאו פרי; עם מיספר מועט ביותר של כלי נשק, ניצב קיבוץ ניצנים מול צבא מצרי מחומש כהלכה. בשביעי ביוני נערך בניצנים קרב קשה ביותר, במהלכו נהרגה החובשת שולמית דורצ'ין, תוך כדי מתן עזרה לפצועים. ללוחמים נשארו מעט מאוד רובים, וההפגזה המצרית התגברה. הקרב נמשך משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות אחרי הצהריים. האלחוטאית מירה בן ארי שידרה למטה הגדוד: "המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת, הצבא המצרי בכל המשק, העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם."
היא יצאה עם מפקד המחלקה אברהם שוורצשטיין שצעק: "אין טעם להמשיך בקרב! זאת שחיטה! אנחנו נכנעים"!
הוא פשט את הגופייה מעל גופו והרים אותה אל על, מיד ירו בו. מירה, שבנה בן השנתיים פונה ב"מבצע תינוק" כמה שבועות קודם לכן, שלפה את אקדחה וירתה בקצין המצרי היורה. היא נורתה בחזרה ומתה במקום. בבגדיו של בנה נמצא מכתב לבעלה, ובין השאר כתבה: "אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, למען שיהיה אדם חופשי בארצו!"
ניצנים נכנעה. 33 מלוחמיה נהרגו ו-105 נלקחו בשבי, בתוכם אחי יאיר....
לדעתו של פונדק, ובהחלט לא רק לדעתו, ניצנים הופלתה לרעה ע"י הפיקוד העליון בגלל השתייכותה לתנועת הנוער הציוני ולא לשומר הצעיר. לפיכך לא נשלחו אליהם נשק ותגבורת, גם ביצורים וליווי שיירות ומשאיות נעשו במאוחר. ידוע ששמעון אבידן מח"ט החטיבה, העביר באפריל 48 נשק לנגבה, לגת ולגלאון....
יוסף דוריאל
ביום שישי, 4.6.1948, הופיעה בלשכת שר הביטחון בתל-אביב משלחת של נציגי יישובים שעמדו בחזית מול הצבא המצרי שפלש בכוח רב לארץ-ישראל. אברהם פבלוביץ', מא"ז קיבוץ ניצנים, הסביר את המצב הקריטי במיוחד אליו נקלעה נקודה זו, עם כ-140 לוחמים, כשלוחה של גדוד 53 של חטיבת גבעתי, אך ללא נשק תקני מינימאלי לעמוד מול התקפה צפויה של הכוח המצרי שהגיע לאשדוד וכיתר אותם לחלוטין. כאן המקום להזכיר, שכאשר השיירה הענקית של הצבא המצרי עקפה את ניצנים ונעה לכיוון תל-אביב, דיווחה על כך הקשרית מירה בן-ארי למטה החטיבה, שם לא נקפו אצבע כדי לתקוף את השיירה לפני שכוחותיה ייערכו להגנה היקפית. הם פטרו את הדיווח שלה בתירוץ שאי-אפשר להאמין למיספר הגבוה של כלי הרכב אותם היא ספרה. גם חיל האוויר, שעבורו תקיפה של שיירה על כביש ישר הוא מצב אידיאלי, הוזעק למערכה רק אחרי שהמצרים נערכו להגנה היקפית ליד אשדוד והצליחו להפיל את אחד המטוסים התוקפים. עזר וייצמן אמר על כך – "הלך לנו רבע מחיל האוויר."
יומיים לפני כן הובס כוח משולב של גבעתי והפלמ"ח, שניסה לתקוף את הריכוז המצרי באשדוד, וחלקו נסוג לניצנים, שם טיפלה אחותי שולמית בפצועים שלו, עד שיצאו בחסות הלילה חזרה לבסיסם. היה סביר מאוד שהמצרים, שראו בדיוק להיכן נסוג הכוח הישראלי המוכה (אך לא ידעו על הסתלקותו משם), ינסו להשלים את ניצחונם על ידי חיסול הכוח שהובס אך אמור לאיים על עורפם, ופירושו – התקפה מוחצת על ניצנים. פבלוביץ' לא ביקש רשות לחלץ בלילה גם את 140 הלוחמים מניצנים, שהיה סיכוי אפסי ליכולתם לעמוד מול המצרים שהביסו כבר קודם חטיבה שלמה של צה"ל. הוא רק ביקש תוספת של נשק, ובמיוחד – נגד הטנקים המצריים. וכך העיד פבלוביץ' לפניי על המפגש עם בן-גוריון באותו היום:
"בן-גוריון הפנה אותי אל לוי שקולניק (אשכול) ושמעון פרס, שהבטיחו כי תוספת נשק תישלח למגיני ניצנים והיא תחכה לנו למחרת בבאר-טוביה. למחרת, בשבת 5.6.1948, באתי לבאר טוביה אך שום נשק לא הגיע לשם עבור ניצנים.
ביום א' 6.6.1948 חזרתי אל סיומה אנטין (האחראי על המשלוחים) בתל-אביב והודעתי ששום נשק לא הגיע עבור ניצנים, אך שוב דבר לא נעשה.
בחצות אותו לילה התחילה הפגזת ניצנים, והכוח המצרי נערך לתקוף את היישוב. ביום ב' בבוקר, 7.6.1948, החלה התקפת שריון ורגלים על ניצנים, דלת הנשק, ובשעה 16:00 (אחרי יום שלם של לחימה נואשת ועשרות הרוגים – י.ד.) נשבר שארית כוח המגן וניצנים נכבשה."
לפי עדותו של יצחק פונדק, שהיה מפקד גדוד 53, היה חוסר פרופורציה משווע בין דלות הנשק שסופק לניצנים – לשפע היחסי של הנשק שסופק לקיבוצים של המפלגות "הנכונות". איש החבלה של הגדוד, עודד נגבי, העיד שכאשר הוא טיפל בהטמנת 219 מוקשים נגד רכב במרחב הגישה לנגבה, בדרך הגישה לניצנים הוטמן מוקש בודד אחד.
גביתי עדות זו, במסגרת התחקיר הפרטי שערכתי על כיבוש ניצנים, בו גרמו לנו המצרים לאבידות שלא היו כמותן קודם – 140 הרוגים ושבויים. בין ההרוגים היתה אחותי שולמית, החובשת הקרבית הנערצת של היחידה, שלאחר שנים נכללה בספר הגבורה של צה"ל, על הצלת חיים תחת אש האוייב. זו הייתה נקודת הקשר האישי שלי לפרשה, ולא ידעתי שאחרי 25 שנים אחזור שוב לפרי הבאושים שלה....
שנים אחרי גילוי הביזיון, לא מצאו מפקד גבעתי, שמעון אבידן, והפוליטרוק שלו, אבא קובנר, את הצורך להתנצל בפני הלוחמים שחזרו מהשבי והמשפחות השכולות של חללי הקרב. זו לא היתה צריכה להיות רק התנצלות על העלבון ללוחמים אלא, ובמיוחד, התנצלות על ההפלייה בה נתקלו המשפחות השכולות, שסומנו כקרובי חיילים שבחרו להיכנע במקום להילחם – על סמך שקריו של שמעון אבידן.
כשסגנו לשעבר בגבעתי, מאיר דוידזון, נשאל על כך בראיון בטלוויזיה, הוא הביט במראיין בעיניים תמימות של עגל, וגילה לו "סוד": "ראינו שתושבים של באר-טוביה שמים חבילות על עגלות, כדי לברוח מקרבת החזית, והיה צריך להפסיק את זה."
יהודה
נערך לאחרונה ע"י ykantor בתאריך 26-04-2013 בשעה 17:58.
|