אהלן! טוב זה קצת מגילה אבל מקווה שתבינו אותי כי אני די במצוקה..

אז ככה.. התגייסתי למערך הטכני.. כן כן.. וואלה באתי בגישה של באמת בכיף למרות כל החרא שאמרו על זה, אבל עזבו את זה.
עשיתי טירונות ואז 2 קורס בטכני (ווואלה היה כיף!), אבל אחרי זה התחילו הבעיות.. כשהגעתי לסדיר..
בקשתי וקבלתי להיות במוצב מסוים בצפון, מפה התחיל סוג של דיכאון שנמשך כבר עד היום:

כשהגעתי לשם קבלתי את השוק של החיים וישר אחרי שבועיים אמרתי להם שיש לי בעיות נשימה שם ובגלל שאין שם רופא אז העבירו אותי לבסיס אחר בצפון.
באותו בסיס לא הצלחתי להסתגל.. גם לא אהבתי את התפקיד (לא משנה איזה) וגם לא הסתדרתי עם האנשים, כולם היו שם ערסים דפרים כאלה חח..
מפה לשם בקשתי לעבור לבסיס בדרום בגלל שחבר שהיה איתי בקורס היה שם ואמר שממש טוב שם!
עשו לי קצת בעיות עם זה כי אחרי הכל לא כזה קל לעבור בסיס, אבל אחרי חודש וחצי - עברתי.

אז הנה הגעתי לבסיס ה3 בסדיר, בגישה הכי טובה שיכולה להיות.. אבל מה? היציאות. 11-3.
ממש קשה לי עם היציאות וזה ממש שינה אותי, אני מסתובב שם כמו איזה זומבי כי אין לי מצב רוח לכלום, לא ישן הרבה כי חושב על זה, בקושי אוכל, מצחצח שיניים פעם ב.. ובקיצור - מזניח את עצמי.

אני שם כבר חצי שנה כמעט, וביקשתי לראות קפ"ס (כמו קבן - רק בחיל האויר).
בפגישה הראשונה איתו סיפרתו לו את הסיפור והוא רצה לקבוע עוד פגישה.
בפגישה השניה הוא רצה שאני אתחיל ללכת יותר לחדר כושר, בריכה (כןכן אחלה של תנאים.. אבל עדיין ממש קשה לי) ואהיה יותר עם אנשים, אמרתי לו שזה קשה לי ושרציתי לברוח.

בקיצור הוא קבע לי עוד פגישה איתו רק עוד 3 שבועות, מהפגישה השניה לא יצאתי בהרגשה טובה, כאילו הוא לא הולך לעזור לי.. רק אומר יהיה בסדר יהיה בסדר.
אני כבר לא יודע מה לעשות, המפקד מביא לי אפטרים כשאני צריך אבל עדיין אני חוזר לבסיס עם הרגשה של דיכאון, אני בבית חושב רק על זה שאני הולך לחזור לבסיס וזה גורם לי הרגשה של דיכאון.

לא יודע כבר מה לעשות.. למפקד אין כל כך איך לעזור לי יותר מידי חוץ מאפטרים שלא עוזרים וקפ"ס שאומר שזאת רק תקופה רעה.

לא יודע כבר למי לפנות או מה לעשות. רציתי לשתף אותכם ולדעת מה אתם הייתם עושים..

תודה אם קראתם והקשבתם! שתהיה שבת שלום והמשך שירות מהנה לכולם...

אתה רוצה לצאת מהמצב רוח המבאס הזה? יש לי עצה מאוד פשוטה אליך שעל פניה אפילו תראה לך טיפשית.

עצתי אליך היא כזאת: תצטיין בתפקיד.אני לא יודע במה זה כרוך כי בתפקידי בצבא הייתי במקום שונה לחלוטין,אבל בכל זאת:תצטיין.תלמד את התפקיד.תשקיע.תעבוד מעבר לשעות הפעילות שלך.אל תחשוב על תנאים ועל בסיסים טובים יותר.אל תחשוב אפילו על האנשים שבסביבה שלך.
מחוייבת שאדם לוקח על עצמו ומצליח לעמוד בה,באופן טיבעי מפרה אותו ומעניקה לו בחזרה תחושת מסוגלת.מעבר לכך,בגלל שצה"ל זו מסגרת שמלאה באנשים בלתי-מחוייבים וחסרי מוטיבציה בעליל,הפגנה של מוטיבציה ומחוייבות אישית זוכה להערכה (ואני אומר את זה מנסיון אישי,ובלי טיפת ציניות).

בהצלחה בהמשך הדרך.

יש שיאמרו שאני חולם,אך איני היחיד

ציטוט:

במקור נכתב על ידי כרקדי אתה רוצה לצאת מהמצב רוח המבאס הזה? יש לי עצה מאוד פשוטה אליך שעל פניה אפילו תראה לך טיפשית. עצתי אליך היא כזאת: תצטיין בתפקיד.אני לא יודע במה זה כרוך כי בתפקידי בצבא הייתי במקום שונה לחלוטין,אבל בכל זאת:תצטיין.תלמד את התפקיד.תשקיע.תעבוד מעבר לשעות הפעילות שלך.אל תחשוב על תנאים ועל בסיסים טובים יותר.אל תחשוב אפילו על האנשים שבסביבה שלך. מחוייבת שאדם לוקח על עצמו ומצליח לעמוד בה,באופן טיבעי מפרה אותו ומעניקה לו בחזרה תחושת מסוגלת.מעבר לכך,בגלל שצה"ל זו מסגרת שמלאה באנשים בלתי-מחוייבים וחסרי מוטיבציה בעליל,הפגנה של מוטיבציה ומחוייבות אישית זוכה להערכה (ואני אומר את זה מנסיון אישי,ובלי טיפת ציניות). בהצלחה בהמשך הדרך.

אני אגיד לך את האמת - באמת שניסיתי.
הגעתי למקום הזה עם פול מוטיבציה כי באתי למקום שרציתי לבוא אליו וגם מקום שאני מכיר מישהו, והתחלתי ללמוד, ואז נגמר החודש הסתגלות (חמשושים) והתחילו החצאים ופשוט השתנתי, נהייתי אדם אחר.
זומבי מהלך כבר חצי שנה ואף אחד לא יכול לעזור לי.. אין מוטיבציה בכלל ללמוד עוד וגם לא רוצה, המקצוע התחיל לשעמם אותי.. פשוט חרא, מרגיש חרא

תאמין או לא, כל חייל שצריך להגיע לבסיס לשבועיים שלוש (ואפילו ליומיות) מתבאס מזה, ולא כולם מקבלים אפטרים באמצע.
אבל באסה זה לא דיכאון, והרצון ללכת הביתה, זה לא הרצון לדפוק לעצמך כדור בראש. כל אחד מוצא את הנקודת אור שלו בשירות, ותאמין לי יש אנשים עם שירות הרבה יותר קשה ופחות נקודות אור שמחזיקים מעמד בצורה מעוררת כבוד. אני בעצמי הייתי סובל משביזות יום א' שמתמשכת מיום החזרה לבסיס ועד היציאה הביתה (ולי ממש לא היה בריכה או אפטרים) אבל אתה צריך להבין שאתה כבר לא ילד ואתה לא בבית הספר, הדבר שדורשים ממך הוא הדבר שדורשים מכולם למען מטרה מסוימת. אני אוסיף ואומר שלדעתי והרגשתי הערך של התקופה הזאת היא גדולה, ומוסיף לבניין האישיות, ורק משום העובדה שבתקופת השירות אתה לא מפיק תועלת עצמית, אלא עושה אך ורק למען הכלל.
זו דעתי הכנה בנושא, יכול להיות שאתה באמת סובל מדיכאון, לא מקומי לשפוט זאת, אבל בחייאת, צריך לקחת דברים בפרופורציה, צבא זה לא החיים, זה חלק קטן מהחיים, אתה בא נותן שנתיים-שלוש וממשיך הלאה, אין צורך לקחת את המצב קשה מדי.

לא כולם בעלי אופי חזק ובעלי האפשרות להיות לוחמים או לבצע תפקידים מוערכים כאלה ואחרים.
תפקידי ג'וב/ תומך לחימה אפורים שוחקים נפשית ככל הנראה יותר מאשר תפקידי לחימה.
בכל זאת כשאתה היית יוצא הבייתה בטוח יצא לך לראןת פה ושם מבטי אהדה מאנשים ברחוב/ נהגי אוטובוס וכדומה.
פעם בתקופה הייתי גם פוגש איזה קשיש שמח שמראה לך תמונות שלו ב48 עם התג בעל העץ המפורסם.
מה גם שאופי השירות הפיזי + מחסור כרוני בשעות שינה והחברויות שנוצרו במסגרת המסלול מנעו לפחות ממני דכאונות/התבאסויות חמורות.. פשוט לא היה זמן להתעסק עם זה.

לכן העצה שלי לבחור היא פשוט להקשיב לקב"ן!
תתחיל לעשות עם עצמך משהו מועיל לך אישית(תלמד לפסיכומטרי/ תשפר בגרויות/ תעשה תואר בפתוחה/ תכין את עצמך למרתונים) אם יש לך כל כך הרבה זמן פנוי לנצל בהסתובבות כמו זומבי.
תתחיל לדבר עם אנשים מסביבך ותראה שאתה לא היחיד בבסיס שסובל מזה, אולי זה יעזור לך לפתח מערכות יחסים משמעותיות שיעודדו אותך לבוא יותר שמח לבסיס ולחוות חוויות "מעוררות".

זכותך לדעתך, אני דבק בדעתי.
בדיוק ראיתי את הפרק הראשון של הסדרה ״גולני״ בערוץ 10, הזכיר לי מה הייתי מוכן לעשות בשביל הסיכוי לצאת חמשוש....

תשבע חביבי, צבא זה לא קייטנה...
אני כן מבין את זה שיכול להיות קשה, ויש אנשים שיהיה להם קשה יותר. עם מספיק לחץ אתה תוכל בוודאי לעבור לבסיס פתוח כלשהו.
בתור אחד שעשה 12/2 במשך 7 חודשים ואז 11/3 חצי שנה - זה חרא יציאות, שיש אנשים שעושים את זה ביחד איתה ויש איתך חבר'ה שאתה אוהב ושאתה רואה דברים שאתה מסוגל להשפיע בתפקיד שלך, זה נותן מוטיבציה. נשמע שהתנאים אצלכם מאוד טובים וחבל לוותר על הכל עכשיו, יומיות אלה לא חיים חברתיים במיוחד וזה לא הכי נעים - אתה צריך להגיע להספק עבודה גדול יותר בשעות שאתה נמצא (במקצועות שאתה נמצא בהם) ולא בידיוק יהיה לך זמן לצאת אחכ. זה רק לישון בבית ולקום מוקדם מידי. אתה עלול להצטער שפספסת חוויה במקום איכותי. מה שאני מנסה להגיד בסה'כ זה שתנסה לראות את הצדדים החיוביים בשירות ולהנות מהם.

"זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש" - וינסטון צ'רצ'יל

עם התגובות שנכתבו לך.
אני חושב שאתה צריך לנסות להתמודד קצת עם מה שקורה. כמובן שתמשיך להיות מטופל ותקשיב לעצות הקפ"ס. אבל שים לב שהעבירו אותך בסיס כל פעם שרצית(שזה כבר נדיר ולא כזה פשוט בצבא), אולי אתה פשוט צריך להתמודד. לנסות קצת יותר(ושוב, להמשיך ללכת לקב"ן אם אתה מרגיש שאתה צריך).
לאף אחד לא פשוט בצבא.

עלית מדרגה מהתיכון. אתה מתחיל להתחכך עכשיו בחיים האמיתיים. כמו שידעת ללחוץ ולעבור בסיסים, עכשיו תשתמש ביכולת האישית שלך לבנות את עצמך. תנסה להתמקד באיזושהי עשייה למשך חודש ואחר כך לעוד חודש.
הכי מתגמל זה להתחיל מאימון גופני או תחום מקצועי שיש לך הכשרה בו או אפילו עניין רב.
אח''כ הכל ייראה שונה.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'