לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 17-08-2013, 09:17
  G_Zhukov G_Zhukov אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954

בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954

פונדק קיבל ממשה דיין הבטחה שמעולם לא קוימה. כעת החליט הרמטכ"ל גנץ להפוך אותו לתא"ל הראשון בתולדות צה"ל המקבל דרגת אלוף כשהוא בדימוס

תת-אלוף בדימוס יצחק פונדק, שהיה בין תפקידיו הצבאיים מפקד גייסות השריון, יקבל בשבוע הבא את דרגת האלוף שהיה אמור לשאת כבר לפני כמעט ששה עשורים. פונדק, שחגג לפני חודשיים את יום הולדתו ה-100, הוא התא״ל הראשון בתולדות צה״ל העולה לדרגת אלוף כשהוא בדימוס ולא בשירות פעיל. בכך מוכתר בהצלחה מאבקו הממושך לתיקון העוול שנגרם לו מאז אמצע שנות ה-50.

פונדק, יליד יוני 1913 המתגורר בכפר יונה, התבשר היום (ששי) כי הרמטכ״ל, רב-אלוף בני גנץ, החליט בתחילת החודש להיענות לבקשתו וכי שר הביטחון משה יעלון אישר את החלטת גנץ. פונדק יקבל את דרגתו בטקס שייערך בלשכת הרמטכ״ל, בנוכחות שר הביטחון. להחלטת גנץ, שנולד בשנת פרישתו של פונדק מצה״ל, קדמו חוות-דעת מסתייגות של קצינים באגף כוח-אדם, שהזהירו מפני ״תקדים״, אך גנץ העריך כי הסיכון שתא״ל נוסף שקופח לפני שנים ידרוש בהגיעו לגיל 100 כי ינהגו בו לפי תקדים פונדק אינו גבוה.

קידומו של פונדק לדרגת אלוף פורם את תקרת החאקי של צה״ל. קצינים רבים המשרתים במילואים קודמו ברבות השנים מדרגת אלוף-משנה לתת-אלוף, אך שום תא״ל לא זכה במילואים לדרגת אלוף. כאשר נוסדה דרגת התא״ל, ב-1968, כמקבילה לגנרל עם כוכב אחד, קיוו בצה״ל שההתייחסות אליה תהיה דומה להתייחסות לאלופים, בין השאר משום שמספר נושאי דרגות אלה היה דומה, כ-20; אך במהרה תפח מספר התת-אלופים בשירות קבע לכ-100, ודרגת האלוף נותרה ייחודית ביוקרתה.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2099279.1376719210!/image/553540461.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/553540461.jpg]




לשני קצינים שנהרגו בעת שירותם הוענקה דרגת אלוף לאחר מותם - ראש אגף ההדרכה בהגנה, יהושע גלוברמן, ואלוף פיקוד הדרום במבצע ״קדש״, אל״מ אסף שמחוני. למפקדו הראשון של חיל הים, פול שולמן, שהסכים לשרת מאוחר יותר כראש-מטה החיל בדרגת סגן-אלוף, הוחזרה דרגת האלוף במותו. דרגת אלוף הוענקה גם למפקד האצ״ל דוד רזיאל, שנים לאחר שנהרג בהפצצה בעיראק. קצינים בדרגת תת-אלוף שפרשו מקבע לפני מלחמת יום הכיפורים והוחזרו לשירות (יקותיאל אדם, משה גדרון) קודמו בדרגה עם קבלת תפקידי אלוף.

פונדק היה מפקד גדוד וחטיבה בקרבות מלחמת תש״ח ומפקד הנח״ל לאחריה, לפני מינויו למפקד גייסות השריון. בקיץ 1954 הבטיח הרמטכ״ל משה דיין לפונדק כי, כמקובל באותה תקופה, לאחר שהייה של שנה בדרגת אלוף-משנה בתפקיד שדרגת התקן שלו היא אלוף יועלה לדרגה זו. לאחר כחמישה חודשים הודיע דיין לפונדק כי לא יוכל לקיים את הבטחתו, בגלל סירובו של שר הביטחון, פנחס לבון. בזכרונותיו סיפר דיין כי לבון החליט להקפיא אז את קידומם של אלופי-משנה ששירתו בתפקידי אלוף וכי החריג היחיד שאישר היה ליצחק רבין, ראש אגף ההדרכה.

אף שלבון התפטר שלושה חודשים לאחר מכן ודוד בן-גוריון חזר למשרד הביטחון, נמנע דיין מקיום ההבטחה לפונדק. כך נהג גם הרמטכ״ל הבא, חיים לסקוב, שהודיע לפונדק שאין בדעתו להעניק לו תפקיד של אלוף והציע לסייע לו במציאת תעסוקה מחוץ לצה״ל. פונדק השתחרר משירות קבע ומילא תפקידים במשרד העבודה, בראשות מועצת ערד ובשירות החוץ. דיין, בהיותו שר הביטחון, ביקש ממנו לחזור לשירות קבע כמושל רצועת עזה וצפון סיני, בדרגת תת-אלוף. בתפקיד זה התנגש פונדק תכופות עם אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. לפני מלחמת יום הכיפורים פרש סופית מצה״ל.

כרמטכ״ל וכשר הביטחון התנגד דיין להענקת דרגת אלוף לנשיאי בית-הדין הצבאי לערעורים, נחום שדמי (שאותו השאיר בדרגת אל״מ, למרות הבטחה שלדברי שדמי קיבל מבן-גוריון), שמואל גודר (שאותו הדיח דיין מפיקוד על חטיבה במבצע קדש) ויהודה גביש - שני האחרונים נשאו דרגת תת-אלוף. כל הנשיאים האחרים של בית-הדין הצבאי, ב-65 שנות צה״ל, היו אלופים.

ידידיו של אורי בן-ארי, שנאלץ לפרוש מצה״ל כאלוף-משנה בהיותו מפקד גייסות השריון ב-1957, הוחזר לשירות מילואים פעיל כמפקד חטיבת ״הראל״ במלחמת ששת הימים והועלה לדרגת תא״ל כסגנו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש במלחמת יום הכיפורים, פעלו לאחר 1973 לקידומו לאלוף. הפרקליטות הצבאית התנגדה לכך, כרגיל בנימוק התקדימי, אך הבטיחה שתוענק לו זכות-היתר היחידה המבחינה בין אלופים לבין תת-אלופים וקצינים זוטרים יותר - הלוויה צבאית. בן ארי ויתר על הכבוד ובחר בהלוויה אזרחית.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2099266























_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir
Humphrey Appleby


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 17-08-2013, 10:54
  G_Zhukov G_Zhukov אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
על פרשת קרב ניצנים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי G_Zhukov שמתחילה ב "בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954"

באתי לבקש סליחה

פרשת הכניעה של ניצנים במלחמת העצמאות ממשיכה לרחוש כאילו קרתה אתמול. בגיל 91 עדיין נאבק יצחק פונדק, ממפקדי הקרב, לתיקון העוול שנעשה ללוחמים, אם כי מודה בכמה טעויות. למשל, הדחתו המבזה של מ"פ ג' על לא עוול בכפו. בחזרה לזירת הטראומה


  • אביחי בקר
  • פורסם לראשונה: 20.04.2004
במלחמת העצמאות פיקד יצחק פונדק על גדוד 53 של גבעתי. ארבעת יישובי הספר בגזרה שעליה הופקד היו, ממערב למזרח, הקיבוצים ניצנים, נגבה, גת וגלאון. הצבא המצרי כבש את ניצנים ב-7 ביוני 1948 בקרב שנתפש בעיני רבים ככניעה ישראלית משפילה. 30 ממגיני המשק נהרגו בקרב, 105 נכנעו ונלקחו בשבי לכלא עבסייה בקהיר. רק ארבעה הצליחו לפרוץ את טבעת המצור ולהיחלץ.
43 שנים אחרי הדברים האלה התקבל במזכירות קיבוץ ניצנים, שהוקם מחדש אחרי המלחמה, מכתב בזה הלשון: "הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חיילי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק". התגובה לא איחרה לבוא: "ליצחק היקר שלום רב. כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך המתייחסת למקום מנוחה אחרונה, יחד עם רעייתך, בבית העלמין של הקיבוץ".
לפני שנתיים נקברה מאשה פונדק בניצנים. החלקה שליד קברה שמורה לבעלה. בין זו לבין שוליו של קבר האחים שבו נטמנו חללי הקרב על ניצנים מפרידים 150 סנטימטרים. כדי לחבר ביניהם אחרי מותו הכשיר פונדק שביל אבן, "כדי שיהיה לי קל להיפגש אתם, אם יש עולם הבא". הכאב מדריך אותו, הוא מגלה, או שמא אלה ייסורי המצפון שרודפים ולא מרפים ממנו, שהרי אולי היה ביכולתו לעשות יותר כדי למנוע את נפילתם.
"הסיבה היא שלא הייתי מספיק תקיף אז", אומר פונדק כשהוא פותח את שער בית הקברות. "כשבאתי למח"ט שמעון אבידן והודעתי לו שניצנים הולכת ליפול, עמדו במפקדת החטיבה ארבעה נפוליונצ'יקים (תותחי 62 מ"מ) וסוללת מרגמות 120 שבקלות אפשר היה לקדם ולירות אתם על המצרים שתקפו את הקיבוץ. זה לא נעשה. התחלתי לצעוק, הסבירו לי למה לא מפעילים את הנשק, ובמקום לשבור להם שם את הראש, שתקתי".

מה שלומך, המפקד

פונדק, תת-אלוף בדימוס, חי את סיפור ניצנים בכל נפשו ומאודו. בן 91, נמרץ, חד ונוקב כאילו גילו מחצית מכך. זיכרונו מעורר קנאה, הבלורית עדיין מתנופפת, הראייה 6:6, אפילו למשקפי קריאה אינו זקוק. לוח הזמנים שלו, בעיקר עתה, לקראת שבוע העצמאות, עמוס כשל מנכ"ל. אדם מדהים. מדי חודש בחודשו, זו כבר מסורת, מתקשר אליו חייל מתקופת הגדוד, דוד עוזרי, "מה שלומך המפקד", כך כבר שנים. "למה אתה מצלצל", תהה פעם פונדק על העקביות. "אני מצלצל כי פעם בחודש אני עושה לך בבית הכנסת 'מי שבירך' וחשוב לי לדעת אם זה עוזר", הסביר הטוראי. "עד עכשיו זה עוזר מצוין, רק תמשיך ככה", הודה פונדק על הברכות.
ספק אם יש בתולדות מלחמת העצמאות פרשה טעונה וטראומטית כמקרה ניצנים. מדי עשור שב ומתעורר הדיון בעניינו: עתה על הפרק ספרו החדש של רם אורן, "המטרה תל אביב", שמתמקד בקרב ניצנים. בשנת 1990 החיה את הפולמוס מחקרו המעמיק של צביקה דרור, "ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים". בדצמבר 83' גרמה לסערה כתבה שהכין יעקב אחימאיר לטלוויזיה הישראלית. פרשת ניצנים מסרבת לרדת מעל במת ההיסטוריה, אבל לדור הנכדים כל זה אומר מעט מאוד, אם בכלל. בשביל אלה ניצנים אינו פרק מאלף בתולדות ישראל אלא מלה נרדפת לחוף ים, פסטיבלי רוק, בומבמלות ושאנטי.
אבל פונדק בשלו. "למדתי את קרב ניצנים לאורכו ולרוחבו, הקיבוץ הותקף בטנקים, בארטילריה ובאווירונים, ההסתערות התחילה בשמונה בבוקר וקדמה לה הפגזה שנפתחה בחצות, הקרב נמשך עד ארבע אחר הצהריים והנה, למרות ההתנגדות העיקשת של המגינים, חיילים וחברי משק, המח"ט איפשר לפוליטרוק שלו, אבא קובנר, להוציא דף קרבי שמכתים את הקיבוץ לדראון עולם".

"נפילת ניצנים - כשלון", היתה כותרת הכרוז שכתב קובנר. "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף ונפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות". קובנר, שהיה ממקימי הארגון המחתרתי בגטו וילנה ואחר כך פרטיזן שימר את מורשת הקרב שספג ביערות מזרח אירופה, והפך את ניצנים לסמל של תבוסתנות, רפיון ומורך לב. "לקחתי על עצמי כמשימת חיים להשיב לניצנים את כבודה ולמחות את אות הקלון שהודבק לה לשווא", אומר פונדק.
לכאורה לא היה כלל צורך במאבק שהוא מנהל זה עשרות שנים, שהרי כבר בסוף מאי 49', זמן קצר לאחר שהוחזרו שבויי ניצנים ממצרים, שלח הרמטכ"ל יעקב דורי למזכירות הקיבוץ את ממצאי הוועדה שמינה "לחקור בפרשת המלחמה וההתגוננות". המסקנות היו צריכות להסיר את הרבב אחת ולתמיד מעל שמו של הקיבוץ, ולהכתים דווקא את שמו של קובנר בהתלהמות נמהרת:
"בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים", קבע הרמטכ"ל דורי. "פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכל מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".
דברים אלה לא הצליחו לשנות את דימוי נצרים בתודעת הציבור, מה גם שהמסמך לא זכה לתהודה הדרושה. בפברואר 82', דור וחצי לאחר ההתרחשות הדרמטית, פנתה מזכירות הקיבוץ לשירות הפסיכולוגי-הקהילתי בשער הנגב בבקשת סיוע, לנוכח תחושת המצוקה שנוצרה אצל רבים מהחברים. "יש בניצנים מעין מחלה, משהו ויראלי, שאנטיביוטיקה לא עוזרת לו. המחלה גורמת למעין שיתוק. מי שנולד כאן נולד נגוע", כך תוארה הבעיה באוזניהם של אנשי השירות.

קללה נוראה

"סיפור יום הקרב השאיר סימני שאלה רבים ורגשות של כעס אשמה ותסכול שלא התבררו עד היום", נמסר בדו"ח המסכם של הצוות המטפל, פסיכולוגית ועובד סוציאלי. "ניצנים מאופיינת כקהילה מסוגרת מאוד בתוך עצמה... מעט פעילים מחוץ לקיבוץ, מעט אנשים שיוצאים ללימודים גבוהים, הסגנון ואורח החיים שמרני יותר מקיבוצים אחרים... ללא ספק היתה השפעה לאירועי המלחמה על תהליך זה. הפגיעה כתוצאה מן הכרוז והאכזבה מן המוסדות שלא הושיטו עזרה מספקת גרמו לחוסר אמון בגורמים חיצוניים ולהסתגרות פנימית - אנו צריכים לסמוך רק על עצמנו".
"על ניצנים מרחפת קללה נוראה", אמר אז לפונדק נהג, חבר ניצנים, שנשלח לאסוף אותו לערב זיכרון שהתקיים בקיבוץ. "בגלל הדף הקרבי של אבא קובנר אנשי הקיבוץ נחשבו בארץ לבוגדים. ילד שסיפר שהוא מניצנים, הסתכלו עליו בבוז".
מלחמות רבות עברו מאז על המדינה, האנשים שקרב ניצנים הוא בשבילם פרק רב משמעות מתמעטים עד כדי קומץ. למי בכלל אכפת מניצנים? מתברר שמספרם גדול מהמשוער. ספרו של רם אורן, הבקיא ברחשי השוק, מעיד כי הסקרנות לא הגיעה עדיין לרוויה, ביום עיון שהתקיים לפני שנה מטעם יד בן צבי במכללה האקדמית באשקלון, "עמידה, פינוי, נסיגה", כשעל המוקד מקרה ניצנים, לא צפו המארגנים את הצפיפות שתיווצר באולם. המתדיינים היו ד"ר מאיר פעיל מהמרכז לחקר כוח המגן, פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב וד"ר מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה. פונדק, שישב בקהל, לא היה מסוגל להחריש לנוכח הסנגוריה שלימדו שני הראשונים על אבידן וקובנר, ובחמת זעם קם להגיב.
את ניצנים הקימו בשנת 1943 חברי תנועת "העובד הציוני", שיצאו מפולין ומרומניה ב-1939. הקיבוץ, על 70-60 תושביו, היה אז נקודה עברית יחידה ומבודדת בלב אזור ערבי שאוכלוסייתו 22 אלף נפש. מצפון לו היתה העירה אסדוד (אשדוד), מדרום מג'דל (אשקלון) וחממה, ממזרח בית דראס (מושב גבעתי), ממערב הים. בהחלטת החלוקה של האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 47', נשאר ניצנים מחוץ לתחום שיועד למדינה היהודית. היישוב הידידותי הקרוב ביותר, באר טוביה, היה במרחק שמונה ק"מ.
נובמבר 47' הוא גם המועד שבו נקרא פונדק לפקד על גדוד 53 בחטיבת גבעתי שזה עתה נולדה. "גדוד הפרברים" כונה הגדוד שלו שמגויסיו, "מדלת העם בעיקר", נשאבו משכונות הדרום של תל אביב, כרם התימנים, פלורנטין. את מצבת הגדוד השלימו אנשי היישובים שבגזרתו, ארבעת הקיבוצים וכן כפר ורבורג ובאר טוביה.
את המינוי קיבל פונדק מדוד בן גוריון אחרי ראיון שנמשך רבע שעה בלבד. ניסיון מבצעי לא היה לו, "ולא השכלה עממית אפילו. עשו אותי מג"ד בלי שפיקדתי אפילו על כיתה בקרב", הוא אומר באירוניה עצמית. במשפחתו הוא נחשב לגוי מבין ששת האחים לבית פונדיק. הוא עלה מפולין בשנת 33', הצטרף מיד למנגנון הקבע של "ההגנה", הוריד מעפילים בחוף סידנא עלי, עסק בהדרכה, וערב מלחמת העצמאות פיקד על נפת "גרשון", מרחב שהשתרע מגדרה עד לרביבים.

פגישה במנהטן

כדי להבין את עומק תחושותיו של פונדק יש לחזור אל אירוע אומלל שהתרחש חודשיים וחצי לפני המערכה המכרעת על ניצנים. שיירת אספקה שיצאה מבאר טוביה לניצנים נתקלה בכוח ערבי בפיקודו של עריק בריטי ליד המחנה הצבאי הנטוש בחסה. שתי המשאיות נחלצו, הגיעו בשלום לניצנים, אבל משוריני הליווי שקעו בבוץ וכותרו.
כוח חילוץ יצא בהוראת פונדק מבאר טוביה, הגיע לאזור המארב אבל לא יצר קשר עם הנצורים והמשיך משם לנצרים. פונדק הורה באלחוט למפקדי הכוח לחזור אל המשורינים, והנצורים חולצו לבסוף, אחרי שארבעה מחיילי גדוד 53 נהרגו וחמישה נפצעו. שני המשורינים הושארו בשטח ונלקחו שלל.
שרשרת הכשלים שהתגלו בתקרית האפילה על גילויי גבורה עילאיים. המג"ד בתגובה, למען יראו וייראו, הדיח את מפקד פלוגה ג', שלמה קרייזל, שלכאורה לא חתר ליצור מגע בעת שנשלח לחילוץ.
55 שנים חלפו, ותיקי הגדוד החליטו לכתוב ספר על תש"ח ופונדק, תוך כדי עיון בחומר הרב שהצטבר גילה לתדהמתו כי לא קרייזל פיקד על כוח החילוץ, ולכן טעות חמורה היתה להדיחו אז. אדרבה, הוא מצא שמ"פ ג' היה קורבן לעלילת שווא, שהוא ראוי למדליה על כושר המנהיגות והנחישות שהפגין אז תחת אש, ובוודאי לא לביזוי שבעקבותיו גלה בבושת פנים לארצות הברית.
נרעש ונרגש הפעיל פונדק את רשת הידידים והתורמים שטווה כיו"ר עמותת בית חטיבת גבעתי, ובעזרת הסניף האמריקאי איתר במנהטן את קרייזל, שבינתים שינה את שמו לשלמה חגי. זה היה ביוני 2003. פונדק, שהיה אז בביקור משפחתי בטמפה, פלורידה, המריא לניו יורק ואחרי הנחיתה חייג את המספר. "מדבר המג"ד שלך מ-48', אני מוכרח לראות אותך לכמה דקות בעניין חשוב ביותר", הוא פתח את שיחת הטלפון. "בשום אופן לא מוכן לפגוש אותך", השיב חגי. "אתה לגמרי צודק, אבל באתי לבקש סליחה", אמר פונדק.
"השתררה דממה", הוא מספר. "שמעתי שהוא מתייעץ עם אשתו ואז הוא חזר אלי, 'אני מוכן, אבל כשתגיע בבקשה אל תיבהל מהפנים שלי שהן עקומות. חטפתי אירוע מוחי קטן', הוא הזהיר. מיהרתי אליו, הוא גר בבית מפואר בקומה 16, כל מנהטן פרושה לפניו, תיארתי לו מה ואיך התברר לי, 'העפתי אותך לא בצדק על סמך דיווחים שקריים של קצין שלא היה מאוהדיך. אני מצטער. אתה היית בין גיבורי הקרב ואני הרסתי את חייך. העניין הזה רובץ עלי ולא נותן לי מנוח. מוכן לסלוח לי?'
"כמובן שהוא לא הסכים. פה התערבה אשתו, שהיא הרבה יותר צעירה ממנו. היא אמרה לי שהיא מכירה טוב מאוד את הפרשה, שבעלה לא שכח לרגע את העוול שנגרם לו, בגלל ההדחה החברים נטשו אותו והוא התקשה למצוא מקום עבודה ולכן עזב את הארץ - אבל לחשוב שהמג"ד יבוא בערוב ימיו במיוחד לניו יורק כדי לבקש סליחה, זה כבר בלתי נתפש. אל תלחץ עליו, היא ביקשה. ישבנו ושוחחנו, הוא בכה ואני בכיתי, נפרדנו בלי שהוא הסכים למחול לי אבל זה עוד יגיע", הוא מייחל. "את החלטתנו נעביר לך בכתב", הבטיחה אשתו בטרם נטרקה הדלת מאחוריו.

קצין פרוסי

השבוע נסעתי עם פונדק לסיור בנתיב קרבות ניצנים. התחנה הראשונה היתה האנדרטה לחללי קרב השיירה שמול מחנה השריון בחסה. כאן הצגתי לפונדק מסמך בכתב ידו של קרייזל. התאריך: יום לאחר ההיתקלות ההיא. "הפלוגה עומדת דום לזיכרם של אברהם פרחיה, זלמן שחר, פוקורני מאיר ושלמה רובינשטיין, חבר קבוצת ניצנים... קורבנות ראשונים אלה של פלוגתנו יחשלו בנו את הרצון ויקדשו את מטרתנו. מפקד הפלוגה מציין את התנהגותו היוצאת מן הכלל של שמעון בן יהודה, מפקד הכיתה, שלמרות הקורבנות בקרב אנשיו המשיך במאבק נגד כוחות גדולים של מאות פורעים... כמו כן את החובש ארצי והחייל דוד חנין".
דוד חנין הוא חמי, הסברתי לפונדק כיצד הגיע המסמך לידי. הוא היה במשך שנים רבות חבר הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית ומת לפני ארבע שנים בהישמע הצפירה ליום הזיכרון. את הקרב שבו נפצע לא הזכיר בחייו אף לא במלה.
מחסה נסע פונדק לקיבוץ ניצנים שבו התקבל, אף שבא ללא הודעה מוקדמת, בכבוד מלכים ממש. לא בכדי הוא יקיר היישוב, "מענטש" בלשונם. בארכיון הוא מגלה צילום נושן שלו, שלא ידע על אודותיו. כשהוא מתעדכן כמה עוד נשארו בחיים מדור ניצנים תש"ח, הוא מתעצב לשמוע ששישה בלבד, ומרביתם לא זכו כמותו לזקנה כה הדורה. "אולי תצליחי לגלות לי את העקבות של חבורה של בחורות מפולין, פליטות שואה, שעברו כאן בניצנים כשהייתי עוד מפקד נפת גרשון?" הוא מבקש מעובדת הארכיון. "אני זוכר שישבתי אתן, הן היו מפוחדות והסיפורים שהן סיפרו היו איומים".
לפני שנה, במלאות לו 90, ערכו לו חברי ניצנים ברוב עם מסיבת הפתעה. "אתה יודע איך קרה ששמעון אבידן הגיע בשנת 83' לדבר עם אנשי ניצנים? זה לא בא ממנו, הרי קצין פרוסי לא משנה את דעתו. אני כפיתי עליו לבוא, כדי לשים סוף למסע הביזוי שהקיבוץ נאלץ לספוג בגלל הדף הקרבי שלו ושל אבא קובנר. 'הם לא אשמים, בטח לא הבנים והנכדים', אמרתי לו. 'אם יש טענות, הרי הן צריכות להיות מופנות אך ורק כלפי גדוד 53. עוול נוראי גרמנו להם שלא באנו ללחוץ להם את היד מיד כשהם חזרו מהשבי. אני תיקנתי את הטעות, עוד לא מאוחר שגם אתה תראה את פרצופך'.
"הוא הסכים, ביקש שאני אקח אותו ברכב. כשיצאנו מהמשרד שלו בתל אביב, אמר לי שמעון אבידן 'אתה לא תדבר'. הודעתי לו שעברו הימים שהוא היה המפקד שלי וקיבלתי את דבריו ללא עוררין". קיבוץ ניצנים לדורותיו התייצב בהרכב מלא לשיחה; אבא קובנר סירב להשתתף במעמד שנועד לטהר את האווירה.
ניצנים לא היה היחיד, אבל רק עליו יצא הזעם. מגיני יד מרדכי נסוגו, כפר דרום התפנה לאחר מצור והפגזה כבדה, גוש עציון נפל והלך בשבי, כך גם הרובע היהודי בירושלים. בקיבוץ גזר נהרגו 28 מגינים ואילו 50 נפלו בשבי הלגיון, מסדה ושער הגולן התפנו בלי לירות כדור, מכל אלה רק על ניצנים יצא הקצף.
"אל תלך סחור סחור, רוצים את השורה התחתונה: לחמנו או לא לחמנו?" - זה היה המסר שהעבירו הנוכחים לאבידן. רק באחת בלילה יצא עשן לבן. "ברצוני לתקן ולפזר את הרושם כאילו אנשי ניצנים הלכו לשבי ללא לחימה", סיכם אבידן לבסוף. "אני חוזר, אם כן, אין הדבר כך. אנשי ניצנים וחיילי גדוד 53 של גבעתי החזיקו מעמד, על אף מעט החימוש שהיה בידם, עד אשר השריון פרץ וכבש את החלק החיוני. יש גם כן לראות בהגנת ניצנים אחת מעלילות הגבורה של מלחמת העצמאות.
"החטיבה - לפי יוזמתי - הוציאה דף קרבי, שלו נתנו את הכותרת 'נפילת ניצנים - כשלון'. כאן שגיתי. הייתי חייב לכתוב 'נפילת ניצנים - כשלון לחטיבת גבעתי'. נשאר לי אם כן רק לבקש סליחה על השגיאה המילולית. הדף אשר הוצא על ידי החטיבה וחתום על ידי מלמד שיש להילחם ללא תנאי ובכל תנאי ושאין בקלות ללכת לשבי. הדף הזה היה דרוש לנו ותוכנו יציב ואמת עבורי גם כיום, בינינו לבין לב הארץ היה חלל ריק ואנו היינו החומה. מן ההכרח היה לחזק את רוח הלוחמים בכל דרך. מיעוט הידיעות שהיו לנו על הלחימה בניצנים, ולעומת זאת הצורך להגיב במהירות, גרמו עוול לניצנים".
זמן קצר אחרי השיחה בניצנים התכנסו ביוזמת פונדק ותיקי גדוד 53, לזכר הימים ההם בתש"ח. במטרה לקומם את רוחה השפלה אז של חברי ניצנים הוא החליט שמבין ששת היישובים שהיו בגזרתו בתש"ח, נציג ניצנים יהיה זה שיברך, ובכך כמו יוכרז רשמית על פיוס היסטורי. "שמעון אבידן מאוד לא אהב את ההחלטה שקיבלתי", אומר פונדק. "הוא הודיע שאם לא אחזור בי הוא יבטל את השתתפותו. בסוף הוא בכל זאת הופיע, נשא נאום קצר במיוחד ומיהר לברוח".

עד הכדור האחרון

"שלא תהיה טעות", מבקש פונדק להבהיר. "שמעון אבידן היה המח"ט הטוב ביותר במלחמת העצמאות ולדפים הקרביים של אבא קובנר היה ערך עצום. אין לי מה לומר בגנותם. זה נכון גם לפרשת ניצנים. היינו מחכים להם כל בוקר, הם החדירו בנו רוח קרב, בכל הרצאה אני מדגיש את הנקודה הזאת. אני עצמי, בעיצומה של ההתקפה על קיבוץ גלאון, שהיתה בחודש יולי, דחקתי במפקד הנקודה, על מנת לדרבן אותו כשהמצרים כבר על הגדרות - 'האם יהיו לוחמי גלאון כניצנים, או כלוחמי נגבה תהיו'. מתברר שגם אני הושפעתי מהדף הקרבי עד כדי השמצות על ניצנים.
"לזמנו, כשהחטיבה היתה על הברכיים, זה היה נכון לעשות, אבל אחרי המלחמה חובה היתה לרכך את הטון. היחס לניצנים היה בלתי אנושי, האווירה היתה 'מי אלה בכלל, העובד הציוני, הרי הם לא סוציאליסטים'. גם אני נסחפתי בגל עד שחקרתי את הדברים. את אבא קובנר, אגב, לא ראינו במלחמה. בניגוד מוחלט לבני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח שאותו יכולת למצוא מסתער בראש, הוא הסתגר בחדר שלו במפקדת החטיבה ולא הוציא את האף".
בכך לא תמו טענותיו של פונדק. "ניצנים היתה דלה באמצעים ובנשק בהשוואה לשאר הקיבוצים בגזרתי. את ניצנים המח"ט והמטה שלו לא ביקרו מיום שפרצה המלחמה, לכן היא גם קיבלה פחות". טבלאות להוכחת ההטיה יש לו למכביר. "המח"ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר. זה נשמע אולי מופרך, אבל תן לי לשאול מה היית עושה אילו היית עומד מול שתי דירות שעולות באש, מהן אחת שלך. לאן היית קופץ קודם?"
"לתיאוריה הזאת אין ידיים ורגליים", הודף ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל את הטענה, וניכר כי אהבה גדולה אין בין השניים. "פונדק לא היה מצביא גדול וגם לא המג"ד הכי טוב בחטיבה", שופך פעיל בהנאה שמן למדורה. "כשמזכירים לו את הכשלונות שספג, הוא משום מה מקבל את הביקורת בצורה נוראה. הוא לוקח על עצמו יותר מדי אחריות. ניצנים היא מפלה, אבל לא בגלל פונדק אלא כי באותו שלב מוקדם של ראשית ימי פלישה, הנסיבות האובייקטיוויות נתנו מעט מאוד סיכוי לעמידה מול צבאות ערב הסדירים. צה"ל, שחשב עדיין בדפוסים של לחימה פרטיזנית, רק התחיל להיערך לקראת האתגר החדש".
פעיל, ח"כ לשעבר מטעם רשימת השמאל של"י, דווקא מצדיק את "הדף הקרבי" שחיבר אבא קובנר. "התכנים הם בהחלט קשים, אבל לשבחו של אבא קובנר שהוא זקף את קומתם של לוחמים. זה היה קול קורא חיוני, לולא הניסוחים הבוטים, הייתי אפילו מסתכן ואומר, היו לנו עוד כמה וכמה פרשיות ניצנים. אני גם מסוגל להוכיח שבניצנים לא היה פחות נשק בהשוואה לממקומות אחרים. עניין האפליה הוא קשקוש שאין לו שחר".
שיער ראשו של פונדק החל להאפיר תוך כדי המלחמה. "זה מכרסם", הוא אומר. "שלושה קרבות של גדוד 53 לא נותנים לי מנוח עד היום: קרב השיירה לניצנים, שבעה הרוגים מאש כוחותינו ליד פלוג'ה, אירוע שאני עדיין מחפש מי היה זה שנתן את פקודת האש, ובראש ובראשונה נפילת ניצנים. לפניו של המ"מ אברהם שוורצשטיין, שניהל את הלחימה בניצנים, עמדו שלוש אפשרויות כשהמצור עליו התהדק: להיכנע; לפרוץ מערבה, להתפזר בחולות ולחכות עד שיירד הלילה; או להילחם עד הכדור האחרון. מזלם של מגיני ניצנים שהקשר אתי נותק. אחרת, אם הוא היה שואל אותי, הייתי מודיע לו, ברוח אנשי פנפילוב שעל ברכיה חונכנו, שהאופציה האחרונה היא היחידה שניתנת לו. במקום 30 חללים זה היה נגמר ב-70".

המשימה החמישית

במרכז ספרו של רם אורן רומן שהיה או לא היה בין המ"מ מגבעתי שוורצשטיין לאלחוטנית היפהפיה של ניצנים, מירה בן ארי, אחת מעשר הנשים שלא התפנו מניצנים ערב הקרב הגורלי. היא היתה נשואה, בעורף היו הבעל אליקים והבן דני. בן ארי נהרגה בשעת הכניעה. "מכל הבחינות היא היתה מועמדת בולטת לאות הגבורה", אומר פונדק, שאחרי המלחמה התמנה לעמוד בראש ועדת העיטורים. "ההנחיה שקיבלתי מבן גוריון היתה 12 אותות, כמספר שבטי ישראל. כשהערתי שיש כמובן יותר שראויים, התגובה שלו היתה, 'פונדק, אתה עוד פעם מתווכח?'
"כדי לצמצם את תהליך המיון החלטנו על קריטריון שקובע שהאות יוענק רק למי שעשה מעשה גבורה שהוביל לניצחון בקרב. ניצנים לצערי לא עמדה בתנאים שהצבנו". לזכרן של שלוש הנשים שנהרגו בניצנים, בן ארי, שלומית דורצ'ין ודבורה אפשטיין, הוא שוקד על הקמת אתר הנצחה "יד לאשה העברית הלוחמת".
הכשלון בנצרים לא עצר את הקריירה הצבאית של פונדק. באוגוסט 48' הוא נקרא אל הרמטכ"ל, שבישר לו כי הוא מתמנה למפקד חטיבת עודד. הוא הוביל אותה במבצע "יואב" בדרום ובמבצע "חירם" בצפון. בשנות החמישים הקים פונדק את הנח"ל ואת את גייסות השריון ובשנת 59' השתחרר מצבא הקבע.
הוא היה מנהל חבל ערד, שגריר בטנזניה, ובשנת 71', בהזמנת שר הביטחון משה דיין, גויס בשנית והיה מושל רצועת עזה וצפון סיני, פרק שבו התעמת חדשות לבקרים עם ראש הממשלה הנוכחי אריאל שרון, אז אלוף פיקוד דרום, "שעשה חזירויות על גבי חזירויות. היתה לנו הזדמנות חד פעמית לפתור את בעיית הפליטים בעזה והחמצנו אותה. תיכננו לפנות את המחנות ולהקים למפונים עיר בסיני - אז חיו ברצועה 320 אלף ערבים וזה היה אפשרי. היום יש שם מיליון ורבע, איחרנו את הרכבת".
אשר לנסיגה הצפויה מעזה, כבר באינתיפאדה הראשונה דעתו של פונדק היתה נחרצת, "לצאת מהרצועה באופן חד צדדי". עכשיו, צחוק הגורל, אימץ את הנוסחה יריבו מאז, אריאל שרון.
את כל תחנות חייו, מפולין ועד עזה, פרש פונדק בספר מאלף שלא זכה לתהודה הראויה לו, "חמש משימות". ארגנטינה היתה התחנה האחרונה בטרם פרש לגמלאות. פונדק היה ראש מערך השליחים של הסוכנות היהודית בתקופת השיא של שלטון הגנרלים. "הם לא הורגים יהודים, הם הורגים קומוניסטים, אז אל תתערבו", הוא מתאר את תגובתו האדישה של השגריר אז בבואנוס איירס, רם נירגד.
"זה היה הפרק הכואב בחיי", אומר פונדק. "מדינת ישראל, שלקחה על עצמה להגן על יהודים בכל העולם, מעלה בתפקידה. שלושת אלפים צעירים יהודים נרצחו אז, תמורת ארבעה-חמישה מיליון דולר לגנרלים היתה אפשרות להוציא אותם. ישראל והקהילה היהודית לא נקפו אצבע. ההתנכרות הגיעה לממדים כאלה, שהמשפחות רצו לקרדינל ולא לרב שישתדל בשבילם". ספרו הבא, תוכניות יש לו למכביר, יגולל את הפרשה מא' עד ת'.
מעל גבעת המכלים, השטח החיוני של ניצנים בתש"ח, שעם השתלטות המצרים עליו אבד הקיבוץ, הוא מביט בסיפוק מזרחה אל שדות פלשת. "הלב שלי שר. מאתיים כפרים ערבים היו כאן והם אינם יותר. היה הכרח להרוס אותם, אחרת גם פה, כמו בגליל, היו בתוכנו עוד מיליון ערבים. אחרי אלפיים שנות גלות אי אפשר להקים מדינה בכפפות של משי".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P230404/m.0.2304.2.1.9.jpg]

יצחק פונדק למרגלות האנדרטה לזכר חללי שיירת ניצנים, מול בסיס חסה. שני המשורינים הושארו במקום ונלקחו שלל



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P230404/m.0.2304.2.2.9.jpg]

פונדק (במרכז) עם חברי קיבוץ ניצנים, זמן קצר אחרי שהקימוהו מחדש. מי שנולד כאן נולד נגוע

http://www.haaretz.co.il/misc/1.960996





























_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir
Humphrey Appleby



נערך לאחרונה ע"י G_Zhukov בתאריך 17-08-2013 בשעה 10:59.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 17-08-2013, 20:27
  משתמש זכר קרן-אור קרן-אור אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 9,692
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי G_Zhukov שמתחילה ב "בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954"

נצל"ש, יש משפט אחד בכתבה שמשל את עיני:
ציטוט:
כאשר נוסדה דרגת התא״ל, ב-1968, כמקבילה לגנרל עם כוכב אחד, קיוו בצה״ל שההתייחסות אליה תהיה דומה להתייחסות לאלופים, בין השאר משום שמספר נושאי דרגות אלה היה דומה, כ-20; אך במהרה תפח מספר התת-אלופים בשירות קבע לכ-100, ודרגת האלוף נותרה ייחודית ביוקרתה.

כידוע, עד 68' לא רק שדרגת תא"ל לא היתה קיימת, אלא שממלאי תפקידי אלוף היו נשארים בדרגת אל"מ "עד שהיו מוכיחים את עצמם". בהשוואה לצה"ל של ימינו, זה כאילו חילות, זרועות ואגפים היו מנוהלים ע"י ראשי חטיבות/מחלקות ותיקים.

בדיעבד, האם היה נכון להוסיף את שכבות הבירוקרטיה האלו? שתי חלופות הן:
- לשמור על מבנה "שטוח" יחסית, גם במחיר של טעויות הנובעות מחוסר ניסיון של מפקדים עמוסים באחריות.
- לפצל את צה"ל ל-"גייסות השריון" (כולל שריון, חרמ"ש, תותחנים והנדסה קרבית), "כוח הבט"ש", "חיל המסוקים", "פיקוד הפעולות המיוחדות" וכו' ארגונים שכל אחד מהם קטן ובעל מטה קטן יחסית?
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 18-08-2013, 08:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,312
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי G_Zhukov שמתחילה ב "בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954"

במיוחד מצא חן בעיני המשפט הבא מן הכתבה: "פונדק, יליד יוני 1913 המתגורר בכפר יונה, התבשר היום (ששי) כי הרמטכ״ל, רב-אלוף בני גנץ, החליט בתחילת החודש להיענות לבקשתו וכי שר הביטחון משה יעלון אישר את החלטת גנץ. פונדק יקבל את דרגתו בטקס שייערך בלשכת הרמטכ״ל, בנוכחות שר הביטחון. להחלטת גנץ, שנולד בשנת פרישתו של פונדק מצה״ל, קדמו חוות-דעת מסתייגות של קצינים באגף כוח-אדם, שהזהירו מפני ״תקדים״, אך גנץ העריך כי הסיכון שתא״ל נוסף שקופח לפני שנים ידרוש בהגיעו לגיל 100 כי ינהגו בו לפי תקדים פונדק אינו גבוה." (מתוך הכתבה "בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954" מאת אמיר אורן, "הארץ", 17 באוגוסט 2013)



סיפורו של תת אלוף יצחק פונדק\ מאת ניר מן


http://www.haaretz.co.il/misc/1.1175123
יצחק פונדק, בן 98, רוצה למות אלוף. ויש לו אין-ספור סיפורים מרתקים כדי להסביר למה

גם בפרוס שנתו ה-99, שש יצחק פונדק בחדוות נעורים אלי כל התנצחות ראויה. בגילו ובמעמדו, תא"ל ושגריר בדימוס, הוא כבר לא עושה חשבון לאיש, וגם לעצמו אין הוא עושה הנחות. ב-48' פיקד פונדק על חטיבה תשע. "לי נהרגו במלחמת העצמאות 145 חיילים ואסון המשפחות רובץ על לבי עד היום הזה", הוא אומר. "כשאני שומע שכל המדינה עומדת על הראש בגלל חייל אחד שבשבי חמאס, אינני מבין את זה. אני מבין את משפחת שליט וברור שהיא רוצה את הבן גלעד בחזרה. אבל יש גם אפשרות שאם ישחררו את הרוצחים הפלסטינים מבית הסוהר, הם ירצחו עוד עשרות ישראלים, ומה יהיה על המשפחות שלהם?" לאחרונה דורש פונדק לתקן מה שנראה בעיניו קיפוח רב שנים. "לפני שנה פניתי לרמטכ"ל גבי אשכנזי ודרשתי שיחזירו לי את דרגת האלוף ששדדו ממני. כתבתי לו שבמכתב המינוי למפקד גייסות השריון, שקיבלתי בינואר 54' מהרמטכ"ל משה דיין, נכתב שבשנה הבאה תוענק לי דרגת אלוף. אלא שאז התפוצצה פרשת 'עסק הביש'. שר הביטחון, פנחס לבון, הואשם שהוא נתן את ההוראה להפעיל את חוליות החבלה במצרים. אני הייתי בן בית אצל לבון וצרחתי שלא יכול להיות שלבון נתן את ההוראה".
למה?
"כי לבון לא היה מעז לתת את ההוראה מבלי לדווח על כך לראש הממשלה דאז, משה שרת, ולקבל את אישורו; ולא היה שום סיכוי שבעולם ששרת היה מאשר לו לבצע את הפעולה ההרפתקנית והאומללה הזאת במצרים".
אם כך, לבון היה בעדך?
"מה היה בין דיין, פרס ולבון אינני יודע. ידוע לי רק שפתאום קיבלתי מכתב מדיין, שבו הוא כתב שהוחלט לא להעניק דרגות אלוף באותה השנה. מכיוון שמאוחר יותר יצחק רבין קיבל דרגת אלוף, אני משער שההחלטה נועדה למנוע מבנימין גבלי, ראש אמ"ן, את הדרגה בגלל מעורבותו בפרשת 'עסק הביש'. כדי שגבלי לא יישאר לבד הוחלט שגם אני לא אקבל דרגת אלוף".
מה היתה תגובת אשכנזי?
"הוא לא ענה לי ולא דיבר איתי. הפנייה שלי הועברה אל ראש אכ"א אבי זמיר. זמיר הזמין אותי ללשכתו בקריה ושוחח איתי 40 דקות. הצגתי לו את המסמכים, אבל הוא אמר שאי-אפשר ליצור תקדים. אמרתי לו שהתקדים נוצר כבר ב-61', כאשר לחיים הרצוג הוענקה דרגת אלוף רק לקראת פרישתו מצה"ל. את שתי הקדנציות שלו כראש אמ"ן הוא מילא בדרגת אלוף-משנה. שאלתי את זמיר כמה קצינים מחכים בתור לקבל דרגת אלוף לאחר שמילאו שלוש שנים תפקיד בתקן אלוף, ומקבלים כבר 50 שנים גמלה של אלוף? הוא לא ענה, אבל קיבלתי ממנו מגן דקורטיבי עם ההקדשה: 'לתא"ל (במיל') יצחק פונדק - מראשוני המפקדים בצה"ל, מופת וסמל למנהיגות ולתרומה רבת-שנים להגנת המדינה, בהוקרה ובהערכה מעומק הלב'. אינני מבין מה אכפת להם שאמות אלוף".
שני פצעי עצמאות
פונדק מעורה במציאות האקטואלית אבל רוחו נודדת לשדות הקרב של 48'. שנים רבות פעיל פונדק בהקמת אתרי הנצחה ללוחמי גבעתי שנהרגו במלחמת העצמאות. "נרתמתי גם למיזם 'יד לאשה העברית הלוחמת' בניצנים", הוא אומר, "כדי להנציח את גבורתן של נירה בן-ארי וחברותיה שנפלו בקרב בניצנים, וכדי להדגיש את תרומתם העצומה של חברי ניצנים לבלימת הצבא המצרי. "מאז מלחמת העצמאות מדממים בי שני פצעים שטרם הגלידו", אומר פונדק. "הם כואבים לי עד כדי כך שבצוואתי קבעתי שחלקת הקבר שלי תהיה צמודה לקבר האחים של 30 חללי מלחמת העצמאות בבית העלמין בקיבוץ ניצנים". אשתו, מאשה, נטמנה שם לפני תשע שנים. על הפצע הזה, היחס למגיני קיבוץ ניצנים שנכנעו, כבר ניסה פונדק לכפר לפני שנים, כשביקש את סליחתם ויצא למערכה ציבורית לטיהור שמם. "היישוב הושמץ ללא הצדקה", הוא חוזר ואומר. "לא היתה שום סיבה שקיבוץ ניצנים ייפול בקרב, אבל גם אני אשם בכך".
מדוע?
"מפני שכמג"ד צעיר חסר ניסיון לא פעלתי מספיק בתוקף מול מפקד החטיבה, כדי שיתגבר ויחזק את ניצנים".
למה הוא לא עשה זאת מלכתחילה?
"מפני שניצנים היה מתנועת הנוער הציוני ולא מהשומר הצעיר. המח"ט, סגנו, שני מג"דים בגבעתי, קצין האפסנאות, הפוליטרוק קובנר - כולם היו מהשומר הצעיר".
ומהו הפצע השני?
"הפצע השני הוא פרשת ירי על כוחותינו, שבו גדוד 53 בפיקודי הרג בשוגג שבעה מחיילינו ופצע 12 לוחמים נוספים. שלושה מהנופלים היו בנים יחידים למשפחותיהם". זה קרה ב-13 במארס 48', חודשיים לפני הקמת המדינה. "יצאנו בשיירה לקיבוצים הנצורים גת וגלאון בנגב. הכוח הותקף בלילה על ידי ערביי העיירה פלוג'ה (ליד קרית גת של היום). מחלקה מהגדוד שלי, שהיתה בקיבוץ גת, יצאה לעזרתנו. המשוריין הקדמי הבחין בכוח שמתקדם אליו, ומכיוון שלא היו אמצעי קשר החיילים היו בטוחים שאלה ערבים ופתחו עליהם באש. מפקד מחלקת גת הבין את המתרחש, ורץ אל המשוריין היורה כשהוא מנופף בגופייתו הלבנה וצועק בעברית 'אל תירו!' המ"מ נפצע, אבל בזכותו הופסק הירי. למרות האסון פוצצנו למחרת בתים בפלוג'ה והרגנו 50 ערבים בקרב. זה היה הקרב הראשון שלי כמג"ד". בהפוגה הראשונה, ביוני 48', הזמין פונדק לקיבוץ גת את שבע המשפחות השכולות של חללי הירי השגוי, כדי להסביר להן מה קרה. "כל המשפחות היו מפרברי תל אביב", הוא אומר. "במשך ארבע שעות סיפרתי להן איך הרגנו את הבנים שלהן. סיפרתי את האמת כהווייתה. חשבתי לעצמי שאם המשפחות יגידו שאינני יכול להיות מג"ד יותר, כי הרגתי את הבנים שלהן, הייתי מתפטר במקום. התוצאה משיחה זו היתה ששערותי התחילו להלבין".
המפלצת
במשך עשרות שנים סוחב פונדק התחשבנות עם יצחק דובנו, המוכר בשמו המחתרתי "יואב". דובנו היה מהדמויות האגדיות של דור תש"ח ונהרג בהגנה על נגבה קיבוצו. הוא היה קצין ההדרכה הראשי של הפלמ"ח והעמיד דורות של מפקדים עתירי שם ותהילה. "מי שמסתובב היום בדרום רואה שהשם יואב מתנוסס מכל עבר", אומר פונדק. "המועצה האזורית יואב, קיבוץ שדה יואב, מצודת יואב, מרחצאות יואב. מבצע יואב בחזית הדרום נקרא על שמו. דובנו החליט שמג"ד מתל אביב לא יכול להיות מפקדו, למרות שכמא"ז (מפקד אזור) נגבה הוא היה כפוף לפיקודי. הוא הלך ישירות למח"ט גבעתי, שלדאבוני שיתף איתו פעולה". פונדק הגיע לחזית הדרום ב-1 במארס 48'. "החלטתי אז להשתלט על שתי משטרות טגארט בריטיות שהיו במרחב - משטרת קטרה ליד גדרה ומשטרת עיראק סוידאן ליד נגבה (כיום מצודת יואב, מוזיאון גבעתי). על משטרת קטרה השתלטתי בקלות באמצעות לנגר, קצין משטרה יהודי מרחובות. הוא מסר למפקד הבריטי של תחנת המשטרה שהיהודים מתכוונים לתקוף אותה, וכשזה נוכח בגדוד שלי ערוך מול התחנה הוא נבהל ונטש אותה עם קציניו ושוטריו. "גם על משטרת עיראק סוידאן התכוונתי להשתלט בתחבולה, אבל דובנו אמר לי: 'כאן אני המפקד, וכבר סידרתי את העניין. שילמתי לקצין הבריטי והמשטרה תהיה שלנו'. אלא שהערבים שילמו, כנראה, יותר, ומפקד המשטרה הבריטי מסר את המצודה לערבים. לאחר שבע התקפות כושלות על משטרת עיראק סוידאן שבהן הוקז דם רב, מהן שלוש התקפות כושלות של הגדוד שלי, קיבלה המשטרה את השם 'המפלצת', ולמרבה האירוניה, היא נקראת כיום 'מצודת יואב'".
רוב ערבי בגליל
"בחזית הדרום הרסנו כמאתיים כפרים ערביים לאחר שתושביהם נטשו אותם וברחו", אומר פונדק.
ברחו או גורשו?
"אנחנו לא גירשנו ערבים, אבל הרסנו כפרים נטושים. היו כפרים, כמו מסמייה למשל, שקראתי להם לא להילחם בנו ולהישאר במקומם, אבל הם דחו את הצעתי. לו הערבים היו שומעים לדברי ונשארים בכפרים שלהם, מדינת ישראל היתה נתונה כיום במצב גרוע עם עוד מיליון וחצי ערבים בדרום הארץ. במצב ששרר אז היה הכרח להרוס את הכפרים הנטושים". באוגוסט 48' מונה פונדק למפקד חטיבה תשע (חטיבת עודד), שפעלה בצפון הארץ. באופן טבעי, החל לנהוג בכפרים הכבושים כפי שנהג בדרום. "במבצע חירם לכיבוש הגליל העליון, שנערך באוקטובר 48', נעה חטיבה תשע מכיוון נהריה לעבר תרשיחא, ינוח וחורפיש", הוא מספר. "בתום המבצע התחלתי להרוס את הכפרים הנטושים שתושביהם ברחו ללבנון. הספקתי להרוס שני כפרים ואז משה כרמל, מפקד חזית הצפון, הזעיק אותי למפקדתו בנהריה ואמר לי - אם תהרוס עוד כפר אחד, אתה עף מהצבא".
למה?
"אינני יודע. היום מספר הערבים בגליל עולה על מספר היהודים. כל היהודים נדחפים לערים הגדולות".
צבא מפלגתי
"נגע הפוליטיזציה המפלגתית הוא רעה חולה. מבחינתי, זה התחיל עם יגאל אלון", מתרעם פונדק תוך דילוג קליל על חלקו של בן גוריון בסאגה. "עם כל גדולתו של אלון כמפקד הפלמ"ח וכמצביא מלחמת העצמאות, הוא היה בראש ובראשונה חבר באחדות העבודה. כל מי שלא סר למרות המפלגה היה פסול בעיניו. כשנגמרה מלחמת העצמאות הייתי מפקד חטיבה תשע בצפון. יום אחד אלוף פיקוד הצפון, כרמל, זימן אותי לראיון בלשכתו בנצרת. בחדר ישב יגאל אלון בבגדים אזרחיים. הבנתי מיד שהראיון מיועד לפגישה עם אלון. "ואכן, לאחר דברי פתיחה שגרתיים נכנסה לחדר מזכירתו של כרמל וקראה לו החוצה. נשארתי לבד עם אלון והוא שאל אותי ישירות: 'כבר כתבת מכתב לבן גוריון נגד פירוק הפלמ"ח?' עניתי: לא. אני ממשיך לשרת בצה"ל ולא מקובל עלי שקצין כותב מכתבים כאלה לשר הביטחון. - 'אז תוריד את המדים, אני כבר הורדתי'. מצטער, אבל אני החלטתי להמשיך לשרת. - 'אז אתה לא משלנו?' אני איש תנועת העבודה, אבל לא אחדות העבודה. - 'לא תכתוב לבן גוריון?' לא. - 'אז זה יעלה לך ביוקר'. בסופו של דבר זה אכן עלה לי ביוקר".
באיזה מובן?
"ברבות השנים הוא בא איתי חשבון. ב-62', כשאלון מונה לשר העבודה, הייתי משנה למנכ"ל המשרד (מתקופת השר גיורא יוספטל). זומנתי אל המנכ"ל החדש שהבהיר לי שתפקידי מופקעים, ובו במקום הודעתי על התפטרותי. אלון חש אי-נוחות מהתפטרותי והציע לי להחליף את לובה אליאב, שהודיע על התפטרותו מתפקיד יו"ר המועצה המקומית ערד. בימים ההם ערד היתה במרכז ההתעניינות העולמית. הגיעו משלחות מצרפת, שוודיה, הולנד ואפריקה ללמוד איך מקימים עיר במדבר. יום אחד קיבלתי מכתב מאלון שבו הוא כתב: 'בהרצאתך אתמול על ערד השמצת את משרד העבודה'. זאת היתה האשמה שקרית. בשיחה נוספת בינינו שהתקיימה כעבור זמן הוא אמר לי: 'כל זמן שאתה תהיה יו"ר המועצה, ערד לא כל כך תתקדם'. הגשתי מיד את התפטרותי". עימות נוסף עם אלון היה לפונדק לאחר מלחמת יום כיפור. אלון מונה אז לשר החוץ ופונדק היה שגריר בגוואטמלה.
מה לך ולשירות הדיפלומטי?
"באמצע שנות ה-60 הייתי שגריר ישראל בטנזניה וזנזיבר, ולאחר שפרשתי בינואר 73' מתפקיד מושל עזה היתה הידרדרות קשה בגוואטמלה. שגרירי ארצות הברית וגרמניה שם נרצחו והשגריר הישראלי עזב את המדינה. נשלחתי למלא את מקומו. כשאלון התמנה לשר החוץ ידעתי שסופי מתקרב. כשישראל נקלעה לבידוד בינלאומי בעיצומו של משבר הנפט, הציונות הוקעה באו"ם כגזענות וכל העולם נטש אותנו, גוואטמלה העבירה את שגרירותה לירושלים. לא קיבלתי מאלון אף לא מכתב על הישג זה. בתום שנתיים נקראתי לסיים את תפקידי ונשיא גוואטמלה ערך לכבודי סעודה פרטית במעונו. ארוחה כזאת היא מחוץ לכללי הפרוטוקול ומהווה מחווה אישית יוצאת דופן. בתום הסעודה שאל אותי הנשיא 'למה לא אוהבים אותך בירושלים?' והוסיף שגוואטמלה ביקשה להאריך את כהונתי בשנה נוספת ונענתה בשלילה. אלון רדף אותי ממלחמת העצמאות מפני שלא נכנעתי לדרישתו המפלגתית".
שלוש גופות מוטלות
"הפרשייה הכאובה ביותר במסכת יחסי עם ראשי מערכת הביטחון היתה עם חיים לסקוב", מצר פונדק. "חשבונו של לסקוב איתי נפתח בקרב של חטיבה שבע על לטרון. גדוד 52 מגבעתי היה צריך להשתתף בהתקפה ובאתי למטה המבצע בחולדה. מחוץ לדלת המפקדה היו מוטלות שלוש גוויות של חיילינו, מכוסות בשמיכות. הייתי מזועזע מחילול כבודם. נכנסתי למפקדה ושאלתי את לסקוב, שהיה אז מג"ד בחטיבה שבע, למה גופות החללים מושלכות בחוץ. לסקוב ענה לי: 'שהחיילים יתרגלו לראות גופות של מתים'. בהתקפה על משטרת לטרון הגיעו משורייני הגדוד של לסקוב לשערי המשטרה ונסוגו משם. לאחר המבצע אמרתי לו שאם גדוד 53 היה מגיע ללטרון עם המשוריינים, הלגיון הירדני לא היה נשאר במקום. פלא שהוא לא אהב אותי?" זאת היתה רק ההתחלה, אומר פונדק. "לאחר שבהוראת בן גוריון הקמתי את הנח"ל, מוניתי בינואר 54' למפקד גייסות השריון. קבלת המינוי באותן השנים לא היתה צמודה לקבלת דרגת התקן. כלומר, היה מקובל שהדרגה מוענקת רק לאחר פרק זמן בתפקיד. כמפקד גייסות השריון הכשרתי צוותי טנקים לשתי חטיבות וחצי, וכשהגיעו טנקי ה-AMX הצרפתיים לפני מבצע קדש היו צוותים מאומנים לאיושם. לסקוב היה אז סגן הרמטכ"ל והוא בא לביקור בחיל השריון. הוא שאל אותי: 'כמה זוגות נעליים יש בגדוד שריון?' הייתי המום. מה הוא רוצה ממני? אין לי מנועים רזרביים לטנקים, יש לי בעיות חימוש בלי סוף, אני נאלץ לכבות שריפה אחר שריפה, והוא שואל אותי על נעליים בגדוד? אמרתי לו, המפקד, אני מצטער מאוד, אבל אינני יודע כמה נעליים יש באפסנאות הגדוד. הוא נעץ בי מבט חודר ואמר: 'ואתה עדיין רואה את עצמך מפקד גייסות השריון כשעל שאלה פשוטה כזאת אתה לא יכול לענות?'"
מה עשית?
"מה יכולתי לעשות? בן גוריון אהב את לסקוב. הוא היה דוגמה לחייל טוב, בעיניו. תמיד לבוש יפה, תמיד מבריק ותמיד אומר 'כן המפקד'. חודשיים לפני מבצע קדש מונה לסקוב במקומי למפקד גייסות השריון ואני יצאתי לשלוש שנות לימוד באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. הנוהג היה אז שקצינים בכירים יוצאים לשנה וחצי של לימודי מנהל וארגון על חשבון הצבא. אני יצאתי ללימודים מלאים של שלוש שנים על חשבוני. עבדתי לפרנסתי בקונסוליה בניו יורק, ובתום לימודי קיבלתי תואר שני, M.B.A. כשחזרתי ארצה ב-59' לסקוב היה רמטכ"ל. התייצבתי לפניו לקבל תפקיד פיקודי בדרגת אלוף, שהרי מילאתי שלוש שנים תפקיד בדרגת תקן של אלוף במטה הכללי של צה"ל (לא היתה אז דרגת תת אלוף). לסקוב אמר לי - 'אלוף בשום מקרה לא! כל תפקיד בדרגת אלוף משנה שתרצה, אפילו אם תרצה להיות מפקד חטיבת הצנחנים'. עניתי לו שאני מעוניין בתפקיד אלוף, כמובטח. הוא סירב ושאל אם ארצה שיחה עם בן גוריון. השבתי לו שקצין בצבא אינו מתלונן על הרמטכ"ל בפני שר הביטחון, והוא אמר, 'אם כך, לך הביתה'. אפילו מינוי של מפקד חטיבת מילואים הוא לא נתן לי".
בכך תמה מסכת יחסיך עם לסקוב?
"לא. ב-72' אולץ לסקוב להתפטר מתפקידו כיו"ר רשות הנמלים בלחץ פועלי נמל אשדוד וההסתדרות. הייתי אז מושל רצועת עזה וצפון סיני, לאחר ששר הביטחון משה דיין החזיר אותי ב-71' לשירות צבאי פעיל והעניק לי דרגת תת-אלוף. שמעתי שלאחר התפטרותו לסקוב נמצא במצב קשה מאוד. טילפנתי אליו בלילה והזמנתי אותו לסיור של יום שלם ברצועה. השתרר שקט מתוח. הוא שאל אותי, 'אתה מזמין אותי?' עניתי בחיוב, והוא הסכים לבוא. הכנתי את כל מה שלסקוב אהב - קבלת פנים רשמית, פמליה של כל קציני המטה, משמר כבוד, אופנועים מלפנים ומאחור. לאחר חצי יום שהסתובבנו ברצועה התכנסנו לארוחת צהריים חגיגית. הייתי צריך לנאום והקרביים שלי התהפכו. אמרתי לנוכחים שלסקוב הוא אחד האלופים החשובים ביותר בתולדות צה"ל וחלקתי לו שבחים רבים בפניו. לסקוב היה צריך לקום ולדבר, אבל הוא נחנק מדמעות. לאחר מכן נפרדתי ממנו בכל גינוני הכבוד. בלילה הוא טילפן אלי ואמר: 'היום הכרתי מי זה יצחק פונדק'. השבתי לו רק שתי מילים: תודה המפקד".
ניצחון במיטה

בתפקידו כמושל רצועת עזה פעל פונדק לקידום התשתיות ולהטבת מצבם הכלכלי של הפלסטינים. "בכל מקום שאפשר היה להתנהג כמו בן-אדם עם האוכלוסייה האזרחית הם קיבלו יחס נאות. הקמתי מרכזי הכשרה מקצועית ומגרשי משחקים לילדים ברצועה. רכבת ישראל הסיעה 60 אלף פועלים מדי יום מעזה לתל אביב, רמת החיים עלתה. הגגות פרחו מאנטנות טלוויזיה. למרות השגשוג, אוכלוסיית הרצועה קטנה בחמישה אחוזים מפני שבעלי המקצוע המשכילים היגרו לחו"ל".
איך קיבלה אותך ההנהגה הפלסטינית?
"כשנכנסתי לתפקיד ניסיתי ליצור קשר עם ד"ר חיידר עבד אל-שאפי. נפגשתי איתו שבע פעמים. בפגישות הראשונות, שאליהן הגיע בפקודה, הוא סירב לשתות מהקפה שהוגש לו. לאחר מכן נוצרה בינינו ידידות. ידעתי שהוא מהמנהיגים החשובים ברצועה והוא מתנגד לדרך הטרור. עם סיום תפקידי הוא ערך לכבודי מסיבת פרידה בהשתתפות נכבדי הרצועה. השולחן כרע מעומס אוכל ותקרובת. לאחר הברכות והסעודה כיד המלך הוא ביקש לדבר איתי ביחידות ואמר לי: תגיד לראש הממשלה שלך שיש לכם שתי אפשרויות - אחת, לצאת מהרצועה, לתת לנו להתארגן ולהגיע להסכם שלום; והשנייה, לתת לנו דרכון ישראלי".
כלומר אזרחות?
"זה מה ששאלתי אותו, אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? אז הוא אמר, תגיד לראש הממשלה שאם לא נגיע להסכם, ננצח אתכם במיטה. כלומר במאזן הדמוגרפי. ואכן, בזמני היו ברצועה 320 אלף ערבים וכעת יש שם מיליון וחצי נפש. עבד אל-שאפי ידע היטב על מה הוא מדבר. עניתי לו שאמרתי את הדברים לגולדה (מאיר) כמה פעמים, אבל זה לא עוזר".
מה היתה מדיניות ישראל?
"דיין דחף לכיוון של הסדר עם המלך חוסיין והנהיג את מדיניות הגשרים הפתוחים על הירדן, אבל גולדה והאלופים חשבו שהערבים יבואו אלינו על הברכיים. אז היום יש לנו את חמאס ואת אבו-מאזן. לפעמים אני חושב לעצמי, איך זה שהעם שלנו, שנחשב לעם כל כך משכיל ופורץ דרך, מגלה טיפשות כזאת ביחסיו עם הערבים. בכל פעם כשמגיע הרגע להכריע, אנחנו מחליטים בדיוק את ההחלטה ההפוכה לשכל הישר". עם אריאל שרון, מפקד פיקוד הדרום באותן השנים, ניהל פונדק מאבקים מרים. "אני לא רוצה לתקוף אותו במצבו הנוכחי", הוא אומר. "כשהייתי מושל הרצועה ושרון היה אלוף הפיקוד הגשתי נגדו 34 תביעות לרמטכ"ל בנושאי חריגה גסה מסמכות, התעמרות באוכלוסייה הערבית ומידותיו האישיות. היו דברים נוראים, אבל דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) חשש ממנו ונרתע מהעמדתו במקומו. בסופו של דבר דיין העביר את הפיקוד על הרצועה משרון לגנדי (אלוף רחבעם זאבי, מפקד פיקוד המרכז). זה היה מקרה יחיד בתולדות צה"ל. האמירה כאילו אריק שרון 'הרגיע' את הרצועה בפעולותיו האלימות נגד האוכלוסייה היא שקר וכזב, אבל בנסיבות כעת אינני רוצה, כאמור, לתקוף אותו. בסופו של דבר הוא זה שהוביל כראש ממשלה את הנסיגה הישראלית מגוש קטיף".
מה צריך לעשות היום?
"אין מנוס ממדינה יהודית ומדינה פלסטינית. למה גוררים את זה כל כך הרבה שנים? כל שנה שעוברת מחמירה את המצב. אנחנו צריכים להכריז על מדינה פלסטינית, להשאיר את גושי ההתיישבות במקומם ולומר לאבו-מאזן - תנהלו את החיים שלכם בכל שטחי החיים פרט לביטחון. הביטחון יועבר לרשותכם כשנגיע להסכם הקבע. הרי כולם יודעים שתוקם מדינה פלסטינית, אז למה מחכים? עד שבאו"ם יחליטו נגדנו?"
לצאת כמו היציאה מגוש קטיף?
"בשום פנים ואופן לא! השליטה הביטחונית צריכה להישאר בידינו. איפה ההיגיון ביציאה מהרצועה ללא שליטה ביטחונית? מלבנון ומהרצועה יצא צה"ל כשהערבים מזנבים בכוחותינו. ככה ישראל מאבדת את כושר ההרתעה שלה. מערכת כיפת ברזל היא הישג עצום וכל העולם יקנה מאיתנו ונרוויח הרבה כסף, אבל כשיתחילו הקרבות אנחנו נשב במקלטים. מלחמה לא מנצחים בהגנה. כדי לנצח צריך לתקוף. מי שיושב במקלט לא מנצח".
עדיין פעיל
יצחק פונדק מעביר לחיילים את מורשת הקרב של תש"ח
"אני עדיין פעיל בצבא בתחום הנחלת מורשת הקרב של מלחמת העצמאות", אומר יצחק פונדק בגאווה לא מוסתרת. "חטיבת כפיר אימצה אותי ולפני כל קורס מ"כים או קורס קצינים אני נקרא להעביר יום של מורשת קרב למועמדי החטיבה לקורסי הפיקוד. בלי זה הם לא יוצאים לקורס. גם גדוד קרקל הדרומי מזמין אותי מדי שנה להעביר פרקי מורשת. למורשת הקרב נודע ערך רב מבחינת המוטיבציה לשרת בצה"ל. הדברים שלי ממוקדים בקרבות של גדוד 53 בתש"ח ובמרכזם הקרב על קיבוץ ניצנים. זה עתה קיבלתי מכתב מתא"ל נעם תיבון, מפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, שבו כתב: 'תודה על תרומתך לעיצוב דור המפקדים העתידי של צה"ל'." ("הארץ", 20.05.2011 )

כתבה נוספת:



פונדק יצחק\ מאת יעל לבנת


http://www.idf.il/1133-19072-he/Dover.aspx
קורות חייו של תא“ל (במיל‘ ) יצחק פונדק, שבעוד שבועיים יחגוג את יום הולדתו ה-100, שזורים עמוקות ב-65 שנותיו של צה“ל. בראיון לאתר צה“ל הוא מספר על הימים ההם ועל השאלות שיש לו למפקדים בזמן הזה

בעוד כשבועיים יחגוג תת-אלוף במילואים יצחק פונדק את יום הולדתו ה-100, אולם איש לא ינחש כי זהו גילו של האיש היושב זקוף בכורסתו, שבלוריתו עודנה מתנופפת ושראייתו חדה כמעט כמו זכרונו. פונדק מספר על חלקו בקרבות ישראל, כאילו התרחשו בליל אמש. תא"ל (מיל') פונדק נושא באחד השמות המוכרים ביותר בספרי מורשת צה"ל, וזכור בעיקר כזה שניצח בקרבות עזים כמג"ד במלחמת השחרור, הקים את חטיבת הנח"ל והיה מפקדם הראשון של גיסות השריון. השבוע נציין 65 שנים להקמת צבא ההגנה לישראל, שנים בהן לקח פונדק חלק ניכר ומשמעותי. תא"ל (מיל') פונדק עלה ארצה בהיותו גיל עשרים מפולין ונשלח למושבה מגדיאל. כחודש לאחר מכן כבר הצטרף לארגון ”ההגנה“ כחייל מן המניין, תחילה כחקלאי ופועל בניין, עד לצאתו לקורס מפקדי כיתות בשנת 1936. לאחר שלוש שנים יצא לקורס מפקדי מחלקות. למעשה, פונדק התחיל את שירותו הצבאי כבר בשנת 1933. כ-12 שנים לאחר מכן הגיע פונדק לדרגה בכירה ביותר ושירת בתפקיד מפקד נפה, כשגזרתו חולשת על שטח רחב מימדים שהחל בעיר רחובות ונסתיים בגבול מצרים, וכלל לאחר שינויים כ-40 יישובים תחת חסותו. כשנתיים לאחר מכן נקרא תא"ל (מיל') פונדק על ידי ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון לשיחה קצרה של כרבע שעה, שהסתכמה לפי יומניו של בן גוריון במשפט קצר - "יצחק פונדק מתל אביב כשרוני". "הוחלט לאחר השיחה שאהיה מפקד גדוד במסגרת חטיבת גבעתי שהוקמה", נזכר תא"ל (מיל') פונדק בתפקידו הראשון בצה"ל, "המח"ט הורה עליי להסתובב בפרברי תל אביב ולהקים לי גדוד. לא היה לי נסיון בכך ולא ידעתי היכן אגייס לוחמים ומפקדים, אך גיליתי שתי מחלקות של ההגנה באזור, קראתי להם וביקשתי מתנדבים לגדוד 53 של חטיבת גבעתי. לצורך המשימה ניתנו לי שלושה חודשים בלבד". בשלושת החודשים האלה היה על המג"ד להשיג כמות נכבדת של כלי נשק, אך בתקופת הזמן הקצרה הזו הצליח להשיג עבור פלוגה אחת בלבד. "כבר אז עבר הגדוד 4 קרבות שלא צלח, מלבד קרב אחד שבו ניצח והצליח להגן על שכונת התקווה, וזאת בזכות מקלע אחד שהיה ברשותנו". אותו קרב היה הניצחון הראשון של גדוד 53.
50 מחבלים הרוגים בקרב הראשון
במרץ 1948 הודיעו לפונדק כי הגדוד שלו יורד דרומה וחולש על שטח של כ-45 קילומטרים. על החוסר באמצעים פיצה פונדק בהיכרות מעמיקה עם הגזרה. חודשיים לפני הקמת המדינה, מספר פונדק איך יצא עם הלוחמים בשיירה לקיבוצים הנצורים גת וגלאון בנגב. ”עברנו שלושה כפרים ערבים בלי מהומה ובשקט מוחלט, ובכפר הרביעי אחד המשוריינים טעה בדרך והתעכבנו. הכוח הותקף בלילה על ידי ערביי העיירה פלוג'ה (ליד קרית גת של היום - י.ל). מחלקה מהגדוד שלי, שהייתה בקיבוץ גת, יצאה לעזרתנו. המשוריין הקדמי הבחין בכוח שמתקדם אליו ומכיוון שלא היו אמצעי קשר, החיילים היו בטוחים שאלה ערבים ופתחו עליהם באש. מפקד מחלקת גת הבין את המתרחש, ורץ אל המשוריין היורה כשהוא מנופף בגופייתו הלבנה וצועק בעברית 'אל תירו!'. המ"מ נפצע, אבל בזכותו הופסק הירי“. באותו קרב, נהרגו שבעה לוחמים מהמחלקה. ”למרות האסון פוצצנו למחרת בתים בפלוג'ה והרגנו 50 מחבלים ערבים בקרב. זה היה הקרב הראשון שלי כמג"ד“, הוא מתאר. בהפוגה הראשונה, כחודש לאחר מכן, הזמין תא"ל (מיל') פונדק לקיבוץ גת את משפחותיהם של שבעת החללים על מנת להבהיר את פרטי האירוע. "במשך ארבע שעות סיפרתי להן איך הבנים שלהם נהרגו מירי שוגג. סיפרתי את האמת כולה, ואמרתי להם בפירוש - אם תגידו שאינני יכול להיות מג"ד יותר, אני מתפטר בו במקום. כלל המשפחות תמכו בי למרות הצער, והמשכתי בתפקידי“. כחודשיים לאחר הקרב בגת, התקרבה אל עבר הכוח של תא"ל (מיל') פונדק דיוויזיה מצרית מרובת אמצעים, שכללה טנקים, תותחים וחיל אוויר מפואר. "הם הגיעו מלאי ביטחון, אך כשנכנסו לקיבוץ יד מרדכי הופתעו מהתגוננות המתיישבים, שהרגו כ200- לוחמים מצרים. לאחר מכן הם נעו צפונה במטרה להגיע לתל אביב ובכך להכריע את המלחמה", מציין תא"ל (מיל') פונדק. את המאורעות שלאחר מכן הוא זוכר היטב. את קיבוץ ניצנים עברו המצרים מבלי לירות כדור אחד, דבר שנחשב שנים לאחר מכן ככישלון של אנשי הקיבוץ, אך מאז אותו אירוע נלחם תא"ל (מיל') פונדק על מנת להוכיח את צדקתם של אנשי ניצנים ולוקח חלק מהאשמה על אחריותו. אשתו, אשר נפטרה לפני כעשור, נקברה בקיבוץ ניצנים. חלקת קברו של תא"ל (מיל') פונדק נמצאת על ידה, בצמוד לקבר האחים של 30 חללי מלחמת העצמאות בקיבוץ. בנוסף, את חגיגות יום הולדתו המאה יחגוג בקיבוץ, בתרומתו של אדם אמיד שהחליט שהוא רוצה להשקיע בשמחתו.
תקיפה בתוך ההפוגה
באותה התקופה היו אמורים לחתום הצדדים על הפסקת אש. אך במלחמה כמו במלחמה ישנן אי הבנות בין הצדדים, וכאן המצרים הסיקו שההפסקה תכנס לתוקף יום לאחר מכן, בעוד הישראלים סברו כי ההפוגה תחל בצהרי אותו היום. על כן גילו המצרים את המארב שביצעו יום לפני כן לוחמי גדוד 53 בפיקודו של תא"ל (מיל') פונדק ולאחר תקיפת קיבוץ נגבה תקפו את כוח המארב, שהגיע בלילה. באותה הקרב נהרגו 56 לוחמים ונפצעו מעל 100. לאחר הפסקת אש בת חודש, עם תחילת השלב השלישי במלחמה, עמדו לוחמי הגדוד מול שישה קרבות מרכזיים, וניצחו בכולם. המג“ד אז הוזמן לרמטכ“ל, שהודיעו לו על קידומו למח“ט. ”בעת ההפוגה המצרים כבר ישבו במקום שנקרא "גבעה 69" בה היה מחנה בריטי נטוש, מעל קיבוץ ניצנים, בעוד הגדוד ישב בכפר הערבי בית דראס", מסביר תא"ל (מיל') פונדק, ”לאורך ההפוגה התחלנו להתחפר חזק ולבנות בונקרים, עמדות ותעלות קשר, ושיתפנו פעולה עם אנשי המשק שביום עבדו בקיבוצים ובלילה הגיעו לעזור". ארבעה ימים לפני סוף ההפוגה תקפה פלוגה סודנית את בית דראס, הגיעו עד לאחת העמדות, הכניסו רימונים והרגו שני לוחמים. "הם הגיעו לואדי שזו הייתה הנקודה שבה רצינו לתפוס אותם. פתחנו באש והם נעלמו, ובבוקר ראיתי 28 גופות", נזכר תא"ל (מיל') פונדק בקרב. "יצאנו לשטח לחפש שבויים ומצאנו שלישייה שכללה את מפקד הפלוגה הסודנית, כולם פצועים. הם היו בטוחים שנהרוג אותם אך לא הייתה לנו כל סיבה לעשות זאת". אחד הקצינים שדובר ערבית, שאל את המ"פ מדוע הם הקדימו לתקוף לפני סוף ההפוגה, וזה ענה לו בפליאה - "רצית שנחכה עד שתתקפו אותנו עם 12 התותחים הכבדים שלכם?". שם נגמרה התקופה בגזרה הדרומית בעת המלחמה ופונדק עבר לשרת כמפקד חטיבת עודד בגליל ובחטיבה הירושלמית 6, עד לסופה של המלחמה. ("אתר צה"ל", 30.05.2013. המשך הכתבה בקישור שמופיע מעל)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 29-08-2017, 08:34
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,312
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי G_Zhukov שמתחילה ב "בגיל 100, ולאחר עשרות שנות מאבק, יצחק פונדק יקבל את דרגת האלוף שהובטחה לו ב-1954"

יהי זכרו ברוך
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 10:25

הדף נוצר ב 0.94 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2021 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר