 |
31-08-2013, 11:35
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
|
פעולת חוסאן - כתבה ב-NRG
המבצע שהצנחנים לא מדברים עליו
עשרה צנחנים נפלו בקרב על משטרת חוסאן, מפרקי הגבורה המדממים והנשכחים בתולדות פעולות התגמול. כעת חוזרים לשם בוגרי הקרב
מרדכי חיימוביץ | 31/8/2013 9:32
תגיות: צנחנים, מבצע לולב,נופלים
בבוקר הסתווי ההוא היה רב"ט ישעיהו פרוכטמן שקוע בשינה עמוקה. זה עתה סיים קורס מ"כים קשוח בצנחנים. היבלות, השפשפות וסימני האלונקה הכהים על הכתפיים העידו שהרוויח ביושר את ה"רבע שנתית". כך קראו אז ל"רגילה". לילה קודם לכן שמע בקול ישראל את סיסמתו וביקש מאחיו להעיר אותו בבוקר, שישוב ליחידתו.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/521/443.jpg]
חיילים מפרקים את הרימונים אחרי כיבוש המוצב צילום: אברהם ורד, במחנה
לפני שישכים את שייקה, כך כונה, מצטייד האח יהושע, גם הוא "שייקה", במצלמת "קופסה" פרימיטיבית. בתמונה הראשונה אנחנו מקבלים צנחן שמשלב ידיים תחת ראשו, חומס לעצמו עוד רגע של חופש. בתמונה השנייה הוא על הסף: רגל בחוץ, סיגריה ביד, מבט אחרון לתוך הבית, אולי אל אמא חנה.
התמונה האחרונה מצולמת בטרמפיאדה שליד מקווה ישראל. לכאן הקפיץ אותו אחיו על אופנוע הטריומף שלו. תג היחידה מתנפנף ברוח, האצבע מבקשת טרמפ לבסיס. בלילה ייפצע אנושות בחוסאן שבירדן. כשבועיים ייאבק ישעיהו יצחק פרוכטמן על חייו, עד שייכנע.
מצדיע לבן-גוריון
פעולת התגמול בחוסאן, או "מבצע לולב", התרחשה בסוכות, בלילה בין 25 ל-26 בספטמבר 1956. ד"ר יוסי פרוכטמן, אחיו הצעיר של ישעיהו, היה אז בן 5 וחצי. לגביו אחיו המת הוא תמונה מהמדף. לא שאין לו זיכרונות, אבל הם התערפלו עם השנים. הוא זוכר איך היה מנסה להדביק את אחיו כשפתח צעד. הוא זוכר איך היה מנסה לסגל לעצמו את הליכתו הצנחנית. בהנפת ידיים כזאת, כפי שמרסל (טוביאס) לימד את הטירונים.
היו ימים ששייקה הצנחן היה עושה הרבה כבוד לאחיו הקטן. אז היה מגיע הביתה עם קומנדקר ולוקח אותו לסיבוב בנווה צדק, שכונתם. "וזה היה כל עולמי", משחרר פרוכטמן חיוך אפוף. לפני כמה שנים הוזמן למפגש פלוגה ב' של אחיו והופתע.
"חשבתי שמי שלא נהרג בחוסאן נהרג בקלקיליה, ומי שלא נהרג בקלקיליה נהרג בקדש". המפגש הזה סחף את יוסי פרוכטמן אל אחיו המת. במובן מסוים החליט לצעוד בעקבותיו כמו בימי הילדות הרחוקים. הוא סרק את יומני "גבע", אולי יגלה את צל אחיו, והוא אכן גילה אותו. ישעיהו פרוכטמן צועד במסדר צנחנים לאחר פעולת עזה, מצדיע לבן-גוריון ולרמטכ"ל משה דיין. "שערותיי סמרו", הוא אומר.
פרוכטמן הצעיר החליט לצעוד הלאה. במסגרת עבודתו עלה על תיק תצלומי אוויר של משטרות "טיגרט". כששאל אם נמצא גם תיק הצילומים של משטרת חוסאן, נענה ב"כן" ששוב הדהים אותו. בתצלום האוויר שהוא פורש לפניי רואים את המשטרה ארבעה ימים לפני שנוערה ב"לולב".
חמוש במפה המצולמת יצא לשטח וניסה לזהות את מוצבי הגבול. כשהגיע למבוא בית"ר נוכח לדאבונו שהאנדרטה לזכר הנופלים נדחקה אל מאחורי ה"ספידי כיף", שלא תערער חלילה את שלוות המשתכשכים בבריכה.
בסיוע ראש מועצת מטה יהודה, משה דדון, האנדרטה שופצה והועברה למקום שבו עמד החפ"ק של אריק שרון. בפברואר היה אמור להתקיים לידה מסדר של צנחני 890, אך סערת השלגים הייתה חזקה ממנו. המסדר בהשתתפות הלוחמים ומשפחות הנופלים צפוי להתקיים בסוכות השנה. בהמשך מתכוון בית ספר שדה כפר עציון לפתוח מסלול מטיילים כמו אלה שנפתחו בעקבות הל"ה, גבעת התחמושת או עמק הבכא.
"הגיע הזמן שעל פעולות התגמול ידעו כל בני הנוער", אומר לי פרוכטמן. ולא רק הם. גם כל מי שלא עמד על דעתו בימים הרצחניים של הפדאיון בראשית שנות ה-50. על כל פעולות התגמול יודעים מעט, על חוסאן יודעים עוד פחות. חוץ מכמה שורות של רפול (בספרו "סיפור של חייל"), אזכור עובדתי אצל משה ינוקא ("מקיביה עד המיתלה") וקטע אצל בני מוריס ("מלחמות הגבול של ישראל 56-1949") אין הרבה תיעוד. "הם לא התגאו בפעולה, לא הכניסו אותה לאתוס", אומר לי ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון.
למה?
"כי התוצאות לא היו משמעותיות ביחס למחיר. המשטרה התפוצצה, עמדו במשימה, אבל באיזה מחיר?"
400 קילו במקום 40
עשרה צנחנים, אנשי הגדודים 890 ו-88, נפלו בחוסאן. "אבל חוץ מהעובדה הכואבת הזאת", אומר בנימין טרופר מבית ספר שדה כפר עציון, "לא ידוע הרבה". שנה אחרי שלקח את הסיפור לידיים, עדיין לא ברור לו איפה כל אחד מהעשרה נהרג. "לא ממש ששו להתעסק בפרשה, כי אף אחד לא רצה את המספר הזה על שמו".
אולי הסיפור הודחק גם בגלל העובדה שחמישה מעשרת ההרוגים היו מ"בונגלור" שהתפוצץ על ג'יפ צה"ל בנסיגה?
"תראה עד כמה זה מוזר. אני אפילו לא יודע מה באמת היה. יש גרסה שהניחו מוקשים נגד תגבורת ירדנית ואחד התפוצץ. ויש את הגרסה שלך על הבונגלור בג'יפ". ירון רוזנטל: "היה בלגן, ואף אחד לא תחקר".
מה שבטוח הוא שלא הייתה השתקה זדונית. גם על הע' רנדל לא מדברים יותר ואת א-רהווה לא היו מציינים לולא הפציעה של מאיר הר ציון וניתוח ההצלה ההרואי של ד"ר מוריס אנקלביץ'. ויש עוד סיבה: האירועים שקרו אחרי מבצע "לולב" טשטשו את רישומו. כעבור שבועיים התרחשה פעולת התגמול האחרונה (קלקיליה) עם יותר הרוגים (18). כשבועיים אחריה הותנע מבצע קדש, שיבלע לא רק את פעולת חוסאן אלא גם את זכרן של רוב פעולות התגמול.
ליד האנדרטה בכניסה למבוא בית"ר אני פוגש את ארול וטרזן. קודם כל השמות. כפי ש"צ'ה" לא היה הופך למיתוס לו נשאר ארנסטו גווארה, כך גם השניים האלה. ארול הוא ארול כי כך הדביקו לו החברים, ושמו הרשמי הוא אל"מ אהרון אשל (79). איש חסון. אף שנולד וגדל ברעננה הוא מעוטר בשפם של פלאח. בימים שאנחנו מדברים עליהם תפקד כסמ"פ ב-890 של רפול. בפעולות חוסאן ניווט את הכוח שפרץ למתחם המשטרה.
טרזן הוא סא"ל דוד בן עוזיאל (78), ובכינויו זכה לא כי היה מלך הג'ונגל אלא כי היה מלך המים. לאחר שהציל חבר מטביעה בנחל נעמן, חרצו חבריו פה אחד: "אתה טרזן". על ראשו כבר לא תמצאו מחלפות שיער א-לה ג' וני וייסמילר, אך גופו עדיין נערי וגמיש. בפעולת חוסאן היה סגן מפקד החסימה בפיקודו של אריה בירו.
כשהכפר חוסאן מאחוריהם, ארול וטרזן מצטלמים על קוביות הבטון שסמלו את גבול ירדן. במקום שבו התנוססה המשטרה עומד עכשיו בית רעפים, ומסגד לפניו. "את המשטרה ההיא יכולנו להעיף גם ב-40 קילו", אומר ארול, "אבל שמנו 400". טרזן מהרהר בקול: "מעניין איפה היה המארב שלי". התרגשות, אם ישנה, נדחסת עמוק לפאוץ' הנפש.
"לגביי זה זיכרון רחוק", מסנן ארול, "היו לנו הרבה פעולות ופה יחסית הלך בסדר", משלים טרזן.
ארול: "היו זמנים, לחמנו ואהבנו". טרזן: "היה לנו ריספקט אל הלגיונרים. הרגשת שאתה מתמודד עם לוחמים, לא שבאב".
לידנו עוצר דיפנדר לנדרובר עם סיור של שריונאים. "צריכים עזרה, חבר'ה? " שואלים הבחורים. ירון מבי"ס שדה כפר עציון שואל את הסמל אם שמע על ה-101. " מה זה? " משיב הסמל. "אולי התכוונת ל-401?" מנסה לעזור הרב"ט שלידו. "זאת הייתה יחידת הקומנדו שלנו", מסביר טרזן, "אנשיה שולבו ביחידת הצנחנים שפוצצה להם את המשטרה". הרב "ט שואל למה וטרזן עונה: "כי יומיים קודם הרגו בנו".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/521/451.jpg]
סא''ל דוד בן עוזיאל ואל''מ אהרון אשל צילום: יוסי אלוני
המשוגע הירדני
צהרי 23 בספטמבר 1956, מוצב הלגיון במר אליאס: חייל ירדני פותח באש על 500 ארכיאולוגים שהתכנסו בקיבוץ רמת רחל מדרום לירושלים. ארבעה נהרגים במקום, חמישי מת מפצעיו כעבור כמה ימים ו-16 נפצעים. משקיפי האו"ם קובעים ש"ראיות מכריעות" מאששות את גרסת ירדן, שזאת הייתה עבודה של חייל בודד שדעתו השתבשה עליו. זו לא הפעם הראשונה שטענה כזאת מושמעת.
בישראל היא מכונה "המשוגע הירדני התורן". למחרת הטבח בארכיאולוגים, אם ובתה יוצאות לקושש עצים ליד מושב עמינדב מדרום מערב לירושלים. מסתננים רוצחים את הילדה ופוצעים את אמה. בחקירה מתברר כי תחילה נורתה אש אל הילדה ואחר כך היא הומתה בדקירות פגיון. הרוצחים קוטעים את אחת מידיה כדי לשוב לירדן עם הוכחה שעמדו במשימה. ליד מעוז חיים בעמק בית שאן רוצחים חיילים ירדנים טרקטוריסט ופוצעים את חברו. צה"ל לוחץ שוב על כפתור התגובה.
"הצעתי לבן-גוריון אובייקטים אפשריים לפעולת תגובה שלנו", כתב הרמטכ"ל דיין ב"אבני דרך", "רוב השרים תמכו בפעולה. הודגש התנאי - שלא לפגוע באזרחים. הוחלט לאפשר למטכ"ל לבחור באחת משתי המשטרות: חוסאן או צוריף. הוחלט - חוסאן".
משטרת חוסאן היא השלישית שמותקפת בפעולות התגמול. קדמו לה א-רהווה וע'רנדל, כך שהירדנים אינם זקוקים להרבה דמיון כדי להבין מה הולך לקרות. ערב המבצע הם מזיזים כוחות, ומשטרות הגבול בכוננות. ובכל זאת, במבצע לולב יש חידוש: לאחר פעולות תגמול פלוגתיות או גדודיות, הפעם זאת פעולה חטיבתית. על חטיבת הצנחנים 202 מפקד אריק שרון. המשימה הראשונה - פיצוץ המשטרה - מוטלת על 890 של רפול.
המשימה המשנית - כיבוש מוצבי הגבול במרחב חוסאן וואדי פוקין - בידי גדוד 88 של הנח"ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור. יום לפני כן מתקבלת פקודת המבצע אצל הצנחנים בתל נוף.
התרגשות?
ארול: "בוא נגיד 'דריכות מבצעית'". טרזן : "חיכינו לזה. לא היינו יוצאים הביתה כי פחדנו להפסיד פעולה". ארול : "הבית בכלל לא עניין". המלחמה עניינה יותר? "אי אפשר להגיד שהייתה חדוות יצירה. זאת מלחמה. אבל הייתה חדוות לוחמים".
קצינים וחיילים כאחד?
"לא היה הבדל. האישיות היא שקבעה את הסמכות שלך בגדוד. אצל אריק לא שיחקו הדרגות. מי שהיה חרא היו עושים לו 'נא' מאחורי הגב", אומר ארול, ומדגים אצבע משולשת.
החברה לא בראש
עושים ניסוי כלים. לא במטווחים - כי אין - אלא על גדרות המחנה, על בתי השימוש. "כל מי ששמע את הירי", מספר ארול, "הבין שמשהו הולך לקרות". אחר כך התדריכים: בוחנים צילומי אוויר, מפות של המוצבים, דרכי גישה. אין מקום ליותר מדי דיבורים. לכל ברורה רוח המפקד. אריק הוא לא מישהו שאפשר לחזור אליו עם סיפורים. למכור לו שהיה חשוך, שנתקלת במארב.
"מה שמעניין אותו", אומר טרזן, "זה ביצעת או לא ביצעת". שרון הבהיר ללוחמיו שהוא שולח אותם למשימה רק כי הוא סומך עליהם. ומרגע שהם שם בפנים - הכל עליהם. לא עומדים לרשותו כוחות שיחלצו אותם בשעת צרה. "הדבר עושה אותך אחראי אפילו שאתה רב"ט".
זה לחץ לא קטן. בלילה שלפני ישנים בכלל?
טרזן: "בטח, היינו אחרי שנתיים וחצי של פעילות מבצעית בכל מיני יעדים. נוהלי הקרב היו חלק מובנה מאיתנו. לא ברברו. לא ביקשו שבוע כדי לתרגל על שולחן חול".
או על פלזמות.
ארול: "פלזמות? אפילו מכשירי קשר לא היו". טרזן: "האנשים היו עם כרטיס ביקור מלא וסמכת עליהם. לא על המכשירים". בבוקר מתחלקים לכוחות משנה, מכינים את החגור.
טלפון קטן הביתה?
טרזן: "מי צלצל?" ארול: "לא היו טלפונים. החברה וההורים לא היו בכלל בראש".
עוצרים לקבוצת פקודות בנתיב הל"ה. אחת הסברות היא שהירדנים מזהים אותם בצאתם מהקיבוץ למבוא בית"ר. הכוח שנשלח לתגבר את מוצביהם יוצא מהבסיס בכפר עציון. "ההיסטוריה משחקת פה", לוחש ירון רוזנטל. לפנות ערב מגיעים לשטח ויוצאים לתצפיות אחרונות. מפקדי החסימה, אריה בירו וטרזן, מבחינים בג'יפ ירדני שיוצא ממטע זיתים, מגיע לתחנת המשטרה ושב על עקבותיו. ככה כמה פעמים.
"אמרתי לבירו שבג'יפ הזה צריך לפגוע ראשון כי הוא בודק אם יש שינויים בגזרה". יוצאים לדרך. עולים בוואדי ג' מע, כיום נחל המעיינות, כשתותחני צה"ל יורים עליהם במקום על הירדנים. מבקשים "חדל אש" וממשיכים. איך שהם מגיעים לכביש בית לחם מופיע מולם הג'יפ הירדני ההוא. ליד הנהג יושב סרן. "בירו ואני סיכמנו בעיניים: אתה יורה למעלה ואני למטה".
הקפטן מדלג החוצה ומסתתר מאחורי הרכב. סגן חיים מצליח, שייהרג במתלה, יורה לו ברגל. בירו וטרזן מחסלים אותו. כשהאש שוככת דמות נראית בורחת אל מטע הזיתים. טרזן רודף ומגיע בעקבותיה לשומרה (מבנה לבנים ללא מלט). " מין האדא (מי שם)?" הוא קורא, וזוג מבוגרים יוצאים אליו. הם משיבים שאין להם נשק, הוא מבקש מהם לחזור פנימה. כעבור חצי שעה קרב למארב, מהצד הירדני, אדם לא מזוהה. "הולך ישר אלינו".
טרזן מעריך שלא ייתכן שהירדנים שולחים לוחם יחיד נגד החסימה ושומט את אצבעו מההדק. האיש ממשיך לסגור מרחק. מטווח של "אף באף" הוא רואה שזה "אחד משלנו". לוחם החסימה, שאול חלפון, נשלח להוריד מהכביש את גופות הקפטן ונהגו כדי שהירדנים לא יזהו אותם וישלחו תגבורת. לאחר ששב התלונן הסגן מצליח שקר לו, וחלפון הלך להביא לו את ה"שינאל" של הירדני. "חתיכת שמוק", מטיח בו טרזן, "לולא הייתי סופר עד 100 היית מת".
כעבור שנים יפגוש את חלפון בחברת רעייתו ויאמר לה: "גבירתי, יש לך בעל אידיוט, לו הייתי פחות רגוע הוא לא היה כאן איתך". בזמן שטרזן מגולל את הסיפור הזה באוזניי, ארול חייב להתקשר לחלפון. חלפון מבין את הקטע ושואג מהצד שלו: "ארול, חבר שלך רצה להרוג אותי". בפעולת חוסאן משתתפים גם אורי דן והצלם אברהם ורד. טרזן לוקח אותם אל הזוג בשומרה. ורד מצלם אותו בחברתם והכיתוב לתמונה ב"במחנה" יהיה: "הלוחם ט' מרגיע את האוכלוסייה".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/521/449.jpg]
כותרות מעריב בבוקר שאחרי מבצע חוסאן צילום: ארכיון מעריב
יש שם רעשים משונים
ב-21:15 יוצא ממבוא בית"ר כוח 890, שהולך על המשטרה. הגדוד של רפול חייב גם הוא לחצות את ואדי ג'מע. ארול, שמנווט את הטור, מוצא המון טראסות, שדות חקלאיים, ירידה תלולה מאוד. ההליכה אורכת יותר מהמתוכנן. רק בסביבות אחת בלילה מגיעים אל המשטרה. נכנסים מהצד ומיד סופגים הרוגים. אחד מהם הוא רס"ן מוסא עפרון, משקיף מטעם המטכ"ל, שהסתובב בשטח עם אקדח שלוף. הבזוקאי הוא ראובן (ציטר) שחף, לימים מדריך צניחה ומפקד מחלקת צניחה בתל נוף.
בערב הפעולה ביקש מארול להחליף את הבזוקה לעוזי. ארול מציע שינסה להחליף עם אחד החבר'ה. "ידעתי, מושיטו, שאתה אדם טוב לב ובטח תסכים לחילופין", ספד ציטר למושיטו (רב"ט משה ליברזון) ביום הזיכרון תשע"ב. "לצערי לא הסכמת בשום פנים ואופן. לא עזרו לי בקשות, תחינות, מחאות, אפילו הרמת קול. נשארתי בסופו של דבר עם הבזוקה. איזו אכזבה..." בקרב עצמו יורה ציטר שתיים או שלוש פצצות ומשתק צריח עם לגיונרים שהטרידו את הכוח הפורץ.
"חוליה אחרת הניחה את מטעני הבונגלור... ובו בזמן יריתי עוד פצצה לכיוון דלת הכניסה הראשית של בניין המשטרה", המשיך וסיפר בהספדו. "כמה מהלוחמים קמו להסתער כי חשבו שהבונגלור התפוצץ. שאגתי כפי שלא שאגתי בחיי: 'חבר'ה, זאת רק בזוקה'. הם כרעו ברך. שניות לאחר מכן מטען הבונגלור פוצץ את הגדר והחלה ההסתערות. אתם, מושיטו ושייקה (רב"ט ישעיהו פרוכטמן), הייתם הראשונים, או בין הראשונים, שפרצו אל תוך הרחבה הפנימית של המשטרה.
"נשמעו יריות ופתאום השתרר שקט. אני הייתי כמעט בסופו של טור הלוחמים הקצר שפרץ למשטרה ולא ראיתי מה קרה. ראיתי רק התקהלות של לוחמים ליד הדלת. ארול פקד על החיילים שהיו לצדו להיצמד לקיר הבניין. לאחר זמן, שלי הוא נראה כמו נצח, המשיכו היריות האלה. נכנסתי פנימה לחצר הבניין. בידי הייתה הבזוקה המגושמת הזאת, שלאחר שיריתי את הפצצות הייתה לא יותר מאשר חתיכת צינור שאי אפשר לעשות בו דבר.
"היו יריות מכיוונים שונים, בעיקר של כוחותינו שטיהרו את המשטרה. אני, שלא יכולתי להילחם כי היה לי צינור ביד, הבחנתי בחובש וורסלי מטפל בפצוע שזעק מכאבים. זה היית אתה, שייקה. אני זוכר כמו עכשיו איך הוא אמר לך בטון רך: 'מה אתה צועק כל כך, בסך הכל קבלת כדור בישבן'". הפציעה הייתה כמובן הרבה יותר קשה (ותגרום בהמשך למותו של פרוכטמן, מ"ח), אבל דבריו וטון דיבורו של וורסלי הרגיעו אותך.
"הוא נהג בקור רוח ובאמפתיה רבה. שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה והוא אמר לי: 'לך ותראה מה עם הבחור ששוכב ליד הדלת'. זה היית אתה, מושיטו. לא הייתה בך כבר רוח חיים, באזור החזה היה לך הרבה דם שהכתים את הרצפה. ניסיתי להרים אותך אבל היית כבד. הדם שלך נמרח עליי. פיך היה פעור, כאילו זועק זעקה ללא קול. עיניך היו פתוחות לרווחה. זה היה קשה... רציתי לצעוק ולא יכולתי, הקול נתקע בגרוני, רעדתי כולי.
"זו הייתה לי הפעם הראשונה להיות לצדו של אדם הרוג, מה עוד אדם שאני מכיר. הייתי המום, הרגשתי קהות נפשית, כאותה קהות פיזית שמרגישים לאחר קבלת מכה חזקה. לא היה כאב, לא הייתה לי שום תחושה. בעודי כורע לידך במין חוסר אונים, הופיע מאחוריי חבר אחר מהמחלקה, אריה פנינגשטיין ז"ל, ואמר לי: 'בוא, צריך לטהר את האגף המזרחי של המשטרה. יש שם רעשים משונים'. אמרתי לו שאין לי נשק. 'קח את העוזי של ההרוג ובוא מהר', אמר לי.
"מושיטו, לקחתי את העוזי הארור הזה ויחד עם אריה פרצנו לדלת באגף המזרחי. מתברר שזאת הייתה אורווה של סוסים. הסוסים השתוללו וזעקו, ממש כך. אריה ואני נסוגונו מהאורווה. הקרב הסתיים, ניגשתי אליך, הנחתי את העוזי לידך ולקחתי את הבזוקה..."
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/521/445.jpg]
משה וייס צילום: יוסי אלוני
הכל בגלל הסוליות
בשעות ההן כוח 890 משפר עמדות סביב המשטרה. בתוך כדי כך מגיעים החבלנים בפיקודו של ירמי. ירמי ברדנוב הוא כבר איש עם שם. הכל מכנים אותו "המהנדס". מפוצץ פואטי. גם מרים בניינים, גם כותב שירים. בארגז מיוחד הוא מאחסן את שורות האהבה והערגה, מה שגורם לחבריו לכתוב עליו שיר שארול מצטט לי עכשיו: "זה לא שיר רגיל על צמח ושתיל / זה שיר ארגז על ירמי הלז / ירמי שתום העין, הכניס לערבים את הזין".
טרזן גר עם ירמי באותו חדר בתל נוף. איתם היה גם בריטי שערק מצבא המנדט ומכר את עצמו ואת השריונית שלו לצה"ל. ירמי אהב לעשות לו את המוות. בכל בוקר היה מתייצב מול תמונת המלכה שהבריטי תלה בחדר כשהוא שר queen God shave the ("אלוהים גלח את המלכה", על משקל God save the queen, "אלוהים נצור את המלכה"). הסצנה הזאת הייתה מביאה עליו גל חרפות בסגנון bloody Jew (יהודי ארור). ירמי ייפול בפעולת התגמול הבאה בקלקיליה.
בחוסאן הוא מביא כמות חומר נפץ גדולה פי כמה ממה שצריך. אנשיו מפזרים את החומר בבניין ואז מדבר הדינמיט. משטרת חוסאן עולה לשמיים בחיזיון אפוקליפטי בלי שאבן תזוז ממקומה, מתנפצת על הקרקע בלי שאבן תישאר מחוברת. הכוח מתפנה במשאיות "וכולם נרדמו עליי", מספר ארול, "לא מצאתי מנוחה כל הדרך לתל נוף".
באותו לילה גדוד 88 של מוטה גור עושה את דרכו לקו המוצבים הירדני. בניגוד לצנחני 890 שמצוידים בנעלי קרפ, לנחלאים יש סוליות מסומרות. מפני שהן מקישות על הסלעים, כך אחת הסברות, הנחלאים מתגלים. נפתחת לחימה על ח'ירבת אום קלעה, המוצב הירדני הגדול ביותר בגבול. המ"פ אברהם קלאר פוקד להסתער על תעלות המוצב ומתפתח קרב קשוח, דומה לזה שיהיה בגבעת התחמושת.
חיילי הלגיון יוצאים מהתעלות, משלשלים לתוכן רימונים ופוגעים בלוחמים. הקצין יעקב קליין מבחין מימין במקלען ירדני שיורה צרורות ארוכים על אנשיו. הוא מחליט לרוץ אל המקלען ולהסתער על עמדתו. קליין נכנס לעמדת קשר שמובילה אל המקלע, ולידו רב"ט משה וייס. בדרך לעמדת המקלע הם מחסלים חוליות בתעלות שהתפצלו מהתעלה הראשית.
"לפתע השליכו לעברי רימון", מספר קליין, "שפגע בי בפנים ובנפילתו התפוצץ עוד לפני שהגיע לקרקע. למזלי הרימון התפוצץ לרסיסים קטנים מאוד ולכן כנראה לא נהרגתי במקום". אבל הרסיסים חודרים לכל גופו. במיוחד באזור הפנים והחזה. "נפלתי לתוך התעלה ואיבדתי את ההכרה". קליין מפונה לתחנת איסוף נפגעים. החובשים רואים שפניו מכוסות דם ושאינו נושם, ומסיקים שנהרג.
בפינת ההרוגים החובש הוא יהודה קרליבך, בן כיתתו מבית הספר "עמל" בפתח תקווה. "יהודה ניגש לפינת ההרוגים כדי לקחת מכיס חולצתי את תעודותיי ואת השעון שלי, שיוכל להעביר להוריי שהכיר היטב. לפתע הוא שם לב שאני מחרחר ומתנועע. הוא הוריד מיד את חולצתי, חבש את פצעיי ודאג לפנות אותי במהירות למחלקת ריאות בבית חולים הדסה בירושלים. שם הצילו את חיי". במיטה לידו הוא מוצא את משה וייס, שלקח את הפיקוד מידיו ואחר כך נפצע בעצמו.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/334/466.jpg]
רפאל איתן צילום: ראובן קסטרו
פציעה לגיטימית
רב"ט משה וייס, יליד בריסל, איבד את אביו בשואה. עם הגרעין שלו נחת בקיבוץ רוחמה והתגייס למחזור הראשון בנחל המוצנח. לחוסאן הגיע אחרי שבלילה הקודם השתתף בפעולה בקסיימה (קדש ברנע). דקות לאחר שהחליף את קליין בתעלות חש צריבה בגב.
בסערת הקרב אין הוא מבין שזאת פציעה וממשיך לרוץ. "ואז פצצת מרגמה פתחה לי קצת את הראש", הוא מניח אצבע על השקערורית בצד ימין של מצחו, "ואיבדתי מיד את הראייה". עקב הפציעה בגולגולת הוא לא חש כאבים. "אבל הקאתי הרבה ודם נזל על פניי". רסיס שחטף בקצה האצבע מונע ממנו לפתוח את החגור. הוא קושר מטפחת למצחו וממתין לאיסוף הפצועים.
הצלחת לראות בכל זאת משהו?
"שום דבר, חושך מוחלט".
הבנת שזה עיוורון, אולי לתמיד?
"מה פתאום, לא עבר לי בראש. לא נבהלתי ולא נסערתי כי הבנתי שפציעה היא דבר לגיטימי".
כעבור חצי שעה סוליות מסומרות שוב מהדהדות על הסלעים. זה הכוח המפנה. אמבולנס, מורפיום ובית חולים. הרמטכ"ל דיין מזעיק את אמו של וייס לבית החולים. אחרי 13 שעות בחדר הניתוח הוא יוצא, חבוש בכל הגוף. כשמתפוגגת הנרקוזה הוא שואל איך נראית אמו. מספרים לו ששערה לבן.
הוא מתפרק. בת 53, ורק לפני כמה ימים ראה אותה בשיער שחור. מלמדים אותו כתב ברייל, מאמנים אותו במלאכת יד, "כדי להסיח את דעתי או כדי שאסיק בעצמי את המסקנות". רק לאחר שהוא מתייעץ עם המטפלת מהקיבוץ מגלה לו רופאו, פרופ' מייקלסון, את האמת: "איבדת את הראייה לתמיד".
משה וייס מטופל כחצי שנה בבית חולים ושב לרוחמה. "הייתי הנכה הראשון בקיבוץ, ולא ידעו בדיוק איך לאכול אותי". בהתחלה הוא נשאר בחדר וחברים מביאים לו את הארוחות. "חששו שהכף שבידי לא תמצא את הפה", הוא מחייך. לאט-לאט התחיל לצאת. השולחן הראשון בחדר האוכל היה נשמר תמיד למענו. אבל וייס רצה גם לחזור לעבודה, והתחיל לשטוף כלים במטבח. בשלב מסוים הוחלט לגייסו למפעל המברשות בקבוץ.
הוא נשלח להשתלם בקליעת קש בבית מלאכה בירושלים. בין הלא רואים שעבדו שם היה גם יוסף רחמים אביטבול. בתו רוחמה גרה אז בחיפה, אך כשבאה לחופש סיפר לה על הקיבוצניק העיוור שעובד אתו. "ושלא תעזי לשים עליו עין", אבל רוחמה שמה. יום אחד הגיעה לקחת את אביה הביתה, מישהו מהעובדים סיפר בדיחה, וייס צחק במלוא גרון ובהנפת ראש לאחור. "באותו רגע אמרתי לעצמי: עם האיש הזה אני מתחתנת", מגלה רוחמה, שמצטרפת אלינו.
"הוא היה יפה תואר והעיניים שלו היו שלמות, מלאות כאלה". היא ביטלה נישואים מתוכננים עם רופא שיניים מחיפה, וכעבור חודשיים עמדה עם משה שלה תחת החופה. רופא השיניים קנה לה את שמלת הכלולות. אבל החיים ברוחמה היו קשים לרוחמה. לאחר שילדה את בנם ביקש המשק את מענק הלידה. היא סירבה, הם איימו שימנעו ממנה אוכל. כשרצתה לעזוב, הוא התנגד. בסוף הסכים, אבל בתנאי אחד: שקודם תמסור את המענק לקיבוץ. "אני רוצה לגמור איתם בטוב", הסביר לה.
אחרי הבן באו עוד שתי בנות, שיביאו שתי נכדות. משה וייס התחיל לעבוד כמסז'יסט של בית"ר תל אביב בימים היפים של בונזי ובוסטמנטו. אחר כך יצא לפריז ללמוד שלוש שנים בתוכנית לשילוב עיוורים בפיזיותרפיה. היה אמור לעבוד במשרד הרווחה, אבל נקלט בתל השומר. 22 שנה עבד בבית החולים, וכבר עשור הוא בגמלאות.
בשנת העשרים למבצע לולב קיבל רב"ט משה וייס את עיטור העוז, המדליה היחידה שניתנה במבצע. וכך נכתב בהנמקה: "לאחר שמפקדו נפצע, נטל פיקוד על מחלקתו ופעל בגבורה ובאומץ לב במילוי תפקיד קרבי, תוך חירוף נפש. נפצע והתעוור בשתי עיניו".
כשנפצע היה בן 19 וחצי, 57 שנה שאינו רואה. עם השנים קטנו עיניו עד שנעצמו כליל, אך עדיין נדמה לך שאתה מצליב איתו מבטים. דרך הקשב הדרוך וההומור העדין יוצר וייס קשר חם. פיו מחייך תדיר. כעבור חמש דקות אתה מרגיש לגמרי חופשי לקרוא לו מוישל'ה.
לדבר, לשאול חופשי כל מה שעובר בראש. אתה זוכר את התמונה האחרונה שראית? "הרבה חושך, ואת הגב של מי שרץ בתעלה לפני". מה היית הכי רוצה לראות, אם היית יכול? "את האישה והילדים, קודם כל". אתה מתאר לעצמך איך הם נראים? "אף פעם לא. זה לא מציאותי. גם כשאני חולם, אני רואה את האנשים כפי שהיו לפני שהתעוורתי". מתרגלים לא לראות? "אני לא רואה את עצמי אחרת".
sofash@maariv.co.il
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=5
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
