 |
22-09-2013, 08:23
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
“גיבור בצבא וגיבור באזרחות”: משפחתו של מאיר הר-ציון לא מתרגשת ממיתוסים\ מאת חן קוטס-בר
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/507/695.html?hp=54&cat=872&loc=77
בניו של מאיר הר-ציון מביטים על בקעת הירדן, הנפרשת מתחת לחוות גידול הבקר השוכנת בהר שהיה לאביהם לבית. משפחתו של גיבור יחידת 101, שמתרגש מגשם יותר מצחוקו של ילד, מתגוררת לצדו וממשיכה את פועלו ההתיישבותי: "הדור שלנו לא הקים את המדינה, לא נלחמנו פה ב-48' ובפעולות התגמול. אבל להחזיק את המדינה היום זאת משימה לא פחות קשה"
המרפסת בבית של משה הר-ציון ואשתו סיגל נמצאת על צלע ההר. הנוף מרהיב והנשימה נעתקת. מתחת אפשר לראות צבאים רצים. בשמים עדת ציפורים נודדות. רחוק מאוד משם, למטה, למרגלות ההר, מתפתל הכביש שמוביל לעולם שבחוץ. כשהיה ילד היה משה צריך להספיק להביא ענף מהפרדס שנמצא למטה, ולחזור בתוך שעה תמורת חפיסת שוקולד "רוזמרי". "זאת הייתה התערבות", הוא אומר. עם אבא שלו, מאיר הר-ציון. "היו לנו כל מיני התערבויות. אם הייתי מגיע בשעה ודקה, הוא לא היה נותן לי, כי לא עמדתי בהתחייבות. לקח לי 12 דקות לרדת למטה.
זה נורא רחוק.
"הייתי רץ. מה זה רץ? עפתי את זה. את זה אני זוכר". או שמאיר היה מרים אותם על הכף של הטרקטור ומאמן אותם ב"היאחזות" ו"לא לפחד". רצה שיחזיקו את הכף והוא, לאטלאט, היה מוריד אותם. "ואז אמא שלי הייתה מתחילה לצעוק", מספר משה. "כשהייתי ילד הייתי מנותק", הוא ממשיך, מתייחס לעובדה שגדל בחווה בקצה ההר. "בכל יום אחר הצהרים היינו עובדים בכל מה שצריך לעשות. לנכש עשבים בבוסתן, לעבוד בעדר - דברים שילד יכול, לפי גילו. אבא שלי היה דואג שנעבוד בכל יום. זה היה חלק מהחינוך, לעבוד".
אבא קשוח.
"מאוד. היו תקופות שהוא היה מסמן ריבוע לי וריבוע לאחותי איילה (אחיו ואחותו הבוגרים כבר היו גדולים יותר, חק"ב), והיינו צריכים לנכש את העשבים בריבוע. אחר כך היינו חותכים את הענפים היבשים של האיקליפטוסים. כל מיני דברים שאני בתור ילד הייתי בטוח שכזה הוא העולם, כאילו איקליפטוסים לא יכולים לגדול בלי שמורידים להם את הענפים היבשים", צוחק משה. "זאת הייתה התפכחות שלי, אחרי הצבא, לדעת שאיקליפטוסים גדלים גם כשלא מורידים להם את הענפים היבשים. היום אני מבין שאלה היו עבודות יזומות. זה לא היה הכרח המציאות". משה לא זוכר את דיין ובן-גוריון מבקרים בחווה, הוא היה צעיר מדי, למרות שיש צילומים ותמונות. הוא כן זוכר את גנדי, רחבעם זאבי. "גנדי היה בא המון", הוא נזכר. "כשהוא היה אלוף. היה לו אוטו עם סירנה. הוא היה יוצא איתנו לסיבוב בשדות, ואנחנו היינו מפעילים את הסירנה. לא ידעתי אפילו מה זה אלוף."אבא לא ויתר לנו על כלום. בעונה הזאת, הפרות בשטח עם הגדר החשמלית: בונים גדר עם מתח חשמלי והפרות לא עוברות. אנחנו, הילדים, היינו צריכים לבנות את הגדר החשמלית הזאת. אין דבר כזה, לבנות בלעדיו: כל עשב - הוא צריך להחליט אם הוא בתוך הגדר, אם הפרות אוכלות אותו או לא אוכלות אותו. בתכלס, זה לא משנה. כל השטח הוא אלפי דונמים. אבל לפעמים היינו מפרקים את הגדר ומקימים אותה מחדש, לפי ההוראות שלו".
קשה להיות הבן שלו?
"היום לא. פעם כן".
מפקד בלי כפתורים
"רק אחרי הצבא גיליתי שאבא שלי הוא כזה מיתוס", מודה משה. למאיר הר-ציון קרא משה דיין "הלוחם היהודי הגדול ביותר מאז בר כוכבא". אריק שרון אמר שהוא הסייר הגדול ביותר שידע צה"ל, "אבל אבא לא סיפר לנו אף פעם", אומר משה. "הוא לא התכוון להיות מה שהוא". הרבה סיפורים נקשרו בשמו של הר-ציון. כולם, גם השנויים במחלוקת, מריחים גבורה. הר-ציון נחשב ללוחם אגדי. נחוש, עיקש, אמיץ ללא חת, מאמין גדול באדמה ובכוח. האיש שטבע את דפוסי הסיור והלחימה של יחידה 101, גיבור פעולות התגמול, ממקימי "היחידה" (סיירת מטכ"ל), ומפקדה הראשון של סיירת צנחנים. בעל עיטור העוז. יומנים שכתב פורסמו לפני ארבעים וחמש שנה בספר "פרקי יומן" (שיצא שוב לפני שמונה שנים). "אפשר להגיד לו לספר", צוחק משה הר-ציון. "הוא לא מספר. הוא אומר 'תקרא בספר'".
איזה מין אבא הוא?
"ענייני מאוד".
מה זה אומר?
"זה אומר שהוא מדבר מה שצריך לדבר. הוא אף פעם לא ישב איתי ואמר לי, ?תקשיב, המדינה זה דבר חשוב'. חינוך הוא הרבה דוגמה אישית. זה מה שחלחל. הוא דור אחר. אם מסתכלים על הדור ההוא מול הדור שלנו כדי לראות מה השתנה, החיילים היום טובים יותר, יש ציוד טוב יותר, הכול טוב יותר. כל השמועות והרחשים שהולך ופוחת הדור - זה לא נכון עובדתית. אנשים חכמים יותר, אנשים ממציאים דברים. ההמצאה של 'כיפת ברזל', למשל , היא משהו בלתי נתפס טכנולוגית. אני, בתור אחד שלא מבין בטכנולוגיה, רואה את זה כפלא עלי אדמות. וזאת אחת מפריצות הדרך. כמו שה-101 היו פורצי דרך, ואנחנו יושבים עכשיו אחרי שישים שנה ומדברים עליהם, ככה ידברו בעוד שישים שנה על כיפת ברזל".
לוחם כמו אבא שלך יכול להיות היום?
"יש מלא כמו אבא שלי. אני לא צוחק. יש מלא כמוהו".
אמרו שלא היה כמוהו מאז בר כוכבא.
"אז אמרו, אז מה? בסדר. לא אמרו את זה אתמול. זאת קלישאה. מה, בדקו את זה עובדתית? לקחו את כל החיילים, העמידו אותם בשורה, בדקו ואמרו 'מאז בר כוכבא'? מישהו יודע באמת? זאת סתם אמירה נחמדה, יופי, עלא כיפאק, מיתוסים, אבל אלה לא עובדות. יש היום עשרות מאיר הר-ציון. יש רבים עד כדי כך שזה אולי לא בולט. מי למשל? אני לא מכיר את כל האנשים. אני יכול להגיד שמות שאני מכיר. טל רוסו, יאיר גולן ודומיהם. יש עשרות אנשים כאלה". מאיר הר-ציון ושני בניו, משה הצעיר וסלע הבכור, מתגוררים היום עם משפחותיהם ב"אחוזת שושנה", בשטח מבודד על פסגת כוכב הירדן. את חוות הבודדים מצפון לבית שאן הקים הר-ציון במו ידיו, יחד עם אשתו רותי. עד לפני קצת יותר מעשור הוא גם ניהל אותה. עכשיו מנהל אותה סלע, שמתגורר בחווה עם אחאי אשתו וחמשת ילדיהם. משה, הבן הצעיר, חי גם הוא בחווה אבל עובד בחוץ. 17 שנה היה פקח ברשות שמורות הטבע. היום הוא בעליה של חברת "מושטח", חברה למזון ומנהלות לאירועים וטיולים בשטח. הוא מנהל תחום פיקוח ואכיפה ברשות הניקוז כנרת, עומד בראש סיירת מתנדבים, ומרכז פרויקט חינוכי להטמעת מורשתו של "הידיד" אורד וינגייט בישראל. בעוד כמה חודשים יחגוג מאיר הר-ציון את יום הולדתו ה-80. "הוא לא רצה להגיע לגיל כזה", מגלה משה. הוא ממשפחה מאריכת ימים, הר-ציון. דודו נפטר בגיל 94 בזמן שעדר בגינה. אמו של מאיר נפטרה כששחתה בסחנה, בגיל 86. מאיר עצמו נפצע קשה בפעולות התגמול, בפשיטה על משטרת א-רהווה בדרום הר חברון, אזור שהיה אז בשליטה ירדנית. הר-ציון היה אז בסך הכול בן 24, וכל מה שעשה אחרי הפציעה, אומר משה, היה נגד כל הסיכויים. האיש שסבל מנכות - פיקד ולחם ובנה. "גיבור בצבא וגיבור באזרחות", אומר משה. אבל הנכות מהפציעה ההיא מחמירה עם הגיל. מיתר קול יחיד שנותר בגרונו של מאיר נושא עכשיו בקושי רב בעומס הדיבור. גם הידיים והרגליים מתקשות לתפקד. אנחנו מצאנו אותו נח בבית. מדי פעם הוא יוצא לסיבוב בחצר אחוזת שושנה. הסיור איטי וכואב למתבונן מן הצד, אבל עדיין אפשר להבחין בנחישות ובעקשנות שתמיד אפיינו אותו. "הוא אומר שהוא היה צריך לגמור בגיל חמישים וחמש", מספר משה. לדבריו, זה הפך לבדיחה משפחתית. בשלוש השנים האחרונות התבגר הר-ציון מאוד. "הוא מסוג האנשים שרוצים שיזכרו אותו כמו פעם", משה מסביר. "אז מה, הוא צריך לקלקל את זה? היום הוא מסוגר יותר".
קוראים לך עדיין "הבן של מאיר הר-ציון"?
"כל הזמן. אני משתגע מזה".
למה?
"כי אני לא אוהב את זה. כשעבדתי ברשות היו כל מיני אירועים. אחר כך היו כותבים בעיתון: ?בנו של מאיר הר-ציון תפס ציידים'. כותרת . כעסתי. אני רוצה להיות בזכות עצמי. אני לא רוצה להיות בזכות אבא שלי".
סיירת גיבושים
משה הר-ציון כבר בן 47. יש לו שלושה בנים: אביתר, אבנר ואורי. הוא נשוי לסיגל, סגנית מנהלת אתר התיירות "גשר הישנה". דווקא לה יש קשר קרוב מאוד עם מאיר. הוריה, משפחת עברי, היו בין ארבע המשפחות הראשונות בכרמיאל. "הבנתי שלא פשוט לגדול אצל אבא כזה", היא מודה על מאיר הר-ציון, אבל "עם הזמן יש השלמה". עכשיו "משה מתחיל לגלות את אבא שלו יותר", היא אומרת. "אני גם קורא יותר וגם שומע מה אחרים אומרים ומה הם מספרים", מגלה משה. "אני גם מתעניין. אני יכול לספר על פעולות שהוא עשה". תכף אחרי שנולד, בחורף, כשהוריו חזרו איתו הביתה לאחוזה מבית החולים, הם נתקעו בבוץ בדרך אל קצה ההר. עד היום יש ימי גשם ובוץ, והאדמה כבדה, ואי אפשר לעבור את ההר גם ברכב ארבע-על ארבע. האגדה מספרת שהר-ציון רץ ליישוב מולדת, להביא טרקטור שיחלץ את רותי והתינוק הקטן. "לא היה קל לגדול פה", אומר משה. מלבד סלע יש לו עוד שתי אחיות, שגית ואילה. "תמיד היינו לא כמו כולם", הוא מסביר. "אנחנו לא מקיבוץ ולא ממושב, אנחנו מחווה. לא הייתה אז עוד חווה. היום כבר יש כמה חוות בודדים, אבל אז לא הייתה שום חווה. בטח לא באזור הזה". רותי הר-ציון, אשתו של מאיר, נזכרת איך במלחמת יום כיפור, נסע הר-ציון - ממקימי סיירת הצנחנים שכבר היה אז נכה צה"ל שלא צריך להתגייס - מהחווה לרמת הגולן. זה סיפור ידוע, כיצד חילץ הר-ציון פצועים מהשטח הסורי. כמה פעמים התחזה למת כשהסורים עברו לידו. "לא יכולתי לא ללכת לצנחנים", אומר משה. הוא רצה להתקבל ל"יחידה", אבל לא עבר את הגיבוש. סלע, אחיו הבכור, שירת שם. משה לא עבר גם את הגיבוש לשלדג. אחרי שהתגייס יצא לגיבוש חוזר, אבל שוב לא עבר. כששמע שכדי להגיע לסיירת צנחנים הוא צריך לעבור גיבוש נוסף, ויתר: "אמרתי שאת הפרק של הגיבושים גמרתי, והלכתי לעורב. לא הייתי חייל בולט. "הייתי בסדר. גם קצין לא הייתי. אמרתי: מה שאני זה מה שאני. באתי למבדקי קצונה, אבל מילאתי את השאלון בלי שום ניסיון להטות או להשתדל להיות טוב יותר או פחות. ולא עברתי".
היו ציפיות בבית?
"לא".
אולי עשית "אנטי" ?
"אני לא יודע. אני זוכר שהיה לי ראיון עם מופז, הוא היה המח"ט שלי. הוא ניסה לשכנע אותי, אמר לי שגם הוא לא מיד עבר. אם היה בא איזה קצין והיה אומר לי, 'שמע, אתה הולך לקורס קצינים', הייתי הולך. אבל אף אחד לא בא ואמר, וזהו. ככה זה נשאר. עשיתי את מה שאני יכול הכי טוב שאני יודע, והייתי בסדר. רגיל. באמת. אבל לא הייתי כזה ערכי וכזה מורעל כמו שאולי ציפו. אני לא יודע אם מישהו ציפה. אולי מישהו שלא מכיר אותי".
אתה מצטער?
"היום? לא. אני לא מצטער לשנייה אחת. גם על זה שלא הייתי ביחידה. אני בטוח שלא הייתי אומר את זה אז, כי באמת נורא רציתי, אבל היום, שלושים שנה אחרי, אני ממש לא מצטער".
אתה זוכר מה אבא אמר על זה שאתה לא מתקבל, לא עובר את הגיבושים?
"הוא לא אמר כלום ולא התערב. הוא בשום אופן לא הסכים להתקשר לאף אחד או להגיד מילה. 'זה מה שאתה, אתה תגיע לאן שתגיע, בכוחות עצמך. אני לא מתערב לך. לא בבית ספר, ולא בצבא ולא בשום מקום אחר'. ככה הוא חינך אותנו. ואני גם ככה עם הילדים שלי. אני חושב שזה הכי נכון. אני רוצה לעשות בכוחות עצמי", הוא ממשיך. "אני חושב שזאת גם הסיבה שהקמתי עסק. אז נכון שאומרים לי, וצודקים, שהשם שלי פותח דלתות והופך הכל לקל יותר. אני יודע שהרבה אנשים לוקחים אותי לעבודה בגלל השם שלי. אבל היום אני רוצה להאמין, ואני כבר די יודע, שזה בזכות מה שאני מביא. אם אהיה גרוע, השם שלי לא יעזור. אנשים אולי נותנים לי את הצ'אנס הראשון בגלל השם, אבל הם נשארים איתי שנים בגללי. לא בגלל אבא שלי".
בלי לומר מילה
אחוזת שושנה הוקמה באוגוסט 1959. חצי שנה קודם לכן התחתן מאיר הר-ציון עם רותי אברמסון. היא ילידת תל אביב שגדלה בקיבוץ גבע. חמשת דודיה היו ב"השומר", ואביה נהרג כשהייתה בת שש. את מאיר, שגדל בעין חרוד, הכירה בבית הספר. הם גם היו יחד בקורס מ"כים בצבא, אבל הפכו לזוג רק אחרי שהר-ציון נפצע. בהזמנה שלהם לחתונה, שמאיר שומר עד היום בין מאות מסמכים, דפים ופתקים (הר-ציון הוא מאלה ששומרים כל דבר), נכתב בציניות: "איך נפלו גיבורים (ולא במלחמה). אזכרה . הטוב בחברנו, עטרת ראשנו, ידיד נעורינו, מאיר הר-ציון, נפל (בפח). התחתן נגד רותי". טקס האזכרה וסעודת האבלים (כך בהזמנה) נקבעו במחנה סירקין. "מאיר אמר לי: אני רוצה להקים אחוזה", משחזרת רותי. "ראיתי בעיני רוחי את הדברים היפים. לא עשיתי חשבון שנצטרך לבנות, להקים ולסדר ושיהיו הרבה בעיות. הוא אמר לחוד, ואני הבנתי לחוד. אז אמרתי לו 'נהדר', ושמחתי". הם ישנו בבית אלפא. בבוקר היו עולים להר, לבנות את האחוזה כל שם אחותו של הר-ציון שושנה, שנרצחה ב-1954 בידי בדואים במדבר יהודה. בעיתונות של אז נכת ב"על" הר-ציון שהלך אל הרוח, תקע יתד בראש גבעה שוממת". הר-ציון עזר אז לאברהם ארנן להקים את "היחידה", את סיירת מטכ"ל. הוא שימש קצין הדרכה כאזרח עובד צה"ל. החבר'ה של היחידה עזרו לו להקים את החווה. בתמונות באלבום של משפחת הר-ציון רואים אפילו את אהוד ברק, אז חייל צעיר. "אני בחורה בריאה, יודעת לעבוד, קיבלתי חינוך לעבודה, אבל זה היה קשה מאוד פיזית", מסכמת רותי. "עזרתי לו בכל, כי הוא לא היה יכול לעשות הרבה דברים לבד, בגלל הפציעה. בנינו יחד גדרות, מכלאה, מה שצריך". הם חיברו שני צריפים, שעלו 1,220 לירות , לצריף אחד שהיה לבית. הכל רשום בכתב ידו של הר-ציון, מסודר ועגול. הר-ציון קנה ספר, "המרעה הטבעי בישראל", כדי ללמוד. חוזה החכירה ממשרד החקלאות ניתן כבר במרץ 59'. עשר שנים אחר כך הגיע החשמל. אז גם נסלל הכביש. מים לא היו. זמן קצר אחרי שעברו לגור באחוזה נשרף הצריף. הצליחו להציל ממנו תמונות ויומנים. אחר כך בנו את "הבית הראשון", שם גידלו את ארבעת הילדים. בשנות ה-70 הגדילו והרחיבו את הבית והוסיפו לו את "הבית החדש". מאיר הר-ציון מתגורר עד היום בבית הזה. "את שגית וסלע, הכנסנו לבית הספר רק בסוף כיתה א'", מגלה רותי. "עד אז לא יכולנו לנסוע בכל יום מהאחוזה. היה חבל גם על הדלק. היינו צריכים את הכסף למשק". בפסטיבל שהיה סביב הר-ציון במשך כל השנים נשארה רותי בצל. "כששואלים אותי אני עונה", היא אומרת בלי להתמרמר, "אבל כל השנים שאלו רק את מאיר. אף אחד לא שאל אותי". את בניית האחוזה, למשל, ייחסו רק לו. "זה לא חסר לי", היא מודה. "מאיר התחיל בצבא ויש לו מה שיש לו, ואת זה אי אפשר לקחת. גם בעיניי הוא גיבור". בהמשך היא מוסיפה: "אני לא זוכרת שישבנו ושוחחנו על החיים, על משמעות החיים. אני לא צריכה שיחות. אני מסתכלת ורואה לבד". כבר יותר מעשר שנים היא חיה מחוץ לאחוזה. בתחילה עזבה עם אילה לפרדס חנה גם שגית עזבה מזמן. היום היא גרה ביישוב צוקים, בערבה. באחוזה היא מבקרת מדי פעם. אלה נושאים אישיים, פרטיים מאוד. בין הבית הישן לבית החדש התקינו דלת. הבית החדש הוקצה, כאמור, למאיר. בבית הישן רותי מתגוררת, כשהיא מגיעה. "אני מסתכלת על המקום בסיפוק", היא אומרת על האחוזה. "כמה אנשים יכולים להגיד 'הקמתי יישוב'? אבל לחזור לחיות שם? בינתיים טוב לי איפה שאני. אני חיה את חיי". כמעט בעדינות היא מסבירה על החיים עם מאיר: "הקושי הוא לא בגלל הסמל. הוא בגלל האופי. הסמל לא מפריע לי. מעולם לא הפריע. למה הוא צריך להפריע?"
לילדים?
"לילדים שלי לא נתתי להרגיש שאבא שלהם סמל, שבגלל זה מגיעות להם כמה זכויות, או שהם צריכים להיות גיבורים. בשום אופן לא דיברנו על זה. לא היו ציפיות. גם כשהיו שיחות לא אמרתי להם אף פעם 'אתם צריכים להיות כמו...'"
והוא?
"הוא לא דיבר איתם".
לבד על ההר
משה היה הראשון שהחליט להישאר באחוזה, תכף אחרי הצבא. להוציא שנה שעבד והתגורר בחצבה, מעולם לא גר במקום אחר. סלע, אחיו, עזב וחזר. "הייתה לי החלטה חשובה אחרי הצבא לבוא ולגור כאן", הוא מספר. "זה היה בכוונה שלא ייווצר מצב שלא ימשיכו את המקום. אז היה חשש, כי אחי לא היה כאן, ובעצם אבא עבד לבד".
הוא חשש?
"לא דיברנו על זה, אבל אני מניח שכן. אף אחד לא אמר לי להמשיך. אף אחד לא דיבר איתי על זה. רציתי מאוד להקים משהו חדש משלי, אבל הבנתי שזה גם קשה מאוד". גם משה וגם סיגל, אשתו, עובדים היום מחוץ לאחוזה. עדיין, הם אומרים, בחרו לעסוק בתפקידים שיש בהם חיבור להיסטוריה ולערכים. "ההחלטה לא לעבוד באחוזה", מספר משה בגלוי, "לא הייתה שלי. אבא החליט מי הוא רוצה שימשיך את העדר (באחוזה יש חוות בקר, חק"ב). היה ברור שאי אפשר שארבעה ילדים ימשיכו. עדר הוא לא פרנסה גדולה שיכולה לשמש ארבע משפחות. אבא החליט שסלע ראוי יותר, נקרא לזה ככה. אז לא התווכחתי. אני שלם עם העניין הזה. זאת גם עבודה קשה מאוד לגדל עדר, וזה גם נתן לי הזדמנות לעשות משהו חדש, משלי. זה גם לא נכון לגמרי שאני לא עובד פה. זה הבית שלי. גם המחסן שלי פה. גם כשאני נוסע למשרד וחוזר בערב, אני לא מרגיש שאני לא כאן. זה לא שאני בחוץ לארץ וזה איזה בית קיץ. לא".
אתה לא עוסק בחקלאות.
"היה לי עדר כבשים והיו לי דבורים, בכל פעם הרפתקה אחרת. אולי יהיו לי שוב".
היום קשה לחיות פה?
לא. רק אין פה אינטרנט מהיר".
סיגל , רעייתו, טוענת שבעובדה שהם ממוקמים על הר יש משהו מבודד מאוד מבחינה פסיכולוגית. "אתה עולה, אתה כובש את המקום, ודי. הגעת הביתה. אתה כבר לא רוצה לצאת", היא מפענחת. "זאת ההרגשה של הבידוד. כשהכרתי את משה (לפני יותר מעשרים שנה, חק"ב) היה לי ברור שהוא שונה, שלחיות ככה משפיע על הבן אדם, אבל לא הבנתי במה בדיוק. זה לא יעזור", היא טוענת, ומשה מסכים ש"יש בזה משהו", שבעבר הוא ראה באנשים "מפגע". " אנשים, בשבילם", מסבירה סיגל, "היו האויב, מאז שהיו ילדים. הם אחרים. מי שנשאר בחווה הוא כמו זאב בודד. אתה כל הזמן שומר, אתה מגן, אתה לבד. אתה חייב להיות ככה". היום משה עובד עם אנשים כל הזמן. התפקיד שלו הוא לתת שירות. גם הראיון הזה מעיד שנפתח. שום קשר לאגדות ולמיתוג המשפחתי של גסות וקוצר רוח. עדיין, אומרת סיגל, "אנחנו יכולים להיות במקום כלשהו, ואחרי כמה זמן משה יגיד שמספיק לו אנשים. הוא רוצה שקט".
ומאיר?
"הוא אדם שלא צריך אנשים. יש כאלה שאומרים 'משפחה', כאילו זה הדבר הכי חשוב שיש, אבל הוא - הוא אחר. אני לא יכולה להגיד אם זה טוב או רע. אם נולד תינוק למישהו אז אני מוזמנת אליו, לכתוב בפנקס שלו את השם. זה בערך הקשר שלו עם מי שנולד, כי אנשים, מבחינת מאיר, לא מעניינים. אני מגיעה אליו, ויש ימים שאחרי עשר דקות אני רואה שזהו, הספיק לו, ואני קמה והולכת. יש ימים שאני יכולה לשבת חצי שעה, ואז אנחנו צוחקים. בעיניי יש לו חוש הומור מעולה. אבל הוא לא צריך אנשים".
מה כן מעניין את מאיר?
"המלטה, טבע, כמה גשם ירד. אני צריכה לכתוב לו, בכל חודש. הוא מדווח לשירות המטאורולוגי מאז 1959. הוא ממלא פה בכל יום כמה מילימטר ירד, ומוסר".
חצי שעה מלבנון
לסיגל ומשה, כאמור, שלושה בנים. "זה מעציב קצת", מודה משה. "אבל הילדים שלי היו מעדיפים לחיות היום בקיבוץ, עם החבר'ה. לא כאן". גם סיגל וגם הוא מאמינים בכל זאת שכאשר הילדים יגדלו זה ישתנה. הם יעריכו ויאהבו את המקום, בדיוק כמו שקרה למשה. הבן הבכור, אביתר, עבר ללמוד בפנימיית שדה בוקר כבר בכיתה ט'. "זה המחיר של המקום הזה", אומרת סיגל. "היום זה יותר פייסבוק וצ'טים. הילדים שלנו היום קרובים יותר לעולם. עדיין, כשכל הילדים משחקים במגרש כדורסל, אז הבן שלנו פה, ומשה, שככה גדל, אומר לי 'אז מה?' אני אומרת לו 'בוא, נסיע אותו', והוא אומר 'לא, גם אותי לא הסיעו'. כי הוא היה יורד את ההר עם אופניים או ברגל, לבד. ואני אומרת 'טוב, אני מסיעה'".
"החומרנות משגעת אותי", אומר משה. אצל אבא שלו, הריהוט הוא מלפני ארבעים וחמישים שנה. זה בית צנוע. "גם אצלנו", הוא אומר, "אין לנו מסך פלזמה. הילדים שלי רוצים. אני אומר להם: 'אני לא מחליף טלוויזיה עד שזאת תתקלקל. רואים בה מצוין'. אז בסדר, נכון, היא עבה, מה אכפת לי? כולם חושבים שלהיות עשיר זה הדבר הכי טוב. אבל לא נכון לחנך ככה ילדים ולא נכון להתנהג ככה, בטח במדינה כמו שלנו". משה מצביע על הנוף. "פה ירדן", הוא אומר, "שם סוריה. לפעמים אפילו שומעים את הבומים. חצי שעה מכאן - לבנון. אנחנו צריכים להיות על הגדרות. אם לא נתחזק כל הזמן, לא נהיה פה דקה אחת".
כמה הילדים שלך יודעים על המיתוס של מאיר הר-ציון?
"הם לא יודעים. הם התחילו לשמוע כשהם הגיעו לבית הספר, אבל אנחנו לא מדברים. כמו שאבא שלי לא ישב איתי ואמר לי, ככה אני לא אומר להם".
שלדים מ-48'
לפני שמונה שנים הוקם "השומר החדש", שנועד לסייע בעיקר לחקלאים ובוקרים באזור השטחים הפתוחים. הארגון ממשיך את דרכה של תנועת "השומר" שקמה במאה שעברה, וסלע, אחיו של משה, הוא מחברי ההנהלה. "אני לא מתחבר אליהם יותר מדי", אומר משה על הארגון החדש. "אבל הם עושים דברים יפים מאוד".
יש בכלל צורך בהם?
"כן. ברמת ההתיישבות יש היום בהחלט בעיה של מי שולט בשטח. זה מגיע לכל, מהרמה הלאומית. פה, (הוא מצביע על מרגלות ההר), היה כפר. גרו כאן אנשים וב-48' הם עזבו. והם רוצים מאוד לחזור".
מה זה אומר?
"לפעמים באים לפה אנשים, צאצאים של מי שגרו כאן. היו פה ברמות יששכר עשרות כפרים, והם רוצים לחזור. עושים כל מיני פעולות. היה פה, למשל, עץ שקד. הוא מת כבר. באו ארבעה ערבים, הלכו לקטוף שקדים. נפלו על אח שלי. הוא אמר להם: 'זה השקד שלנו'. הם אמרו: 'זה שלנו. יש לך טעות'. זה קיים כל הזמן, מעל ומתחת לפני השטח. זה במאבק על האדמות והעדרים. החקלאות היא בפרונט של זה. בא לפה, לאחוזה, גנב. נכנס לחצר, התחיל לאסוף ברזלים. חסמתי אותו. אמרתי: 'מה אתה עושה פה?' הוא אומר: 'לא לקחתי את זה מכאן'. עכשיו , אני רואה ברזלים שאני ריתכתי אצלו על העגלה. צילמתי, הגשתי תלונה. כשמדובר בחצי דונם ביישוב אנשים לא מאוימים שינשלו אותם מהבית שלהם. אבל בשטחים נידחים יותר, בפריפריה, או כשמדובר באלפי דונמים של שטחים חקלאיים או שטחי מרעה, כל הזמן יש מאבקי שליטה בין ערבים ליהודים. בעניין הזה - זאת הכללה, אני לא מכיר כל כך את הנתונים - יש איזו תחושה שהיהודים נסוגים". על סלע, אחיו, שמנהל את החווה, הוא אומר ש"כשמו כן הוא". "את רואה פה את האבנים האלה? " הוא שואל ומצביע על ההר, "זה לא משהו רך. אנחנו לא באזורים של הקירטון. אנחנו באזורים של הבזלת, מהסוג הקשה. אין משהו שקורה בשטח וסלע לא יודע. הוא איש מיוחד בעניין הזה. יש לו חושים, הוא שולט בשטח".
איך המדינה מתייחסת לנושא של התיישבות בודדים?
"מדינת ישראל מייצרת לעצמה בעיות. המדינה היא לא גוף אחד. יש רשות כזאת וכזאת וכזאת. הרבה פעמים האינטרסים מנוגדים. המדינה מכניסה את עצמה ליותר מדי ביורוקרטיה. אנחנו", הוא מבדיל, "שונים מהתיישבויות בודדים אחרות. אנחנו ותיקים מאוד. אנחנו גם לא במעמד של החוות החדשות". הם קיבלו את הכל על מגש, מסכים משה עם סיגל, אבל "להורים שלנו היו עשרים שנה קשות. אבא שלי הלך פה חופשי מכות עם הבדואים. הוא הטיל פה אימה. לא סתם יש סיפורים".
נקמת דם בחסות החוק
ויש הרבה סיפורים, אגדות על הר-ציון שישב עם קלצ'ניקוב על קצה ההר וגירש כל מי שהתקרב לחווה שלו. יום אחד, נזכר משה, סיפר לו שוטר מתחנת בית שאן איך הגיע פעם לאחוזת שושנה, ומאיר עמד וירה עליו ברובה. "אתה שוטר, אזרח יורה עליך", משתאה משה, "ואתה לא עוצר אותו? זה הכל סיפורים. זה לא נכון". אבל יש גם עובדות. שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, נרצחה יחד עם עודד וגמיסטר בדצמבר 45' בידי בני השבט הבדואי ראשידיה. שישה שבועות אחרי הרצח נמצאו בשטח בשליטת ירדן. בתגובה יצאו הר-ציון וכמה מחבריו ליחידה והרגו ארבעה מבני השבט הבדואי ששלט באזור שבו נמצאו הגופות, כנקמת דם. השאירו פתק והסתלקו. בעקבות לחץ שהפעילו דיין ובן-גוריון, לא הועמד הר-ציון לדין. "אני חושב שזה היה נכון לאותה תקופה", אומר משה על נקמת הדם. "זה היה מובן מאליו. זה מה שהם עשו, פעולות תגמול".
בכל זאת, הסיפור של נקמת הדם של שושנה ז"ל היה שונה.
"כי זה היה אישי. לנו קשה, בראייה של היום, לשפוט את המקרה הזה. כשהיו בממוצע שלוש חדירות בלילה. רצחו אנשים בוקר וערב. אחד הדברים החשובים שהם עשו, מעבר לצמצום התופעה, היה להרים את המורל. במדינה בת חמש, שהיו לה הרבה כישלונות צבאיים, כשפתאום יש כמה משוגעים, זה מה שעשה אותם סלבריטאים. אריק שרון, והוא, ועוד כמה שהיו ב-101. פתאום המדינה ראתה שכן אפשר להילחם וכן אפשר לעשות. וכשיש רצח אישי, פרטי, של אחותו, שהוא קשור אליה מאוד - איך שהוא הגיב נראה לי טבעי לגמרי. אבא אומר גם שהמפקדים שלו ידעו. אני לא יודע בדיוק מה אריק שרון ידע או לא ידע, אם הוא אישר או לא אישר".
ההליכה לפטרה, לעיר האסורה, עם רחל סבוראי - בעקבותיה יצאו לשם הרבה בני נוער ששילמו בחייהם?
"אני לא יודע. לפני כמה זמן הציעו לו לחזור לשם, לצלם סרט. הוא לא רצה. בסוף סיגל נסעה במקומו. אולי הוא פחד שיעצרו אותו שם", (הוא צוחק).
קיבוצניקים סרוגים
עם אביהם הם מדברים היום בעיקר על פוליטיקה. זה מה שמעניין אותו, הם אומרים. במהלך היום הוא קורא ושומע מוסיקה קלסית. לא מחמיץ חדשות. דברים שאמר בעבר מיקמו אותו בקצה הקשת הפוליטית, ימינה. "אני מעדכן אותו", אומר משה. "אנחנו מדברים על ביבי, דברים כאלה".
הוא בעד ביבי?
"כן. תראי, אבא שלי הפסיק לדבר עם אריק שרון מרגע שהוא התחיל להעלות את תוכנית ההתנתקות. התקשרו אליי מלשכת ראש הממשלה כשאריק היה ראש ממשלה, הוא היה מגיע לפה, אלינו, ביקשו לדבר עם אבא ואני אמרתי ש'אין מה לעשות, הוא לא מוכן לדבר איתו'. אריק הזמין אותו לפגישה. זה לא עזר. הוא לא הסכים". הוא מרים את הקול: "לא היה מוכן לדבר איתו".
אמרת לו משהו?
"לא, מה יש לי להגיד? "
לשכנע אותו.
"אני?" הוא צוחק. "חבל על הזמן". כשעשו את השלום עם מצרים, גם כשרצו להחזיר את הגולן - מאיר ורותי הר-ציון נסעו להפגנות. משה זוכר, הוא היה אז ילד. "הם ישבו בשביתות רעב נגד ההחזרה של סיני", תיאר . "נתנו לנו פתק, 'לא נבוא לבית ספר, אנחנו נוסעים להפגנה בבנייני האומה'. והיינו נוסעים. אני זוכר את השוטרים עומדים מולנו עם אלות, ואנחנו בחולצות 'הגולן חלק בלתי נפרד מארץ ישראל', או חולצה עם תמונה של סיני. זה היה לגמרי לא מקובל פה באזור", הוא נזכר. "היינו היחידים בבית הספר עם דעות כאלה. אבא חושב שהחלוצים, שפעם היו הקיבוצניקים, הם היום הכיפות הסרוגות. הוא אומר דבר נכון. הטענה שלו היא שב-1977 ההתיישבות העובדת לקחה את דגל הציונות ונתנה אותו לגוש אמונים. היה טקס רב רושם, בסבסטיה. אבא היה שם עם סלע. אני עוד הייתי קטן ולא לקחו אותי".
מה הוא חושב על יאיר לפיד, על נפתלי בנט?
"הוא חושב שאין להם מספיק ניסיון, גם ללפיד וגם לבנט. אני מסכים איתו. פוליטיקאי נבחן בתוצאות, במעשים, לא בדיבורים ובהצהרות. לשני האנשים האלה אין קבלות". "בכלל", אומרת סיגל, "הוא מאוכזב מאוד ממה שקורה. הוא כל הזמן אומר שכנראה לא מגיעה לנו מדינה, אם אנחנו לא יודעים לשמור עליה". "הדור שלנו", אומר משה, "לא הקים את המדינה. לא נלחמנו פה ב-48', לא נלחמנו פה בפעולות התגמול, ולא היינו ב'השומר' ההוא. הגענו, ויש כאן מדינה. אבל להחזיק אותה ולתחזק אותה, זאת משימה לא פחות קשה מלהקים". לכן הוא עצמו עושה הכל כדי להשפיע. כך למשל נולד הרעיון של "יום וינגייט". וינגייט , "הידיד" הבריטי, השפיע על הדור שהקים את המדינה. פעמיים הופק "יום וינגייט" בעזרתו של משה, שנה אחרי שנה, כשעבד ברשות. עכשיו הוא רוצה להקים ועד ציבורי להטמעת מורשתו של וינגייט. לפעילות שותפים, בין השאר, גם בית שטורמן, המועצה לשימור אתרים ורשות הטבע והגנים. משה הר-ציון מסתובב בין קציני צבא בכירים ואנשי ציבור ורותם אותם: תערוכה ואירוע חגיגי על וינגייט ופלוגות הלילה, ריצת ניווט של יחידות הצבא, בקרוב יהיה גם כנס. המטרה היא לעשות את זה בכל שנה, הוא אומר. לא רק באירוע שיא. "מישהי אמרה לי, 'שוב אתה עושה על איש צבא'", הוא מספר. "התנפלתי עליה. אמרתי, 'אה, את מאלה שחושבים שאפשר לחיות פה גם בלי צבא'?"
"אלה", הוא אומר, "היום, אחרי אוסלו, כבר פחות קיימים. אני לא אומר, יכול להיות שיהיה פה שלום. אבל זה יקרה רק אם יהיה לנו צבא חזק. גם אבא שלי חושב ככה. אין לו ספק בכלל. אם נהיה חלשים יאכלו אותנו. זה לא ברור?" בעוד כמה חודשים יחגוג מאיר הר-ציון את יום הולדתו השמונים. באחוזת שושנה מתכננים לעשות מסיבה. אולי בשר על האש. "משהו צנוע", אומר משה. "הוא היה יכול לנוח על זרי דפנה", מודה משה, "אבל אין לו עניין, וגם לא צורך".
היום אתם מדברים יותר?
"לא שיחות לתוך הלילה, אבל כשאני צריך משהו, אם משהו מעניין אותי, אז כן. אני הולך ואני מדבר".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/478/813.jpg]
אמנון ליפקין שחק עם מאיר הר-ציון ויצחק ג'יבלי, 1998. משימות סודיות צילום ארכיון: יהונתן שאול
("מעריב", 19.09.2013)
מבית אלפא לנהלל\ מאת עפר שלח
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/884/202.html
מסע בעקבות גיבורי מלחמה: המקום שבו גדלו האנשים שידעו מה צריכים היהודים לעשות כדי לשרוד בארץ הזאת
כוכב הירדן, חוות שושנה. מאיר הר-ציון - "מי ירה ומי זה שם נפל"
מאיר הר ציון מתעקש להכין קפה. זה תהליך ארוך, מכאיב למראה, בוודאי למי שבילדותו היו מעט מיתוסים מוכרים כמו "הר" עם הטומיגן, האיש שדיין קרא לו "הלוחם היהודי הגדול ביותר מאז בר כוכבא." הר-ציון הוא בן ,75 והנכות שגרמה לו פציעתו הקשה בפשיטה על משטרת א־רהווה מחמירה עם השנים. מיתר הקול היחיד שנותר לו נושא בקושי בעומס הדיבור, ידיו ורגליו מתקשות לתפקד. קשה לתפוס, כשמתבוננים בו, איך איש עם מגבלות כה קשות הקים לבדו את "חוות שושנה," בשטח המבודד על פסגת כוכב הירדן, וניהל אותה עד לפני עשר שנים. הוא מכין קפה, שחור בלי סוכר, ומביא פיצוחים ומקפיד שתאכל. הוא מראה את ספר החווה, בו מפורט כל בן בקר שאי פעם נולד וגדל ונמכר כאן, והוא מספר כמעט כבדרך אגב איך בידיים האלה, שמחזיקות את ספלי הקפה בצורה בלתי אפשרית, גלל אבנים כבדות כדי לחסום את דרכם של גנבי הבקר, שמזמן ניסו לבקר אותו ולא יספו. ובפניו עוד אפשר לראות את האיש מהתמונה המפורסמת ההיא, אחרי הפשיטה על משטרת כונתילה, עומד משמאל (בתמונה) ומימין (במציאות) לדיין ואריק ורפול ואסף שמחוני, גבוה מכולם ומנותק משהו גם בתמונה מלפני 50 שנה בשחור־לבן. הר-ציון ממעט להתראיין, ולא רק בגלל הקושי בדיבור. כששבר שתיקה לאחרונה, ערב ההינתקות, אמר בראיון ל"מעריב" דברים שמיקמו אותו לא רק בקצה הימני של הקשת הפוליטית, אלא גם בעמדות לא מקובלות מאוד, כמו תמיכה בסירוב לפינוי התנחלויות וקבלה של תיאוריות קונספירציה על רצח רבין. במהלך השיחה, ממש כפי שעשה לקלמן ליבסקינד ב־,2005 הוא שולף מתוך ספר קונספירטיבי בשם "המזימה של סאדאת" תמונה של סאדאת ובגין, שבה עניבתו של הנשיא המצרי המנוח מעוטרת ציורים המזכירים צלבי קרס, תמונה שעשתה קילומטראז' גדול בחוגים שהתנגדו להסכם השלום עם מצרים לפני 30 שנה. המצרים, אם תשאלו אותו, מתכוננים למלחמה גם היום. אך לא להתקלס במאיר הר-ציון באנו, וגם לא להתווכח איתו. הוא אינו דמות ציבורית. גם את ההרצאות שנתן פעם בנדיבות בחוגי המתנחלים ")חבר’ה אלף אלף," הוא מכנה אותם עד היום) צמצם מאוד בשנים האחרונות, עניין של זמן וקושי. אפילו הסקופ שהוא נותן לי בדרך למרפסת - בהליכה המפורסמת לפטרה עם רחל סבוראי לא הייתה לו מפה של ממש, רק משהו של אחד ל־250 אלף, שלא שווה כלום, ולכן המסע ארך ארבעה ימים במקום יומיים; בשורה התחתונה, הסייר הכי גדול בתולדות צה"ל התברבר במסע הכי מפורסם שלו - ספק אם זה אומר משהו למישהו מתחת לגיל .50 גם בשתיקתו, הוא האתוס של בית אלפא־נהלל בצורתו הקדמונית. הוא נולד בהרצליה, אבל מגיל צעיר גדל בעין חרוד, לא רחוק מהמקום בו הוא חי היום. ובשנים ספורות, אחרי שנבחר בקפידה על ידי דיין ושרון, הר-ציון טבע את דפוסי הסיור והלחימה של ה־101 והצנחנים, שעליהם נוצק צה"ל החדש, חזק, עיקש - ומאמין גדול בכוח ובשטח. בלי שטח אדמה, הוא פותח וחוזר ומדגיש, הכל הבל הבלים. ההיסטוריה הישראלית על פי הר-ציון נסובה על השטח. כשלא היה לנו מספיק, עד ששת הימים, האמריקאים לא ספרו אותנו כי לא חשבו שנחזיק מעמד. אף אחד בעולם לא מדבר על החזרת שטח, רק אנחנו. בכל פעם שאני שואל אותו מה קרה, איך לשיטתו איבדנו את מה שהיה פעם מובן מאליו, הוא חוזר לזה: שכחו את העיקר. בלי שטח אדמה, הכל הבל.
להישאר חזקים
האשמים הם הרשימה הרגילה, שרבים בימין מונים אותה וגם מאיר הר-ציון אינו יודע להסביר איך ולמה זה קרה לה: השמאל, התקשורת, המשטרה, בית המשפט העליון. הם שסירסו והכניעו כל מנהיג אחר, הם שרדפו כל מי שניסה לצאת מהתלם המידרדר שלהם.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/048/702.jpg]
לוחמי יחידה 101, 1955 צילום ארכיון
את אריק שרון, הוא אומר, הם שחטו במלחמת לבנון הראשונה, עד שגורש בבושת פנים על טבח שעשו נוצרים במוסלמים. 20 שנה אחר כך הפך לראש ממשלה במקרה, אבל זה כבר היה אריק המובס. ההסבר היחיד של הר-ציון למה שקרה למפקד שהעריץ הוא שאריק פחד שאם יסטה מקו הנסיגות, השמאל יחסל אותו. זה כמעט כמו כוח עליון, וזה נורא. אבל למה? אני חוזר ושואל אותו. איך הם איבדו את הדרך? הר-ציון הוא לא איש שמסביר. הוא רק חוזר ומספר: הקיבוצים היו פעם העילית, חוד החנית של הציונות. והם נפלו עד לאפס. נעלם החינוך לאהבת המקום, שפעם היה מובן מאליו. הצבא, שיכול לעשות דברים גדולים, שמקבל לידיו נוער שרוצה שיהיה לנו שטח משלנו, משותק בגלל הפחד שאנשים ייהרגו. בגלל שהשמאל הפסיד את השלטון ורצה לנגח אותו, התחילו לספור הרוגים ליד ביתו של בגין, ועכשיו כל מה שחשוב הוא שאנשים לא ימותו. במלחמת השחרור איבדנו אחוז מהאוכלוסייה, הרוסים איבדו 10 אחוזים במלחמת העולם השנייה. כל שנה נהרגים אנשים בתאונות דרכים, 1,200 איש נהרגו בעקבות מחדל אוסלו, אבל את הצבא משתקים בגלל הפחד מהרוגים, וכך הפסדנו במלחמת לבנון השנייה. ויהיה גרוע יותר אם נחזיר את השטח. האמריקאים יעשו עוד פעם את החשבון: הם יבינו שאנחנו לא חזקים, וכמו ב-,48 יעזבו אותנו לנפשנו. כי אם אתה לא מתעקש עד הסוף, אם אתה מוותר, אתה אבוד. ואם לא נתעשת, לא נהיה. אני שואל אותו על חייו כאן. תמיד רציתי להיות חקלאי, הוא אומר. אחרי שנפצעתי, הדבר היחיד שחשבתי היה "אוי, לא אוכל להיות חקלאי."אבל עם הכל, בניתי את החווה וגידלנו פה מאות ראשי בקר והכל היה טיפ-טופ. הכביש לכאן גם הוא רק בגלל הניסיונות של הערבים אחרי ששת הימים למקש את הדרך. אחת לכמה זמן הם צריכים לראות את העוצמה שלנו. אסור לנו לפחד שנאבד אנשים, אסור לנו לפחד בכלל. אם נפחד, זה אבוד. אני יוצא מהר-ציון מדוכדך, ולא כל כך ברור לי למה. אף שגם אני הכרתי את ספר הצנחנים בעל פה, הוא לא היה מגיבורי ילדותי. הדברים שאמר לא הפתיעו בדבר. בחלקם, למרות תיאוריות הקונספירציה והפרשנות ההיסטורית הפשטנית, יש היגיון. נדמה לי שבעיקר אני מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר. ("מעריב", 29.04.2009)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 22-09-2013 בשעה 08:46.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
