 |
15-09-2013, 10:38
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי 2618 שמתחילה ב "אמציה חן (תת אלוף מיל') קצין חריג בצה"ל - מהבלוג של יוסי מלמן"
גיבור מלחמת יום כיפור: "כבר 31 שנה צה"ל לא מספק את הסחורה"\ מאת אייל לוי
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/506/300.html
מרדפים מסוכנים אחרי קציני ארטילריה מצרים, הרג חסר תקדים של 130 חיילי קומנדו סורי ומלכוד מחושב שחיסל שני גדודים ירדניים: תא"ל במיל' אמציה חן, שהקים את "כוח פצי" המיתולוגי במלחמת יום כיפור, לא מבקש עיטורי גבורה על הישגיו הייחודיים בקרבות. הוא רק רוצה שהצבא יפיק לקחים מטעויות העבר, ויתחיל לקיים את התחייבותו: שמירה על ביטחון המדינה. ואל תדברו איתו על שלום.
"לקראת הפסטיבל הצפוי הייתי ממליץ לכל אחד מכם להצטייד בתרמיל, בדגל, בבקבוק קטן של בנזין ובצמיג של וספה, וכבר היום לצאת לכיכרות ולדרוש לחקור את המלחמה ההיא. קלקוליה וכשליה שרירים וקיימים עד עצם היום הזה". כך פתח תא"ל במיל' אמציה חן, הידוע בכינויו "פצי", את דבריו בכנס שעסק בלקחי מלחמת יום כיפור. באולם ההרצאות בבית ז'בוטינסקי היו אולי 15 איש, רובם לוחמים בגמלאות. אחת לחודש מתכנסת החבורה כדי לדון בהיבטים שונים של המלחמה, שפרצה לפני 40 שנה.על האירוע ניצח ד"ר אורי מילשטיין, היסטוריון ישראלי העוסק בעיקר במלחמות ישראל, אבל כש"פצי" המיתולוגי עלה לדבר איש לא נשאר אדיש. פצי, מתברר, כמו שהוא אמיץ, ככה הוא פרובוקטיבי". האגדה מספרת שהוא הלוחם שהרג יותר חיילי אויב מכל חייל אחר בצה"ל: מצרים, לגיונרים ירדנים, קומנדו סורי, שכירי חרב סעודים - לכולם השאיר קליע למזכרת. האמת היא שאחרי מאה גופות כבר הפסקנו לספור. הוא " , מצדו , לא סופר את הגנרלים - של צה"ל. "אנשי הצל"שים והכיבודים , לדבריו. כמעט לכל שם של גנרל הוא מצמיד את התואר "מטומטם", "טורבו-טומטום", " טמבל", " שרץ", " כלומניק". זה פצי, אין גבולות ללשון שלו. חותך, שובר ושוחט פרות קדושות בלי להביט לאחור. הנוכחים, אגב, אינם מופתעים. "אסביר לך מה זה צבא", הוא פותח אחר כך על כוס קפה שחור, בקומה השנייה בביתו בכרמי יוסף. "אחד הפרדוקסים של צה"ל הוא שהוא מכיל בתוכו את הטובים שבחילות העולם - שריון מעולה וחיל רגלים מפואר ותותחנים מדרגה ראשונה וחיל ים וחיל אוויר מצוינים - אבל צבא נמדד לפי מידת השילוב, מיום שהומצא הנבוט והצטרף אל האבן כמערכת לחימה. הקרב הוא משולב. טיבו של המצביא נמדד בהפעלת המערכות במקום ובזמן הנכונים. זה מה שהופך צבא למיומן, ובצה"ל אין שילוב. בצה"ל אף פעם לא דיברו צבא. דיברו על השיריון שעשה היסטוריה, על גולני, על גבעתי".
החייל הכי לא מעוטר
פצי נולד לפני 72 שנה בקיבוץ חולדה להורים שעלו ממולדובה. הוא התגייס לצנחנים, וכשהגיע לקורס קצינים מצא אותו עבד אל-מג'יד אל-מזאריב, או בשמו העברי עמוס ירקוני, מפקד סיירת שקד, ומשך אותו ליחידה. המהלך שינה את חייו. "היחידה מנתה בערך 20 עד 25 חיילים, והתנהלה כמו הפלמ"ח", הוא אומר וצוחק. "היה לנו עדר כבשים, חייל רועה, אבל בכל יום היינו עורכים סיורים לאיתור חדירות, מרדפים. היה לנו חופש פעולה מלא לפתור בעיות. הרגשת בתוך מעבדה. אז לא חולקו עיתונים בבסיסי צה"ל, מה שהביא חובב קריאה כמוני לנצל כל אמצעי כתוב שהיה בהישג יד. באחד הימים עיינתי ביומן המבצעים, ובמהלך קריאת דיווח על חדירה ועל קודמתה קפצה למוחי העובדה שכולן נערכות באמצע החודש, בירח מלא, ונקודות הכניסה הן גם נקודות היציאה. ההסבר נעוץ במודעותם של החודרים למערכת המארבים. עיקר החדירות היו בחולות זיקים, לעבר אשקלון ויישובי הסביבה".
מה עשית?
"גיבשתי רעיון לסיכול. נכנסתי לחדרו של ירקוני, הצגתי את הרעיון, הוא שמע וקיבל את ההצעה. כעבור שבוע יצאו לוחמי הסיירת, לראשונה בתולדות צה"ל, לסיור לילה רגלי במטרה לאתר עקבות. חלפו שלוש שנים וארגון פת"ח שלח חוליות טרור, מה שהביא לאימוץ הסיורים בפיקוד המרכז ובפיקוד הצפון. השאר היסטוריה". פצי השתחרר, ואחרי מלחמת ששת הימים חזר לשירות קבע כקצין בסיירת שקד. הוא שודרג לעמוד בראש "שפיפון", יחידת העילית של הסיירת, שפעלה מעבר לקווי האויב. "המבצע הכי אלים שעשיתי היה בכלל בטעות", הוא מתנצל על הרג עשרות לוחמים ירדנים. "זה היה כשאנשי פת"ח הניחו מוקשים נגד ההולכים לפטרה ליד האנדרטות במעלה פארן. אחרי האירוע החליטו אצלנו על פעולת תגמול. הנחת מוקשים על הדרך, שידעו שגם אנחנו מסוגלים. יצאנו בארבעה ג'יפים, שבנקודה מסוימת התפצלו. ואדיות, דיונות. חודש מרץ עם שטפונות בערבה. חושך מצרים. עצרתי את הג'יפ ואמרתי שנתקדם עוד 300 מטר. נוסעים. פתאום שמענו נביחת כלב ואחריה 'מין האדא?' ("מי שם", א"ל). פצצת תאורה, ואנחנו בתוך משטרת ביר מדכור. "הסתובבנו בפנים וירינו. שייקה גביש (אלוף פיקוד הדרום, א"ל), שהיה בחפ"ק, התקשר: 'מה קורה?' עניתי? טעיתי, נכנסתי למשטרה, מטרטר אותם'. אמר 'אתה יכול לצאת?' אמרתי שכן. 'צא', הוא צעק. יצאתי, הגעתי לדרך הערבה הירדנית. שייקה שאל בקשר 'אתה יכול לבצע את המשימה?' ולא עניתי, שלא יתחרט. "אחרי שלוש דקות אמרתי לו שאני בדרך. הנחתי מוקשים וחזרתי. מגיעים לתחקיר, בא שייקה, נשיקות וחיבוקים. הירדנים דיווחו ששני גדודי חרמ"ש עלו עליהם, ויש 33 הרוגים ופצועים. איזה גדודים? שני ג'יפים".
קיבלת עיטור?
"מי הקצין הכי מעוטר בצה"ל? אהוד ברק. מי הכי לא מעוטר? אני".
עשה היסטוריה
במלחמת ששת הימים הוא תכנן את המבצעים עם בנימין בן אליעזר, אז מפקד סיירת שקד, וב-1971 קיבל את הפיקוד על היחידה. ב-2 בינואר באותה שנה נזרק רימון יד על מכוניתה של משפחת ארויו, שנסעה מצפון לעזה. שני ילדי המשפחה נהרגו והאם נפצעה קשה. הארץ רעשה. על המקום הוטל עוצר, ואלוף פיקוד הדרום דאז אריאל שרון קיבל את הסמכות לפעול למיגור הטרור. כוחות גדולים של צה"ל הוזרמו לרצועה, אבל על סיירת שקד, בפיקודו של פצי, הוטל "לצוד מחבלים". " צה"ל לא ידע איך לטפל בתופעה", הוא מתאר. "זו הפעם הראשונה שנתקלנו בטרור בתוך אוכלוסייה, ונזכרנו במה שעשו 'הכלניות' הבריטיות. חמישה חיילים הולכים בפטרול ומראים נוכחות. התנגדתי. אמרתי שכל מחבל יקיף את עצמו בעשרים ילדים, שברגע שהם יראו חייל הם יצעקו 'ביאו-ביאו', והמחבל יסתתר. למזלי אריק שרון נתן לי יד חופשית. הייתי לוקח רובע עם סמטאות בצורת שתי וערב, מקיף, מכניס זוגות של חיילים, והנחת היסוד הייתה שכל בן אדם רע יברח, כי מי שרואה חיילים רצים מכאן ומכאן צריך אומץ לב כדי לשמור על פאסון. ביום הראשון הרגנו שישה מחבלים, למחרת ארבעה. השורה התחתונה היא שסיירת שקד, תחת פיקודי, תפסה 96 אחוז מהמבוקשים, ולא הרסה בית של מחבל או פגעה בחף מפשע אחד. הישג שלא קיים בהיסטוריה". כשפרצה מלחמת יום כיפור פצי היה בלימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה )פו"מ(, וביקש להצטרף לכוחות של אריאל שרון, שפיקד אז על אוגדת המילואים 143. פצי , תחת חסותו של שרון, הקים כוח קטן של 12 חיילים למשימות מיוחדות, פעל עצמאית וכונה: "כוח פצי". "בניתי כוח יירוט של ג'יפ ונגמ"ש", הוא מתאר. "מהבוקר עד הערב, כל הזמן אזעקות - בוא לפה, בוא לשם. השיא היה ביום התקפת הנגד המצרית. הם הנחיתו ארבעה מסוקים ליד יוקון. 130 אנשי קומנדו. קיבלתי מאריק תגבור של מחלקת טנקים וזהו, הקרב הסתיים".
חיסלתם את כל ה-130?
" לא, 129. זה לפחות מה שספרנו. מפקדת האוגדה הייתה במחנה טסה, והקרב היה 35 ק"מ משם. היו לנו שני הרוגים וארבעה פצועים. חיל האוויר לא היה מוכן לפנות את ההרוגים. נסענו לתאג"ד הקרוב להוריד את המתים, לאחר מכן לטסה כדי לנקות את הנגמ"ש, ואז חזרתי עם פלוגת ג'יפים טרייה כדי לנהל מרדף אחרי המצרים שברחו. המשימה נגמרת כשהיא נגמרת. לך תסביר את זה לאנשים. אז אתה בא לי עם צל"שים? שטויות, אלה צריכות להיות הנורמות". בקרב ההוא נפצע גם חבר הכנסת לשעבר יעקב כץ (כצל'ה), שהיה אחד הקצינים בכוח. "כצל'ה היה חתוך לשניים, גסס", נזכר פצי. "אנחנו, הטמבלים, לקחנו חולצות ודחפנו לו לגוף כדי שהדם ייעצר. התקשרתי לאוגדה ואמרתי, 'תביאו מסוק'. סגן מפקד האוגדה ענה, 'אתם קרובים לתעלה, אין סיכוי שחיל האוויר יגיע'. היה ברור שאני נפרד מכצל'ה. איך שאני הולך ארבעה צעדים מהג' יפ, אריק מתקשר: 'חמש דקות, יש לך מסוק'. אני הולך לכצל'ה ואומר, 'בעזרת השם תינצל'. בשארית כוחותיו אמר: 'אם שמעתי אותך אומר 'בעזרת השם', הייתי ראוי להיפצע'".
שלום להארי קרישנה
ב-8 באוקטובר 1973 יצא צה"ל להתקפת הנגד בסיני. "בעוד האוגדה של ברן (אלוף אברהם אדן, א"ל) תוקפת מצפון לדרום, אוגדה 143, בפיקודו של אריק שרון, נפרשה כחיפוי. הצגת קולנוע. "עמדנו בחפ"ק בעמדת תצפית מושלמת, מלבד היותה תחת אש ארטילרית", נזכר פצי. "הצעתי לחבריי 'לצאת לארוחת צהרים', משמע להתרחק מזרחה. דני וולף על ההגה, מאיר דגן מאחור, ואני מלפנים על המא"ג. אחרי רבע שעה של נסיעה הדלקנו מדורה לחימום הגולש. כשעלו בועות מהקופסה נפל פגז שלוש מאות מטר מימין. עשר שניות אחריו, פגז משמאל. היה ברור שהפגז הבא ייפול עלינו. זינקנו על הג'יפ ודהרנו עוד ארבעה קילומטר מזרחה. אספנו זרדים, אש. המים עמדו על סף רתיחה, נפל פגז כשלוש מאות מטר מימין, זה שאחריו משמאל, ואנחנו על הג'יפ, דוהרים השד יודע לאן".
הייתם על הכוונת שלהם.
"כל טמבל מצוי הבין שאנחנו תחת תצפית של קציני ארטילריה מצרים, ולך תאתר אותם במרחב העצום שכולו דיונות. התבוננתי מסביב והצבעתי על אוכף בין שני רכסים, אחד מרבים. אמרתי לדני לנסוע. נסע. במעלה הדיונה, ליד הפסגה, זיהיתי שלושה חיילי אויב שהתכסו בברזנט שמעליו חול, להסוואה. זינקתי תוך כדי ירי. שלושת המצרים חוסלו. הבחנתי בעקבות של חמישה נוספים. התברר שהם ניסו להסתתר, וכשראו את עמדת האש העדיפה שלנו הרימו ידיים ונכנעו. דני ז"ל, שהיה ההומניסט בינינו, הדליק סיגריה, נעץ בזווית הפה והתחיל לנוע אליהם באיגוף שמאלי, בעוד מאיר דגן ואנוכי מחפים. כשהתקרב הם החליטו להילחם. נשכבו על הארץ ופתחו באש. בסיום הקרב הקצרצר התברר שכולם היו קציני ארטילריה שכיוונו את אש התותחים על חבורת הפיקוד של אריק וגם מנעו מאיתנו לבשל את ארוחת הצהריים. אספנו את נשקם, וחשוב פי אלף את מפות המלחמה של המצרים. מי כיוון אותנו לשם?"
במובן של כוח עליון? אתה איש מאמין?
"עשיתי משהו בצבא, שאלתי את עצמי 'מה עומד מאחורינו?' ירו עליי מסנטימטרים ומי שירה מת. באותם ימים אבא שלי נפטר. הייתי מפקד אוגדה, קראתי לרב האוגדתי ואמרתי: בתוך 24 שעות אני רוצה תפילין. הרב כמעט התעלף מהתרגשות, ומאז בכל בוקר אני מניח תפילין. חשובה המסורת, וחשוב שאעביר אותה לנכדיי. קידוש בערב שבת, צום ביום כיפור. אתה צריך מטען שיהיה חזק לפחות, או אפילו יותר, מזה של אויבך. מטען מוסרי". רבקה , אשתו של פצי, מצטרפת לשיחה ומראה תמונות של בעלה משירותו הצבאי: עם יוני נתניהו ז"ל כששניהם היו אז מג"דים בשריון, או לצד אריק שרון. "עם אריק יכולתי לדבר על צבא. כמה אהבתי אותו", הוא מודה. "לפני הנסיגה מגוש קטיף ביקשתי, 'תן לי חצי שנה שבה אתה מחייב את צה"ל, קבל עם ועולם, לאמן את הכוחות בכיבוש הרצועה, כדי להרתיע'. אריק ענה: 'פצי, אין לי עם מי לעשות את זה'. הוא בעצם הבין. במלחמת לבנון הוא גורש מתפקידו ואמרתי לו: 'אתה יודע מה הטעות שלך? חשבת שכל מפקדי האוגדות הם אריק, והם לא'. הרי מה הטרגדיה של המלחמות - יום כיפור ולבנון הראשונה והשנייה? שהדרג המדיני החליט החלטות והצבא לא ביצע. אין לנו צבא. כל הכשלים ממלחמת לבנון הראשונה השתקפו במלחמת לבנון השנייה. אז כשבא הסכם אוסלו, וכולם ?הארי קרישנה, שלום וביטחון' אמרתי שאין לנו צבא לעשות הסכם שלום. בחייך, אני יכול לדבר היום עם מישהו על ביטחון? "
ערבית מגומגמת
פצי לא חוסך שבטו מהדרג הבכיר, בעקבות אי הפקת הלקחים מהמלחמות. "כשבראש הצבא עמד אהוד ברק, הוחלט בקורס מפקדי אוגדות על 'יום פצי'", הוא מגלה. "הגעתי ביום המיועד ופגשתי קצינים בדרגת תת-אלוף, הפיקוד הבכיר של צה"ל. אמרתי, 'תואילו בבקשה לפרט מה הם לקחי צה"ל ממלחמת ששת הימים'. לא זזו. "המשכתי: 'ב-73' כולכם השתתפתם, אלפים מחברינו נפלו במערכה, אלפים נפצעו, מהם הלקחים?' שום יד לא התרוממה. המשכתי: 'לא מזמן הסתיימה מלחמת שלום הגליל, מה הוצאנו ממנה?' ראיתי איזה רמאי אחד מזיז את היד. אמרתי 'תוריד'".
לא הפעילו עד אז מנגנון הפקחת לקחים?
"אחרי מלחמת שלום הגליל החליט הרמטכ"ל, רפול, להכניס את צה"ל לנוהל מסודר של הפקת לקחים. הוא מינה חמש ועדות, והייתי אחד מהעומדים בראשן. חקרתי את המשמעות המוסרית בהפסקת הלחימה עם רדת החמה וחידושה ביום שלמחרת. כל הוועדות הגישו את מסקנותיהן. "הדברים נכרכו באוגדן. הפרק הראשון עסק בתפקוד המצפה במלחמה. 'מצפה' הוא מוצב פיקודי. לפי תורת צה"ל האחריות להפעלתו במלחמה היא על סגן הרמטכ"ל באותו זמן, משה וחצי (משה לוי, הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל, א"ל). הרמטכ "ל סגר את האוגדן והורה לגנוז אותו". כשאני שואל אם לא כולם היו כאלה, הוא מחליט להשיב בסיפור. "בעקבות פעילות המצרים לפני מלחמת יום כיפור, שכללה ירי יומיומי מנשק קל ומארטילריה קצרת טווח, הוחלט לצלוח את התעלה ולערוך פשיטה אלימה, ובמהלך המבצע לרכוש ניסיון בצליחת מכשול מים. "בחצות, זמן קצר לפני העלייה על 'דרך הביצות', נפגשתי עם אלוף הפיקוד אריק שרון, שאמר ?בצע את המשימה והעיקר ללא נפגעים'. ההנחיה לא הרפתה ממני. יש קושי עצום בצליחת התעלה, תנועה על כביש מישורי ללא מחסה ומול אויב מחופר. "לקראת הצליחה נזכרתי במעלליו של גיבור ילדותי, סרן ירמי בורדנוב ז"ל, שנפל ערב מבצע קדש. בין פעולות התגמול שהוא השתתף בהן הייתה חדירה שקטה לרצועת עזה, במטרה לאסוף מודיעין. ליד הכפר אל בורג' התגלה הכוח, אך הצליח לנתק מגע ולבצע את משימתו בזכות שיחה שירמי ניהל עם חייל מצרי, שגילה אותם. זה היה ביטוי לאומץ לב בלתי רגיל, פתרון מבריק". פצי החליט לנהוג כמו גיבור ילדותו. "אמרתי לחייליי טרם הירידה למים: 'חוץ ממני אף אחד לא יוזם דיבור וירי'. לבוש חליפת צלילה ירדתי למים, ובעזרת כבל שנמתח בין גדות התעלה התחלתי בתנועה שקטה מערבה. זיהיתי עמדה ובה שלושה מצרים. כוח שפעל כשני ק"מ מדרום נתקל באש, לרבות פצצות תאורה. "המצרים זיהו אותנו. 'מין הדא?' קראו , ואני, בור ועם הארץ בערבית, עניתי במעט המילים שלמדתי מהגששים בסיירת: 'אהלן, אנא סאלח. ג'ונדי מן גייש'" (ג''ונדי' פירושו 'חייל', א"ל). קשקושים סתמיים שנאמרו בביטחון, שהיה בו די כדי לשכנע שאנחנו מכוחותיהם". כוח פצי המשיך בהליכה עד שיצר קשר עין עם החיילים המצרים, ופתח באש. שלושת המצרים נהרגו. למרבה הצער, בגזרה הדרומית המבצע התפתח אחרת, והסתיים בשני הרוגים ושישה פצועים מכוחותינו. "מי שהושפע יותר מכולם מהמכה היה רב אלוף חיים בר-לב. את זה למדתי במהלך התחקיר שלאחר הקרב, שם לראשונה התאפשר לי לזהות את הפער בין ההלכה הצבאית ובין המעשה עצמו. "הצגתי את מהלכי הקרב, ואז הוא קטע אותי: 'זאת התנהגות חסרת אחריות. היית צריך לתת מכת אש ולברוח'. אני , 'שקדניק', עניתי לו: 'זה הפוך מהמשימה. לצלוח, להיתקל ולהשמיד את הכוח המצרי. הרי היה אפשר להרוג את המצרים באש טנק משטחנו'. הרמטכ "ל שתק, אבל לא שכח". כעבור ארבעה חודשים, ביוני 1970, צלח כוח פצי את תעלת סואץ ב"מבצע ויקטוריה". אחריו הוא פגש את הרמטכ"ל שוב, בתחקיר. "טיהרנו שטח של כשלושה קילומטרים. במהלך הקרב חיסלנו חיילי אויב, אבל שני רימוני יד גרמו לנפילתם של ישראל הלפרין ומשה גוטהלף ז"ל, וגם חוררו את גופי מצד שמאל", הוא מספר. "בלית ברירה ובחושך זחלתי בגישוש לעמדה המצרית. זרקתי רימון בהנחה שהמעטפת שמעליה תספוג את הרסיסים. כשהסתיימה המשימה נסענו לתחקיר. עליתי לבמה, כולי מלוכלך בפיח, בבוץ ובדם שדלף מגופי. עוד לפני שבירכתי את הלוחמים בבוקר טוב השקיט אותי בר לב וסגר חשבון מהתחקיר הקודם: ?איזו מין הופעה זו?' לך תסביר לעלוב הנפש הזה מה הוא קרב, ומה היא דבקות במשימה".
מהר ובצעקות
ובחזרה למלחמת יום כיפור. פצי מסביר שהרגע שבו נפל לו האסימון ש"משהו מקולקל בצבא" היה כשמג"ד שריון ביקש ממנו ש"ילווה לו" קצין לניווט בערב הצליחה. "הקצין שנתתי נהרג. לימים, כשהייתי סגן מפקד אוגדה בסיני, התחלתי לחפש מענה לשאלה למה הייתי צריך לתת סייר לגדוד טנקים. פתאום קפץ לי העניין שמשהו לא בסדר. התחלתי להרים את השמיכה מעל ביצועי הצבא, והתברר שיום כיפור הוא לא אירוע יוצא דופן. הוא המשך למשהו שנוצר עוד במלחמת העצמאות ובא לידי ביטוי בכשלים במלחמת ששת הימים וגם במלחמה הזו. הפיקוד הבכיר אולי מורכב מאנשים חכמים שבקיאים בהרבה תחומים, אבל בצבא הם לא מבינים".
אז מה הכשל מבחינתך ביום כיפור?
"לפני מלחמת ששת הימים לא הייתה לישראל ברירה אלא לגייס את הצבא, אבל חסרונו של העומק האסטרטגי, שהיווה את העילה למלחמה, הוסר כאשר צה"ל ישב על גדות התעלה, על גדות הירדן ועל הקו ברמת הגולן. באה מלחמת יום כיפור, ואין אדם נימול אחד שישאל איך אתה לוקח ערך שנלחמת עליו והופך אותו לנטל. הרי מה עשו האידיוטים שעמדו בראש מערכת הביטחון? הקימו את קו בר-לב. הטילו על הצבא למנוע כל הישג קרקעי מהאויב. כלומר, העתיקו את תפיסת הביטחון של טרום67' לקו שהיה מרוחק 300 קילומטר ממקום יישוב יהודי. החבורה הזו נהנתה מחסינות שנבעה מטמטום לאומי. איש לא ביקר אותם. איך פגעתם בביטחון ישראל באופן חמור כזה? באה מלחמת שלום הגליל, ושוב מתחילים הקווים המטומטמים, שהפכו נכס לנטל. 17 שנים של מוצבים שאין להם שום ערך חוץ מהנטל של תפעולם".
אתה מאמין שהיה אפשר למנוע חלק מהתוצאות הטרגיות?
"ביום כיפור שליש מההרוגים היו בקרבות בלתי אפשריים. תשע מאות יהודים, תוסיף להם חמישה בנים ועשרה נכדים, ואלה המונים שהיו יכולים לחיות היום. וזה רק בקרבות הבלימה. ההפתעה של מלחמת יום כיפור נתפסת כמודיעינית, אבל מי שהפתיע לא היו הסורים והמצרים. צה"ל הופתע מחוסר מוכנותו. קרבות הבלימה היו משימה שדגל שחור התנופף מעליה. נגזר דינם של הלוחמים. קרב מצדה. בתוך 24 שעות חטיבה 14 וחטיבה 401 כמעט יצאו מכלל פעולה. היו שלושה אלופים בדיון מטכ"ל, לפני קו בר-לב, שהציעו לנהל בסיני הגנה ניידת. אריק שרון, טליק ומתי פלד. זאת אומרת שמתחילה המלחמה, מתארגנים, מנהלים קרבות נסיגה והשהיה שמופיעים בתורת הקרב, מגייסים מילואים, יוצרים מרכזי כובד ומכריעים את המערכה. הפלמ"חניקים החליטו אחרת".
למה לא הקשיבו להם?
"אתה יודע מה הבעיה? חסך בצעצועים. גדלו בקיבוץ, המסגר היה לוקח מכסה של חבית, עושה ממנו הגה. אין צעצועים. פתאום מפעלי התעשיות הביטחוניות מכינים הוקוס-פוקוסים. מערכת התקשורת הפנטסטית שפותחה. למה דווקא קשר? כי בכל מלחמות ישראל - כיפור, ששת הימים - בלט חוסר השליטה. היום במטה הכללי אפשר להאזין לקרב ברמת המחלקה. זה הכי לא בסדר. למה את ההיררכיה הצבאית אנחנו מבטאים ויזואלית כפירמידה, ולא כחרוט?"
תסביר.
"זה בסדר, גם רבין לא ידע. האבנים שמרכיבות את הפירמידה, או יותר נכון את פאותיה, מסמנות את גבולות האחריות והסמכות. ביום השני למלחמה, בשעה שמונה בבוקר, כשמצבו של צה"ל היה קשה, נכנס לחדרו של הרמטכ"ל אחד מקציניו ואמר שהתקבלה ידיעה שארבעה מסוקים סורים נחתו ליד מחנה נפח ברמת הגולן. דדו, שכל הלילה ניהל קרבות מול האויב, בלי להבין ולהבחין שהאירוע נמצא באחריות פיקוד הצפון, הורה לשלישו ליצור קשר עם אלוף פיקוד הצפון. באותו זמן הייתה בפיקוד מהומת אלוהים, מה שחייב את חקה (אלוף יצחק חופי, א"ל) לעצור דיון חשוב כדי לענות. 'חקה', אמר דדו, 'בידינו ידיעה מבוססת שמסוקים סורים נחתו ליד נפח'. 'יטופל', ענה האלוף, ומיד ביקש ליצר קשר עם מפקד האוגדה, רפול, שהיה בתנועה ותחת אש ארטילרית. רפול ביקש מהקשר להשיג את מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ ברזני (צבי בר, לימים ראש העיר רמת גן, א"ל). באותן שעות התמקד המח"ט בפינוי נשים וילדים מקו החזית. המח"ט נחלץ לטלפון כדי לשמוע ממפקד האוגדה את החדשות. ברזני השיג את אל"מ בן שהם ז"ל, שהיה מפקד חטיבה 188. גם בן שהם היה בעיצומו של הקרב לבלימת הסורים. התקשר למג"ד הגזרה. תגובתו של מפקד הגדוד שמה קץ לעיסוק המטופש של כל דרגי הפיקוד: 'לפני שעתיים דיווח מפקד פלוגה ב' על נחיתת ארבעה מסוקים סורים, חלקם הושמדו בטרם הנחיתה ומקצתם אחריה'. מכאן התחיל התהליך לנוע אחורה. כאשר בן שהם מדווח לברזני, וזה לרפול וכך הלאה".
לא קשה לשלוט בעצמך במצבים כאלה?
"אם אתה מאומן נכון, אז לא. בקרב פועלים שני כוחות. האחד עוסק במגע הפיזי, האחר מחליט. לא נלחם, לא יורה. זה מתחיל במפקדת החטיבה ונגמר במטה הכללי. פילדמרשל מונטגומרי, בקרב אלעלמיין, שעה לפני שעת השי"ן, אמר לשליש: 'לווה אותי לקרון ותעיר אותי מחר בשעה שש'. השליש ענה: 'לישון? ההתקפה מתחילה בעוד שעה'. אמר לו מונטגומרי 'אני את שלי כבר עשיתי'. הכל מתוכנן. מה הייתה הבעיה של דדו? הייתה לו תפיסה של מפקד מחלקה, הכל צריך להיות מהיר, בצעקות. ללא נוהל קרב".
על שולט ונשלט
בגינה המטופחת סביב ביתו של פצי גדלים עצי פסיפלורה ושקד. השקט והשלווה במקום לא מסגירים דבר מעברו של החייל האמיץ, שעבר תחת אש כבדה וארטילריה ארבע מהמלחמות הקשות שידעה המדינה. על אף מרחק השנים, עד היום הצליח פצי לשמור על קשר עם חייליו מהכוח. "החיילים היו אומרים שהסתתרו כשהייתי עובר, אבל אמרו גם שתמיד רצו ללכת אחריי", הוא מתגאה. "רוב המבצעים שלי הסתיימו בלי נפגעים. יש בעיה אחת שאני לא יכול לחיות איתה, שיהודים נהרגים, אבל הם נהרגים מהמחדל הזה, שחוזר על עצמו. אני קורא לו 'תסמונת האם השכולה בפוטנציה'. אצלי זו נקודה רגישה. לא הייתי נותן לחיילים ללכת קדימה. הייתי מגונן עליהם".
לא נעשית חסין עם השנים?
"חסין ממה? הטראומה שלי עם המוות הייתה כשהייתי בן ארבע. שחטו פר אצלנו בקיבוץ, אבל שחטו לא טוב. הוא רץ עם הראש הערוף במשק עד שכרע ונפל".
איך זה לירות באויב?
"לא מרגישים כלום בסערת הקרב".
אז טוב למות בעד ארצנו?
"תראה, אחד מספרי החובה הוא 'אנשי פנפילוב'. מג"ד רוסי במלחמת העולם השנייה תופס איזה איוון ואומר לו: 'חייל, מה אתה מוכן לעשות למען האומה?' החייל עונה: 'אני מוכן למות למענה'. אומר לו המג"ד: 'אל תמות, תחיה למענה'. המטרה שלי היא להגשים את הציונות".
תדגים .
"ביום כיפור פגשתי את סא"ל פוטש ז"ל, סמח"ט 421, כשהוא עצוב. לצדו ומאחוריו עמד טור ארוך של כלי רכב משוריינים, משאיות. הם היו אמורים לנוע על ציר 'עכביש', לצלוח את התעלה ולתגבר את כוחותינו בגדה המערבית. התברר שבגלל סגירת הציר הוא היה חסר אונים. בלי התגבורת עלולים הכוחות שמעבר לתעלה להישאר ללא ציוד וכוח אדם. בלי להתייחס לסמכותי, הוריתי לפוטש להכין את השיירה לתזוזה בתוך עשר דקות, בהדגשה שבכוונתי להניע אותה משטחי הכינוס בואכה החולות הטובעניים באזור 'כישוף'. 'השתגעת, הם ישקעו', אמר פוטש. התקשר לחיים ארז מפקדו, שמן הסתם שאל את אריק, שהתקשר אליי. 'שלא תעז', צעק אריק. 'אל תדאג', עניתי , 'השיירה תעבור, כולל הווגוניר שלך, שלא יצטרך אפילו לשלב להילוך קדמי'. אריק נתן את ברכתו. עוד בטרם עלה השחר הגענו לתעלה. הכוחות שהובלנו עלו על הגשר ונעו מערבה לתוך מצרים, להכרעת המלחמה".
אתה ציוני אמיתי?
"מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ואין, ואין עדיין? כך חינכו אותי הוריי, ככה חינכתי את ילדיי ואני מקווה שגם את נכדיי. הטענות היחידות הן שלא הצלחתי לשכנע אחרים. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה שלחתי פקס לראש הממשלה אהוד אולמרט, וביקשתי לעצור מיד את האש ובד בבד לשכור את היכל התרבות ולהזמין את התקשורת הישראלית והזרה. למה? ראש הממשלה היה עולה על הבמה ואומר: 'יש לנו הזכות להגן על עצמנו, ואני מתכוון לממש אותה. אני מכריז על התקופה הקרובה כהכנות למלחמה. אני מורה לצה"ל להכין את מה שנדרש, ובעוד שלושה שבועות להיות ערוך לכבוש את לבנון ולחסל את חיזבאללה'. הכל בגלוי. תחשוב, ככה אתה נמנע מדהירה פנימה, ואם המערכה יוצאת לפועל היא יוצאת לפועל עם מערכת מוכנה".
אתה בעד שלום?
"זו מלחמה על רקע דתי, לא ויכוח על טריטוריה. כל עוד העולם האסלאמי רואה בארץ ישראל אדמת קודש, תראה לי את הערבי שיהיה מוכן למסור את כולה או חלקה ליהודים. זה נוגד את האסלאם".
אנוואר סאדאת ניסה.
"הוא רצה את האדמות שלו, ובתמורה למה? בתפיסת העולם האסלאמית, יש פרשנות ברורה למה שהם קוראים 'הסכם חודייביה'. כשאתה עושה עסקה עם כופר מעמדת חולשה, חובתך להפר אותה. אבל יש תקווה, העולם משתנה. את השינוי האפשרי באסלאם אני רואה במעמד האישה. אם הוא יחזור כפי שהתבטא ביחס לאשתו של מוחמד, יהיה עולם אחר. נשים פועלות בהיגיון, לא כמו הגברים הטומטומים".
גם אחרי השחרור אתה עדיין מנסה לשנות?
"כן. אני מנסה לקדם חוק בעניין האחריות האישית. בראש ובראשונה תבצע את מה שהתחייבת. למשל, רוב המשימות במלחמת לבנון הראשונה לא בוצעו, וגם במלחמת לבנון השנייה. כמו ביום כיפור. כשאתה מקבל משימה ומאשרים לך תוכנית, שתהיה לך אחריות אישית להוציא אותה לפועל. כשממשלת ישראל מאשרת קו רכבת מתל אביב לירושלים, וקובעת שלוש שנים ועשרה מיליארד שקל, אז בבקשה שלוש שנים ועשרה מיליארד, ולא שש שנים ועשרים מיליארד. מהות החוק היא שערב שנת תקציב יצטרך כל בעל תפקיד בממסד להציג תוכנית עבודה, ובכל רבעון לדווח על הישגים, כשלים ודרכים לתיקון, והכל תחת בקרה ציבורית".
ומה אתה חושב על צה"ל כיום?
"מאז מלחמת שלום הגליל, כבר 31 שנים צה"ל לא השיג שום הכרעה נקודתית בשדה הקרב. הוא שומר על איזה 'תיקו', שמול הטרור הוא בעצם תבוסה. הצבא לא מספק את הסחורה, לא נותן מענה למהלכים של הדרג המדיני. מדברים על קיצוץ תקציב הביטחון - וכדאי שבנוסף לקיצוץ יסבירו מה יהיה תמורת הביטחון. רבין, בהחלטה יוצאת דופן, רצה להגיע לשלום עם הפלסטינים, והצבא לא מנע רצח של 1,400 ישראלים . מה קורה פה? אם א"ב יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז היו מניפים את דגל הביטחון במקום את השטויות שלהם על השלום, היה פה עולם אחר. מעצבי דעת קהל ברמה שלהם לא קולטים שהקשקוש של 'שלום, שלום' לא נעשה מעצמו ובוודאי לא עם אויבים. "הם יגיעו לשלום רק כשהאיום במלחמה יגבר עליו. אמרתי לעמוס עוז, 'אני נחשב לקצין קטלן בצה"ל, אולי הקטלן מכולם, ואני אומר לך שכמות הדם שנשפך כתוצאה מהירי שלי היא כאין וכאפס לעומת כמות הדם שנשפך בעקבות הכתיבה שלך'".
עד כדי כך?
"עמוס עוז לא הטיף למלחמה, אבל החולשה שנגרמת כתוצאה מהכתיבה שבה מופנית היד אך ורק לשלום היא זו שהביאה לרתיחה הבלתי נסבלת בינינו ובין הפלסטינים. אני, עם קלצ'ניקוב, יצרתי בעזה חמש עשרה שנים של שקט. התושבים שם לא הפכו לאוהבי ישראל, אבל הם הבינו את הצורך לפעול לפי החוקים שנקבעו. חוקים הומניים".
בטח , של כובש ונכבש.
"בוא נהיה ישרים. רצועת עזה הייתה בשליטת הטורקים, אחר כך בידי הבריטים והמצרים, והפעם היחידה שניתנו שם כבוד, איכות חיים, חינוך, כלכלה וביטחון פנים הייתה בתקופתנו. זרקו עמוס עוז וחבריו ש'אין צבא כובש יכול לשלוט בעם כבוש'. האומנם? אולי יש מדינות ספורות שאין בהן מיעוט נשלט. כך בנוי העולם".
אז מי שומר עלינו בתוך כל הכאוס הזה?
"בדברי חז"ל נאמר 'שומר פתאים השם'. זה הוא".
("מעריב", 13.092013)
אריק שרון ופצי, __________________________________________________ _______________ פצי והלוחמים יוצאים לקרב. צילומי רפרודוקציה: יוסי אלוני
 
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
