טוב, אני הולך לפתוח את הלב ואני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל.. אז אני פשוט אתחיל.
מגיל צעיר חלמתי להגיע לקורס טיס, וכשאני אומר חלמתי, זה במלוא מובן המילה, שריטה, ילד ביטאון, מתרגש מרעמי המנוע של מטוסי קרב. נפלתי בירפ"א ב', ערערתי וערערתי, עשיתי שוב ירפ"א ב' ולא התקבלתי.
מפה לשם התגייסתי לגולני. נפצעתי בגיבוש היחטי"ות אז ביקשתי להגיע לגדוד 12 (דוד שלי אפרים יצחקיאן ז"ל היה לוחם בגדוד, נפל בתל פאחר וקיבל את עיטור העוז). כיום אני עומד לסיים טירונות בגדוד 12.
אני שבוז ומאוכזב. התגייסתי בביטחון מלא בכך שאסיים מסלול, אהיה מפקד ואפילו קצין, ואולי אפילו אבקש העברה לטיס מתישהו (הכל היה רק מחשבות שנבעו מבורות, חשבתי שהחיים יהיו וורודים בצבא, כמו כל נער מורעל).
נפלתי במחלקה של אנשים מאוד לא נחמדים, אלימים, לא חברים ולא רציניים. מלבד כמה חבר'ה טובים (רובם עולים חדשים/חבר'ה שיעזבו ל504 בקרוב), אני לא מחבב במיוחד את האנשים במחלקה. כנ"ל לגבי הסגל. מפקדים ממחלקות ופלוגות אחרות הודו לפניי שהסגל של המחלקה שלי הוא סגל צהוב, כל המחלקה שבוזה ומבואסת, רמת הגיבוש שואפת לאפס, המשמעת מוגזמת (כן, משמעת זה חשוב, אבל אני מודיע חד וחלק - מוגזמת).
אני אדם שרגיל להיות במרכז העניינים, מתחבר עם כולם ללא סלקציות, אוהב ונאהב. כאן אני פשוט לא מוצא את מקומי.
דברים נוספים כמו קושי פיזי, השבועות הארוכים בשטח, האבנים והקוצים, כל העניין של ההכשרה הקרבית - קשה לי. אני שבוז, אני מתגעגע הביתה (גולני סוגרים הרבה שבתות), למשפחה לכלב לחברים ולבילויים. הגעתי מהעיר הגדולה, אני לא רגיל לשום דבר שעובר עליי בשלושת החודשים האחרונים ועתיד לעבור עליי בהמשך.
אני לא מתלונן שהצבא וההכשרה קשה מדי, אני מודה - אני הבכיין כאן.
הגעתי למצב שאני בתיסט כבר כמה שבועות, מפספס מד"סים ואקטים פיזיים, לא ירדתי לשטח לשבוע הכיתה. יש לי כאבי גב חזקים שהתלוננתי עליהם ובשבוע הבא אבקר אצל אורטופד.
גרמתי לעצמי ולסובבים אותי להאמין שיש לי בעיות גב חמורות, שהפרופיל שלי הולך לרדת, כתירוץ לשביזות שלי ולכך שאני לא מאמין שאסיים את המסלול (כי אין לי פנים להגיד "קשה לי, לא רוצה יותר").
אני לא בטוח שכאבי הגב שיש לי באמת מצביעים על בעיה חמורה שמצדיקה לרדת מקרבי (כי כביכול אני עלול לפגוע בגב שלי לטווח הארוך).
אני מסתכל קדימה לכיוון השבועות הארוכים בשטח, המסעות והתיזוזים ואני פשוט מפחד ולא רוצה.
מצד שני מאוד הייתי רוצה לסיים מסלול.. להיות מפקד.. להתקדם!
אני יודע שאם אוריד את הפרופיל, מחכה לי תפקיד מעולה (מישהו שיכול למשוך אותי) ביחידה מסויימת בחיל המודיעין. בלי קשר אוכל להגיע למקומות טובים (יש לי קב"א 56 ובכללי אני מאמין ביכולות שלי).
אני אובד עצות ועומד לפני בחירה קשה:
א. להוריד פרופיל וללכת לכיוון התפקיד שמחכה לי
ב. לנסות בכל הכוח לעבור לפלוגה של 51 (החבר הכי טוב שלי מילדות התגייס איתי, הוא שם, כרגע בחובשים ולטענתו המחלקה מדהימה והסגל אחלה) ולצפות ששינוי האווירה יקל עליי ויגרום לי לא לפחד מהדרך הארוכה עד לכומתה? להאמין שהשבועות בשטח יעברו מהר יותר ובצורה טובה יותר עם אנשים אחרים ומפקדים אחרים?
ג. פשוט להישאר?
ד. עצות אחרות שלכם?

אני פונה אליכם בתור חבר'ה שעברו דבר או שניים במסגרת ויכולים לייעץ לי בצורה הטובה ביותר! אני מתחנן לעזרה!
תודה ושבת שלום!

גולני, גדוד 12. צעיר מדי כדי לכתוב מחזור.

אל תוותר לעצמך.
אם יש לך בעיה רפואית רצינית - זה משהו אחר. ממה שאתה מתאר זה נשמע שיש לך בעיית מוטיבציה.
תראה, אם אתה רוצה להמשיך לתפקידי פיקוד וקצונה, השיעור הראשון שתצטרך להבין הוא שמצפים ממך ל100% תפוקה, ולא משנה מה המצב הרגשי שלך, ולא משנה באיזו סביבה אתה נמצא. אתה חושב שכשיהיו לך חיילים יעניין אותם שאתה לא מתפקד ולא דואג להם כי חברה שלך בדיוק עזבה אותך יום לפני?
יש לך מפקד צהוב שאתה לא אוהב? תתמודד עם זה! בשום מקום בחיים לא יהיו תמיד תנאים בדיוק כמו שאתה אוהב והסביבה שהכי נוחה ונעימה לך. הגעת לגיל שבו אתה צריך לקבל את מה שיש ולעבוד עם זה.
זה שיעור שאתה יכול להתחיל ללמוד בטירונות. תן מעצמך את כל מה שאתה יכול, ועל זה שאתה מתגעגע הבייתה ולא עושה דברים כפיים במיוחד - תתגבר. תמצא אתגרים, תעסיק את עצמך. אל תחשוב כל הזמן על מה אין לך ומה חסר לך, אלא על מה יש לך ומה עומד לפניך.
למשל - במקום לחשוב על "איזה אנשים גרועים נמצאים איתי במחלקה" תחשוב - "בא ננסה לשבת אחד על אחד עם חלק מהאנשים. אולי הם חבר'ה אחלה ואני פשוט לא מכיר אותם מספיק טוב?" או במקום לחשוב "המורל והגיבוש במחלקה גרועים" תחשוב "בא נארגן איזה ערב מחלקה שווה כדי להרים את הגיבוש".
מניסיוני הדל בצבא, גיליתי שמי שמתחיל לוותר לעצמו (כמו: "לא טוב לי כאן, אני אוריד פרופיל ואקבל תפקיד ממש שווה ובו אני אשקיע את כולי") מוותר לעצמו וממשיך להתלונן גם בתפקידים הבאים שהוא יקבל.
תפסיק לרחם על עצמך ורוץ קדימה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אתה בעצמך אומר שזה לא בעיה רפואית אמיתית(ואם זה כן אז כמובן שאל תתעלם ממנה), וכל הכבוד שאתה מודה בזה.
לגבי לעבור לפלוגה אחרת.. נשמע דווקא לא רע בהכרח, ואם תתעקש מספיק זה יוכל להצליח..

תודה רבה.
חשוב לי להדגיש שבאמת רע לי, אבל יכול להיות שזה משבר שעבר על הרבה לוחמים ואולי באמת אפשר להתגבר עליו.

עוד דעות?

גולני, גדוד 12. צעיר מדי כדי לכתוב מחזור.

כל אחד והבעיות שלו ואיך שהוא מתמודד עם זה, בטח בתחילת השירות.. לכל אחד קשה..
שזה לא מה שיניע אותך לוותר כל כך מהר על שירות קרבי שלפי מה שאתה אומר רצית ואתה עדיין רוצה.

לדעתך זה הולך ביחד מצד אחד כל כך לתעב את השטח, לתעב את ההכשרה ולתעב את האבנים, ומצד שני כן לסיים את המסלול הזה?

הכי מעניין אותי אם לעבור לפלוגה אחרת ולהיות במחלקה עם החבר הכי טוב שלי ועם שאר המחלקה והסגל שהם אחלה לטענתו, ישפר משמעותית את ההרגשה שלי ופתאום לא אשנא כל כך כל רגע שאני בשטח...

גולני, גדוד 12. צעיר מדי כדי לכתוב מחזור.

ברור שהסביבה משפיעה על איך לך.. אבל תמיד בהתחלה קשה להיות בשטח כל כך הרבה..
גם לי בטירונות היה קשה שיורדים כל פעם לשבועים בלי פלאפון בלי כלום, ישנים באוהל סיירים או בבור וכל זה.. אבל באמת מתחשלים עם זה.. ניהיה בסדר.. ברור שאם אתה לא בסדר עם כל המחלקה שלך אז אין לך את התחושה שעוברים את זה ביחד וזה מה שהכי עוזר לעבור את כל הדבר הזה.
שמע, ברור שאתה חייב ללמוד לחיות עם השטח, אתה חיר"ניק..גם אם אתה אוהב את זה או לא, רצית לתרום ואין מה לעשות זה להיות קרבי.
השטח לא יעלם, אבל גם מתרגלים, וגם נראה לי שמה שהכי בעייתי זה שאין לך עם מי לעבור את זה בגלל המחלקה.. בסוף קשה מאוד לעבור טירונות קרבית לבד בלי חברים..

הייתי שם, כולם היו שם. הגעתי חדור מוטיבציה ממכינה קדם צבאית, והתגייסתי לפלוגה שכל מחלקה בה מונה 60 חיילים, ופתאום אתה מגלה שלא כולם בראש שלך, רוצים להתחפשן ולנוח ובאיזשהו מקום גם אתה רוצה, החבר'ה באים בקטע לא טוב, כי מה לעשות כולם או הרוב בדיוק יצאו מהתיכון, שמעו גולני ואמרו מגניב, לא ציפו לכל החרא שבא ביחד עם זה.
לאט לאט אנשים מתחילים ליפול, או לעבור למקומות אחרים, ובתוך זמן קצר אתה מוצא את המחלקה מונה 20-30 אנשים. ושבועות השטח קשים ולא ישנים, וזה שאמור להחליף אותך במאזין מנצנץ עליך ובשבוע שדאות אתה מרגיש שלא קיבלת מספיק מהאוכל וכו וכו'.
ואז אתה עולה לגדוד ומהמחלקה נותרו 15 אנשים ופתאום אתה מתחיל להבין עם איזה אנשים נדירים אתה, חברים אמיתיים, פגשתי בטירונות שלי אנשים שלא חשבתי בחיים שיהיו לוחמים, ניצנצו, והמציאו מחלות ופציעות ודפקו נפקדות ובכללי היו חרא. מתישהו הם עשו איזה סוויץ, ונהיו הלוחמים הכי טובים שהכרתי, ומי שלא עושה את הסוויץ.- נהיה טבח, או נהג, או אפסנאי או מה שלא יהיה, ולא נשאר איתך למזלך, בסוף אתה נלחם רק עם מי שאתה יכול למות למענו.
והשטח קשה, אני יודע, ועוד שניה מתחיל החורף ובכלל המצב יהיה זוועה, גשם וקור לא מבטלים שטח זה בטוח, ושטח יש גם אחרי, בגדוד בין קווים ואפילו במילואים. אבל אתה תראה שתצליח לעבור כל שבוע מחדש, כי זה מה שמצופה מלוחם, להתגבר על הקשיים ולעמוד בהישגים ולהיות מוכן להגן ולהלחם בכל התנאים שתצטרך לעמוד בהם, בחום ובקור, ללא שינה ולעיתים בלי מספיק אוכל ומים.
בסוף לא כולם מתאימים לזה, זה בטוח, אבל זה לא נקבע ברמת הקושי האישית של כל אחד ואחד, כי בטוח שלחבר שיושן לצידך באוהל הסיירים לא פחות קשה, זה נקבע ביכולת שלך להמשיך עוד צעד אחרי שחשבת שאתה לא יכול יותר, ואז עוד ועוד... עד שאתה מגיע לסוף.