לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 12-12-2013, 09:31
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3

לאור העובדה כי האשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:


http://news.walla.co.il/?w=/9/673121

את מי נחסל הבוקר\ מאת יוסי מלמן
לקראת מחצית הקדנציה של מאיר דגן נערכים במוסד לסבב מינויים נוסף בצמרת. הבכירים עולים לרגל ללשכתו. רבים מהם מתוסכלים ומתכננים לפרוש. האווירה קשה, דכדוך ואי-ודאות שוררים במסדרונות. יחסי האנוש של דגן בעייתיים, סגנונו הניהולי תזזיתי. כמה מהצעדים היומרניים שיזם נכשלו. הוא כבר הספיק לזעזע את הארגון ולשנות את מבנהו המסורתי במטרה להפוך אותו ליותר "מבצעי", אבל נדמה שהוא לומד בדרך הקשה שביון זה לא יחידת קומנדו צבאית

סגן ראש המוסד ידע מראש מתי יסיים את תפקידו, ותיכנן לצאת בבוא המועד לחופשת לימודים. זה זמן רב הוא חושש לעשות זאת פן יהיה "רחוק מהעין רחוק מהלב" וכך ייפגעו סיכוייו להצטייר כמועמד המוביל להחליף את ראש המוסד מאיר דגן. לפיכך, במקום לצאת ללימודים הוא שוקל עכשיו לבקש מינוי לראש אגף קיסריה. כהונתו של דגן תסתיים רק בעוד כשנתיים וחצי, בסתיו 2007, ואין לו שום כוונה לפרוש בטרם עת. אדרבה, הוא מאוהב בתפקיד ונהנה ממנו יותר עם כל יום שעובר. לפני שנתיים וחצי מינה אותו ראש הממשלה אריאל שרון לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, במקום אפרים הלוי שפרש, ולקראת מחצית הקדנציה שלו נערכים במוסד לסבב מינויים חדש של ראשי אגפים וראשי יחידות. על תפקידו המתפנה של הסגן ת' מתמודדים שניים: ח', ראש "מינהלת המטה" ומספר שלוש בהייררכיה של המוסד, ונ', ראש אגף "צומת". את ת' וח' מינה דגן לתפקידיהם הנוכחיים לפני כשנתיים, בעיקר בזכות ניסיונם המבצעי. שניהם עברו מסלול דומה של פיקוד על היחידות המבצעיות ביותר של המוסד. ת' היה ראש אגף "נביעות" (שלפי ספרו של ויקטור אוסטרובסקי, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", כונה בעבר "קשת"). את קודמו בתפקיד אילץ הלוי לפרוש בעקבות כמה תקלות מבצעיות ובכללן לכידת סוכני המוסד בשווייץ ובקפריסין. לפי פרסומים זרים, "נביעות" אחראי על חדירות ל"אובייקטים נייחים" (למשל מבנים) להשגת מידע, ובכלל זה הטמנת מכשירי האזנה. התפקיד הבכיר ביותר של ח' היה ראש אגף "קיסריה", שלפי פרסומים זרים נחשב "מבצעי" וסודי ביותר, ובמיוחד יחידת החיסולים שלו "כידון". קיסריה, לפי אותם פרסומים, אחראי על הקשר עם ה"לוחמים" - סוכני מוסד המוחדרים בזהות שאולה למדינות ערביות ומוסלמיות. בשלהי תקופתו של הלוי פרש ח' לגמלאות לאחר יותר מעשרים שנות עבודה במוסד. בשלב מסוים, כששרון התחבט בשאלה מי יחליף את הלוי, הוזכר ח' כמועמד אפשרי לתפקיד ראש המוסד. דגן, בגיבוי שרון, מבקש להפוך את המוסד לגוף יותר מבצעי. זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, בפגישה עם ראשי מחלקות, הוא הצהיר על כוונתו להסב את המוסד לארגון לוחמה רזה ודרש מפקודיו הקרבה עצמית, צייתנות מוחלטת ושמירה על ערכים בלי פשרות. אך בהדרגה למדו פקודיו במוסד כי נאה דורש אך לא נאה מקיים. לפני כשנה פורסם בתקשורת שמכשיר הטלפון של ראש המוסד נגנב ממכוניתו - רשלנות שהממונה על דגן, ראש הממשלה, עבר עליה לסדר היום. לעומת זאת, כעבור זמן מה איבד קצין איסוף של המוסד אמצעי תקשורת. ראש האגף שלו, נ', נזף בו והנזיפה נרשמה בתיקו האישי. במקרה הזה החליט דגן שההתרשלות היתה חמורה ביותר והעונש קל מדי. הוא שינה את החלטת ראש האגף וקבע כי קצין האיסוף לא ישובץ בסיום שליחותו בתפקיד שנועד לו, סגן ראש מחלקה מבצעית, אלא כדסקאי מטה לפעילות לא מבצעית.
על פרישות והפרשות
כביטוי מוחשי לכוונותיו המבצעיות הקיף עצמו דגן באנשי מבצעים וקידם אנשי מוסד מדרגי הביניים ביחידות המבצעיות, על חשבונם של אנשי אגף המחקר ו"תבל" - אגף הפעולה המדינית והקישור לשירותים זרים. המינויים של דגן משקפים גם את השינוי המבני שהכניס. המוסד חולק למה שאפשר לכנות שתי "מינהלות", או שני מבני על. ב"מינהלה המבצעית" קובצו כל האגפים והיחידות המבצעיות, שלפי פרסומים זרים כוללים את קיסריה, נביעות, צומת, תבל, אגף המודיעין ויחידות טכנולוגיות. האחריות על המינהלה המבצעית היא של סגן ראש המוסד, ת'. ב"מינהלת המטה" מרוכזות היחידות שעוסקות בתכנון, משאבי אנוש, מבקר פנים, לוגיסטיקה (דואר, תחבורה), ביטחון, מחשוב ועוד. בראש מינהלת המטה הועמד ח' ובכך קובע מעמדו כמספר שלוש בארגון. יש הסכמה רחבה כי ח' הוא איש בעל קסם וחן ובעל כישרון שכנוע גדול. אלה, בצירוף הרקורד המבצעי המרשים שלו, הניעו את שרון ודגן להחזירו לשירות פעיל. גם שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון נמנים עם תומכיו. אבל יש לו גם מבקרים, הטוענים כי עולמו צר כממדיו של מבצע זה או אחר והוא חסר ראייה כוללת ועומק הנדרשים מסגן ראש המוסד, קל וחומר מראש המוסד. השינויים והמינויים הצפויים מעוררים רינונים במטה המוסד. אל לשכתו של דגן נכנסים ראשי אגפים, חטיבות ומחלקות, שבשיחה אישית עמו מבקשים להתעדכן בסיכוייהם, להיכלל בסבב המינויים ולהתקדם לתפקידים חדשים. אחד מהם הוא נ', ראש אגף צומת בשלוש השנים האחרונות. לפי פרסומים זרים זהו האגף האחראי על הפעלת סוכנים והוא בעצם ההצדקה העיקרית לקיומו של המוסד כארגון ביון. נ' שירת בחטיבת המחקר של אמ"ן לפני שעבר למוסד. הוא נחשב איש מבצעים ואיש מודיעין מעולה, אבל בקרב פקודיו הדעות עליו חלוקות. בצד השבחים על מקצועיותו מוטחת ביקורת על סגנון עבודתו, על ריכוזיות היתר שלו ועל עודף הישירות שלו. מי ששוחחו עמו בחודשים האחרונים התרשמו כי אם לא ימונה לסגן ראש המוסד, או לפחות לתפקיד השלישי בחשיבותו - ראש מינהלת המטה - הוא יפרוש בקיץ. גם ראשי אגפים ויחידות, קצתם שבקושי חיממו את כיסאותיהם, כראש אגף "תבל", שוקלים לפרוש. ראש תבל נקלע לעימותים עם דגן בגלל הקיצוצים בסמכויות האגף שלו והצמצומים שנערכו בו. דגן, כך התרשמו אחדים מבכירי הארגון, נהנה מהעלייה לרגל אליו, ממשחרי פניו ומהסמכות והעוצמה שהופקדו בידיו. דגן אינו איש של נימוסים מעודנים, שפתו לעתים בוטה ומעליבה, ואחדים מבכירי הנועדים עמו עזבו את לשכתו נזופים ואף פגועים, לאחר שעלב בהם או שלא היה מספיק רגיש וקשוב לצרכיהם. הרושם המצטבר הוא שהמוסד ממשיך להתנהל בתזזית ובאווירה של אי ודאות שמאפיינות אותו מאז כניסתו של דגן לתפקידו. ב-53 שנות קיומו היו למוסד עשרה מנהלים והרבה מאבקי כוח פנימיים. במיוחד זכורים המחנאות והתככים בתקופתו של אפרים הלוי. ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה את הלוי לתפקיד ב-1997, אבל חשש שאינו מספיק "מבצעי" ומינה לסגנו את אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. מלכתחילה השתדל הלוי לנתץ את תווית "הדיפלומט" שדבקה בו. חרף לבטיו, שלא אחת גבלו בחששות כבדים, אישר מבצעים רבים יחסית, כולל כאלה בסיכון גבוה, במדינות שהמוסד פעל בהן מעט מאוד, או מעולם לא. אבל על תקופת כהונתו העיבה במיוחד היריבות שהתפתחה בינו לבין סגנו לוין, שגלשה עד מהרה לאיבה אישית וגלויה. במוסד התגבשו שני מחנות, ומנהלים ערכו חקירות לפקודיהם והקימו מערך של "סוכנים" ומלשינים בלשכות יריביהם, כדי להשיג מידע על כוונותיהם. תככים ומזימות בצד שקרים וחשדנות היו לעניין יום יומי. "גם בהשוואה לאווירה הקשה והמחנאות שהיו בתקופת הלוי ולוין", אומר בכיר במוסד שפרש לאחרונה, "הדכדוך במוסד של דגן קשה". מן הרגע הראשון השרה דגן אווירה של אני ואפסי עוד, של "אני יודע טוב מכם". בכיר במוסד, שעזב בסבב הפרישות הראשון לאחר מינוי דגן, מספר על פגישה עם הבוס החדש: "נכנסתי לחדרו והבאתי לו דו"ח מודיעין. הוא בקושי הספיק לעלעל בו ומיד אמר: ממחר אני רוצה אך ורק רשימת יעדים לחיסול". האיש, בעל ותק במוסד, ניסה לגמגם משהו על דו"ח ועדת אגרנט, שהגדיר לאחר מלחמת יום כיפור את אחריותו של המוסד ואת חלוקת הסמכויות בינו לבין אמ"ן. לדבריו, דגן עטה על פניו הבעת בוז ונתן לו להבין, בתנועת יד מזלזלת, את דעתו על הדו"ח. בגלל השינויים המבניים והאישיים שביצע דגן בתחילת דרכו החליטו שבעה ראשי אגפים ויחידות, ועוד כמספר הזה לפחות ראשי מחלקות, לסיים את עבודתם. עוד כמה מאות הודיעו על כוונתם לפרוש, גם בגלל החשש שהרפורמה במס שמנהיג שר האוצר נתניהו תפגע בתנאי הפרישה הנדיבים שלהם (רבים מהם חזרו בהם בינתיים מכוונת הפרישה). נוצר הרושם שעובדי המוסד מצביעים ברגליהם, והעניין הועלה באחת ההופעות הראשונות של דגן לפני פורום הגמלאים של המוסד. כשנשאל דגן על מכת הפרישות הוא הדהים את הגמלאים כשהחל להטות באוזניהם את השורש פ.ר.ש בצורה שהשתמע ממנה קשר ברור להפרשות. רבים מהנוכחים פירשו זאת כזלזול בהם ובפועלם רב השנים בשירות המוסד. אחד ממקורביו של דגן מסביר שלא היתה סיבה להיעלב מדבריו, משום שלאיש יש "מין חוש הומור כזה, שלא תמיד מובן". התגובה הצוננת של הגמלאים תרמה כנראה להיעדרותו של דגן מהכינוס האחרון שלהם, בדצמבר 2004. עוזריו הסבירו כי נקרא בפתאומיות לחו"ל, אבל רבים מאמינים שזה תירוץ. למעשה פועל דגן בשיטתיות לנוון את פורום הגמלאים. כשנעצרו בניו זילנד שני הישראלים, שלפי פרסומים זרים היו אנשי מוסד, דרש דגן מראשי האגפים להחתים את עובדיהם הבכירים על מסמך סודיות, להבטיח שלא ישוחחו עם הגמלאים על שום פרט מבצעי. תסכולם של כמה מהבכירים גבר משום שבתחילת כהונתו הקים לעצמו דגן "מטבחון" של שלושה יועצים חיצוניים, שבהם הירבה להיוועץ: יובל דיסקין, סגן ראש השב"כ (שמונה בשבוע שעבר לראש השב"כ), עמירם לוין ופנחס בוכריס. דיסקין, שהיה אז בחופשת לימודים מהשב"כ, מונה ליועץ מיוחד לענייני לוחמה בטרור. בלוין ראה דגן יועץ למבצעים מיוחדים וגם שאל לדעתו על מינויים. אין זה מפתיע שכמה מאנשי מחנהו של לוין, שנשארו במוסד, זכו לקידום בתקופת דגן (לוין בתגובה: "אכן, אני ידיד של דגן ואני נפגש איתו מעת לעת, אבל אני לא עושה שום עבודה, לא בשכר ולא לא-בשכר"). ה"יועץ" השלישי, תא"ל במילואים פנחס בוכריס, פיקד בעבר על יחידה 8200 של אמ"ן והיום יועץ בכיר בקרן ההשקעות אייפקס. דגן שאל לדעתו בעניינים טכנולוגיים שהם בתחום ההתמחות של 8200: יירוט תשדורות, האזנות, פיענוח צפנים ועוד. בארגון שבו ראשי אגפים וראשי יחידות הרכיבו תמיד את הפורום שבו התקבלו ההחלטות החשובות, אין זה פלא שבכירים במוסד רואים במהלכים אלו הבעת אי אמון בהם ובכישוריהם. מצד שני, לא רק מקורבים לדגן אלא גם אנשי מודיעין ותיקים מסתייגים מהביקורת וטוענים שיש להבין את המינויים בהקשר של סדרי העדיפויות שקבע דגן. "מובן מאליו שראש מוסד רשאי למנות לצידו יועצים ואנשים האמונים עליו, גם אם הם באים מבחוץ", מדגיש ראש אגף שפרש לפני כעשור. "זה גם די מובן שיהיו כאלה שייפלטו עקב כך ממעגלו הפנימי ויחושו ממורמרים".
מעזה עד לבנון
בשנת 2000 הצטרף דגן למערכה הציבורית נגד נסיגה מרמת הגולן, התפקד לליכוד וב-2001 כיהן, יחד עם ח"כ עוזי לנדאו, בתפקיד ראש מטה יום הבחירות של שרון בבחירות לראשות הממשלה. לוועדת השופט גבריאל בך, שבדקה את כשירותו לתפקיד, הסביר כי אין הוא רואה עצמו כאיש מפלגה ואף לא שילם את דמי החבר לליכוד. דגן נולד ברוסיה כמאיר הוברמן ב-1945, להורים ניצולי שואה. המשפחה עלתה לישראל ב-1950 והשתקעה בדירת שיכון צנועה בבת ים. ב-1963 הוא התגייס לצה"ל ושירת בסיירת הצנחנים. יותר משלושים שנים שירת בצה"ל ושם התגבשה השקפת עולמו הביטחונית; "גדלתי בצבא", העיד פעם על עצמו. במלחמת ששת הימים פיקד סגן דגן כעל פלוגה בקרבות בסיני ובסיום המלחמה הונחת עם חייליו ממסוקים גם ברמת הגולן. ב-1970 הטיל עליו מפקד פיקוד הדרום, אריאל שרון, להקים יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור הפלשתיני ברצועת עזה. היחידה, "רימון", היתה במהותה כוח של מסתערבים, שחייליו פעלו יחד עם אנשי שב"כ באיתור מחבלים, מעצרם וחיסולם. כמה מפעולות היחידה היו שנויות במחלוקת וכעבור שנים ניסו עבריינים, כמו הרוצחים דניאל עוקב וז'אן אלירז, לטעון להגנתם כי בזמן היותם חיילי "רימון" נחשפו למעשי זוועה והשתתפו במבצעי חיסול שגרמו להם טראומות קשות. ההיכרות בין שרון לדגן העמיקה מאז לקשר מקצועי הדוק וליחסי אמון. במלחמת לבנון ב-1982 הוא פיקד על חטיבת השריון "ברק" ואחר כך מונה לפקד על יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). בלבנון התוודע לפעילות המיוחדת של יחידה 504 באמ"ן, העוסקת בין השאר בהפעלת סוכנים. דגן התקנא ב-504 והקים לעצמו ביק"ל יחידה דומה, שבאמצעותה הפעיל סוכנים ואסף מודיעין. כמו בימי "רימון" בעזה גם בלבנון נקשר שמו למבצעים של לוחמה בטרור וחיסולים. בסוף שנות התשעים צורף דגן למטה הכללי, שבו היה ראש חטיבת המבצעים ויועץ מיוחד לרמטכ"ל. במשך שירותו הצבאי הוא נפצע פעמיים, זכה בעיטור העוז והספיק גם ללמוד באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון במדע המדינה. ב-1995, כשפציעתו בגב החמירה, הוא פרש מצה"ל ויצא למסע ג'יפים באסיה המרכזית עם חברו, האלוף יוסי בן חנן. כעבור כשנה נקרא שוב לדגל השירות הממלכתי. ראש הממשלה שמעון פרס צירף אותו למטה לוחמה בטרור (לוט"ר) כסגנו של עמי איילון, ולאחר שאיילון מונה לראש השב"כ התמנה דגן במקומו. "לדגן יש בעיה של תדמית", אומר בכיר שהכירו היטב בלוט"ר. "רואים בו מעין קאובוי, שמבקש לעשות סדר בשיטות לא שגרתיות, כשלמעשה הוא אדם שקול, עדין, מנומס ונוח לבריות". מפרישתו מלוט"ר, אחרי ארבע שנים בראשו, ועד שמונה לתפקידו הנוכחי, עשה דגן עסקים פרטיים בתחומי הייעוץ הביטחוני וסחר בנשק. בין השאר חבר לאיש המוסד לשעבר אהרון שרף, המועסק אצל יעקב נמרודי, ומטעמם נסע לסינגפור ולאינדונזיה. באותה תקופה ניסה דגן לעשות עסקים משותפים עם סוחרי נשק ישראלים ובהם עמוס גולן הפועל באוגנדה וחברת "סילבר שדו" של תא"ל שלמה איליה בניגריה.
ההפתעה של קדאפי
הסיבה העיקרית להצנחתו בראש המוסד היתה התקווה של שרון שדגן ינער את הארגון, שלטעמו שקע לשגרה בהנהגתו של הלוי. דגן, בהשראתו ובגיבויו של שרון, חותר להפוך את המוסד לארגון "מבצעי" שיהיה "רלוונטי" למציאות של המאה ה-21. לפי תפישתו של דגן, המוסד צריך לנצל את יתרונו היחסי ולשם כך עליו להתמקד רק בשניים-שלושה תחומים מרכזיים. התחומים הללו - המכונים בעגה המודיעינית "ציון ידיעות חיוניות", או צי"ח - הם המאבק בטרור הערבי והפלשתיני, מאבק בטרור של האיסלאם הפונדמנטליסטי, ואיסוף מידע על נשק בלתי קונוונציונלי במזרח התיכון, במיוחד באיראן. וכל אלה בלי להזניח את המשימה המסורתית של המוסד - לספק התראה על מלחמה. וכך, בהמשך לדבריו המזלזלים על דו"ח ועדת אגרנט ובניסיון לשפר את מעמד המוסד ולפגוע בבכורה של אמ"ן, ניסה דגן לשנות סדרי עבודה מסורתיים של קהילת המודיעין. דגן אמר בכמה הזדמנויות לפקודיו הבכירים שעל המוסד לחדול לקבל הנחיות צי"ח מאמ"ן ולקבוע לעצמו צי"ח משלו, שיכוון את המוסד לבצע משימות התפורות יותר למידותיו, כגון חיסולים. אמ"ן הוא הארגון הגדול והחשוב של קהילת המודיעין, המעסיק פי חמישה (ואולי יותר) עובדים מאשר המוסד ומפעיל את זרוע האיסוף החשובה ביותר - יחידה 8200. לכן אמ"ן גם אחראי לפני הממשלה על הערכת המודיעין הלאומית ומספק את הצי"ח, כלומר את סדר היום המודיעיני של ישראל. ניסיונו השאפתני של דגן נכשל, ולאחר יותר משנה ובזבוז כספים ומשאבים טכנולוגיים של המוסד ממשיך אמ"ן להיות דומיננטי בהכוונת האיסוף המודיעיני. בניגוד לדעת רוב הפורום הבכיר במוסד, טען דגן שאין כל צורך בחטיבת המחקר המדיני ודי למוסד במחקר המבצעי, המלקט את פיסות מידע הדרושות לביצוע מוצלח של מבצע (מחיר נסיעה באוטובוס במדינה מסוימת, יחסי שכנים בבניין מגורים או הסדרי ביקורת גבולות). בדרך לביטול החטיבה מיזג דגן דסקים אחדים וביטל אחרים. כך נהג גם בתבל, שאותו ביקש לצמצם מאגף לחטיבה שתהיה רק יחידת קישור עם השירותים העמיתים בעולם, תוך צמצום מעורבותה באיסוף מודיעין. הניסיון לפגוע בסמכויות תבל בא על אף המוניטין שיצאו לה בזכות המגעים החשאיים עם ארגוני ביון מערביים ועם מדינות ערביות ומוסלמיות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בגלל שינויים אלה, וגם משום שהבינו כי דגן לא יקדם אותם, פרשו שני בכירים כבר בשנתו הראשונה בתפקיד: ראש אגף המודיעין, שבו פעלה חטיבת המחקר, וראש תבל יורם הסל. אבל עד מהרה גילה דגן שהוא זקוק בכל זאת למחקר המדיני. בדיונים עם ראש הממשלה, שרים, אנשי משרד החוץ ועמיתיו ראשי אמ"ן ושב"כ מתבקש כל ארגון לחוות את דעתו על התפתחויות שונות בעולם, ודגן הבין שבלי יחידת מחקר ראויה לשמה הוא יוצג ככלי ריק. גם חיכוכים ותקריות מביכות בפגישות היכרות ועבודה של דגן עם ראשי שירותים עמיתים חידדו את הכרתו שתבל היא נכס ולא נטל, והוא חזר בו מתוכניותיו מרחיקות הלכת לצמצם את האגף. את הלקח הראשון, עד כמה חיוניות יחידות כתבל והמחקר לפעילות מודיעינית חשאית, למד דגן בדצמבר 2003, לאחר שלוב הודיעה על החלטתה להתפרק מנשקה הבלתי קונוונציונלי. החלטת לוב באה בעקבות מגעים חשאיים בין המודיעין הלובי לסי-איי-אי האמריקאי ולאם-איי 6 הבריטי. קהילת המודיעין של ישראל - המוסד ואמ"ן - לא ידעה על כך דבר. עד אמצע שנות התשעים היתה לוב יעד לאיסוף מבצעי ומחקרי של המודיעין הישראלי, בגלל החשש שתשיג נשק להשמדה המונית. בשלב מסוים החליט אמ"ן להסיר את לוב מהצי"ח, ומאז נותרה ישראל "עיוורת" כמעט לחלוטין למתרחש בארצו של קדאפי ונאלצה לסמוך על שיתוף הפעולה והחלפת מידע מודיעיני עם ארצות הברית וארגוני מודיעין אחרים במערב. דגן אינו אשם בכישלון הזה, שנבע מהחלטה אמריקאית "למדר" את ישראל כעונש על הפטפטת של ראשיה. ב-2001 חשף ראש הממשלה שרון בראיון בטלוויזיה מידע סודי ורגיש ביותר, שלפיו פועלת לוב להשיג טכנולוגיה גרעינית. את המידע קיבלו המוסד ואמ"ן בצינורות הקישור, כחלק משיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני ביון ידידותיים. רק עכשיו, בדיעבד, אפשר להבין שהמידע התייחס לרכישת צנטריפוגות להעשרת אורניום מרשת ההברחות של ד"ר עבדול קאדר חאן, "אבי פצצת האטום" הפקיסטאנית. ובכל זאת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה אומר ששרון "מרוצה מאוד מתפקוד ראש המוסד ומשוכנע כי קידם רבות את הארגון. לדעתו, המוסד בהנהגת מאיר דגן אכן יותר מבצעי ממה שהיה בתקופת אפרים הלוי".
פקקי תנועה בחו"ל
בתקופת הלוי החל המוסד לתת את דעתו לאיומי הטרור של אל-קאעדה על ישראל, ובהתאם לכך גם הכווין את איסוף המידע ושינה את פריסתן של שלוחותיו בחו"ל. גם אם דגן צודק בהערכתו שהמאבק בג'יהאד העולמי צריך לעמוד בראש הצי"ח של המוסד, יש קשיים אובייקטיוויים להוציא זאת מן הכוח אל הפועל, משום שבמאבק הזה מאבד הביון הישראלי את יתרונו וייחודו. לקציני האיסוף של המוסד אין שום יתרון ויכולת עדיפה לפעול, לדוגמה, באסיה או באפריקה, על פני ארגוני הביון המקומיים, המכירים טוב יותר את "צאן מרעיתם". כדי לפעול בארצות שבהן מתרכזת פעילותם של ארגוני טרור איסלאמיים נאלץ המוסד להיעזר ב"גמילות חסדים" של גורמים מקומיים, אבל לשם כך הוא זקוק לתבל. קושי נוסף אפשר להגדיר "פקק תנועה". "כל הארגונים הגדולים במערב מנסים בשנים האחרונות לפעול נגד אותם יעדים של הטרור העולמי", אומר ראש אגף לשעבר במוסד. "מדרך הטבע השטח רווי בפעילות של אנשי מודיעין ממדינות שונות, שמסתובבים אחד לשני בין הרגליים. מספר התקלות שאליהן נקלעו אנשי המוסד בגלל שנתקלו בכוחות אמריקאיים ובריטיים גדל והלך והפך למוקד של חיכוכים בין השירותים". בדרך כלל נאלץ המוסד במקרים כאלה לסגת ולהתקפל מהמבצע שלו. "בעניין המאבק בטרור העולמי", מוסיף איש המוסד לשעבר, "האמריקאים נטלו לעצמם בלעדיות בכל העולם והם רואים מטרד בכל מי שנכנס לזירה ואינם מהססים להגיב בתוקפנות ולסלקו". המידע הנחוץ למבצעים נגד הטרור האיסלאמי העולמי נאסף בעיקר בסיג-אינט (סיגנל-אינטליג'נס, למשל, האזנות לטלפונים). גם בתחום אין לישראל שום יתרון בהשוואה למנגנוני האיסוף האלקטרוניים של ארצות הברית, בריטניה או צרפת. היתרון היחסי שהיה למוסד על פניהם, והוציא לו מוניטין, היה ביכולת היומ-אינט (מודיעין אנושי) שלו - איסוף מודיעין באמצעות הפעלת סוכנים. אבל גם כאן פוקד את המוסד משבר. יחסית לשירותי ביון מערביים יש למוסד מספר קטן של קציני איסוף, מפעילי סוכנים, שאחריותם נפרסת על כל התחומים המוגדרים בצי"ח. אם לא די בכך, בשנתיים האחרונות פרשו מסיבות שונות כמה קציני איסוף ותיקים ומנוסים - לאו דווקא בגלל מינויו של דגן - אנשים שמסוגלים לעבוד תחת כיסוי ו"להיטמע" במדינות ערביות ומוסלמיות. בדור הנוכחי יש פחות קציני איסוף הדוברים שפות זרות מבית, והאחרים מתקשים יותר מהוותיקים לעבוד בזהות בדויה, קל וחומר כשעליהם לחדור לקהילות מוסלמיות פונדמנטליסטיות. המוסד מנסה למלא את השורות בקציני איסוף חדשים, גם באמצעות השקת אתר אינטרנט רשמי לפני פחות משנה, שמשמש בעיקר מכשיר לגיוס. אבל עד שאלה יוכשרו יעבור זמן רב. הליכי האיתור, המיון, הגיוס וההכשרה של קציני האיסוף אורכים חודשים רבים, לפעמים יותר משנה, וגם אחר כך יחלוף זמן רב עד שעבודתו של קצין האיסוף תישא פרי, בדמות גיוסו של סוכן חשוב ובעל מעמד ומידע. דגן אמר בכמה הזדמנויות שצריך לקצר את לוחות הזמנים. אחת האמירות המיוחסות לו היא שביכולתו לאתר ולגייס סוכן איכותי בתוך שלושים ימים, "אבל מי שמתיימר לגייס סוכן תוך שלושים ימים", אומר מפקד מחלקה לשעבר באגף צומת, "צריך לדעת גם כמה בדיוק סוכן כזה שווה. הוא לא שווה כלום". גם כאן, כבתחומים אחרים, למד ראש המוסד שאין קיצורי דרך, ולאחרונה הוחל בגיוס קציני איסוף שפרשו, למבצעים מזדמנים בחוזים מיוחדים. כשהוא מצוי במחצית כהונתו מגלה דגן בדרך הקשה עד כמה מורכבות משימות האיסוף של מידע מודיעיני. הכרתו בכך מתורגמת לאחרונה למתן גיבוי מלא והקצאת משאבים לאגף המרכזי ביותר של המוסד - צומת. אין זה סוד כי ראוי ורצוי לנער כל ארגון ומנגנון שהעלה שומן והיה לעצל וכבד תנועה, אבל אנשי מודיעין מבינים גם שהמוסד אינו יחידת קומנדו צבאית, אלא גוף איסופי הפועל במגבלות קשות המחמירות והולכות. מי שדורש להפוך את המוסד לגוף שיספק כותרות וישפוך דם ברחובות ערים כורת את הענף שעליו הוא יושב ועלול להפוך את הארגון ל"חבורת רצח בע"מ" בנוסח המאפיה. (מאת יוסי מלמן, "הארץ", 16.02.2005)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 12-12-2013, 10:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

"בעידן הקיברנטי, הצפנה היא מרכיב אסטרטגי"\ מאת עמי רוחקס דומבה
http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=5547
מפקד יחידת לוטם תא"ל דני ברן, בראיון מיוחד ל"ישראל דיפנס" על פעולתה של יחידת הצפנים הלאומית מצו"ב ועל חשיבות ההצפנה בעידן לוחמת הסייבר
העובדה שהמרחב הקיברנטי הפך למרחב לחימה לכל דבר (כך הוא מוגדר כעת בצה"ל), חידדה והגדילה את חשיבות ההצפנה. ובזירה הזאת ליחידת מצו"ב של אגף התקשוב יש תפקיד מרכזי: היא מהווה את מערך ההגנה המרכזי של צה"ל וגופי הביטחון הנוספים כנגד נסיונות התקיפה של האויב. ככלל, יחידת מצו"ב (מרכז צופן וביטחון) היא אחת הסודיות ביותר בצה"ל, סודית עד כדי כך שרק בשנים האחרונות הותר לחשוף בתקשורת את עצם קיומה. היחידה מספקת קודי הצפנה לצה"ל ולשירותי ביטחון וגופים ממשלתיים נוספים, ומשמשת כיום צומת קריטית בכל החלטה אסטרטגית וטקטית במערכת הביטחון בישראל, על רקע ההתפתחות של מימד הסייבר כזירת לחימה והתלות הגדלה של הצבא בטכנולוגיה ממוחשבת. צה"ל אוסף ליחידה הזאת גאונים שנבחרים לאחר מיון קפדני במיוחד עוד לפני הגיוס לצה"ל. "הצופן כמרכיב אסטרטגי מושרש בקרב מפקדים בתפקידי המג"ד ומעלה, כאשר החשיבות של תפקיד הצופן בניהול המערכה בדרגים הללו הוא קריטי", אומר בראיון מיוחד ל"ישראל דיפנס" תא"ל דני ברן, מפקד יחידת לוטם באגף התקשוב של צה"ל. לוטם היא היחידה הטכנולוגית המרכזית של אגף התקשוב ואחת מן היחידות הטכנולוגיות הגדולות בצה"ל, אם לא הגדולה ביותר. יחידת מצו"ב פועלת תחתיה. ברן, בן 44, נשוי פלוס שלושה, התחיל את שירותו הצבאי ביחידת המודיעין 8200, סיים תואר שני בטכניון וחזר לשירות. הוא כיהן כקצין פרויקט מחקר ביחידת מצו"ב והתקדם, עד שלימים הפך להיות מפקד היחידה. יחידת לוטם באגף התקשוב אחראית בין היתר על יחידת מצו"ב, כמו גם על יחידת המחשבים המרכזית (ממר"ם) ועל יחידת הלוחמה האלקטרונית (ל"א) של אגף התקשוב. בתור מפקדה הקודם של יחידת מצו"ב, יש לברן תפיסה ייחודית על תפקיד ההצפנה בהקשר הצבאי. אם עבור חלק מהקוראים המילה "צופן" מעלה אסוציאציה של טכנולוגיה או מתמטיקה, ברן מציע להסתכל על הצפנה כאל מרכיב אסטרטגי. "זו אחת הסיבות שאגף התקשוב וזרוע היבשה הכניסו למסלול מלט"ק (מכללה לפיקוד טקטי) הכשרות בתחום הסייבר והצופן. את הידיעה על חשיבות ההצפנה מקבלים מפקדי צה"ל כבר בקורס קצינים ברמה בסיסית, כאשר בשטח אלו קציני הקשר שנותנים מענה מבחינת הגנת מידע" אומר ברן. "העובדה שכיום העולם הקיברנטי מהווה שדה קרב לכל דבר, רק חידדה מחדש את חשיבות ההצפנה, אך מדובר בתחום עתיק יומין. עדויות לשימוש בכתבי סתר ואמצעי הצפנה שזורות בהיסטוריה האנושית כבר מימי המצרים הקדמונים, דרך תקופת התנ"ך (צופן אתב"ש), יוליוס קיסר שפיתח שיטת הצפנה הקרויה 'צופן הקיסר', וכמובן במלחמות העולם בעת המודרנית ('מברק צימרמן'/ 'אניגמה'). כאשר רק לאחרונה היינו עדים לפרשת ההאזנות של סוכנות ה-NSA האמריקאית, שגם בהן נעשה שימוש בהצפנות".
יחידה לאומית
יחידת מצו"ב עוסקת בהצפנה ובפענוח של מידע מסווג תוך כדי שידורו וקליטתו, הפעלה שוטפת של תקשורת נתונים, הקמה ואיתור תקלות ברשתות נתונים, הפעלה והטענת מצפיני נתונים באמצעות מכשירי תקשורת מתקדמים, איתור תקלות שונות במצפינים ועוד. היחידה היא חלק מצה"ל, אך היא מוגדרת כיחידת לאומית וכמספקת שירותי הצפנה לגופים נוספים. במילים אחרות, היחידה מספקת את הפתרון והאמצעים להצפנתו של כל פרט מידע שעולה לאוויר בישראל או על ידי גוף ישראלי, ודורש הצפנה. החיילים שמתקבלים ליחידת הצפנים הלאומית עוברים תהליך הכשרה של מספר שבועות שמכין אותם לשירות שמטרתו שמירת הסודות של צה"ל ברובד האסטרטגי שבין המפקדות וברובד הטקטי בין הכוחות הלוחמים בשטח. בין חיילי היחידה ניתן גם למצוא מגוון עתודאים ממקצועות שונים הקשורים לתחום. בוגרי היחידה תופסים תפקידי מפתח בתעשיית ההיי-טק הישראלית. "צופן היה מרכיב אסטרטגי אצל מצביאים כבר משחר ההיסטוריה. אם אתה יודע מה הצד השני מתכנן, זה מוציא את העוקץ מהפעולה המתוכננת. זאת הסיבה שהמצביאים תמיד רצו להסתיר את האסטרטגיה שלהם באמצעות צפנים", אומר תא"ל ברן. "השימוש בצופן ממוכן התחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת עם המצאת מכונת ה'אניגמה', אותה שכללו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. עד אז, היו אמצעים ידניים. הסיפור של ה'אניגמה' היטה את הכף לטובת שימוש תכוף יותר בהצפנה, ופיצוחה תרם לניצחון בנות הברית. זה הכל אסטרטגיה".
הצפנה במרחב הטקטי
ברן מגלה כי תולדות ההצפנה בישראל, לפחות אלו שיש להן תיעוד מסודר, מתחילות בבסיס צריפין. בהתחלה היה מדובר על צופן ידני פשוט אותו יישמו עם טבלאות מודפסות שבאמצעותן המירו את הקודים, כאשר קפיצת המדרגה בשימוש בהצפנה בצה"ל התרחשה לאחר מלחמת יום הכיפורים. "אף אחד לא פיצח את הצופן הישראלי ב-1973. האזינו כן, אבל לא פיצחו", אומר ברן. לדבריו, חיל הקשר נכנס מוכן למלחמה הודות להחלטה של הקשר"ר (קצין הקשר הראשי) אז, האלוף (מיל') שלמה ענבר: הוא החליט להכניס את החיל לכוננות שלושה שבועות לפני תחילת המלחמה בשל תחושה אישית שמשהו עומד לקרות. ואכן, למרות מתקפת הפתע, הכוחות שמרו על קשר רציף מהיום הראשון ועד יומה האחרון של המלחמה במעוזים, במפקדות ובקרב הכוחות הטקטיים. "בזמן מלחמת יום הכיפורים החשיבה הייתה מבצעית – לנצח. באווירה כזו, הצופן לא נתפס כמרכיב שיכול לתרום למהלכים הטקטיים והוא שימש בעיקר את המפקדות. אם מוסיפים לזה גם את הסרבול הטמון בהפעלת אמצעי ההצפנה של אז (תחילת שנות השבעים), מקבלים מציאות שבה אף אחד לא רצה להשתמש בהצפנה אלא אם כן הוא היה חייב. "למרות שאין ממצאים אמפיריים לכך שהמצרים פיצחו את הצופן הצה"לי והאזינו לכל רשתות הקשר, כולל המפקדות, משהו בעקבות אותה מלחמה השתנה בפיקוד העליון. הבינו שכנראה הייתה האזנה, ואחת המסקנות הייתה שצריך להגן בהצפנה גם על המרחב הטקטי של הלחימה. זה הוביל להקמת גוף טכני שיעסוק בהצפנה וימכן את התהליך", מציין ברן. "האם הצפנה מלאה של התקשורת הטקטית הייתה יכולה לשנות את מהלך המלחמה ואת כמות הנפגעים? אולי, לא יודע. יכול להיות שהיינו מצליחים לצמצם את מספר האבדות בקרב חיילינו". ברן שימש כמפקד מצו"ב, בין היתר, במהלך מלחמת לבנון השנייה, לדבריו זו הייתה הפעם הראשונה שבה נדרשה היחידה לשנות אסטרטגיה מערכתית. בעקבות אירועי המלחמה, ברן לוקח חלק גם היום בשיח הצה"לי שאינו קשור ישירות לתחומים המקצועיים-טכנולוגיים. "זה לא חלק מהגדרות התפקיד של מפקד יחידת לוטם, אלא תוצר של נסיבות, וקשור למקום שתופסת ההצפנה במסגרת הגנת הסייבר בצה"ל". ישנם מספר גורמים לכך שההצפנה תופסת כיום מקום מרכזי בתפיסה הצה"לית, ולדברי ברן אחת הסיבות העיקריות היא הבנה של הרמטכ"ל בני גנץ את החשיבות שבדבר. "כאשר גנץ היה מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) ופיקוד הצפון, הוא רצה להיות עם הצפנה ולהרגיש בלעדיה. הוא הבין את החשיבות של ההצפנה בהיבט המבצעי", מדגיש ברן. סיבה נוספת לחשיבות ההצפנה קשורה לשינויים הטכנולוגיים שעובר צה"ל בשנים האחרונות. כמו צבאות אחרים בעולם, גם צה"ל הופך להיות צבא מבוסס טכנולוגיה וככזה, רשתות התקשורת והנתונים הופכות להיות כלי מרכזי בשימוש הדרג הטקטי. כדוגמא אפשר לתת את מערכת צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי) שנכנסה לזרוע היבשה ומספקת לכוחות החי"ר, השריון והתותחנים יכולות שליטה ובקרה משופרות. מיותר לציין מה יקרה לצה"ל בשעת לחימה אם האויב יצליח לפרוץ את ההצפנה של המערכת הזו. מצו"ב מנסה למנוע גם את התסריט הזה. (מתוך אתר "ישראל דיפנס", 10.12.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 12-12-2013, 11:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[CENTER][SIZE=5][U][B]"בעידן..."

אז מה אם הוא חובש כיפה\ מאת עמוס הראל

ההסתבכות המביכה של צה"ל ברמאללה הותירה משקעים ביחסי אלוף פיקוד המרכז ושר הביטחון; מצד שני, יאיר נוה הוא האיש האחראי לירידה התלולה בהיקף הטרור מהגדה; מצד שלישי, הבלימה הזאת נעשתה תוך שימוש בצעדים ברוטליים
לכמה שעות, ביום חמישי שעבר, נראה היה שהסתבכות פעולת צה"ל ברמאללה מבשרת עוד פיצוץ בלתי נמנע, בשנה שממילא התאפיינה ביחסים מתוחים בין הדרג הצבאי למדיני. שידור התמונות מרמאללה, שבהן נראו אזרחים פלשתינאים מנסים לתפוס מחסה מצרורות הירי של החיילים מהג'יפים הממוגנים, העיב על פסגת אולמרט-מובארק שהתקיימה באותה שעה בשארם א-שייח. מספרם העולה של הנפגעים (בסיום התקרית נרשמו ארבעה פלשתינאים הרוגים ועשרות פצועים) יצר אי נוחות ניכרת בין ראש הממשלה אהוד אולמרט למארחו, נשיא מצרים חוסני מובארק. בעוד רמאללה בוערת, הבטחות אולמרט להקלות לפלשתינאים נתפשו כריקות מתוכן. ראש הממשלה, שהיה נבוך בעליל, שוב הוצג כמי שאינו שולט כראוי בצבאו. מלשכותיהם של אולמרט ושר הביטחון, עמיר פרץ, יצאה במהירות ביקורת על המטכ"ל הבלתי אחראי, המתנהל כצבא שיש לו מדינה. פרץ, במיוחד, דרש בתקיפות מצמרת צה"ל לספק לו הסברים על מה שהשתבש: מדוע בכלל יצא כוח מסתערבים למעצר בלב רמאללה, כה סמוך למועד פתיחת הפסגה? מי אישר את המבצע? למה לא עודכנו מראש שר הביטחון או הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ? כיצד נחשף הכוח ונכשל במשימתו, מעצר המבוקש, שהצליח לברוח למרות שנורה ונפצע קשה? אבל כבר למחרת דעכה הפרשה. את מקומה תפסו כמה עניינים דחופים בהרבה, מנקודת ראות פוליטית: התרחבות חקירת השחיתות ברשות המס והשלכותיה האפשריות על אולמרט, החקירות השונות נגד ראש הממשלה ובעיקר ה"ספין" השבועי, הפעם על כוונת אולמרט להחליף את פרץ באהוד ברק. לשכת אולמרט הבינה בינתיים שניפוח תקשורתי של זעמו על הצבא יקרין לרעה גם על דימוי ראש הממשלה. גם שר הביטחון איבד עניין בפרשה. במעמדו הציבורי הנוכחי, פרץ ממילא אינו יכול להדיח את אלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, שאישר את המבצע. לפיכך נהפכה שאלת ההישרדות האישית של השר, כמעט כרגיל, לסוגיה חשובה יותר לענות בה. ההסתבכות ברמאללה הסתיימה בקול ענות חלושה. ביום ראשון השבוע זומן בירור, שבמהלכו הודה נוה כי הוצאת המבצע בעיתוי זה היתה שגיאה. פרץ, מסרה לשכתו, ביקש מהצבא לגבש "נוהל חדש למבצעי מעצר בעיתוי רגיש". ועדיין, הפרשה הותירה משקעים של ממש ביחסי שר הביטחון ואלוף הפיקוד. נוה, ניתן להתרשם, כבר סומן בלשכת השר כ"איש הרע" בגדה: זה שמתריע בפני הסרת מחסומים והקלות תנועה לפלשתינאים, זה שגורר רגליים בהכנות לפינוי המאחזים ועכשיו מחבל במאמצי השלום של הממשלה. ארגוני שמאל הרי מזמן מאשימים את נוה שהוא סוכן של המתנחלים. בסביבת פרץ, שם הפראנויה היא כמעט מצב של קבע, היו שכרכו בין הכיפה לראשו של האלוף לבין התקרית ברמאללה. לא יכול להיות שהכל מקרי, טענו.
לא חד-ממדי
יש לנוה, באופן מובהק ורצוף, הרגל מגונה לבעוט בדלי רגע אחרי שהוא מתמלא. המתיחות עם פרץ מתפרצת דווקא בתום שנה של הצלחות מוכחות בלחימה בטרור בפיקוד המרכז. במגעיו של האלוף עם הדרג המדיני והתקשורת ניכר לא פעם משהו מחוספס, לא מהוקצע מספיק בהתחשב בדרגתו הבכירה. העובדה שנוה, בתחקיר התקרית ברמאללה, רמז שכלל לא היה מודע לקיום הפסגה בשארם כשאישר את המבצע, אינה לגמרי מפתיעה. עם זאת, תיאור חד-ממדי של אלוף הפיקוד יעשה לו עוול. בפועל, הוא האיש שאחראי להצלחה המבצעית העיקרית (רשעים יאמרו: כמעט היחידה) של צה"ל ב-2006. בזמן שהיקף התקלות במלחמה בצפון מתבהר במלוא חומרתו ואילו פיקוד הדרום, שידיו כבולות עכשיו, מתקשה לספק מענה לטרור מעזה, נרשמת ירידה תלולה בהיקף הטרור מהגדה זו השנה הרביעית ברציפות. בכל השנה החולפת אירעו שני פיגועי התאבדות בלבד בתחומי הקו הירוק, שבהם נהרגו 11 ישראלים. עוד שמונה ישראלים נהרגו בפיגועים שונים בגדה. באותה תקופה נעצרו בגדה 187 פלשתינאים בחשד שהתנדבו לבצע פיגועי התאבדות. כשנוה יעזוב את הפיקוד בעוד כמה חודשים הוא יותיר אחריו גזרה שבה השכיל צה"ל עד כה לבלום את הטרור. כשחלוץ מדבר השנה על יעד של הורדת הטרור "מתחת לסף הרלוונטיות", אצל נוה התקרבו ליעד הזה כבר בסוף השנה הקודמת. זו קדנציה מרשימה לאלוף פיקוד, שעבר אותה בלי הרבה קרדיט בדעת הקהל ובמינימום יחסי ציבור. המערכה נגד הטרור בגדה מנוהלת באפקטיוויות רבה, בשיתוף פעולה הדוק עם מרחב ירושלים והגדה בשב"כ (שהעומד בראשו, ר', מתגורר בהתנחלות דתית בגדה). בדרך לכך, נוה משלם מחיר אישי לא מבוטל. שני בניו התאומים משרתים ביחידות קרביות השייכות לפיקוד. אחד מהם, שי, לוחם בגדוד "חרוב", נפצע באורח בינוני בהיתקלות עם פלשתינאים חמושים בשכם ביולי האחרון ועדיין עובר תהליך שיקום. וכל העת, יורדים מפגיני הימין הקיצוני לחייו של האלוף: זה כשנה מתקיימות הפגנות שבועיות מול ביתו של האלוף ביישוב גבעת שמואל במרכז הארץ, תזכורת נוקבת לחלקו בפרשת הפינוי האלים של הבתים במאחז עמונה וחתימתו על צווי הגבלת תנועה לכמה מתנחלים קיצונים. נוה, בן 49, מכהן כבר שנתיים כאלוף הפיקוד. הוא עשה את רוב שירותו בחטיבת גולני, שעליה גם פיקד, ובלחימה בדרום לבנון. שמו הלך לפניו בגולני כמקצוען לעילא אבל גם כרשע לא קטן, שהפגין קשיחות גדולה מול קציניו וחייליו. האופי הנוקשה שלו התרכך משהו בשנים האחרונות, בעיקר בתפקיד האחרון. נוה נחשב מעט "אאוטסיידר" במעגל החברתי של ה"חונטה", קציני גולני שהגיעו לצמרת הצבאית בעשור האחרון (ובהם האלופים משה קפלינסקי וגדי אייזנקוט והתא"לים משה תמיר ושמואל זכאי). הידע הרחב שלו בתחום המקצועי הצבאי בא לידי ביטוי במלחמה בלבנון, כשסביב שולחן המטכ"ל היה מהראשונים לזהות את הכשלים בניהולה. אבל חלוץ בחר להרחיקו מהמעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות ונוה, ששתי אוגדות מהפיקוד שלו לחמו בלבנון, הסתפק בביקורים מתסכלים במטות האוגדות בצפון ובשמירת הלחימה בגדה על אש קטנה, גם כשלרשותו עמדו בעיקר כוחות מילואים שזומנו בצווי 8. חלוץ, בתמורה לשקט התעשייתי שנשמר בפיקוד המרכז, העניק לנוה עצמאות רבה בקבלת ההחלטות שם. בעוד שבזירה המבצעית סיפק נוה קבלות, הוא הוסיף למעוד בהסתבכויות עונתיות שהכעיסו את הדרג המדיני: מימי אהוד ברק (הרס נרחב של תשתית פלשתינית בלא אישור, כשהיה מפקד רצועת עזה), דרך אריאל שרון (המבצע בבית חאנון באפריל 2001, שהכעיס את הממשל האמריקאי) ועד אולמרט (כשנוה העריך בהרצאה כי המלך עבדאללה יהיה השליט ההאשמי האחרון בירדן).
בוגד בעיני הימין הקיצוני
ביום שלישי השבוע נערך בפיקוד המרכז תחקיר על כישלון המעצר ברמאללה. פעולת כוח המסתערבים מיחידת עילית הוגדרה ככושלת. היו שטענו שגם גדוד חי"ר מהשורה היה מבצע אותה טוב יותר. אולם, הליקויים בפרשה חורגים הרבה מעבר לגבולות הגזרה של היחידה. בשיקולי המפקדים לפני אישור הפעולה לא הוחמצה רק חשיבות הפסגה, אלא ההשפעה של נוכחות צוותי תקשורת רבים במרכז רמאללה. ההסתבכות אירעה מתחת לאף של מצלמות אל-ג'זירה והועברה בשידור חי לרחבי העולם הערבי. הקצינים היו צריכים להיות מודעים לכך: ביוני האחרון הסתבך מבצע דומה באותו אזור וגם הוא זכה לכיסוי תקשורתי מסיווי.בכיר בפיקוד המרכז מסביר, שבמרכז רמאללה נעשו בשנה האחרונה עוד 24 מבצעים מוצלחים, ו"הערכנו שהכוח יהיה בחוץ, יחד עם העצור, עוד לפני שהעיר תבחין בכך". הצבא טוען שאחד מארבעת ההרוגים היה, בוודאות, מבוקש חמוש שירה אל הכוחות. לגבי שלושת האחרים מסתפקים באמירה כללית, כי השתתפו בעימות עם הכוחות. גם זו דרך להוריד את הסטטיסטיקה של הרג "בלתי מעורבים" בלחימה. הפיקוד מונה שמונה אזרחים פלשתינאים כאלה שנהרגו אשתקד. ארגון "בצלם" מונה 46 הרוגים, בהם שבע נשים, אך המספר כולל גם מיידי אבנים שנהרגו מאש חיילים. בלימת הטרור נעשתה תוך שימוש בצעדים ברוטליים ובראשם מדיניות ה"בידול", שבמשך כשנה יצרה חיץ כמעט בלתי עביר בין צפון השומרון לבקעה ולאזור רמאללה וירושלים. בדיקת "הארץ" השבוע העלתה, כי גם התחייבויות הצבא להקלות במחסומים, בהתאם להנחיית אולמרט ופרץ, מתמלאות במקרה הטוב באופן חלקי בלבד. מאחורי הצעדים הללו מסתתרת גישה, של נוה ושל מפקד אוגדת יהודה ושומרון תא"ל יאיר גולן, המטילה ספק בחוכמה המדינית שהיתה מקובלת במשך שנים, ולפיה שיפור כלכלי של מצב האוכלוסייה הפלשתינית פירושו הורדה מיידית של היקף הפיגועים. השניים סבורים שהקשר המיתי הזה לא הוכח מעולם בנתונים "קשים", וכי הקלות תנועה מנוצלות מיד על ידי ארגוני הטרור לשיגור עוד מתאבדים. הביקורת על מדיניות נוה בעניין המחסומים משתלבת בחוסר הנחת משמאל על הסתייגותו המופגנת מפינוי עוד מאחזים. אלוף הפיקוד נכווה קשות בפרשת עמונה. מאז, הוא מחפש דרכים להגיע לפשרות עם המתנחלים ומטיל ספק בהיגיון של מהלכים חד-צדדיים נגדם. אבל פרץ יכול לבוא בטענות בעיקר אל עצמו בפרשה הזאת: אילו אכף את מרותו על הצבא ופקד להוריד מאחזים לפי לוח זמנים נוקשה, חלוץ ונוה היו מצדיעים ומבצעים. הגישה המפויסת של נוה להנהגת יש"ע, והעובדה שמדיניות הבידול שלו סיפקה למתנחלים, לראשונה, מערכת כבישים שהיתה בפועל ליהודים בלבד, לא שיפרה את מעמדו בהתנחלויות. היחס המקובל שם לצעדי צה"ל הוא כעמדת פתיחה בלבד, לקראת שיפור התנאים הבא. כמפקד הרצועה בתחילת האינתיפאדה השנייה חווה שם נוה הרבה יותר הוקרת תודה מצד תושבי גוש קטיף. אלוף הפיקוד לכוד בתוך הסטריאוטיפ שלו: בעיני השמאל, די בכיפתו כדי לתייגו כיקיר המתנחלים, אף שדעותיו הפרטיות בעניינים מדיניים מתונות יותר. בעיני הימין הקיצוני הוא בוגד, שחובה להמשיך ולהציק לו. אף שהוא אינו מודה בכך, נוה לוקח קשה את ההפגנות מול ביתו. השכונה המפד"לניקית המנומנמת שלו לא רגילה למראות כאלה. בשבועות רעים במיוחד ההתנגדות רודפת אותו גם בשבתות, לתוך בית הכנסת, עד כדי כך ששקל אם להמשיך את מגוריו ביישוב. הסיפור הזה נהפך לאישי: האלוף מתעב את קנאי הגבעות וסבור שהם מסכנים את עתיד המפעל הציוני. אחרי המלחמה, נענה נוה לבקשת הרמטכ"ל והחליט, כחלק מהמאמץ לייצב את המערכת, להישאר בתפקידו עוד כמה חודשים. עתידו בצבא לא ברור. רשמית, הוא מתכונן לפרישה, אך ייתכן שסבב תפקידים נוסף בצמרת (ורמטכ"ל חדש) ישאירו אותו בצה"ל. בינתיים, מאבחנים במטכ"ל, אלוף הפיקוד "משחק על זמן. הוא כבר רואה את סוף הקדנציה וחושב על השאלה איך ייראה הסיכום. זו גישה של מינימום סיכונים, ולכן ההסתבכות ברמאללה מפתיעה במקצת. במונחים של כדורגל, נוה עבר לשחק בונקר. במקרה הצורך, הוא גם יעיף כדורים ליציע". אבל למרות הדברים הללו, אפשר להסתכן בתחזית סבירה: עד סיום תפקידו עוד יספיק להתכתש פעם נוספת עם פרץ, ולא מן הנמנע שגם עם הימין הקיצוני. ("הארץ", 11.01.2007)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-12-2013 בשעה 12:02.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 12-12-2013, 11:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "[CENTER][SIZE=5][U][B]"בעידן..."

הקשר עם שרון התחיל בימי הקמת סיירת רימון\ מאת יוסי מלמן

דגן / שירת בצה"ל 30 שנה ושימש כראש מטה הבחירות של שרון

אתמול בשעה שלוש אחר הצהריים התייצב אלוף (מיל') מאיר דגן בלשכת ראש הממשלה בירושלים ושמע מאריאל שרון כי החליט למנותו לתפקיד ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. מיד לאחר מכן בישר דגן את דבר המינוי לרעייתו, בינה. תגובתה המחוייכת היתה: "אז עכשיו אני נפרדת ממך לחמש שנים". מאיר דגן קיבל את החלטת ראש הממשלה בשמחה. הוא חפץ בתפקיד והיה מועמד מוביל, כמעט מהיום הראשון ששרון התמנה לראשות הממשלה. אבל בשבועות האחרונים, כשהתרבו הדיווחים בתקשורת על ההתנגדות הפוליטית, בעיקר בקרב כמה ח"כים של מרצ ומפלגות השמאל למינוי הצפוי, לא היה דגן בטוח כי ראש הממשלה יעמוד בהבטחה. גם הדיווחים כי שרון מתלבט אם למנות לתפקיד מועמד חיצוני או מועמד מהמוסד - המועמד המוביל היה המשנה לראש המוסד שבעיתונות הזרה זוהה בשם "אילן מזרחי" - הגבירו את ספקותיו. ההתנגדות לדגן נבעה בעיקרה מהתפקדותו לליכוד ומכך ששימש יחד עם ח"כ עוזי לנדאו, בתפקיד ראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון בבחירות לראשות הממשלה לפני כשנה וחצי. כשהחלו להישמע קולות המתנגדים למועמדותו, סירב דגן להגיב בפומבי ולמקורביו אמר כי מעולם לא היו לו שאיפות פוליטיות. אבל לדגן יש בהחלט דעות מוצקות. השקפת עולמו אינה של ארץ ישראל השלמה ואינה מעוגנת באידאולוגיה פוליטית. בשנת 2000 הצטרף למסע הציבורי נגד הנסיגה מרמת הגולן. ראייתו מבוססת בעיקר על תפיסה שישראל צריכה להיות חזקה, להפגין את כוחה ולא לוותר. שורשי תפיסתו הפוליטית מתבססים על שנות שירותו הארוך בצה"ל - יותר מ-30 שנה. בהזדמנות אחת העיד על עצמו כי "גדל בצבא". דגן נולד ברוסיה בסוף מלחמת העולם השניה ב-1945, להורים ניצולי השואה. הוא עלה עמם לישראל בגיל 5 והתגורר עד לגיוסו לצה"ל ב-1963 בבת-ים הוא התגייס לחטיבת הצנחנים ושירת בסיירת הצנחנים. הוא השתתף בדרגת סגן, כמפקד פלוגה, במלחמת ששת הימים בקרבות בסיני ובסיום המלחמה הונחת יחד עם חייליו ממסוקים ברמת הגולן בקרב נגד סוריה. ב-1970 גייס אותו מפקד פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, להקים יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור הפלשתיני ברצועת עזה. היחידה - רכובה על ג'יפים עם גלגלים מיוחדים למעבר בחולות - נקראה בתחילה "סיירת בלונים" ואחר כך "רימון". מהותה זו היתה יחידה של מסתערבים - חיילים שהתחזו לפלשתינאים ופעלו במבצעים מיוחדים, יחד עם השב"כ באיתור, מעצר ולעיתים התנקשות במחבלים. חלק מפעולות היחידה היו שנויות במחלוקת ולימים הוגדרה בתקשורת כ"יחידת חיסול". הפיקוד על סיירת רימון איפשר לדגן להתוודע לאריאל שרון וההיכרות ביניהם עתידה להפוך לקשר מקצועי עמוק וליחסי אמון, שבסופו של דבר יובילו את הסרן הצעיר לראשות המוסד. הקשר עם שרון התחזק במלחמת יום הכיפורים, שדגן נמנה עם מפקדי הכוחות באוגדה של שרון והצטרף לראשונים שצלחו את תעלת סואץ. לאחר המלחמה הוא עבר הסבה לחיל השיריון ושימש בשורה של תפקידים. בראשית שנות ה-80 הוא מונה לראש יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שבמסגרתה התוודע לפעילות המיוחדת של יחידה 504 העוסקת בהפעלת סוכנים. גם בגזרת לבנון נקשר שמו למבצעים מיוחדים של לוחמה בטרור. במלחמת שלום הגליל ב-1982 הוא פיקד על חטיבת השיריון"ברק". בסוף שנות ה-90 הצטרף למטה הכללי, שם שימש כראש חטיבת המבצעים ויועץ מיוחד לרמטכ"ל. במהלך שירותו הצבאי הוא נפצע פעמיים וזכה גם בעיטור עוז. במהלך שירותו הצבאי הוא למד באוניבריסטת חיפה וקיבל תואר ראשון במדע המדינה. ב-1995 לאחר שפציעתו בגב החמירה, הוא פרש מצה"ל אולם שנה לאחר מכן התבקש על ידי ראש הממשלה דאז, שמעון פרס להצטרף למטה לוחמה בטרור, כסגנו של עמי איילון. לאחר שאיילון מונה לראשות השב"כ התמנה דגן לראש הלוט"ר. אתמול סירב דגן להתראיין, אך בשיחות קצרות שניהל עם מקורביו אמר כי אף שיצטרך ללמוד היטב את תפקידו החדש הרי שהמוסד אינו בחינת "אדמה לא נודעת" עבורו. בשנים הרבות שעשה בצה"ל ובלוט"ר הוא התוודע מקרוב לעבודת המוסד. סביר, כי דגן יעצב את המוסד בצלמו ובהשקפת עולמו: הדגש יינתן על מבצעים מיוחדים, יוזמה רבה והחזרתו של המוסד כגורם מרכזי במאבק בטרור - מטלות מהן הוא נדחק בשנים האחרונות.
מאיר דגן - נקודות ציון
* נולד ב-1945 ברוסיה
* עלה לארץ ב-1950 עם הוריו והתגורר בבת-ים
* התגייס לחטיבת הצנחנים ב-1963 ושירת ביחידות סיור
* שירת כמפקד פלוגה במלחמת ששת הימים
* ב-1970 מונה למפקד סיירת רימון (מסתערבים)
* ב-1973 עבר הסבה לשריון ומילא שורה של תפקידי פיקוד
* ב-1980 התמנה למפקד יק"ל (יחידת קישור ללבנון)
* במבצע שלום הגליל פיקד על חטיבת "ברק"
* ב-1988 התמנה לראש חטיבת המבצעים במטה הכללי
* ב-1990 מונה לראש מחלקת המבצעים במטכ"ל ועוזר רמטכ"ל
* ב-1996 עזב את צה"ל והתמנה לסגן מפקד לוט"ר
* במאי 1996 מונה לראש לוט"ר ושימש בתפקיד עד 2000
* ב-2001 כיהן כראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון
("הארץ", 11.09.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 16-12-2013, 09:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם אל"מ גבי סיבוני במקומון "ידיעות פתח תקווה"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון עם אל"מ (מיל') ד"ר גבי סיבוני, יוצא חטיבת גולני (ומפקד הסיירת בעברו), ראש תוכניות סייבר וצבא ואסטרטגיה בINSS' במקומון "ידיעות פתח תקווה", 13.12.2013.


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


("ד"ר גבי ומיסטר סיבוני" מאת טל מילר, "ידיעות פתח תקווה", 13.12.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 22-12-2013, 13:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם תא"ל יפתח רייכר-עתיר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון של רונן ברגמן עם תא"ל יפתח רייכר-עתיר, "סופר צללים", ידיעות אחרונות מוסף "שבע ימים", ‏ 20.12.2013, עמודים 38-46.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 23-12-2013, 09:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

מתוך "מוסף אנשי 100" של "מעריב" דצמבר 2013


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 24-12-2013, 09:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ה-C השישי יצא לדרך\ מאת תא"ל גל הירש

מאמר מעורר מחשבה של גל הירש: המפיכה הבאה בעניינים הצבאיים (RMA) תהיה עוצבות C6ISR. ה-c השישי מתייחס ליחידות קומנדו. איך זה קשור ללחימה של העידן החדש?
http://www.israeldefense.co.il/?Cat...%A0%D7%93%D7%95
רבות נכתב על כך שמאז תום מלחמת העולם השנייה אנו ערים לצמצום בהיקף הלוחמה ה"קלאסית'": לוחמה בעצימות נמוכה, מבצעים שאינם מלחמה (Operations Other Than War), לוחמה א-סימטרית ועוד שלל מושגים התפתחו בנסיון לאפיין את טבע העימותים החדשים. נראה, כי ריבוי השמות מבטא בעיקר מבוכה ופער בהבנה, בפרשנות ובבניית דרכי התמודדות. לפנינו מסע ארוך ורב דורות בדרך ליצירת קלאסיקה של תופעת המלחמה כפי שהיא נראית היום. היריב השתנה. הוא נעשה מתוחכם, מהיר, מגוון, ויש לו חתימה מודיעינית נמוכה. הוא משתמש בתשתית המתקדמת שבנה העולם החופשי, הנאור, החפץ בשגשוג ובקדמה. הוא משתמש במנגנוני המדינה ובמגבלותיה כ"מנגנון חוק'" כדי לתקוף את המדינה ואת אזרחיה. הוא מסתנן ב-"תמימות" דרך מעבריה הרשמיים, הופך משאבים אזרחיים לנשק קטלני (מטוסי נוסעים או דשן חקלאי, למשל), מקיים זיקה גבוהה לפעילות פלילית ולארגוני פשיעה ומקשה מאוד על ארגוני הביטחון של המדינה לעמוד בקצב הלמידה והשינוי שלו. ארגוני ביטחון מדינתיים מבוססים על נהלים, על חקיקה, על ניהול והתנהלות הירארכית והם "כבדים" - דבר המאפיין במיוחד את צבאותיהם, שעיקר ייעודם בהגנת גבולות המדינה מפני איומי מדינות אחרות. מהתמודדות עם אויב שיש לו כתובת, וחתימתו יציבה וברורה, עבר העולם למאבק בתאים, ארגונים ושברי ארגונים - יריב בעל ריבוי כתובות שרובן "כתובות קש". מדובר ביריב המתאפיין בחתימה מטושטשת וזהות מורכבת, הפועל בשטחים רב ממדיים ובמחסה האוכלוסייה. בנוסף, גם המדינות היריבות החלו זה מכבר לעשות שימוש במתודות שכאלו, ובהפעילן טרור מדינתי "מסודר" באמצעות שליח, הן חותרות לא-סימטריה ומעדיפות ארגז כלים בו יכולות לא תקניות, לא קונבנציונאליות ולא צבאיות במובהק.
מטריצת אתגרי הביטחון
נכון לתת סימנים באתגרי הביטחון של מדינות ולחלקם לביטחון, להגנת המולדת ולהגנה צבאית. בכל אחת מן הקטגוריות האלה מתקיימת חלוקה להיבטים טקטיים, אופרטיביים ואסטרטגיים. כך אנו בונים מטריצה בת תשעה מרחבים שונים, לכל אחד ייחודיות משלו ודרישות משלו. ביטחון מוענק לאזרחי המדינה על ידי גורמי אבטחה אזרחיים ומשטרתיים, הגנת המולדת מחייבת רב ארגוניות ואינטגרציה בין שירותי ביטחון ורשויות המדינה. הגנה צבאית דורשת מהצבאות להתמודד עם פולש או איום אחר המחייב צבא לתמרן במרחב בצורות הקרב השונות. הצורך להתמודד עם האיומים השונים שצוינו, מחייב מצביאות עליונה, ניהול-פיקוד ברמה גבוהה, זיקה הדוקה, תיאום, תרגול וגיבוש תפיסתי-תורתי בין גורמי ביטחון, שיטור, משרדי ממשלה, צבאות, שירותים חשאיים ועוד. מדינה שרוצה לבנות חומה אפקטיבית מול טרור וחתרנות, צריכה לעבור מאוסף לבנים לחומת מגן והדבר מחייב מנהיגות וכושרי אינטגרציה מתקדמים. על המדינה לייצר מנגנון הדומה לרב-שקעים, אליו יתחבר כל אחד ממשרדי הממשלה וכל אחד מארגוני הביטחון, השיטור וההצלה. יתחבר ויהפוך מיידית לנגן בתזמורת. היותו של היריב מיוחד ושונה, מהווה מגמה ההולכת ומתבררת כיציבה ומתמשכת בזירות העימות. אלה מגמות ברורות אך הדבר הדורש שינוי הוא אופיו של המענה המדינתי. מול תופעות אלה על מדינה לבנות מענה מיוחד הן ב-security, הן ב-HLS והן בהגנה מפני איום חיצוני, ב-defense. מענה מיוחד עד כדי מהפכה! המהפכה בעניינים הצבאיים (RMA) נתפסת בעשורים האחרונים בעיקר כעניין טכנולוגי. לא די בכך, כבר אין לנו ברירה-אנו ניצבים בפתחה של המהפכה הבאה. מול אתגריו של יריב כזה – נדרשת מהפיכה תפיסתית-ארגונית- לאומית המשולבת בטכנולוגיה. לנוסחת ה-C4ISR המוכרת כל כך (Command Control, Computing, Communication, Intelligence, Surveillance, Reconnaissance) חסר כיום גורם מפתח.
ה-C השישי
בספריהם חילקו אלווין והיידי טופלר את התפתחות המלחמה לגלים: הגל הראשון בזיקה לכלים החקלאיים, הגל השני – המלחמה התעשייתית, והגל השלישי, שכבר הושפע מן המחשוב ולוחמת המידע. לקראת שנות השמונים של המאה הקודמת איפשרו הטכנולוגיה וצרכי השעה את קיומה של המהפיכה בעניינים הצבאיים (RMA – Revolution in Military Affairs) ונתנו בה אותם סימנים המוכרים לנו כ-C4ISR. לאחרונה כבר מקובל על רבים כי ה-C החמישי בנוסחה הוא הסייבר (Cyber). אך מול האתגרים הביטחוניים שציינתי בתחומי Security, HLS ו-Defense אני סבור כי אין די בכך. על מנת לרתום את כלל ההזדמנויות הטכנולוגיות שלפנינו לכלל מענה אפקטיבי מול היריב העכשווי, עלינו להביא למהפיכה הבאה בעניינים הצבאיים, לראות בה בעיקר מהפיכה תפיסתית-ארגונית ולבנות ארגונים צבאיים-ביטחוניים המתאימים לאתגר המיוחד שלפנינו. לא שינויים ארגוניים של "התאמות" ו"בניית יכולות" נדרשים - אלא הסטת מרכז הכובד של בניין הכוח ושינוי מבני-ארגוני-טכנולוגי של ארגוני הביטחון של המדינות. מערכות חותרות תמיד לסימטריה, ומול אתגרים א-סימטריים אנו בונים יכולות המקזזות את ההבדל (ראו למשל 'כיפת ברזל' מול איום תלול מסלול). בספרו המרדף אחרי ה-WOW טוען טום פיטרס כי "זמנים מטורפים מצריכים ארגונים מטורפים", ואכן עלינו להתאים עצמנו במהירות, ולבנות מחדש סימטריה מול הא-סימטריה שלפנינו. מול היריב המיוחד עלינו לבנות ארגונים מיוחדים ולראות בהם את עיקר הכוח לעת הזו – "עוצבות" שעיקרן שילוב נכון בין הטכנולוגיה לבין שלושה 'סוגי כוחות' קומנדו, כוחות מיוחדים ושירותים חשאיים; אף שהם שונים זה מזה הם משלימים זה את זה ומביאים למיצוי מיטבי את מושג הכוח הבין ארגוני. כיוון שכבר התרגלנו לאות C... נשתמש בה כדי לייצג את התבנית הזו בכללותה ועל כן ה-C השישי אותו יש להוסיף לנוסחה המקובלת הוא ה-C מכוון לפיכך לקומנדו (Commando)! מדינת חוק דמוקרטית אינה יכולה להפעיל טרור וחתרנות. אלו העושות זאת כמדיניות מוגדרות חברות ב"ציר הרשע'". בבואה של המדינה להשיב מלחמה שערה עליה להציב מענה שיקזז את הא-סימטריה הזו ואף ישיג יתרון. הגרסה הרשמית-מדינתית-צבאית לחתרנות וטרור (מבחינת הגמישות והאפקטיביות) היא הכוחות המיוחדים, יחידות הקומנדו והשירותים החשאיים (כוחות ה-C השישי). אלה מתבססים בראש ובראשונה על מצב הדעת (State of mind), על גישה שונה, על זריזות, על נכונות ומסוגלות להסתכן באופן מחושב ואחראי. הם עשויים לפעול תחת חקיקה ונהלים המיוחדים להם, הם מחונכים לאלתר, לפתח ידע רלבנטי, ליזום ולהשתנות באופן מתמיד. יש להם היכולת לפתח בהקשר רלבנטי שיטות, אמצעי לחימה מתקדמים ורעיונות מבצעיים יצירתיים תוך הקפדה על אימונים והכשרות הקרובים מאוד למציאות. בכוחות כאלה מחויבים מיון קפדני, כוח אדם איכותי ביותר, וכמובן רמה גבוהה במיוחד של פיקוד, שליטה ומנהיגות. נראה כי הם היחידים המסוגלים להתמודד אפקטיבית מול אופיו וקצבו של היריב, כפי שתואר לעיל. אם בעבר נהנו מן ה-RMA בעיקר חילות אוויר, מערכי מודיעין, ים וכוחות משוריינים, הרי שטכנולוגיות מתקדמות (המיזעור למשל) ודרישות "מהשטח" יאפשרו להביא יכולות חדשניות וחדשות אל "עוצבות ה-C6". לאורך שנים, מופעלים כוחות קומנדו ומיוחדים כ"תבלינים" על תכנית התמרון. עיקר המלאכה מבוססת על תמרון יבשתי דומינאנטי, על מודיעין או מהלומות אש מן האוויר, מהיבשה ומהים. בהיסטוריה הצבאית מוטל הכוח המיוחד בדרך כלל כדי לתמוך בתמרון, לגשר או להשלים פערים ולעתים למשימות אסטרטגיות. אני סבור כי ניתן כבר להתקדם לשלב הבא. המהפכה הבאה בעניינים הצבאיים עשויה להביא אל הזירה תפיסה חדשה ובה תבניות מבצעיות חדשות, במסגרתן יבוצעו תמרוני מיוחדים, מהלכים אופרטיביים שלמים שעיקרם קומנדו, ושינוי משמעותי בביטויים האופרטיביים של צורות קרב, תורות לחימה וטכניקות קרביות. אם בעבר היה בסיס הפירמידה מושתת על הכוח התקני ובקדקודה נוספו "תבליני הקומנדו", הרי הטכנולוגיה הזמינה והתנהגות היריב עשויים ואף מחייבים להביא להיפוכה של הפירמידה. הכוח המיוחד יכול להוות בסיס התמרון ולהביא בתרמיליו אל המערכה את מלוא יכולותיו של הצבא התקני, ואף יותר. כך ה"קטן" (כוחות C6) הופך לגדול מאוד, ולעומתו ה'גדול' (הצבא התקני), כשהוא מתמודד עם יריב מאתגר, הופך לקטן מאוד. גם המושגים הוותיקים של תבניות מבצעיות-ארגוניות - גדוד, חטיבה, אוגדה וכולי - עשויים לקבל משמעות אחרת אם נתיך אותם עם המילה "מיוחדים" ועם טכנולוגיה חדשנית, על כל המשתמע מכך. "'עוצבת C6ISR" עשויה להביא אל שדה הקרב עוצמה של אוגדה, ואף יותר, אך הרכב הכוח שלה יהיה שונה לחלוטין. עוצבה מיוחדת כזו תביא בסד"כ לוחמים קטן מאוד, יכולות ועוצמות גדולות מאוד לרבות הנדרש מכוח יבשתי בהיבטי כיבוש והחזקת שטח - בסדר כוחות קטן יותר אך אפקטיבי יותר. עוצבות אלה תהיינה וורסטיליות ויותאמו לצורת העימות ולשדה הקרב, בין אם מלחמה רחבת היקף, מוגבלת או תקיפת בסיסיו של ארגון פשיעה או טרור. בכך, לכאורה, אין חדש, שהרי אנו דנים כבר שנים בלוחמה מבוזרת ובעוצמה הגלומה בכוח קטן וקטלני (ומוכרת בעניין זה גישתם של האלוף ידידיה יערי וחיים אסא בספרם על הלוחמה המבוזרת) אלא שהיריב הולך ומשתכלל, הטכנולוגיה מתקדמת, וכבר נכון ליזום ולהציב רגל אחת בעתיד, להקדים את היריב ולחולל שינוי. אנו רוצים לשבור את הסימטריה, להביא "שובר שוויון" ולשנות את כללי המשחק. על מנת לשנות כללי משחק נדרשים גם שחקנים חדשים ולוחות משחק חדשים, ומכאן, שאנו נדרשים לבניין כוח אחר-לתבניות כוח חדשות ,לצורות תמרון אחרות, וכן, גם לכיווני מו"פ וטכנולוגיה חדשים.
מו"פ ל-C השישי
שינוי תפיסתי ארגוני בסדר גודל כזה הוא עניין למצביאות, ומחייב מנהיגות מרחיקת ראות – הכוונתם של בניית התפיסה ושל המו"פ דורשים חיבור רעיונות ומושגים מופשטים לפרקטיקה ובחינה מעשית של שינויים ארגוניים דרמאטיים במובנים בין זרועיים ובין ארגוניים. בעיקר נדרש אומץ הלב ללכת ל"מגרשים חדשים", למחוזות "חשוכים" ואל שטחי הפקר תפיסתיים. המצביא נדרש גם לשמור על האנשים השונים, החריגים (ה"שרוטים"...) של הארגון שלו – כאלה יש רבים בכוחות המיוחדים והם עשויים להוות נכס חשוב בבואו לפרוץ דרך. פריצות דרך באות בדרך כלל כתולדה של מצוקה! ואכן, קבעון תפיסתי ופראדיגמה מגבילה הם בהחלט מקורות למצוקה בתנאי שמודעים לקיומן... במקום להיות נדרשים להגיב לתוצאות הקשות של הקיבעון, נעדיף לעצב, לשנות, ולפתח מסגרת פרדיגמאטית חלופית, רלוונטית להקשר באמצעות בנייתם של עוצבות C6ISR, גם אם מדובר בקריאת תיגר על תופעות הנתפסות כמכת שמיים בעולמות המלחמה. אביא למשל את הדוגמאות הבאות: החיכוך, אותו מגדיר קלאוזביץ כתופעה מרכזית במלחמה – זה המחולל את אי הוודאות והאקראיות, לא ייעלם, אך ניתן להילחם בו ולעשות רבות כדי שהכוח יגיע למשימותיו בחיכוך נמוך, ממש כסכין בחמאה. חיכוך חשוב ונחוץ כדי ללמוד את היריב ואת שדה הקרב, אך אפשר ונוכל לצמצם את החיכוך המוביל לעיכוב. היותו של היריב הא-סימטרי מהיר ונמוך חתימה מודיעינית, הביאה עלינו את גזירת "זמן חיי המטרה הקצר" (זח"מ), ועמה הקושי לחבר בזמן רלבנטי את הרואה עם היורה. הזח"מ הקצר נתפס כמכת שמיים ועל כך יש לקרוא תיגר – יש לחתור ל'סגירת מעגלים' מיידית. תופעת איזורי הספר, שטחי הפקר הנמצאים לכאורה תחת ריבונות מדינתית, אלא שזו אינה ממומשת (סיני ורמת הגולן הסורית למשל), אלה מחייבים פיתרון מבצעי שיאפשר לפעול במרחבים אלה ללא חתימה, ובאפקטיביות גבוהה. היינו רוצים לצמצם עד למינימום את ההסתברות לקיומן של הפתעות הרות אסון במשימות בכלל, ובמשימות הבט"ש בפרט (חטיפות למשל). מסתבר, אם כן, שאתגרים יש לרוב והמענה חלקי. נדרשת רלבנטיות, ונדרש שינוי בנוסחת המענה. לא עוד צבא המתאים עצמו, אלא מערך שלם הנבנה למשימות העידן הזה. ארגון של ארגונים שהם מטורפים כמו התקופה, לדוגמאות שהצגתי ולאתגרים נוספים אני מציע את נוסחת ה-C6ISR. כדי להביא את הנוסחה העדכנית לביטוי אופרטיבי נדרש ריכוז מאמץ משמעותי במו"פ ובאפיון אמצעים לרכיב הקומנדו-מיוחדים-חשאיים, כך שיביא עצמו לביטוי מלא בשדה הקרב. הייתי מצפה מן הכוח המיוחד שיישא בתרמיליו את המיטב שבפוטנציאל הטכנולוגי, ובכל המובנים: באש, בתקשוב, בניידות, בקטלניות, בלוגיסטיקה, במודיעין ועוד. כל זאת, על מנת להיות מסוגל להשתנות, לאלתר, להתאים עצמו, לבנות מענה מיידי בהקשר קונקרטי, ובהשאלה מספרו של ביל גייטס - להיות מסוגלים לבצע מבצעים במהירות המחשבה! כבר כיום מובילות יחידות העילית בצבאות העולם בטכנולוגיה ובגישה יצירתית. זה נכון, אך לא מספיק. היחידות המיוחדות מהוות כיום "יכולת בוטיק" ואינן עיקר המענה הלאומי. עוצבות ה-C השישי צריכות להביא מסה קריטית אל שדה הקרב ולהכריע מערכות בעצמן!
המימד הרביעי כבר כאן
התמרון היבשתי הקלאסי, המסודר בשורות ובטורים מוכוון להתנגשות סימטרית בין "צורות גיאומטריות" פשוטות ומבוססות מסה, זאת ב"מגרש משחקים" ברור ומובחן. תמרון זה, שעיקרו דו-מימדי, מבטא את שיאו של הגל השני התעשייתי. כניסתו של הגל השלישי הביאה לידי ביטוי את ה-RMA - השליטה, הבקרה, המחשוב, התקשוב, יכולות העיקוב והסיור (C4ISR), כל אלה ייצרו את התנאים לפיתוח מפגש מערכתי בין 'צורות גיאומטריות' מורכבות, בעלות זיקה רשתית, המבוסס על הבנייה ושליטה ב'מגרשי המשחקים'. כך, הפך התמרון לתלת-ממדי, כשעל היריב להתמודד עם נוכחות מערכתית משולבת קרקע, ים, אוויר, חלל ומרחב קיברנטי. התרשים שלפנינו מציין את משמעותו של ה-C השישי ובעצם את כניסתו של הממד הרביעי. בעוד הכוחות התקניים-צבאיים פועלים על פי תבניות סדורות, אמל"ח תקני, תורות לחימה ונהלים של "רק על הקווים", עוצבות C6ISR פועלות בין הקווים, לא בדרך המלך, לא על פי המצופה מכוח צבאי ואפילו לא בתוך המסגרת. התמרון המיוחד והארגון המיוחד מרחיבים, למעשה, את מגרש המשחקים, ותפיסתית הוא פועל במרחב אחר ובמימד אחר- אלה אינם מוכרים ליריב. החוקיות חדשה ועדכנית, כללי המשחק מפתיעים ומוכתבים על ידי ה-C השישי והא-סימטריה מתבטלת. אל היכולות המתקדמות של ה-C4ISR יתווספו בעצם שתי יכולות המוסיפות עומק ליכולת הלחימה - העומק הקיברנטי (סייבר) והעומק התפיסתי שבפעולה מחוץ לתפיסה-קופסה ובכללי משחק חדשים. בספרו "הברבור השחור" מנתח נסים טאלב את תופעת ההפתעה הבלתי צפויה בתחומים כלכליים בעיקר ומכנה את ההפתעה הזו "ברבור שחור" (שהרי מקובל היה בעולם כי קיימים רק ברבורים לבנים עד שהתגלו השחורים באוסטרליה...). בהשאלה לעולם הביטחוני - אם בעבר הביאו לנו ארגוני הטרור והחתרנות "ברבורים שחורים" והפתעות מזעזעות (וראו למשל פיגועי מנהטן, מדריד, לונדון, באלי, בסלאן, ניירובי והרשימה עוד ארוכה), אפשר שהמדינה תציב בפניהם ברבור שחור וקטלני משלה – את עוצבות ה-C6ISR בתמרון בעל ארבעה מימדים, או בתמרון ייחודי ,יצירתי ואחר-בממד הרביעי בלבד, הממד התפיסתי של אי הודאות, אי חוקיות ואי סדר, הרחק מן המצופה ומן המסגרת התפיסתית.

***
הכותב, תא"ל (מיל') גל הירש הוא בעלים ומנכ"ל חברת "דיפנסיב שילד". בעברו היה, בין היתר, מפקד יחידת "שלדג" של חיל האוויר, מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל ומפקד עוצבת הגליל (אוגדה 91) במלחמת לבנון השנייה. בשירות המילואים שלו הוא מכהן כסגן מפקד פיקוד העומק של צה"ל
("ישראל דיפנס", ‏ 28.11.2013.)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-12-2013 בשעה 09:33.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 27-12-2013, 14:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

המח"ט שאיבד 12 לוחמים רוצה שלום ומתכונן למלחמה \מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=//2706976
בקור בלתי נסבל ניצח השבוע אל"מ עופר וינטר על תרגיל של חטיבת גבעתי. בראיון ראשון בתפקיד, הוא מספר על החייל ש"נחטף" והודח, ועל התסכול מאזרחים ש"משלמים לו את המשכורת"

קור אימים. החפ"ק של מפקד חטיבת גבעתי, אלוף-משנה, עופר וינטר התמקם על הר קידה המתנשא לגובה של 840 מטרים. תצפית מרשימה ביותר על השומרון, בקעת הירדן והרי גלעד. אל"מ וינטר, פניו מרוחים בצבעי הסוואה, נכנס לאוהל החפ"ק, והקצינים השקועים במסכי המחשב נכנסים לדריכות. אחד החיילים שולף צלחת פלסטיק עם עוגת יום הולדת ומרכך את האווירה. "שלוש דקות יום הולדת וקדימה, צריך לעשות חיתוך מצב", הוא אומר לסא"ל איציק כהן, מפקד בסיס האימונים החטיבתי של גבעתי שנראה כמי שלא ישן יומיים ברציפות. החטיבה הסגולה תרגלה השבוע מלחמה בזירה צפונית. יריית הפתיחה החלה עם נחיתת המסוקים ופשיטה של לוחמי גדוד הסיור של גבעתי על השכבות המושלגות של ההרים מסביב לשכם. התרגיל נועד לסכם תרחישי התקפה והגנה בכפרים הלבנוניים בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, ובמהלכו הלכו הלוחמים לא פחות מ-70 קילומטרים בתוך יומיים וחצי. אל"מ וינטר מגלה פרטים על מסך המחשב ועובר להתקפה, תוך שהוא מבקר את אחד הקצינים בשקט, אך באופן שיוצר דריכות באוויר. "למה העברת אספקה לתצפיות באמצעות הגדוד? למה לקצר דרך?", הוא מעיר לאחד הקצינים, "אמרתי יותר מפעם אחת. בגישה שלי מתרגלים איך נילחם. אני לא מסכים לעשות שום אקטים שהם לא במסגרת התרגיל. מה אתה שולח את הרס"פ שלך. מה זה? אין אירועים מסביב. מה שיש – עם זה נלחמים. מה שלא נתרגל עכשיו, נתמודד אתו אחר כך במציאות. ואין 'נדמה לי'. מה שאין לך, אין לך. אין פנטזיות".
שני יעדים עיקריים
התרגיל החטיבתי הזה לא היה בגרף האימונים של צה"ל. כדי שהוא ייצא לפועל, היה צריך וינטר, אחד ממפקדי החטיבות המנוסים ביותר שיש כיום לצה"ל, להתעקש על כך. לבסוף, זרוע היבשה דאגה לתקציב בסיוע פיקוד הדרום והמימון לתרגיל הגיע. מצעד המבקרים בחפ"ק של המח"ט לא פסק: הוא כלל את שר הביטחון משה יעלון, אלוף פיקוד הצפון יאיר גולן, אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל איתי וירוב, ומפקדי חילות השריון הלוגיסטיקה, האיסוף קרבי ועוד ועוד. "אנחנו בונים שפה משותפת – בין המח"ט לקציני המטה שלו, בתוך החטיבה", מסביר וינטר, בראיון ראשון מאז נכנס לתפקיד, על התעקשותו לקיים תרגיל חטיבתי רב-עצימות באש חיה. "יש שיח בין אנשים ששום תו"ל (תורת לחימה, א.ב) לא פותרת. יש ספרים ויש מציאות. שמתי שני יעדים ואני מקווה שנעמוד בהם: עומדים בכל משימה ועושים הכול כדי להחזיר חיילים הביתה בשלום. זה נכון ללחימה, ופי עשרה באימונים". וינטר החל את דרכו הקרבית בסיירת מטכ"ל, ולאחר מכן פיקד על לוחמים ביחידת העלית מגלן. מאוחר יותר הצטרף ל"צבא הגדול" והתקדם לפיקוד על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי בימי הלחימה הקשים בעזה.
בקרוב תחל חטיבת גבעתי תעסוקה מבצעית לאורך רצועת עזה. בתרגיל כזה אתה מתרגל חטופים?
"כן. היה לי אירוע של חטיפה בתרגיל. אמרתי לחייל הזה (שנחטף, א.ב) שהוא יותר לא לוחם בחטיבה. מי שחטפו אותו – שלא יהיה לוחם בחטיבה. כולם כבר יודעים על זה. דיברתי על כך בפורום מג"דים. אמרו לו 'בוא אתנו' והוא הלך. כואב, קשה, לא מעניין אותי שזה תרגיל. יש דברים שאם אתה לא מתרגל אותם, אתה לא חי אותם אחר כך".
עברת כמפקד גדוד הסיור של חטיבת גבעתי קרבות קשים ביותר בעזה. הקשה שבהם אירע בשכונת זייתון כשמטען רב-עוצמה פגע בנגמ"ש והרג שישה לוחמים. איך מכשירים מפקדים לתרחיש קיצוני שכזה?
"אתמול (שלישי, א.ב) תרגלנו גדוד עם 30 פצועים. אירוע רב-נפגעים. לא ויתרנו. הגדוד בפיקודו של סא"ל לירן חג'בי ירד במקום. גדוד אחר החליף אותו במשימה. הוא היה הגדוד הראשון שאמור לתקוף. נתקלתי. במקומו הכנסתי את הגדס"ר להתקפה. חג'בי נשאר לטפל בלוחמים, פינה פצועים עם אלונקות עד לחבירה עם מסוקים. החטיבה עמדה במשימה בשעה שנקבעה לה. גמישות, זו המילה. התכנית מתה, נכנסה תכנית חדשה".
לעסוק בתעוקת הקרב זה בזבוז זמן, או שזה הכרחי בעידן שבני הנוער שמתגייסים לגבעתי היו עסוקים רוב הזמן בשיטוט בפייסבוק ובקבוצות ווטסאפ?
"אני לא יודע אם אפשר לדמות מצב כזה. עד שזה לא קורה לך, זה לא קורה. אנחנו מדברים על זה. אנשים חושבים שקשה להם באימונים. אתמול התמודדתי עם חפ"ק מח"ט שקשה להם לסחוב. כואבת לו הרגל. צריך לדבר עם אנשים, זה לא הכול פקודות. אמרתי להם 'חכו, עוד לא קרה כלום. מה שמציק לכם זה המשקל, הקור וההליכה. חכו שתראו שחיילים נופלים לידכם ואז תרגישו מה זה קשה. אין פשרות. מי שלא יכול, תפתחו לו אלונקה. תסחבו. בזה זה נגמר. אנשים הלכו עד הסוף. כולל זה עם הרגל וזה עם הגב".
כמה חיילים איבדת עד היום בלחימה?
"עזוב. זה לא לעניין".
אני מתעקש. כמה חיילים איבדת?
"12. 12 חיילים".
אתה מדבר על מצבי קיצון עם הלוחמים?
"אני נוהג לדבר על זה. אני רוצה להסביר להם את המציאות. חיילים ולוחמים צעירים רוצים להילחם. פנטזיות של ילדים. 'באנו לצבא להילחם'. אני כבר לא רוצה להילחם. אני נלחם כי צריך להילחם. זה ההבדל. מי שראה את החברים הטובים שלו לא חוזרים וראה חיילים מחולצים במצבים קיצוניים, לא רוצה להילחם. באמת-באמת אני רוצה שלום, אבל אם חס וחלילה תהיה לחימה – אנחנו נהיה הראשונים להיות שם".

במעבר מתפקיד מפקד גדוד הסיור של חטיבת גבעתי למח"ט, יש תובנה מיוחדת?
"החיים משתנים. אמל"ח משתנה. אנחנו משתנים, גם האויב משתנה. לעולם היה ולעולם יהיה. בסוף, מה שיקבע ומה שקובע את התוצאה ואיכות הביצוע וההצלחה במשימות זה איכות האנשים, המפקדים שלנו. הדבר השני: שמפקדים יהיו לפנים. קשה, מסוכן? נכון. מי שלא מתאים לו, שלא יהיה במקום הזה".
דובר רבות על הפלזמה. אתה מרוצה מהשילוב שלה בחטיבה?
"המשואה (מערכת השליטה והבקרה הממוחשבת שמלווה את הלחימה במסך מחשב נייד, א.ב) חיה בתוך החטיבה. אנחנו לא מוותרים לאנשים. הכול מאושר ב'משואה'. יש תקלות, יש קשיים, אבל נלחמים בזה. יש גם משואה וגם מפה קשיחה, אבל לא כאופציה ראשונה. אנחנו נוטים ללכת ישר למפה הקשיחה כי זה הכי קל לנו עם הטושים. לא. הנה, עכשיו עיכבתי את אישור התכניות עם האלוף. לא ויתרתי. תעלו את השקפים על המחשב".
ראש אמ"ן, אלוף אביב כוכבי, מנהיג שיטה חדשה המכונה לוחמ"מ (לוחמה מבוססת מודיעין) המאפשרת למח"ט לראות מידע מודיעיני איכותי בזמן אמיתי על מסך המחשב בקרב. זה שינה פלאים את תורת הלחימה? את היכולת שלך לפגוע באויב?
"לא צריך לדבר על זה. אני חושב שעדיף לשתוק בנושא הזה. אני מעדיף לדבר על עידן השו"ב (שליטה ובקרה, א.ב). העובדה שכולם יכולים להזרים לשם נתונים, מאפשרת לייצר תמונת מצב הרבה יותר אמיתית ומשמעותית על האויב ועל עצמך. מצד אחד, זה יתרון אך מצד שני זה אתגר. כשיש לך נתונים, מה אתה עושה עם זה?".
נחיתה רכה בשלג
לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שוכבים בשלג, בקור. אחרי כמה שעות מגיע הטלפון שאומר 'בוא נקצר את התהליך כי קר מדי'?
"ממש לא. כלום. המג"ד שם. ואולי מדובר במינוס כמה מעלות? אמרתי לעצמי: אני חייב לטוס איתם ולראות איפה הם נוחתים. הייתי עם המג"ד על המסוק, (סא"ל) אלי ג'ינו היה מ"פ פלחה"ן בלחימה אתי בעזה. טסנו מעל הבקעה. מזג אוויר נעים, נחתנו בשלג באזור חטמ"ר שומרון, ליד איתמר, ליד עקרבה. נחתנו בשלג. יצאתי מהמסוק לתוך השלג ואתה מקבל סטירת קור. הרוח והקור והשלג זה משהו לא ייאמן, ממש קר. לוחמי הגדס"ר באו עם ציוד מיוחד, נערכו כמו שצריך עד הבוקר היה להם קר אבל אף אחד לא התפנה. אפס היפותרמיה. היערכות נכונה".
סוגיית הבטיחות באימונים עומדת בשנה האחרונה תחת עינו הבוחנת של הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ. חיילים נפצעו במהלך התרגיל?
"לא רוצה לדבר על זה. כל תפקיד אני מתפלל לא לקבל... לא רוצה. לא רוצה אפילו להגיד את זה. חוויתי מספיק חוויות כאלה. מגיע לי לסיים בלי".
מדברים לאחרונה בכל הצבא על האפשרות לקלוט חרדים בחטיבות החי"ר. אתה ערוך לכך? מה אתה חושב על האפשרות של חרדים בחטיבה?
"לא יודע מה זה ערוך. מי שיבוא לשרת, נקלוט אותו. אני חושב שזה חשוב לעם ישראל, חשוב שזה יקרה כמו שאני חושב על אלה שמתחמקים מאחריות. אני חושב שחשוב לשלב את החרדים. זה עם ישראל. כולם צריכים לתת כתף. מבחינתי, ברגע שהם יגיעו נעשה הכול. הם צריכים להשתלב כחלק מצבא העם. צריך לעשות הכנות לזה. אין לנו תנאים כמו בנח"ל החרדי, אבל אני חושב שזו משימה לאומית".
בקרוב תעברו לתעסוקה מבצעית באוגדת עזה. זה מחדד את החושים בתרגיל חטיבתי שכזה?
"מספיק הטלפונים שקיבלתי תוך כדי התרגיל בהליכה. טלפון אמיתי שקיבלתי: 'קרה אירוע בעזה. איפה אתם נמצאים? מה רמת המוכנות של הכוחות?'. בדיקה כללית כזו. בודקים אותנו. זה מזכיר לי את הימים שבהם הייתי מח"ט צפונית במבצע עמוד ענן. אוגדה 162 הייתה בתרגיל ובאמצע הקפיצו אותה לעזה. אף אחד לא יודע מתי זה יקרה. מבחינתי, התרגיל הזה היה חשוב מאוד. התרח"ט הזה מכין אותי להכול. מעלה את רמת המסוגלות של הלוחמים. מתמודד עם איום חטיפה, הגנה והתקפה. לשרוד במצבים קשים. מתמודד עם שפה משותפת. יוצר כשירות חזקה".
ריח העימות בעזה מרחף באוויר. אתה חושב שהיום אנחנו קרובים להתנגשות עם ארגוני הטרור בעזה יותר מאי פעם?
"אני לא חושב שאני מסוגל לאמוד את זה. מה שכן, חמאס אחראי על כל מה שקורה ברצועת עזה. אני לא חושב שלמדינת ישראל יש אינטרס להיכנס לרצועת עזה, אבל במידה שבישראל לא ישנו בשקט – גם בעזה לא ישנו בשקט. באתגר הזה כבר היינו. צריך להיות חדים. לא להיות פראיירים, כי מי שפראייר חוטף. אנחנו מגיעים ב'מוד' של לחימה. אנחנו לא פותחים במלחמה, אבל אנחנו צריכים להיות שם כשנידרש לאתגר הזה".
כמפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה ראיתי מנהרות והבנת את האיום שלהם על הלוחמים. כמו חטיפה. התאמנת על האיום התת-קרקעי?
"אנחנו מוכנים לאתגר הזה, עוקבים אחריו במשך זמן רב. צה"ל ואוגדת עזה פועלים בכל עת לחשוף מנהרות ולשמחתי חשפנו מנהרות בתקופה האחרונה. אני מניח שזה משהו שבמוקדם או במאוחר נחשוף יותר. זה מאמץ שהוא לא שווה כל כך לחמאס, למרות שהם משקיעים בו הרבה כי עוד לא הרבה זמן אני מקווה שנחשוף הרבה יותר". וינטר מפנה לרגע מבט חד ומסמן עם היד כמי שעוצר את הכתיבה שלי. חצי שואל-חצי אומר: מה עם כמה מילים לעם ישראל? "באמת חשוב לי, אני משתף אותך במשהו מאוד קשה. בעידן שבו מדברים על כסף, אני שומע יותר מדי אנשים שאומרים 'אני משלם לך את המשכורת'. אזרחים זורקים לך את זה. אני אומר לך, לצבא – לשמחתי – אין ועד עובדים. לא ראיתי אף פעם צבא שובת. אבל צריך להיזהר מאוד. אנשים כאן לא עובדים בגלל כסף. אנשים כאן מקריבים את הימים והלילות שאין שום עבודה שדומה להם. אתה רואה את האתגרים והסיכונים. אף אחד לא נמצא במקום הזה. לפעמים מעט ימים של שקט מבלבלים את האוכלוסייה".
זה מסתכל אותך? זה מאכזב אותך? מה המסר שלך בשם מפקדים בשירות קבע?
"זה כואב לי בשם האנשים שכאן. בסוף האחריות היא עלינו. האחריות להצלחה או לאי-הצלחה של לחימה היא תמיד שלנו, של המפקדים. אנחנו אף פעם לא בורחים מאחריות. מקבלים החלטות תקציביות או לא. זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה לעסוק בשאלות אם מתאמנים או לא. המציאות הזו (של ביקורת כזו על מפקדי הצבא, א.ב) אסור שתימשך. אנחנו תעודת הביטוח של עם ישראל". ("וואלה! חדשות" , 27 בדצמבר 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 28-12-2013, 07:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ליד רמאללה: מנהרה להחזקת חטוף ישראלי\ מאת יואב זיתון

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4469950,00.html
על רקע הטרור הגואה סיימה חטיבת גבעתי תעסוקה מבצעית בגדה. בראיון ל-ynet מספרים המג"דים על המלחמה במפגע הבודד, על מרדף אחרי שב"חים ועל חשיפת חוליה שהתכוננה לחטיפה: "לפלסטינים יש כיום הרבה להפסיד"
"חיסול המוטיבציה לטרור יפגע בתופעת המפגע הבודד". בשב"כ ובצה"ל מתקשים בחודשים האחרונים להתמודד עם תופעת הטרור העממי בגדה, שמאופיינת בפעולות של מפגעים בודדים שעל פי רוב לא שייכים לארגון טרור זה או אחר. מי שניסו בחצי השנה האחרונה להתמודד בשטח עם התופעה הם ארבעת מפקדי הגדודים של חטיבת גבעתי, שסיימו בימים אלה תעסוקה מבצעית ממושכת בגזרות הגדה (רמאללה, שכם, חברון ודרום הר חברון). בראיון ל-ynet הם אומרים ש"הפתרון לתופעה טמון בפעולות התקפיות והרתעה".בניגוד להצלחות של מערכת הביטחון בסיכול, כמעט על בסיס לילי, של תשתיות מאורגנות להוצאת פיגועים מורכבים, היא מתקשה במקביל לאתר בזמן פלסטיני ללא רקע חבלני, שמחליט לילה קודם לדקור ישראלי. על רקע המו"מ המדיני וגל הטרור שנלווה אליו, ועם אפשרות להסלמה נמצאת מעבר לפינה, ארבעת המג"דים שחוזרים מהשטח מתעקשים שלפלסטינים דווקא יש אינטרס לשמור על שקט. "יש להם הרבה מה להפסיד", אומר ל-ynet מפקד גדוד צבר, סא"ל לירן חג'בי, שהיה אחראי על גזרת רמאללה. "רמאללה פורחת עם בתי מלון וחנויות, ואנשי עסקים ודיפלומטים שנוהרים לעיר. כל מחסום חדש פוגע בהם מאוד".
אין פרופיל למפגע הבודד
יחד עם זאת, גם בגזרה שבה פעל סא"ל חג'בי התרחש פיגוע, כשילדה מפסגות הותקפה על ידי פלסטיני שנמלט. "צריך לחסל את המוטיבציה לפיגועים הללו", הוא אומר. "אפשר לעשות זאת באמצעות פעולות התקפיות ושיבוש שייצרו הרתעה. אלה פיגועי אווירה, וכל אירוע בג'נין מיד מורגש בחברון". מפקד גדוד רותם, סא"ל דני אוקן, היה אחראי על גזרת חברון: "אין פרופיל למפגע הבודד, אתה לא יודע מי הוא. זאת יכולה להיות מחבלת ללא רקע". במערכת הביטחון עדיין לא יודעים מי המחבל שהרג את סמ"ר גל קובי, פקוד של סא"ל אוקן, שנורה סמוך למערת המכפלה בחברון. "ביצענו גל מעצרים אחרי הפיגוע", הוא אומר. "אבל עדיין אין קצה חוט משמעותי". במהלך הקו רשמה חטיבת גבעתי הצלחה בולטת אחת לפחות: ynet מפרסם כאן לראשונה שלוחמיו של סא"ל חג'בי חשפו הכנות מתקדמות ומתוקצבות היטב של תא טרור שהתכוון לחטוף ישראלי: במהלך מעצר של מבוקש באזור רמאללה נמצאה מנהרה תת-קרקעית סמוכה לביתו, שבה ייעדו חברי החוליה לשבות ישראלי.
הבעיה עם השב"חים
תופעה שעמה נאלץ מפקד גדוד הסיור של גבעתי, סא"ל אלי ג'ינו, להתמודד היא השוהים הבלתי-חוקיים (שב"חים) שנוהרים באלפיהם מדרום הר חברון לאזור באר שבע וחבל לכיש. בצעד חריג הוחלט באוגדת איו"ש להציב באזור את לוחמי היחידות המובחרות של החטיבה כדי להתמודד עם התופעה, שגבתה, בגזרות אחרות, את חייהם של החיילים תומר חזן ועדן אטיאס, בשני פיגועים שבוצעו על-ידי שב"חים. "עוברים שם 6,000 שב"חים בחודש והם עושים זאת כי הם צריכים לעבוד", מסביר סא"ל ג'ינו. "המכשול מעובה ויש הרבה כוחות, אבל יש גם בעיות משפטיות. שב"ח שאנו תופסים מועבר למשטרה אבל הוא ייעצר וייתפס רק בפעם השלישית. היו לנו כבר שישה-שבעה מרדפים שבהם ירינו לרגליים של שב"חים שפגעו בגדר. יש כבר פרצות בגדר שהתמסדו, ולא מתקנים אותן למרות שאנו מבקשים. כנראה זה לא בסדר עדיפות. זו גזרת פעילות של 30 ק"מ, ובחלק מהמבצעים אנו מפעילים גם מזל"טים". לדברי סא"ל ג'ינו, פעולות עומק לצמצום התופעה הובילו למעצרם של קבלני הסעות וחברות כוח אדם פלסטיניות, שהפכו את התופעה לתעשייה: "הפתרון המהותי יכול להיות במתן אישורי עבודה או במיסוד הטיפול המשפטי בהם". תופעה אחרת שכן פחתה בחודשים האחרונים אבל עדיין היוותה כאב ראש למערכת הביטחון היא "תג מחיר". כאן, טוענים המג"דים של גבעתי, לא הייתה סבלנות. "המשימה שלנו היא להגן על האוכלוסייה היהודית וגם הערבית", אומר סא"ל אוקן. סא"ל חג'בי מוסיף: "הנוסחה להתמודדות עם התופעה היא הקניית תחושת ביטחון לשני הצדדים". מפקד גדוד שקד, סא"ל יהודה ואך, שחלש על גזרת שכם שכוללת את ההתנחלות יצהר, טוען: "יש בקצוות אירועים של פשיעה לאומנית, אבל הם בשוליים. אנחנו לא מוותרים להם ולא עומדים מנגד. עמדנו כדי לחצוץ בין הצדדים. מי שקורא לזה 'תג מחיר' ולא פשיעה לאומנית - עוצם עין. יש לנו אמירה ברורה שהחוק שומר גם על הפלסטינים. כמו שעצרנו 30 משליכי בקבוקי תבערה פלסטינים על בתי מתיישבים, אנחנו גם לא מבליגים מול בריונות מהצד השני".
(אתר "ynet", פורסם בתאריך 27.12.13)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 29-12-2013, 10:28
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

כתבה על משה "קוקלה" לוין, איש הצנחנים ומפקד אגף "קיסריה" במוסד.
http://www.intelligence.org.il/Kota...330.1091.2.none

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://www.intelligence.org.il/Kota...38.3.fitwid th

(‏"קוקלה" - מפקד, פורץ דרך ומחנך מאת גדעון מרון, מבט מל"מ 39, דצמבר 2004, עמודים 28-30)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(‏"ערב זיכרון למשה לוין "קוקלה" מאת חיים בן עמי, מבט מל"מ 55, ינוארר 2010, עמוד 43)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-12-2013 בשעה 10:57.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 31-12-2013, 00:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

מחסל המחבלים הנועז יפקד על משטרת רחובות, מסתער על המשטרה\ מאת מאיר תורג'מן

http://www.gvura.org/a345168-%D7%9E...%98%D7%A8%D7%94
כמפקד יחידת המסתערבים של מג"ב, הוא השתתף בעשרות חיסולים נועזים וזכה לקבל את עיטור העוז, אבל רק עכשיו, עם מינויו למפקד משטרת רחובות, מותר לחשוף את שמו של סנ"צ יעקב ברמן, "לעזור לילדה שהפלאפון שלה נגנב‭,"‬ הוא אומר, "זה לא פחות מספק מאשר לסיים בהצלחה מבצע בשטחים"

ב־2005 היה יעקב ברמן מפקד הימ"ס, יחידת המסתערבים של מג"ב שאחראית לסיכול פיגועי טרור. בזכות הצטיינותו בתפקיד הוא קיבל את עיטור העוז — הראשון שזכה בכבוד אחרי 23 שנה. בגלל רגישות המשימות שביצע הוא היה מזוהה רק באות הראשונה של שמו. מחוץ למעגל מצומצם של חברים ואחים לנשק, איש לא ידע שברמן הוא לוחם הטרור המהולל שמכונה י'. תשע שנים אחרי שקיבל את עיטור העוז, סנ"צ יעקב ברמן (39) יוצא סוף-סוף מחושך לאור. זה קורה בזכות המינוי שקיבל כמפקד משטרת רחובות. ברמן קודם לתפקיד אחר שבשנה האחרונה שימש כסגן מפקד התחנה. "זאת הייתה תקופה שבה למדתי את עבודת המשטרה הקלאסית," סיפר אמש. הוא מאמין שהנכס העיקרי שהוא מביא לתפקיד החדש הוא חשיבה מחוץ לקופסה. "כמו שביס"מ חשבנו מחוץ לקופסה והפתענו את יעדי הטרור בבתיהם, כך אני מתכוון לעבוד מול הפשיעה בעיר." מבחינת ברמן, המעבר מפעילות מבצעית הנעשית במחשכים לתפקיד ציבורי הכרוך במגע יומיומי עם האזרחים — הוא טבעי. "זה תפקיד מאוד מאתגר. בימ"ס לא ראיתי בעיניים את הציבור שהצלתי. פה אני מקבל מדי יום עשרות החלטות שמשפיעות על איכות החיים של תושבי העיר. בלילה אני יכול לטפל בתלונה על קריוקי שמפריע למנוחת השכנים, ולמחרת לטפל במטען שמתפוצץ ואחר כך לרדוף אחרי גנב שפרץ לרכב. האתגר שלי הוא לספק לתושבים איכות חיים ותחושת ביטחון כשהם מסתובבים ברחוב." כשהוא נשאל אם לא חסר לו האדרנלין שליווה את פעילותו בצבא, ברמן אומר: "לעזור לילדה שהפלאפון שלה נגנב בדרך לבית-הספר, זה לא פחות מספק מאשר לסיים מבצע מורכב בשטחים בהצלחה."

ברמן עלה עם הוריו מרוסיה ב-1991 כשהיה בן 16. כשהגיע זמנו להתגייס הוא ביקש להגיע לסיירת מטכ"ל, אבל נשלח לטירונות כלל צה"לית שבמסגרתה עבר אולפן לעברית. כשחזר לבקו"ם בסיום האולפן אמר לקצין המיון שהוא רוצה "מקסימום חיכוך, מקסימום אקשן" — ומצא את עצמו במג"ב. ברמן עבר גיבוש של הימ"ס, יצא לקורס קצינים, רכש לעצמו מוניטין כקצין נועז ורב תושייה, ובהמשך זכה לפקד על היחידה באחת התקופות הסוערות שלה. ישראלים רבים לא יודעים שהם חייבים לברמן את חייהם. בנימוקים לקבלת עיטור העוז ב-2005 נכתב: "בשנה האחרונה בלבד אחראים י' וצוותו לחיסולם של 25 מתוך 35 מבכירי המבוקשים שנהרגו בשטחי יהודה ושומרון, רובם באזור ג'נין, טול-כרם ושכם. מתחילת הלחימה פגעה הפלגה של י' בכמאה מבוקשים." המבצע המפורסם ביותר שבו ברמן השתתף היה חיסולו של כמאל עבדאללה טובאסי, פעיל פתח' ששלח ב-2004 את המחבלת שביצעה פיגוע התאבדות בקניון בעפולה — שבו נהרגו שלושה ישראלים. טובאסי חוסל על ידי ברמן וחבריו לימ"ס בקרב יריות מטווח קצר. ברמן עצמו נפצע בפעולה זו - לראשונה בחייו. את רוב המבצעים האחרים שהשתתף בהם עדיין לא ניתן לחשוף. אבל כן אפשר לספר שלאחר אחד החיסולים שברמן היה שותף להם, צילצל הטלפון הסלולרי שלו: על הקו היה ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שהודה לו באופן אישי על מעורבותו בפעולה.

("ידיעות אחרונות", 27 בדצמבר 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 31-12-2013 בשעה 00:49.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 02-01-2014, 11:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם האלוף גדי שמני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון שהתפרסם עם אלוף גדי שמני, יוצא הצנחנים, פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארה"ב לשעבר, לרגל שחרורו מצה"ל.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(הכתבה "צו אלוף" מאת יוני שנפלד ומאי רש, "במחנה", 04.09.2013, עמודים 15-18)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 05-01-2014, 08:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון עם האלוף יואב גלנט במלאות 5 שנים ל"מבצע עופרת יצוקה".
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


("עזה אקספרס" מאת אמירה לם, ידיעות אחרונות מוסף "שבע ימים", 03.01.2014, עמודים 24-28)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 05-01-2014 בשעה 08:55.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 05-01-2014, 13:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון עם ראש אמ"ץ, יואב הר-אבן

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

("יש בסוריה 20 אלף אנשי ג'יהאד עולמי. ברגע שיגמרו לטפל באסד, אנחנו הבאים בתור" מאת אלכס פישמן, ידיעות אחרונות "המוסף לשבת", 03.01.2014, עמודים 18-20)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 06-01-2014, 10:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון פרישה עם מפקד פו"ם היוצא, תא"ל הראל כנפו
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

("המפקד של המפקדים" מאת עילי זוזובסקי, "במחנה", 02.01.2014, עמודים 30-34)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 06-01-2014, 13:44
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

בדרך למעלה\ מאת יואב לימור
אל"מ דרור ויינברג - מפקד דתי ראשון בתולדות חטיבת הצנחנים
הידיעה שפורסמה בחודש שעבר היתה לאקונית. "בדיון שיבוצים שנערך בצה"ל", נאמר בה, "נקבע כי אל"מ דרור ויינברג, מפקד חטיבת חברון, ימונה בקיץ הבא לפקד על חטיבת הצנחנים". לכאורה עוד מינוי, שהדבר המעניין היחידי בו היה הרכילות הפנים-צבאית: במירוץ לתפקיד גבר ויינברג על יריב קשה ומוכשר - קצין האג"מ של פיקוד המרכז, אל"מ גל הירש (שימונה לפקד על בית הספר לקצינים, בה"ד 1). רק לכאורה. ויינברג, מתברר, יהיה המפקד הדתי הראשון בתולדות חטיבת הצנחנים, ספינת הדגל של חטיבות החי"ר ובית הגידול המרכזי לרמטכ"לים. שלושת האחרונים - אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז ומשה (בוגי) יעלון - עברו בחטיבה 35 בדרך לתפקיד, ובצה"ל ישנם כיום עוד כמה קצינים בתפקידי מפתח שהיו מח"טים בצנחנים וממשיכים במירוץ לצמרת: אלוף פיקוד הצפון בני גנץ, מפקד אוגדת שומרון תא"ל גרשון (ג'רי) יצחק, מפקד אוגדת עזה תא"ל ישראל זיו, קצין חי"ר וצנחנים ראשי תא"ל גדי שמני, והמח"ט הנוכחי אביב כוכבי, שיקודם בקיץ הבא לדרגת תא"ל ונחשב לאחד הקצינים המבטיחים בצה"ל. ויינברג, לא רק בגלל הכיפה, הוא סיפור שונה. הוא כלל לא גדל בצנחנים, והגיע לחטיבה רק כעבור שש שנים בצבא. ב-1983, אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים ב'מרכז הרב' בירושלים הוא התגייס לסיירת מטכ"ל. שי אביטל היה אז מפקד היחידה, וויינברג התבלט מיד. הוא יצא לקורס קצינים, חזר כמפקד צוות, והשתתף בעשרות מבצעים, רובם עלומים, גם תחת המפקדים הבאים, עומר בר-לב ובוגי יעלון. בין היתר, הוא נמנה עם מחלצי החטופים, במה שהפכה לאחת הפרשיות הביטחוניות-פליליות המסעירות בתולדות המדינה - קו 300.

ב1989, אחרי שהיה אחראי למספר פרויקטים עלומים, עזב ויינברג את היחידה ועבר לצנחנים. הוא היה מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 890, אחר כך סמג"ד (אצל המג"ד שמני), יצא למכללה לפיקוד ומטה של צה"ל וכיהן כקצין אג"מ (אצל המח"ט זיו). הוא למד לתואר ראשון במדעי המדינה ומזרח-תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר שסיים מונה כמג"ד 890 (אצל המח"טים זיו וגנץ). כשהשלים את התפקיד, קיבל ויינברג הצעה מפתה: להתמנות למפקד יחידת 'מגלן'. בתקופתו עברה 'מגלן' מהפך, שולבה בלחימה בלבנון ושיכללה את יכולותיה המיוחדות וארוכות-הטווח. מפקד האוגדה היה אז משה קפלינסקי (קפלן), היום אלוף פיקוד המרכז, ובין השניים נוצרה כימיה, שמ שולבת בהערכה הדדית; קפלינסקי גם היה זה שדחף לכך שויינברג ימונה בקיץ הבא למח"ט הצנחנים. הלשונות הרעות בצה"ל טוענות כי חלק לא מבוטל בהחלטה נעוץ בעובדה שאחיו של האלוף, רזי, מכהן כסגנו של ויינברג בחברון. האמת היא שסא"ל רזי קפלינסקי מונה לתפקיד על ידי אלוף הפיקוד הקודם, יצחק איתן, לאחר שהצטיין בשורת תפקידים קודמים. בין מגלן לחברון עוד הספיק ויינברג לפקד על חטיבת צנחנים במילואים, ועל מחלקת המודיעין והסיור (מו"ס) בבסיס האימונים המרכזי של מערך המילואים בצאלים. בתקופה הזו גם נולד בנו הצעיר, היום בן שלוש, החמישי בין ילדיו (הגדול בן 14). כאשר מונה לפקד על חטיבת חברון, קיוו המתנחלים ביישוב היהודי לתקופת שגשוג. קשריהם עם המח"טים הקודמים ידעו עליות ובעיקר מורדות, כולל תקופות של חיכוכים קשים עם צה"ל, שלטעמם "מתנהג לעתים כמו האו"ם", ואינו תומך בהם מספיק מול הפלסטינים. בוינברג הדתי הם רצו לראות "אחד משלנו", שיבין לנפשם ובעיקר - יעבוד אצלם.

המציאות היתה שונה. ויינברג, התברר מיד, לא עובד אצל אף אחד מהצדדים. הוא הבין מיד שכדי לשרוד בעיר מוטרפת כמו חברון, הדרך היחידה היא לנהוג בהגיון ובאיפוק. המתנחלים, שלא ממש אהבו את זה, התרחקו ממנו; בשבוע שעבר הגיעו יחסי המח"ט-מתנחלים לשפל, לאחר הפיגוע בחג הסוכות שבו נרצח יהודי ונוספים נפצעו. ויינברג סירב לתביעתם להגיב ביד קשה כלפי התושבים הפלסטינים של חברון, בעיקר משום שלא רצה להתסיס את העיר, שעל אף קיצוניותה הדתית נשמרה כאחד מאיי השקט (היחסי) בגדה המערבית. גם בכך יש לויינברג חלק לא מבוטל. בניגוד למפקדי גזרות אחרות ביהודה ושומרון, הוא נקט שיטה המשלבת ליברליות ונחישות; מתן אפשרות לאזרחים שלא מעורבים בטרור להמשיך ולקיים חיי שגרה (לימודים, מסחר), תוך לחימה אינטנסיבית במחבלים. כמעט כל המבוקשים בגזרתו נלכדו או חוסלו, תוך שימוש בטכניקות שונות, שאת חלקן למד בשנותיו ביחידות העלית. ויינברג ממשיך לשמור על קשר עם סיירת מטכ"ל ומגלן, שמרבות לפעול בחברון. שיטתו של ויינברג הביאה לכך שחברון, על אף הפיגוע האחרון, נחשבת למודל לחיקוי בכל הנוגע למתן האפשרות לפלסטינים להתקיים ללא שליטה ישראלית ישירה מחד, ולחימה בטרור מאידך. מהסיבה הזו שקל שר הביטחון, בנימין בן אליעזר, לצרף את חברון לתוכנית "עזה ובית-לחם". הרעיון ירד מהפרק לאחר הפ יגוע הקטלני ברחוב אלנבי בתל אביב (חמישה הרוגים), אולם למרות זאת הצליח ויינברג לשמור על השקט היחסי בגזרתו. התוצאה: בחברון אין מצוקה כלכלית או קטסטרופה הומניטארית והתושבים כמעט ואינם מושמים בעוצר, ומנגד ממשיך צה"ל בלחימה יעילה במחבלים, שמתבצעת נקודתית, ללא פגיעה נרחבת באזרחים חפים מפשע.

הצלחתו של ויינברג בחברון היתה סיבה מרכזית נוספת בהחלטה למנותו למפקד הבא של חטיבת הצנחנים (גם שניים מקודמיו בחטיבה 35, גנץ ושמני, עברו קודם לכן בחברון). ההחלטה התקבלה על אף אופיו הקשוח, והעובדה שהוא נחשב לאדם קשה, שאינו עושה חיים קלים גם למפקדיו. הוא לא מאמין בקיצורי דרך, או בסידורים נוחים; מהסיבה הזו הוא מסרב בעקשנות - מאז גיוסו ועד היום – להתראיין בתקשורת, על אף שכמה מידידיו טענו כי הדבר יסייע לקידומו. גם את העניין הדתי הוא לא ניצל עד כה לתועלתו האישית. ויינברג לא מבליט את דתיותו, שכלל לא באה לידי ביטוי כלשהו בתפקודו בשטח (או ביחסיו עם המתנחלים, הפלסטינים והחיילים). הוא אינו טיפוס "משיחי" כמו אפי איתם, לא משתייך ל'קליקת הדתיים' - יוצאי אותו הזרם הדתי - של אלעזר שטרן ויאיר נוה, וממש אינ ו רואה את עצמו כשליח של מישהו בצה"ל, או הוכחה להשתלטות של זרם כלשהו על עמוד השדרה של הצבא. מבחינתו, העובדה שיהפוך בקיץ הבא למפקדה הדתי הראשון של חטיבת הצנחנים היא אנקדוטה בלבד, והדגש היחידי צריך להיות על הצד המקצועי. ("מעריב", ‏ 29.09.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 10-01-2014, 11:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.israelhayom.co.il/article/148081

מצה"ל למשטרה במסלול ההרואי\ מאת דני ברנר ואוריין צ'פלין
"אני לא רוצה שהילדים שלי יתגעגעו אלי", אמר זהר דביר ופרש מצה"ל · ואז הוא התחיל את הקריירה במשטרה


זהר דביר חוגג את יום הולדתו פעמיים. פעם אחת בתאריך הלידה המקורי שלו, ופעם נוספת - ביום שבו נפצע אנושות בתאונת דרכים, לפני עשר שנים. ביום שלישי הקרוב, עשר שנים אחרי ששכב מרוסק ביחידה לטיפול נמרץ, כשהרופאים נותנים לו סיכוי קלוש לחיות, הוא יקבל את שרביט הפיקוד על המחוז הצפוני של המשטרה מידי המפקד היוצא, ניצב רוני עטיה. זה יהיה רגע שיא בקריירה המפוארת של דביר בן ה־48, שהיתה רצופה בתפקידי פיקוד על יחידות העילית של צה"ל ושל המשטרה, וברובה נעלמה מעיני הציבור - הן בשל האופי הסודי של התפקידים שמילא דביר, והן בשל צניעותו הרבה. אותה צניעות שבעטייה סירב דביר להתראיין לכתבה, ושבעטייה היה, מן הסתם, מעדיף אלמלא נכתבה מלכתחילה.
* * *
28 בנובמבר 2003, לפנות בוקר. ניצב־משנה דביר, מפקד הימ"מ, ישן שנת ישרים במיטתו כשהטלפון מצלצל. על הקו אנשי היחידה, שמדווחים לו כי רפ"ק דרור שושן ז"ל, סגן מפקד פלגת הלוחמים ביחידה, נהרג בתאונת דרכים בתל אביב. הוא מתארגן במהירות ויוצא מייד מביתו שבקריית טבעון אל בית משפחת שושן באשקלון, כדי להיות זה שימסור להם את הבשורה המרה. בסביבות השעה חמש וחצי, מדרום לזכרון יעקב, מבחין דביר ברכב שהתהפך לצד הדרך. הוא עוצר בצד הכביש וניגש למכונית ההפוכה, בניסיון לחלץ מתוכה את הנהג הפצוע. הוא מתקשר למד"א ומדווח על מקום התאונה. רכב נוסף עוצר במקום, ודביר מבקש מהנהג להניח משולש אזהרה על הכביש. באותו רגע מגיחה מאחור משאית, סוטה לשולי הכביש ופוגעת בדביר בעוצמה רבה. נהג הרכב ההפוך נהרג במקום. דביר נפצע אנושות. צוות מד"א שמגיע למקום מפנה אותו לבית החולים הלל יפה בחדרה, מורדם ומונשם, וגופו מרוסק. כמעט כל איבר בגופו החסון נפגע: הוא סבל מפגיעת ראש, מדימום תוך־מוחי, מפגיעת בטן קשה, מרגליים מרוסקות, משברים בידיים, בצלעות, בכתף, בלסת. המצב נראה כמעט אבוד. הרופאים בחדר המיון מתחילים להיאבק על חייו של דביר. מאוחר יותר יתברר שהפעולות הראשוניות שהם עשו הצילו את חייו. מנהל בית החולים, פרופ' מאיר אורן, שנמצא בשדה התעופה של מינכן בדרכו לארץ, מקבל הודעה בטלפון על הפציעה של דביר ונותן כמה הנחיות בטלפון. כעבור ארבע שעות, אחרי שהוא נוחת בארץ, הוא ממהר לבית החולים. "נכנסתי ליחידה לטיפול נמרץ, שם ראיתי את זהר לראשונה. לא הכרתי אותו עד אז. הוא היה מרוסק, פשוט מרוסק. מצבו היה אנוש בכל קנה מידה, ונאלצתי לקבל החלטות מהירות. במשרד שלי כבר חיכו לי נטע, אשתו של זהר, המפכ"ל שלמה אהרונישקי, ומפקד משמר הגבול, דוד צור. ידעתי שהמצב קריטי ושסיכוייו של זהר לשרוד קטנים, אבל האמנתי. 22 אחוזים מפצועי תאונות הדרכים בישראל מגיעים למחלקת הטראומה בבית החולים שלנו, ויש לנו ניסיון מקצועי עצום. "היה לחץ כבד של בתי חולים אחרים ומומחי רפואה, שדרשו להעביר את זהר לבית חולים במרכז, בגלל הדימום התוך־מוחי. אבל החלטתי לא להעביר אותו. מצבו היה כל כך קשה, כל כך קריטי, שחשבתי שכל תזוזה, ולו הקטנה ביותר, כל ניתוק ממכשירי ההנשמה, אפילו לרגע, לצורך צילום נוסף במכון הרנטגן, יסכן את חייו. החלטתי להשאיר אותו אצלנו". "אני זוכרת את בוקר התאונה, שטילטל את כולנו", מספרת יפעת מאיר, אחותה של נטע אשתו. "היא קמה בבוקר, אירגנה את הילדים ויצאה לעבודתה כמנהלת כוח אדם בחברת הייטק. היא התקשרה לזהר, כדי לשאול על מועד ההלוויה של דרור, אבל הוא לא ענה. בדרך, אמא שלנו התקשרה וסיפרה ששמעה בחדשות על תאונה איומה, שבה נפגע אנוש אדם שעצר לסייע לתאונה קודמת. מהר מאוד הבנו מה קרה". נטע מגיעה לעבודה בשמונה בבוקר ופוגשת שם, בהפתעה גדולה, את מפקד מג"ב, ניצב דוד צור, את סגנו של זהר ביחידה ופרמדיק. הם מספרים לה על התאונה הקשה ולוקחים אותה מייד לבית החולים. היא אוזרת את כל כוחות הנפש האפשריים: החיים במחיצתו של זהר, בכל שנות שירותו בצה"ל ובמשטרה, הכינו אותה לרגע הזה. בהגיעה, הרופאים מבהירים לה כמה המצב קשה. הם לא נותנים לזהר הרבה סיכויים לשרוד. אבל מי שמכיר אותו כמוה, וכמו לוחמי הימ"מ שמקיפים אותו ולא עוזבים את מסדרונות בית החולים, יודע שהאיש קורץ מחומר אחר. ימי המאבק על חייו של זהר ביחידה לטיפול נמרץ נראו כמו נצח. בחלוף חמישה ימים הוא פקח את עיניו לראשונה וזיהה את נטע ואת בני המשפחה. הוא לא זכר דבר ממה שקרה. נטע היתה הראשונה שסיפרה לו על התאונה, והעניקה לו את התחושה שהוא יצא מזה. "ברגע שהוא התעורר והבנו שאין נזק לעמוד השדרה או למוח, ידענו שהוא ינצח את זה", אומרת גיסתו יפעת בהתרגשות. "אנחנו משפחה מאוד קרובה ומלוכדת. כולנו נרתמנו לסייע. אבל פתאום זהר ונטע כבר לא היו זוג פרטי. המסדרון בבית החולים התמלא בקצינים בכירים מהמשטרה והצבא, פקודים, תקשורת, חברים מכל התקופות. הכל השתנה. "הרופאים הסבירו לנו שלהחלמה שלו נדרשת מנוחה, ואני זוכרת את נטע עומדת בפתח כמו סלקטורית ומסננת מבקרים. בטח יש כאלה שכועסים עליה עד היום. שמרנו עליו, ידענו שהוא בדיוק אחד שיכול להשתקם מאירוע כזה". זהר עצמו לא זכר מה קרה בתאונה. בראיון לגלי צה"ל, אחרי ארבע שנים, סיפר: "לפי הפרמדיק שהגיע אלי, הייתי מעורפל ועדיין הייתי בסוג של הכרה. הוא אומר שחיפשתי... שנראָה שאני מחפש משהו בטירוף. למעשה, האקדח שהיה לי על המותן לא נמצא עד היום, אז כנראה זה איכשהו חלף לי בראש וגררתי את עצמי, ככה, לחפש אותו. אני לא זוכר את זה... כנראה אני הזמנתי את האמבולנס לטובת הטיפול בנפגע השני, והאמבולנס שהגיע בעצם פינה אותי". אחרי עשרה ימים הועבר דביר מהיחידה לטיפול נמרץ למחלקה האורתופדית, ומשם להמשך השיקום בבית החולים בני ציון בחיפה. "זה היה שבוע טראומטי בהיסטוריה של הימ"מ", מספר ש' (52), לוחם ביחידה, שליווה את דביר בכל חמש וחצי שנות פיקודו עליה. "היינו בהלם. בתוך שלוש שעות, בלילה אחד, איבדנו שני מפקדים: רפ"ק שושן, שנהרג, וזהר, שנפצע אנושות. זו היתה מכה כואבת לכולנו, אבל ידענו שצריך להמשיך. בכינו על דרור והתפללנו שזהר יישאר בחיים ויחזור אלינו".
חבר אמיתי
המאבק על חייו של זהר שזור בסיפור הגבורה של דרור שושן. אחד מהישגי הימ"מ בתקופתו של דביר היה חיסולו של המחבל המבוקש סירחאן סירחאן, בסמטאות טול כרם. סירחאן חדר ב־10 בנובמבר 2002 לחצר קיבוץ מצר שבשרון, רצח ביריות את רויטל אוחיון ואת שני בניה הקטנים, מתן ונעם, שישנו באותה העת בחדרם, וגם את חברת הקיבוץ תרצה דמרי ואת מזכיר הקיבוץ, יצחק דורי, שנקרו בדרכו. לוחמי הימ"מ, בראשות דביר, הוזעקו לזירה עם כוחות נוספים ופתחו בסריקות, אבל המחבל הצליח להימלט. המחזה הנורא שנגלה לעיני הלוחמים הקשוחים, של האם שנרצחה כששני ילדיה המתים חבוקים בזרועותיה, נותר חקוק בזיכרונם, והם נשבעו לעשות הכל כדי ללכוד את הרוצח. כמעט שנה אחרי, באוקטובר 2003, פרץ כוח של הימ"מ, בפיקודו של רפ"ק שושן, למקום מחבואו של סירחאן בטול כרם. הוא חוסל בתום קרב, מירי של שושן. ב־4 לפנות בוקר, אחרי שהלוחמים הוציאו את גופת המחבל ממחנה הפליטים והמשימה הושלמה - צילצל דביר לאבי אוחיון, הגרוש של רויטל ואביהם של נעם ומתן, ואמר לו: "אבי, המעגל נסגר. הרוצח חוסל". על תפקודו בפעולה הזאת הוענק לדרור שושן עיטור האומץ של משטרת ישראל. את העיטור והדרגה העניקו לו מפקד מג"ב ודביר, ימים ספורים לפני אותו יום מר ונמהר, שבו קיפד שושן את חייו. "אחרי שדרור נהרג, התהדק הקשר שלי עם זהר", מספר אברהם שושן (74), אביו של דרור. "בחודש שאחרי האסון לא חשבנו רק על מה שקרה לנו, אלא גם על זהר. לא היינו רגועים, דאגנו לו. אני לא אדם דתי, אבל התפללתי יום־יום שזהר יחלים. אני ואשתי התקשרנו בכל יום והתעניינו בשלומו. "אחרי חודש נסעתי לבית החולים לבקר אותו. זה היה מראה מזעזע. זהר שכב במיטה מרוסק. בעיניים דומעות הוא סיפר לי איך שכל את שני הוריו, שמתו ממחלת הסרטן בהפרש של שמונה חודשים זה מזו, כשהוא עצמו היה רק בן 30. הוא אמר לי שהוא בכה על דרור יותר משהוא בכה על הוריו. היתה לו הערכה רבה כלפיו. "חודשיים אחרי התאונה זהר עוד היה בשיקום. לוחמי היחידה עשו יום ספורט לזכרו של דרור, וזהר הגיע על הקביים. הייתם צריכים לראות את ההתרגשות של הלוחמים כשהם ראו אותו. הם כל כך אהבו אותו". עם השנים, הקשר בין שתי המשפחות הלך והתהדק. "בכל יום שישי בערב אנחנו מדברים בטלפון", מספר אברהם שושן, "ובכל שנה, ב־28 בנובמבר, זהר חוגג את יום הולדתו השני. זה היום שבו הוא קיבל את חייו במתנה, ושבו נהרג הבן שלי. הוא חבר אמיתי. "ההצלחה שלו, העובדה שהוא עכשיו בדרגת ניצב, ממלאת אותי גאווה, כי מבחינתנו הוא כמו בן מאומץ. אני ושלושת ילדיי מרגישים שהוא בן משפחה שלנו, ואנחנו גאים בו. הוא עוד יגיע רחוק. המדינה שלנו תיראה טוב יותר אם אנשים כמו זהר יובילו אותה. אני בטוח שהמחוז הצפוני ייראה אחרת לגמרי אחרי שזהר יפקד עליו".
מבצעים הרואיים
הוא נולד ב־1965 בראשון לציון לדוד ופנצי דוידוביץ' ז"ל, שעלו מרומניה. אחיו עמוס מבוגר ממנו בעשר שנים. זהר למד בפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה, וכבר אז היה ברור לו שיפנה לקריירה צבאית. את הקריירה הביטחונית שלו החל ב־1983, בקורס טיס דווקא. לאחר שהודח מהקורס, עבר לגדוד 12 של חטיבת גולני, שבו עבר את כל המסלול: לוחם, מ"פ, סמג"ד, ולבסוף מפקד הסיירת. "התכונה שהכי מייחדת את זהר זו הצניעות", אומר סא"ל (מיל') יריב שגיא, ששירת איתו בסיירת ועבר איתו כברת דרך ארוכה בפעולות עלומות מעבר לקווי האויב בלבנון. "על רבים אומרים שהם מלח הארץ, אבל הוא באמת כזה. אדם שכל כולו אהבת הארץ והמדינה, עם כריזמה מהפנטת. "בניגוד למפקדים קשוחים, הוא היה מפקד שאפשר לדבר איתו, להיפתח אליו, וזה מה שעשה אותו מיוחד. לוחם בכל רמ"ח אבריו, אבל אנושי. מרגע שהכרת אותו, נתת את עצמך בשבילו. אין אצלו עיגול פינות. אתה טוב ומשקיע? תקבל ממנו 300 אחוז. זה סוג המפקדים שכולנו רוצים. "לחצות איתו את 'הקו האדום' (הגבול הצפוני של רצועת הביטחון בלבנון) היה חוויה. אתה מרגיש כל כך בטוח. אתה יודע שהוא מכיר את המבצע, מכיר כל פרט, ושאתה יכול ללכת אחריו בעיניים עצומות. "במשך חודש וחצי נערכנו למבצע כל לילה. לא ידענו אם נצא או לא, נקרענו באימונים ובהכנות והתחלנו לאבד תקווה, וזהר כל הזמן עודד אותנו והבטיח שזה יקרה. לא ויתר על כלום. ואז נכנסים פנימה, לעומק שטח האויב, קורה מה שקורה, וזהר כאילו ידע הכל, הוא רואה כמה מהלכים קדימה ומתנהל כאילו הוא כבר בפרק הבא. כל כך הרבה ביטחון עצמי. השלמנו את המשימה, הבאנו משם את מי שהיינו צריכים להביא. יצאנו בתחושה עילאית ומלאת הערצה". סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') משה קפלינסקי, היה אז מפקד חטיבת גולני. "היו בינינו יחסי מפקד־פקוד, שהתפתחו לחברות אמיצה", הוא אומר. "גיליתי קצין מקצוען, שאכפת לו מהפקודים שלו יותר מאשר מעצמו. אדם חכם בעל ראייה רחבה, שמבין משמעויות רחבות, מעבר לפעולה כזו או אחרת, ובמיוחד אוהב אנשים. כמפקד הוא ניחן ביצירתיות, בחשיבה מחוץ לקופסה ובהבנה של מרכיבים מעבר למשימה הפשוטה - חשיבה על חיי אדם, נפגעים אזרחיים, היבטים כלכליים. ראיתי את זה אצלו כקצין צעיר, וזה המשיך והתפתח". לאחר שנתיים כמפקד סיירת גולני, כשהתקרב לגיל 30, התחיל דביר לדבר על שחרור מצה"ל. הוא היה אז אב ללֹטם, בת הארבע. "אני חשבתי שהוא צריך להמשיך בצבא", אומר משה קפלינסקי, "אבל הוא לא חי בשלום עם הריחוק מהבית, שנדרש מקצין קרבי. הבאתי אותו אלי הביתה והראיתי לו ציור של הבן שלי, שהיה תלוי על דלת בבית, ועליו נכתב: 'לאבא, מתגעגע ואוהב'. חשבתי שזה ישכנע אותו שאפשר לחיות במשפחה טובה וגם לשרת כקצין קרבי. זהר אמר: 'דווקא הציור הזה משכנע אותי לפרוש, אני לא רוצה להגיע למצב שהילדים שלי יתגעגעו אלי'". ב־1995 השתחרר דביר מצה"ל, בדרגת רב־סרן. הוא פנה לקריירה אזרחית, ועבר קורס קציני ביטחון באל על. באותה עת נולד בנו תומר. בתום הקורס קיבל הצעה להתמנות לאחראי על הביטחון מטעם אל על בשדה התעופה בפרנקפורט, והמשפחה עברה לגרמניה למשך שלוש שנים. לאחר שובה לישראל עבר דביר לעבוד כמנהל התפעול הארצי של "שלמה Sixt". כעבור שנה, ב־1999, החליט לחזור לכוחות הביטחון. הוא הצטרף למשמר הגבול, לתפקיד מפקד פלגת לוחמים ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ"מ) בדרגת סגן־ניצב. כעבור זמן קצר כבר התמנה לקצין האג"ם של היחידה, וב־2001 קיבל את הפיקוד על הימ"מ. ח"כ דוד צור, לשעבר מפקד מחוז תל אביב במשטרה, היה מפקד משמר הגבול בעת ההיא. "היה לי העונג לראות איך אדם נקלט מבחוץ ומצליח להביא את היחידה לפסגות מקצועיות", הוא אומר. "לזהר יש יכולת מושלמת לגעת באנשים ולחבר אותם ליחידה לוחמת ברמה הכי גבוהה. הוא שירת בימ"מ בתקופת האינתיפאדה השנייה, תקופה סוערת, והשכיל למצות את היכולות שלו ולהיות מפקד ואדם. הוא עבר את מבחן האש הכי משמעותי שאפשר, ובהצלחה רבה". קפלינסקי, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, נפגש עם זהר בשנית. "יש כאלה שמשתנים כשהם עולים בדרגה, אבל זהר המשיך להיות אדם וחבר. נהניתי לעבוד מולו. הוא ידע לחשוב מערכתית, וכשהוא הציג נושא, הוא הפיל חומות ארגוניות וידע לייצר סיטואציות שכולם מרוויחים בהן ולהביא לשיתוף פעולה של כל הגורמים - משטרה, צה"ל, שב"כ, מוסד וגורמי ביטחון נוספים שידעו לפעול יחד, בשפה משותפת, להשגת מטרות. מעולם לא הצטערתי על שיתוף הימ"מ בפעולות, כי ידעתי שזהר מפקד עליהן". ש', ששירת עם זהר בימ"מ, מספר: "בינואר 2002 יצאנו למבצע בשכם, מבצע מטורף עם יחידות מובחרות נוספות, וזהר היה מפקד היחידה. המטרה היתה לחסל מעבדת נפץ גדולה בתוך מבנה, בלי לפגוע באזרחים חפים מפשע. זהר הכין את תוכנית המבצע, בשיתוף גורמי ביטחון נוספים. זו היתה תוכנית יצירתית ונועזת בצורה בלתי רגילה, אחד המבצעים ההרואיים של היחידה. "כשהתקדמנו לכיוון המבנה שבו היתה מעבדת נפץ, נפתחה לעברנו אש תופת מכל הכיוונים. אף אחד לא עצר לרגע, וזהר הנחה לחתור למגע. "היה קרב של פנים מול פנים - ירי מטווח קצר בנשקים ארוכים, מחדר לחדר, תוך חירוף נפש וסכנה ממשית בכל רגע. אחרי כשעה, היו ארבעה מחבלים של חמאס הרוגים, ובהם אחד מראשי המבוקשים. מעבדת הנפץ - שבה ייצרו את המטענים לפיגועים במסעדת סבארו בירושלים ובדולפינריום בתל אביב - חוסלה. שני לוחמים נפצעו קל. חמאס ספג פגיעה קשה ביכולת המבצעית, אני חושב שמנענו עשרות פיגועי תופת. אחרי השלמת המשימה היתה תחושה עילאית". מבצע נוסף שהוביל דביר נערך באפריל 2002 בכפר טובאס שבצפון השומרון. על הימ"מ הוטל לנטרל חוליה של חמאס, שהכינה מכונית תופת ובה עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. "המפקדים התעקשו שזהר יהיה בחפ"ק, אבל הוא לא ויתר ודרש להיות בסמוך להתרחשות", מספר ש'. "היה ברור שמדובר במבצע שיש בו סכנת חיים, ולכן הוא כל כך התעקש להיות קרוב. זה היה מבצע קומנדו קלאסי, שדרש תכנון מדוקדק והמון אומץ וקור רוח. "המבצע התחיל באישון לילה ונמשך שעות ארוכות, עד אחר הצהריים. ירו עלינו מטווח קצר מכל הכיוונים, אפילו מהמסגד. בסופו של דבר, חוסלו שישה מחבלים, ומכונית התופת פוּצצה".
נפלה עליו משאית, והוא חי
תהליך ההחלמה של דביר היה לא פחות ממופלא. ימי המאבק על חייו התחלפו במהירות במאבק לשוב ולהנהיג את הימ"מ - שם הוא הרגיש הכי בטוח בעולם. האנרגיות הישנות שהיו בו קמו לתחייה, בעידודם של אשתו, ילדיו, בני המשפחה והחברים לנשק. "השבוע שאחרי התאונה היה אחד הקשים שאני זוכר", אומר דוד צור. "הרופאים היו פסימיים, זהר היה חצי חי, חצי מת. האמנתי שהוא יקום על הרגליים. דיברתי עם המפכ"ל וביקשתי לא למנות לו מחליף. לקחתי אחריות על היחידה, ומיניתי את סגנו לממלא מקום. ברגע שהיה אפשר לדבר עם זהר, אמרתי לו שאני מאמין שהוא יחזור לתפקיד. "בשלב מסוים הוא אמר לי שהוא כבר מתוסכל, שההחלמה שלו לא מתקדמת בקצב שהוא ציפה. הוא אמר שיבין אם אמנה מפקד חדש ליחידה, אבל עניתי לו שזה לא בא בחשבון. ביקשתי ממנו להמשיך לפקד על היחידה עם הקביים". "כששמעתי על הפציעה של זהר, ידעתי שרק אדם כמוהו יכול לצאת מתאונה נוראה כזאת", אומר יריב שגיא. "כמה אנשים אתם מכירים שנפלה עליהם משאית והם עדיין בחיים?" חודשיים בלבד אחרי שהוטל על הכביש, כשהוא מפרפר בין חיים למוות, דביר כבר חזר ליחידה. על קביים. "אני זוכר את היום הזה כמו חלום שהתגשם", מספר ש'. "מחזה מצמרר, שאין מילים לתאר אותו. כל הלוחמים חשו אושר והתרגשות, ותזכרו שמדובר בלוחמים קשוחים, רבי מעללים. זהר שימש לכולנו דוגמה ומופת. בחלוף שלושה חודשים, הקביים הפכו לזיכרון רחוק. מבצע רדף מבצע, משימה רדפה משימה, לא היה רגע דל. והוא תמיד היה בראש הלוחמים". במהלך חמש וחצי שנות פיקודו של דביר על הימ"מ - קדנציה ארוכה יותר מכל קודמיו בתפקיד וגם מכל ממשיכיו מאז - חוסלו 179 מחבלים מבוקשים, ונעצרו מאות. באותה תקופה, איש מלוחמי הימ"מ לא נהרג. מרבית מבצעי היחידה בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה אסורים בפרסום. דביר שקל לפרוש מהמשטרה לאחר שיסיים את תפקידו. צור מספר כי עודד אותו להמשיך. "אמרתי לו שהוא ימצא את עצמו בדרגת ניצב הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב. אני שמח שהוא שמע בעצתי. אין לי ספק שהוא יתאים לשמש בעתיד מפכ"ל". במארס 2007 נחשף דביר בתקשורת בפעם הראשונה, כשמונה למפקד מרחב העמקים של המשטרה והועלה לדרגת תת־ניצב. באותם ימים נפוצה שמועה כי סרט הקולנוע ההוליוודי "אל תתעסקו עם הזוהאן", סרט עלילתי קומי בכיכובו של אדם סנדלר, מבוסס על דמותו של דביר. הסרט מספר את סיפורו של לוחם אגדי בקומנדו הישראלי, מעין רמבו, שמפצח את יריביו במחי יד אחת, שעוזב את צה"ל ואת ישראל, יורד לניו יורק ומגשים חלום - להקים מכון לעיצוב שיער לנשים. במהלך הסרט השחקן מבטא פעם אחת את שמו כ"זהר דביר" ולא זוהאן, ומכאן נפוצו השמועות. בראיון לגלי צה"ל אמר דביר כי אין לו שום קשר לסרט. לשאלה אם יש סיכוי שבעתיד יפתח מספרה לנשים בניו יורק, השיב בבדיחות הדעת: "לא נראה לי, אבל לעולם אל תגיד לא". לאחר שפיקד על מרחב העמקים במשטרה התמנה דביר לסגן מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. עם פרישתו של ניצב שמעון קורן מהתפקיד שימש תנ"צ דביר ממלא מקומו. הוא פיקד על אחד האירועים הקשים והמורכבים שאירעו במחוז הצפוני, בכפר הדרוזי מג'דל שמס שלמרגלות החרמון. עשרות פלשתינים שגלשו מגבעת הצעקות בשטח הסורי מול הכפר חצו את גדר המערכת, חדרו לשטח ישראל, נכנסו לכפר מג'דל שמס, תקפו שוטרים והשליכו אבנים על חיילים. כוח המשטרה, בפיקודו של דביר, תפס את המסתננים ועצר את המתפרעים. עם סיום תפקידו בצפון עבר דביר למטה הארצי של המשטרה, הועלה לדרגת ניצב ומונה לתפקיד ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, שבו הוא מכהן עד היום. כמפקד המחוז הצפוני יעמדו בפניו שלל משימות לא פשוטות, ובהן טיפול ברמת הפשיעה הגבוהה במגזר הערבי, מאבק בהברחות הסמים מגבול לבנון והמאבק במשפחות הפשע הפועלות בצפון. "אני משוכנע שהפיקוד על המחוז הצפוני הוא לא סוף פסוק עבורו", אומר משה קפלינסקי. "יש לו עוד תפקיד אחד למלא במשטרה. וגם אחריו, הוא עוד ישפיע על חיינו כאן".
אבא מבצעי
את נטע, האישה שאיתו כבר מגיל 19, פגש בגולני. היא היתה מש"קית ת"ש בגדוד 12, הוא היה לוחם. זה התחיל בחברות טובה שהתפתחה לזוגיות, ומאז היא איתו בכל צומת; "במובן מסוים", צוחקת יפעת אחותה, "היא נשארה מש"קית הת"ש של המסע המשותף שלהם". היא אישה מרשימה, חזקה ומפוכחת. "אחרי כל תפקיד שהוא עשה הם עמדו יחד, בפרשת דרכים", מספרת יפעת. "זהר היה צריך לקבל החלטות, וזה תמיד היה תוך כדי התייעצות ותמיכה מלאה שלה ושל הילדים. הוא מעולם לא תיכנן קריירה משטרתית". לבני הזוג שלושה ילדים - לֹטם (היום בת 22), תומר (בן 18 וחצי) ועינב (בת 13). "ללידות של הילדים זהר הגיע כמעט במקרה, אבל היה נוכח בכולן", משחזרת הגיסה יפעת. "כשלטם נולדה הוא היה סמג"ד בגולני. נטע הכינה את עצמה שלא יגיע ללידה, זו היתה תקופת לבנון, והוא היה יוצא רק פעם בשבועיים. והקטנה כאילו הבינה מראש - היא יצאה ביום שישי בצהריים, בדיוק כשזהר בא לחופשה. תומר נולד ביום חמישי, כשזהר חזר הביתה מקורס קב"טים של אל על, שניהם יצאו חמשוש, ועינב נולדה באמצע תקרית ירי, כשזהר היה קצין אג"מ של הימ"מ. נטע התקשרה אליו לשטח, וגם היא חיכתה שיסתיים האירוע ורק אז ילדה". הילדים גדלו לתוך מציאות של "אבא מבצעי", שמשרת בימ"מ בתקופות הכי סוערות. הם ידעו שבאפוד ובנשק בפינת החדר אסור לגעת, ושכל בילוי משפחתי יכול להסתיים בהקפצה. "זהר תמיד היה אבא מעורב ושותף מלא בגידול הילדים, גם בתקופות שלא היה מגיע הביתה ימים ארוכים", מספרת דניאלה אלרון, חברת משפחה קרובה. "נטע דאגה תמיד שהבית יהיה מקום שייתן לו את החום והתמיכה והיכולת להתפרק מהמתחים ומהאחריות הגדולה. בבית הוא היה נפרד קצת מדמות המפקד. הוא אבא שמשחק עם הילדים ומתגושש איתם על השטיח. כשהיה מפקד הימ"מ, נהג לבוא הביתה ולהשתולל עם תומר, כמו שני ילדים. תמיד פחדנו שישכח כמה הוא חזק וישבור לו יד בטעות. נטע היתה אומרת לו בצחוק, 'איך נסביר אחר כך במיון שמפקד הימ"מ שבר לבן שלו את היד?'" יפעת: "לפני כמה חודשים, נטע היתה בפגישת מחזור של השכבה שלה מהתיכון. אחר כך היא סיפרה לי שכמה מחברות הילדות שלה סיפרו על מה שעבר עליהן מאז: הן התגרשו, נישאו בשנית או מחפשות זוגיות חדשה. נטע אמרה להן: 'אני מגיל 19 עם אותו זהר, אבל עם אקשן של עשרה בעלים'". בתו של דביר, לטם, שירתה כמדריכת קליעה בגולני. אביה התרגש מאוד כשבתו סיימה את הקורס, והעניק לה את הכומתה החומה שלו. גם הבן תומר התגייס לגולני, ובקרוב יסיים את הטירונות ביחידת אגוז, והכומתה של האב תעבור אליו. לצד הקריירה העמוסה ותדמית המאצ'ו, מקפיד דביר תמיד שיהיה ספר מונח ליד המיטה. הוא קורא המון, בקיא בהיסטוריה, בביולוגיה ובאמנות, פריק של ידע כללי. מעמיק בפרטים, ומעריך אנשים עם ידע רחב. בזמן הפנוי המועט שיש לו הוא צולל, יוצא לטיולי ג'יפים, ולאחרונה סיים קורס סקיפרים. חבריו מעידים שהוא מכיר את הארץ כאת כף ידו. הוא עובד בגינה, כותב מוכשר, ואת ציוריו אפשר לזהות בחתימה קטנה על קירות הבית. חידות היגיון הן תחביב כלל־משפחתי. "זהר משקיע הרבה בלתת לילדים עולם תוכן עשיר", מספרת דניאלה אלרון. "טיולים בארץ, היסטוריה, היכרות עם צמחים וחיות". "זהר איבד את הוריו בגיל צעיר יחסית, כך שהמשפחה שלנו משמעותית מאוד עבורו", מתארת יפעת. "עידו, אחי הצעיר, שהיה כאח גם לזהר, נפטר לפני שלוש שנים אחרי מאבק עיקש במחלת הסרטן, בגיל 43. הוא היה אחד האנשים הכי קרובים לזהר. היו להם תחביבים משותפים של ספורט ושיחות עמוקות ברומו של עולם. הם פתרו יחד תשבצי היגיון. מעל הקבר שלו, זהר אמר שהוא איבד אח יקר. עד היום זהר הוא כתובת זמינה וחמה לשלוש הבנות של עידו ולאשתו איילת". עכשיו, עם כניסתו לתפקיד החדש, שוב נערכת המשפחה לתמוך בדביר, ומן הסתם, גם לדאוג לא מעט. "הפעם הוא הולך לקראת תפקיד מורכב, עם אחריות עצומה ועבודה מול אזרחים", מציינת דניאלה. "זה לא פשוט, וזהר לא איש ציבור במהותו. קשה לו עם חשיפה, שברור לי שהמציאות תחייב, אבל אנחנו סומכים עליו". ("ישראל היום", 10.01.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 10-01-2014, 23:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

הפנתר השחור שאיים על השב"כ חוזר הביתה\ מאת אבי יששכרוף

http://news.walla.co.il/?w=/550/2710719
מסתערבים חיברו עליו שירים וגם הפלסטינים טענו שהוא רוח רפאים. הוא חמק עשרות פעמים ממעצר, ונתפס רק במבצע אגדי. 21 שנה אחרי, המחבל אבו עוואד מספר על השינוי שהתחולל בו
"מבצע מרדף"
כשמפקד אוגדת יהודה ושומרון, תא"ל משה יעלון, מינה לתפקיד מפקד חטיבת מנשה את אל"מ יואב גלנט, היו בגזרת ג'נין כ-120 מבוקשים. כמייל, היה הראשון שבהם, ומיד אחריו - חבריו לחוליית "הפנתר השחור". הוא ואנשיו היו אחראים לכמה פיגועים נגד ישראלים, כולל בתחומי הקו הירוק. הם הטילו מורא על האוכלוסייה המקומית, בגין ההוצאות האכזריות להורג של החשודים בשיתוף הפעולה. באותה תקופה לא היו כמעט מבוקשים "מפורסמים" של חמאס: הזרוע הצבאית של הארגון הייתה עוד בחיתוליה, והחלה לצבור מעמד רק בדרום הגדה. השומרון, ובוודאי ג'נין, הייתה הממלכה של הפתח, ואולי נכון יותר לומר, של כמייל. תמונתו ופניו היו מוכרים לכל חייל ששירת באותן שנים בפיקוד מרכז. גלנט, איש שייטת 13 (ולימים מפקדה), הובא לגזרה בין היתר בשל היותו איש "המבצעים המיוחדים". עבורו, כמייל הפך ליעד הראשון במעלה. אולם המודיעין אודות האיש היה מצומצם. אפילו השב"כ לא הצליח להביא מידע אודות המקומות בהם יכול היה להסתתר. ההחלטה של גלנט הייתה להפעיל כמה שיותר כוחות מיוחדים, בניסיון להביא למעצרים של אנשי מפתח. התקווה הייתה שלמישהו מהם יהיה את המידע הרלבנטי. קצין המבצעים המיוחדים של אוגדת איו"ש, אבי סיוון, הקצה יחד עם קמ"ן האוגדה את מיטב הכוחות לגזרה של גלנט: דובדבן, שייטת, פלס"ר צנחנים (בפיקודו של חגי מרדכי), פלס"ר נחל (בפיקודו של אמיר אבולעפיה), יחידות מודיעין שדה ועוד. כולם הגיעו להשתתף במאמץ ללכוד את הפנתר השחור מקבטיה. בספטמבר 1993, ג', מפקד השב"כ באותה גזרה, הציג לגלנט מידע ראשוני אודות קבוצה של מבוקשים, מאנשיו של כמייל, שנעים לעיתים בלילה ולעיתים בשעות היום, על הציר בין קבטיה לג'נין, באזור מיוער יחסית. הציר הזה יזכה בהמשך לכינוי "ציר המבוקשים". לאחר שפע של פעילויות, מסוערבות ולא מסוערבות, מארב של כוח מגדוד 299 הצליח ללכוד באחד הלילות שני מבוקשים, חברי חולית הפנתר השחור. חקירה מאומצת ולא אלימה בשב"כ, הצליחה לייצר את המידע היקר כל כך: על פי שניה עצורים, כמייל וחמישה חמושים אחרים מסתתרים בקבטיה בשלושה יעדים שונים ובבית נוסף בדרך לטובאס. הבית המבודד הזה שייך למשפחת רשד, שהייתה אז עשירה מאוד ומקורבת לצמרת הפלסטינית בתוניס.
הפתעה בתוך הבור
גלנט הקפיץ לג'נין את יחידת דובדבן בפיקודו של סא"ל צעיר, רם רוטברג, מפקד חיל הים הנוכחי וכן פלגה נוספת של שייטת 13. החלוקה בין היחידות הייתה מקרית: דובדבן תפשוט על שלושת הבתים בקבטיה והפלגה מהשייטת תכתר את הבית של משפחת רשד. שיטת הפעולה הייתה שונה מזו המוכרת עד אז ליחידת המסתערבים. הוחלט כי החיילים, במדים, יפשטו במהלך הלילה על היעדים, תוך הליכה שקטה ברגל, כדי למנוע זיהוי וחשיפה. החפ"ק, בפיקודו של גלנט, התמקם בצומת הטנק, על הדרך בין קבטיה לג'נין. בשעת לילה מאוחרת בראשית חודש ספטמבר, ימים ספורים לפני החתימה על הסכמי אוסלו, יצאו החיילים, כל כוח ליעדיו. סא"ל רוטברג הוביל את החיילים עד לקרבת שלושת הבתים, והכוח של השייטת, בפיקוד ד', הגיע בחשאי לבית של משפחת רשד. כשדיווחו ד' ורוטברג על הגעתם, נתן גלנט את האישור לסגירה על הבתים. שלושת הבתים בקבטיה כותרו בשקט, וכך גם הבית הבודד בדרך לטובאס. כעת החל שלב הסריקות: החיילים קראו למבוקשים להסגיר את עצמם, אך הדבר לא קרה, ואז החל שלב המעבר מחדר לחדר. בקבטיה, הבחין אחד הצוותים של דובדבן במעבר המוביל למעין בור. אחד החיילים, א"ע, שלשל עצמו תוך הבור ומצא את אחד המבוקשים עם הנשק תלוי עליו, אך כשידיו מורמות באוויר. לאחר מכן נעצרו שלושה מבוקשים נוספים בבתים האחרים. כמייל לא היה ביניהם. בינתיים, כוח השייטת, למרבה התסכול, לא הצליח לאתר אף אדם בבית. החיילים סרקו פעם אחר פעם את החדרים אך כולם היו ריקים. רק לאחר דקות ארוכות, הבחין אחד החיילים כי החרסינה במטבח ליד הכיור אינה סימטרית: כמה מהלומות פטיש, ומתחת לכיור התגלתה דלת נסתרת, שנפתחת החוצה. בהצצה לסליק, נראה היטב אקדח, ממש מתחת לדלת. הכוח דיווח לחפ"ק, וגלנט ביקש מהחיילים לנסות להוציא את כמייל בחיים. המשמעות הייתה ברורה: אסור להשליך פנימה רימוני רסס. תחת זאת, השליכו חיילי השייטת רימון עשן צהוב לתוך המחבוא. בחלוף כמה שניות, יצאו כמייל ועוד אחד מחברי החוליה בידיים מורמות, ועם הרבה צבע צהוב על הפנים. כעבור כמה שבועות החל משפטו של כמייל. במהלך הדיונים, הוא חזר פעם אחר פעם על אותה העמדה, כמעט מנטרה: לדבריו הוא פעל תחת פקודותיו של יאסר ערפאת וההנהגה הפלסטינית. הוא סיפר כי היה קצין בפתח ורק ביצע הוראות. בחלוף כמה חודשים, לאחר החתימה של הסכמי אוסלו, החליטה ישראל לשחרר מאות אסירים פלסטינים מבתי הכלא, ובכלל זה כאלה שהיו במאסר במבנה הישן של החטיבה בג'נין. גלנט, שפיקח על השחרור כמפקד החטיבה, תהה אז כששוחח עם סגנו איתן, האם ייתכן שביום מן הימים ישוחרר גם כמייל. התפיסה של חוליית הפנתר השחור בספטמבר 1993, סיימה במובנים רבים את עידן החוליות הצבאיות של הפתח בשנות ה-90. אחריה הלכה והתקצרה רשימת המבוקשים. כאשר קיבל אל"מ דני שחם מגלנט את הפיקוד על חטיבת ג'נין, ב-1995, הרשימה הייתה ריקה לגמרי. לא להרבה זמן כמובן. בשנים שלאחר מכן שמותיהם של מחבלים מסוג חדש הופיעו ברשימות המבוקשים - הפעם מהחמאס. ובתחילת האינתיפאדה השנייה, ב-2000, חזרו גם פעילי הפתח לככב באותה רשימה. ("מערכת וואלה! חדשות", 09.01.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 10-01-2014, 23:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

אלוף במיל' דורון רובין: כך הסתבכתי בחובות\ מאת אביעד פוהורילס

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=402
מדירת החדר בה מתגורר דורון רובין לוקח אחריות על ההסתבכות בחובות, על הכישלון בבחירות לעיריית תל אביב ועל ההדחה מצה"ל

במשך השנים אתה נתקל בשם הזה, דורון רובין, ושואל את עצמך מה הסיפור שלו. הכותרות בעיתונים לא החמיאו לו בשנים האחרונות, והשכיחו לא מעט מתהילתו הצבאית. את מקומה תפסו החלומות שנבלמו בזה אחר זה - בפוליטיקה המקומית, בעסקי נדל"ן, בתא המשפחתי שהתפרק אחרי 46 שנה ובניסיונות להישאר רלוונטי גם כשהרגליים מתחילות לשכשך כבר באזור הזה של גיל 70, אוטוטו בספטמבר הקרוב. אבל כשאתה מרים לרובין טלפון, אתה לא שומע רמז לקול סדוק או עייף; במקום זאת, אתה מבין מיד מדוע רבים כל כך הלכו אחריו בעיניים עצומות באש, במים ובוואדי. תגיע למושב פדיה, הוא אומר, לא רחוק מכרמי יוסף. סע עד לבית האחרון, תפנה ימינה לפני החממות, תמשיך ישר ולפני השדות תעצור. אני שם. פדיה, מושב של בני העלייה הכורדית, מארח מזה שנה את רובין בזולה קטנה, חדר של כלום על כלום עם מיטה גדולה, שירותים ומרחבי אינסוף בחוץ, שמתאימים יותר לחייל שהשתחרר מהצבא לפני שעתיים, ולא לגנרל במיטב שנותיו, אב לארבעה בנים, ובהם טייס ואנשי סיירות מובחרות. רוב עמיתיו למטכ"ל בתחילת שנות ה-90 הצליחו במונחים של מדורי הכלכלה קצת או הרבה יותר ממנו, והם נטועים היום היטב בגורדי השחקים התל-אביביים, או ספונים באחוזותיהם הפרטיות. אבל אני יושב עכשיו קרוב מאוד לרובין ורואה שהעיניים הירוקות שלו עדיין בורקות, הקלסתרון המתבגר עדיין לא מסתיר את מראהו הפול-ניומני, ואין לי ספק שאם היה צריך לצאת עכשיו לתחרות ריצה עם החברים שלו מהבור, היה מגיע ראשון, בטח לפני אהוד ברק, שסימן לו בזמנו את הדרך החוצה מהצבא. ביום ראשון ישודר סרט על חייו של רובין ותהפוכותיהם, "אתם, אני והמלחמה הבאה" (ערוץ 1, 21:00, במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי"), בבימויו של יוסי אשדות. עד יום הולדתו העגול, הוא מקווה, יסיים גם לכתוב את ספרו, שיהפוך, כך הוא מקווה, לטקסט חובה לכל מפקד בצה"ל. "מ'פנקס שירות' של יצחק רבין זוכרים רק את הצירוף המפורסם 'חתרן בלתי נלאה' שהוא כתב על שמעון פרס. אני רוצה שהספר שלי יהיה תובנתי, רלוונטי, כזה שגם מ"פ יוכל לקרוא בו וגם הורים של חיילים. יהיו שם פרקים על מנהיגות ועל איך מכינים מפקדים למלחמה. אני לא הרמב"ם, אבל תמיד אפשר למצוא משהו רלוונטי בספר שכתב מישהו שלא ברח משום קרב".
צה"ל הוא לא צעצוע
הוא חייכן, פתוח, בלתי אמצעי ונטול מניירות לחלוטין, מוכן לכל שאלה לא נעימה. למרות הנפילות הוא מלא תוכניות לעתיד. לעשות עסקים בחו"ל, להקים מרכז לקואצ'ינג, לימודים וייעוץ אסטרטגי, ולהציע מתודולוגיה לארגונים וחברות בדבר התנהלות במצבי משבר. כן, דווקא הוא, שבע המשברים. דרך החתחתים מלווה אותו מאז פרש מהצבא בגיל 47. כמו רוב עמיתיו, הפרישה הותירה אותו לא לגמרי מוכן לחיים שמחוץ לחממה הצבאית, שעטפה אותו מרמת המזכירה האישית ועד היכרות מינימלית עם מכשיר הכספומט: בכל פעם שמסר את שטר מאה השקלים שהיה לו בכיס, הוא מספר, היה מגיע לאם ילדיו הגר, ומבקש ממנה שתחדש לו את המלאי בשטר חדש של מאה. אנחנו יושבים בחצר הזולה הזאת, מול המרחבים של מובלעת לטרון. הוא מכיר את בעל הבית של החצר הזאת מהעסקים, וכשעזב את הבית, לפני כשנתיים בא לכאן. החבר לא רצה לקחת ממנו שכירות, אבל רובין, שהחליט להתיישב פה לתקופה ממושכת, מתעקש לשלם. "אני חי פה ליד משפחה חמה", הוא אומר. "זה עולם תרבותי אחר שאני מתחבר אליו". לפני שעזב את הבית גרה המשפחה ברעננה, ואחר כך בהר אדר, שם גרו 18 שנה. לפני חמש שנים חזרו לרעננה, לאחר שרובין מצא את עצמו רוב הזמן בהונדורס, מנסה לשקם את עסקיו ולהחזיר חובות עבר. הגר אמרה לו שאם הוא משאיר אותה לבד בהר אדר, אין לה מה לעשות שם רחוק מהנכדים, אבל רובין מתגעגע להר אדר. "הספקתי להיות שם ראש ועד, וכשהייתי מפקד אוגדה, פעם בחודש הייתי בא לשמור שם בלילה, עוד בתקופה שהיו רק גנרטורים". על סף העשור השמיני בחייו, רובין שקוע עמוק בהרהורים. הוריו נפטרו כבר, אבל חותנו בן ה-93 מתלונן באוזניו שהוא הרבה שעות לבד בין ארבעה קירות. אולי בגלל זה ברח למרחבים. "לכל גיל יש יופי ועוצמה משלו, חוץ מזה שעתידנו בעברנו", הוא אומר. "הספר שאני כותב עכשיו יוצא קצת יותר מעשרים שנה אחרי השחרור שלי מצה"ל. אתה אוסף את עצמך לתוך מוד חיובי, מרגיש בשל, עם פרספקטיבות ותובנות מדהימות על החיים". הוא עושה עכשיו את שביל ישראל. מרגיש טוב, בטוח, רץ בכל יום שעה בין שמונה לעשרה ק"מ, תלוי בשטח. הוא התחיל את השביל לבד, ועד יום הולדתו ה-70 יסיים אותו, תשע מאות ומשהו קילומטרים. ההתחלה הייתה בבית אוסישקין בקיבוץ דן. הוא עשה לסירוגין שני קטעים בנגב, ומתוך 44 קטעים סיים בינתיים כבר 23. בהמשך הצעדה הצטרפו אליו חברים ממעגלים שונים מהאזרחות ומהצבא. חיילים שרובין היה מ"פ שלהם, והפכו את זה למסע חייהם. גם עם ילדיו ונכדיו צעד שם. הוא אומר שכמעט כל איש צבא שפורש מהצבא אחרי עשרות שנים, 28 במקרה שלו, עובר משבר משפחתי. הוא מגדיר את התופעה כמגיפה כמעט: "שרדנו את זה בכל שאת, אבל מה שטלטל אותנו היה המשבר הכלכלי. זו הייתה חוויה קשה מאוד, ואצלי זה כבר שלב האפטר-שוק".
מה זה אומר?
"החיים שלי עברו הרבה שריטות. אתה מכיל ומכיל, משקיע את החיים בחיילים, מבקש לרצות את כולם, ואז אתה שואל, רגע, מה איתי. זה קרה לי לפני חמש שנים, אחר שיצאתי מהמשבר הכלכלי. אני עכשיו בתהליך הבשלה, ושביל ישראל הוא אחת מהמשימות. אתה הולך ומציפים אותך שם הזיכרונות. הלכתי בצפון וחשבתי על המבצעים בפיקוד הצפון. רכס מנרה, מטולה, הר דב. המון תובנות, היחסים עם אלוף פיקוד הצפון. האסוציאציות יוצאות מהנוף. בחרתי ללכת לבד".
ומה הגר אמרה כשהלכת?
"היו לי דיונים עם הגר על אורח החיים. אני אי בודד, ואם הייתי צריך ללכת לאי כזה, היה מספיק לי ספר ודיסק טוב. בהומור אמרתי לה שגם אותה הייתי לוקח. בשביל אני הולך שבע שעות בלי טלפונים, 23 ק"מ ביום. זה מבחן לגוף והגוף מתפקד מצוין. הוא איתי. יש לי תמיד נעלי ריצה או הליכה באוטו, וצ' ימידאן. עשיתי ארבעה חצאי מרתון, אנחנו משפחה של טריאתלטים".
אנשים יכולים לחשוב שירדת קצת מהפסים. מה זה השינוי הזה, בגיל כזה.
"אני במעין פסק זמן, בחשבון נפש עם הרבה דברים. הגר, הילדים ועצמי. אבל אני לא מצטער על שום דבר, ואם הייתי צריך לחזור על החיים שלי, הם היו נראים פחות או יותר אותו הדבר. הכי חשוב היה לי להישאר שפוי במשבר הכלכלי, ששום דבר בחיים לא מכין אותך אליו. הרבה אנשים יהנהנו ויצקצו עכשיו, אבל אני מרגיש שיש לי חופש להחליט ולעשות מה שאני רוצה. לזכותה של הגר ייאמר שהיא הניחה לי, לא שאלה איפה אני, מתי אני בא".
תסתכל עליך ותסתכל על אהוד ברק. הוא מיליונר, אתה חי בדירת חדר לא שלך במושב עלום בשפלה. הוא גירש אותך מהצבא.
"אם היית מדרג אותי בין האלופים של אז, אני יכול להגיד באנדרסטייטמנט שלא הייתי האחרון בדירוג מבחינת היכולות שלי. דיברו על ההדחה הזאת בצבא כעל אירוע גדול, כולל על כך שברק התעקש לבטל או לסגור לסיקור תקשורתי את אירוע הצניחה שערכו לכבודי אלופים ומפקדים בפלמחים. מה קרה, אנשים רצו לבוא, להגיד שלום ותודה. למה סגרת את האירוע? אבל כשאתה בודק מה היה בינו לגבי אשכנזי, וגם את ההתנהלות שלו כראש ממשלה לאנשים בסביבתו, זה לא צריך להפתיע. ברק הציע שנוציא הודעה משותפת על הפרישה שלי. סירבתי כי אני לא מכיר מת שמשתתף בהספד של עצמו".
למה לא נלחמת, אם הרגשת שברק עושה לך עוול?
"כי צה"ל הוא לא צעצוע שלוקחים לך מהיד. תמיד הטפתי לפקודים שלי שהצבא הוא מקום שאנחנו משרתים בו, אבל הוא לא רכוש שלנו ולא נאחזים בו. הוא הדיח אותי כשהיה רמטכ"ל, ובדרך לשם היו הרבה עקבות שהיו צריכים לאותת לי שהיום הזה יבוא. זה אופייני לאהוד. מי שראה אותו למשל בפרשת המרמרה זוכר שהוא העיד בוועדת טירקל ושאל מה רוצים ממנו. הוא הפיל את התיק על הצבא. זה לא נקרא טפלון, ככה פשוט התנהל סדר היום שלו. להעביר אחריות לאחרים כשדברים לא הסתדרו ואיימו להכתים אותו".
כישלון הוא הצלחה
כשרובין מדבר על העקבות שבדרך להדחתו בידי ברק הוא חוזר ל-1989 ולמבצע "כחול וחום", שנערך בלילה בין 8 ל-9 בדצמבר 1988, אז פיקד על מהלך מורכב ומשולב של כוחות יבשה, ים ואוויר של צה"ל, שנועד לפגוע במפקדתו של אחמד ג'יבריל בעיירה נועיימה בדרום לבנון, בעקבות כמה פיגועים, ובראשם ליל הגלשונים. במבצע, שהוכתר בהצלחה, חוסלו עשרות מחבלים, וצה"ל התמודד עם חילוץ נועז במיוחד של ארבעה לוחמים שנשארו בשטח, עם כמה פצועים והרוג אחד, סא"ל אמיר מי-טל ז"ל, מפקד גדוד 12. עם זאת הושמעה גם ביקורת נוקבת על חוסר האורגניות של הכוחות, מה שהביא לשינוי בחשיבה ולהקפדה על אחידות הכוח בשטח.
ברק סימן אותך אחרי "כחול וחום"?
"ברק נפנף בכך שסוף-סוף מצאנו קצין שמודה בטעויות, אני. הוא אפילו הודה לי על כך שלקחתי אחריות. אחריות ואשמה הן לא היינו הך, אבל צריך להיות בעל בית. המרחק בין הצלחה לכישלון היה כלום, והמבצע הסתיים באקורדים לא טובים. לא אשכח שחזרתי מהלוויה של אמיר מי-טל בחדרה. אז לא היו מכשירי סלולר, וקיבלתי הודעה במוטורולה להתקשר לרמטכ"ל דן שומרון. התקשרתי ועל הקו היה דובר צה"ל אפרים לפיד שאמר לי לנסוע מהר להתראיין ב'ערב חדש'. אני אומר לעצמי בדרך לשם, מה הסיפור? ככה מתדרכים? עוד לא תחקרנו מה קרה, ומיד טלוויזיה? אני רוצה להיות הגון ואותנטי ולומר שהתנגדתי להחלטת הרמטכ"ל לפנות את כל הכוחות, בערך 80 חיילים, ולהשאיר את ארבעת הנעדרים, לחזור לחפש אותם בבוקר, ועד אז אלוהים גדול".
בשורה התחתונה הפעולה השיגה את היעדים, אבל לא מנפנפים בה בצה"ל. למה?
"למה? כי בצבא שלנו צריכים את הקרב הרואי הרבה יותר, במספר הקורבנות. צריכים כמה תנאים שיכשירו קרב כדי שיהיה הרואי: הרבה נפגעים, הרבה צל"שים ולהגיד בשקט שהקרב לא בדיוק הצליח, אבל היו מעשי גבורה. הרי מה אוהבת התקשורת - סיפור מדמם עם מעשה גבורה, ג' יפ שנוסע לתוך אש, טנקיסט אחד מול מאה, מפקד שנופל על רימון ומציל את חייליו. אבל שוכחים שאנחנו בעלי מקצוע. חשוב מאוד לתת למשפחות המתים את הכבוד, אבל כל הגישה היא אסון טבע, כי היא הופכת למהות".
תסביר.
"מלחמת ששת הימים היא מלחמה שבה הרבה חיילים מתו לשווא, אבל בגלל התוצאות שלה לא מדברים על זה. לוקחים קרבות רעים כמו צומת רפיח וכותבים עליהם ספרים. שבתי טבת כתב על גורודיש סיפורים ואריק לביא שר שיר על טליק. ?כמו שרצית טל, רצנו קדימה טל. . .' בצומת רפיח נלחמה חטיבה 7, שאורי אור היה מפקד שלה. זה נגמר כששלחו ג'יפים מול מתחם נ"ט, והג'יפים שלנו הפכו לאבוקות. מי בכלל באופוריית67' עצר לרגע לחקור, לעשות מתודולוגיה, לחשוב מקצועי כדי שהמלחמה הבאה תהיה אחרת? או גבעת התחמושת. אף פעם לא אמרתי למשפחות החיילים שלי שהבנים שלהם היו מגש הכסף. לא טייחתי ולא סובבתי ולא סיפרתי שהם בגופם וכל זה. מח"ט 10 אורי בן ארי פרץ לאזור הר אדר, אל ג'יב. הוא עמד בגבעה הצרפתית ודיבר עם אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס. הוא הציע לנרקיס לעצור את זה בקלות עם הכוחות שלו ובמיעוט נפגעים, אבל נרקיס ענה לו: 'לא יאהבו את זה. תן לחטיבה 55, למוטה , לכבוש את ירושלים'. כיבוש הגבעה הצרפתית לא שירת בכלום את כיבוש ירושלים, אבל אנשים חשבו גם ברגעים האלה על יוקרה. תעשה את זה אלגנטי, במחיר הדמים הכי נמוך. מה פתאום בכל מחיר? אצלנו כולם מתפעלים מהמונח 'מטחנות בשר', והמדד לאומץ הוא מספר ההרוגים. שואלים כמה הרוגים היו. ב-73', כמפקד גדוד 202, הייתי בוואדי מבעוק, ואחרי הצליחה היינו בצד השני של תעלת סואץ, בשאלופה. שתי ארמיות מצריות היו נצורות בפנים. אנחנו אפשרנו מעבר של אספקה לכוחות המצרים, ובלילה סגרנו את המעבר עם מוקשי תאורה כדי שהמצרים לא יברחו. בוקר אחד מודיעים לי שמפקד אוגדה 162, אברהם אדן (ברן), יבוא לבקר את הגדוד. אמרו לי לחכות לברן על הציר המקביל לאורך התעלה. מגיעה אליי שיירת ג'יפים ואני רואה את ברן יושב מימין לנהג. אני מצדיע לו ומה הוא שואל אותי? כמה הרוגים היו לך. מתברר שכבר אז, כמפקד צעיר, רובין לא עשה חשבון לאף אחד וענה לברן: 'המפקד, אני מציע שנדבר על החיים. . .'
"מפקדים מנכסים לעצמם את החווה הסינית ונכנסים לאגדות בגלל משפטי סרק כמו 'בגופי המשכתי את הקרב'. אפשר לעמוד מול משפט כזה? אני צריך שאורי מילשטיין ישחוט את פרות מלחמת השחרור? כשאתה הולך עם עיטור העוז אי אפשר לעצור אותך, לשאול שאלות, לתחקר טעויות. לא יכולתי להגיד לברן שנהרגו לי רק ארבעה חיילים, כי הייתי נתפש נעבעך. מג"ד נפל בשבי עם כל החפ"ק שלו בשטח שלנו. אסף יגורי. עוד לא קרה לנו דבר כזה מאז נגבה, יד מרדכי וגוש עציון". רובין מדבר על עצמו כמי ששייך ברמה הטקטית לדור המרומה. המפקדים למעלה הטילו אחד כמוהו למלחמה שאף אחד לא התכונן אליה. ביום הראשון ב-73' הוא נזעק בבהלה לרפידים, במטוס ארקיע. שלושה ימים לא ידעו מה לעשות איתם, ואז קיבל פקודה לזוז. הוא זוכר ששמע צרחות במוצבים, וחש תסכול אדיר. "בסוף אני שומע את אמנון רשף מתגאה בכך שיש לו 300 הרוגים. תסתכל על הקרב בבופור. המבצר חלש על הירידה לליטני. קיבלנו פקודה: במקום לרדת פה, סע מסביב. הבנתי, כמח"ט טנקים, שלבופור אין רלוונטיות. אני נוסע דרך גשר עקייה ויורד הלילה. בסביבות עשר פתאום אומרים לרדת מהציר, כי יש נגמ"שים שבאים מולנו. מולנו? מאיפה יש כבר פצועים? עצרתי את הנגמ"ש הראשון, והם אומרים שהם באים מהבופור. אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, בשביל מה. הבופור היה צריך ליפול בלי קרב, ואז בגין לא היה שואל אם היו שם מכונות ירייה. לנגד עיניי אני רואה כל הזמן את אמא של גוני הרניק. השאירו אותנו עם ההדר והתודה למתים, אבל מתי נלמד?"
אבל אי אפשר לומר שהיום צה"ל לא לוקח בחשבון לפני כל מבצע את שאלת המחיר.
"עכשיו מה שקורה הוא שכדי להימנע מהרוגים לא מבצעים משימות. גם 6:7 זה ניצחון, אבל אני רוצה לנצח 0:3. ניצחנו , אבל באיזה מחיר? בששת הימים דור העתיד של המדינה הלך, ואני לא צריך לדבר על 2,600 הרוגים ביום כיפור ומאות בלבנון. רופאים, עורכי דין, כלכלנים. הם היו הצוערים של שכבת ההנהגה הישראלית, אבל האינתיפאדות וארבע אמהות ושבע אמהות עשו את שלהן. חוסכים בנפגעים אבל לא עושים את המשימות. 'עופרת יצוקה' היא משגל נסוג. היית שם ולא גמרת. הגדרת מראש את המגבלות, כתבתם שצה"ל חזר לעצמו, אבל זה אבסורד. איזה חזר לעצמו".
אז אותך הצבא לא הגדיר כגיבור. הבאת מעט מדי הרוגים.
"כל דור המג"דים של השיריון, כולם, קיבלו צל"ש ביום כיפור. שתי ארמיות מצריות בפנים, רמת הגולן נכבשת, וכל הצבא עטור צל"שים. תגידו, אתם נורמליים? מה המסרים, האמירה של הצבא במצב כזה? צל"ש על אומץ לב לחייל, לטנקיסט, למ"מ - זה כן, אבל לא למג"ד. כולם הולכים עם הכחול והאדום הזה. אני לא מרגיש מקופח. עמיתים שלי קיבלו צל"שים ואני מרגיש תחושה של מבוכה בפיקוד הבכיר. בצבא עם ביטחון עצמי, צל"ש זה יוצא דופן, מודל למשהו". ופה רובין חוזר לספר שהוא כותב עכשיו. כשפיקד על בה"ד 1, הוא אומר, כל תרגיל שנכשל היה מבחינתו תרגיל שהצליח: החייל למד להכיר את הפתולוגיה של הכישלון ולהיזהר ממנו. הוא טוען שאיכות הלחימה בזמן אמת היא תוצאה של רמת האימון המתאימה. "אם אתה מתאמן לא נכון במובן הפיקודי וברמת הקושי, ומעגל פינות, מגיעה המלחמה והמלך הוא עירום. לפעמים הכנת כוח למלחמה קשה יותר, במונחים של מורכבות, מהמלחמה עצמה. האלמנט שחסר באימון הוא האויב, ואנחנו מגיעים למצב שבאימונים אין מצבי קיצון. כשפיקדתי על גדוד, פלוגה או חטיבה, המפקדים מעליי שאלו אותי אם החיילים יעמדו בקושי הזה. עצם השאלה הזאת מלמדת על הבעיה".
שני הג'נטלמנים
לפני מלחמת לבנון הראשונה היה לו תאקל עם אביגור קהלני, אז אוגדונר 36. רובין רצה להיות מח"ט טנקים וקבע פגישה עם קהלני. הראיון נקבע לשעה 4 אחרי הצהריים, וכשהגיע ללשכה המזכירה אמרה שקהלני נמצא בכלל במטווח תותחים למעלה. רובין צעד למטווח וראה את קהלני יושב בוואגוניר שלו, עם מזגן וחלונות סגורים. רובין הצדיע, קהלני פתח חרך בחלון ושאל מה הוא עושה כאן, ושפה באוגדה אין לו מה לחפש. רובין: "הרמטכ"ל רפול ואורי אור, אלוף פיקוד המרכז, שלחו אותי לקהלני, והוא אומר לי שמח"ט מוסב לא יוכל לפקד על חטיבה 7 לעולם. הלכתי משם פקעת עצבים". ביום חמישי, יממה לפני שירו בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, מונה רובין למח"ט 500 באוגדה 162. הוא אומר שהציץ באישורי תוכניות מלחמת לבנון ועיניו חשכו. לא הייתה שם הכנה למלחמה. החטיבה שלו הייתה מהטובות והמוצלחות יותר, ועברה 100 ק"מ עם חי"ר, הנדסה וטנקים. הם היו הראשונים שנגעו עם השרשראות בכביש ביירות-דמשק. בסיום המלחמה העניק לו יוסי בן חנן, שהיה קצין השלישות הראשי, את אות של"ג ואמר לו שעד אליו שום מח"ט מוסב לא עשה כך את המלאכה.
חתיכת מחמאה מאחד כמו בן חנן המיתולוגי.
"הפלאשבק הראשון היה קהלני. זה היה מעליב ברמה הקולגיאלית. הוא היה יכול לשבת איתי על כוס קפה ולהגיד שזו קוניוקטורה, שלא אצליח. עשו ממני מטוטלת ועמדתי בטרמפיאדה וחיפשתי חטיבה לפקד עליה".
איך ראית את הפרשה עם החבר שלך ברק וגבי אשכנזי?
"איום ונורא. שני הג'נטלמנים. אני לא בקיא בכל, אבל כשאתה קורא על ההודעות והאס-אם-אסים ברור לך שההתנהלות של שניהם מבישה. מה המסרים שלהם למפקדים למטה, לקצונה הצעירה? אני מכיר טוב את ברק ואת יוני קורן, ואני לא מתפלא. היו פה דברים כאלה גם בעבר. פרשת עסק הביש, ההתנהגות של ג'יבלי מול לבון, הפרשה של מוישה וחצי ודן שומרון. בפרשה הזאת, שהייתה בה רכילות מכוערת נגד שומרון, ראש הממשלה יצחק שמיר היה גבר והסיר את זה מסדר היום".
גלנט?
"ברק שיתף אותו בכל הדיונים. הוא למעשה מינה אותו שנה קודם, אבל גלנט כשל בהתנהלות שלו. אם אתה בז לחוק ומתנשא, מה תעשה בדיון ומה תגיד למג"ד בשטח כשכל שדרת הפיקוד מכירה את הסיפור שלך? היועץ המשפטי אמר שלא יגן על המינוי הזה. גנץ הוא רמטכ"ל ראוי. רגיש, צנוע. כל התכונות שאני רוצה. הוא מקשיב ולומד. כל הסביבה שלו רגועה כי הוא רגוע אחרי כל הבוקה והמבולקה לפני".

אני מחזיר אותך לברק. הוא מושמץ, אבל הוא עזב את הצבא ואת הפוליטיקה עשיר מופלג, גר באקירוב והספיק לעבור למגדל אחר. הוא נשאר עם קשרים שהיית יכול לחלום עליהם.
"מעולם לא הייתי במילייה של ברק, שהיה פה שחקן ראשי. כשהוא הראה לי את הדלת הביתה שאלתי אותו מאיזה קרב הוא חזר שאני לא חזרתי ממנו. אבל אני לא לבד. הוא עשה את זה לכבל, לפרץ, לאולמרט ולשמעון פרס. איפה כל ההקלטות במשרד הביטחון? לאן הן נעלמו? במדינה מתוקנת זה לא יכול לקרות. אקירוב? שיהיה לו לבריאות. בתוכי אני נושא דברים ששווים הרבה מיליונים. בשבילי המקום שאני גר בו הוא לא חושה אלא ארמון. עברתי את כל המסננות, אני מאושר בחלקי. הייתי סמג"ד כשהבאנו את הרדאר ממצרים, וכשחזרנו אמרתי למג"ד, בוא נעשה תחקיר לפני שנלך הביתה. הוא שאל על מה לעשות תחקיר אם הכל היה בסדר, ואני חשבתי שצריך. ובאמת עלו הרבה דברים, למרות ההצלחה".
אפשר להבין למה לא קודמת עד הסוף. לא אוהבים פה ביקורת.
"הייתי מח"ט 35 כשיאנוש בן גל היה אלוף פיקוד צפון, והוא אמר לי בשלב מוקדם, עוד כשהייתי אלוף משנה, ?לא תהיה רמטכ"ל למרות שאני חושב שאתה קצין מעולה. אני יודע שתשלם מחיר על הפה שלך".
רצית להיות רמטכ"ל?
"לא חשבתי על זה. זה לא בער בעצמותיי. רציתי להיות אלוף פיקוד, אבל לא הייתי מוותר על שום עיקרון בהתנהלות שלי. אני ישן בלילה כמו תינוק, ואין לי שלדים או תיבות שחורות בארון".
שש שעות בזחילה
במפגש השני שלנו חלה ההידרדרות במצבו של אריאל שרון. רובין היה במלחמת לבנון הראשונה מח"ט 500 כששרון היה שר הביטחון, ומבחינתו שרון הוא גדול המצביאים הצבאיים שהיו כאן. גם ברפול ויאנוש הוא רואה את אבותיו הרוחניים ולמד מהם המון, אבל בפגישות עם שרון תמיד זיהה אצל אריק את החיפוש הזה אחר הקצין הצעיר החדש שיהיה כמו שרון של יחידה 101. רובין אומר ששרון היה מאוכזב מאוד מביצועי הצבא בשל"ג, והתגעגע למפקדים וחיילים מסוגו של מאיר הר ציון, שהיו אמנם פורקי עול, אבל במובן הטוב של המילה. "מבחינתי מה שעשה אריק ב-67', בכיבוש אום-כתף, הוא בית ספר ללוחמה צבאית, וכשלמדו בצבא על המצרים זו הייתה הדוגמה. אום-כתף היה מתחם שהרוסים בנו בשביל המצרים, עם קווי הגנה מבוצרים וממוקשים. כולם היו חסרי אונים מול שיטת ההגנה הזאת, ושרון בא באופן נועז ומקורי והנחית מאחור כוחות שהשתלטו גם על הארטילריה המצרית. הוא הניע במקביל גדוד טנקים ולחץ מקדימה. המבצר התמוטט כמעט בלי נפגעים שלנו. תשווה את הקרב הזה לקרב רפיח האומלל של טליק. אצל טליק זה הרבה כוח אבל חוסר תחבולה. ב-73', עם כל הבעייתיות של אריק, הייתה בו נועזות מחשבתית, יכולת ביצוע ומנהיגות. לא יכולת לעמוד מולו. הוא עמד בכיפור מול כולם - גורודיש, בר-לב, דדו. הם רצו לזרוק אותו, וטוב מאוד שהוא היה שם. לא יודע מה היה קורה אם לא. מתן וילנאי היה אצלו שר, ולמרות שהיה ממפלגת העבודה, הוא תמיד אמר שהממשלה התנהלה אצלו בעבודת מטה. היו לו עוזרים טובים ומערכת מתפקדת. גם ליורשו אהוד אולמרט היתה עקומת למידה טובה מאוד". "עם ישראל לא הפסיד שום דבר", הוא מסכם בחיוך קטן את הניסיון המוניציפלי שלו ב-98' לכבוש את ראשות עיריית תל אביב במאבק מול רון חולדאי. הוא השיג כמעט 30 אחוז מהקולות, אבל יצא מהקמפיין בשן ועין. הליכוד, שעמד מאחוריו, בתמיכת בנימין נתניהו ושרון, הסיר ממנו במהלך ההתמודדות את התמיכה ורובין טעה לחשוב שיוכל להמשיך להיאבק במנגנון המשומן של חולדאי בכוחות עצמו. "היה לי אגו מטופש. להיות מזוהה כליכודניק בעיר כמו תל אביב - זה לא היה חכם מדי. שילמתי את ההוצאות מכרטיס האשראי שלי וחיינו כמו דלפונים. הצמידו לי את איתן סולמי, עסקן ותיק של המפלגה בעיר, וחשבו שנהיה הרכב מנצח".
מה קרה ביניכם?
"התישו אותי עם בורקס, בר מצוות וחתונות. רצו שאהפוך להיות הבובה של סולמי. הוא היה יושב איתי שעות ואני לא הבנתי מה אני עושה שם. רצו שאסתובב בבתי כנסת. דרום תל אביב היה הזירה שלנו. לא היה לי מה לחפש מעבר לירקון. במרפסת בצהלה אצל הסלתה והשמנה לא היה לי שום סיכוי. הסתכלו עליי כמו על חייזר למרות שחיבבו אותי. אמרו שליכוד וצפון תל אביב לא יכולים לעבוד יחד. לי זה היה מוזר כי בעיר לא צריך לטפל בהחזרת שטחים, אלא בניקיון וביוב".
איפה אתה במפה הפוליטית?
"מרכז-שמאל".
ואיך חולדאי כראש עיר?
"הוא מוצלח. אני מפרגן לו. תל אביב היא עיר מדהימה, אבל לא קלה. זה מטרופולין גדול וצריך לרצות את כולם, ולטפל גם במסתננים ובפליטים". הבור הכספי אחרי הבחירות הצטרף להתנהלות עסקית גרועה, שסיבכה את רובין עד צוואר והביאה אותו להתמודד עם חובות עתק של מיליוני שקלים, שאת מחירם הוא משלם עד היום. בין היתר עבד בפרויקט גני אביב ברמלה אצל דודי אפל ואלי פפושדו. על אפל, שיושב היום בבית סוהר, יש לו דברים טובים להגיד. "הוא לימד אותי הרבה דברים, אבל כשהפינות החדשות מבחינה ניהולית התעגלו, הלכתי משם". רובין היה אחראי על פרויקט בנייה בכפר שלם. הדירות נמכרו על הנייר, כשמנהלי הפרויקט שיווקו זאת כבניינים של שמונה קומות, בעוד שאושרה להם תב"ע של ארבע קומות בלבד. רובין קיבל ממנהליו הבטחות ששינוי התב"ע נמצא בתהליך הסדרה מתקדם, אבל העירייה לא אישרה והחברה נתבעה על מצגי שווא. שמו של רובין הוכתם כי הוא היה אלוף מוערך בציבור, שהגיע לקדם מכירת דירות. רובין הסתבך גם בפרויקט בנייה אחר, ביפו. בשלב מסוים השהה בנק דיסקונט את הליווי הפיננסי. רובין הנאיבי לקח כספים פרטיים שלו ושילם לקבלן כדי שיסיים את הפרויקט. לקח זמן עד שהבנק חזר לתמוך בפרויקט, אבל רובין לא ראה את הכסף שלו, ופה נכרה הבור. "כל מה שקרה היה באשמתי ובאחריותי. היו לי עיניים גדולות והתנהלתי גרוע ביומיום. הקודים שלי מהצבא היו לי לרועץ. בצבא ידעתי שלא משאירים פצועים בשטח, וחשבתי שזה מה שצריך לעשות גם בעסקים. ההפקרה הציקה לי תמיד. בפרשת פולארד, כשהאמריקנים הענישו את אביאם סלע ומנעו ממנו להתמנות למפקד בסיס תל נוף, באתי למשה וחצי וביקשתי ממנו שלא יפקיר את סלע. הוא הסתכל עליי ברחמים ונתן לי להבין שאני לא מבין כלום. אותי זה הוציא מהכלים". בתחילת שנות האלפיים החריפה ההסתבכות הכלכלית. רובין נכנס לבור חובות של שמונה מיליון שקל לפחות, והפך לחדל פירעון. הקריסה הייתה מוחלטת, ורובין עבר להונדורס והיה מעורב במיזמי נדל"ן שם. חלק מחובותיו החזיר במסגרת איחוד תיקים. "כשבאתי לבית המשפט הרגשתי לפעמים שהתקרה תכף תיפול עליי. היו שם מעמדים קשים, משפילים, קיבלתי הודעות עיכוב יציאה מהארץ והיו מקרים שהורידו אותי לעיני כל מהטיסה ממש בכניסה לגייט".
אתה מבין היום למה נפלת עסקית?
"לא ידעתי לנהל מו"מ. אני צריך מישהו לידי שיהיה רע ועקשן ברמת המו"מ. יש לי רעיונות ויכולת ארגון, אבל לא התנהלתי נכון. לפעמים האמנתי לכולם כמו אידיוט, ובישראל זה חיסרון. הפנמתי שגיאות וחסמים".
השופטים הכירו את עברך הצבאי. זה לא עזר?
"היו מצבים שאמרתי לשופט שיש לי שני בנים בצבא, שניהם קצינים בסיירת, ואין לי רצון ועניין לברוח מהארץ, אלא לעבוד ולהחזיר את חובותיי. מעולם לא עברה אצלי מחשבה אובדנית. אף פעם לא אמרו עליי שאני איזה שלעאפר, מושחת או גנב. אני מרצה לקהלים שרוצים לשמוע אותי. המנגנון שלי אופטימי, כמו ביום ההוא בלבנון ב-82', כשנעלמתי לחצי לילה לבד ונקלעתי לתוך מתחם של הקומנדו הסורי". בדיעבד סיפרו לו שדממה נפלה בחלל בור המטכ"ל בקריה כששמעו שרובין, מח"ט 250, נעדר. רק הרמטכ"ל, שהכיר היטב את רובין, קם ואמר: "הוא יצא מזה". "אני שוכב על כבש הנגמ"ש ממוטט מימים שלמים ללא שינה, ופתאום אני שומע יריות", משחזר רובין. "התחלתי לרוץ והצטרף אליי עמי אבן, מג"ד טנקים. מתברר שג'יפ מנהלה עם חיילי חימוש, אספקה ואפסנאות חיפש את הסמח"ט ובטעות עבר מחסום של קו הפסקת אש. הגענו לעיקול ונורה צרור בין הרגליים שלנו. אבן חזר לטנק ואני התגלגלתי לוואדי, מנסה להגיע לכיוון הג'יפ שלנו, שעבר לצד הסורי. אני שומע שהג'יפ חוזר לכיוון שלנו, אבל שומע מכיוונו גניחות של פצועים. מתוך הוואדי אני מבין שאני במתחם של קומנדו סורי. על הג'יפ היה הרוג שלנו. שמעתי חבר'ה מגדוד צנחנים במילואים מחפשים אותי, אבל בינתיים נתקלתי בחיילים סורים ופגעתי בהם והתחלתי לחזור לכיוון שלנו בזחילה. אחרי שש שעות בערך חזרתי". בסרט טוענת אם ילדיו הגר שהקריסה העסקית וחוסר היכולת שלו לשתף אותה בקשייו פירקו בסופו של דבר את החבילה המשותפת. יותר ממחצית הפנסיה הצבאית שלו הוא מעביר להגר, ועם בניו הוא מנהל דיאלוג על המצב החדש שלו. ניר, בנו הבכור, הוא אגרונום שמגדל פרחים וגידולי שדה בגולן, זיו הוא שף שלמד בפריז, נווה, שהיה טייס בחיל האוויר, עוסק בהוראה, ובנו הצעיר ברק משרת בצבא. "הבכור אומר לי שכמו שנהנינו מההצלחות שלי, נתמודד גם עם הכישלונות. אני חי היום לבד אבל אני לא בודד. לא ברחתי ולא הרמתי ידיים וגם לא חייתי מעל מידותיי. לא נשארו לי יותר מדי שנים טובות, אבל יש לי הרבה מה למכור. ציפו לראות אותי לא מגולח ועם נזלת בכיכר העיר, אבל זה לא קרה".
תגובות אהוד ברק ואביגדור קהלני לא התקבלה עד מועד סגירת הגיליון. ("מעריב", ‏ 10 בינואר 2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-01-2014 בשעה 00:04.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 14-01-2014, 06:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

"לא אומרים לא למבצע"\ מאת לילך שובל
http://digital-edition.israelhayom.....&view=ZW50aXR5

"כבר אין מחבלים שנלחמים עד הכדור האחרון" * "רוב המבוקשים הבכירים ביו"ש נעצרו" * "היום זה גולדסטון, פעם זה היה המן, הכלבים נובחים והשיירה עוברת" * אלוף משנה עופר, מפקד דובדבן, בראיון נדיר עם פרישתו מהיחידה

כשהחל מבצע "עופרת יצוקה" אף אחד לא לקח אותם בחשבון. דובדבן יחידה מסתערבת המתמחה במעצרים מורכבים ביהודה ושומרון היתה אמורה להישאר הכוח הסדיר היחיד כמעט ביו"ש לאחר שרוב הכוחות הסדירים הועברו לרצועה. אבל את מפקד היחידה אלוף משנה עופר זה לא עניין. מבחינתו היחידה שלו צריכה להיות במקום שבו יש לחימה. נקודה. ושמישהו ינסה לעמוד בדרכו. "היה חשוב לי שדובדבן תהיה ב'עופרת יצוקה'," מבהיר אל"מ עופר בראיון נדיר עם פרישתו מהיחידה לאחר כשנתיים וחצי שבמהלכן פיקד עליה. "זו יחידה שמוכוונת ללחימה ביו"ש וזה היה צעד חריג לוותר עליה שם." אף שההנחיות לחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" היו לא לעבור על כללי האתיקה בלחימה פסק דו"ח גולדסטון כי ישראל ביצעה בעזה "פשעי לחימה." ואולם נדמה כי אל"מ עופר אינו מתרגש: "היום זה גולדסטון פעם זה היה המן. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. אני לא מתרגש. עשינו הכי טוב שיכולנו ואני שמח. יכולנו לגרום לכך שיותר חיילים ימותו ואז אולי גולדסטון לא היה פותח את הפה. אם היינו הורגים קצת יותר ילדים שלנו של עם ישראל והיינו חוזרים עם 70 הרוגים אולי המצפון שלהם היה נקי יותר. אולי. אבל אותי מנחים שני דברים כמפקד: האחד - לעמוד במשימה כל זמן שהיא חוקית וכשרה והשני - להחזיר את החיילים הביתה בשלום. הבן שלי כבר בן .15 כשאני אשלח אותו לצבא אני מקווה שהוא יעבוד עם מפקדים כאלה. שיתחשבו פחות באויב וידאגו להחזיר אותו הביתה בשלום."
אתה לא חושש מפני העמדה לדין בחו"ל?
"אם יש מדינות שלא רוצות שנגיע לשם אין לי בעיה שלא נגיע לשם. לא איבדתי שם כלום. מה יש לי לחפש באנגליה? כשנסעתי לארה"ב במסגרת התפקיד בצבא היה לי מצוין. אני לא צריך וחייב להגיע לכל מקום." הוא בן 39 בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי נשוי ואב לשישה בקרוב לשבעה. עופר חובש כיפה ונחשב לאחד ממפקדי השדה הבולטים של צה"ל. הוא החל את דרכו כחייל בסיירת מטכ"ל ולאחר שסיים קורס קצינים עבר לסיירת מגלן. משם עבר לגבעתי ופיקד על הסיירת. במהלך תפקיד זה הוענק לגדוד "עיטור המופת" על לחימתו העיקשת במחבלים. היתה זו הפעם הראשונה שעיטור המופת הוענק ליחידה כלשהי מאז מלחמת לבנון הראשונה. תפקיד מטה נוסף ועופר קיבל את הפיקוד על דובדבן. כעת הוא עתיד לפקד על חטיבת מילואים. נדמה שדרכו לצמרת הצבא סלולה.
דקה ו-50 שניות
דובדבן פועלת כך שכשעתיים עד שעתיים וחצי מרגע שמגיע מידע מודיעיני יכולים הלוחמים להיות בעומק השטח הפלשתיני ולשלוף את המבוקש. שיטות הפעולה כוללות הסתערבות והתחפשות לפלשתינים. הם לומדים ערבית מדוברת ועל מנהגי הפלשתינים. הלוחמים מתחפשים ומשתמשים בדרך כלל בכלי רכב אזרחיים. לדברי אל"מ עופר באמצעות איפור גם לוחמים "בלונדינים עם עיניים כחולות" יכולים להשתתף בפעילות. בתקופתו של אל"מ עופר עצרה והרגה דובדבן מחבלים בכירים כמו חאלד חסיין וואליד עובייד מראשי הג'יהאד האיסלאמי. מג'די מברוק פעיל החזית העממית בשכם נלכד כחצי שנה לאחר שהרג את לוחם הצנחנים בן ציון הנמן ז"ל. אל"מ עופר מתגאה במבצע זה שנחשב למורכב במיוחד ולמרות זאת נמשך דקה ו-50 שניות בדיוק. ואולם בשנה וחצי האחרונות חל שינוי. "דובדבן נדרשת להתמודד עם האתגר המשתנה. אם בעבר היה אפשר לבוא ולעשות מעצר בכל מקום לסגור על בית כמה שעות ביום ובלילה ולהיגרר להפרות סדר היום זה לא קביל. ככל שהאיום הולך ופוחת פוחתת גם הלגיטימציה לפעול בכוח." ואכן מספר המעצרים שמבצעת דובדבן בשנה וחצי האחרונות פחת משמעותית. אם לפני מספר שנים היחידה היתה מבצעת שניים-שלושה מעצרים בלילה ואלפים בשנה כיום היא מבצעת שניים-שלושה בשבוע ורק מאות בשנה. רוב המבוקשים הבכירים כבר נעצרו נהרגו או פשוט הסגירו את עצמם."
מה פשר השינוי הזה?
"היום כבר אין מחבלים שנלחמים עד הכדור האחרון. כמעט לא יורים עלינו." בשל הירידה הדרסטית בכמות המעצרים והשינוי באופיים מנסה אל"מ עופר לשמר את החיילים בכשירות על ידי אינספור תרגילים כולל איסוף מודיעין וסיורים בתוך השטח הפלשתיני גם בשטחי A בשליטה פלשתינית מלאה. "אנחנו כמעט לא אומרים 'לא' למבצע במיוחד מול פצצות מתקתקות." שינוי נוסף הוא האיסור של בג"ץ להשתמש ב"נוהל שכן." "זה פוגע קודם כל בפלשתינים כי אם יש חשש שיש מחבל בבית אפשר להכניס את המשפחה שלו שיפתחו ויקראו לו לצאת או שאם אני מרגיש מספיק מאוים אני נכנס לשם ברימונים ואש ואז גם אם המחבל לא שם הלך הבית." הירידה בכמות המעצרים בתקופה האחרונה יצרה גם מציאות של קיצוצים. "לוקח הרבה זמן לבנות יכולות ולפרק אותן אפשר בשנייה. כשנכנסים ללחימה שופכים המון ציוד ואמצעים אבל גם כשאין לחימה חייבים לבנות את הכוח. החוכמה היא לעשות הכי טוב במסגרת מה שיש ולנצח." כיוון שדובדבן היא יחידה קטנה וצעירה כל מפקדיה עד כה הגיעו מיחידות אחרות. כעת לראשונה עתיד מחליפו של עופר להיות הראשון שהחל את דרכו ביחידה ועבר בה את מסלול הפיקוד. עופר דווקא רואה חשיבות בכך שמי שיוצא לקורס קצינים מדובדבן יעשה תפקידים גם ביחידות אחרות. "זה מאוד אטרקטיבי לחזור להיות מפקד פלוגה מבצעית בדובדבן. אבל קבעתי שמי שרוצה להיות מפל"ג בדובדבן צריך לעשות קודם כל תפקיד מ"פ בחוץ. ככה הקצינים מבינים מה זה הצבא ובעיני מי שעושה את זה הופך למפקד יותר טוב אחר כך." ("ישראל היום", 25.12.2009)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 15-01-2014, 10:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

אין אמון, אין אשליות, רק אינטרסים\ מאת עמוס הראל

חשדנותו של אלוף פיקוד המרכז, משה (בוגי) יעלון, כלפי הפלשתינאים נובעת במידה רבה מהניסיון העגום שצבר כראש אמ"ן ביחסיו עם בכירי הרשות בימי פיצוצי האוטובוסים ב-96'. את החודשים הבאים מדמה המועמד לסגן הרמטכ"ל למנהרה, שבסופה אולי הסדר קבע ואולי עימות רחב היקף
בשבועות הקרובים עתיד הציבור הישראלי לשמוע בעיקר על תאריך יעד אחד: 7 ביולי 2000 - המועד שבו ישלים צה"ל את נסיגתו אל הגבול הבינלאומי עם לבנון, אם לא ייעתר עד אז ראש הממשלה, אהוד ברק, לדרישה הגוברת בצבא להקדים ככל האפשר את פינוי אזור הביטחון. אבל בלוח השנה הצבאי מופיע באותיות בולטות עוד תאריך אחד: 13 בספטמבר השנה. אם עד למועד זה, מצהיר יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת, לא ייחתם הסכם הקבע עם ישראל, יכריזו הפלשתינאים חד-צדדית על הקמת מדינה עצמאית. האי ודאות האופפת את הנסיגה מלבנון אכן גדולה, אבל זו סביב החזית הפלשתינית גדולה שבעתיים: כאן - לא רק שקו ההיערכות החדש של צה"ל אינו ברור, אלא שאין כל סימן אם ייעשה הדבר בהסכם או שלא בהסכם. השבועות אחרי המועד שבו נקב ערפאת עשויים לבשר שלום, מלחמה או מצב ביניים של מה שצה"ל מגדיר "עימות נמוך עצימות". אלוף פיקוד המרכז, משה (בוגי) יעלון, הוא הקצין המופקד על הזירה העיקרית מול הפלשתינאים, הגדה המערבית. ביומנו האישי, יש להניח, סומן באחרונה תאריך יעד נוסף: 15 בספטמבר 2000. זה המועד שבו יסיים האלוף עוזי דיין את כהונתו כסגן הרמטכ"ל. אם לא יקרה דבר מאוד יוצא דופן, יהיה יעלון סגן הרמטכ"ל הבא. הוא המועמד המועדף על הרמטכ"ל הנוכחי, רב אלוף שאול מופז, שכנראה היה רוצה לראות בו גם את יורשו. ההחלטה על מינוי סגן רמטכ"ל חדש (שעליה, אגב, התבשר יעלון בשיחת טלפון תוך כדי הראיון ל"הארץ") נועדה לאפשר לשני אלופים להתמודד בעתיד על ירושת מופז. השיחה עם יעלון עסקה במידה רבה במה שיקרה בין שלושת התאריכים שהוזכרו. בינתיים הוא עסוק עד מעל הראש במתרחש בגדה המערבית. אחרי כמעט שנתיים כאלוף פיקוד המרכז, תחזיותיו לעתיד נטולות כל אשליות. יעלון, ראש אמ"ן לשעבר, עדיין מדבר ומנתח את המצב במידה רבה כמו איש מודיעין. את החודשים הבאים הוא מתאר כמעין מנהרה, שבסופה (אולי) הסדר קבע ואולי עימות רחב היקף. אבל גם יעלון יודע שבחודשים הקרובים יפנה צה"ל את עיניו בעיקר צפונה, למה שיתרחש בלבנון. בדיונים שהתקיימו במטכ"ל, לפני החלטת הממשלה, היה יעלון אחד המבקרים החריפים של רעיון הנסיגה החד-צדדית. בדבריו לתקשורת הוא מסתפק בפירוט השלכות הנסיגה על הפלשתינאים. "אין ספק שזה ישפיע", אומר יעלון. "הנסיגה מצטיירת כהפעלת כוח של גורם ערבי נגד צה"ל, שהביאה לגירושו מאדמה ערבית.

השאלה מי ניצח, מי גרם יותר אבידות לצד השני והאם צה"ל מסוגל להחזיק מעמד עוד שנים רבות היא כבר לא השאלה. החברה הישראלית, לפחות בזירה הזאת, מוכיחה שקשה לה לספוג נפגעים והיא למעשה שקבעה פה את המהלכים. העניין הזה נקלט על ידי ארגוני הסירוב, בעיקר האיסלאמיים, כמודל לחיקוי. זה בהחלט עלול להפיח בהם רוח קרב". אבל יעלון רואה השפעה אפשרית גם על הנהגת הרשות הפלשתינית. לפחות מקצת בכיריה, לדעתו, מסיקים מתקדים לבנון כי "אולי תחת לחץ אפשר להשיג הישגים שלא בדרך המו"מ. האלימות אולי משתלמת. אין ספק ש(בעיניהם זו הוכחה כי) ישראל מבינה רק כוח. אבל אין זה אומר שאין הרתעה ישראלית, שאין מחיר להפעלת כוח נגד ישראל ושאין לנו זרוע ארוכה". לפני שבועיים איים מזכ"ל לשכת ערפאת, א-טייב עבד אל-רחים, להשקיע את ישראל בשטחים ב"בוץ לבנוני". יעלון מתייחס לאזהרה בספקנות. "ללכת לאלימות רבתי, לבוץ לבנוני - אני לא בטוח שמבחינתם אין זו התאבדות. יש בזה סיכונים לא פחותים מסיכויים. הם איימו בהסלמה גם לפני השלב האחרון של הפעימה. אני אמרתי: בסדר, אבל צריך להיזהר לא להלך אימים על עצמנו יותר מדי". בפיקוד המרכז לא מזהים היערכות מיוחדת של הרשות לקראת עימות אפשרי. יעלון מזכיר כי "סוג האירועים שחווינו בעבר לא מחייב אימון (פלשתיני) במסגרת גדודית או אוגדתית, אלא סובב סביב אלימות עממית שיכולים להיות מעורבים בה אירועי ירי". צה"ל, לעומת זאת, קיים החודש תרגיל נרחב שהתמקד בעימות אלים עם הפלשתינאים. ה"תוצאות": עשרות הרוגים ישראלים, מאות אבידות לפלשתינאים. "באירועי ספטמבר 96' היו לצה"ל 16 הרוגים ולפלשתינאים כ-85. כששטח הפנים לחיכוך הוא עצום, אין ספק שאירועים כאלה עלולים להביא לידי נפגעים רבים. מובן מאליו, על רקע אירועי המנהרה, שאנחנו כצבא צריכים להיערך לתרחישים הגרועים ביותר, בין אם ניזומו על-ידי הרשות ובין אם בעקבות אירוע מקומי שאיבד שליטה. אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא איך להבחין בשינויים, להבין שכללי המשחק השתנו ומה שהיה נכון לפני שעה אינו נכון עוד. אני מקווה שאף חייל בפיקוד לא משלה את עצמו עכשיו שאם הוא עומד (בשמירה) והכל שקט, לא ייתכן שמישהו פתאום יירה עליו".

יעלון זהיר ומנוסה מדי בשביל להסתכן בהערכות על תקפות לוח הזמנים שקבעו הצדדים: הסכם מסגרת במאי, הסכם קבע בספטמבר. ברקע עומד תאריך נוסף: האיום הפלשתיני להכריז חד-צדדית על הקמת מדינה ב-13 בספטמבר. "הכרזה חד-צדדית היא אמצעי פלשתיני להפעלת לחץ. אני מניח שהם מבינים את מחיר המהלכים החד-צדדיים, בעיקר אם הם מלווים באלימות. די ברור מי חזק יותר. לכן, להיקלע למצב שהוא הרה סיכונים, עד כדי התאבדות מבחינת הדרך המדינית שהם בחרו בה - לדעתי, זהו מחיר כבד ש(הם) לא ירוצו כל כך מהר לשלם אותו". אחד התחומים שיעלון יכול לראות בסיפוק יחסי הוא המאבק בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי. בחודשים האחרונים היו לכוחות הביטחון שתי הצלחות גדולות: חשיפת התארגנות בשומרון והריגת החוליה בטייבה. יעלון מדגיש כי "החמאס מעוניין זה תקופה לבצע פיגועי תופת, מתוך הערכה ששפיכת הרבה דם יהודי תשפיע על התהליך. אנחנו מזהים המשך מאמץ שלהם לעשות פיגועים בסדר גודל כזה, בכמה ערוצים". האשראי לסיכול, הוא אומר, מגיע קודם כל לשב"כ הישראלי, אך גם לצה"ל ולמנגנוני הביטחון הפלשתיניים, "שעושים, נכון לתקופה הזאת, פעילות יעילה נגד החמאס והג'יהאד". רמת התיאום בין צה"ל לפלשתינאים, הוא מציין, "הולכת ומשתפרת ככל שחולף הזמן". הנקודה האחרונה, נדמה, רגישה מבחינתו. כראש אמ"ן עבר חוויה טראומטית. זה היה בחורף 96'. לישראל היה מידע מבוסס על כוונות החמאס לעשות כמה פיגועים באוטובוסים. ראש הממשלה אז, שמעון פרס, צירף את יעלון לפגישה עם יו"ר הרשות, יאסר ערפאת, וראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן. האלוף הציג את התוכניות ואת האיש שמאחוריהן, מבוקש החמאס מוחמד דף. ערפאת היתמם. "מוחמד עיש? (מי?)" שאל את דחלאן, שיום קודם לכן נפגש עם דף. הסוף ידוע: דף נותר חופשי, ובגל הפיגועים של פברואר-מארס נהרגו עשרות אזרחים ישראלים. לפרס הוא עלה באובדן השלטון. הפרשה הזאת, אפשר להתרשם, השפיעה מאוד על יחסו של יעלון לפלשתינאים. אף שהוא מעיד על עצמו שיחסיו עם עמיתיו ברשות טובים, נראה שלא פעם הוא מייצג את הקוטב החשדן, הספקן, במערכת הביטחון בעניין הרשות. מי שנכווה עם דחלאן, בוודאי נזהר ברג'וב. יעלון טוען שמאמץ הסיכול הפלשתיני "תלוי מאוד באינטרס מיידי מדיני", ומאשר, "יש לי טענות קשות לפלשתינאים. הם רוצים להיות מדינה ומתנהגים כמו כנופיה. יש פלשתינאי שהיה מעורב בתאונה קטלנית. שתי נשים ישראליות נהרגו. רמאללה הפכה לעיר מקלט לדורס מכפר בורקא. הנושא הזה חייב להיות מוסדר. הוא חייב לעמוד לדין לפי כל ההסכמים".

"אי אפשר לדבר על אמון הדדי", טוען יעלון. "מדובר על אינטרסים. יעברו עוד הרבה שנים, אם לא דורות, עד שיהיה אפשר לדבר על אמון. לא השליתי את עצמי לרגע במשך התהליך. הפלשתינאים עדיין צריכים להסביר למה דף חופשי בעזה. למה אחרי הסיכול של חוליית טייבה הם לא עצרו את השייח רנטיסי ואת מחמוד א-זאהר, ראשי החמאס, שקראו לפיגועים. כששואלים מי הפלשתינאים מבחינתנו - שותף, יריב, אויב? לעתים הם זה ולעתים משהו אחר. אני רואה את תפקידי כמי שצריך לנסות להשפיע על כך שהם ייהפכו לשותף". את כוחותיו בשטח מנחה אלוף הפיקוד לפעול ב"חתימה נמוכה": מינימום של פעילות גלויה וחיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינית. את רוב הפעילות נגד מבוקשים או מיידי אבנים עושים כוחות סמויים. רוב המחסומים בדרכים בוטלו. "פלשתינאי יכול לנסוע היום מג'נין לחברון בלי לראות חייל במחסום". במחסומי הקו הירוק שנשארו במקומם שונו ההנחיות: הפיקוח נעשה רק על תנועת כלי רכב. הולך רגל פלשתינאי יכול לעבור דרכם באין מפריע, גם אם אין לו אישור עבודה בישראל. הכל "כדי שמי שלא מעורב באלימות לא ירגיש אותנו".

האם זה יכול לספק את תושב הגדה, שעדיין רואה את אדמתו מופקעת לצורך סלילת כבישים עוקפים, את חייליו של האלוף (חקלאי לשעבר) עוקרים את עצי הזית שלו ואת ההתנחלויות הגדלות בקצב ענק? האם אפשר בכלל לדמיין שלום עם ההתנחלויות?
"השאלה היא לא במגרש הצבאי. אין ספק שהם רוצים מדינה עצמאית. לכל צד יש שאיפות. יש כאן סכסוך של 100 שנה וכל אחד בחלומו רואה 'כולה שלי'. שני הצדדים הולכים לקראת פשרה. אני לא רוצה לתחם את זה: עם התנחלויות; בלעדיהן. אלה סוגיות כבדות ואלה הפערים. החיים, או שהם מביאים לגישור על פערים או לעימות. אינני משלה את עצמי ביחס להמשך". יעלון דוחה את הביקורת משמאל על שיקוליו בפרשת פינוי הבדווים מהמערות בדרום הר חברון. "מעולם לא השוויתי בין פינוי הפלשתינאים לפינוי חוות מעון. כל עניין נבחן לגופו. מי שמקשר הם הגורמים המנסים לטעון שהפינוי נבע מהצורך לשלם משהו להתיישבות על פינוי החווה. זה קשקוש. סוגיית שטח האש עמדה על הפרק לפני הקמת חוות מעון. השטח הוכרז ב-1970. ארבעה פלשתינאים עתרו לבג"ץ בטענה שהם היו בשטח לפני 70'. הומלץ להם למשוך את עתירתם. זה קרה באוגוסט 99', שלושה חודשים לפני פינוי מעון. הייתי צריך לפנותם אז, אבל השהיתי את הפינוי כי היה ברור לי שאם אפנה אותם תהיה פה איפה ואיפה מול ישראלים. פיניתי אותם שבוע אחרי החווה. כל הצגה אחרת היא שקרית". גם אם הצדק אתו נראה כי יעלון, כמו המח"טים שבפיקודו, לא תמיד רגיש דיו למצוקת הצד השני בכיבוש. האם צה"ל היה עובר לסדר היום על מות הפלשתינאית, אם ל-12 ילדים מהכפר ג'בע, מירי החיילים במחסום לפני חודש, אילו היתה זו תושבת העיר החרדית הסמוכה בית"ר? יעלון מתקומם על "הניסיונות לתאר אותנו כקלגסים. יש מצבים שהלוואי שלא הייתי מגיע אליהם. אחרי כל נפגע פלשתינאי העברתי לרשות מסר עם מלוא הצער שבעניין. אני מצטער מאוד על כך שהרגנו אשה חפה מפשע. (אבל) מי שעבריין זה האיש שלה. הוא האחראי לאירוע מבחינתי, הוא שנסע בלי רישיונות ואחר כך ברח בצורה מטורפת כשהוא מנסה לדרוס חייל. למרות הצער, אני לא בהכרח מסיק שהחיילים פעלו לא כשורה. לחיילים במצב הזה מותר וצריך לפתוח באש, בכללים מסוימים. לצערי, יש גורמים ישראליים המתעלמים מהעובדות, מתארים את האירועים בחד-צדדיות ומשתמשים בזה נגד הכיבוש. אני חי טוב עם האירועים האלה? איש מאתנו לא חי טוב עם זה. אבל החיילים פעלו היטב. אילו היה הפלשתינאי מתנהג באחריות זה לא היה קורה". החודשים הקרובים, מאי עד ספטמבר, יהיו גורליים בשטחים לא פחות מאשר בלבנון. האיש המופקד על הזירה הזאת מתאר את עצמו ברוח המונח שטבע הסופר הפלשתינאי אמיל חביבי, כ"אופסימיסט". אנחנו והפלשתינאים, אומר יעלון, משולים לתאומים סיאמיים המחוברים זה לזה בטבורם. "הרי גם אם יהיו גירושים, גם אם תהיה הפרדה - נמשיך להתגורר אתם באותה הדירה".
טביעת האצבעות שלי
משה (בוגי) יעלון, בן 49, יליד קרית חיים, סיים את שירותו הסדיר בנח"ל בדרגת סמל. מלחמת יום הכיפורים החזירה אותו לשירות קבע ולקורס קצינים. משם היתה התקדמותו מהירה יחסית, בין השאר כמג"ד בצנחנים וכמפקד סיירת מטכ"ל בסוף שנות השמונים. בסיירת נחשב לאחד המפקדים הטובים. פרסומים זרים מייחסים לו מעורבות פעילה בחיסול אבו-ג'יהאד באפריל 88'. משם עבר לפקד על חטיבת הצנחנים. אהוד ברק מינה אותו למפקד כוחות צה"ל בגדה בדרגת תת אלוף. הרמטכ"ל הבא, אמנון ליפקין-שחק, מינה את יעלון בצעד נדיר לראש אמ"ן כבר בתפקידו הראשון כאלוף. בתפקיד הזה הצטיין במיוחד, למרות הסתבכות פוליטית אחת, כאשר משך אש מימין בעקבות ההצהרה שאיראן מעוניינת בפיגועים כדי להבטיח את עליית הליכוד לשלטון (לפני בחירות 96'). התפקיד הבא שלו סומן זמן רב מראש: אלוף פיקוד הצפון. אבל ברגע האחרון הוחלט שיעלון דרוש יותר בפיקוד המרכז. קשה לומר שהוא מתחרט על כך. מאז מונה לאלוף נרתם יעלון לא פעם למאבקים שעניינם גיבוי למפקדים מול המערכת המשפטית. "חשבתי שהפרקליטות הצבאית טעתה, גם בפרשת מוני חורב, גם בפרשת דובדבן, שהסתיימה בעונשים מגוחכים אחרי תקופה ארוכה של עינוי דין. חששתי שהתערבות המערכת המשפטית תגרום לזה שמפקדים לא יקחו אחריות ולכן נשכבתי על הגדר, כולל אמירות קשות על הפצ"ר אז, תא"ל אורי שהם. לשמחתי, היום הפרקליטות לא ממהרת להתערב באירועים שאינה צריכה להתערב בהם. להיפך, היא מעודדת טיפול פיקודי".
מה עדיין מחזיק אותו בצבא?
"מה שהביא אותי לקבל החלטה לחזור לקבע. לא יכולתי להישאר בקיבוץ (גרופית) אחרי המלחמה, אף שנבחרתי להיות מזכיר. חשבתי שנכון להשתתף במאמץ שיקום הצבא. האתגר הזה יום-יומי. להיות שותף לעיצוב מערכת היחסים בינינו לבין הפלשתינאים, זו תחושה של אחריות, שליחות וסיפוק. אני יכול להסתכל אחורה על השפעתי על גדוד 890, על חטיבת הצנחנים, על היחידה (סיירת מטכ"ל). לומר: זאת הקומה שלי. שם טביעות האצבעות שלי. זה נכון גם לגבי פיקוד המרכז".
("הארץ", 28.04.2000)


תא"ל יעלון מקורב מאוד לרמטכ"ל\ מאת איתן רבין, יוסי הטוני ועמירה שגב

משה יעלון (בוגי), בן 45, נחשב למקורב מאוד לאמנון שחק. תא"ל יעלון שירת בתפקידים בכירים בצה"ל, ביניהם מפקד סיירת מטכ"ל. על פי מקורות זרים הוא השתתף אישית בחיסולו של אבו ג'יהאד, בפשיטת חיילי קומנדו על מפקדת אש"ף בתוניס, באפריל 86'. כן השתתף בהשתלטות על אוטובוס קו 300 בשנת 84'. יעלון התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל וסיים כעבור שלוש שנים כחוגר. במלחמת יום הכיפורים לחם כחייל מילואים בחטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט והשתתף בצליחתה של תעלת סואץ. לאחר המלחמה התגייס לשירות קבע בנח"ל המוצנח ויצא לקורס קצינים. עד שנת 1979 שירת בחטיבת הצנחנים בתפקידי פיקוד, ובמבצע ליטני היה מפקד סיירת הצנחנים. בשנים 82-'79' עבר לאחת היחידות המובחרות בצה"ל ונלחם בשורותיה במבצע של"ג. לאחר המלחמה מונה כמפקד גדוד בחטיבת צנחנים, לאחר מכן התמנה לסגן מפקד החטיבה. לקראת סיום תפקידו נפצע בעת מרדף בלבנון. בשנת 86' היה בהשתלמות בבית ספר לפיקוד ומטה בקימברלי שבאנגליה, ועם שובו התמנה למפקד סיירת מטכ"ל, בהמלצתו החמה של שחק, שהיה אז ראש אמ"ן. אחר-כך עשה הסבה לשריון. בפברואר 90' התמנה למפקד יחידת הצנחנים. בשנת 92' התמנה למפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית. בשנת 93' התמנה למפקד בסיס האימונים של צה"ל בצאלים, תפקיד שבו הוא מכהן עתה. ליעלון תואר ראשון מאוניברסיטת חיפה במדעי המדינה. הוא מתגורר בדרום הארץ, נשוי ואב ל-3 ילדים. ביולי 92' השתתף יעלון בעצרת של מתנחלים בגדה, שנערכה במועצה האזורית שומרון. במסגרת תפקידו אז שוחח רבות עם המתנחלים. באחת השיחות אמר להם יעלון כי פגיעה בערבים וחסימת צירים תיתקל בתגובה קשה של צה"ל. במאי 93' אמר יעלון כי יש מקום לדאגה מכל פעילות אלימה של יהודים או מניסיון ליטול חוק לידיים ולו למראית עין. במארס 94' היה יעלון העד הראשון שהעיד לפני ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה. הוא אמר לחברי הוועדה כי הצבא הגיש מאות תלונות נגד מתנחלים בעת הצורך, ובחלקן מוצה הדין, ובחלקן לא. יעלון נחשב לאחד המפקדים המובחרים שהיו לסיירת מטכ"ל. בצמרת צה"ל ברור זה כמה שנים שהוא נועד להגיע לראש הפירמידה. "גם אהוד ברק", אומר קצין בכיר, "וגם שחק מחזיקים ממנו כקצין מעולה במיוחד. אני לא מבין את ההפתעה הגדולה במינוי. נכון שזה חריג שמינוי ראשון של אלוף יהיה בתפקיד בכיר כמו ראש אמ"ן, אבל כל מי שעיניו בראשו וקצת מתמצא בהלך הרוחות במטכ"ל, ידע שזה מה ששחק מתכנן".
"אי אפשר לפרט את הפעולות שהוא פיקד עליהן כמפקד סיירת מטכ"ל", אומר אחד מוותיקי הסיירת הבכירים, "אבל בעתיד יידעו. הוא איש יעיל. מקצועי. כל מה שהוא עושה הוא עושה בהשקט ובבטחה והכי טוב שאפשר. כל מה שיתנו לו הוא יעשה הכי טוב. מפקד מושלם". אחד ממפקדי צה"ל הבכירים בעבר הלא רחוק אומר: "יעלון הוא אישיות מאוד בוגרת. שקולה. מאוזנת. איש שיטתי מאוד ויסודי, והשילוב הזה הביא להישגים יוצאי דופן בכל תפקיד שמילא. איש מרשים בצורה בלתי רגילה וצנוע מאוד. ("הארץ", 09.05.1995)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-01-2014 בשעה 10:59.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 16-01-2014, 15:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

קרמבו האמיתי\ מאת עמרי אסנהיים
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/880/957.html
גיבור סרט הפולחן 'מבצע סבתא' יהיה בקרוב ראש אגף האבטחה של השב"כ וישמור על רוה"מ
מאז שצולם ב-99' סרט הפולחן "מבצע סבתא", נפוצות שמועות סביב זהותו האמיתית של האיש שעל פיו יצר השחקן רמי הויברגר את דמותו של סגן אלוף אלון שגיב, הלוא הוא קרמבו המוטרף, הדמות המצוטטת ביותר בסרט, קצין מורעל, חובב מתנדבות וטורף קרמבואים. ובכן, קרמבו הוא לא אחר מאשר ט', לוחם מצטיין בשייטת, שהפך ממש כמו בן דמותו הקולנועי למפקד יחידת מסתערבים בעזה והוזעק אחר כך לשב"כ לפקד על היחידה לאבטחת אישים. בעוד חודשיים יתייצב למבחנו הגדול ביותר עד כה, כשייכנס לתפקיד ראש אגף האבטחה בשב"כ ויהיה אחראי להתמודד עם איומי הימין הקיצוני על חייו של ראש הממשלה שרון, בצל מבצע ההתנתקות הדרמטי. "עזוב אותי בצד", אומר הויברגר. "פשוט עשיתי את העבודה שלי ואחר כך אמרו לי שזה קשור למישהו. רק בדיעבד ידעתי". צח שפיצן, ששיחק בסרט את עידן שגיב, אחיו הצעיר במשפחה, דווקא זוכר שבזמן הצילומים דובר על ט', ההשראה לדמות המוקצנת. שפיצן: "הסיפור ברובו נכון. תמיד אמרו לנו ש-95 אחוז אמת וחמישה אחוזים בדיה, אבל לא סיפרו לנו מה נכון ומה לא". יוצר הסרט מיתמם משום מה. "אני לא יודע על מה אתה מדבר", הוא שולף מיד כשהוא נשאל על הקשר בין קרמבו לט'. אבל אתה מתאר לעצמך שעכשיו, עם המינוי החדש שלו, עולה הקשר שלו לסרט. "אני לא מתאר לעצמי כלום. אין שום קשר, זה כמו שאומרים שאימא של פרס ערבייה".
מפקד הפושטים
"הקיבוץ לא יממן לוויה או חתונה של מי שלא חי בו בשנתיים האחרונות‭."‬
"וממתי זה‭."?‬
"זה תקנון חתונות ולוויות‭."‬
"אה, דבורה, הסבתא שלי תרמה פה פסנתר כנף, אודיטוריום וחצי מהטלוויזיות. זה גם רשום בתקנון‭."?‬
"או קרמבו, אני ממש מצטערת‭."‬
"דבורה, מצדי את יכולה לקחת את כל התקנון הזה ולדחוף אותו לתחת השמן שלך, אם רק נשאר מקום אחרי מה שקלאודיו דחף לך שמה בחדר הנצחה, שדרך אגב, גם אותו סבתא שלי תרמה‭."‬
(דיאלוג בין קרמבו לדבורה בסרט "מבצע סבתא‭("‬
ט‭,44 ,'‬ נולד וגדל בקיבוץ כיסופים שליד רצועת עזה. בסרט הפך הקיבוץ ל"עסיסים‭."‬ כמו לקרמבו, גם לט' שני אחים, אלא שבמציאות הוא לא הבכור אלא ילד הסנדוויץ‭.'‬האב,עמי,היה בן יחיד להורים אמידים יחסית שעלו מארצות הברית. המשפחה המיוחסת תרמה לקיבוץ תרתי משמע, בצד הכספי והרוחני. ציפורה, האם, היתה תימנייה שהגיעה לכיסופים במסגרת חברת הנוער. "הם היו זוג נפלא עם ילדי שוקולד נהדרים‭,"‬ אומרת חברת קיבוץ, "סמל לזוג כייפי‭."‬ והיתה, כמובן, גם סבתא. קראו לה אסתר, לא חיה כמו בסרט, אבל גם לאסתר היו המוזרויות שלה. היא היתה אחותו של ישראל גלילי ז"ל, השר החזק לצד גולדה. כששימשה כספרנית בקיבוץ כיסופים החליטה יום אחד להפסיק להשאיל ספרים לחברים. לימים נלקחה לבית אבות. כשהלכה לעולמה נקברה בקיבוץ. ממש כמו בסצנה הבלתי נשכחת ב"מבצע סבתא‭,"‬ ארון הקבורה נשבר לפני ההורדה לקבר. "ממש איך שהורידו את הארון מהאמבולנס הוא התפרק‭,"‬ נזכרת חברת קיבוץ במעמד. "בא לנו לבכות ולצחוק ביחד‭."‬ כמו בסרט, ט' ואחיו התייתמו מהוריהם. כשאביו מת בנסיבות טראגיות, ט' היה בן שבע. מספר שנים אחר כך נפטרה האם ממחלה. מנוחה חולתי היתה המחנכת של ט' בשלוש השנים הראשונות בבית הספר. חולתי: "היה לו מאוד קשה אחרי שאביו נפטר. הוא היה עצור, אולי אפילו כועס. למרות הקשיים אפשר היה לראות עליו שהוא ילד פיקח עם ידע רחב מאוד מהבית. היה לו מעמד מרכזי בחברה, הבנות מאוד אהבו אותו, הבנים אולי פחות. כשהוא רצה משהו הוא ידע להשיג אותו‭." ‬ שכבת "דרור" שאליה השתייך ט' מנתה 12 ילדים. ט‭,'‬ המנהיג הכריזמטי היה שובב גדול, אפילו פושטק, אתלט עם שרירים תפוחים שאהב לחולל מעשי קונדס. יאיר ברזילי, בן גילו של ט' מהקיבוץ, אומר עליו שהיה מפקד בנשמתו כבר מילדות, ומיד מפסיק. "תמיד אומרים את זה בדיעבד‭,"‬ הוא אומר, "אבל ט' באמת היה תמיד המארגן והאחראי על הכל‭."‬ באחד מטיולי הכיתה שילם ט' על ההשתוללויות שלו כשהחליק מהמדרגות ונפל על הראש. הוא איבד את ההכרה ואושפז בבית חולים. במשחק "פינות‭,"‬ שדורש צלילה ארוכה מקצה אחד של הבריכה לשני, אף אחד לא יכול היה להתמודד מולו. "הוא היה טוב בללכת מכות‭,"‬ מעיד ברזילי, "אם היה צריך להפליק, הפליק. פעם רבתי איתו, ואני רע מאוד במכות. ניסיתי לתפוס אותו והוא בצ'יק השתחרר ולפת אותי בלפיתה שחצי שעה אחר כך לא יכולתי להשתחרר מהכאב. הוא היה סוגר עניינים בשנייה. אינסטינקטים של חתול‭."‬ חבר אחר מעיד שט' נחשב לידען ביחס לשאר חבריו. "בשנת בר מצווה הביאו לנו חב"דניק שיסביר לקיבוצניקים חילונים כמונו קצת יהדות‭," ‬הוא נזכר, "כל הכיתה שתקה כמו דג ורק ט' שאל כל הזמן‭."‬ את שנות התיכון עשה ט' ב"מעלה הבשור‭,"‬ בית ספר אזורי לא גדול. "הוא היה שקט, לא קופץ בראש, תלמיד ממוצע‭,"‬ נזכר רן כרמין, חבר לכיתה. "ספורטאי טוב, בחור יפה, בנוי מצוין, עם שערות עד הכתפיים כמו שהיו אז לכולם ובנות אהבו‭."‬
"הוא הגיע מין שובב מטורף כזה שעושה שטויות ויום אחד הוא התאפס על עצמו והפך לאדם עם חוש אחריות‭,"‬ מעידה חברה אחרת, "מעורב ופעיל בכל דבר אפשרי. אם היה צריך לסמוך על מישהו שיוציא לפועל פרויקט, הוא היה האיש‭."‬ אחד מאותם פרויקטים היה הצגת סוף השנה של י"ב. ברזילי: "הוא חיבר וביים את ההצגה. זו התבררה כמין סטירת לחי לקיבוץ ולהורים שלנו מבחינת המסר. הצגנו אותה בגאווה גדולה וזה עשה רעש. הזמינו אותנו לשיחה עם מוסדות הקיבוץ לשמוע מאיפה באות כל הטענות האלו, מה לא בסדר. ט' דחף לי את הטקסט ליד ואמר לי מה התפקיד שלי. לא כל כך שמתי לב למה שאני אומר. דברים בנוסח 'אין גאווה במקום הזה‭,'‬ 'המבוגרים עשו את שלהם וזהו‭,'‬ כל מיני הצהרות שאני לא יודע מאיפה הוא הביא. אני חושב שהוא היה מאוד גאה בזה‭."‬
"הוא היה איכותי מההתחלה"
"הוא כבש לבבות לא רק בקיבוץ אלא בכל מקום שהגיע אליו‭,"‬ מעידה בת קיבוץ. ברזילי: "בשנות הנערות באו לקיבוץ מתנדבות מחו"ל שהיו בחורות צעירות עם המון חופש, בלי הורים על הראש וזה התחבר פנטסטי. בשנים ההן בקיבוץ, כשעוד לא ידענו מה זה איידס, היתה חגיגה. ב'מבצע סבתא' זה רמז קטן למה שבאמת היה. ט' היה בהחלט פעיל בתחום. כל קבוצה חדשה של מתנדבות שהיתה באה הוצבה כמשימה הבאה. רחצות ליליות משותפות היו הישג. כמעט ולא היה בילוי אחר‭."‬ כשהיה בן ‭,17‬ הלך ט' לשבוע גדנ"ע צלילה, שהיווה גם מבדקים לשייטת. לפני כן אמר לחבריו, "אני בחיים לא אהפוך את התחביב שלי למקצוע‭,"‬ כשהוא מתכוון לצלילה. אחרי שעבר את המבדקים שינה את דעתו. עוד לפני שהתגייס, התנדב ט' ב‭'79-‬ לשנת שירות במסגרת הנוער העובד בחולון. את אחת מחברותיו בקן הוא הכיר לאחיו הגדול ולימים השניים התחתנו. "גם בשנה הזאת היתה לט' פוזה של מפקד‭,"‬ מעיד מכר משנת השירות, "הוא היה מסתובב ברכב בין הקנים. זה הטיפוס. יש לך הרגשה תמיד שהוא יודע מה הוא עושה‭."‬ בפברואר 1980‬החל ט' מסלול לוחם בשייטת ‭.13‬ הפרחח מהקיבוץ עשה תפנית של 180 מעלות. "כבר בתור חניך הוא היה רציני, רציני מדי אם אתה שואל אותי‭,"‬ אומר עמי הולנדר, שהיה מדריך צלילה במסלול. "בגיל 19 עושים גם קצת שטויות. הוא לא עשה. הוא לקח את הדברים ברצינות‭."‬
"הוא היה איכותי מההתחלה‭,"‬ מסכים חנן שמש, בן מחזור מהשייטת, "מהמובילים של המחזור. מסוגר עם הקבוצה הקטנה שלו, מאוד אינדיבידואליסט, בעל רמת מוסר סופר גבוהה. פדנט עד לפרטים הקטנים. הוא נחשב לחייל בכל רמ"ח איבריו, אבל אי אפשר להגיד שהוא היה מהחבר'ה. לפעמים אנשים קצת חתכו מהקורס, קצת עיגלו פינות. הוא נשאר פריק צבא עד הרגע האחרון. הבדיחה עליו היתה שגם כשהוא שיכור, והוא אף פעם לא היה, הוא עדיין שוכב ברתק עם הנשק‭."‬ חבר אחר מהשייטת זוכר דווקא שט' לא הפך לסגפן ומספר על אירוע שבו "אי אפשר היה לגרד את ט' מהרצפה" אחרי שגמע בקבוק ויסקי. כשסיים מסלול, מצא עצמו מחזור פברואר ‭'80‬ בשיאה של מלחמת ההתשה שהתנהלה בצפון. בשל תכונותיו המשובחות כלוחם, צורף ט' ליחידת הפשיטה היוקרתית של השייטת. זמן קצר אחר כך יצא לקורס קציני חי"ר. "הוא גמר את השלב הזה כמצטיין עם הראש הפתוח שלו והרצון ללמוד דברים חדשים‭,"‬ מספר אילן ארד, שפיקד על שלב ההשלמה. "עשינו שינוי בהיבט של עבודה לפי יעדים, דברים שהיום הם ברורים והרבה מאוד ארגונים עובדים לפיהם. הוא ידע להפנים את זה מהר מאוד‭."‬ מאוחר יותר, לקראת אמצע שנות השמונים, לקח ארד את ט' להיות קצין בבית הספר בשייטת. אחד מחניכיו היה ארז צוקרמן, היום מח"ט גולני. חניך בצוות המקביל היה יוסי קורקין, לימים מפל"ג הלוחמים שנהרג באסון השייטת. ארד: "הוא עשה את זה נפלא, גם ברמה של החדרת השינויים וגם ביישום בשטח. הרגישות שהוא גילה עם האנשים שבתה את לבי. הוא נכנס מתחת לעור וחש מתי צריך להגיד מילה טובה ומתי לתת על הראש. הוא חי את הבנאדם שמולו‭."‬ השייטת של אותם ימים היתה עסוקה בפעילות מבצעית רבה. היחידה חיה מנוהל קרב אחד לשני. ט‭,'‬כלוחם ואחר כך כקצין ביחידת הפשיטה, השתתף בעשרות פעולות מהים, שקטות ורועשות, במהלך מבצע של"ג ואחריו. חבריו הסכימו לומר שכמה ממחבלי הפתח והחיזבאללה "נתנו בו את מבטם האחרון‭."‬ בין השאר השתתף ט' בפשיטה על חוף האוואלי בתחילת המלחמה בלבנון. לימים קיבל את הפיקוד על יחידת הפשיטה. לקראת אמצע שנות השמונים,השתחרר ט' מהצבא.
הוא חזר לקיבוץ, שינה מוד ועבד כמטפלת של קבוצת "נרקיס" וכרכז שכבת הנעורים. "הוא היה זה שמעיר את הילדים, מכין להם את התה והחביתות בארוחת הבוקר‭,"‬ נזכרת אחת החניכות. "היינו עשר בנות מתוך 14 בשכבה. זה גיל שההורמונים מתחילים לעבוד. הוא היה לובש מכנסי עבודה קצרים, כחולים, צמודים,בלי תחתונים.בבוקר הוא היה שם רגליים על הכיסא ושותה את הקפה בפישוק. השיגעון שלנו היה לראות את הביצים שלו מציצות מהמכנסיים. לא היתה לו חברה ותמיד שאלנו איך החתיך המושלם הזה, גבר חלומותיה של כל אישה, לא מוצא את האחת. תמיד שזוף, תמיד עם ריבועים בבטן, שיער קצוץ‭."‬
יפיפיה מלוכסנת
"איזה פצצה, לא יאומן".
" רק שלא תגמור לנו כמו מוטי בננה בציריך, הא? ".

(שיחה בין קרמבו לחבר קיבוץ, "מבצע סבתא")
אחרי שהיה מטפלת, טס ט' עם חברים למזרח. לארץ חזר עם יפהפייה מלוכסנת שהפכה בת זוגו לתקופה. אחר כך הצטרף שוב לשייטת. מכר: "הוא סיפר שמכר תמונות ביפן וחזר כי הרגיש שהמדינה והצבא קוראים לו, הוא שב ממקום של שליחות". החזרה לשייטת סימנה את ט' כמי שמסוגל לטפס עד קצה הפירמידה. ביולי87' השתתף במארב גדול על החוף מדרום לצידון, הראשון בארבע שנים שבו השתתפו לוחמי השייטת. שבעה מחבלים נהרגו, ארבעה נפצעו. אחד הקצינים שטיפחו אותו בשייטת היה רן גלינקא, לימים מפקד היחידה. גלינקא: "הוא היה כוכב. אחד שצריך לחוות את הדברים לעומק. תיכנן מבצעים טוב, עם הרכב אימונים נכון, נוהל קרב מסודר, תחקיר יסודי ואחר כך שוב תכנון וביצוע יסודיים לאור הלקחים". בתחילת שנות התשעים, הצטרף ט' לקורס חובלים, מה שהעיד על רצון להשתלב בדרגות בכירות יותר בחיל הים. לקורס הגיע כרב סרן." אני זוכר אותו כבנאדם מאוד מרשים", מספר אביעד שיינין שהיה חניך בקורס. "באחת הפעמים יצאנו כזוג להפלגה ארוכה באילת. הוא החזיק את ההגה ואני הייתי צופה שלו. הים היה די סוער ולא סימפטי. כדי להתגבר הוא שם על העיניים משקפי צלילה וחליפת סערה. העברנו איזה שעתיים שלוש שהיו מאוד מהנות בהפלגה כנגד הרוח והגלים הגבוהים". למרות שהפך לחובל, לא המשיך ט' בחיל הים. התפקיד הבכיר ביותר שמילא בשייטת היה מפל"ג לוחמים. הפירמידה הלכה והצטמצמה וט' רצה להתפתח. ב-93' הגיעה ההצעה לפקד על שמשון. גלינקא: "המלצתי לו לעזוב. חשבתי ששם הוא יקבל עצמאות". לא כולם בשייטת חשבו שט' קורץ מהחומר שממנו עשוי מפקד הקומנדו הימי. דודו שיק, שהיה בתחילת שנות השמונים סגן מפקד השייטת, חושב אחרת. שיק: "ט' היה צריך להיות מש"ט. זו תקלה חמורה ששיחררו אותו ולא התעקשו עליו בחזרה. מישהו כנראה לא רצה שהוא יהיה המפקד. הוא נראה לי יותר טוב מהמועמדים שהיו אחריו."
כשוילנאי התאהב ב -ט'
"תקשיב לי טוב, מאיר כהן. אני שם עליך זין כזה גדול. עליך ועל הקצינים המזוינים שלך. למה מה קרה? נהיית 158 עלה לך השתן לראש?"
( קרמבו לאלוף הפיקוד מאיר כהן, מתוך "מבצע סבתא" )
אלוף פיקוד הדרום, מתן וילנאי, היה אובד עצות בתחילת שנות התשעים. יחידת שמשון, המסתערבת של אוגדת עזה, שיוועה למפקד איכותי. היחידה, שהוקמה בסוף שנות השמונים מאפס ,לא הספיקה להצמיח מפקדים כוכבים משורותיה, והידיעות על פעולות הטרור שמכינים המחבלים ברצועה דרשו מענה. את התשובה מצא וילנאי בשייטת. ראשון הגיע דני שחר. ט' הגיע לפקד אחריו. במקביל להגעתו, נשלף אורי אזולאי (שלימים נהרג בלבנון) מסיירת מטכ"ל לשמש מפל"ג לוחמים. תוך זמן קצר הטיסו השניים את שמשון שנות דור קדימה. "דיברתי עם דידי יערי ושייקה ברוש, שניהם מפקדי שייטת לשעבר, כדי לקבל חוות דעת", נזכר וילנאי. "הם אמרו לחטוף את ט'. הוא עצמו רצה לצאת מהחממה של השייטת למשהו אחר. התאהבתי בו ממבט ראשון. ראיתי שהוא איש כלבבי, חמד של בחור, בעל מקצוע שמבין את העניין ושהוא רוצה לעשות את זה. הוא טיפוס מחייך ואני אוהב כאלה שגם כשהם נמצאים בלחץ מחייכים". הצעד הראשון של ט' בשמשון היה החדרת משמעת צבאית נוקשה יותר ליחידה. אחר כך באו השינויים הארגוניים שאותם למד בהשלמת הקצינים בשייטת 13 ושאותם ניסה להטמיע כמה שנים מאוחר יותר גם ביחידה לאבטחת אישים של השב"כ. לוחמי מחזור נובמבר91', אז צוות צעיר, נזכרים איך בפעם הראשונה שיצא איתם לפעילות מבצעית, קנה ט' צ'ופרים בשק"ם כאחרון הלוחמים וחילק לכולם. כמי שבא ללמוד את השטח, יצא המפקד החדש לאחת הפעולות הראשונות שכוב בבגאז' הרכב המסוערב. אופיר, לוחם ביחידה: "יום אחד הוא הגיע, אמר שהוא נמצא באוגדת עזה ושאל אם אנחנו יכולים לאסוף אותו לסיור באחד ממחנות הפליטים. כשהוא הגיע, הלוחם שישב ליד הנהג בא לשבת מאחורה. ט' אמר:'לא, לא, שב. אני רוצה ללמוד'". ט' הצטייר כקיבוצניק פשוט, לא מורם מעם, קפדן ומקצוען, כזה שיודע מה הוא עושה. באחד התרגילים עלו שני לוחמים מעבר לתקן המקובל על הרכב הצבאי המנהלתי. ט' זרק אבן לתוך הרכב הצפוף וצעק: "רימון". הלוחמים התמהמהו בפריקה. הלקח הופנם. מיכאל, לוחם בשמשון: "אתה יוצא למבצע ראשון והבנאדם מתחיל להצליף בך. כל אחד נבחן מה הוא צריך לעשות. יושבים בחדר 30 איש.אתה לא יודע, אתה עף. אחרי מבצעים מוצלחים היינו מתחקרים לפעמים שש שעות. בהיתקלויות הוא היה רוצה לדעת כמה כדורים כל אחד ירה. פתאום הירי הפך להרבה יותר מבוקר. אם היינו עושים אימון ביבש ומישהו כביכול היה נפגע מאש כוחותינו, הוא היה מכריז על יום עוצר אימונים לתחקור."
"יש לו וואחד קור רוח"
"לא מזמן אלון קיבל תפקיד מסווג ביחידת המסתערבים בעזה, אז כדי לא לנהוג כל יום מעזה לתל אביב, הוא חזר לגור בעסיסים על תקן של תושב חוץ".
( מתוך "מבצע סבתא")
על הנוקשות והסגירות חיפה ט' ביכולות המבצעיות. באחת הפעילויות יצא מבוקש מתוך ערימת ארגזים וריסס עם קלצ'ניקוב צוות שהלך בצמוד לבית סמוך. מיכאל: "ט' ואורי אזולאי ז"ל הטביעו לו רימונים כמו בכדורסל לתוך הארגזים וחיסלו אותו תוך חמש שניות. אתה רואה שהבנאדם תותח תחת אש והוא מרוויח את הכבוד שלו. ביום אחר עמדתי לידו באל-בורייג'. סגרנו על איזה בית ופתאום התחילו יריות. הוא ישר קלט שמישהו יורה מהצד השני. כולם מורידים את הראש ומתחילים לרסס, והוא מרים את הראש ומראה מאיפה האש יוצאת. זה נשמע חפיף, אבל כשיש יריות מתחיל גיהנום. בשביל להרים את הראש ולראות מי יורה ומאיפה, צריך וואחד קור רוח". בין ט' לאזולאי המפל"ג נוצרו יחסים מיוחדים. אזולאי היה מפקד היחידה בפועל וט' קיבל את ההחלטות האסטרטגיות. אופיר: "אם אורי היה נותן נאום לפני שיוצאים למבצע מסובך ומשלהב את כולם, ט' לא היה אומר:'אני המפקד הגדול ואני אגיד את המילה האחרונה'. לעומת זאת, אם הוא ראה שמה שנאמר לא מספיק, הוא היה מכניס את כולם לטירוף ויוצא". באחד הימים זיהו תצפיתני צה"ל חמושים במכללה בעזה. לוחמי שמשון סגרו מסביב למבנה. בתוך המכללה היה מסגד. מפקד החטיבה הצפונית אסר על הלוחמים להיכנס תוך כדי ירי. ט' איים לקפל את הכוחות. המח"ט ניסה לגייס כוחות אחרים ולא הצליח. ט' ניצח. הכניסה בוצעה באש חיה. לבסוף התברר שהנשקים שברשות המחבלים היו העתק מדויק של רובי אם-16 שהורכבו מצינורות גומי כדי לבלבל את צה"ל. במקביל לפעילות המבצעית, החלו הסכמי אוסלו של ממשלת רבין לתפוס תאוצה. שמשון נדרשה לפנות את בסיסה ברצועה. הפתרון, שילוב של כורח המציאות ושל מוצא מפקד היחידה, היה קיבוץ כיסופים. אחרי שנים במרכז שב ט' כתושב חוץ לקיבוץ, ממש כמו בסרט, והביא את היחידה עימו. התקופה בכיסופים הביאה איתה הווי חדש ופרוע. בתחרות הצגות שנערכה במסיבת פורים חיקה אחד הלוחמים את ט'. הוא עלה לבמה לבוש סנפירים, משקפת צלילה ושנורקל. באותה תקופה התרוצצו שמועות שט' מנהל רומן סוער עם פקידתו של מפקד האוגדה.יתר המציגים התקשרו כביכול אל הלוחם שגילם את ט' ושאלו אותו היכן הוא נמצא. הלוחם ענה שהוא בישיבה חשובה מאוד אצל מפקד האוגדה, תוך שהוא מנענע את אגנו בתנועה שלא הותירה מקום לספק. ט' התגלגל מצחוק. אחר כך תפס את הלוחם המחקה ואמר לו:'אהבתי. סחתיין על הביצים שיש לך'". ההצלחה היחסית של ט' בשמשון לא נעלמה מעיניו של "המכבש", כינויו של אבי דיכטר, אז ראש מרחב דרום בשב"כ. ב-4 בנובמבר95' נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. דיכטר מונה לראש אגף האבטחה בשב"כ. עמי אילון, שהתמנה לראש השירות, החליט בעצה אחת עם דיכטר להצניח את ט' לפקד על היחידה לאבטחת אישים, הגוף המוכה והרגיש ביותר בימים שאחרי הרצח.
"דיכטר חשב שמצא את מאור הגולה"
"קרמבו התקדם בזרועות הביטחון, והיום אפילו אתם מכירים אותו, אבל בשם ק' ".
(מתוך "מבצע סבתא")
ט' הגיע לשב"כ כשנה לאחר הרצח. היחידה לאבטחת אישים כבר לא היתה אותו סיר לחץ מטורף של החודשים הראשונים לאחר הטראומה, אך עדיין גוף מוכה, היסטרי. מספר המאבטחים גדל פי שלושה לפחות, מה שזיכה את היחידה בכינוי "האוגדה". המרמור , שנבע גם מירידת ערכה של היחידה בתוך השב"כ ומחוצה לו, החל לצוף. לקלחת הזו הוצנח ט'. קני התנגדות חריפים צצו. "ההבאה של ט' נבעה מהתפישה האישית של אילון שהוא בא להציל את השירות", מסביר איש שב"כ לשעבר, ששירת באותה תקופה. "זה נתפש כסוג של פטרוניזם והתנשאות. התקופה של ט' ביחידה לאבטחת אישים לא היתה תקופה של התקדמות. קשה לבוא אאוטסיידר מבחוץ בלי להבין דבר באבטחה. מי שעומד בראש היחידה איננו מנהל שמחזיק תחתיו יועצים. הוא חייב לרדת לפרטי פרטים, לשלוט בחומר. ביחידה ראו אותו כמרחף מעל הנושאים ולא מצוי בתוך החומר ולכן הוא לא היה אינסטנציה מקצועית או ניהולית ".
"דיכטר הביא אותו וחשב שהביא את מאור הגולה", מקטרג בכיר אחר, "הוא הפך מסגן אלוף שאחראי על 30 לוחמים לבעל תפקיד ברמת תת אלוף. זה היה בדיחה. כשהוא הגיע, לא ספרו אותו ממטר. זה פגע בנו". מכר של ט' מימי שמשון ואחר כך מהשב"כ אומר: "ביחידה הנהלים היו זקוקים לרענון וט' היה בנאדם מתאים. אבטחת אישים זה אנשים שתופשים מעצמם, עם אגו מנופח ומכאן מתחיל הכל. הפיצוץ היה בלתי נמנע. אנשים לא קיבלו את זה בהתחלה, היה אנטגוניזם, אבל הבינו שהבנאדם הוא איש עשייה והתכנסו מאחוריו". אילון ודיכטר שגיבו כל מהלך שלו. כך, למשל, ביטל המפקד החדש את ההחלטה לצייד את המאבטחים בטרקטורונים, למרות שאלה כבר נרכשו בעשרות אלפי שקלים בתקופת קודמו בתפקיד. "הוא היה מוזר", אומר ע', מאבטח בכיר שעזב את היחידה ומצדד בט'. " לאנשים ביחידה היה קשה כי כולם שם בורסים, ראש צנחנים קשה כזה. הוא היה קצת עפיפון, בניגוד להם, פותח את הראש, מקשיב, שואל שאלות, לא במסורת המאוד נוקשה של היחידה. באירוע של ראש הממשלה, לדוגמה, היה נהוג לסגור מתחם לתקשורת. קראו לזה 'המכלאה'. הוא היה בא ואומר שהעיתונאים הם לא האויב. אנשים היו משתגעים. זה היה שובר להם את המילה. הוא היה יורד לפרטים ומנסה לא להקשות על חיכוך עם אוכלוסייה, מה שהיה לא פופולרי. היחידה היא מקום נורא סגור והוא לא היה בקליקה של אף אחד. לא חבר של זה מהצנחנים ולא עשה קורס מאבטחים עם ההוא. הוא גם באופי שלו מאוד בודד. המנהלים של היחידה היו מין חבורה שיוצאים, מבלים ביחד. כולם היו מתלבשים בפאסון עם העניבות שלהם, קשוחים, והוא היה שלוך כזה. היה בא איתנו, עושה אימונים וחוטף מכות, כי הוא לא היה איזה ג'אבר. יש לו מבנה גוף בינוני קטן כזה ושם יש הרים". ביחידה הופתעו לראות את ט' נועל נעלי ספורט באמצע יום עבודה ויוצא מהמטה לג'וגינג בירקון. הוא האריך את מסלול הריצה בבוחן היחידה מ-3,000 ל-5,000 מטר , בטענה שריצה שכזו מתאימה יותר לדרישות מהמאבטחים. "אתה יודע מה זה מוסד ריצת ה-3,000 באגף האבטחה?", שואל מאבטח לשעבר בלגלוג, "זה בערך מאז שהקימו את המדינה. החלו שאלות,'מה פתאום הוא מתערב לנו? פתאום מאבטחים זקנים צריכים לרוץ 5,000?', זרמו איתו, שיתפו פעולה, אבל אמרו,'הוא לא משלנו'. עד יומו האחרון ביחידה הוא היה 'לא משלנו' כזה".
סכסוכים ביחידה
משבר אמון נוסף אירע בעת נסיעה לחו"ל. ט' הרים את הז' קט וחשף את כלי הנשק שלו בטעות. ע': "בחו"ל, האסון הכי גדול זה שייחשף הנשק שלך. הוא קפץ מעל גדר אם אני לא טועה והנשק כאילו נחשף. זה נורא אפיין אותו. הוא היה מצ'תקמק וקרה שעשה שטויות כמו אחרון המאבטחים הצעירים. מצד שני הוא קשוב, חושב על דברים שאחרים לא חושבים". למרות הביקורת מצד המנהלים, משובים שנערכו בקרב המאבטחים הראו דווקא אהדה לט'. אולי היתה זו הפשטות שלו שקנתה אותם. "היה לו ז'קט אחד מצ'וקמק ואיזה שתי עניבות שבקושי הצלחנו לשים עליו", מסביר אחד הקולגות, "הוא קיבוצניק כזה. הבית הלבן, ארמון האליזה והדאונינג 10 לא דיברו אליו. אבל הוא הביא איכויות אחרות. בתחקירים הוא הנהיג סטנדרטים מאוד גבוהים. בדרך כלל הוא היה מתחיל ב'אני טעיתי'. הוא לא התבייש לקחת על עצמו אחריות". את הקרב המר ביותר בתוך היחידה ניהל ט' עם סגנו ש', מתנגדו העיקרי. לעתים נדרשו הפקודים לבחור מחנה. "הסיפור עם ש' היה ביזיון אמיתי", אומר חגי טל, רמ"ח מבצעים לשעבר של היחידה לאבטחת אישים. טל החליף את ש' במחצית השנייה לכהונת ט'. "ש' הלך למאבטחים וסיכסך בינם לבין ט'. אם הוא לא היה מצליח בצורה פרונטלית, בדיונים, הוא היה הולך מאחורי הגב. ט' התמודד עם זה יפה מאוד. אחד הדברים שמאפיינים אותו זה עור פיל.הוא עקשן ולא אכפת לו מה מדברים. היה לו גם גיבוי מקצועי וחברתי של אילון. לא שהוא ניצל את זה, אבל טוב שראש יחידה יכול מדי פעם להיכנס ללשכת ראש שירות ולסגור דברים". אגב , בקרוב ייאלצו ט' וש' לעבוד ביחד שוב. ט', כראש אגף האבטחה, יהיה אחראי על ש', בתפקידו הנוכחי, ראש אבטחת אל על. תקופתו השנייה של ט', עם חגי טל לצדו, נחשבת למוצלחת יותר. ט' הצליח סוף סוף להתאקלם. טל: "הוא הוריד את היחידה חזרה למציאות ועשה את הדברים יותר מקצועיים, מתוכננים לטווח ארוך. הוא הביא ליחידה תכנון בכוח אדם, העמיד סטנדרטים אובייקטיביים לקידום מפקדים ומאבטחים. טרם הגעתו היית צריך להיות חבר של ההוא ומכיר את הזה כדי להתקדם. יש לו גם כישרון מאוד ייחודי בבניית אופק שירות. זה נתן יציבות והביא שקט תעשייתי".
"תקופה של כישלון טוטלי"
"קרמבו, כל האוגדה מחרבנת עליך. לא יאומן איזה פראייר אתה! לא יאומן!"
(פקידת הלשכה לקרמבו, מתוך "מבצע סבתא" )
בקיץ 2000, סיים ט' את תפקידו ביחידה לאבטחת אישים. משם, במקביל לתחילת אינתיפאדת אל-אקצה, עבר לאגף המבצעים היוקרתי של השירות. במהלך השנים האחרונות פיקד על שתי יחידות באגף. הדעות על תקופתו במבצעים חלוקות. לטענת מתנגדיו, תפקודו כמפקד היחידות היווה מבחן לקראת מינויו האפשרי לראשות האגף, אלא שהיכולות שהפגין עוררו התנגדות למינוי מצד בכירים בשירות. "זו היתה תקופה של כישלון טוטאלי", אומר גורם בשירות המתנגד לט'. "הוא לא נמצא מתאים לעמוד בראש האגף. הוא לא ניהל נכון את המחלקות. תכנון ואישור מבצעים ברמת ארגון של המטה זו סוגיה מורכבת, רגישה, בעייתית, הדורשת ניהול בזמן אמת ונטילת סיכונים מחושבים. יש מרקם שלם שהופך את הפעילות הזאת למאוד רגישה. חוות הדעת היתה לבסוף חד משמעית וקבעה שאין לו עדיין את הכלים לעמוד בראש האגף".
"אני חושב שבאגף המבצעים הוא הסתדר פחות טוב מאשר ביחידה לאבטחת אישים", אומר חגי טל. "אתה יכול להיות ראש היחידה בלי שהתעסקת אי פעם באבטחה, אבל אני לא בטוח שעל היחידה המבצעית אתה יכול לפקד בלי שצמחת מלמטה. למרות זאת, גם שם הוא הגיע להישגים. אם היחידה היתה מתמוטטת זה משהו אחר, אבל כולם באים ונותנים קרדיט לדיכטר. דיכטר, אחרי הכל, לא ישב בפינת הסמטה השמאלית בשכם. אנשי היחידה היו שם. ט' היה שם". לפני כחודש, פורסמה ההחלטה למנות את ט' לראש אגף האבטחה, גוף ענק האחראי על אבטחת אישים, נציגויות ישראליות בחו"ל, תעופה, מתקנים ומידע. במיוחד בתקופה הקרובה, מדובר באחד התפקידים הרגישים במערכת הביטחון. על ט' ואנשיו תוטל האחריות הישירה לבטחונם של בכירים כמו שרון, פרס, מופז ואחרים, שסומנו על ידי גורמים קיצוניים שמבקשים למנוע את ההתנתקות.
תגובות צוננות
רבים בשירות לא שוכחים לט' את עובדת הצנחתו מבחוץ. בהתאם, חלק מהתגובות למינויו היו צוננות. במסדרונות לחששו שאילון ודיכטר הבטיחו לט' ראשות אגף ולמעשה "סימנו מראש את המטרה ועכשיו יורים את החצים". חגי טל: "יש אגדות כאלו, אבל אני לא מאמין לזה. עובדה שעברו שלושה ראשי שירות שהמשיכו לקדם אותו ולהאמין בו. אם זה היה רק על סמך הבטחה של אילון מישהו היה עוצר את זה". האגף נכנס לתקופה הכי קשה שלו מאז רצח רבין", מסביר טל. "לתוך הסמטוחה הזאת ט' נכנס. זה האגף היחידי שיכול להפיל ראש שירות. יכולים להתפוצץ 50 אוטובוסים בשנה ולהיהרג אלף איש בארבע שנים וראש השירות יוצא כמנצח הכי גדול של הלחימה בטרור, אבל כשנהרג ראש ממשלה אחד, הוא ילך הביתה בבושת פנים. לכן המינוי של ט' לראשות האגף זו הבעת אמון מאוד גדולה. כמו שאני מכיר אותו, הוא מאוד נחוש ובא עם הרבה מרץ ורצון להצליח. הוא האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון. הוא יביא פשטות, דיבור בגובה העיניים. בניגוד לאחרים, הוא יהיה הרבה פחות בוושינגטון והרבה יותר בניקוסיה, אתונה, קהיר וירדן". ("מעריב", 11.03.2005)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 19-01-2014, 10:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 27 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "ראיון פרישה מבמחנה עם מפקד פו"ם היוצא, תא"ל הראל כנפו"

אני לא מבין למה שמת את הכתבה הזו לאחר שהעליתי אותה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 26-01-2014, 11:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

הכתבה:
"מתקפת מנש"\ מאת עודד שלום


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
("ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, ‏ 24.01.2014, עמודים 10, 12)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 31-01-2014, 10:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.israelhayom.co.il/article/154065
ההסתה מחבלת בסיכוי לדו־קיום\ מאת לילך שובל

האלוף איתן דנגוט, מתאם הפעולות בשטחים, מסיים השבוע את אחד התפקידים המורכבים בצה"ל · בראיון פרישה עימו, מתייחס להישגים הביטחוניים בתקופת כהונתו ("הרחוב הפלשתיני שונה, לאזרחים יש מה להפסיד") · ופוסל אפשרות של אינתיפאדה שלישית ("לא מתאים לרוח התקופה")

בשבועות האחרונים לציבור נדמה כי היחסים בין הרשות הפלשתינית לבין ישראל עלו על שרטון. אבל בחדרי חדרים נראה דווקא כי התיאום בין הרשות לישראל זוכה לעדנה שכמותה לא ידע שנים רבות. ההוכחה הניצחת לכך היא מפגשי הפרידה שערכו בכירי הרשות הפלשתינית עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף איתן דנגוט, שסיים השבוע את תפקידו וצפוי לפרוש מצה"ל לאחר 35 שנות שירות. לאורך כל הראיון נזהר האלוף דנגוט מלהביע עמדה אישית בנוגע למשא ומתן, מתוקף היותו עדיין לובש מדים. "זה שיח שמובל על ידי ראש הממשלה ושליחיו. אני עושה כמיטב יכולתי, במעגל שני, כדי לתמוך במרקם החיים של האוכלוסיות שחיות ביהודה ושומרון. ההישגים האזרחיים והכלכליים ברשות חשובים לא פחות מההישגים המדיניים, כי הם בבחינת אינטרס משותף. אין להשוות את מצבה של האוכלוסייה הפלשתינית למה שהיה בעבר". הדבר היחיד שדנגוט מוכן לומר בפה מלא הוא שבכל הסדר עתידי, על ישראל לשמור על חופש הפעולה שלה בשטחים. לדבריו, "מערכת הביטחון יודעת לעשות את זה באופן פרופורציונלי, עם פעילות שמאפשרת גם לצד השני לפעול, אבל יודעת לפעול בחדות ברגע שצריך לגדוע טרור. אין תחליף לפעילות שלנו. כרגע אין בשלות לאלטרנטיבה".
לדעתך, אם ייכשל המשא ומתן המדיני, תפרוץ פה אינתיפאדה שלישית?
"אני לא יכול להתנבא, אבל זה עידן שונה. מושגי האינתיפאדה לא מתאימים לרוח התקופה. אנחנו נמצאים במצב שבו הרחוב הפלשתיני נראה שונה, ולאזרח הפלשתיני יש מה להפסיד".
ובכל זאת, בתקופה האחרונה ראינו עלייה באירועי הטרור ברחבי הגדה המערבית.
"אין ספק שאנו בתקופה רגישה יחסית. עד לפני שלושה חודשים היתה ברחוב הפלשתיני אדישות לתהליך, והוא התנהל ברובד של המדינאים. העמקת הדיבור והשיח, וכן הגעת השליחים האמריקנים, מביאות את הנושא באופן מוחשי יותר לסדר היום. בעבר ראינו שגורמים קיצוניים מנסים לנצל את זה לטובת הסטת הנושא ושיבוש מרקם החיים וסדר היום הקיים. אכן, יש פה התגברות של מעשי טרור אינדיבידואליים, אבל אני עדיין חושב שרוב האוכלוסייה הפלשתינית באיו"ש ממשיכה בחייה, ואנו צריכים לאפשר זאת". דנגוט מוסיף ואומר ש"הפלשתינים יכלו להשיג יותר אילו היו מטפלים גם בהסתה בצורה יסודית ומהותית. לא יתקבל על הדעת שאנשים בכירים ברשות הפלשתינית ייצאו בהצהרות שאינן בהלימה למדיניות הפלשתינית. ההסתה היא מכשול שמעכב התפתחות, מכשול שמונע פתיחת שערים נוספים והכרה עתידית בדו־קיום".
חוק וסדר
דנגוט סבור כי "לשלטון הפלשתיני יש עוד מה לעשות בתחום ביסוס המשילות האזרחית והכלכלית. צריך לסייע להם, אבל מי שצריך להוביל את זה הוא השלטון הפלשתיני, שסובל מנסיגה בעשייה שלו בשנתיים האחרונות. הרשות מחויבת להתמודד עם קריאות תיגר, בעיקר במחנות הפליטים, שבהם רבים מסרבים לקבל את שלטון החוק". האלוף דנגוט, בן 53, נשוי לאורנה ואב לארבעה. את שירותו הצבאי הוא החל ב־1978 בחיל התותחנים, והיה לאחד מחמשת התותחנים שזכו לענוד על כותפותיהם את דרגת האלוף. האירוע שעיצב יותר מכל את תודעתו כלוחם היה מלחמת לבנון הראשונה, אז צורפה סוללת התותחנים שעליה פיקד לחטיבת הצנחנים שנחתה מהים. במהלך המלחמה ירו דנגוט וחייליו אלפי פגזים ואיבדו שני מפקדי צוותים. הוא עצמו נשלח לוועדת צל"שים, אך ביקש שלא לקבל צל"ש אישי אלא צל"ש לסוללה כולה, מה שלא היה מקובל אז. בין היתר שימש ראש מטה פיקוד העורף ומזכירם הצבאי של שלושה שרי ביטחון: שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק. בהיותו בצומת קבלת החלטות מרכזי זה עבר דנגוט את ההתנתקות, חטיפת גלעד שליט, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. ב־2009, כשעה לאחר שנכנס דנגוט לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הוא קיבל הנחיה להיערך להקפאת הבנייה בשטחים בתוך 36 שעות. דנגוט מספר כי "בהתחלה זה היה מאוד קשה. בתוך חודשיים וחצי מרבית המתחים המהותיים התקררו וההחלטה נשמרה בצורה מעוררת כבוד והערכה. בזמן הזה גיבשתי תפיסה שלפיה 99 אחוזים מתושבי יהודה ושומרון הם אזרחים שומרי חוק. האחוז הקטן והבעייתי הוא אחוז שצריך להיות מטופל מחוץ לחוק".
לדעתך, טיפול המדינה בקיצונים הוא מספק?
"זו חובתה של המדינה לטפל באנשי תג מחיר, שהם מיעוט קיצוני, פורע חוק ופוגע בראש ובראשונה כמעט בכל אנשי ההתיישבות, שלתפיסתי הם אנשים מכבדי חוק ושלטון. המיעוט הזה מזיק להם והוא בבחינת סיכון ביטחוני. כלל הרשויות שיש להן נגיעה לפיקוח ולאכיפה צריכות לטפל בתופעה. האכיפה חייבת להסתיים במערכת משפטית ובענישה של אותם גורמים ומנהיגיהם וליצור הרתעה. לא יעלה על הדעת שפורעי החוק הללו יפגעו באוכלוסייה פלשתינית שאין לה שום נגיעה בשום דבר שכרוך בביטחון. זה נגע רע, וצריך לגדוע אותו בלי להסס בכל מקום שבו הוא נמצא, וזה לא משנה אם הוא באיו"ש או בתוך מדינת ישראל". אחד האירועים שעימם התמודדה מערכת הביטחון בשבועות האחרונים בהקשר זה הוא האירוע בקוסרא, שבמהלכו ניסו מתנחלים לבצע פעולת תג מחיר. באירוע היה אפשר לראות את חוזקו של התיאום הביטחוני בין הרשות הפלשתינית לבין הקישור הישראלי. "היתה פה הכרה של הפלשתינים שהאירוע יכול להגיע לקיצוניות. הטלפון שהגיע מקוסרא לא הפתיע אותי. עמדנו בשנים האחרונות בכמה אירועים שהיו פוטנציאל להתלקחות - ויכולנו להם". עם זאת, התיאום הביטחוני בין הרשות לבין ישראל לא מספיק כדי לשפר את איכות חייהם של הפלשתינים בגדה המערבית. בשנים האחרונות פחתה משמעותית התמיכה הכספית שמועברת לרשות ממדינות מתונות כגון מדינות המפרץ. "מי שנותנת את המענה בטווח המיידי בהקשר הזה היא מדינת ישראל, שמרחיבה את היתרי העבודה של הפלשתינים בישראל. אם תהיה עלייה בפיגועי הטרור, זה יכול לפגוע במדיניות המרחיבה של ישראל כפי שמתקיימת כיום".
"לחמאס יש מה להפסיד"
לדנגוט בטן מלאה גם על פעילותם של הארגונים הבינלאומיים ברחבי יהודה ושומרון. כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, נמצא האלוף בצומת שאליו מתנקזות כל תלונות הארגונים. "האיחוד האירופי רואה את מה שקורה ביהודה ושומרון בצורה א־סימטרית. איך אפשר להשוות גינוי מדינת ישראל בגין בנייה בלתי חוקית של באר מים ליחסים אסטרטגיים עם מדינה אירופית חשובה?" הוא תוהה. בהתייחסו לארגונים הבינלאומיים, מציין האלוף כי "עם מרביתם אפשר לפעול בצוותא תוך אמון ושיח. אבל יש גורמים שפועלים תחת המטרייה של הקהילייה הבינלאומית ומנצלים בציניות את עבודתם כדי ליצור דה־לגיטימציה למדינת ישראל. אחד מהם הוא 'OCHA' ששותף להסתה נגד מדינת ישראל, מציג נתונים שקריים לקהילייה הבינלאומית ופועל כחלק ממכונת הסתה שאין לה מקום כאן". לאורך כל הראיון מקפיד דנגוט להבדיל בין המצב הביטחוני באיו"ש למצב בעזה, בדומה למדיניות שנוקטת בנושא זה מדינת ישראל, שמתהדרת בכך שאינה מדברת באופן ישיר עם ארגוני הטרור ברצועה.
זה לא מגוחך לומר שאתם לא מדברים עם חמאס?
"אנחנו לא מדברים עם חמאס באופן ישיר, אלא דרך גורמי הרשות הפלשתינית שנמצאים ברצועה או ברמאללה. אנחנו לא משלים את עצמנו שלא מתבצע שיח מול חמאס, אבל השיח לא ישיר. בכירי חמאס לא היססו לנצל את המדיניות ההומניטרית שלנו כלפי עזה. אנחנו גם אישרנו לקרובי משפחה של בכירי חמאס להגיע לטיפול בישראל, למשל נכדתו של הנייה שמתה. בהקשרים הומניטריים אנחנו לא מבחינים בין אנשי חמאס לאחרים". כחלק מתפקידו, נדרש האלוף דנגוט להתמודד לא פעם עם טענות הקהילייה הבינלאומית על מדיניותה הנוקשה של ישראל ברצועת עזה. זמן קצר לאחר אירועי המרמרה בשנת 2010 שינתה ישראל את המדיניות כלפי הרצועה, ובמקום להגדיר מה מותר להכניס לרצועה החלה להגדיר מה אסור להכניס. "גם לפני המרמרה עזה לא היתה במשבר הומניטרי, וההוכחה לכך היא שבתוך 45 יום משינוי המדיניות החלו לדבר איתנו על ייצוא ועל חיזוק הכלכלה בעזה". עם עליית מורסי לשלטון הפכה מצרים לציר מרכזי להכנסת סחורות לעזה. "לחמאס נפתחו שער מרכזי ודרכי קישור למצרים בהיבטים של טרור, מסחר וכלכלה. זה חיזק את שליטת חמאס בעזה", מסביר דנגוט, "מאז חילופי השלטון הנוספים במצרים נקט השלטון המצרי מדיניות נוקשה במיוחד כלפי הרצועה, וכיום הוא מונע ככל האפשר הברחות מחצי האי סיני לרצועה וסוגר את המעברים היבשתיים עימה. כתוצאה מכך, מצוי שלטון חמאס בלחץ קשה ובמשבר אנרגיה חמור". דנגוט, שהיה אחד השותפים לניסוח ההבנות שאחרי מבצע עמוד ענן לפני יותר משנה, סבור שלמרות ההסלמה בתקופה האחרונה לחמאס אין אינטרס כרגע להבעיר את השטח מחדש. "הארגון הזה צריך לעשות את החשבון של מה שהוא מפסיד, במקרה של הסלמה. ביכולתו של חמאס להביא לשיפור כלכלי בעזה. ביכולתו גם להביא למגבלות קשות שיחולו על האוכלוסייה כתוצאה ממעשי טרור". לסיום הוא מבהיר, "בפועל, באותו זמן שחמאס זועק זעקות מצוקה, הוא גם מייצר רקטות. באותו זמן שהאוכלוסייה שלו סובלת מבעיות חשמל, המחרטות עובדות. באותו זמן שהמנהרות חסומות הוא מנסה להמשיך להבריח. הארגון שאמור לתת את המענה השלטוני לאוכלוסייה שלו, ממשיך על חשבון האוכלוסייה לעסוק בבניין הכוח. עם זאת, לנו אין שום כוונה לשבש את מרקם החיים או להביא למשבר הומניטרי".
("ישראל היום", 31.01.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 04-02-2014, 09:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
למה מופז?, כתבה ב"הארץ" מאת איתן רבין, 30.07.1997
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

למה מופז?\ מאת איתן רבין
"במטכ"ל יהיו אלופים שעבדו בשנים האחרונות עם מרדכי", אומר קצין בכיר. מקורב לשר: "ראש הממשלה רוצה את מופז. כך יקודם אלוף שקרוב לדעותיו שהוא גם בן עדות המזרח". מה מסמן מינויו של שאול מופז לסגן הרמטכ"ל?
לפני שלוש שנים עמד קידומו תחת סימן שאלה כבד, ואף דובר על אפשרות של הדחה מצה"ל. דיוני ועדת שמגר, בעקבות הטבח במערת המכפלה, היו הפעם הראשונה שאלוף שאול מופז נחשף בצורה בולטת לציבור. בסופו של דבר לא הטילה עליו ועדת שמגר אחריות בכל הקשור לטבח. מופז, ששלשום נודע על מינויו לסגן הרמטכ"ל, היה אז מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בדרגת תת אלוף, תפקיד שאליו התמנה באוגוסט 93'. בנובמבר 94' מונה לאלוף פיקוד דרום ובמארס 96' לראש אגף תכנון. קידומו לתפקיד סגן רמטכ"ל - לנוכח התקופה הקצרה יחסית שבה שירת כאלוף - נחשב למהיר ומוגדר על ידי מקורות בכירים בצבא כקרש קפיצה לתפקיד הרמטכ"ל. הוא נחשב לצעיר וחסר ניסיון כאלוף וכמי שהוקפץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל מעל ראשיהם של ותיקים ממנו. מופז נולד ב-1948 ועלה לארץ מפרס כשהיה בן תשע. הוא בוגר בית הספר התיכון החקלאי בנהלל ולמד באוניברסיטה מינהל עסקים. בין שאר תפקידיו בצבא התמנה, ב-86', למפקד חטיבת הצנחנים. ביולי 88' הועלה לדרגת תת אלוף ונתמנה למפקד אוגדה משוריינת. אחר כך שירת כמפקד עוצבת הגליל. באוגוסט 93' מונה למפקד כוחות צה"ל ביו"ש. במלחמת ששת הימים לחם מופז ברפיח, במלחמת יום הכיפורים פיקד על סיירת צנחנים, ובמלחמת לבנון על חטיבת מילואים של הצנחנים. הוא השתתף בפעולת כראמה והיה מפקד כוח האבטחה במבצע יונתן. הוא היה גם סגנו של יוני נתניהו בפיקוד על סיירת מטכ"ל. בנובמבר 94' מונה לתפקיד אלוף פיקוד דרום במקום מתן וילנאי שהתמנה לסגן הרמטכ"ל.

בתחילת הדרך, לא היה לו קל. קצת לפני מלחמת יום הכיפורים יצא כוח, בפיקוד הסמל מופז למארב. כשהגיע למקום הפריסה המתוכנן החליט לשנות מהתכנון המקורי ולהשכיב את חייליו אחרת. המארב הוכתר כהצלחה. המחבלים נהרגו, וחייליו של מופז חזרו כולם בשלום. המארב הזה, שהפך לאגדה צנחנית, ושאף הודבק לו התואר "מארב מופז", פתח לפניו את שער הכניסה לבית הספר לקצינים. לפני כן, שלוש פעמים ביקש להתקבל לקורס, ושלוש פעמים נדחה. המ"פ שלו אז בגדוד 890, כשהשכיב את המארב המפורסם ההוא, הוא היום שר הביטחון, יצחק מרדכי.
עד היום מופז לא נזכר הרבה בכלי התקשורת - הפעם הראשונה ששמו הופיע בכותרות העיתונים, לעתים יום אחרי יום, היתה בעת דיוני ועדת שמגר. אז היתה גם הפעם היחידה שהקריירה הצבאית שלו הועמדה בסכנה. הן מידת אחריותו של מופז, כמפקד כוחות צה"ל ביו"ש, לטבח במערת המכפלה נידונה בוועדה והן עדות מטעה שנתן בה. סוגיית האחריות, והעדות שנתן מופז, התמקדו בהוראות הפתיחה באש על מתנחלים. מופז דחה אז את עדותו של מפקד יחידת משמר הגבול בחברון, סגן ניצב מאיר טיאר, שטען כי הוראות שניתנו על ידי מח"ט יהודה לפני הטבח אסרו לפתוח באש, בכל דרך, על מתנחלים היורים ירי תכליתי. עם זאת דבריו של מופז בוועדה בהמשך, כי מצב היסוד הוא ש"ערבי הנושא נשק הוא מחבל ויהודי שיש לו נשק מגן על חייו... " צוטטו בכותרות העיתונים. מופז טען, כי "מאחר שלא חזינו טבח כזה, לא נתנו הוראות פתיחה באש למקרה כזה". גם עדותו של מופז בוועדה, שלפיה אין בצה"ל הוראות בכתב המורות לחיילים איך לטפל במתנחלים המפירים את החוק, יצרה כותרות. התברר שכן היו הוראות כתובות. בצה"ל אמרו כי ההטעיה לא היתה מכוונת. עוד התברר, כמה ימים לאחר מתן עדותו של מופז, כי גורמים בכירים בצה"ל, בהם מופז, התריעו כבר בדצמבר 93' על סכנה של פיגועים בערבים על ידי מתנחלים ולמרות זאת הנחה מופז את כל החטיבות בגדה להימנע מירי על מתנחלים. כחצי שנה לאחר מכן מונה מופז לאלוף פיקוד דרום. בתפקיד זה מתח לא פעם ביקורת נוקבת על ההנהגה הביטחונית הפלשתינית. באפריל 95' אמר ל"הארץ", כי הבעיה המרכזית במימוש ההסכם הביטחוני עם הפלשתינאים היא בהעדר נחישות אצל שוטרי האוטונומיה. עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד דרום מונה מופז לראש אגף תכנון, ושר הביטחון מינה אותו לעמוד גם בראש הוועדה החשובה ביותר במשא ומתן עם הפלשתינאים, ובאחרונה הוא ניהל את המו"מ הביטחוני עמם. הוא משתתף קבוע בישיבות שנערכות בדרגים מדיניים. מופז זוכה להערכה רבה, לא רק של שר הביטחון, אלא גם של ראש הממשלה, שיחסיו עם חלק מצמרת צה"ל אופיינו בחריקות מסוימות.

מהירות קידומו של מופז הוזכרה בעיקר בהקשר של סגן הרמטכ"ל, מתן וילנאי, שהוגדר בעיתונות כמועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא "שלא קיבל הבטחה". למרות דרגתם הזהה, וילנאי מקדים את מופז בדור צבאי שלם. הוא קיבל דרגת תת אלוף כבר ב-79' (לפני מרדכי, שחק, ואף אהוד ברק) ודרגת אלוף ב-86'. הוא עבר מסלול דומה מאוד לזה של מופז: מפקד סיירת הצנחנים, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף פיקוד דרום. הפרשנויות שפורסמו מאז ההודעה על המינוי מייחסות מניעים שונים לבעל המינוי - שר הביטחון, יצחק מרדכי. יש שהזכירו את הכוונה להצעיר את המטכ"ל: "המטה הכללי הבא יהיה צעיר יותר. כשדור האלופים הוותיקים יחלוף מן העולם, אלופים צעירים יותר הם שיבנו את שדה הקרב העתידי של מדינת ישראל", אמר אתמול קצין בכיר במטכ"ל. הוזכרה גם הכוונה למנוע כהונה בו-זמנית של רמטכ"ל וסגן רמטכ"ל לא מנוסים - אבל גם מניעים "פסיכולוגיים-פוליטיים" הוזכרו. אותו קצין בכיר מחלק את אמנון שחק, מתן וילנאי, יצחק מרדכי ושאול מופז לשני מעמדות: שחק ווילנאי נחשבים, לדבריו, למי שמשתייכים לאליטה: הם ילידי הארץ, בני שכונות מבוססות, בוגרי פנימיות צבאיות ואשכנזים. ואילו מרדכי ומופז לא נולדו בארץ, גדלו בעיירות פיתוח, הם בני עדות המזרח ולא נחשבו כמי שהשתייכו לאליטה (אגב, בראיון למשה זונדר ב"מעריב" ב-95' אמר מופז: "אין קיפוח עדתי בצה"ל. מעולם לא חשתי בקיפוח, בוודאי לא ביחס לדרגות וקידום ותפקידים").

החלוקה הזאת מתקשרת גם לפרשנות המקשרת את מינוי מופז לתחושת העוול שחש יצחק מרדכי לפני כמעט שלוש שנים כשהתמודד כאלוף פיקוד צפון מול וילנאי על תפקיד סגן הרמטכ"ל, ושחק ורבין בחרו בווילנאי. מרדכי פרש אז מצה"ל בטריקת דלת. על פי הפרשנות הזאת, העובדה שמרדכי העדיף את מופז על אלוף פיקוד מרכז, עוזי דיין - קצין המבוסס היטב באליטה מתוקף השתייכותו המשפחתית והחברתית - מהווה מעין תיקון של העוול הזה. לכך אפשר לצרף את המשקעים ביחסיו של מרדכי עם וילנאי מימיהם בצנחנים ובמטכ"ל. הן מינוי מופז והן ההחלטה שלא להודיע עתה על מינוי רמטכ"ל הם פרי ניסיונו של יצחק מרדכי מאותן מלחמות גנרלים. אז, במשך חודשים רבים, פורסמו בעיתונים כתבות חיוביות על האלוף מרדכי מצד אחד וכתבות חיוביות על האלוף וילנאי מצד שני. גם ההשמצות ההדדיות לא נחסכו. מצד שני דומה, שעם מינויו כשר ביטחון דחק מרדכי את המשקעים שהיו לו ויצר יחסי עבודה טובים במטכ"ל, אם כי קורקטיים. "אין אהבה גדולה בין מרדכי לשחק או בין מרדכי לווילנאי אבל יש הערכה הדדית", אומר גורם המקורב למרדכי. "במקביל, דאג מרדכי לקרב אלופים אחרים - כמו את מופז". עם זאת הוא לא התעלם, לפי שעה, מניסיונו של וילנאי ומן ההערכה כלפיו. וילנאי נהנה מקונסנסוס בצה"ל בכל הקשור להערכת כושרו המקצועי. "רק תרגיל מסריח יביא למצב שמופז יהיה רמטכ"ל" (לפני וילנאי. א"ר), אומר קצין בכיר במטה הכללי. מינויו של מופז הוא איתות, לדברי קצין במטכ"ל, על דמותו של המטכ"ל הבא, של שנת 2002: "יותר אלופים אשר עברו בשנים האחרונות כברת דרך עם שר הביטחון, כאשר מדובר באלופים אשר מקורבים בדרך זו או אחרת לשלטון הנוכחי", אומר קצין במטה הכללי. לדברי בכיר המקורב לשר הביטחון: "גם ראש הממשלה רוצה לראות את האלוף מופז בראש המטה הכללי - כך יקדם אלוף שקרוב לדעותיו המדיניות וגם יקדם לקראת מינוי רמטכ"ל בן עדות המזרח". כך או כך, החלטתו של הרמטכ"ל שחק, לבקש שנת כהונה רביעית בתפקיד, מסבכת את וילנאי. "מינויו של וילנאי לרמטכ"ל תלוי בשחק", אומר גורם המקורב מאוד לשר הביטחון. אם שחק יישאר עוד שנה שלמה, מופז יצבור די ניסיון כסגנו כדי להתמודד על תפקיד הרמטכ"ל הבא - ואז, זו לא תהיה התמודדות שתוצאותיה ידועות מראש. ("הארץ", 30.07.1997)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 04-02-2014 בשעה 09:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 06-02-2014, 10:58
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
אל"מ אורי גורדין מסיירת מטכ"ל, מפקד חטיבת הנח"ל הבא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/550/002.html
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אל"מ אורי גורדין יפקד על חטיבת הנח"ל\ מאת יוחאי עופר

גורודין העביר את מרבית שירותו תחת מעטה אלמוניות בסיירת מטכ"ל עליה גם פיקד. "אוהב לחפש את הפסגה הבאה לטפס עליה"

שנים ארוכות היה אלוף משנה אורי גורדין נתון תחת מעטה של אלמוניות מאחר ואת מרבית שירותו העביר ביחידת העילית סיירת מטכ"ל, עליה גם פיקד. לפני שלוש שנים הוא החל לפקד על חטיבת מילואים של הצנחנים, ובקיץ הקרוב ייפרד מהכומתה האדומה וייחל לפקד על חטיבת הנח"ל, מה שמאפשר לו כעת "לצאת לאור". גורדין הוא הראשן מבין מפקדי סיירת מטכ"ל שקיבל עוד במהלך פיקודו על הסיירת דרגת אלוף משנה, בשל פעילות מבצעית ייחודית מעבר לקווי האוויב. מפקדיו ופקודיו מספרים כי הוא מטובי הלוחמים שידעה סיירת מטכ"ל, ובשנות הפיקוד עליה (2007-2010) הוביל אותה להישגים חסרי תקדים. "לא אכנס לפרטי פעילות הסיירת", אומר האלוף במיל' עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, מפקדו ומי שמינה את גורדין לתפקיד. "אני רק יכול לאשר שמדובר בשנים יוצאות דופן מבחינת היקף הפעילות של היחידה. גורדין היה המפקד הנכון במקום הנכון לתקופה זאת". גורדין, שהתגייס בסוף שנות השמונים, עשוי להיות אחד הקצינים הבולטים שיובילו את צה"ל, ואף עשוי לצעוד עד לשכת הרמטכ"ל. "תמיד אמרתי לחבר'ה ביחידה 'אתם לא יותר טובים מאף אחד. אתם רק יותר מתאימים למשימות של היחידה ולכן נבחרתם'," מספר אל"מ גורדין בראיון בלעדי למוסף "סופשבוע" של מעריב. כרגע מחכה גורדין בציפיה לקבל את הפיקוד על חטיבת הנח"ל, כאשר לראשונה יפקד על כוחות גדולים של לוחמים ולא על מבצעים עלומים בצוותים קטנים. "אני אוהב לחפש את הפסגה הבאה שניתן לטפס עליה ואני לא מסתכל ואומר'וואי זו פסגה גבוהה' כי זה כיף בעיני שיש פסגה גבוהה לטפס עליה. להיות הכי טובים בעיני זה ציווי וזו אחריות, ואלו דברים שאני אקח איתי הלאה". ("מעריב", 06.02.2004)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-02-2014 בשעה 11:02.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 08-02-2014, 19:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 34 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "אל"מ אורי גורדין מסיירת מטכ"ל, מפקד חטיבת הנח"ל הבא"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875
מפקד הנח"ל הבא נחשף: א' מסיירת מטכ"ל\ מאת יוחאי עופר

בקיץ הוא ייכנס לתפקיד מפקד חטיבת הנח"ל: אורי גורדין, לשעבר מפקד הסיירת, עוזב את הצללים של היחידה הסודית של אגף המודיעין, ונכנס לאור הזרקורים. פרופיל וראיון מיוחד

אחד המפקדים האלמוניים ביותר בצה"ל יוצא השנה מהחושך אל האור, צעד אחר צעד: אלוף-משנה אורי גורדין, לוחם סיירת מטכ"ל שמונה למפקד הסיירת בימים הסוערים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, מסיים בחודשים אלו את הפיקוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", ובקיץ הקרוב יעבור לפקד על חטיבת הנח"ל הסדירה, תפקיד ראשון שמציב אותו באור הזרקורים. הוא היה מטובי הלוחמים בסיירת מטכ"ל. מפקדים ולוחמים ראו בו מודל לחיקוי, ותמיד הטביע את חותמו בכל דבר שעשה. שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה החל גורדין לפקד על סיירת מטכ"ל, ובקיץ 2009 היה לראשון ממפקדיה שמקבל דרגת אלוף-משנה עוד במהלך תפקידו. הסיבה לכך היא השלמתה של פעילות מוצלחת מעבר לקווי האויב, שאי אפשר לומר עליה דבר. כמרבית פעולות הסיירת, גם זו תישאר מסתורית. "א' הועלה בדרגה באופן חריג עוד בטרם סיים את תפקידו כמפקד היחידה. הוא זכה לכבוד הגדול בשל הצטיינות יתרה של היחידה בזמן שפיקד עליה", נכתב בחודש ספטמבר 2009 באתר מועצת חבל אילות בערבה, נוף ילדותו של גורדין. תחת הכותרת "מפקד סיירת מטכ"ל הועלה לדרגת אלוף משנה" נכתב בגאון באתר האינטרנט המקומי כי אל"מ א' הוא בן קיבוץ יטבתה, בנם של שני חברים ותיקים ומוכרים היטב באזור. "כל פעולותיה של היחידה, הכפופה לאמ"ן (אגף המודיעין של המטה הכללי, י"ע) ולמפקדו אלוף עמוס ידלין, הן חשאיות ועלומות", נכתב, ואף צוין כי הרמטכ"ל וראש אמ"ן הרעיפו על פעילותו של גורדין שבחים שגרמו להתרגשות רבה בקרב הנוכחים בטקס. "אל"מ א' הוא מקור גאווה לאזור ודוגמה לנוער, ונראה כי ימשיך בצניעות ובהצטיינות לטפס בסולם הדרגות והתפקידים". מפקד הסיירת היחיד שעלה גם הוא בדרגה באופן יוצא דופן הוא תושב ערבה אחר, שר הביטחון משה יעלון. הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל עם גיוסו של גורדין, ופיקד עליה גם הוא בדרגת אלוף משנה, אך קיבל את הדרגה לאחר שנעתר לבקשתו של ראש אמ"ן דאז, אמנון ליפקין-שחק ז"ל, לפקד על סיירת מטכ"ל. הדרגה ניתנה לגורדין כהוקרה אישית, אך בשנת 2010 קיבלה הסיירת כולה ציון לשבח מהרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי על פעילותה. "היחידה ביצעה בתקופת פיקודו של גורדין משימות חשובות ובהצלחה רבה. העובדה שגורדין שימש מפקד היחידה במשך שלוש שנים, ולא שנתיים, מעידה על שביעות הרצון שלנו מהיחידה ומביצועיה", אומר ראש אמ"ן לשעבר אלוף במיל' עמוס ידלין. בחודש שעבר זכתה גם חטיבת "חוד החנית", שגורדין מפקד עליה כיום, בפרס הרמטכ"ל. בהתייחסות זהירה לשירותו החשאי במשך קצת יותר משני עשורים, מציג גורדין את תפיסת עולמו בקשר לסיפורי הגבורה על לוחמי היחידה, ומסביר נחרצות שאינו אוהב את העיסוק בנושא. "אני חייב להגיד שאני לא כל כך אוהב לדבר על זה", אומר גורדין. "היחידה צריכה להיות מחוץ לשיח הציבורי. אני יודע שזה קצת נאיבי, אבל אני חושב שעדיף שאת הסיפורים נשאיר לחבר'ה".
איש קומנדו מהסרטים
במשך שלוש שנים, כאמור, פיקד גורדין על סיירת מטכ"ל. מפקדו הישיר ידלין מעיד כי היו אלה שנים מורכבות במיוחד. "לא אכנס לפרטי פעילות הסיירת", הוא אומר. "אני יכול לאשר שמדובר בשנים יוצאות דופן מבחינת היקף הפעילות של היחידה. גורדין היה המפקד הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון". מה היה יכול לעמוד לפתחה של הסיירת בתקופה כזאת? תפקידה של סיירת מטכ"ל הוא בין היתר לספק מודיעין לקראת פעולות מורכבות בעומק שטח האויב. בקיץ שקדם למינוי גורדין למפקד הסיירת, במלחמת לבנון השנייה, נהרג בסמוך לבעל בק שבלב הבקעה הלבנונית אחד מבכירי לוחמי היחידה, סגן-אלוף עמנואל מורנו ז"ל, ששמו הפך לאגדה. כמו מורנו גם גורדין פעל במבצעים הסודיים והנועזים ההם על אדמת לבנון, והוכיח פעם אחר פעם מדוע הוא ראוי לקבל את המושכות ולפקד על היחידה. סיירת מטכ"ל קיבלה מכה מורלית משמעותית בתקרית בבעל בק, אך גם בשנים הבאות הסתמכו עליה במשימות חשאיות רבות, כולן אסורות בפרסום. מבט קצר על פעילות המיוחסת לישראל מעבר לקווי האויב בשנים שהסיירת הייתה תחת פיקודו של גורדין מאפשר להעלות השערות על הדברים שייתכן שבהם עסקה. גופותיהם של חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר היו בידי חיזבאללה בלבנון: בוודאי היו ניסיונות לאתר מידע מודיעיני על מקום הימצאם. לפי דיווחים זרים, לפני הפצצת הכור הגרעיני בסוריה – שיוחסה במקורות הזרים לישראל – פשטו חיילי סיירת מטכ"ל על מבנה במדינה, ונטלו מהמקום חומרים גרעיניים שמקורם בצפון קוריאה. הסאנדיי טיימס הבריטי דיווח שחיילי סיירת מטכ"ל, הלבושים במדי צבא סוריה, אספו את הדגימות מעומק השטח הסורי כדי לערוך בדיקות מעבדה במטרה לאשר שמקורו של החומר הגרעיני אכן בצפון קוריאה, ולהשיג בכך את תמיכת הממשל האמריקני בתקיפה האווירית. במשך עשרים ושתיים שנה היה גורדין אלמוני לחלוטין. כשהגיע לחטיבת המילואים שהוא מפקד עליה בשנתיים וחצי האחרונות, לא הצליחו חייליו לאתר ולו פיסת מידע אחת עליו בגוגל. בחיפוש פשוט ברשת האינטרנט לא תמצאו עליו גם עכשיו מידע מרחיק לכת: ראיונות לכלי התקשורת אינם אהבת חייו, בלשון המעטה, וגם כשאדי ישראל שלנו מצלם אותו בתום הראיון הוא מביע אי נוחות ומבוכה. את הערך הדליל שנכתב עליו בוויקיפדיה גורדין אומר שכלל לא הכיר, ואתם יכולים להאמין לו. "כתבו עליי בוויקפדיה? יש עליי ערך?" הוא תוהה, ומתקשה להאמין שאכן קיים אחד כזה. "זה חדש, כי לא היה. עד לפני שנתיים היית כותב 'אורי גורדין' בגוגל ולא היה יוצא כלום, כלום. הדבר הראשון שהיה כתוב הוא בהצגה שלי לווקסנר (ארגון פילנתרופי יהודי-אמריקני שמימן את לימודיו של גורדין בארה"ב, י"ע). האתר שלהם הוא המקום הראשון שבו מצאתי משהו כשחיפשתי 'אורי גורדין'". הוא נראה כאילו יצא מסרט, ומזכיר את אנשי הקומנדו המשחקים תפקיד ראשי בסרטי הפעולה. לוחמים שהיו תחת פיקודו מספרים על כוחו הפיזי הרב, ומתארים כריזמה שופעת, חוכמת חיים, יכולות נדירות של פיקוד והנהגה. "אפילו המראה החיצוני שלו משדר משהו, מעורר רצון ללכת אחריו", מספר לוחם עבר בסיירת. התכנון שלו לקראת פעילות הוא קפדני, כמעט אובססיבי. גורדין לא מותיר שום פרט ללא טיפול, גם במגבלות הפעילות החשאית, הבלתי צפויה בחלקה, במבצעים של לוחמי סיירת מטכ"ל. "אורי הוא בנאדם רציני מאוד ויסודי ברמה שלא נתקלתי בה", מוסיף אלוף-משנה במיל' רונן כהן, קצין בכיר לשעבר בחטיבת המחקר של אגף המודיעין, שעבד במקביל לגורדין בתפקיד מטה שביצע באמ"ן. "הוא יורד לפרטים. עד שהוא מקיף את המשימה מכל הכיוונים הוא לא מניח לה". הוא בן קיבוץ יטבתה שבנגב. את ילדותו עבר ברכיבה על סוסים ובחליבת פרות בערבה, כקיבוצניק אמיתי, אך גורדין נולד בארצות הברית ולארץ הגיע רק בגיל שנתיים. אביו הלל, קיבוצניק "הארד קור" שחלם להיות חקלאי, הוא מהמומחים הגדולים בעולם בתחום החקלאות הימית, וניהל במשך שנים את המכון לחקר ימים ואגמים באילת. אמו רחל לימדה בבית הספר המקומי בערבה וכן באולפן עולים. גורדין הוא ילד סנדוויץ': אחותו בוגרת ממנו בשלוש שנים, אחיו צעיר ממנו בשלוש שנים. בתום לימודי התיכון עשה גורדין שנת שירות בתנועת הנוער של הקיבוצים, וכמדריך בתנועה הוצמד לו אז שם הגנאי "חבובון". לדבריו, הוא זכה לצאת הביתה פחות משזכה לכך בימיו בסיירת. בנובמבר 1988 התגייס אורי גורדין לסיירת מטכ"ל, ועבר את מסלול ההכשרה תחת פיקודם של בוגי יעלון ורן שחור. לאחר שיצא לקורס קצינים חזר להיות מפקד צוות, ובין היתר פיקד על נפתלי בנט, היום שר הכלכלה. כבר בראשית דרכו הוא סומן כעילוי, והחליף בתפקיד מפקד פלגת לוחמים את האלוף ניצן אלון שמונה לסגן מפקד היחידה. אף שאז נחשב גורדין לקצין צעיר, הוא קיבל את התפקיד שנשמר לרוב לוותיקים ממנו. בהמשך עבר בתפקידי פיקוד נוספים, בין היתר בתפקיד מטה באמ"ן, ובו עסק בעיקר בתכנון פעילות היחידה. במשך עשרים ושתיים שנותיו בסיירת מטכ"ל יצא גורדין לחופשה ארוכה אחת, בת שנה, וניצל אותה לטיול בדרום אמריקה. "הוא היה מפקד צוות בזמן שפיקדתי על היחידה, ואני מאוד בעדו ושמח על ההתקדמות שלו", אומר סגן-אלוף במיל' דורון אביטל, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל ואחד מהמודלים לחיקוי של גורדין. "עוד כשהיה צעיר ביחידה פגשתי אותו, וכבר אז עשה עליי רושם מיוחד. הוא היה קצין טוב, בוגר ומסודר מאוד, בעל יכולות נדירות. הוא אדם של הכנות יסודיות, לא מוותר על שום שלב. אחד הקצינים שהכי אהבתי. חשוב שאנשים ביחידות המיוחדות יתפתחו ויצאו גם לצבא הגדול". מספרים עליו שהוא בעל אישיות מיוחדת, מלא ביושרה פנימית. על מה שעשה בשני העשורים שלו ביחידה אי אפשר לדבר, בוודאי על התקופה שבה פיקד על הסיירת. לדברי אביטל, התקופה שבה גדל גורדין ביחידה הייתה משמעותית לסיירת מטכ"ל כולה. בשנים ההן עברה הסיירת שינוי דרמטי, לאחר אסון צאלים שבו נהרגו חמישה לוחמים באימון לקראת מבצע "שיח האטד" לחיסולו של סדאם חוסיין בעיראק. "אורי גדל תחת הקצונה שהגיעה אחרי אסון צאלים, והיה מבוגרי הדור של הפרק השני שעברה היחידה", אומר אביטל. "הוא היה מהתלמידים החשובים בפרק הזה, שבו עברנו שינוי נרחב בלוגיקה שלנו ובפעילות היחידה". בראשית שנות האלפיים מונה גורדין לסגן מפקד היחידה, ובנובמבר 2006 החליטו הרמטכ"ל דאז רב-אלוף דן חלוץ וראש אמ"ן ידלין למנותו למפקד היחידה, לאחר שגבר על שני מועמדים אחרים. "קיבלתי פיקוד על אמ"ן בינואר 2006. גורדין היה אז בתפקיד מטה מרכזי, וגם שם הוא בלט והצטיין", משחזר ראש אמ"ן לשעבר ידלין. "ראיתי אותו בפעילות מבצעית, כולל במלחמת לבנון השנייה, וגם בזכות הרקורד שלו מהעבר הוא הגיע לקו הגמר של הראויים לפקד על היחידה. נדרשתי לבחור מחליף למפקד היחידה הקודם לו (עודד ראור, י"ע), ונדרשתי לבחור בין שניים או שלושה מועמדים יוצאים מן הכלל. הוא היה מי שנבחר בסופו של התהליך". כיום מתגורר גורדין במושב הסמוך לרחובות, ונשוי למירי, ביולוגית שעמלה על הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר אילן במקביל לגידול שלושת ילדיהם, בני 14, תשע ושנתיים וחצי. בסוף שנות ה-90 למד גורדין לתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב וסיים בהצלחה לימודי הנדסת אלקטרוניקה למרות שבילה את רוב הזמן ביחידה ולא בכיתות הלימוד. לאחר הפיקוד על הסיירת למד שנה אחת באוניברסיטת הרווארד האמריקנית, ורכש תואר במנהל ציבורי. בשנתיים וחצי האחרונות הוא מפקד על חטיבת מילואים של הצנחנים, ובמקביל מדריך בקורס מ"פים ומג"דים.
הרמטכ"ל אמר להתגלח
לקראת הפיקוד על היחידה ערך גורדין סבב שיחות עם מפקדים לשעבר בסיירת מטכ"ל וביקש מהם לשמוע על התפקיד ולקבל "טיפים". "הוא בא לשוחח איתי וביקש ללמוד מהעבר. כמו בצעירותו, הוא נשאר מפקד שמתכונן ברצינות לתפקידים או למבצעים, ובזכות זה גם באות ההצלחות שלו", מספר אביטל. גם ידלין מעיד על קשר שכלל התייעצות ולמידה: "כשהוא היה תחת פיקודי הישיר היו בינינו פגישות עבודה רבות, וראיתי אותו בתרגילים, במודלים וכמובן גם בפעילות מבצעית. הקשר בינינו היה אמיץ וחזק". קשר חזק אחר היה לגורדין עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שגדל בקרקע שונה לחלוטין מזו של גורדין. לוחמים שנחשפו לביקורי הרמטכ"ל לשעבר ביחידה ובאימונים מספרים על שיתוף פעולה רצוף ופורה, למרות הניגודים הבולטים בין השניים מבחינת האישיות והמנטליות. אשכנזי אפילו הדביק לו שם חיבה, "גולדין". מידת האמון בין השניים הייתה גדולה, ובלעדיה לא היה גורדין מסוגל להוביל את היחידה למה שעשתה. אישור תוכניות מורכבות כמו אלו של היחידה דורש ביטחון מוחלט של המפקד בפקודו, ובמטה הכללי ידעו ש"יש על מי לסמוך" גם מאות קילומטרים מחדר הפיקוד בבסיס הקריה בתל אביב. למרות הקשר הקרוב, הרמטכ"ל לשעבר ידע גם לנזוף בגורדין. "באחד הביקורים של הרמטכ"ל ביחידה הגיע אורי להצגת תוכניות אחרי שלא הספיק להתגלח, אבל את אשכנזי זה לא עניין והוא שלח אותו להתגלח באופן מיידי," מספרים לוחמים בסיירת. "הוא לא אהב את המראה, לא הסכים לוותר ופשוט נזף בו על ההופעה. גורדין כמובן שב על עקבותיו כדי לסדר את עצמו". קשר מיוחד שיצר גורדין במהלך השנים הוא עם בני משפחתו של עמנואל מורנו ז"ל. "הוא לא היה בן מחזור של עמנואל, והכרנו אותו רק אחרי המלחמה, אבל הוא ידע לתמוך בנו ולחזק אותנו", מספר אילן, אביו של עמנואל. "לא תמיד יש למפקדי היחידה זמן לטפל בדברים הללו, אבל הוא תמיד מצא זמן אלינו. אני מניח שהם עבדו יחד – אחרי הכל הם היו בעלי אותה דרגה - אבל הכרנו את אורי רק אחרי נפילתו של עמנואל". כשקיבל גורדין את הפיקוד על היחידה הוזמנו אילן ובני המשפחה לטקס החילופים. גם לטקס העלאת הדרגה הם הוזמנו, בלי לדעת מה הסיבה למסיבה. "שמענו עליו שהוא מפקד מוערך מאוד, ואותנו חינכו לא לשאול שאלות בשום עניין שקשור ליחידה. כמו במנזר השתקנים", מספר אילן. "אף פעם לא ניסינו לברר על מה הדרגה, אבל אני בטוח שכל מי שהגיע לטקס ידע היטב. הרגשנו את גורדין איתנו כל הזמן, הוא תמיד היה פנוי בשבילנו כאילנו אנחנו חלק מהמשפחה שלו".
כיף שיש פסגה
בקיץ הקרוב ייפרד גורדין מהכומתה האדומה, וייקבל את המושכות כמפקד חטיבת הנח"ל. תאריך אמנם לא נקבע, אבל גורדין כבר החל להיערך לקראת היעד הבא. בשבועות האחרונים נפגש עם קצינים לקראת פיקוד על החטיבה, ואת חלק מהמפקדים שישרתו תחתיו הוא כבר פגש והדריך. כמו מפקדי סיירת קודמים יצא גורדין אל הצבא הגדול רק לפני כשנתיים וחצי, בתום שירות ארוך ביחידה. לאחר שהכיר פעולות מבצעיות עם מספר לוחמים מצומצם, הוא יידרש עכשיו לפקד על כוחות נרחבים של מאות ואלפי לוחמים במקביל. "הוא יסודי ומבין עניין אבל אי אפשר לומר שהוא לא לוקה באיזושהי יהירות של בוגרי מטכ"ל", מסביר לוחם לשעבר בסיירת. "כשהוא יוצא עכשיו לצבא הגדול, שבו החיילים יכולים פחות לאלתר, לחשוב לבד באופן יצירתי, להניע את עצמם, הוא חייב לחדד את היסודיות שלו לכל פרט ופרט לפני שהוא מוריד משימות למטה". המפקד הקודם שעבר מהסיירת לפיקוד על חטיבת חי"ר היה תא"ל הרצל (הרצי) הלוי, מפקד אוגדת לבנון עד לא מכבר, שפיקד במהלך מבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים. למרות השירות השונה בתכלית שצפוי לו, גורדין עצמו מבין כי חוקי המשחק משתנים. מעכשיו מדובר בכוחות אחרים לחלוטין – לא לוחמי סיירת יצירתיים וגם לא כוחות מילואים המתראים עמו לעתים נדירות יחסית.
בסיירת מטכ"ל היית הראשון שקיבל דרגת אל"מ במהלך תפקידו, והיחידה קיבלה גם צל"ש מהרמטכ"ל ב-2010. מה מזה לוקחים לחטיבת הנח"ל?
"אביא את עצמי, את מי שאני. זה אחד הדברים שלמדתי: לא לנסות להיות מישהו אחר. צריך לעשות את הדברים הכי טוב ולזכור שברמות הפיקוד הבכירות אנחנו עושים את הדברים באמצעות אנשים ולא לבד. בתור מפקד יחידה למדתי את זה באופן הכי עמוק שאפשר, ואני מניח שזה יבוא איתי גם הלאה".
אבל זה סוג אחר של לוחמים. עכשיו מורידים רגל מהגז, כי האיכויות הן לא אותו דבר?
"האיכויות מתבטאות בדברים אחרים, וגם המשימות הן אחרות. תמיד אמרתי לחבר'ה ביחידה: אתם לא טובים יותר מאף אחד, אתם פשוט מתאימים יותר למשימות של היחידה, ולכן נבחרתם. הם אנשים מעולים, אבל אני חושב שהם מקבלים אמירה כזו, והיא נכונה בעיניי. יש ביחידה אנשים מעולים עם הרבה איכויות, אבל הם לא טובים יותר ממי שנמצא היום בחטיבת הנח"ל, למשל, שעשו דרך אחרת. פגשתי אנשים מדהימים שלא נופלים במילימטר ממה שפגשתי ביחידה". כשהחל את תפקידו בחטיבת המילואים שהוא מפקד עליה, הבין גורדין כי הצבא הגדול שונה לחלוטין מהסיירת. בשיחת פתיחה עם אחד הגדודים לקראת אימון בבסיס האימונים של פיקוד מרכז בלכיש, הוא נכנס לאולם והציג את עצמו. אחרי שסיפר מעט על שירותו, לא התאפק אחד החיילים והרים את ידו. "מה אתה עושה פה?" תהה בקול רם. "מגיע לך משהו גדול הרבה יותר מאשר מפקד חטיבת המילואים שלנו". גורדין עצמו היה נבוך מעט מהמחזה, אך נהנה מהאומץ והפתיחות שלא הכיר קודם לכן. "הוא מח"ט אהוב ונתנו לו הרבה כבוד", מספר אחד מלוחמי החטיבה. "ראינו אותו בתרגילים קשים מאוד, והערכנו אותו. בעניין הזה יש קונצנזוס".
"אני חושב שאחד הדברים שהקלו עליי הוא הגיל שלי", אומר גורדין. "אני מבוגר יחסית, ורוב החיילים לא מסתכלים עליי כעל צעיר. פגשתי חטיבה עם אנשים רציניים מאוד, שרצו מאוד בהצלחתי. הם רואים בי יותר אורח: אני באתי לקצת יותר משנתיים, אבל הסמח"ט שלי - שהוא עכשיו בן חמישים - מגיל 22 או 23 הוא בחטיבה. תעשה את החשבון. והם עושים הרבה מילואים, החברה האלו". ולא סתם מילואים: בימי הסערה לפני כחודש ערכה חטיבתו של גורדין תרגיל חטיבתי מלא, מופע נדיר בפני עצמו, ולראשונה הוא זכה לנהל כוח עצום של לוחמים. התרגיל החל בבסיס צאלים בדרום, ובזמן שמדינה שלמה התמודדה עם קשיי הסופה התייצבו לוחמי החטיבה והחלו לתרגל לחימה שכללה גם טיסה לאזור מדבר יהודה. כשחזרו אל מתחם האימונים האורבני בצאלים, סיכמו את התרגיל שכלל לילות בלי שינה, ואימון בתנאי קור חריפים. "זה היה משמעותי מאוד מבחינתי", אומר גורדין, שהצליח בתרגיל ההוא לבצע "סוויץ'". "הרגשתי אתגר, הרגשתי את הרצון להצליח. אני אוהב לחפש את הפסגה הבאה לטפס עליה, ואני לא מסתכל ואומר 'איזו פסגה גבוהה'. כיף לי שיש פסגה גבוהה לטפס עליה".
מה אתה אומר על הפסגה שסיימת לכבוש?
"בעיניי החטיבה הזו היא חתיכת בית ספר. למדתי יותר ממה שהשארתי כאן. בכל מקום שאתה עובר אתה אוסף משהו, והולך לכבוש את היעד הבא. מצד שני, צריך גם לבנות עוד קומה במקום שאתה נמצא בו. בכל מקום שהלכתי אליו עסקתי הרבה מאוד במורשת, וזה דבר חשוב".
במבט צופה פני עתיד, אתה מוטרד מכשירות הלוחמים של חטיבת המילואים הזו?
"זה תמיד מטריד אותי, ובגלל זה משלמים לי. אני רוצה לראות איך אני מחזק כשירות ומשפר אותה ומביא חטיבה מוכנה יותר למה שיקרה, כי גם אם היית נותן לי את החיילים האלו 365 ימים בשנה הייתי מוצא איך לאמן אותם, להתעסק איתם ולשפר אותם. זה לא נגמר. אני חושב שאנחנו כמפקדים תמיד צריכים לדרוש ולרצות יותר, לעשות את הכי טוב שאפשר כדי לשמור על הכשירות ולהביא את החטיבה למוכנות ליום פקודה. בלי להיות נביא, הפקודה כנראה תבוא. אנחנו בישראל, לא בין שווייץ לדנמרק". כשהוא מדבר על אנשי המילואים עיניו בורקות בגאווה כאילו היו בניו. "אתה רואה פה חברה שעשו תרגיל ארוך וקשה, ועשו את זה בחדווה ובשמחה ובלי להתלונן", אומר אל"מ גורדין. "כל מה שהם עושים – תמיד עם חיוך על הפנים, עם הרבה גאווה למורשת המפוארת של החטיבה. וגם עם מחויבות הדדית, רעות, מחויבות לשם של החטיבה, מחויבות לצבא ולמדינה. אני אומר את זה בלי גרם של ציניות. "בעיניי, הסיפור של מי שמשרת בחטיבת המילואים מעניין הרבה יותר מהסיפור של סיירת מטכ"ל. יש פה מסירות-על, ואיזו תהילה יש בזה - להיות ארבעה ימים בבוץ ולחזור עם קצת גב כואב וקצת שפשפות ברגליים? בסוף התרח"ט שרים התקווה, אומרים בהצלחה והולכים הביתה. עם זה, עם התקווה. בעיניי זה סיפור מדהים על ציונות, על אהבת הארץ, על אהבת האדם".
אבן דרך
רבים משווים את גורדין למפקד פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון: לוחמים ששירתו תחת השניים מספרים שהם קורצו מאותם החומרים. "הוא מזכיר את ניצן בגלל האופי השקט, וגם כי הוא משדר שהוא לא חייב שום דבר לאף אחד", מספר אחד מחייליו. השניים דומים בגלל עברם המשותף בסיירת, וגם בגלל התנהלותם השקולה, חוכמת החיים והשקט שהם מקרינים. כשגורדין משיב לשאלות במהלך הראיון הוא עושה זאת תוך כדי מחשבה ובורר את מילותיו בקפידה, ואפילו מתקן בזהירות את הניסוח מדי פעם, משיב מחדש לשאלה כשהוא לא מרוצה מהתשובה הראשונית שענה. "מי שמגיע לפיקוד על היחידה הוא קצין מעולה בזכות עצמו, בלי להשוות אותו לאף אחד אחר", אומר עמוס ידלין. "כל המפקדים הם בני אדם ולא בני אלים, בשר ודם, ולכל אחד מעלות רבות ואפילו קצת חסרונות". בצה"ל חוזים לגורדין עתיד דומה לזה של אלון: רבים מאמינים שהוא עשוי לכבוש בתוך שנים את אחד מכיסאות המטה הכללי, ואולי אפילו את כיסאו של החייל מספר אחת. גם בפגישה קצרה עמו אפשר להתרשם מייחודיותו. גורדין נחשב מבוגר יחסית למפקדי החטיבות המקבילים לו, והוא מודע לכך. קצינים בגילו נמצאים לרוב כבר בדרגת תת-אלוף, אך את הפער הזה סביר להניח שיצמצם בהמשך הדרך. הפיקוד על חטיבת חי"ר סדירה יכול לסייע לו מאוד אם ברצונו להגיע באמת יום אחד אל לשכת הרמטכ"ל. מהקיץ ינסה לקדם את חטיבת הנח"ל עוד צעד אחד הלאה, בהמשך למה שעשו מפקדי החטיבה בשנים האחרונות, ובמקביל יציב עוד אבן דרך אחת במסלול הקריירה שלו, בתקווה שיוכל להגיע עד הפסגה - הקומה ה-14 בבסיס הקריה בתל אביב, ובה לשכת הרמטכ"ל. "כדי לקחת את המקצוע הצבאי ברצינות צריך לעבור גם את האתגר הזה. הפיקוד על מאסות של חיילים באופן מלא, יומיומי, הוא אתגר ייחודי", אומר גורדין, ומבהיר: "פה יש אתגרים ושם יש אתגרים, אבל אני חושב שאם אני רוצה להגיע למקומות הגבוהים בארגון, גם מתוך האתגר אבל הרבה מתוך הרצון לעשות ובגלל תחושת השליחות, אז אני צריך לנסות לעשות באמת את הטוב ביותר". ("מעריב", 07/2/2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 09-02-2014, 22:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבה על הרב אייל קרים, מפקד סיירת צנחנים לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


עשה לך קרב\ מאת עמוס הראל
אחרי שפיקד על סיירת צנחנים, השתחרר סא"ל איל קרים מצה"ל והצטרף לישיבה הקיצונית עטרת כהנים כראש המכינה הצבאית. מכאן היתה הדרך קצרה להפוך לסמכות הלכתית בקרב חיילים דתיים, למורת רוחה הגלויה של הרבנות הצבאית. קשריו הטובים עם שאול מופז לא יזיקו לו במרוץ לתפקיד הרב הצבאי הראשי

ביום הכיפורים האחרון פיקד ר', סמל מחלקה באחד הגדודים בחטיבת גולני, על מוצב קטן של צה"ל בעומק אזור הביטחון בדרום לבנון. ר', חובש כיפה ובוגר מכינה דתית קדם-צבאית, עמד לפני דילמה הלכתית קשה: האם לצום, למרות הסיכון הביטחוני הכרוך בכך?
"היינו 15 חבר'ה במוצב", הוא מסביר. "החיילים שלי הם תלמידי ישיבות הסדר. כולנו רצינו לצום. מצד שני, צריך להבין את המציאות בלבנון. לא משחקים שם דוק. כמה ימים קודם עפו פצמ"רים (פצצות מרגמה) על מוצבים סמוכים והתפוצץ מטען צד לא רחוק מאתנו. נניח שתוקפים את המוצב ביום הכיפורים, בארבע אחרי הצהריים, לקראת סוף הצום. למי מאתנו יהיה כוח להילחם, או לנהל מרדף?"
ר' וחייליו התחבטו באותה שאלה גם בתשעה באב. "כמה מתלמידי ההסדר שאלו את הרבנים שלהם וקיבלו תשובה שחייבים לצום. אני אמרתי לחיילים: כולנו נאכל. אני דתי בעצמי וקשה לי מאוד עם זה, אבל חייבים לאכול, כי אנחנו צריכים להיות דרוכים. אחד הלוחמים סירב ואמר שיצום בכל זאת. נאלצתי לדווח עליו למ"פ, שהוציא אותו מהמוצב. ההתנהגות שלו פגעה בחברים שלו וסיכנה אותם". לקראת יום הכיפורים, טילפן ר' לקו הפתוח לחיילים הדתיים. מייסד הקו, הרב איל קרים, השיב שיתייעץ קודם עם מפקדים בגזרה. קרים התקשר לתת-אלוף בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. "אנחנו מכירים כבר שנים", הוא מספר. "כשאני הייתי מפקד סיירת הצנחנים, הוא היה מפקד הפלחה"ן (פלוגת ההנדסה) בחטיבה. שאלתי אותו על המצב הביטחוני בגזרה. בני השיב שלדעתו אי אפשר לצום, כי מתנהלת שם לחימה". קרים פסק שעל חיילי המוצב לצום בליל יום הכיפורים ומהבוקר יאכלו וישתו לשיעורין. מדי כמה דקות ישתו מים בכמות של פקק מימיה ויאכלו פיסות קטנות של לחם. "בצורה כזו הם יהיו כשירים לכל צרה שלא תבוא. אבל כדי לפסוק כך, הייתי חייב להתייעץ עם מומחה, וזה היה גנץ. במקרה כזה, רב חייב להסתמך על שיקול דעת של איש מקצוע". ר' אומר ש"הרב איל עזר לי מאוד. כאדם דתי, שרוצה להקפיד על קיום המצוות, היה לי חשוב לשמוע את דעתו. ידעתי ששקל היטב לפני שענה ושהוא גם מכיר את המצב שבו אני נמצא, מניסיונו".
מדוע פנה ליועץ חיצוני, במקום להתייעץ עם הרב הצבאי, הפיקודי או האוגדתי?
"אני בכלל לא מכיר אותם", הוא אומר, "בכל התקופה שהייתי בלבנון לא ראיתי במוצבים נציג של הרבנות. לא היתה לי שם כתובת. הבעיה איתם, כמו עם רוב הרבנים מחוץ לצבא, היא שהם אינם מבינים את המציאות שבה חיים החיילים הקרביים".
הקו הפתוח לרב
הרב איל קרים, בן 43, הוא ראש המכינה הקדם-צבאית בישיבת עטרת כהנים, ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. מלבד הידע ההלכתי, יש לקרים יתרון מובהק בעיני החיילים הדתיים: הרקע הקרבי שלו. הוא סגן-אלוף במילואים, המשמש עד היום בתפקיד קרבי בעוצבת צנחנים. בשירותו הסדיר היה מפקד סיירת הצנחנים. את הקו הפתוח לבעיות הלכתיות (שמספרו 1-800-211-777) חנך לפני כשנתיים. במשך היום, עונה לשיחות תורן בישיבה. בשעות הלילה, הן מועברות לתא קולי או לביתו של הרב. קרים לא מפרסם את הקו באופן מסודר, אבל השמועה עליו עוברת מפה לאוזן. מדי חודש מגיעות אליו עשרות פניות, שהקצב שלהן מתגבר לקראת שבתות וחגים. לעתים, מקבל השואל תשובה במקום. במקרים אחרים מבקש קרים זמן להתייעצות עם קצינים בכירים. בחודש שעבר הוציא קרים ספר, המתבסס על תשובות שסיפק לחיילים שפנו לקו. זהו הכרך השני של "קשרי מלחמה, שאלות ותשובות בענייני הלכה וצבא". בעוד כמה חודשים ייצא הכרך השלישי במספר. לתשובות שמספק הרב בספרים הללו יש כעת עניין מיוחד. חייו של חייל דתי בצה"ל מסובכים לאין שיעור מאלה של עמיתו החילוני. למרות ההוראות המחמירות של הרבנות הצבאית, נותרו "שטחים אפורים" רבים, שאליהם נקלעים חיילים חובשי כיפה. הקונפליקטים - בין חובות הדת לדרישות הצבא, בין קיום המצוות להתחשבות בחברים ליחידה - אורבים בכל פינה. מרגע שצעירים דתיים החלו לצאת מתוך המובלעות ההומוגניות של ישיבות ההסדר ל"צה"ל הגדול", התרבו הבעיות שבהן נתקלו. הרבה דברים השתנו מהתקופה שבה התגייס קרים לצנחנים ("אז היינו קומץ, אפשר היה לספור אותנו על שתי כפות ידיים וכל אחד למד להסתדר בכוחות עצמו") עד לביקורו של הרמטכ"ל, אהוד ברק, בתחילת העשור הקודם בסיירת גולני, כשהוא הופתע לגלות ש-15 מחיילי הצוות הבוגר הם חובשי כיפות. הטרדות והשפלות של חיילים דתיים הן כיום עניין נדיר (לאלוף יעקב עמידרור יש סיפורים מסמרי שיער על הצקות שעבר לפני 30 שנה, כטירון דתי בצנחנים). אולם הקשיים העומדים לפניהם נוגעים עדיין כמעט לכל תחום של חיי הצבא, במיוחד ביחידות הקרביות: תפילה בזמן אימון, חזרה מפעילות מבצעית בשבת, הגדרת מצבים של פיקוח נפש בשבת, כשרות במוצב שבו רוב החיילים חילונים (או דרוזים) ועוד. לקצינים מבוגרים יותר, נשואים, נוסף עוד מכשול: אי היכולת להגיע למשפחה בשבתות, כאשר העבודה מחייבת הישארות בבסיס בליל שישי. לא מזמן פנה לקרים נווט דתי של מטוס פאנטום, שהוקפץ לבסיסו לצורך תקיפה בלבנון בשבת. מפקדיו אישרו לו לעבור בדרכו חזרה מעל ביתו במרכז הארץ, המרוחק כמה קילומטרים מן הבסיס ולסמן באמצעות הכנפיים, כדי שאשתו תדע שחזר בשלום.
בניגוד לעמיתיו, הנווט הדתי אינו יכול להתקשר הביתה עם שובו, או לנסוע במכונית. האם הסטייה מהנתיב לצורך האיתות מותרת?
היא גורמת בכך בעירת מנוע המטוס, האסורה מבחינה הלכתית. הפתרון של קרים: אסור לסטות מהמסלול; מותר לחזור ברגל או באופניים הביתה, עם שובו, כדי להרגיע את האשה. במקרה אחר, פנה לרב סמג"ד בחטיבת חי"ר. הקצין מונה למפקד כוח חילוץ בפעולה בלבנון. ההחלטה התקבלה ביום שישי בצהריים ובשבת בצהריים היה עליו להימצא בבסיס בצפון לצורך תרגיל מודל.
האם מותר לו לצאת הביתה כשהוא יודע שיצטרך לחזור לבסיס?
תשובת קרים: היציאה היא אירוע אחד והחזרה אירוע אחר. צריך לראות אותם כאקטים נפרדים. כיוון שהחזרה היא עניין של פיקוח נפש, "אין למחות ביד החייל אם ייצא לביתו". הפניות של הנווט והסמג"ד, קצינים ותיקים, כמו זו של סמל המחלקה מגולני, משקפות את הוואקום שמותירה הרבנות הצבאית בשטח. המלאכה שמבצע קרים, בלא שכר, כמעט שאינה נעשית עוד בידי הרבנות. זה המצב מאז שהרב שלמה גורן גמר את כהונתו. חיילים ומפקדים ביחידות השדה כמעט שאינם מכירים את אנשי הרבנות. המחסור בפתרונות זמינים בתוך צה"ל יוצר צורך במסלולים עוקפים. הוותיק שבהם הוא המכון להלכות צבא בישיבת ההסדר בשעלבים, שהרבנות הצבאית כבר השלימה עם קיומו. גם שם פועל קו טלפון לחיילים דתיים. הקו של קרים הוא שמושך אליו את מרבית הפניות.
היכרויות חובקות מטכ"ל
איל קרים נולד בגבעתיים, בן למשפחה של חסידי קרלין. לפני הצבא למד בישיבת נחלים. באוגוסט 75' התגייס לצה"ל, לחטיבת הצנחנים. "אז עוד לא היו מכינות קדם-צבאיות. לי היה ברור שאני הולך לצנחנים. החברים שלי מבני עקיבא התפזרו ביחידות השונות, אבל רובם הלכו לשירות קרבי". הקצינים הדתיים בני דורו היו הראשונים שהתקדמו, בהיקף משמעותי יחסית, לתפקידי פיקוד בחטיבה, ביניהם אלעזר שטרן (כיום תת-אלוף, קצין חינוך ראשי) מוטי יוגב (אל"מ במילואים, כיום מזכ"ל בני עקיבא) וישי בר (תא"ל במילואים, כיום מפקד במילואים של אוגדת אילת ומרצה למשפטים). כשקרים מונה למפקד מחלקה, המג"ד שלו בגדוד 202 היה שאול מופז, הרמטכ"ל הנוכחי. אחר כך היה מ"פ של פלוגת מסלול תחת המח"ט דורון רובין. בתום התפקיד, יצא לשנה של חופשה ללא תשלום, לצורך לימודים בישיבת מרכז הרב. באמצע השנה הזעיק אותו המח"ט החדש יורם יאיר לשוב לחטיבה. "בדיוק תיכננו אז את מבצע 'צלצל', נגד מפקדות של הפתח בדרום לבנון. יה-יה אמר: בוא תהיה קמב"צ, רק לצורך המבצע". באותו מבצע נהרג קצין האג"ם של החטיבה, יוסי טהר "ואז יה-יה ביקש שאפסיק לגמרי את הלימודים ואחזור כקמב"צ". קרים נשאר בחטיבה ועבר איתה את מלחמת לבנון. אחרי כיבוש מערב ביירות קיבל פיקוד על יחידה השייכת לסיירת מטכ"ל. אחר כך שימש קרוב לשנתיים כמפקד סיירת הצנחנים. מעולם, הוא אומר, לא תיכנן קריירה צבאית. "ההתקדמות בקבע היתה פועל יוצא של הנסיבות". בסוף 84' הציע לו הקצח"ר אז, יצחק מרדכי, נסיעת יוקרה לחו"ל. "היתה איזו הצעה לצאת למזרח הרחוק לאמן יחידת אבטחה במדינה שם". קרים, שנושאים שאינם קשורים לדת או לצבא משעממים אותו בעליל, אומר שאפילו אינו זוכר את שם המדינה. "נפגשנו כמה פעמים. בסוף הודעתי לו שלא אסע למזרח הרחוק, כי החלטתי לנסוע למזרח ירושלים".

הוא החל ללמוד בישיבת עטרת כוהנים, אצל ראש הישיבה הרב שלמה אבינר ואצל הרב יוסף הלוי סולובייצ'יק. בשנים האחרונות משמש קרים כראש המכינה בעטרת כוהנים. הוא אב לשישה ילדים, המתגורר עם משפחתו בשכונת קרית-משה בירושלים. השיחה אתו, כמו ספריו, רצופת ביטויים צבאיים. כשקרים נדרש לספק פתרון הלכתי לחייל, הוא אומר "עשיתי הערכת מצב". בספרים תופס הניתוח הצבאי של השאלה כמעט אותו מקום כמו החלק התורני שלה. כל סוגיה מוסברת לעומק: מהמסלול המדויק שנדרש לעבור חייל שהוזעק בשבת לפעילות מבצעית באזור הכנרת (כולל שרטוט) ועד לדרך שבה מחממים מים לרחצה במוצב קדמי בלבנון. קרים שנוי במחלוקת. תלמידיו מעריצים אותו וחיילים דתיים אומרים שעצותיו הוציאו אותם ממלכוד פעמים רבות. ברבנות הצבאית ובקרב רבני ישיבות ההסדר מתלהבים פחות. רבים שם רואים בקו הפתוח קריאת תיגר על הרבנים הצבאיים, שמובילה למצב שבו הסמכות הרבנית אינה אחת אלא מחולקת, וכך נולדות אי הבנות. בהקשר הזה מזכירים שני מקרים מהעת האחרונה, שבהם קצינים פגעו בזכויות של חייליהם והסעירו את הציבור הדתי. במקרה אחד, שפט מפקד סוללה ביחידת תותחנים חייל חובש כיפה למאסר לאחר שהחייל סירב להוראה לקצר את פאותיו. במקרה אחר, נשפט חייל דתי מגדוד שריון למאסר על סירוב פקודה. זה קרה לאחר שהמ"פ לא איפשר לחייליו להתפלל בבוקר, משום שרצה להספיק להגיע בזמן לאימון שהוגדר כחשוב. בקרב מתנגדיו, נתפס קרים כעושה צרות, שמפציץ בפאקסים את לשכות הקצינים הבכירים בעקבות כל תקרית. לקרים יש אכן מערך מרשים של היכרויות מימיו בצנחנים, ממופז ועד לאלוף פיקוד המרכז, משה (בוגי) יעלון. הוא אינו מהסס לנצל זאת כדי להעלות סוגיות שנראות לו מהותיות. אבל ברבנות הצבאית חושדים שמאחורי הפעלתנות הזו עומד רצונו של קרים להתמנות לרב הצבאי הראשי הבא, או לפחות לסגנו. הרב הנוכחי, האלוף הישיש גד נבון, הודיע כי יפרוש ביום העצמאות ומחליפו טרם נבחר. לפני כמה חודשים, על רקע ההתנגדות כלפיו ברבנות הצבאית, הודיע קרים שאינו מעוניין בתפקיד.

בשבוע שעבר התחדשו השמועות. זה קרה בעקבות פרסום ב"הארץ" על כך שהרמטכ"ל מאס בלחצים הפוליטיים שמפעילים שני המועמדים ה"פנימיים", עוזריו של נבון אל"מ יואל נחשון ואל"מ ישראל זינגרביץ והוא שוקל להסתפק במילוי ממלא מקום לנבון למשך כמה חודשים. לתפקיד עשוי להתמנות עוזרו השלישי של נבון, אל"מ חיים בקשט, שגילו המבוגר (68) ימנע ממנו לשמש כיורש של ממש. יש ברבנות מי שטוענים שמופז, שמרבה להיפגש עם פקודו לשעבר, מתכנן "תרגיל מבריק": הרדמת המערכת, תוך הבאה לפרישתם של זינגרביץ ונחשון, כדי לסלול את הדרך למינוי עתידי של קרים. גורמים צבאיים, המקורבים לרמטכ"ל, דוחים את ההערכות הללו. לדבריהם, סיכוייו של קרים להתמנות לתפקיד אינם גדולים כלל וכלל. קרים עצמו מסרב להתייחס לטענות. בהקדמה לספרו כתב: "הרב נבון שליט"א זירזני להוציא את הספר לאור ובשיחה בעל-פה אמר שהדבר חשוב מאוד כדי להגדיל תורה ולהאדירה... בשאלות מעשיות יש להיוועץ ברבנים הצבאיים". חדי עין יבחינו שבניגוד לרבנים הראשיים, ישראל לאו ואליהו בקשי-דורון, נמנע הרב נבון מלספק המלצה בכתב.
סוגיית הרב והמארב
בשיחה עמו, מקפיד קרים להימנע מכל התייחסות ישירה לרבנות הצבאית. יש אחרים שיעשו זאת בשבילו. הרב רפי פרץ, סא"ל במילואים וטייס מסוקים, הוא ראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה. פרץ מלא התפעלות מהמפעל של עמיתו. "אני מתייעץ אתו לעתים קרובות והרבה בוגרים שלנו רואים בו כתובת. לצערי, הצבא אינו מספק כתובת כזו. איל מסוגל לשמוע ולהבין, לנתח בשפת הלכה מודרנית וגם להתקשר למפקדים ולשאול את השאלות הנכונות. איל יוצא מתוך מחשבה ממלכתית. הוא מבין שהעשייה הצבאית היא עשיית קודש".
האם זו אלטרנטיווה לרבנות?
"אין לנו ברירה, אלא להשיב לשאלות. אלה חבר'ה שיצאו מהמכינות שלנו. את מי בחור כזה ישאל? הוא יתקשר לאיל, כי איל מבין הכי טוב. יש חיילים שאני מפנה לרב החטיבתי שלהם, אבל אני לא יכול לעמוד מנגד כשצצה בעיה לפני כניסת השבת ואין שום רב צבאי באופק, כי רובם מזמן בבית. מה עוד שברבנות יש היום לא מעט אנשים שאינם מהזרם הממלכתי". ברבנות לא מתרשמים. "כדי לפתור בעיות הלכתיות בצבא, מינו רבנים צבאיים", אומר בכיר ברבנות. "אין לי בעיה עם זה שהרב קרים פותר בעיה ספציפית לחייל שהתקשר. הקושי מתחיל כשאנשים אחרים רואים בזה הנחיה. קרים ורבנים אחרים שעסוקים בכך, כמו הרב אבי רונצקי, גורמים נזק. הם עוקפים סמכות. התוצאה היא שמפקדים דתיים זוטרים מרשים לעצמם להתעלם מהנחיות הרבנות, כי הרב שלהם אמר משהו אחר". לדבריו, הרבצ"ר הבא יצטרך לדאוג לכך ש"לכל חייל דתי יהיה בכיס חולצתו את הטלפון של הרב הפיקודי. כל הבעיה נובעת מהנתק בין הרבצ"ר הנוכחי, גד נבון, לרבני המכינות וההסדר. הם לא צריכים להיחשב מתחרים שלנו. אפשר לקיים תיאום והידברות". הבכיר ברבנות מודה שקיים נתק בינה לבין השטח ("לחיילים בעורף אין בעיה, אבל בגולני לא תמיד רואים את הרבנים"). אולם, הוא דוחה טענות על עליונותם המקצועית של רבנים בוגרי מסלול קרבי. "כבר ראיתי רבני הסדר שהם בורים גמורים בהלכות צבא. השאלה האמיתית היא אם אתה תלמיד חכם. הייתי אומר לקרים: תן תשובה וגמרנו, אבל אל תעשה מזה כזה עניין". התשובות שמספק קרים נבדלות לא פעם מפסיקות של רבנים אחרים. הוא מסביר כי "רב שלא שכב במארבים ברצועת הביטחון ולא חש את הדברים, קשה לו לעתים להבין במה מדובר. הוא יכול להקל יותר מדי ולעתים להחמיר".

קושי נוסף נובע מנטייתם של חיילים, בעיקר אנשי מילואים שחזרו בתשובה, לאמץ את פסיקותיהם של רבנים חרדים, שההוויה הצבאית רחוקה מהם. לפני כחודש חייל שהוצב במחסום בכביש חוצה שומרון סירב לפקודה לצאת בשבת, ברכב, כדי לאבטח קונים ישראלים בכפר בידיא הסמוך. קרים אומר ש"זו בורות" ומפנה לפסיקה מפורטת בספרו הראשון, בדבר אבטחת מטיילים מחללי שבת. אבל הוא מציין כי "הרבה מהפסיקה בנושאים צבאיים נשענת על הרב החרדי אויירבך, שהגישה שלו היתה מקלה בכל מה שנוגע לפיקוח נפש". נקודת המוצא של קרים: "הצבא הוא סביבה מאוד אינטנסיווית ולחוצה, תוך מחסור בשעות שינה, כשכמעט הכל נקבע עבור החייל. לחייל דתי, המציאות עוד יותר מסובכת בגלל המצוות המוטלות עליו. אפשר להגדיר אותה כמציאות של שעת דחק. באימון, כיוון שהאימון עצמו הוא מצווה, אפשר להפעיל את הכלל ההלכתי שלפיו העוסק במצווה פטור מן המצווה. בתעסוקה מבצעית, הרבה פטורים נשענים על כך שמטעמי פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, מותר לחלל שבת. אלא שמי שצריך להגדיר אם מדובר בפיקוח נפש הם המפקדים בשטח, גם אם הם גויים. זה בדיוק כמו השאלה אם אשה בהריון רשאית לצום ביום כיפור. הרב יקבל חוות דעת מקצועית מרופא בעניין סכנות הצום לאשה ובהתאם לכך יפסוק. הרי הרב אינו מכיר בעצמו את המציאות הרפואית". לא אחת מגיעים חיילים דתיים, על רקע מחלוקות, לסירוב פקודה. קרים שולל זאת מכל וכל. "אני אומר, בכל מחיר - לא לסרב. השם נתן פה לאדם. צריך ללמוד להסביר את עצמנו. אם תסביר - המפקד יבין. למיטב הבנתי, הרוב המכריע של מקרי סירוב פקודה בצבא נובע מכך שהחיילים טועים או שאינם יודעים להסביר את עצמם. עוד לא נתקלתי במצב שבו חיילים סירבו פקודה מנימוק הלכתי מוצדק. בדרך כלל אפשר לפתור את המשבר בהידברות".

רוב המקרים של פגיעה בחיילים דתיים, הוא אומר, הם תוצאה של חוסר מודעות. "אין שום עוינות לדתיים. להיפך, ככל שעולים בדרגות, המודעות של המפקדים לצרכים עולה". בכל זאת, יש לו המלצות לשיפורים. במכון הטכנולוגי לבעיות הלכה פיתחו טלפון שבת. "אפשר היה לפתור המון בעיות אילו הוכנס הטלפון מרמת מפקדת הגדוד. יש פטנט בשם מפסק גומא שמאפשר פתיחת שערים בבסיסים בשבת ועולה גרושים, אבל הוא מותקן רק במקומות בודדים. ברגע שהטכנולוגיה המתקדמת לא מוכנסת לצבא, אתה יוצר בעיה לחייל דתי. היינו מונעים הרבה בעיות אילו הכניסו בכל קורס פיקודי שעתיים של הסברה על מכלול הדילמות של החייל הדתי". כמו בין הרבנים, גם בצה"ל אפשר לשמוע דעות חלוקות על פועלו של קרים, למרות שאיש אינו מטיל ספק בכנות כוונותיו. "כל הרעיון כלל לא נראה לי", אומר קצין בכיר. "יש כאן תהליך מסוכן, שבו הולכת ומחריפה התערבות הרבנים. אלו סוגיות שהמפקדים צריכים להכריע בהן. לכל היותר, במקרים קיצוניים, עליהם להתייעץ עם הרבנות הצבאית. אבל מה פתאום שנערב בכך רבנים מבחוץ, גם אם יש להם עבר קרבי?". לעומתו, קצינים בכירים לא מעטים משבחים את מפעלו של קרים. לדבריהם, "איל הוא שילוב נדיר ורצוי של רב ולוחם. הוא אדם רציני, שהקו שלו לחיילים ממלא פונקציה חשובה". הקצינים תמימי דעים כי עצם קיומו של הקו משקף את אוזלת ידה של הרבנות, במצבה הנוכחי. "זה כאילו שחיילים היו מתקשרים לגוף פרטי, שהיה מקים קו פתוח סביב שאלות מקצועיות לטנקיסטים", אמר אחד מהם.
לא נשתלט על צה"ל
איל קרים רואה בהצלחת המכינות הדתיות תהליך טבעי. "זה קשור לאווירה הכללית במדינה. הנוער שלנו חשוף למה שקורה בחוץ ורבים יותר רוצים במסלול קרבי". הוא טוען שאינו מכוון צעירים הפונים אליו לפני גיוסם לצבא לכיוון ספציפי. "עדיף שיילכו לאן שהם מתאימים מבחינת כישוריהם. אני אומר להם: החליטו מה ייעודכם בחיים. הישיבות הגבוהות נועדו לגדל תלמידי חכמים. המכינות - להכנת הנוער לקראת החיים, שהצבא הוא תחנתם הראשונה. אי אפשר להיות תלמיד חכם בזכות שנה וחצי של לימודים במכינה. אבל אינני ממליץ כיצד לנהוג ואינני מבצע שיפוט ערכי של בחירתם. איש על מחנהו ואיש על דגלו".
מה דעתו של קרים על פסק הרבנים, שאסר על חיילים להשתתף בפינוי יישובים ומחנות צה"ל?
"האיסור ההלכתי, אם הוא קיים, אינו רובץ על החייל הפרטי, אלא מכוון לדרג המדיני. ראש הישיבה שלי, הרב אבינר, בכלל סבור שהפסק אינו נוגע לפינוי מחנות, אלא רק לפינוי יישובים. עקרונית, אני חושב שאסור לחיילים לסרב פקודה ואסור למפקדים לתת פקודה בלתי חוקית. אם לחייל יש בעיה רגשית, שייגש למפקדו וישוחח אתו ושניהם ימצאו פתרון. כבר היה מקרה כזה בעת פינוי שכם. חיילים דתיים מפלחה"ן גולני ביקשו שלא להשתתף בפינוי בניין הממשל ומפקדם מצא להם משימה אחרת". ל"עטרת כוהנים", הישיבה שבה מלמד קרים, יצא שם של גוף ימני קיצוני. לא אחת היו תלמידיה מעורבים בתקריות אלימות עם ערבים בעיר העתיקה. אבל קרים עצמו, למרות השיוך הפוליטי המובהק, ממעט לעסוק בכך. "מה שאני עושה אינו חלק מזרם דתי-פוליטי", הוא טוען. "כשאני מגיע לסיום קורס קצינים שבו משתתפים תלמידי, אין לי תחושת הישג פוליטי, כאילו ה'מחנה' שלי השיג כאן משהו. אנחנו לא צריכים לשאוף להשתלט על צה"ל. עלינו בסך הכל להשתלב בעשייה הצבאית, שאסור לשכוח שלא אנו התחלנו בה אלא החילונים".

תפילין בקנה וכיפות בצריח
המכינה הקדם-צבאית הדתית הראשונה הוקמה ב-1988. כיום פועלות תשע מכינות דתיות וחמש מכינות חילוניות. 629 תלמידים לומדים השנה במכינות הדתיות; 157 במכינות החילוניות. מתוך 2,206 בוגרים שסיימו את המכינות בשנים 96-'88', הוסמכו לקצונה 608, כ-27%. עשרות מבוגרי המכינות משרתים כקצינים ביחידות מובחרות ובחטיבות החי"ר, כטייסים ונווטים. מבין בוגרי המחזורים הראשונים של המכינות כבר משובצים קצינים כסמג"דים בגולני ובנח"ל. בקרוב עתיד כנראה להתמנות מג"ד ראשון,יוצא המכינה. לפני שנה סיימו ארבעה בוגרי מכינות את קורס הטיס של חיל האוויר. שלושה מהם היו בוגרי המכינה הדתית ביתיר. לקורס הטיס שהחל בקיץ האחרון התקבלו 12 מבוגרי המכינה מעצמונה. במטה הכללי משרתים היום שני אלופים דתיים, יעקב עמידרור, מפקד המכללות וכמובן הרבצ"ר, האלוף גד נבון. קצין דתי נוסף, תא"ל אפי איתם (פיין) מועמד לקידום לאלוף בקרוב. בצה"ל משרתים עוד כמה תא"לים חובשי כיפות: הפצ"ר המיועד, מנחם פינקלשטיין, הקח"ר אלעזר שטרן, קצין המילואים ישי בר ויוסי ביינהורן, סגן מבקר מערכת הביטחון.

הרב על הקו
אלו תשובות של הרב קרים לשאלות שהציגו בפניו חיילים. חלקן מופיעות בספרים שפירסם:
* טייס מסוק קוברה המוצב בצפון הארץ שאל אם בשעת הזנקה בשבת עליו לגשת ברגל או לנסוע ברכב למסוק שלו. לכאורה, יכול הטייס להגיע בזמן ברגל, מרחק של כרבע שעה הליכה, בזמן שהמכונאי מכין את המסוק לטיסה.
אבל התשובה של קרים הפוכה: עליו לנסוע ברכב. מדוע? "מפני שצריך להבין מה נדרש מטייס כזה לפני המראה. הוא חייב לקבל נתוני מודיעין ולשנן את נהלי החבירה. במקרה כזה, הליכה תהיה בזבוז זמן יקר, שנדרש להכנות".
* טייס אחר שאל כיצד לנהוג בעת נחיתה אחרי תקיפה בלבנון בשבת. הטייס צריך להגיע לחדר המבצעים לתחקיר. מרחק ההליכה הוא 25 דקות. חבריו החילונים עולים על מכונית.
קרים ממליץ לטייס הדתי ללכת ברגל. "אין צורך דחוף בנסיעה. אם יילך ברגל, ירכוש את הערכתם של חבריו החילונים בגלל הקפדתו. אחר כך, כשיבוא לבקש משהו, יותר סביר שיתחשבו בו ויבינו שאינו מבקש לעצמו הקלות".
* יש גיבושים שנופלים בימי צום. נדרש פתרון הלכתי, כי אחרת יחמיצו צעירים דתיים רבים את ההזדמנות ללכת ליחידה מובחרת.
הפתרון: אם התחלת באימון לפני הצום, מותר לך להמשיך בו, כשאתה פטור מהצום.
* האם צריך להניח תפילין במהלך הסתתרות בשטח אויב?
קרים כותב כי מפקדי פלוגות בגולני אוסרים הנחת תפילין בעת מארב בלבנון ואילו אחרים מתירים זאת, בטענה שחייל אינו מפריע למארב, אם הוא עושה זאת על חשבון זמן השינה שלו.
קרים מתנגד. חייל עטור תפילין אינו דומה לחייל שישן (כחלק מתורנות) בעת המארב. החייל שישן מתעורר מיד עם ההקפצה וכשיר לפעולה. חייל עם תפילין יתקשה לרוץ, להסתער ולהפעיל נשק מחלקתי.
* חיילים בסיירת הנח"ל, שחזרו בשבת בבוקר מפעילות מבצעית בלבנון, נכנסו לשטח ישראל לתוך בסיס צבאי. המתין להם מיניבוס שאמור היה להוביל את הצוות ליישוב סמוך, מקום שהייתו הקבוע של הצוות. על הצוות לא הוטלו משימות כוננות בשבת. האם מותר לחיילים הדתיים לחזור ליישוב?
קרים משיב: "אמנם הצוות אינו מוגדר כצוות בכוננות, אך לו היה אירוע בגזרה, אין צל של ספק שצוות זה יופעל... בשל כך יהווה העדרם של שני חיילים שיהיו באותה עת במחנה, פגיעה בכשירות הצוות". הוא מזכיר שלעתים מחליטים בשבת בצהריים על משימה חדשה והעדר החיילים, במיוחד אם הם בעלי תפקידים מיוחדים בצוות, ינטרל את נוהל הקרב למארב. הכלל צריך להיות: לא מפצלים כוח אורגני ובמיוחד כוח מיחידה מובחרת, כשלכל חייל בצוות תפקיד מוגדר ולא תמיד יימצא לו מחליף.
הסיכום של קרים: מלכתחילה היה צריך לתכנן להישאר במחנה עד צאת השבת. אם מפקד הצוות או החיילים שאינם שומרי מצוות לא מעוניינים בכך אלא רוצים לחזור ליישוב, חובה להמשיך איתם ולא להתפצל.
* חייל ממוצב הבופור שלא יצא 35 יום לחופשה, שאל אם עליו להצטרף לשיירה שיוצאת לארץ, מסיבות מבצעיות, בליל שבת. אם יישאר במוצב, קיים סיכון שהוא ייאלץ להישאר שם עוד חודש. קרים: "אין ספק שאם לא נתיר לחייל לחזור הביתה אחרי 35 יום, רמת תפקודו תיפגע באופן שהוא עלול לסכן את שאר החיילים". הוא מסכם: "מותר להצטרף לשיירה עד מעבר הגבול ושם להמתין עד צאת השבת".
* באחרונה נשאל קרים על משימת החילוץ הישראלית בטורקיה. חייל דתי מיחידת ההצלה של פיקוד העורף ביקש לדעת, בדיעבד, אם יש לחלץ ילדה בת שלוש לפני אמה. "עוד לא ענינו לו. זו תשובה מורכבת, המחייבת בדיקה".
היה גם טייס הרקולס שביקש לדעת אם הוא רשאי להטיס בשבת את משלחת החילוץ מאתר לאתר בטורקיה, "כשבאתר הראשון היו נפגעים יהודים ובשני גויים".
קרים פסק שמותר לטפל בנפגעים גויים גם בשבת.
* פנה קצין שמול המוצב שבו הוא משרת ישנן שתי גבעות המכונות במפת הקוד בשם "שדיים". "כאשר אני מעביר תדריך לחיילים עלי להזכיר זאת כדי שהחיילים יהיו בקיאים בגזרה. האם מותר לי להשתמש במלה גם כשהיא גורמת לאווירת ליצנות או ניבול פה?"
קרים משיב: "לבקיאות המפקדים והחיילים בשטח יש חשיבות ממדרגה עליונה... מלה זו אינה מלת גנאי שהרי היא מופיעה בתורה בברכת יעקב ליוסף וכן פעמים אינספור בשיר השירים... לכן במלה זו כשלעצמה אין שום גנאי. הבעיה מתמקדת בכך שחיילים שאינם שומרי מצוות עושים במלה שימוש מגונה. לכן יש להימנע מביטוי שכשלעצמו הוא כשר לחלוטין, אך האסוציאציה שהוא מעורר תגרום לליצנות ולניבול פה. ("הארץ", 10.03.2000)



http://dc.fresh.co.il/Army/8248.html

ראיון ב"במחנה" מחודש מרץ 1984 עם מפקד סיירת צנחנים אייל קרים ומפקד הצוות גל הירש.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 09-02-2014 בשעה 22:15.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 12-02-2014, 12:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1153220
סופה הפתאומי של קריירה צבאית מבטיחה\ מאת עמוס הראל

החלטתו של תת אלוף גל הירש להתפטר מצה"ל קוטעת קריירה שעד לפני כמה שנים נראתה כאילו תסתיים רק בדרג הפיקוד הבכיר של הצבא. הירש, שבמכתבו לחלוץ הזכיר כי הוא לובש מדים מגיל 14 (מאז הצטרף לפנימייה צבאית), לא הסתיר מעולם את כוונותיו להגיע לצמרת, מוטב עד לשכת הרמטכ"ל. הירש, בן 42, גדל בערד. לאורך שירותו הצבאי הוא צבר מספר שווה של מעריצים ומתנגדים. התומכים ראו בו אישיות יוצאת דופן, קצין-אינטלקטואל למדן ומשקיע, שהצליח להתאושש מהלם החטיפה בצפון, ולהשיג את התוצאות הטובות ביותר מבין ארבע האוגדות שלחמו בלבנון. המתנגדים טוענים, כי הוא מפליג בדמיונו, לא מחובר לקרקע ואינו דואג שרעיונותיו יובנו כהלכה בדרגים שמתחתיו. הירש הוא קצין נמוך קומה, מבריק ויהיר, שתכונותיו העניקו לו בפי חלק מעמיתיו (מאחורי גבו) את הכינוי "נפוליאון". הוא היה אחראי לרבים מהרעיונות המבצעיים המוצלחים יותר של הלחימה בשטחים. אבל מתנגדיו, רבים מהם קצינים בכירים יוצאי חטיבת גולני, סברו שלא כיפר בכך על קשייו כמפקד וכמנהיג.
ציטוטים מאלתרמן
הירש התגייס לצה"ל תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, והחל לשרת בחטיבת הצנחנים. את רוב שירותו עשה בחטיבה וביחידת העילית "שלדג", שבאמצע שנות ה-90 מונה למפקדה. מאוחר יותר עבר לשרת בתפקידים מרכזיים בגדה המערבית. בכל תפקידיו, בלט ניסיונו לפעול על-פי המודל של מפקדים ותיקים יותר. הוא הרבה לצטט מהתנ"ך ומשירי נתן אלתרמן (שאותו בחר לצטט גם במכתבו לחלוץ). את הניסיון הקרבי הגדול הראשון שלו רכש כמ"פ בצנחנים, במבצע במיידון במאי 1988, שם הרגו הצנחנים עשרות אנשי חיזבאללה, ושם נהרג אחד מחבריו הקרובים. בצנחנים שירת תחת המח"ט דורון אלמוג, האיש שדחק אותו מצה"ל השבוע. כמפקד שלדג כבר היה שנוי במחלוקת. הוא הסתכסך עם חבורת קציני מילואים ותיקה, אך זכה להערכה רבה מצד רבים מפקודיו. פעם אחת, במבצע עומק על אדמת לבנון, כמעט שהודח מצה"ל. הוא פעל עם קומץ לוחמים בתוך בסיס חיזבאללה, אך סירב למהר ולחזור כפי שדרשו ממנו מפקדיו. לפי הסיפור, אף ניתק את מכשיר הקשר, כדי שיוכל להשלים את משימתו. כשחזר בשלום, זכה לביקורת קשה מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק, אך גם בשבחים על האומץ שגילה. ב-98' נפצע קשה, כשפלשתינאים השליכו בלוקים על מכוניתו ליד גשר ביר-זית. הוא התאושש במאמץ רב ובלט כמח"ט ברמאללה סמוך לפרוץ האינתיפאדה. במקביל, משך אליו אש על רעיונות יצירתיים ומושגים שנתפסו כ"נפוחים" מדי: מ"השתבללות", דרך "שילוב חתימות" ועד "הרמצה". רובם היו שאולים מהספרות הצבאית המקצועית בחו"ל, שרוב עמיתיו לא טרחו לקרוא.
האבא של חומת מגן
כקצין אג"ם בפיקוד מרכז תיכנן הירש את מבצע "חומת מגן", וגם העניק לו את שמו. לאחר מכן המשיך להתקדם, אך כבר "סומן" ככליא-ברק שרבים מעמיתיו נהנו לתקוע בו סכינים. חרף רצונו העז, הוא לא מונה למח"ט הצנחנים, ונשלח במקום זאת לפקד על בה"ד 1. גם מינויו לאוגדה 91 עורר ויכוח. כשהגיע לצפון, שיגר קצין מילואים בכיר אחד אי-מייל למכריו, שבו הפציר בהם לא לשכור צימרים בגליל, "עד שתחלוף הסכנה". בחודשים שקדמו לחטיפה סיכלה האוגדה בפיקודו לפחות ארבעה ניסיונות חטיפה של חיזבאללה. אחרי החטיפה, לקח לאוגדה זמן להתאושש, ותפקודה נותר שנוי במחלוקת קשה עד היום. אבל קצינים רבים, בהם לפחות שישה מאלופי המטכ"ל, מאמינים שחוות הדעת של אלמוג על הירש חריפה מדי. לדעתם האוגדה שלו התמודדה עם הקשיים הגדולים ביותר והשיגה את התוצאות הטובות ביותר. לאחר המלחמה עבר הירש בין עשרות משפחות שכולות שבניהן נפלו תחת פיקודו, והסביר בכובד ראש ובאריכות את שיקוליו. משפחות רבות, אמר, דווקא קיבלו אותו בסבר פנים יפות. בשבוע שעבר, טרם פרישתו, שיגרו כל קציני המטה שלחמו תחתיו במלחמה מכתב לרמטכ"ל, שבו ביקשו לא לנקוט נגדו צעדים. הירש היה מפקד מצטיין, טענו. ב-1999 נשאל הירש מה יעשה אם יגלה שאינו משלים עם הרוח והערכים השולטים בצה"ל. "כל קצין עם אינטגריטי צריך ללכת תמיד עם מכתב התפטרות בכיס, ולדעת שעשוי לבוא יום שבו הקריירה שלו תסתיים בחטף. אי אפשר לדעת מתי דברים כאלה יקרו". אתמול בבוקר, הגיש את מכתב ההתפטרות לחלוץ. ("הארץ", 12.11.2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-02-2014 בשעה 12:54.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 12-02-2014, 22:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבות על תא"ל נדב פדן, איש סיירת מטכ"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1500911
ברור שהפלשתינאים רוצים, לא ברור אם הם יכולים\ מאת עמוס הראל
אל"מ נדב פדן, שכמח"ט נכנס לבית לחם יותר מפעם אחת, מציע להתקדם בזהירות בהעברת האחריות הביטחונית לפלשתינאים
מהם סיכויי הצלחתה של התוכנית להעברת האחריות הביטחונית בערי הגדה המערבית לידי הרשות הפלשתינית? מערכת הביטחון הישראלית ניגשת למהלך המתוכנן בספקנות מסוימת. מנגנוני הביטחון הפלשתיניים בגדה כמעט וחדלו מלתפקד מאז מבצע "חומת מגן" לפני כשלוש שנים. ישראל עומדת שם מול ריבוי פרטנרים אפשריים, שברובם עוינים אלה את אלה. בצה"ל ובשב"כ יש הערכות שונות על משך הזמן שיידרש לרשות כדי לעצור את הטרור בכל עיר שתועבר לאחריותה. חלקן מדברות על חודשיים, אחרות על פרק זמן של שנתיים, שלוש. גם הפלשתינאים זהירים. זו הסיבה לכך שהצדדים קרובים לסיכום על "פיילוט": העברת עיר אחת (יריחו) ואולי שתיים (גם בית לחם) בשלב ראשון, והמתנה לתוצאות. אם ההעברה תעלה יפה, תורחב האחריות הפלשתינית גם לערים נוספות. זהירות הצדדים מסתמכת במידה רבה על ניסיון העבר. בבית לחם הועברה האחריות כמה פעמים ובכל פעם הסתיים הניסוי בכישלון חרוץ, כפי שאירע, בפעם האחרונה, ב"הודנה" של קיץ 2003. אל"מ נדב פדן, המסיים בשבוע הבא כהונה של שנה וחצי כמפקד חטיבת עציון (בית לחם) בצה"ל אומר שזה היה כישלון ידוע מראש. שבעת החודשים שבהם שלטו הפלשתינאים בעיר וצה"ל מיעט בכניסות אליה, הסתיימו בשני פיגועים קשים. רשתות הפתח בבית לחם שיגרו מתאבדים לשני אוטובוסים בירושלים והרגו 19 אזרחים ישראלים. לאחר הפיגועים, צה"ל והשב"כ שבו לפעול בעיר באינטנסיוויות. חקירת הפיגועים של השב"כ, חשפה מעורבות כבדה של אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים: אחד ממשלחי המתאבדים היה ראש לשכתו של מושל בית לחם. המסקנות של פדן מהפרשה עשויות אולי לסייע לצה"ל להימנע מחזרה על אותן טעויות. הסיבה העיקרית לכישלון, הוא אומר, נבעה מכך שהעיר היתה "בועה בתוך מציאות שונה ביהודה ושומרון". לדבריו, "בית לחם הפכה אבן שואבת למבוקשים מהסביבה, לחוף מבטחים לטרוריסטים מחברון ואפילו משכם, שידעו כי הם יכולים לפעול בעיר רחוק מהישג ידנו, בשל ההבנות שהושגו". המחבלים, מוסיף פדן, ניצלו את קו התפר הפרוץ בין העיר לירושלים. באותו שלב היתה גדר ההפרדה ב"עוטף ירושלים" בשלבי בנייה ראשונים והמעבר לתוך ירושלים נעשה בלא קושי. התיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנונים הפלשתיניים היה שטחי ומינימלי. "היה חוסר בשלות מצד המנגנונים", אומר פדן. "לא היתה להם שום כוונה לעצור פעילות טרור. הם הסתפקו בסיורים שמנעו יידוי אבנים ובמקרה הטוב ירי על ירושלים. אבל לא היה תמריץ אמיתי, מבחינתם, לעצור מבוקשים".
בלי קריצות
ובכל זאת, בסיבוב הנוכחי, פדן יותר אופטימי. "אני נפגש עם ראשי המנגנונים בקביעות לאורך כל התקופה שלי כאן", הוא אומר. "בשבועות האחרונים הם מדברים אחרת: גם אתנו וגם עם אנשיהם. אין יותר קריצות. זה נראה כמו כוונה אמיתית לקחת את האחריות הביטחונית לידיים. זו התקדמות מהותית. הפעם, ברור שהם רוצים. השאלה שנותרה פתוחה היא אם הם באמת יכולים". פדן, יליד קיבוץ עין-כרמל בן 38, נמצא בעיצומה של קריירה צבאית מבטיחה. מחטיבת בית לחם הוא ימשיך בחודש הבא לתפקיד מרכזי, מפקד בה"ד 1 (ראו מסגרת). הוא התגייס ליחידה מובחרת ועשה שם שירות ממושך, עד לתפקיד של מפקד פלגה. אבל יצא ממנה אחר כך ושימש כמג"ד בחטיבת הנח"ל, בתקופה שלפני הנסיגה מלבנון וכמג"ד בבית הספר לקצינים. זמן קצר לפני "חומת מגן" מונה למפקד יחידת המסתערבים דובדבן. השבוע שבו נועדו אריאל שרון ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בשארם א-שייח כדי לציין את סיומה החגיגי (גם אם המוטל מאוד בספק) של המלחמה בשטחים, הוא זמן מתאים לסיכומים גם בעבור המח"ט היוצא. שלוש שנים ברציפות עשה בלחימה, וכה הרבה השתנה במהלכן. כשמונה לתפקידו בדובדבן, עוד היסס צה"ל אם להיכנס למחנות הפליטים בגדה, שמתוכם שיגרו רשתות הטרור מדי יום מתאבדים לתחומי ישראל. במטכ"ל חששו ממאות נפגעים לצה"ל במחנות. דובדבן, בפיקודו, השתתפה בכניסות הראשונות למחנות הפליטים בשכם ובטול כרם, שהסתיימו בנפגעים בודדים לצה"ל. בסוף מארס 2002 החל מבצע "חומת מגן". פדן, כמו רבים ממפקדי השדה בצה"ל, משוכנע שזאת הפעולה שהטתה את הכף. כאן החלה מגמת הבלימה שסופה הצהרותיו של אבו מאזן על חוסר התוחלת שבאלימות אחרי עלייתו לשלטון. ואף שהוא חובש כומתה אדומה, הוא מוכן לתת את הקרדיט למחנה ה"נצי" יותר בצה"ל, המזוהה בעיקר עם הכומתות החומות של יוצאי חטיבת גולני, שזיהו בשלב מוקדם יותר את הצורך במעבר לפעילות אגרסיווית. "הראשונים שירד להם האסימון בצבא היו צ'יקו (מח"ט גולני, משה תמיר, כיום ראש מטה פיקוד המרכז, ע") ויאיר גולן (מח"ט הנח"ל אז וכיום מפקד עוצבת הגליל, ע"). בדיעבד אני שותף לגישה של גולני. היינו צריכים להפעיל יותר עוצמה, הרבה יותר מוקדם. אבל כדי להיות הוגן, צריך להודות שהגעתי למסקנה הזאת רק בדיעבד. בפעם הראשונה שנכנסנו למבצע גדול ברמאללה, במארס, עמדנו מול המפות ולא בדיוק הבנו מה קורה. באמת פותחים באש על המוקטעה? אז אין יותר רשות פלשתינית? זה נראה לנו כמו יציאה למלחמה בסוריה".
בלי טנקים
"נכנסנו לתוך העימות הזה", אומר פדן, "עם חששות יותר מדי גדולים. האדרנו את היכולת הפלשתינית, אבל כשהדברים הגיעו ללחימה ממשית, הא-סימטריה בין הצדדים הכריעה. היכולת של צה"ל לנהל קרב מקצועי, לשלוט בכוחות בסיטואציה מסובכת, היתה גדולה על הפלשתינאים. הם לא הצליחו להעמיד מולנו התנגדות מאורגנת בסדר גודל של יותר ממחלקה. המערכת ההגנתית שלהם קרסה כי היא לא היתה יותר מאסופה של קבוצות. מנגד, אנחנו לא עיכלנו בזמן את השינוי האסטרטגי במצב. עד חומת מגן, עוד נאבקנו בטרור כשהמטרה במקביל היא שימור המערכת הפלשתינית וזה בשלב שאותה מערכת כבר נלחמה בנו". דרך הנכונה להפעלת הכוח, הוא אומר, נלמדה בצה"ל רק תוך כדי לחימה. "כשכבשנו את הערים, נכנסנו אליהן עם חטיבות משורינות. הטנקים האלה הסתובבו בערים כמו פיל בחנות חרסינה. התוצאה היתה שנדרשנו לנקות את השברים ולשלם על הנזקים. אבל כשב-2004 כבשנו את בית לחם מחדש, עשינו את זה ברגל. ג'יפים ממוגנים נכנסו רק בשלב השני וטנקים לא הפעלנו בכלל". פדן מעביר את הפיקוד על חטיבת בית לחם לחבר ותיק, אל"מ ניצן אלון. הוא מתנבא, בזהירות, שהתקופה של יורשו באזור עשויה להיות מעט פחות סוערת. "יש כאן פוטנציאל לא רע להגיע למציאות ביטחונית סבירה. בית לחם היא עיר של תעשייה ותיירות, שמעוניינת בהתאוששות", הוא אומר ומיד מסייג: "ועדיין, אני מציע לא להתבלבל בניתוח המצב. הפלשתינאים לא שינו את המטרות שלהם: מדינה, גבולות 67', ירושלים. אסור ללכת שולל אחרי החיוכים ולחיצות הידיים. אם זה יעבוד, זה יצליח מתוקף אינטרסים משותפים. אבל יש בינינו פערים לא מבוטלים של שפה וכוונות. אנחנו אפילו לא מסכימים על ההגדרה של טרור. מבחינתם, כשפעיל ממחנה דהיישה יורה על ג'יפ צבאי שעובר בבית לחם, זו התנגדות לגיטימית. בהגדרות שלנו, זה טרור. במגעים עם ראשי המנגנונים גיליתי, כשניסינו לדבר על פתרון הסכסוך, השיחות התפוצצו. כשהתעסקנו בשאלה איפה יעמוד הסיור כדי למנוע ירי, הצלחנו". ("הארץ", 10.02.2005)


המפקד הבא של דובדבן: סא"ל נ', איש סיירת מטכ"ל\ מאת עמוס הראל
מפקד יחידת דובדבן, סגן-אלוף נ', מונה לתפקיד בספטמבר 2000 בעקבות פרישתו של מפקד היחידה הקודם, סא"ל מיקי. סא"ל מיקי ביקש מהרמטכ"ל לסיים את תפקידו בשל התקרית בכפר עסירה א-שימאלייה, בה נהרגו באוגוסט 2000 שלושה מלוחמי היחידה מאש חבריהם. בשל התקרית והליקויים החמורים שנחשפו בעקבותיה, החליט הרמטכ"ל כי לתפקיד מפקד דובדבן ימונה קצין בעל ניסיון כמפקד גדוד חי"ר. נ', בן 35, הוא בן קיבוץ עין-כרמל. את רוב שירותו עשה בסיירת מטכ"ל, שם מילא שורה של תפקידים בכירים והשתתף במבצעים רבים. בין השאר שימש כמפקד פלוגה ביחידה. הוא נחשב מועמד לפיקוד על הסיירת בעתיד. לפני מינויו למפקד דובדבן שימש סא"ל נ' כמפקד גדוד בחטיבת הנח"ל. בשל הנסיבות שנוצרו, הוא סיים את תפקידו כמג"ד בנח"ל שלושה חודשים מוקדם מן המתוכנן. בשנת 98' הציע לו המפקד הקודם של חטיבת הנח"ל, אלוף-משנה טל רוסו, תפקיד של מג"ד בחטיבה. נ' נענה וכהונתו כמג"ד הוגדרה כהצלחה גדולה. בין השאר, פיקד על הגדוד שלו בעת הנסיגה מדרום לבנון, והיה אחראי על החלק המערבי ביותר של הגבול. תפקודו בעת הנסיגה זכה לשבחים רבים. מכריו תיארו אותו כ"קצין מרשים, רציני ויסודי מאוד". ("הארץ", 15.02.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 16-02-2014, 14:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם סא"ל ברק חירם מג"ד בגולני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-4392566,00.html
המג"ד שאיבד עין בלבנון ה-2 נערך ללבנון ה-3\ מאת יואב זיתון

סא"ל ברק חירם, שנפצע בראשו במלחמת לבנון השנייה כשפיקד על פלגה בסיירת אגוז, חזר לשירות והיום הוא מפקד גדוד בגולני. בשבוע שעבר הוביל מאות לוחמים לתרגיל גדודי נרחב בצפון

הקצין שאיבד את עינו במלחמת לבנון השנייה , מכין את לוחמיו למערכה הבאה: בעוד כחודש יצויינו שבע שנים למלחמה, וגם אחרי תקופת שקט ממושכת, בצה"ל בכלל ובחטיבת גולני בפרט נערכים בימים אלו לסבב לחימה נוסף נגד החיזבאללה. מי שחווה על בשרו את המלחמה בקיץ 2006 הוא מפקד גדוד 51 בחטיבה החומה, סא"ל ברק חירם, שנפצע בראשו בהיתקלות עם לוחמי חיזבאללה בכפר חדתא. כמו לוחמים אחרים בגולני שנלחמו ואף נפצעו במלחמה, גם סא"ל חירם, אז מפקד פלגה בסיירת אגוז, התעקש לחזור בהקדם האפשרי לשורות החטיבה לאחר שהחלים מפצעיו. אלא שמעטים בחטיבה ואף בגדוד עליו הוא מפקד כיום, יודעים שחירם איבד את אחת משתי עיניו באותו קרב, שזיכה אותו בצל"ש מפקד עוצבת הגעש של פיקוד הצפון. חירם הוביל באותו הקרב כוח לוחמים להסתער על המחבלים שפתחו באש על חייליו, בזמן שפינו לוחמים פצועים שנפגעו בהיתקלות מוקדמת. חירם נשאר כל הלילה באותה נקודה לאחר חיסול המחבלים על אף הפציעה הקשה כדי לא לחשוף את חייליו. במהלך תהליך השיקום הושתלה בראשו עין מזכוכית. אבל המגבלה הזו לא מנעה ממנו בשבוע שעבר להוביל את מאות לוחמיו לתרגיל גדודי נרחב שהחל בגליל התחתון והמשיך ברמת הגולן. התרגיל נמשך ארבעה ימים וכלל עשרות קילומטרים של צעידה מבצעית לילית והסתערות על יעדים בשטחים פתוחים ובנויים, ברגל ועל גבי הנמ"רים (נגמ"ש מרכבה) של חטיבת גולני. סא"ל חירם סרב בנימוס בשיחה עם ynet להתייחס לפציעתו או לחלקו בתרגיל הגדודי, והעדיף להתמקד בחייליו. "זהו תרגול לחיילים ולמפקדים בשטח שונה שלא הכרנו. אנו מנסים לאתגר את התפיסות שלנו. "הנמרים משמעותיים מאוד לתמרון קרקעי מהיר, ואנו מגיעים איתם גם למהירויות של 40 קמ"ש. בתרגיל השתמשו כמו באמצעי הלחימה האופרטיביים היעודים שלנו, כמו שנשתמש במלחמה". בפיקוד הצפון הביעו הערכה רבה כלפי סא"ל חירם, שהגיע עם לוחמיו להישגים מבצעיים בתעסוקה המבצעית האחרונה שביצעו בגבול לבנון, ולסף הכשירות הגבוה אליו הגיעו באימון הנוכחי. לאחר מלחמת לבנון השנייה, אמר אז חירם בעניין פציעתו: "הייתי בהרבה מבצעים והיתקלויות בעברי, אבל זאת פעם ראשונה שהרגשתי שכל המדינה במלחמה. בדרך כלל כשאתה במבצע, אתה יודע שבמקרה ותסתבך חלילה, כל צה"ל יעמוד מאחוריך. "אבל במלחמה כולם עסוקים וכולם נלחמים ואתה נשאר בזווית המצומצמת שלך. אתה עומד עם החיילים שלך לבד ומרגיש כי גורל המערכה מוטל על הכף. אין עוד כוחות שיעשו את המשימה במקומך". ("ynet", פורסם בתאריך 16.06.2013)

http://mazi.idf.il/3849-5476-HE/IGF.aspx
חיבור לקיום היהודי

רס"ן ברק חירם, מפקד בית הספר ללוחמה, אגוז, חטיבת גולני. צל"ש מפקד עוצבת הגעש, פיקוד צפון

בקרבות בכפר חדתא נתקלו חיילי פלס"ר גולני במחבלים. כוח בפיקודו של רס"ן חירם איגף את המחבלים והרג אותם. במהלך ההיתקלות נפצע רס"ן חירם מרסיס בעינו. מפקד היחידה ביקש לפנותו, אך רס"ן חירם התעקש לא להתפנות כדי לא לחשוף את כוח החילוץ. הוא נשאר במקום עד הלילה ורק אז התפנה. פעם ראשונה שזכיתי בפרס: אף פעם. פעם ראשונה בה הרגשתי גיבור: אני עדיין ממתין לפעם הזאת. פעם ראשונה שהבנתי שאני חייל: בהשבעה, כשקיבלתי ממפקד המחלקה שלי את התנ"ך והנשק. פעם ראשונה שהובלתי כוח: בלבנון בשנת 1999, כשהייתי סמל בצוות ופיקדתי על כוח עצמאי. פעם ראשונה שחששתי לחיי בצבא: כשהייתי מ"פ בגדוד 13 ועשינו פשיטה רגלית בבית–חנון. היינו כוח קטן ובשלב מסוים כל הכפר התעורר. חששתי שניקלע למצב קשה. פעם ראשונה שניסיתי להסביר מה עבר עלי: היתה על שולחן השבת כשדיברתי קצת עם האחים שלי שעומדים להתגייס. את מה שאפשר להסביר אפשר להסביר, אבל יש חוויות שאני שומר אותן רק לעצמי. פעם ראשונה שחוויתי לראשונה לחימה אינטנסיבית וכוללת היתה במלחמה האחרונה. הייתי בהרבה מבצעים והיתקלויות בעברי, אבל זאת פעם ראשונה שהרגשתי שכל המדינה במלחמה. בדרך–כלל כשאתה במבצע אתה יודע שבמקרה ותסתבך, חלילה, כל צה"ל יעמוד מאחוריך. אבל במלחמה כולם עסוקים וכולם נלחמים ואתה נשאר בזווית המצומצמת שלך. אתה עומד עם החיילים שלך לבד ומרגיש כי גורל המערכה מוטל על הכף. אין עוד כוחות שיעשו את המשימה במקומך. זאת הרגשה של אחריות מאוד כבדה, והוכחה לכמה החיים במדינה הזאת הפכפכים. זאת תחושה שחיברה אותי מאוד לקיום היהודי. ( מתוך הכתבה "היו לראש" מאת דניאל אדלסון, ביטאון ביבשה, גליון 3 ספטמבר 2007)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/715/222.html

http://www.idf.il/1133-16386-he/Dover.aspx

http://www.gvura.org/a5097-%D7%A8%D...%99%D7%A8%D7%9D
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 18-02-2014, 10:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבה ישנה ב"הארץ"על תא"ל במיל' ארז צוקרמן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

"לוחם מלידה"\ מאת עמוס הראל
סגן אלוף ארז, כבן 35, אמור להתמנות לתפקיד מפקד הקומנדו הימי בעוד כמה שבועות. את ההחלטה על מינויו קיבלו הרמטכ"ל ומפקד חיל הים לפני כשלושה חודשים. ארז יחליף את אלוף-משנה ג', שפיקד על הקומנדו בעת האירוע הקשה בתולדותיו - אסון השייטת בלבנון, בספטמבר 97', שבו נהרגו 11 מלוחמי היחידה ורופא מכוח החילוץ. על המינוי התמודדו ארז ואלוף-משנה פ'. פ', בעבר סגן מפקד השייטת, היה בתפקידו האחרון מפקד חטיבה מרחבית בשטחים. זו הפעם השנייה שפ' מפסיד בהתמודדות על תפקיד מפקד השייטת. מקורות צבאיים הדגישו אתמול כי ההתמודדות על התפקיד התנהלה ברוח טובה וכי לפ' אין שום קשר לעתירה. ארז מילא בשייטת שורה ארוכה של תפקידים, בהם מפקד פלוגת הלוחמים - התפקיד שבו כיהן כשאירעה התקרית שעליה מתבססת העתירה. ב-95' מינה הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק את ארז למפקדה הראשון של סיירת אגוז, הפועלת בלבנון. למעשה, ארז הוא שהקים את היחידה. על פעילותו באגוז ובשייטת זכה בצל"ש אלוף הפיקוד ובתעודות הערכה מאלוף הפיקוד ומהרמטכ"ל. קצינים לשעבר בקומנדו הימי מתארים את ארז כ"לוחם למופת ומפקד הנערץ על פקודיו". לדבריהם, מעולם לא הועלו נגדו טענות על בסיס מוסרי או ערכי. קצין ששירת בקומנדו מגדירו כ"איש מאוד חם מזג, בעל תגובות מהירות. לוחם מלידה". בצה"ל נהגו במשך שנים להשוות את ארז לתא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במארס השנה בלבנון. מקורות צבאיים בכירים אמרו אתמול כי "ארז נראה לנו כאיש היחיד שיכול לשקם את השייטת, אחרי התקופה הקשה שעברה". ("הארץ", 11.06.1999)

פ' הוא תא"ל אילן פז.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 18-02-2014, 12:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון ישן ב"הארץ" עם תא"ל אלון פרידמן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

אילו רק היינו יודעים להסביר\ מאת עמוס הראל

מחר, ב-7 ביולי, היה צה"ל אמור לצאת מלבנון. מפקד החטיבה המערבית במהלך הנסיגה שהוקדמה, אלוף משנה אלון פרידמן, מסביר מדוע לבנון אינה כישלון של צה"ל והיכן צה"ל נכשל באמת
יום שישי השבוע, 7 ביולי, היה אמור להיות תאריך חשוב בתולדות ממשלתו של אהוד ברק. זהו יום השנה הראשון לכהונתה וגם המועד שקבע ברק לנסיגת צה"ל מדרום לבנון. אבל האירועים בלבנון אילצו אותו להקדים את הנסיגה. ספק אם מישהו היום, בסערות הפוליטיות החדשות, עוד זוכר לברק את חסד הצעד הנועז. אולי רק הורי החיילים. סקרי הפופולריות אכן משקפים זאת: בראשונה ברק מפסיד בהם לבנימין נתניהו. בסוף החודש שעבר יצא אלוף משנה אלון פרידמן לשנת השתלמות במכללה צבאית בצפון קרוליינה. הלימודים בארה"ב יהיו בוודאי תפנית חדה מהמקום שבו בילה פרידמן את השנתיים האחרונות: דרום לבנון. כמפקד החטיבה המערבית של צה"ל בגבול הצפון, שתחת פיקודו היו בין השאר המוצבים כרכום ורותם באזור הביטחון, היה לפרידמן חלק מרכזי בנסיגה. בשיחה עם "הארץ" לפני הנסיעה דיבר פרידמן על הנסיגה מנקודת ראותו. פרידמן חושב שהתקשורת, כמו הציבור, טעתה בהבנת הלחימה בלבנון. "צה"ל, בעיקר בשנה וחצי האחרונות, עשה שינוי מהפכני בתוצאות הלחימה. לדעתי, כמעט בכל קנה מידה ולא רק הנפגעים - שנתפשים אצלנו כמדד להצלחה ולכישלון - הצלחנו מאוד בנסיגה. למעט דבר אחד: לא עמדנו בדרישת הדרג המדיני לסגת רק ביולי". השינוי המרכזי קשור, לדעתו, במודעות של שדרת הפיקוד המרכזית לסוג הלחימה. "המון זמן דיברנו על טרור ולא נפל לנו האסימון שבעצם אנחנו נלחמים מול גרילה. קראנו לזה בכל מיני שמות, כמו ענ"ע (עימות נמוך עצימות); ניסינו לעשות הקבלות בין לבנון לשטחים, למרות שמדובר בזירות שונות לגמרי. בסופו של דבר, במשך שנתיים הצלחנו לשנות את פני המערכה, כך שאיפשרנו לדרג פוליטי לקבל החלטה, להצהיר שהוא יוצא מלבנון בתהליך מסוים. "הדרג המדיני שידר מסר לחיזבאללה: אני אצא כשיהיה לי נוח ואמשיך להילחם עד אז. זה הישג בלתי רגיל. לכך נועד צבא, לאפשר לדרג המדיני להשיג הישגים מדיניים באמצעותו". הכישלון הכי גדול של צה"ל, בעיקר בשנתיים האחרונות, אומר פרידמן, הוא בתחום ההסברה. "לא ידענו לעבוד נכון מול הציבור הישראלי, וגם לא כלפי האויב, שעשה שימוש נהדר בתקשורת ובהסברה. הכישלון עוד הרבה יותר עמוק מזה. במידה רבה לא הצלחנו לקטוף את פירות ההישג המבצעי משום שלא ידענו להציג אותו נכון לתקשורת". לדעתו, לכישלון ההסברה היה חלק מהותי בסיומו של הפרק הלבנוני. "לא הצלחנו להבהיר את בסיס העובדות. ראינו את זה בבירור לפני הנסיגה, כשפתאום היתה רתיעה בציבור מהדבר הזה. פתאום אנשים אמרו: רגע, לא בטוח שבאמת זה מה שאנחנו רוצים. זה לא שהיינו פותרים את הבעיה הלבנונית אילו רק היו נותנים לנו עוד שנה. מעולם לא התיימרנו (לחסל את חיזבאללה). היה לנו יעד ברור ומוגדר, ואני בתחושה שהשגנו אותו: לתת ביטחון לתושבים שחיים בצפון. הבעיה המרכזית שלנו מול האזרחים בצפון היתה שאי אפשר היה לתרגם את הביטחון לערכים כלכליים; ההשקעה בחינוך, תרבות, תעשייה ותחבורה - לא היתה מספיקה. אם המצב הכלכלי שם היה טוב יותר, הקטיושות היו עוברות בצורה קלה יותר. יש שאלה מאוד קשה: האם חייל הרוג שווה לאזרח פצוע או הרוג. לתפישתי - חד משמעית, לא. אם נגזר עלינו, אז שייהרגו חיילים".
האם המשוואה המקאברית הזאת תהיה נכונה גם בשינוי פרופורציות: נניח שייהרג בצפון אזרח אחד בשנה, לעומת 21 חיילים שנהרגו בממוצע בשנה בלבנון בשנים האחרונות?
"לא עשינו 'עסקה' טובה גם אם אזרח אחד נהרג. הבעיה אינה אם אזרח נהרג, אלא מה ההשלכות על יתר 200 אלף התושבים בצפון. האם התושבים נוטשים את קרית שמונה, האם אנשים ישקיעו שם בתעשייה, האם תושבים מהמרכז יבואו לישון בצימרים. כשהיינו בלבנון הצימרים המשיכו לשגשג".
זו היתה מלחמת שלום הצימר?
"הצימר הוא מדד לאיכות החיים ולרמת הביטחון שצבא יודע להעניק לאזרחים. כמו המשטרה שאמונה על ביטחון התושבים בגוש דן. תחשוב שבכל יום בתל אביב אזרח היה נרצח או נחטף על רקע חבלני. תחשוב מה קורה בתל אביב כשיש חשש לפיגוע. פקקי תנועה, מחסומים, אתה נכנס לקניון ומפרקים לך את האוטו. אני לא מכיר מישהו בצפון שרצה לצאת לבלות ביום חמישי בערב וחשש מפיגוע. הם חששו מתאונות דרכים". בתוך שלוש שנים, הוא אומר, גבול הצפון יהיה אזור פורח. "כאזרח אני אומר: שווה להשקיע שם. זה מקום שאיכות החיים שלו תעלה. לו היה לי כסף פנוי, הייתי קונה עכשיו שתי דירות בקרית שמונה. אני טוען שהשאלה שהיתה צריכה להישאל היא: מהו המחיר שהחברה מוכנה לשלם? החברה הישראלית צריכה עדיין לשלם מחיר מסוים על ביטחונה. לא על קיומה. לבנון לא היתה איום קיומי. היא היתה איום ביטחוני מרגיז, שהפריע לשגרת החיים ואיכותם. החברה הישראלית היתה צריכה להחליט איזה מחיר היא משלמת והיא החליטה שהמחיר גבוה מדי. זה לגיטימי. לכן ההמלצה אם לסגת או לא לא היתה שאלה צבאית בכלל". פרידמן חולק כאן, כמובן, על עמדת מפקדיו. אלה הרי המליצו לאורך השנה שקדמה לנסיגה שלא לצאת בלי הסכם. המח"ט, ששאלות כמו גבולות הדמוקרטיה והמודעות של חייליו לזכויותיהם האזרחיות מעסיקות אותו מאוד, מנסה להגדיר לעצמו את תפקיד הצבא במחלוקת. "אני זוכר את עצמי עומד מול חיילים לפני יותר משנה, בעיצומה של מערכת הבחירות ואומר להם בלי בושה: תלכו להצביע, להשפיע. תלכו, אפילו אם תשימו פתק לבן. זה עניין שמאוד לא מובן מאליו. הנוער שלנו ממעיט מאוד בערך השפעתו על החברה הישראלית. מצאתי את עצמי עומד לא מעט פעמים ומסביר להם איך החברה יכולה להחליט שמחר יוצאים למארב בלבנון, או לחלופין להחליט שנגן על הגליל מגבול הצפון. אפילו התייחסתי לביקורת של ארז (תא"ל ארז גרשטיין, מפקד היק"ל שנהרג במארס אשתקד, שטען כמה חודשים לפני מותו כי חברות 'ארבע אמהות' מסכנות אותו ואת חייליו בלבנון). האיש שהיה הכי קרוב אלי לאורך השנים בצבא זה ארז, והיו לי הרבה שיחות אתו על העניין הזה. אני לא הסכמתי אתו על כך מעולם. לא חשבתי שהן סיכנו את החיילים. המפקדים והחיילים מספיק אינטליגנטיים כדי לדעת לעשות את ההפרדה." פרידמן לא רק מקטר על ההסברה הצבאית. בתפקידו כמח"ט נחשף לא מעט לתקשורת, בראיונות ובשיחות רקע. לפני צאתו לחו"ל הרצה לחניכי קורס של דובר צה"ל והציג גישה חלופית לדוברות הצבאית. "אני הייתי פותח את הצבא הרבה יותר לתקשורת וברמות הרבה יותר נמוכות. הייתי מפסיק את העניין של שוטרי הליווי מדובר צה"ל (בכל פגישה בין כתב לקצין). אני לא מפחד מזה שחיילים ידברו. כשכתב מגיע לביקור של רבע שעה במוצב אחרי מסכת ייסורים ארוכה (עד לאישור הביקור), ושומע שיחה עם חיילים, הוא תמיד יבליט את החייל שאומר משהו שלילי על הצבא. אבל אם כתב יוכל להיות במוצב לאורך זמן, הוא יקבל פרופורציות אחרות לגמרי. היום, בגלל המצב שנוצר, אני כמח"ט נדרש לענות על הכל, גם על שאלות באשר למוראל של החיילים, במקום לתת לחיילים עצמם לדבר. בגלל חוסר העומק, התקשורת מקבלת דימוי חד ממדי של הצבא".
ברשימת המועמדים לפקד על גולני
אל"מ אלון פרידמן, בן 35, עשה את רוב שירותו בחטיבת גולני ובדרום לבנון. לצה"ל התגייס בשלהי מלחמת לבנון ובחטיבה מילא את כל התפקידים מחייל פשוט ועד מג"ד. אחת החוויות הקשות שעבר בלבנון היתה כאשר תשעה מחייליו נהרגו ביום אחד של תקריות. פרידמן שירת גם כקצין המבצעים של פיקוד הצפון. לאחר שיחזור מלימודיו בארה"ב יהיה בין המועמדים לפקד על חטיבת גולני. מועמד אחר הוא מפקד החטיבה המרחבית המקבילה לזו שעליה פיקד פרידמן בגבול הצפון, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר. מועד סיום תפקידו כמח"ט נקבע ליום שני, 22 במאי. בצהרי אותו יום היה אמור להיערך טקס החלפתו על ידי אל"מ דרור רופא. אבל בבוקר החלה התמוטטות הגדוד השיעי של צד"ל, וההחלפה נדחתה. פרידמן הספיק לפקד על מבצע הנסיגה בגזרתו, והחילופים התקיימו ביום חמישי, למחרת הנסיגה. "טוב שזה יצא כך, אחרת בטח הייתי משתגע בבית", הוא אומר. המצב החדש נראה לו קצת מוזר. "לא היה אכפת לי לעלות לכרכום עוד פעם אחת. היה מעניין לדבר עם עם האנשים שם (פעילי אמל וחיזבאללה)". ("הארץ", 06.07.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-02-2014 בשעה 12:19.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #44  
ישן 19-02-2014, 10:34
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.haaretz.co.il/1.1211264
ראש מטה פיקוד הצפון, תא"ל אלון פרידמן: גם במלחמה הבאה ייקח זמן עד שנשתק את הרקטות\ מאת עמוס הראל
במלאת 4 שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, ראיון עם ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל אלון פרידמן, על המצב בשטח אז והיום:
תת-אלוף אלון פרידמן, ראש מטה פיקוד הצפון, הוא הקצין הבכיר האחרון שנותר בתפקידו בצפון מאז מלחמת לבנון השנייה. ביום שני ימלאו ארבע שנים לפריצתה. כשהחל את תפקידו בתחילת 2006, כמספר שתיים לאלוף הפיקוד אז אודי אדם, בוודאי לא שיער שזו תהיה קדנציה ארוכה כל כך. אבל האלוף גדי אייזנקוט, שהחליף את אדם כשזה החליט לפרוש בתום המלחמה, ביקש מפרידמן להישאר ולסייע בשיקום נזקי המלחמה. פרידמן יסיים את כהונתו בסוף יולי וייצא לשליחות בחו"ל. לעתים, הוא אומר, הרגיש כמו "אחרון הדינוזאורים בישיבות בפיקוד. אנשים כל הזמן פנו אליי כדי לשאול אותי מה עשינו אז, במלחמה או לפניה". הקשר עם אייזנקוט, בעבר מפקד חטיבת גולני, החל באווירה טעונה קצת בקדנציה הנוכחית. "גדי היה ראש אגף המבצעים במטכ"ל במלחמה. המון דברים על מה שהתרחש אז התבררו לי רק בדיעבד, מהשיחות אתו. בזמן המלחמה, התקשורת בין הפיקוד למטכ"ל היתה מלווה בכל כך הרבה חוסר הבנה. זו פונקציה של הרבה דברים. היתה כאן מערכת שלא שומנה ולא התאמנה כמו שצריך, שלא ניהלה דיאלוג יומיומי, שוטף ומעמיק, כדי להבין מה אנחנו רוצים. כולם דיברו אז נורא גבוה, ברמה האסטרטגית. לא ירדו לקרביים של העסק". מה שקרה בפיקוד ובצה"ל מאז, הוא אומר, "זו מהפכה. זה לא שהזזנו את המצפן חמש מעלות מערבה. העניין אינו בקיטבגים החדשים שיש עכשיו בימ"חים. קרה כאן הרבה יותר מכך. עיצבנו פה מנגנון חדש בגבול. לא שאי אפשר לקלקל שוב, כמו שכבר קלקלנו בעבר". כמו כל מי שחווה בצבא את סיבוב הלחימה האחרון עם חיזבאללה, הוא נותר כחוויה מתסכלת מאוד גם לפרידמן, איש עם פנים מחייכות תמיד.
בחזרה לדבקות במשימה
אי אפשר לברוח מ-2006 כשמדברים על 2010. "חזרנו לדבר ולחשוב צבא, מה שהיינו צריכים לעשות גם קודם", אמר בשבוע שעבר ל"הארץ", בעת סיור בהר דב ובחרמון. "זה אולי הדבר הכי חשוב. אני מסייר הרבה בצבא, שותף לכל התרגילים. הרי כל האוגדות מתאמנות בצפון. הדבר הבסיסי הוא שחזרנו למונחים המקוריים: דבקות במשימה לאור המטרה, כשה'על מנת' נורא ברור. כל אחד ברמתו נלחם כדי לבצע את המשימה שלו, במסגרת המטרה המשותפת".
זה לא קרה ב-2006?
"לא. אני לא יכול להצביע בדיוק איפה איבדנו את זה במעלה הדרך, אבל ההבנה שכל אחד עושה את משימתו, כחלק ממשהו גדול יותר, נעלמה לנו. כשכוח של מגלן נכנס לפעולה הקרקעית הראשונה במלחמה, בגבעת שקד ליד מארון א-ראס, זה נתפש כאקט נקודתי. כשאחת האוגדות לא יצאה בזמן להשתלט על אל-חיאם, בפיקוד ובאוגדה לא הבינו שזה פגע בסיפור גדול יותר. יש מי שיאמר לך שזה חוסר הבנה מקצועי, אבל זו היתה בעיה עמוקה בהרבה". באותו הקשר הוא מודה שהחשש מאבידות "היה חלק משמעותי מהלך המחשבה של המפקדים. אני לא משוכנע שכך חשבו גם האזרחים. לתושבי הצפון לא היה קל ב-2006, ובכל זאת הם נתנו לנו גיבוי לאורך כל הדרך. הכעס שחטפנו מהציבור אחרי המלחמה נבע מהפער בין הציפיות מאתנו למענה שסיפקנו. בסוף, אנחנו כפיקוד קיבלנו לידיים יכולת צבאית מרשימה. אם הבנו מה המטכ"ל רוצה מאתנו כמטרה, היינו צריכים להפסיק להתקשקש על המשימה והשיטה, לשחרר את הסוסים מהאורווה ולתת להם לדהור קדימה, בלי לחכות לשום דבר. יכולנו לעשות זאת".
התוצאה תהיה טובה
אבל האלוף אדם, ובמיוחד הרמטכ"ל אז, דן חלוץ, היו ספקניים ביחס ליכולת של כוחות היבשה לבצע את המשימות.
"העניין עקרוני יותר. אנחנו כל הזמן סיבכנו והסתבכנו, עם עצמנו ופקודינו. מדהים עד כמה הסיפור כולו טבוע שורשית במשפט הפשוט של דבקות במטרה לאור המשימה. לא במקרה זה ערך היסוד של צבא לוחם. תחזור ותסתכל בפקודות מ-2006. כמעט לא היה שם ?על מנת'". הדברים נאמרים בעלייה לחרמון. פרידמן מצביע על האנדרטות לחללי גדוד 12 ו-17 של גולני, ממלחמת יום כיפור. "אתה רואה על מה אני מדבר? מבחינתי, זו הדוגמה. ישראל היתה צריכה שהחרמון יהיה בידיה, אז הוא יהיה בידינו". פרידמן, בן 46, עשה חלק ניכר משירותו הצבאי בחזית הלבנונית. הוא שירת בחטיבת גולני, עד תפקיד מג"ד, והיה מפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון (בתקופת הנסיגה מאזור הביטחון), קצין האג"ם של פיקוד הצפון ומפקד בית הספר למ"כים (בהתנתקות). "יש לי מחלוקת עם הרבה אנשים בצבא", הוא אומר. "אני אומר שגם בפעם הבאה, אם תפרוץ מלחמה, היא תיקח זמן. לא נצליח לשתק את אחרון המשגרים, לא ביום הראשון ללחימה ולא ביום הרביעי. בניגוד למלחמה האחרונה, היום הציבור מבין את זה. חשוב שיידע, אבל גם שיאמין שבסוף נדע לתת תוצאה טובה יותר. "התהליכים שהתרחשו מאז נוסכים בי ביטחון, שבגללו אני יכול להגיד: בפעם הבאה זה לא יקרה כך. מה שמטריד אותי הוא איך אעביר את המסר הזה לדור הבא, כשאסיים".
המלחמה היתה הישג
למרות האכזבה מתפקוד הצבא, הוא מתעקש שמלחמת 2006 הסתיימה ב"הישג אסטרטגי מזהיר. עצם העובדה שאנחנו עומדים עכשיו בהר דב בלי שכפ"ץ וקסדה, זה מעיד על ארבע שנים של שקט כללי. זה נוצר בגלל המלחמה ומכמה דברים שקרו אחריה". לדעתו, "הלחימה ביססה את ההרתעה מול חיזבאללה והסורים, וכמוה גם הנזק הלא מבוטל שנגרם לכפרים בדרום לבנון. גם יוניפי"ל הוא כוח הרבה יותר אפקטיבי מכפי שהיה לפני המלחמה. על ההרתעה שיצרנו צריך לשמור בכל הכלים שעומדים לרשותנו, כדי להרחיק את המלחמה הבאה. "אני לא חושב שאנחנו צפויים למלחמה בקיץ. אחרת לא הייתי מתחלף. לכל הצדדים שיושבים פה ברור כרגע, שיש לכולם אינטרס חזק שלא להיכנס למעגל אלים נוסף. זה לא אומר שהם לא מתכוננים לזה. אנחנו יודעים שיש להם יותר נשק מאשר ב-2006. כל עוד הצינורות מאיראן ומסוריה פתוחים, הנשק החדיש ימשיך לזרום. הנחת היסוד היא שמה שיש להן, יהיה גם לחיזבאללה. הדבר החשוב שהשתנה הוא המעבר של חיזבאללה מ'שמורות הטבע' (המאחזים) בשטחים הפתוחים, אל תוך הכפרים. השמורות כבר אינן העיקר. חיזבאללה יצר פה כפרי רק"ק (רקטות קרקע-קרקע) בכמויות גדולות. הארגון לקח את כל הרקטות בטווחים הקצרים והבינוניים, ובמקום לרכז אותן, פיזר אותן בין הכפרים. כשאתה מסתכל במפה, אתה רואה רצף של כפרים, שטחים אורבניים. הוא ינסה לדחוף את הלחימה למרחב הכפרי. הוא מבין שיהיה לנו יותר קשה לתקוף שם מהאוויר וגם לתמרן בכפרים, כי השטח הבנוי מצריך סדר כוחות הרבה יותר גדול. זה האתגר הבא. הצורך להילחם בשטח בנוי בצפיפות, רווי בחוליות נ"ט ובבונקרים".
האם היכולת הצבאית שבניתם תיצור מסה קריטית, שתצליח לסיים את הלחימה ביתרון לישראל?
"למיטב שיפוטי, כן. חיזבאללה פרוס עכשיו לא רק בכפרים מדרום לליטני, אלא גם מצפון לנהר. זה מרחיב את זירת הלחימה שבה נפעל ויחייב אותנו לתמרון (תנועה יבשתית) עמוק יותר. במקביל, נפעיל עוצמת אש גדולה. לא נשיג כלום עם אחד מהדברים בלבד. יידרשו גם כיבוש שטח, גם פגיעה במשגרים ובבונקרים וגם פגיעה במחבלים. אין קונץ-פטנט אחר".
תפגעו גם בתשתית אזרחית?
"זה עלול להיות פועל יוצא. במקום שבו תשתית אזרחית מעורבת בתשתית צבאית פעילה של חיזבאללה, היא עלולה להיפגע. לכפרי רק"ק שיהיו מהם שיגורים רבים, ניאלץ להיכנס ויהיו שם נזקים. אם תושבי לבנון יבינו את הנזק הישיר והעקיף של מלחמה אפשרית, זה יסייע להרתיע את חיזבאללה".
על המלחמה הבאה:
"האתגר יהיה להילחם בשטח בנוי, רווי חוליות נ"ט ובונקרים"
על ליקויים במלחמה הקודמת:
"אנחנו המפקדים כל הזמן סיבכנו והסתבכנו עם עצמנו ועם הפקודים שלנו"
על צה"ל היום:
"מה שקרה אצלנו זו מהפכה. עיצבנו פה מנגנון חדש בגבול הצפון" ("הארץ", 09.07.2010 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 23-02-2014, 19:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון ישן ב"הארץ" עם הרמטכ"ל דאז, רא"ל שאול מופז
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

לא בשנה, גם לא בשנתיים\ מאת עמוס הראל
הרמטכ"ל, רב אלוף שאול מופז, מסתייג מהקצב המואץ שקבע ראש הממשלה לתהליך השלום. פתרון סכסוך של שלושים או חמישים שנה מצריך הרבה סבלנות. "אני חושב שעיקר הבעיות עדיין לפנינו, הנושאים כבדים", אומר מופז. ראיון עם רמטכ"ל דעתן, רפורמטור, שבע רצון מעצמו וחובב טכנולוגיה מתקדמת
רב אלוף שאול מופז נוהג לומר שהשנה הראשונה בכל תפקיד היא השנה המשמעותית, למי שמעוניין להותיר את חותמו על המערכת שבניהולו. מה שלא הספקת לשנות בשנת הפתיחה ספק אם תצליח לבצע מאוחר יותר. שנת הכהונה הראשונה של מופז כרמטכ"ל, שהסתיימה בתחילת יולי, אכן היתה אינטנסיווית מאוד: היא כללה תוכנית רפורמה מרחיקה לכת (צה"ל 2000), פרשה אחת שחשפה חוסר הבנה עמוק של הרמטכ"ל בשינויים העוברים על החברה הישראלית (פסילת מינויו של תא"ל ניר גלילי בבג"ץ), והרבה אירועים בהיקף קטן יותר (העימות עם הממשלה על התקיפה האווירית בלבנון, הוויכוח על התקציב, חדירת המחבל למוצב סוג'וד, הדחת קצינים שהיו מעורבים בתאונות) שהציגו רמטכ"ל פעיל, נמרץ מאוד, שנחוש להכתיב לצבא סדר יום חדש ושונה. באחרונה מופז אפילו החל לדבר עם התקשורת. בין לבין צבר מופז, שהחל את כהונתו כשהוא כמעט אלמוני בעיני מרבית הציבור, לא מעט אהדה בדעת הקהל ובקרב פקודיו. זה לא נראה כך ביולי אשתקד. מתן וילנאי, שנחשב למועמד המוביל לרמטכ"לות, נדחק הצדה על ידי שר הביטחון אז, יצחק מרדכי, במהלך שנתפש כתרגיל לא הוגן. התקשורת, ברובה, התייצבה לצד וילנאי, ומופז ספג חלק מהריקושטים. עכשיו, כששר התרבות וילנאי ושר התחבורה מרדכי יושבים זה לצד זה ליד שולחן הממשלה, העימות הזה נראה כמו היסטוריה עתיקה. למופז, גם אם לא יודה בכך בפה מלא, סיפקה הפרשה תמריץ נוסף להוכיח במהירות שהוא האיש המתאים לתפקיד. אבל דווקא השנה השנייה כרמטכ"ל עשויה להתברר כתקופה המכרעת של כהונתו. סדר היום המדיני שהכתיב ראש הממשלה החדש, אהוד ברק, עשוי להטיל על צה"ל מגוון רחב מאוד של משימות: פינוי המוצבים באזור הביטחון, חיפוש תחליפים מודיעיניים לתחנות ההתרעה בחרמון, התמודדות עם פיגועים, אולי אפילו פינוי בכוח של התנחלויות מבודדות. לשאלה איך יתפקדו הצבא ורמטכ"לו בעומס המטלות העצום יש לפיכך חשיבות מכרעת. במידה רבה, היא עשויה להשפיע על הצלחת המהלך כולו.
ירידה במוטיווציה? לא הבחנתי
מי שעוקב אחר הצהרותיו של מופז בחודשים האחרונים שם לב שהוא מתאים את עצמו לרוח הזמן. לצנחנים המיועדים בבקו"ם הוא מאחל שעד שישתחררו כבר ישרור כאן שלום ובטקס לכבוד ברק הבטיח רשת ביטחון לצעדי הממשלה. לשאלות בתחום המדיני הרמטכ"ל עונה בזהירות, בניסיון לעקוף מוקשים אפשריים. לא תמיד הוא מצליח בכך, אבל הצירוף "אני לא חושב שיהיה נכון לרמטכ"ל לענות על שאלה כזאת" חוזר לעתים קרובות. מופז סבור שאין להגזים בהערכת עוצמת האיום הנשקפת מכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, גם במקרה של עימות. תרחישי האימה שמפיצים פוליטיקאים בימין בדבר טילי נ"ט שיכוונו לנתב"ג ועשרות אלפי נושאי נשק בין ישראל לבין נהר הירדן אינם מרשימים אותו. "אין פה בכלל שאלה של מי יותר חזק, אנחנו או הפלשתינאים", הוא אומר. "אחד העוגנים בהסכם העתידי מול הפלשתינאים הוא שאלת הפירוז. אם זה יתקיים, הוא יפחית את מידת האיום במקרה של עימות". בימים שבהם ראש הממשלה מדבר על אפשרות של הסדר קבע בתוך חודשים אחדים, מופז נשמע מסויג יותר. "אני חושב שסוגיית הזמן היא השאלה המרכזית: תוך כמה זמן נגיע להסדר הקבע? בעוד שהעקרונות של אוסלו בוצעו וכך גם חלק מההסכם, מה שלא עמד במבחן המציאות זה לוח הזמנים. אני לא חושב שסכסוך של שלושים או חמישים שנה אפשר לפתור בחודש-חודשיים, גם לא בשנה, גם לא בשנתיים. אני חושב שעיקר הבעיות עדיין לפנינו, הנושאים הכבדים. לכן סוגיית הזמן היא סימן השאלה הגדול". בהקשר הסורי מופז זהיר יותר. הוא נמנע מלהשיב לשאלה אם הוא שותף לאבחנה שסיפק ברק, בהיותו רמטכ"ל, על כך שחשיבותו של הגולן לישראל משתנה כשמדובר במצב של שלום. "זו אמירה שיש בה לא מעט מההיבט המדיני. כדאי להיזהר ממנה". לקח אחד הוא מציין בכל זאת, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, שלווה בהתעצמות אדירה של הצבא המצרי, תודות לסיוע אמריקאי הנמשך עד היום. "השלום עם מצרים חשוב מאוד אסטרטגית ליציבות האזורית. נכון שהצבא המצרי הולך ומתעצם. אני לא יודע אם נכון יהיה לומר את כלל ההערכה שלנו כרגע (על העוצמה המצרית), בוודאי לא לתקשורת. אבל אנחנו עוקבים גם אחרי ההתעצמות הזאת. לגבי העתיד, אני מניח שלו היו שואלים אותי מה צריך להיות הפיצוי או העזרה למדינה שכורתת ברית שלום עם מדינת ישראל, הייתי אומר שעיקר העזרה צריכה להיות בתחום הכלכלי. אם הזכרת את סוריה, היא זקוקה לזה". בדרום לבנון עומד צה"ל לפני שנת מפנה. אם לוח הזמנים הפלשתיני הוא על תנאי והסורי כמעט שלא קיים, בלבנון כבר יש תאריך יעד. מופז אינו חושב שהכרזת ברק על יציאה ביולי הבא מחייבת את הצבא לבחינה מחודשת של עמדת המוצא שלו, השוללת יציאה חד צדדית. "המדיניות (של הממשלה) כרגע היא להוציא את צה"ל במסגרת הסכם. יהיה מאוד לא נבון לומר מה יקרה אם לא יצליחו להגיע (עד יולי) להסכם מול הסורים. כשנגיע לגשר הזה, נאמר את דעתנו. נכון לרגע הזה, עמדת הצבא היא שלא נכון לבצע נסיגה חד צדדית. במרכז ההערכה הזאת עומדת ההנחה שחיזבאללה ימשיך במדיניות הפיגועים שלו נגד צה"ל ויישובי הצפון, ולמעשה הוא חותר להגיע לירושלים. אני מניח שכאשר יהיה הסכם, האינטרסים הסוריים יהיו כאלה שירסנו את חיזבאללה ויפרקו אותו מנשקו". אבל איך יסביר לחיילים, ובעיקר להורים, את הקורבנות הבאים שבוודאי ייפלו עד לנסיגה ביולי? הסטטיסטיקה של השנים האחרונות מעידה על 25 הרוגים בשנה. "הצבא לא בוחר את משימותיו", משיב מופז. הוא לא מבחין בירידה במוטיווציה אצל החיילים בלבנון. "החיילים מבינים טוב מאוד שעד הרגע האחרון, כל עוד מדינת ישראל תחליט שצה"ל צריך להיות באזור הביטחון, הם נדרשים לעשות את עבודתם באותה איכות ובאותה עוצמה". ההכרזה הבאה של מופז עשויה להפתיע מתבוננים מן הצד. "אני חושב שבסך הכל צה"ל מנצח יום יום את חיזבאללה", הוא אומר. לדעת מופז, "בכל פרמטר שבוחנים את הפעילות של צה"ל על ציר השנים, הוא הולך ומשתפר".
צה"ל 2000, סיפור אהבה
גם אם יושגו הסכמי שלום, הרמטכ"ל לא מאמין שמשמעותם תהיה קיצוץ מיידי בצבא. "אני חושב שבאופק הנראה לעין צה"ל יצטרך לשמור על עוצמתו. אנחנו מדברים כרגע על מו"מ עם הפלשתינאים והסורים. אבל יש עדיין איומים שהולכים ונרקמים במדינות המעגל השלישי. די להזכיר את האיראנים, שמפתחים טיל קרקע-קרקע ארוך טווח כמו השיהאב-3, רוצים להגיע לטווחים עוד יותר רחוקים, וחותרים להגיע ליכולת בלתי קונוונציונלית. כשאתה אומר שלום, למיטב הבנתי זה יהיה שלום חמוש". וזה מוביל אותנו לנושא האהוב על הרמטכ"ל: צה"ל 2000. זה הבייבי שלו והוא גאה בו. תוכנית רפורמה, שעיקריה כבר נדונו בתקשורת בהרחבה: תגבור המערך הסדיר, מתוך הנחה שהוא שיישא בעיקר הנטל בימים הראשונים של המלחמה האפשרית הבאה, תוספת תקציבית ניכרת לחיל האוויר והמודיעין בצד ריכוז מאמץ בהתמודדות עם איומי המעגל השלישי (טילי קרקע-קרקע מאיראן, מעיראק או מלוב), יותר יכולת אש על חשבון יכולת תמרון, קיצוץ במסגרות לחימה, הקמת מפקדת זרוע היבשה ואגף מבצעים, הרחבת אגף הטכנולוגיה ופיטורי 3,000 אנשי קבע. "הגענו למסקנה", אומר מופז, "שלקראת האלף הבא צה"ל צריך לעבור שינוי עמוק. עשינו ניתוח מאוד מעמיק ויסודי. אני משוכנע שצה"ל 2000 מביאה צבא יותר חזק לשנים הקרובות. צריך לשאול את עצמנו כל יום האם הרכבת הזאת על המסילה הנכונה ובכיוון הנכון. אני חושב שהתשובה חיובית". במסגרת הרפורמה, התרחיש של חייל ממושקף, שיישב ליד מסך המחשב בקריה וישפיע על מהלך הקרב לא פחות מלוחם הסיירת בחזית, לא נראה לרמטכ"ל חזון עתידני מדי. "אנחנו הולכים ומתפתחים לכיוונים של לוחמים טכנולוגיים. כשאתה מסתכל לאופק של 2010, זה יקרה". המשמעות תהיה, הוא מקווה, גם יותר הזדמנויות לנשים בצבא. "אנחנו הולכים להרחיב את מגוון תפקידי הנשים בצה"ל. יהיו עוד תפקידי הדרכה, תפקידים קרביים, תומכי לחימה, תפקידי פיקוד וניהול בצמרת הצבא. אולי יום אחד נראה גם אלופה במטכ"ל. זה יהיה בכלל לא רע". האיום העיקרי על יישום התוכנית המקורית נשקף עתה מהחלטת הממשלה לקצץ 950 מיליון שקל מתקציב הביטחון. הראיון עם מופז התקיים לפני ההחלטה, כשבאוצר דובר על כוונה לקצץ מיליארד ואולי אף 1.6 מיליארד שקל מהתקציב. "אני ער לצורכי החברה", אומר מופז, "אבל חושב שקיצוץ כזה (של מיליארד שקל) יהיה פגיעה בהתעצמות הצבא. אנחנו באים הפעם בידיים נקיות. צמצומים כפי שנעשו על ידינו, החלטות כאלה, לא התקבלו מאז הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים". הרמטכ"ל שב ומצהיר כי לא יפגע בתנאי השירות של אנשי הקבע. "אמרתי שאם אדרש להחליט בין תנאי שירות לבין לדומם טנקים ומטוסים, אעדיף לדומם. זה נועד להמחיש את החשיבות של איכות האנשים שצריכים להיות בצה"ל. ב-96' הכניסו את היד לתוך הכיס של אנשי הקבע. אסור לעשות את זה יותר, כי אנשים יקומו ויעזבו". מופז "לא אוהב את המלה כיסי שומן. האם צה"ל יכול להמשיך ולהתייעל? התשובה היא כן". הוא דוחה בתוקף את טענות האוצר כי צה"ל חייב לעבור מהלך נרחב הרבה יותר של קיצוצים והתייעלות. אלא שצה"ל, וזו לא תופעה שהחלה בימי מופז, סובל תמיד מעודף שביעות רצון עצמית. כל שינוי (ובכך נעשה עוול מסוים דווקא לתוכנית של מופז, שהיא אכן מרחיקה לכת) מתואר לעולם כמהפכה ושאלת השכר מוצגת תמיד דרך עיניו של המג"ד בלבנון ולא של הקצין בקריה, שתואר שני זריז (הקצינים גודשים את המכללות מתוצרת בריטניה שמבטיחות מקסימום תואר במינימום מאמץ) ותוספת "קרביות" מן העבר מגדילים מאוד את משכורתו.
חביב החפ"שים
מול המשנה הסדורה של מופז עולות בכל זאת שתי תהיות. האחת - האם אכן קוצץ כל מה שניתן לקצץ, והשנייה, המהותית יותר: האם הרפורמה לא היתה צריכה להרחיק לכת יותר, כלומר, להסתכן בקיצוץ נרחב במסגרות (יחידות הטנקים) תמורת יותר כסף למטוסים ולאמצעים חדישים. מופז ייבחן בנקודות הללו בהמשך כהונתו, כמו גם ביחסו למפקדים. הטיפול הנוקשה שלו בתאונות ובבעיות משמעת זוכה בדרך כלל לשבחים, אבל יש בו צד בעייתי. המפקדים בדרגי הביניים (ממ"פ ועד מח"ט) חשים לא אחת שאינם מקבלים די גיבוי מול שאלות התקשורת ופרץ הזעם העונתי של דעת הקהל. כשהרמטכ"ל מאיים, בכנס הבטיחות האחרון, "להעיף מהצבא" קצינים שיתרשלו, האם הוא מסייע ללחימה בתאונות או יוצר לחץ מוגזם על המפקדים? עם החיילים, לעומת זאת, אין למופז כל בעיה. לרמטכ"ל הנוכחי אמנם חסרה הכריזמה של קודמו, אבל החיילים הקרביים אוהבים את נוכחותו בשטח, את הישירות שלו ואת טיפולו הנוקשה בהשפלות ובטרטורים, מתוך הקפדה על מניעת פגיעות בכבודם. לפני כמה חודשים, כשמופז צפה בתרגיל קצר של חיילי גולני לקראת תעסוקה בלבנון, עיקם אחד הבכירים שנלוו אליו את האף: "מה הוא ניגש ללחוץ לכל אחד מהם את היד? אפשר לחשוב שזו סיירת מטכ"ל שחזרה מפעולה בביירות". החיילים, כמובן, חשבו אחרת. על הרקע הזה מאכזבת תשובת מופז לשאלה בעקבות פרסום ב"הארץ" על מתנחלי קבר יוסף שמעתירים על החיילים השומרים עליהם כינויים כמו "גויים", "נאצים" ו"משת"פים". גם זו פגיעה בכבוד האדם, אבל לא היה אפשר לסחוט מהרמטכ"ל גינוי לתופעה. "האוכלוסייה הישראלית ביש"ע רובה ככולה תומכת ומעריכה מאוד את צה"ל. בכל חברה יש קיצוניים. אלה אמירות של קומץ קטן מאוד של קיצוניים", טען. העניין האחרון נוגע בעקיפין לתחום שמסתמן כנקודת התורפה האפשרית בכהונתו של הרמטכ"ל הנוכחי: התפר הרגיש של יחסי הצבא והחברה. מופז מודע לכך. הוא מינה ועדות, שפועלות עדיין, לגיבוש מדיניות צה"ל בסוגיות הללו ומודה כי "יש לנו הרבה מה לשפר. צריך להצביע על טעויות ולחשוף אותן". אבל הרושם הוא שהצבא, ועמו הרמטכ"ל, כושל פעם אחר פעם בטיפול בפרשות מהסוג הזה: בטרגדיה המתמשכת של חללי השייטת, בפרשת גלילי (שם סירב מופז לרדת מהעץ הלא נכון), בפרשת מינויו של אלוף משנה ארז למפקד הקומנדו הימי. דווקא שם, כשהצבא סבר שהצדק אתו ואין מקום לפסול את המינוי על רקע הטענות שארז הרג שבוי בעת פעולה בלבנון, שקל הרמטכ"ל לרדת מהעץ הנכון: לוותר על המינוי כשעלה אצלו חשש, שבהמשך התבדה, שבג"ץ מתכוון לפסוק נגדו. הצד האחר של המתח בין הצבאי לאזרחי מתבטא ביחסי צמרת צה"ל והדרג המדיני. מופז תופש את תפקידו אחרת מקודמיו. הוא רואה את הרמטכ"ל כבעל מעמד ציבורי ועל רקע זה מרשה לעצמו לעתים הצהרות שקודמיו, אפילו ברק, לא העזו להצהיר. אמירה אחת שלו מהתקופה האחרונה עוררה תמיהה. בראיון ל"ידיעות אחרונות", בעקבות הוויכוח על פעולת צה"ל בצפון, טען: "אני זה שצריך להסתכל לתושבים בעיניים". זו טענה בעייתית, משום שמופז אינו נבחר ציבור. הוא חייב דין וחשבון לדרג המדיני, שמינה אותו, לא לאזרחים. אבל מופז סבור אחרת. בעיניו, כשמשהו פסול, זכותו וחובתו לתת לכך ביטוי. זה קרה בפרשת התקציב וגם כשמתח ביקורת על הימנעות הממשלה מפעולה בלבנון. אמנון ליפקין-שחק, למשל, לא העז לחשוף בפומבי את המחלוקות עם הדרג המדיני בעודו רמטכ"ל, גם לא בימים הקשים ביותר של העימות עם נתניהו. גישת מופז עוררה ביקורת מצד שר הביטחון הקודם, משה ארנס, כמו מחברים בממשלה הנוכחית. היא עלולה להיות גם פתח לעימות אפשרי עם ברק. הדבר האחרון שצריך ראש ממשלה, שהולך לקראת הסכמי שלום הכרוכים בוויתורים ביטחוניים שנויים במחלוקת, הוא רמטכ"ל שמסתייג מהם בפומבי. ברק עצמו יכול להעיד: כרמטכ"ל, השמיע בקול רם השגות על הסכם אוסלו. אבל המצב כיום אינו דומה: הסמכות הביטחונית העצומה שהקרין יצחק רבין הפחיתה מהשפעת דברי ברק. לא בטוח שברק ייהנה מאותה פריווילגיה מול הרמטכ"ל שלו. מופז כבר סיפק בראיון הזה כותרת אחת שברק עשוי להסתייג ממנה, כשהטיל ספק ביכולת להגיע להסדר הקבע על פי לוח הזמנים שנקבע. אם תפישתו את תפקידו תוביל אותו להצהרות דומות, כשיתקדמו ההסכמים עם סוריה, עם לבנון ועם הפלשתינאים - זה עשוי להיות סיפור השנה השנייה שלו כרמטכ"ל. ("הארץ", 19.09.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 24-02-2014, 06:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון ישן ב"הארץ" עם ראש אמ"ץ דאז, האלוף גדי איזנקוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://news.walla.co.il/?w=/2686/891351
אפס סובלנות כלפי אלימות מהרצועה\ מאת עמוס הראל

ראש אגף מבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, משרטט את העימות בין ישראל לפלסטינים והמדיניות שיש לנקוט כלפי חמאס

הטון שנשמע השבוע במטכ"ל היה נחרץ, אפילו לוחמני. הפעילות הצבאית הנרחבת ברצועת עזה - ירי סוללות התותחים, ההפצצות האוויריות הכבדות, ההפגזות מן הים - תימשך, גם במחיר של פגיעה נוספת באזרחים פלסטינים. רק מהלך נחרץ של ממשלת החמאס החדשה נגד החוליות המשגרות את רקטות הקסאם יביא את ישראל להפסקת המבצע. "אם ראשי החמאס לא יפעלו לעצור את הירי, הם צריכים לחטוף מכה קשה ולשלם מחיר כבד. מה שראינו עד עכשיו הוא רק קדימון. זה יהפוך יותר ויותר גרוע אם הם לא יתעשתו. צריך להציב להם רף של אפס סובלנות מצדנו כלפי טרור מעזה. אסור לגרום לפגיעה במוצרי יסוד, אבל נראה לי לא שפוי לתת להם לפרוח ולשגשג כשיורים עלינו רקטות. כן, צריך לפתוח את מעבר קרני, אבל במקביל לירות עוד 200 פגזים לאזורי השיגור, לפגוע בכלי מי שמשתתף בטרור, שמתכנן ומממן אותו". מה שמפתיע בדברים אינו תוכנם אלא מי שאומר אותם - ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, מהקצינים השקולים והמחושבים יותר בצמרת הצבאית. קשה לשער שהתואר "מתלהם" הוצמד אי פעם להתבטאות של אייזנקוט. אך לניתוח העומד מאחורי ההצהרות החדות של ראש אמ"צ שותפים מרבית בכירי המטכ"ל. זו עמדה הגורסת כי חילופי השלטון ברשות מספקים לישראל הזדמנות להכתיב כללי משחק חדשים ברצועה. יותר מדי חודשים השלימה ישראל, למעשה, עם ירי הרקטות לנגב הצפוני והמערבי. הדרג המדיני חשש מפעילות התקפית מסיווית ברצועה. כניסה מחודשת של כוחות יבשתיים לעזה, לפני הבחירות, היתה שומטת את הקרקע מתחת לטיעונים ששימשו את קדימה להצדקת ההתנתקויות (הקודמת והבאות). מנגד, התקבל בהבנה בעולם (ובמידה פחותה בישראל) דימוי החולשה שטיפחה ממשלת הפתח, שנמנעה מטיפול במשגרים. לפיכך, הסתפקו בצבא בדרך כלל בירי ארטילרי לשטחים פתוחים וקיוו לטוב. אבל עליית החמאס יוצרת כתובת חדשה מבחינת ישראל. בניגוד לפתח, החמאס אינו מציג עצמו כחלש. לרשות יש כעת שליטה פיסית מלאה ברצועה, ומבחינת ישראל הנסיגה נטלה מהפלסטינים כל תירוץ לירי לנגב. החשבון הפתוח בגדה הוא סיפור אחר, נפרד. ברצועה דורשת ישראל מממשלת החמאס אחריות מלאה ושקט גמור. "יש לנו לגיטימציה מלאה להפעיל כוח רב כשהם ממשיכים לירות על יישובים שלנו. גם הציבור בארץ מבין זאת וגם הזירה הבינלאומית. אני לא רואה שמישהו בעולם מתרגש מכך", אומר אייזנקוט. ירי אלפי הפגזים לרצועה, רצף ההלוויות בצד הפלסטיני, תמונות הילדים הפצועים - עוררו השבוע טענות שלפיהן צה"ל גורר במתכוון את המדינה לעימות אלים עם החמאס, שסופו פלישה מחודשת לרצועה. לאורך חמש וחצי שנות הלחימה, היתה מערכת הביטחון אשמה לא פעם בהתנהגות כזאת: בחודשים הראשונים, תחת הרמטכ"ל שאול מופז, הגיב צה"ל לעתים באלימות מופרזת על התקפות פלסטיניות. השב"כ של אבי דיכטר דחף להתנקשות באיש הפתח ראאד כרמי, בעיתוי קטסטרופלי. אריאל שרון ושרי הביטחון מופז ובן-אליעזר פיתחו אובססיה מוגזמת לחיסולים, כ"פתרון קסם" לכל בעיה. אבל דומה שההאשמה הנוכחית לוקה בראייה פשטנית. ההבדל העיקרי הוא בכך, שכיום אין עוד חיילים ברצועה; בגזרה הזאת לא נותרו לפלסטינים תביעות טריטוריאליות. וכפי שישראל רשאית להגיב משטחה, בעוצמה, על התקפות חיזבאללה מלבנון, כך היא רשאית לנהוג גם מול עזה.
מבחן תחושת הביטחון
אייזנקוט טוען ש"אין חתירה מצדנו להתלקחות מכוונת", אבל מודה באותה נשימה ש"אנחנו מבינים שהדברים עלולים להגיע להתנגשות רחבה יותר. בעיני זה עדיף מאשר שהם ירגילו אותנו למטח של 25 קסאמים בשבוע. נכון, לא נהרגו ישראלים מירי קסאם מאז ההתנתקות, אבל קיים מבחן נוסף שאין להתעלם ממנו: תחושת הביטחון של התושבים סביב הרצועה. ברור לגמרי שפעולה קרקעית אינה דפוס רצוי כרגע, אבל היא קיימת בתוך סל הכלים, וייתכן שהדברים יגיעו לכך בעתיד. יכולת הפעולה שלנו בעזה ובאיו"ש שונה. אין לנו שליטה מבצעית ומודיעינית בעזה. כדי שיתקיים ביטחון שם, מישהו צריך לשלוט. לנו יש עכשיו כתובת, ממשלת החמאס, לתבוע ממנה אפס מעשי טרור. אם הם לא יעשו זאת, הם ישלמו מחיר. הכניסה לעזה מסובכת אבל היא בת ביצוע, וצה"ל מחויב להכין את עצמו, מבצעית, לאפשרות כזאת. מי שיחליט אם להיכנס ובאיזה היקף יהיה הדרג המדיני. לא צריך להגיע למצב שהיה בשכונת גילה, כשלקח לנו שנה וחצי להבין שאי אפשר להסכים לירי יום-יומי על אזרחים. בגדה הפעלנו את הגיון בית-ג'אלה: בסופו של דבר נכנסנו ושברנו להם את העצמות. פירקנו את כל המערכת של הרשות". ובכל זאת, הוא מעריך שהדברים לא יגיעו לידי כך ברצועה. "אני משער שבסיבוב הזה הם ילחצו על הברקסים. ראשי החמאס מסוגלים לעשות זאת, אבל הם בדילמה גדולה: האירועים ברצועה מחייבים אותם לנקוט עמדה ויש להם התחייבויות נוספות לעמוד בהן: לספק ביטחון בסיסי לאזרחים, להפסיק את האנרכיה ברחובות, לשלם משכורות, כשאין עדיין מהיכן לקחת את הכסף. הם זקוקים כעת לזמן ולשקט כדי להשיג יציבות בזירה הפנימית ברשות ולהשתלט על עמדות הכוח. אבל לנו אין סיבה לתת להם קרדיט ולו לדקה. מה שיקבע יהיה מבחן התוצאה, הפסקת הטרור מהרצועה". הוא אינו מאמין שתהיה תפנית אידיאולוגית בחמאס אך סבור שהארגון יבצע "התאמות אידיאולוגיות נדרשות", כדי לשרוד בשלטון ולחלץ את הרשות מהמשבר הכלכלי. "הם לא רואים את הדברים במושגי הזמן שלנו, של כאן ועכשיו, אלא לטווח רחוק יותר, עשרות ומאות שנים". הראיון עם אייזנקוט, בשתי פגישות נפרדות, נקטע לעתים קרובות בשיחות טלפון דחופות ובהצצות חטופות למכשיר הביפר ולמסך המחשב. אף שהמטה הכללי, תחת רב-אלוף דן חלוץ, מאציל הרבה מסמכויות ניהול הלחימה לפיקודים המרחביים, החלטות משמעותיות עדיין מתקבלות במשרדו של ראש אמ"צ בקריה. חלוץ הוא שמינה את אייזנקוט (וקידמו לדרגת אלוף), מתוך ראיית התפקיד כאחד המרכזיים במטכ"ל. התחנה הבאה שלו עשויה להיות פיקוד המרכז (בסוף השנה) וניהול ההתנתקות הבאה, אלא אם חלוץ יחשוב שהוא זקוק לו יותר דווקא בקריה. הוא בן 46, יליד אילת. כוכבו דרך מאוחר יחסית. עפר שלח, שהיה מדריך שלו בבית הספר לקצינים ב-1980, כתב לפני כשנה ב"ידיעות אחרונות", שההתקדמות של אייזנקוט לדרגות בכירות הפתיעה אותו. בבה"ד 1 לא הכשירו קצינים של ממש, אלא מפקדי מחלקות שראו עצמם כרובאי המצטיין של המחלקה. מי שבלטו בקורס היו אלה שהיטיבו מחבריהם לצלוף, להוליך לתרגיל, לצעוק פקודות בטון סמכותי. אייזנקוט, שקט, שמנמן, לא כריזמטי במיוחד, לא נמנה עמם. הפריחה באה מאוחר יותר, כשנדרשו לפתע תכונות מורכבות בהרבה: חשיבה, תכנון ארוך טווח, מנהיגות אמיתית.
מאבק ללא הכרעה
לזכותה של חטיבת גולני, שבה עשה את רוב שירותו, ייאמר שהצליחה להצמיח את שני המודלים: זה של אייזנקוט וזה של ארז גרשטיין, חברו, שנהרג ב-99' בלבנון, כמפקד יק"ל. השניים שימשו, פחות או יותר במקביל, כמפקדי יחידות חטיבתיות ואחר כך כמג"דים בגולני. אייזנקוט גם ירש מגרשטיין את הפיקוד על החטיבה. משם עבר לתפקיד שעיצב יותר מכל את השקפתו על המערכת הביטחונית והמדינית: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, ואחריו של אריאל שרון. למעשה, היה החוליה העיקרית שנותרה במקומה לאחר העברת השלטון. שמור אצלו פתק, בכתב יד, שבו שינה שרון מלה אחת בהנחיה המדינית של ברק לצה"ל, לטיפול באינתיפאדה: מצמצום האלימות להפסקתה. אבל התפקידים שמילא בהמשך חיזקו דווקא את הבנתו שמדובר במאבק מתמשך, שלא תהיה בו הכרעה חד-משמעית. הוא שימש מפקד אוגדת מילואים והספיק להסתכסך עם האלופים דורון אלמוג וישראל זיו, כשהורה למפקדי טנקים שלו להתעלם מהנחיות פתיחה באש גורפות, שקטלו חפים מפשע בגבול הרצועה. אחר כך היה מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בשנתיים קריטיות, 2003-2005, שבהן צומצם היקף הטרור ללא הכר. לצד אלוף פיקוד המרכז אז, משה קפלינסקי, יש לו בכך מניות רבות. השניים הרחיקו את הטנקים מהגדה, הורידו כמעט לאפס את ההתנקשויות והסירו עשרות מחסומים מהכבישים לפלסטינים. מנגד, נעשו אלפי מעצרים. ההרתעה האפקטיבית ביותר, טען אייזנקוט שוב ושוב, מושגת כשכוח מסתערבים מגיע לדירת המבוקש בקסבה ומוציא אותו ממנה באיומי אקדח, לא באמצעות פצצות של טונה. יותר מכל ניהל אייזנקוט מלחמת חורמה בדרישות להשגת הכרעה בעימות. הוא לא נלאה מלהסביר כי מדובר במלחמה מסוג אחר, שמבחנו של צה"ל בה יהיה בהשגת רמת ביטחון גבוהה לאזרחים, במניעת קריסת המשק ובהבטחת חופש תמרון לדרג המדיני בקבלת החלטות.
השבוע אמר אייזנקוט ש"חזון המזרח התיכון החדש כנראה לא עומד כרגע על הפרק". פעם אחרת צפה שגם בנו הצעיר עוד יילחם כחייל מול פלסטינים. בזמן האחרון הוא מוטרד במקצת מהזיכרון הקצר של הציבור. "אנשים שכחו את השנתיים הראשונות של העימות. 2002 היתה שנה נוראית, עם 518 הרוגים ישראלים. בשנה שעברה המספר ירד ל-50. זו ירידה של 90%. נכון, החמאס הצטרף בינתיים להבנות על תהדיאה (הרגעה), אבל הסיבה העיקרית לשינוי היא דפוס הפעולה המרשים שנבנה יחד עם השב"כ. השפעת הטרור על החיים התקינים במדינה פחתה. אני לא חושב שצה"ל מספק את זה במחיר גבוה מדי. לפני שנתיים וחצי היו לנו 40 גדודים בגדה. היום ירד המספר ל-25 וחסכנו בכך הרבה כסף. הפעלה של גדוד מילואים בגזרה עולה למדינה 30 עד 40 מיליון שקל בשנה. יש בדרגי השטח טענות קשות כלפינו על כך שאנחנו לוקחים סיכונים בלתי סבירים".

ההישגים בלחימה, כמו הרפורמה הארגונית המשמעותית שהנהיג חלוץ, לא יועילו כנראה לצבא מול הקונצנזוס הפוליטי הרחב בדבר צורך בקיצוץ גדול בתקציב הביטחון. במטכ"ל חוששים מחידוש המתקפה התקשורתית על משכורות הקצינים והבזבוז ביחידות. "זה לא עניין של להתמקח על נקודות ספורט לאנשי הקבע. טענות כאלה הן פופוליזם זול. השאלה העמוקה היא איזו רמת ביטחון אנחנו מספקים לעם ישראל, במגבלה תקציבית שדוחפת את צה"ל אל עבר התחום הבלתי אפשרי. הסיפור אינו משכורות הקצינים. כמה מ"פ מרוויח? 6,000-7,000 שקל? ואיזו משכורת מקבל מג"ד שיוצא הביתה פעם בשבועיים, בהשוואה לסיכונים שכרוכים בתפקיד? על פני 20 שנה יש דווקא שחיקה גדולה בשכר בצה"ל, וזה צבא שכולו רתום עכשיו ללחימה". לשנים הקרובות אייזנקוט צופה "מזרח תיכון מורכב יותר, בעייתי יותר, קיצוני יותר. לנוכח התמונה המתקדרת, צריך לחשוב היטב על היקף הקיצוצים. ישראל כבר לא מתמודדת רק עם הפלסטינים וחיזבאללה. הטרור הגלובלי נכנס בהדרגה לתמונה ומתחיל להתעניין בישראל כיעד. הקטיושה שנפלה בנובמבר באילת שוגרה בידי ארגון שקשור באל-קאעדה וכך גם הקטיושות שנורו בדצמבר מלבנון לקרית שמונה. צה"ל צריך להיערך עכשיו להגנה אחרת על קרוב לאלף קילומטרים של גבול, מעבר ללחימה בשטחים. זה צבא שונה לגמרי במחויבויות היום-יומיות שלו. גם תוכנית הגרעין של איראן אינה עוד גחמה של איזה קצין באמ"ן. המערב כולו עומד על הרגליים האחוריות. האתגרים שעומדים לפתחנו אדירים. ההחלטה על התקציב אינה צריכה להיות בידי צה"ל, אבל אפשר לצפות שמי שמקבל הכרעות כאלה יעשה אותן רק לאחר ניתוח והבנה עמוקה של תמונת המודיעין, האיומים והמענה שנדרש להם". ("הארץ"' 15.04.2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 24-02-2014, 14:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/157/572.html

קפלן\ מאת יואב לימור

הוא רצה להתמנות לאלוף פיקוד הצפון הבא, וחסידיו – וכאלה יש רבים – חושבים שהמינוי הגיע לו

לפני מספר חודשים, בשיחה פרטית, נשאל תת-אלוף משה קפלינסקי על-ידי אחד מחבריו, האם יש ממש בשמועות על מינויו העתידי למזכיר צבאי לראש הממשלה. "השתגעת?" – הוא ענה אינסטינקטיבית, והבהיר שהרבה יותר מעניין אותו להמשיך במסלול המרכזי בצה"ל, ולהתמנות לאלוף פיקוד או ראש אגף במטכ"ל. "מה רע להיות ראש אט"ל"? – הוא תהה, והפליג בתיאור יתרונות התפקיד, שיכול לשמש גם מקפצה נוחה לג'וב רם-דרג באזרחות. אבל החיים – ואריק שרון – התנהלו אחרת. כאשר הודיע המזכיר הצבאי היוצא, תא"ל גדי אייזנקוט, כי אין בכוונתו להיענות לבקשה להמשיך שנה נוספת, שלישית, בלישכה בירושלים, עלה שמו של קפלינסקי (המכונה 'קפלן'), באופן מיידי. הוגה הרעיון, כך יודעי-דבר, היה עמרי שרון, שמכיר את קפלן מימי שירותם המשותף ביחידת העלית שלדג. להמלצותיו הצטרף גם אייזנקוט, פקודו של קפלן בעבר וממעריציו הבולטים. אולם הדרך למינוי לא היתה קלה, שלא באשמתו של האיש. בשלהי כהונת ממשלת ברק, הוחלט כי מחליפו של אייזנקוט יהיה תא"ל רן שחור, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל וראש מחלקה באגף המודיעין. זה היה מינוי מובהק של דני יתום, שחפץ באיש אמון לתפקיד. מישהו שיעבוד איתו 'בראש אחד', שלא כמו אייזנקוט, שהבהיר ליתום, כבר בראשית כהונתו, שיש לו רק בוס אחד: ראש הממשלה. שרון סירב לרשת את המינוי, ועורר ויכוח ער בצבא שלא פורסם. קצינים רבים סברו כי מדובר במינוי מקצועי לכל דבר, וכי שחור נפגע ללא כל סיבה מוצדקת. מנגד, טענו בכירים אחרים כי המזכיר הצבאי (מזכ"צ) אמור להיות איש אמונו של ראש הממשלה, ומכאן גם שזכותו של שרון למנות אדם כלבבו. אין סיבה, המשיכו הקצינים, שהוא לא יבחר לעצמו את מזכירו הצבאי, כל עוד הדבר אינו פוגע בצה"ל. שרון, שידע על הוויכוח, כשל בדבר אחד: הוא לא זימן את שחור – על-אף בקשות מפורשות – לשיחה שבה יבהיר לו את הסיבה להחלפתו עוד בטרם מונה. ראש הממשלה הבהיר ש"זה עניין של שר הביטחון והרמטכ"ל" (שנפגש עם שחור מספר פעמים, ולא הצליח להניח את דעתו), אבל פעל הפוך לדבריו כאשר סירב לקבל את החלטתם על מינויו של שחור וביקש למנות קצין 'שלו'. כמוצא אפשרי מהסבך פנה שרון אל אייזנקוט, וביקש שימשיך. אייזנקוט – קצין מצוין, שבעבר פיקד על חטיבת גולני – הבהיר שהוא מעוניין להתקדם הלאה, לתפקיד אליו כבר שובץ: מפקד אוגדת מילואים משוריינת. לאחר הפצרות הוא נעתר לבקשה להמשיך עוד מספר חודשים, שיסתיימו בראשית יולי. אז ייכנס קפלן ללישכת ראש הממשלה. קודם לכן עוד יספיק לצאת עם אשתו, פנינה, לשבוע בחו"ל, כדי לנקות את הראש משנתיים אינטנסיביות באוגדת הגליל, אותה יעזוב ביום שלישי הקרוב.
'קבוצת גולני' מול 'קבוצת הצנחנים'
קפלן, בן 44, העריך כבר מזמן שיהיה אלוף. לפני שלוש שנים, בחג השבועות, פורסמה ב'מעריב' כתבה על צה"ל של 2008, ובה תחזית האלופים שיכהנו אז במטכ"ל. בין השמות שהוזכרו הופיע גם קפלן, שהבהיר כי אין בכוונתו לחכות 10 שנים. מבחינתו, אמר, או שיגיע למטכ"ל בראשית שנות ה-2000, או שלא יגיע בכלל. צה"ל, הוא נוהג לומר, הוא עבורו אופציה, לא אובססיה. הדיבורים על פרישה אפשרית לא הפתיעו את מקורביו. משפטים מסוג זה עלו כמעט לאחר כל תפקיד שסיים, ובראשית כל תפקיד חדש. לא פעם הוא התחבט באפשרות לעזוב ולהקדיש יותר זמן למשפחה, וגם ליהנות קצת מהבית שבנה במושבה גדרה, בה נולד. מהבחינה הזו, תפקיד המזכ"צ ייתן לו לפחות בונוס אחד, ממנו לא נהנה ב-26 שנות שירותו בצה"ל: לישון כל לילה בבית. מצד שני, גם זה לא יאפשר לו להתמסר לאחת מאהבותיו הבולטות, קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב – אהבה משותפת לו ולחברו הקרוב, יפתח רון-טל, שקודם במקביל לו וימונה למפקד זרוע היבשה. קפלן ייאלץ להסתפק בצפייה בדגל של הקבוצה שבנו הצעיר, גל, תלה על גג ביתם, או בדיווחיו של הבן, מנסיעותיו עם הקבוצה להופעותיה בפיינל-פור האירופי. בשנה החולפת נתלה קפלן לא פעם במכבי תל-אביב כדי לנמק את הרהוריו באשר לפרישה מוקדמת ("אפילו את המשחקים אני לא מספיק לראות", הוא קבל). אלה הפתיעו רבים, מאחר שהיה ברור שדרכו לצמרת סלולה, והוא ייכלל בסבב המינויים הגדול במטכ"ל. אולם קפלן שלא מודה בכך – נפגע כאשר קצינים אחרים קודמו לפניו, ובפני ידידים קרובים מחה על כך ש"כנראה שיש כאלה שנגזר עליהם לעשות את כל העבודה, בלי הנחות, ויש אחרים שנהנים מקיצורי דרך". קפלן משתייך, כמובן, לקבוצה הראשונה, שיש המכנים אותה גם 'קבוצת גולני' (בניגוד ל'קבוצת הצנחנים', שתדמיתה הרבה יותר זוהרת). מדובר בקבוצה – שעימה נמנים גם שני ה-גבים, אשכנזי ואופיר, אייזנקוט, מפקדי החטיבות בגבול הצפון, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר ואל"מ דרור רופא, ומח"ט גולני המכהן, אל"מ שמואל זכאי – שתמיד היתה בשטח, בחזית העשייה, וחבריה לא נשזפו באורות הפלורסנט וממעטים להופיע בארועים למיניהם. מהחבורה הזו גם יצאה עיקר הביקורת על מינויי מופז בשנים האחרונות, שכללו קידום של 'פקידים' על-פני אנשי שטח רבים. הטענה העיקרית היתה שראוי לפצות את מי שחירף נפשו מול אוייב ולא את מי שהסתכן בנפילת שדכן על רגלו, וגם שמי שלא קבר חברים ופקודים לעולם לא יבין את הערכים האמיתיים שעליהם בנוי צה"ל.הערכים הללו נהירים היטב לקפלן, המשלב באישיותו באופן מוצלח מפקד שטח מצוין ואסטרטג, עם השכלה רחבה ויכולת ניהולית מוכחת. בכל אחד מהתפקידים שביצע – מסיירת גולני, דרך גדוד, ועד לפיקוד על החטיבה, וכך גם באוגדה שעליה פיקד ובתפקידו האחרון בצפון – הוא הטביע חותם עמוק, שחלק מפירותיו נקטפים בידי יורשיו. כך, הבנתו המוקדמת את האופי שבו תתבצע הנסיגה מלבנון וההיערכות המתאימה אליה. הוא גם היטיב לזהות את הסכנות האורבות מהמהלך והזהיר מפניהן ביושר (יש הטוענים שבעודף יושר, כולל דברים קשים שנאמרו לדרג המדיני), אולם מרגע שהתקבלה ההחלטה, התיישר וביצע אותה מבלי שאפילו אחד מחייליו יישרט במהלך הפינוי. הפינוי, אגב, סגר עבורו מעגל של 18 שנה: מרגע שנכנס כמפקד סיירת גולני למבצע שלום הגליל – ונפצע בקרב על הבופור – ועד הרגע בו פיקד בעצמו על נסיגת הכוחות, וידע כי בנו הבכור, אור, לוחם בסיירת גולני, לא יצטרך לשכב יותר במארבים בסלוקי או ברכס עלי טאהר. לקפלן היה תפקיד מרכזי גם בכל הנוגע לבניית המערך החדש של צה"ל על הגבול שלאחר הנסיגה. שבוע אחרי שיצא צה"ל מדרום-לבנון, העריך קפלן בראיון ל'הארץ' שהחיזבאללה ימשיך במלחמה בישראל, ויבחר לעצמו את הר דב כזירה המועדפת להתגוששות. בהמשך, כשהצטברו ההתרעות על כוונת החיזבאללה לחטוף חייל, פעל קפלן כצבא-של-איש-אחד, ועבר מוצב-מוצב, חייל-חייל, כדי לוודא שכולם מוכנים לתרחיש הנורא. קפלן היה האחרון שהופתע כשהחטיפה באה (בגיזרה השכנה לזו של אוגדת הגליל), אבל הבהיר לחייליו ש"בקלות זה יכול היה לקרות גם לכם", ודרש מהם להמשיך ולשפר את מוכנותם לארועים דומים בעתיד. רבים מאנשי גדוד 202 בצנחנים, ששירתו באותה תקופה בהר דב, הפכו מאז למעריצים מושבעים של קפלן. הם אמרו כי לצד דקדקנותו בפרטים, התגלה אצלו פן אנושי שאינו אופייני לגנרלים. עדות לכך ניתנה כבר בראשית השנה שעברה, כאשר לאחר רצף של ארועים קשים – שבהם איבד צה"ל מספר גדול של חיילים בדרום-לבנון – התפרסמו התבטאויות של לוחמים, שטענו כי אינם רוצים להיהרג בחינם, בזמן הפציעות. בעוד נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, אומר כי "צריך למנוע מכל אחד ליילל בנושא לבנון", התייצב קפלן באומץ מול הכוחות והתקשורת, ואמר כי "הדברים מבטאים כשל שלנו, המפקדים, שלא דיברנו איתם ולא הבנו מה מציק להם באמת".
דרישות התפקיד מול יכולת הביצוע
רצף תפקידיו של קפלן בפיקוד הצפון הפכו אותו למועמד ראוי בעיני רבים (וגם בעיניו) להתמנות ליורשו של אשכנזי. הדבר היה נכון שבעתיים בשנה שבה מוחלפים כמעט כל המפקדים הבכירים בפיקוד, החל באלוף ובראש המטה, עבור בקציני האג"מ והמודיעין, דרך מפקדי האוגדות הסדירות ושתיים מאוגדות המילואים, וכלה במח"ט גולני ובמרבית המח"טים המרחביים."זה היה המהלך המתבקש, גם כדי למנוע זעזועים, וגם משום שקפלן – שמכיר את הגיזרה הזו טוב מכל אחד אחר, למעט אשכנזי – היה פשוט האיש הנכון במקום הנכון", אמר השבוע קצין בכיר. אבל רצונו של שרון בקפלן טרף את הקלפים, שממילא מעולם לא היו בחפיסה של שאול מופז. הרמטכ"ל רצה בתא"ל בני גנץ כמחליפו של אשכנזי, ואלמלא היה קפלן ממונה למזכ"צ, סביר שהיה מתמנה לראש אגף במטכ"ל. קפלן – שבעבר דווקא אהב את הרעיון – סלד ממנו כשהבין את תמונת המינויים הכוללת, ובאופן יוצא דופן ביקש לעצמו להתמנות לאלוף פיקוד הצפון. מסיבה זו גם עוכב מימושו של הסיכום בדבר מינויו כמזכ"צ, שכבר הושג לכאורה שבועות קודם לכן. רק לאחר שאשכנזי נעתר להפצרות שר הביטחון להמשיך בצפון עד סוף השנה, נתן גם קפלן את האו.קיי – ומונה למזכיר צבאי. למרות רתיעתו מהתפקיד, טוענים מכריו של קפלן כי השירות בלישכת ראש הממשלה יעשה לו רק טוב. "כל חייו הוא היה בשטח, וזה יהיה עבורו תפקיד המטה האולטימטיבי, שבו הוא יראה באמת את התמונה הכוללת ויעסוק בדברים שהוא אפילו לא חלם עליהם", הם אומרים. כך, אחרי שנים של התמחות בגיזרת הצפון, ילמד קפלן לעומק את התחום הפלשתיני, וגם נושאים נוספים שהיו עד כה רחוקים ממנו, כמו שלל פעולות חסויות באמת.גם מזכירים צבאיים לשעבר סבורים שבטווח הרחוק, ירוויח קפלן מהמינוי בגדול. תא"ל (מיל') עזריאל נבו (קרוב-רחוק של קפלן), קובע כי התפקיד הזה יפתח עבורו אופקים חדשים, ובהיותו "אחד התפקידים המרתקים שיש", הוא יכשיר את קפלן טוב יותר להמשך שירותו הצבאי. נבו אומר שעל קפלן ליצור אמון מיידי עם ראש הממשלה, שיאפשר לו דלת פתוחה אצלו בכל שעות היממה. בנוסף, עליו להעמיק בתחום המודיעיני, בהיותו המתאם הישיר של ראש הממשלה מול השב"כ, המוסד ואמ"ן. "הוא יהיה המסננת שצריכה להחליט מה להעביר, באיזה מינון ובאיזה זמן", אומר נבו, שכיהן בתפקיד 12 שנה, תחת ארבעה ראשי ממשלה. לדבריו, על קפלן ליישם גם בלישכת ראש הממשלה את אחת מתכונותיו הבולטות: "להגיד גם את הדברים הלא-פופולריים, שלא נעים לשמוע". גם תא"ל (מיל') שמעון שפירא, בעבר מזכירו הצבאי של בנימין נתניהו וכיום מנכ"ל 'מעריב אינטרנט', סבור כי על קפלן ללמוד במהירות את התחום המודיעיני, שהוא עיקר עשייתו של המזכ"צ. בנוסף, עליו למסד ערוץ בלתי-אמצעי אל ראש הממשלה, בהיותו 'הקמ"ן שלו' לכל התחום הביטחוני, וגם המדיני. "המזכיר הצבאי שותף בפועל לכל דבר, גם למהלכים שמוסתרים ממערכת הביטחון", הוא אומר. "ראש הממשלה לא זז בלי המזכ"צ, שחייב להפוך לאיש אמונו הבלתי-מסויג, בכל נושא ועניין, כולל דברים שאינם קשורים במישרין לעשייה הביטחונית".מכריו של קפלן אומרים שהוא יצלח את התנאים הללו בקלות. הם סבורים כי אופיו הנוח יאפשר לו ליצור במהירות קשר הדוק עם שרון ועם סביבתו, החיונית לא פחות להצלחת המזכ"צ, ומקצוענותו תהפוך אותו בזמן שיא לשחקן מרכזי במגרש המדיני-ביטחוני. לדבריהם, קפלן לא יהיה מזכ"צ שיסתפק בהכנסת התיק הירוק – ובו עיקר החומר המודיעיני – אל ראש הממשלה, והוא יתגלה כיועץ בכיר ושותף בפועל לכל מהלך אסטרטגי. "שרון יגלה בו שכל ישר, ויקבל ממנו עצות זהב", הם מוסיפים. "אלמלא הפסיד צה"ל אלוף פיקוד צפון מצוין, אפשר היה לומר שמינויו כמזכ"צ הוא ממש אידיאלי". (אגב, לא רק על מינויו של קפלן מדברים במונחים של 'ביזבוז'. גם בנוגע לאייזנקוט סבורים רבים שהיה על צה"ל למנותו עתה למפקד אוגדת יהודה ושומרון – במקומו של גנץ, המיועד לפיקוד על הגיס הצפוני – לאור היכרותו העמוקה את התחום המדיני, ובהיותו בעל ראייה ביטחונית רחבה, שהיתה מאפשרת לו לנהל היטב את העימות המורכב בשטחים). אבל גם אלה שסבורים כי היה עדיף להשאיר את קפלן בצפון, מסכימים כי התפקיד הנוכחי יהיה עבורו רק מקפצה הלאה, במסלול שלטעמם צריך להסתיים במינויו לרמטכ"ל. "קפלן הוא התקווה של הגולנצ'יקים", הם אומרים, וסבורים כי אחרי שנתיים כמזכיר צבאי, הוא צריך לעבור לפיקוד מרחבי, ומשם ללישכת סגן הרמטכ"ל והלאה, לקצה הפירמידה. מבחינתם, קפלן צריך להתמודד על הרמטכ"לות ב-2006, עם תום כהונת יורשו של מופז. התחרות צפויה להיות אז קשה (אשכנזי, שלמה ינאי ובני גנץ), אבל קפלן מסומן כמי שבהחלט יכול לעשות את זה, ולקבוע שני תקדימים בבת-אחת: להיות המזכ"צ הראשון, וקצין גולני הראשון שמתמנה לרמטכ"ל. ‬ ("מעריב", 22.06.2001)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 24-02-2014, 23:36
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבה ישנה ב"הארץ" על אל"מ יואלי אור
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

שילם את המחיר\ מאת אביחי בקר

האם הדחתו של מח"ט החרמון יואלי אור בעקבות חטיפת שלושת החיילים בהר דב נועדה לכפר על רגשי אשם בעקבות פרשת הר עיבל וקבר יוסף?

"שיחקת אותה בחופשת סקי", אמרו לאל"מ יואלי אור כשהתמנה בתחילת אוגוסט 2000 למפקד חטיבת החרמון, אך הוא לא הספיק לגלוש. חודשיים ושבוע בלבד אחרי שקיבל את הגזרה, בשבת 7 באוקטובר, נחטפו שלושה מחייליו בהר דב על ידי חיזבאללה. בעקבות חקירת המקרה החליט הרמטכ"ל שאול מופז לפני שבועיים להעביר את אל"מ אור מתפקידו, כיוון ש"לא נתפרה החליפה המבצעית הראויה מול האיום", והוא עוזב את מחוזות השלג כשכתם מכוער של הדחה על מדיו. הוא ייפרד מפקודיו בלי טקסים ואת המפתחות לחרמון, הבוהק עכשיו מלובן, הוא יעביר לעמיתו מגולני, אל"מ יובל בזק. "אני מרגיש אחראי אבל חד משמעית לא אשם", חזר אור והדגיש לפני הרמטכ"ל, כשנקרא לשמוע את החלטתו. מיד כשיצא מהלשכה הוא התקשר לאביו, אף הוא יוצא גולני, כדי לספר לו ממקור ראשון מה הצעדים שננקטו נגדו. הוא הקדים רק בדקות ספורות את הידיעה על כך שהתפרסמה בחדשות. מאז הוא מוצף מכתבי תמיכה, מח"טים עלו אליו לחרמון כדי לחזקו, שורה ארוכה של קצינים בכירים התקשרו לאות הזדהות, היו בהם שאף הסתייגו בחריפות מצעדו של רב-אלוף מופז. אבל המחוות בנוסח "אוהבים אותך יואלי", מרגשות ככל שהן, אין בהן נחמה, מה גם שבימים הללו גברו החששות לגורלם של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד, בעקבות גל שמועות שלפיהן הם כבר אינם בחיים. יואלי אור ביקר את משפחותיהם לא אחת מאז ההיתקלות וגם לאחר שפורסם דבר הדחתו הוא לא נרתע מלשוב ולהתייצב. הפעם הוא היה מלווה על ידי מפקדם הישיר של הלוחמים, מג"ד ההנדסה סא"ל יוסי רפאלוב, שאף הוא הועבר מתפקידו. "אני לא ישן טוב בלילה כי הילדים שלכם חטופים", אמר אור למשפחות. "לעומת זאת, עם מה שעשיתי אני ישן טוב". "ליואלי נעשה עוול, כי למעט מבחן התוצאה הוא נקט את כל הצעדים הדרושים", קובע קצין בכיר במערך השדה. "מבין המעורבים ישירות באירוע, הוא האדם האחרון שניתן לטעון כלפיו שהוא התרשל. אם הרמטכ"ל חשב להשתמש במקרה של יואלי כדי להציב לפנינו נורמה פסולה, הוא בחר בדוגמה הלא נכונה. מהבחינה המבצעית יואלי עשה למיטב הבנתי מעל ומעבר, לצערי הוא נפל קורבן לצורך של המערכת לרצות בכל מחיר את הציבור". דברים אלה משקפים הלכי רוח הרווחים עתה בצה"ל, ומבוטאים לפעמים בצורה חריפה אף יותר, כמו "העלו אותו למולך". כאילו לא די במכה זו שנחתה על אור, בשבת גם מת עליו אביו, יוסף אוחיון. אף על פי שהאב היה זה כבר חולה אנוש, המשפחה האבלה משוכנעת שהצער העמוק על מה שקרה לבן הבכור גרם בתוך חמישה ימים להתמוטטות שממנה לא התאושש.
ככה זה בגולני
מעט מאוד ידוע על הביוגרפיה של יואל אוחיון, כך הוא נקרא בטרם עיברת את שם משפחתו. הוא יליד עכו, בן 37 בקרוב, נשוי לחגית ואב לשניים. ילדותו עברה עליו בנתניה, הוא שיחק כדוריד וכדורגל בקבוצות הילדים של מכבי. נתניה היא גם כתובתו הנוכחית. מדים הוא לובש מגיל 14, עת הצטרף לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, בן מחזור שלו הוא אל"מ משה (צ'יקו) טמיר, מפקד החטיבה המזרחית בעוצבת הגליל ומח"ט גולני הבא. הם התחרו בגלוי על תואר החניך המצטיין, לא זה ולא זה זכה, היחסים ביניהם נותרו קרירים. אחר כך, בגולני, טמיר הקדים אותו בסולם. אור התגייס אל תוך מלחמת לבנון, המעבר מהפנימייה המגוננת למסייעת המופרעת של גדוד 51 היה חד. כשירד מהמשאית בעין זחלתה, עוד בטרם התאפס והתאקלם, אמרו לו "שמע, אתה רואה את העמדה ההיא שם? עוד מעט המ"פ ידבר אתך, אבל בינתיים, עד שהוא יתפנה, תעלה קצת לשמור". אחרי 18 שעות לבדו בעמדה הוא החליט שזהו, אי אפשר יותר, פתח ניצרה וירה צרור מהמאג לסמן שהוא קיים. כשירד סוף סוף מהעמדה רווח לו, אך לתדהמתו התברר שטקס החניכה רק החל. הקיטבג שאתו בא לפלוגה נעלם; הוא נשאר בלי ציוד, הביתה הוא יצא רק אחרי שישה שבועות. "ככה זה בגולני, אחי", הרגיעו אותו והוא מצדו נשבה בקסם היחידה. "איש יקר, פשוט, מאוד לא מתוחכם", אומרים עליו שותפים לדרך. "טיפוס שאם תלכו יחד במדבר ותגלו שלוש טיפות מים, לך הוא ישאיר שתיים". כמפקד הוא לא קל לפקודיו. "אני מרובע", שמעו אותו מעיד על עצמו. אחרי שהיה מ"פ חשב להשתחרר מהצבא כדי להצטרף לשב"כ, כבר היה עם רגל וחצי בחוץ, אבל המח"ט גבי אשכנזי הצליח בכל זאת להניא אותו מכוונתו. בשנים 96-'94' הוא היה מג"ד 13 ונודע כמפקד תובעני, בוטה ומחמיר. לעומת זאת, בשעות הפנאי הספורות, הוא נהנה לשחק כדורגל עם הרובאים ולהפגין את הניצוצות שנותרו בו מנעוריו. להם זאת היתה הזדמנות פז לכסח את המג"ד הדיקטטור. הופעת הבכורה שלו כמג"ד היתה בחברון. מרים חבר, תושבת קרית ארבע, זוקפת לזכותו את פנייתו אליה בשיאה של מתיחות בין מתנחלים לחיילים. יחד הם הובילו מהלך שסייע להרגעת הרוחות, ותושבים שהתפרצו כנגדו הפכו ידידים לנצח. אבל גולת הכותרת של התעסוקה המבצעית היתה, כמובן, לבנון. בתקופתו ספג הגדוד שלושה הרוגים: יניב ששון מהתפוצצות מטען בעת פעילות מבצעית ליד מרכבה, ארז טל דוד ממטען שהופעל על שיירה שהיתה בדרכה למרג' עיון וברק דותן בהתהפכות בט"שית. אור עצמו נתקל פעמיים, שני המקרים בשלהי כהונתו.
סגנונו המחוספס
ההיתקלות הראשונה היתה בנקודת הדיווח בחנף 42, על הציר היורד מריחן לעאישייה. חוליית חיזבאללה שהתמקמה מבעוד יום במעבה הסבך שלצד הציר פתחה באש לעבר ארבעה כלי רכב שהיו בדרכם דרומה, לאחר שהעלו למוצב את תא"ל שי אביטל. אור, מפקד השיירה, יצא למרדף, אביטל הצטרף, אבל חברי החוליה הצליחו לחמוק בחסות החשיכה מבלי שנוצר עמם מגע. "אם אני עוצר לרגע", הוא נהג לתדרך את חייליו בסגנונו המחוספס לפני כל נסיעה בלבנון, מבצעית או מנהלתית, "אפילו כדי להסתכל על פרח או להשתין, אתם פורקים מיד מכלי הרכב". לחיילים שלא הטמיעו את המסר הוא ביטל חופשות, כדרכו הוא החמיר ללא רחם, והחיילים קיללו. ההיתקלות בחנף 42 החלה בירי טילי כתף על הטרנזיט האדומה של אור, שנסעה בראש. הם החטיאו, אור נעצר, הלוחמים בכלי הרכב שמאחור לא ממש קלטו מה מתרחש אבל זכרו מה הטמיע בהם המג"ד. כדי לא לאבד חופשת שבת הם קפצו אינסטינקטיווית החוצה. במטח הבא של החיזבאללה כלי הרכב כבר בערו. חלפו שבועות אחדים והוא נחלץ בשלום ממארב טילי סאגר בדרך לסוג'וד. כשנפרד מהגדוד החליט שזהו, עד כאן. הוא הרגיש שבע. את בתו ירדן, שהיתה בת ארבע, הוא בקושי הכיר, מאז נולד גם טל, הוא ביקש לגמוע מהחיים היפים. רעיון המעבר לשב"כ שב ועלה, חבר הציע לו לפתוח יחד חברת אבטחה, הוא חשב על עסק משותף עם קרובי משפחה במיאמי, אלא ששיחות אל תוך הלילה שיזם המח"ט, הפעם אל"מ ארז גרשטיין, שיכנעו את אור להמשיך בגולני. הוא קיבל את הפיקוד על בסיס האימונים החטיבתי בבזק. לא הרחק משם, בסאנור, פיקד על בסיס האימונים של הצנחנים סא"ל פנחס (פינקי) זוארץ. בנתניה הם למדו בבית הספר היסודי איתמר באותה כיתה וגם שיחקו יחד כדורגל במכבי. פינקי היה שוער מחונן, יואלי לבש את החולצה מספר 5. החברות האמיצה התגברה על היריבות הנצחית בין היחידות, ושיתוף הפעולה בין הבא"חים ידע בזמנם פריחה לא אופיינית. הוא מתייחס לזוטות באותה רצינות תהומית שהוא מייחס למארב חודר בלבנון. בוגרי הבא"ח לא ישכחו לו כיצד עיצבן אותם כהוגן במשך שעות על כביש צדדי בבקעה, כשתירגל 500 חיילים למרוץ גולני בירידה ועלייה לאוטובוס. אפילו תרשים הוא הכין לצורך זה. "הוא דמות אפורה, הפדנטיות המוגזמת נועדה לחפות על המון חוסר ביטחון, הכוחנות שבו מקורה בחולשה", מעיד לחובתו אחד ממפקדיו לשעבר. בתאונות שאירעו בקדנציה שלו מתו שני חיילים, אחד ממכת חום והאחר בטביעה. משפחות שכולות הקשורות בו מעלות על נס את הקשר החם וההדוק שהוא מקפיד לרקום עמן. אב מיוסר, שמאז מת בנו בנסיבות טרגיות ניהל שנים ארוכות מלחמת חורמה נגד גולני, נהפך לידיד החטיבה הודות לרגישותו של אור, שאף שלא היה קשור לפרשה לקח על עצמו את מלאכת הגישור הבלתי אפשרית לכאורה.
החששות לא התממשו
בשנת היובל למדינה נבחר אור להיות נציג צה"ל בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. בתום פרק הבא"ח הוא נשלח לשנת השתלמות באקדמיה של המרינס בקוונטיקו, וירג'יניה. בפברואר 99' נחתה עליו בארצות הברית, בשיחת טלפון שקיבל בארבע לפנות בוקר, בשורה מרה. גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, הגורו של גולני, נהרג בדרום לבנון. כשחזר אור, דובר אנגלית משופרת, הוא התמנה לסמח"ט גולני. הוא עבד סביב השעון, כאילו חסין מעייפות. קציני המטה שלא עמדו בקצב ובירידה המדוקדקת לפרטים הרימו קול צעקה. "אני לא מחפש שיאהבו אותי, אני מעדיף שיעריכו", הוא השיב. בשבועות שלפני הנסיגה מדרום לבנון הוא פקד פעם בכמה לילות את המוצבים גלגלית וטייבה, וכרובאי מן השורה, כאילו לא חלפו 18 שנים מאז הגיע כטירון לעין זחלתה, עלה לשמור בעמדות. כשנודע לקציני המילואים הוותיקים של חטיבת החרמון כי יש כוונה למנות את יואלי אור למפקדם, הם שלחו עצומה לאלוף פיקוד צפון ובה תביעה שיעיין מחדש במינוי. ממידע שצברו הם העריכו שהראש הקשה של יואלי לא יאפשר יחסי עבודה תקינים. הם אף הציעו מועמד חלופי. לא חלפו שישה חודשים ויחסם אליו השתנה מהקצה אל הקצה. בדיוק אותם קצינים שיזמו את ההחתמה נגדו הם גם אלה שביקשו פגישה עם הרמטכ"ל כדי למחות לפניו על הדחתו של אור. מפקד יחידת האלפיניסטים, שמעון פריינטה, שעמד בראש שתי ההתארגנויות, כתב לאשת המח"ט: "במשך 15 שנים שירתתי תחת פיקודם של כעשרה מח"טים. נחשפתי לסגנונות פיקוד שונים ומגוונים. אני חייב לציין, בכנות, שלמרות שרבים מהמח"טים היו מפקדים טובים מאוד, יואלי הוא הטוב שבהם. אצל יואלי בולטות התכונות של יושר, הגינות, חריצות, התמסרות ויסודיות. כמו כן בולטת יכולתו האנליטית ומעל הכל היותו קשוב לחייליו". גם אם פריינטה נסחף קצת בשבחים, הוא אינו היחיד. רון שצברג, מג"ד מילואים בחטיבת החרמון, מספר על רוח חדשה שיואלי הביא. הוא דחף לכך שהגדוד יתאמן סוף סוף בערוצי החרמון ולא, כפי שהיה נהוג עד אז, בצאלים המדברית והרחוקה. עם מג"ד המילואים השני, עו"ד ירון ברלינר, היו לאור בתחילה חיכוכים. ההיסטוריה המשותפת שלהם בגולני היתה רוויית איבה, כשנפגשו בחרמון לסיבוב שני שוב פרצו עימותים חריפים בשל משקעי העבר. בינתיים נפרק המתח. באיגרת ששלח לרמטכ"ל תקף ברלינר את ההחלטה להפסיק בטרם עת את כהונתו של אור. "מפקדים בכירים מאוד ברמת הפיקוד ואף למעלה מזה מסתתרים מאחורי מסך עשן שיצרה ההדחה", הוא מתריס. "תחושה של איפה ואיפה לא מרפה ממני".
תבוסת הברית המזרחית
על פי המפה, מציג ברלינר את העובדות, החטיפה אירעה במפורש בתחום האחריות של עוצבת הגליל, ולא של אוגדת רמת הגולן שאליה שייך אור. תפוח האדמה הלוהט גולגל אל אור, חושד ברלינר, כיוון שהוא ומפקדיו נחשבים בפיקוד צפון אפורים, לעומת הכריזמה של מפקדי העוצבה האחרת. "הברית המערבית הביסה את הברית המזרחית", הוא נותן כותרת להתנגשות. יואלי אור, טוענים בחטיבת החרמון ברוב שכנוע, משלם את מחיר הצדק שלא נעשה בגזרת שכם בעקבות פרשת הר עיבל. הרמטכ"ל שנמנע מלהדיח את מח"ט שומרון, אל"מ יוסי אדירי, שתפקודו נמצא לקוי בדו"ח ועדת החקירה של האלוף יורם יאיר, פרע עכשיו את מלוא החשבון עם אור. מכתב מחאה נוסף לאותו מען יצא מרס"ן (מיל') חיים שלזינגר. "ציוני, אוהב הארץ ומפקד משובח", הוא מעיד על אור, שלצדו שירת ארוכות בגולני. כלפי מופז הוא מתריס, "קשה להשתחרר מההרגשה כי שיקולים זרים גרמו להחלטתך". אם קיווה אור למאה ימי חסד בתפקידו החדש, צה"ל לא איפשר לו אפילו חצי. חודש בלבד אחרי שנכנס לתפקיד כבר נדרש לשמש גם קצין בטיחות בתרגיל אוגדתי שהתקיים ברמת הגולן. כעבור חודש הנחית חיזבאללה את המכה. אור היה באותה שבת בחופשה בביתו, והמפקד התורן בגזרת החרמון היה קצין אג"ם החטיבתי. אבל הטבעת החלה להתהדק סביב אור. בתחילת דצמבר הרכיב הרמטכ"ל את ועדת החקירה בראשות האלוף במילואים יוסי פלד. עדותו של אור לפניה נמשכה שעה בלבד וזה נראה לו תמוה. הוא הוכיח לוועדה כי היה מודע לסכנות ולראיה - האמצעים הנוספים שדרש. אבל כל דרישותיו, שנדחו לפני החטיפה, נענו באורח פלא בתוך שבוע לאחריה, אם לא למחרת. הדברים לא הרשימו במיוחד את הוועדה, ובדו"ח חמור שהגישה חמישה שבועות אחרי שהחלה בעבודתה, היא הפנתה אצבע מאשימה בעיקר כלפי מח"ט החרמון. אפילו בנקודות שבהן מצאה שהתריע מבעוד מועד, היא לא דנה אותו לכף זכות. את שאלת המסקנות האישיות העבירה הוועדה לטיפול הרמטכ"ל. אור הניח אמנם שיינזף, אבל לא תיאר לעצמו שהרמטכ"ל מתכונן להדיחו. השיחה ביניהם, מדווחים מקורבים לאור, התנהלה באווירה טעונה. "לקראת סופה הוא התפרץ. כשמופז דיבר על מבחן התוצאה, הציג לו יואלי שאלה נוקבת שנוגעת למחדל הפינוי של מדחת יוסף. יואלי ניסה לרמוז כי הפוסל במומו פוסל. הרמטכ"ל מאוד לא אהב את מה שהוא שמע". את הפניות אליו להציג את גרסתו בתקשורת הדף אור. הוא לא מעוניין שחיזבאללה יחגוג על הרעש שיתחולל. צה"ל יקר לי, הוא הסביר, מה עוד שפריסת העובדות תחייב אותו לבוא חשבון עם מפקדים שבתוכם כאלה שעד לחטיפה היו ידידים בנפש. אם ייצא למאבק לטיהור שמו הוא מתועד היטב ומגובה במסמכים: עוד כשהיה מג"ד הוא דאג לשנן חזור ושנה לקמב"ץ שלו שירשום הכל, שלא יחמיץ אף פרט, יום יבוא ועוד נצטרך עורך-דין, הוא אמר, כאילו צפה מראש את ההסתבכות. לחברים הדואגים הוא חזר ואמר באחרונה, "בדל"ת אמותי עשיתי כל מה שניתן, סופה של האמת להתגלות".
המחדלים
ועדת החקירה בראשות האלוף המילואים יוסי פלד, שבדקה אם ננקטו הפעולות המבצעיות הדרושות כדי למנוע חטיפת חיילים בגבול הצפון, חשפה את המחדלים העיקריים הבאים:
* החטיפה התבצעה בקרבת מקום לגבול הגזרה, המבדיל בין חטיבת החרמון לעוצבת הגליל. בנקודה זו עברו סיורים משתי הגזרות: מגדוד ההנדסה שבו שירתו החטופים (חרמון) ומגדוד הצנחנים (גליל), אולם נהלי הירידה לנקודה שקיימו הצנחנים היו קפדניים ומאובטחים יותר מאלה של חיילי ההנדסה.
* הפיקוד זיהה את גבול הגזרה כנקודת תורפה מבצעית, אך בפועל לא יושמו ההנחיות: החיילים נעו בכלי רכב אחד לא ממוגן, במקום בשניים ממוגנים, ובלי חיפוי ותצפית מתאימים.
* שבועיים וחצי לפני התקרית בוצע בגזרתה של חטיבת חרמון תרגיל חטיפה. לקחי התרגיל לא תורגמו לפעילות בשטח.
* כ-17 דקות עברו מרגע פיצוץ מטען החבלה שממנו נפגעו החיילים החטופים ועד שכוח צה"ל הראשון, בפיקוד מפקד פלוגת ההנדסה, הגיע לנקודה. בעקבות הממצאים החליט הרמטכ"ל להעביר מתפקידם את מפקד חטיבת חרמון, אל"מ יואלי אור, ואת מפקד גדוד ההנדסה, סא"ל יוסי רפאלוב. בתיקו של מפקד אוגדת צה"ל ברמת הגולן, תא"ל צבי גנדלמן, תירשם הערה פיקודית.
‬ ("הארץ", 16.02.2001)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 25-02-2014, 10:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבה ישנה ב"הארץ" על אל"מ, היום תא"ל, תמיר ידעי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.799520
מונה המח"ט הצעיר ביותר בצה"ל: אל"מ ידאי, בן 32\ מאת עמוס הראל

סגן-אלוף תמיר ידאי מונה אתמול למפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון והועלה לדרגת אלוף-משנה. ידאי יהיה האל"מ - והמח"ט - הצעיר ביותר בצה"ל. ידאי הוא רק בן 32. ידאי קיבל את הדרגות בטקס שהתקיים אתמול בבוקר בלשכת הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז. הוא מחליף בתפקיד את אלוף-משנה דרור רופא. ידאי, שעשה את רוב שירותו בחטיבת גולני, נחשב לאחד ממפקדי השדה המצטיינים בצה"ל. הוא שירת כמפקד פלוגה ומפקד גדוד בגולני והיה גם ראש לשכתו של מופז, כשזה היה סגן הרמטכ"ל. גם לתפקידים קודמים מונה בגיל צעיר יחסית. בין השאר, היה מג"ד בגיל 28. ב-1999, בהיותו מג"ד, נפצע ידאי פצעים בינוניים בהיתקלות עם מבוקש בדרום הר חברון. בהיתקלות נהרג לוחם מיחידת המסתערבים של משמר הגבול, גבריאל יהושע. המבוקש שפגע בשניים, פעיל החמאס איאד בטאט, נהרג כעבור כשנה בפעולה של חיילי יחידת דובדבן בכפר בית עווא ממזרח לחברון. ידאי החלים מפציעתו וחזר לשרת כמג"ד. מאוחר יותר מונה לתפקיד מפקד היחידה המובחרת אגוז, השייכת גם היא לגולני. הוא פיקד על היחידה במשך העימות עם הפלשתינאים, במהלכו הועבר מוקד פעילותה מגבול הצפון ללחימה בשטחים. אגוז הצטיינה במיוחד בלחימה שם ולוחמיה הרגו או עצרו עשרות מבוקשים. במהלך מבצע "חומת מגן" השתלטה יחידת אגוז על בניין המוקטעה ברמאללה וכיתרה את לישכת יו"ר הרשות יאסר ערפאת, החיילים שהו במקום במשך כמה שבועות. עד למינויו של ידאי היה האל"מ הצעיר ביותר בצה"ל קצין תותחנים בן 34. רוב המח"טים המרחביים ומפקדי הבסיסים בחילות היבשה מתמנים לתפקידיהם בגילאי 34-36 ומפקדי חטיבות סדירות אף בגיל 38 עד 40. בשני העשורים האחרונים האט צה"ל את קצב ההתקדמות של קציניו, בעיקר על רקע הדרישה שיהיו בעלי השכלה אקדמית. אולם, לפני כשנה וחצי הוחלט שקצינים קרביים יידרשו למלא מינימום של שני תפקידי סגן-אלוף (למשל, מג"ד ואחר כך מפקד בסיס טירונים או מפקד יחידה מובחרת) במקום שלושה. הדבר מקצר את משך השירות בתפקיד סא"ל ומאפשר התקדמות מעט מהירה יותר. אולם, גם על רקע זה, הקידום של ידאי הוא יוצא דופן. מקורות צבאיים אמרו כי המהלך מוצדק, על רקע היכולת הגבוהה שהפגין בכל תפקידיו ובעיקר בשנות הלחימה בלבנון ובשטחים. שר הביטחון, בנימין בן-אליעזר אישר אתמול את מינויה של רות ירון לתפקיד דובר צה"ל. הרמטכ"ל המיועד, האלוף משה (בוגי) יעלון קיבל החלטה על מינוי ירון לפני כחודש. השניים ייכנסו במקביל לתפקידיהם החדשים, ב-9 ביולי. ("הארץ", 04.06.2002)

* יש טעות בכתבה השם הנכון הוא ידעי.
"כדורים שרקו מסביבו והוא, עם כל הגובה שלו, פשוט עמד, לא פחד מכלום, וסימן לי להמשיך בהסתערות כאילו זה תרגיל"\ מאת אל"מ תמיר ידעי, מח"ט גולני היוצא, על המפקד שלא ידע פחד

"את ארז אני מכיר עוד מימיי כלוחם בפלוגה הרובאית של גדוד 51. באותה תקופה הוא שימש כמג"ד. ארז הוא זה שהוציא אותי לקורס קצינים. כשחזרתי מהקורס, המשכתי לשמש מ"מ וסמ"פ תחת פיקודו. שם, למעשה, התחילה ההיכרות שלנו. ההיתקלות הראשונה שלי הייתה ביחד איתו: יצאנו ללכוד שלושה מחבלים ליד הכפר רמיא'א בדרום לבנון. הייתי אז מ"מ צעיר בפלוגה הרובאית. המתנו במארב לחוליה שתגיע. בסופו של דבר, כשהיא הגיעה, ארז זיהה אותה ראשון עם החושים המחודדים שלו. הוא מיד הפנה את תשומת לבי., כי הייתי מפקד הכוח. אני זוכר איך הוא הוא התייחס למצב בשטח, בקור רוח לא מוסבר, ובמקביל גם תדרך אותי. הוא אמר, פחות או יותר: 'תמיר, אנחנו פותחים באש, אתה באיגוף עם החוד, וזה שאתם הורגים אותם או שאתה לא חוזר יותר לרובאית.' פתחנו מיד באש, ושנייה אחרי זה כבר קמנו להסתערות, אם לומר את האמת, חששתי יותר מארז מאשר מהמחבלים. במהלך הדילוגים חטפנו אש תופת לתוך הכוח, ועצרתי כדי להבין מאיפה יורים עלינו. ניסיתי להבין את תמונת המצב והסתכלתי על ארז, כדורים שרקו מסביבו והוא, עם כל הגובה שלו, פשוט עמד, לא פחד מכלום, וסימן לי להמשיך בהסתערות כאילו זה תרגיל. כשאתה רואה כזה דבר אתה לא יכול להיכשל. מיד הרגנו אותם. אחרי זה, כמו שרק ארז יודע לעשות, הוא ישר הוציא את הפנקס שלו ורשם שביום הזה והזה, החייל הזה והזה הרג ככה וככה מחבלים. זה מה שעניין אותו אחרי היתקלות. וזה גם מה שהיה כל כך יפה באיש הזה. אני לא אשכח איך מותו נודע לי. הייתי כבר מג"ד, והייתי בדרכי לצפון. איפשהו ליד בית שמש, התקשר אליי חבר ושאל אותי אם שמעתי מה קרה. עניתי שלא ידוע לי שום דבר, והוא סיפר לי ששיירה של ארז עלתה על מטען ויכול להיות שארז נהרג. אלה היו רגעים עצובים. פתאום הבנתי שמשהו כנראה קרה לארז גרשטיין, האיש והאגדה. נכון, יש הרבה אנשים שהיו לאגדה לאחר מותם, אבל ארז היה אגדה עוד בימי חייו. מבחינתי, עד ההיתקלות ההיא עם ארז, שבמהלכה ראיתי איך הוא מפעיל את האנשים, היה שלב שלא ידעתי לשים את האצבע איפה הסיפורים על ארז אמיתיים ואיפה מתחילות האגדות". (מתוך הכתבה "רזי ארז: עשור לנפילתו של ארז גרשטיין", במחנה, ‏ 27.02.2009, עמוד 32)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 25-02-2014, 13:42
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון ישן עם משה קפלינסקי ב"מעריב"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

כוח קפלינסקי\ מאת בן כספית

בשנתיים שעברו עליו בתפקיד אלוף פיקוד מרכז, משה קפלינסקי ישן מעט מאוד. בראיון לבן כספית הוא מדבר על מציאות שאין בה רגע שקט. על ערפאת ("הוא תקוע לעם שלו כמו עצם בגרון"), על המתנחלים ("הקיצונים הם חלק קטן"), תוכנית ההתנתקות ("הדרג המדיני לא צריך לקבל את דעתנו"), ועל העתיד ("אני אשמח להיות פעם רמטכ"ל"). וגם על הכאב הנורא שהלם בו כשגילה שבנו של חברו הטוב נהרג ברפיח
ביום רביעי, לפני שבועיים, התקשר השחקן שלמה וישינסקי לפנינה קפלינסקי ובפיו בקשה. "ליאור לא עונה לי בסלולרי", אמר וישינסקי, "אני פוחד שקרה משהו, את חייבת לדבר עם קפלן, אני מודאג". קפלינסקי, רעייתו של אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי (להלן: "קפלן" ), מורגלת בשיחות כאלה. במקרה הזה, היחסים מיוחדים. וישינסקי (להלן: "וישי" ) מיודד עם בני הזוג קפלינסקי, והאלוף סייע לבנו להתגייס ליחידת מפצחי המנהרות של צה"ל. מצד שני, פנינה קפלינסקי ידעה שברוב המקרים מדובר בבהלת שווא. בעלה היה באותם רגעים בדיון אצל הרמטכ"ל, והיא ניסתה להרגיע את וישי. בינתיים, בתוך הדיון, נודע לקפלן על האירוע הקטלני בציר פילדלפי ברפיח. רשימת שמות ההרוגים התגלגלה לידיו. הוא נעץ מבט בשמות, בלי לראותם. קפלן פיתח לעצמו, בשנים האחרונות, שיטה ייחודית. הוא קורא את השמות ברפרוף, בלי להביט בהם, בלי להפנים אותם, בלי לקרוא אותם באמת. טכניקת בת יענה שנועדה להרחיק את הידיעה המרה, לדחות את הקץ, להימנע ככל האפשר מגילויים של שמות מוכרים. כשאתה קרוב ל-30 שנה בצבא, כמעט כולם מוכרים. היו לקפלן, במרוצת השנים, יותר מדי שמות כאלה. חברים טובים שנפלו בדרך, אחר כך בנים של חברים טובים. קפלינסקי רפרף על הרשימה בדרכו, בלי להפנים את השמות. הדיון אצל הרמטכ"ל הסתיים בשעת ערב מאוחרת, ואלוף פיקוד המרכז החל בנסיעתו הארוכה דרומה, הביתה לגדרה. מהדרך, התקשר לפנינה. "וישי התקשר", סיפרה לו פנינה, "הוא אומר שליאור לא עונה לו בסלולרי וביקש שתבדוק אם קרה משהו".
"ליאור נהרג", אמר קפלינסקי לאשתו. הוא הבין מיד. השמות מהרשימה ההיא חזרו לרצד מול עיניו, והשם ההוא, שהדחיק, צף מולו. השם של ליאור וישינסקי. "תסתובב", הורה קפלינסקי לנהגו. במקום לגדרה, נסע ישר לבית וישינסקי ברמת-גן. האלוף משה קפלינסקי אוחז בשנתיים האחרונות באחד התפקידים הרגישים והמסובכים ביותר במערכת הצבאית. אלוף פיקוד המרכז, ממונה על אחד האזורים הלוהטים והמסוכסכים ביותר בעולם, מופקד על שלומם של מאות אלפי מתנחלים, אחראי לרווחתם (הכל יחסי) של כשניים וחצי מיליון פלשתינים, שומר על יאסר ערפאת, מנסה למנוע פיגועים בישראל (בלי גדר), לאתר את המחתרת היהודית, לפנות מאחזים לא חוקיים ולפרק את תשתית הטרור הפלשתיני הרצחני. כל רגע יכולה להיפתח עליו הרעה, כמעט מכל מקום. הוא צריך לתמרן בין דרישותיהם של המתנחלים, לפעמים גם זעמם, לבין צורכי האוכלוסייה הפלשתינית הצפופה והעוינת. כל פיגוע, כל מחסום, כל פרצה בגדר, כל מתאבד, כל תא טרור מזדמן, כל כנופיה, כל תהלוכת מתפללים בין קריית-ארבע לחברון, כל אבן נזרקת, כל כדור תועה. הכל עליו. קשה לצאת מתפקיד כזה על הרגליים. אם מישהו מסוגל, הרי זה הוא. קפלן הוא אחד הקצינים המוערכים בצה"ל. בשתי שנות כהונתו השתנתה איכות החיים ביהודה ושומרון, הטרור ירד, הביטחון עלה. בחלק מהמקומות, חלק מהזמן, פשטה תחושת נורמליות מסוימת, מוגבלת, אבל מוחשית. דוגמה למציאות המטורפת בה הוא חי: סמוך לתקופת כניסתו לתפקיד, בסוף 2002, נתקל האלוף קפלינסקי בשני פרסומים פוגעניים: מודעת ענק שקראה להדחתו תחת הכותרת "יודח האלוף קפלינסקי, האלוף של השמאל הקיצוני", בשמו של "הוועד למען הדמוקרטיה" שמאחוריו עמדו אז אנשיו של נועם פדרמן, אותו שיגר קפלינסקי למעצר מנהלי. שבועיים קודם לכן שיגרו אנשי "שלום עכשיו" מכתב לרמטכ"ל שבו תקפו בחריפות את האיגרת ששלח קפלינסקי למתיישבי יש"ע בערב ראש השנה. היא היתה אוהדת מדי, לדעתם. עכשיו הוא משלים שנתיים בתפקיד. מדברים עליו כעל מועמד מוביל לתפקיד ראש אמ"ן הבא, בדרך להתמודדות צפויה על הרמטכ"לות (כנראה בסבב הבא, לא הנוכחי בו מתמודדים שני הסגנים גבי אשכנזי ודן חלוץ).
אשמח להיות רמטכ"ל
אבותיו של קפלינסקי הגיעו לגדרה ב-1887, העלייה הראשונה. שלוש שנים בלבד אחרי הביל"ויים, שהקימו את גדרה. "עד היום אנחנו נחשבים כאן חדשים", אומר קפלינסקי בלי למצמץ. עובדה. אביו, ברוך, אומר (בחיוך) עד היום ש"הביל"ויים היו אנשים רעים". למה? כי כשמלאו לגדרה עשר שנים, הם לא נתנו לסבא ולסבתא שלו להצטלם עם המייסדים, כי באו באיחור. קפלינסקי התגייס לגולני ב-76', למרות שאז זה היה מאוד לא פופולרי. תוך זמן קצר, העלימו החבר'ה במחלקה את הסיומת סקי משמו והוא נותר קפלן. גם ככה, זה היה שם אשכנזי מדי. קפלן הצעיר היה תלמיד טוב, אהב לקרוא וידע לכתוב. גולני של אז איחדה גלויות, חיברה את השכבות השבעות לפריפריה, והוא מצא את עצמו, בלילות, כותב מכתבי אהבה לחברותיהם של החברים מהמחלקה והפלוגה. עד מהרה הפך לכתבנית הפלוגתית. "לא היה טלפון, לא היו סלולריים, לא היה SMS", מספר קפלינסקי. "הייתי יושב עם החבר'ה לאור הנר, באוהל, שואל כל אחד על החברה שלו וכותב לה מכתב במקומו. אהבתי את זה מאוד". הוא תכנן להיות מהנדס. לא בנה על קריירה צבאית. העניינים התגלגלו להם. בכל פעם החתימו אותו עוד שנה, ועוד אחת. בקורס מ"פים דרשו ממנו לחתום שנה והוא התלבט. אחרי שהיה מפקד סיירת גולני נרשם לטכניון, התכונן לאזרחות, התלבט, אבל בסוף נכנע ללחץ הצבאי. הוא לא מתחרט. הוא נשוי לפנינה, המכונה גם קפלינה. בגולני זוכרים עד היום טירונים שנאנקו תחת עשרות שכיבות סמיכה שהטיל עליהם קפלן בשמה של פנינה, כמובן. הוא איש חם, מחבק, הכריזמה שלו שקטה. מראה הדובי טוב הלב שלו מטעה. מתחת למעטה הזה מסתתרות אישיות חזקה, דרישות גבוהות, משמעת קשוחה. ברגעי לחץ, מספרים עליו, הוא יצוק מפלדה. קפלינסקי נצרב בתודעה הציבורית כמפקד סיירת גולני שנפצע על הבופור במלחמה. קודמו בתפקיד, גוני הרניק, שהחליף אותו לאחר שנפצע, נהרג. אחר כך, בסוף אותה שנה ארורה (83'), בקרב בוואדי ביירות, איבד קפלן את סגנו ואת קצין הארטילריה שלו. גם חברו הטוב, אמיר מיטל, נהרג בקרב (נועיימה). קפלינסקי מוכר גם כמפקד האוגדה שהוציא את צה"ל מלבנון. הוא מוקף שכול, הקירות בביתו ובלשכתו עמוסים בציוריו של דוד מיטל, אביו של אמיר. יש לו חיוך עצוב, אבל עיניים מחייכות.
אתה בונה על רמטכ"לות?
"אשמח להיות פעם, בעתיד, רמטכ"ל. לא, אני לא בונה על זה שום דבר".
בוא נדבר על ערפאת, האסיר מהמוקטעה. מתברר שנכשלנו. למרות הכל, הוא שם ואין אחר מלבדו.
"ערפאת הוא סמל ואי אפשר להתווכח עם זה. נכון, בפועל, הבידוד שלו לא נחל הצלחה גדולה. חלק מזה קרה בגללנו, מדי פעם דאגנו להחזיר אותו לחיים במהלכים כאלה או אחרים".
אז אנחנו תקועים איתו כמו עצם בגרון.
"מילא אנחנו. הוא תקוע בעיקר לעם שלו כמו עצם בגרון, אולי לאזור כולו, אולי אפילו יותר מזה".
איך הוא מרגיש?
"על פי מיטב ידיעתי, הוא בסדר. הוא סגור שם כבר שנתיים, התנאים קשים, לא מזמן התקינו לו מטהר אוויר. לא מזמן הוא חשש קצת לחייו אז גירש את המבוקשים, בינתיים הם זלגו חזרה פנימה לתוך המוקטעה. הוא לא מסתובב בעיר, לא במתחם, בקושי יוצא החוצה. יש כאלה שעדיין מדברים איתו. רוב העולם מאוכזב ממנו, הוא לא מה שהוא היה פעם".
אני מכיר דיווחים לפיהם הוא לא מדבר לעניין, לפעמים מגלה סימני סניליות.
"לפעמים הוא מדבר קצת שטויות, לפעמים מאבד קצת זיכרון, יש לו עליות וירידות, אבל בגילו זה לא חריג".
איך אתה מסביר את זה שלא קמה לו אלטרנטיבה?
"קשה לי להסביר את ההתנהגות של ההנהגה הפלשתינית. זו אכזבה אישית שלי, ואני די מופתע מזה שהם לא לוקחים יוזמה, לא מקימים שלטון חלופי, לא ברמה הלאומית ולא ברמה המקומית. אלה מהם שמדברים איתי, אומרים דברים קשים על ערפאת ותפקודו. כל מי שעתיד הפלשתינים חשוב לו מבין עד כמה ערפאת מהווה מכשול. ובכל זאת, קשה להם לקום נגדו".
זו שגיאה שלא נפטרנו ממנו?
"זו חוכמה בדיעבד. אם היו תנאים אמיתיים שאפשרו לעשות את זה, אכן היינו צריכים לפעול והיום אולי המצב היה שונה. אני לא בטוח שהיתה לנו אפשרות לעשות את זה, גם לא אחרי מלון פרק".
אתה מסכים להנחה שלא צריך שערפאת ייהרג מכדור ישראלי?
"חד-משמעית. לא שלא צריך, אלא אסור בתכלית האיסור".
אבל עובדה שיאסין ורנטיסי חוסלו, כולם איימו עלינו בקטסטרופה, ובינתיים זה לא קרה.
"יאסין ורנטיסי, מבחינת הפלשתינים, זה לא ערפאת. גם לא מול העולם הערבי. במקרה הזה אני לא מודאג דווקא מטרור אלא מהחזרה להתקוממות עממית. כבר הרבה זמן המאבק מתנהל על אש נמוכה. ואז, אם הוא יסולק מכאן, מה נעשה? עם מי נדבר? אם אנו נהיה אלה שחיסלו אותו, איש לא יוכל לרדת בדרישות, להוריד את הרף שערפאת הציב. אם הוא ייעלם בדרך הטבע, המצב יהיה שונה. אגב, למרות כל מה שאני אומר, אין לערפאת ביטוח לכל החיים. בכל פעם נצטרך לשקול מחדש האם באמת לא הגיע זמנו".
אתה, בעצם, הצלת אותו כמה פעמים. . .
" יכול להיות. לפעמים הייתי זה שהכניס לדיון זוויות אחרות".
ומה לגבי ברגותי? האם אין כאן קוצר ראייה של המערכת שלנו, שלא מבחינה באיש שאיתו אפשר יהיה לעשות עסקים ושנהנה מגיבוי בציבור הפלשתיני?
"ברגותי יכול להיות פרטנר בעתיד. יש לו השפעה סבירה על חלק ניכר מהחברה הפלשתינית ביו"ש. מצד שני, מי שמעורב בטרור צריך לדעת שישלם על זה. אני לא חושב שזה סוף הדרך בעניין ברגותי. יכול להיות שגם הוא יחזור מתישהו לעניינים".
אין זבנג וגמרנו
לפני שהגיע לפיקוד המרכז היה קפלינסקי המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אריאל שרון. תקופה לחוצה, הרת גורל ואסונות, שיאו של עימות הדמים הנוכחי. קפלינסקי עזב את הלשכה והותיר אחריו מעריצים לא מעטים. שרון רוחש לו הערכה עמוקה. מקורבי ראש הממשלה נותרו חברים קרובים עד היום. במהלך התקופה הזו מילא קפלינסקי מספר תפקידי מפתח: חיבורו של ראש הממשלה לדרגי השטח בצבא, התאמת ציפיותיו והבנתו המאוחרת את צה"ל של שנות האלפיים. חוץ מזה, יחד עם אורי שני, היה קפלינסקי ציר חיוני, רב עוצמה, במאמץ לווסת את הלחצים שהופעלו אז מכל עבר על שרון. לא פעם, לא פעמיים ויותר משלוש פעמים היו שני אלה, שני וקפלינסקי, אלה שמנעו בגופם ויצירתיותם תגובות קשות של צה"ל, פעולות חריגות והסתבכויות מיותרות. לפעמים הם היו אלה שהיו צריכים לצנן את זעמו של שרון, בעקבות פיגוע קשה במיוחד. שני, מתוקף ההיכרות הקרובה עם ראש הממשלה. קפלינסקי, מתוקף הסמכותיות המקצועיות וההערכה ששרון רחש לו. קפלינסקי למד בלשכת ראש הממשלה איך נראים המסדרונות הפוליטיים מקרוב, איך מריחים האילוצים והלחצים המדיניים. הוא השתתף באופן פעיל במגעים עם האמריקנים וזוכה עד היום להערכתם. הוא לא היסס, כשצריך, להגיד להם בדיוק מה הוא חושב. כמו אז, כשצוות אמריקני בראשות השגריר קרצר דרש באחד הדיונים להסיר את אחד ממחסומי הגדה. בלשכת ראש הממשלה, לאחר התלבטות, נענו לדרישה. כעבור כמה שעות יצא מחבל מתאבד, עבר דרך המחסום הנטוש וביצע פיגוע רב נפגעים. בלשכה רתחו. את הדיון הבא עם האמריקנים לא ישכחו שם. שני וקפלינסקי הסבירו לקרצר ואנשיו איך נגרם הפיגוע. קרצר, שגריר מנוסה, האדים מכעס. "אתה מאשים אותנו כאן באחריות לפיגוע, שבו נרצחו אנשים?", שאל את קפלינסקי, שהביט לו בעיניים, דפק על השולחן ואמר: "כן. בזה בדיוק אני מאשים אתכם". קפלינסקי מסרב היום לדבר על התקרית. "כן, היו לנו מגעים אינטנסיביים, גם אנחנו, וגם הם, אמרנו תמיד את אשר על לבנו. אני מעריך מאוד את הממשל האמריקני ומקווה שהם מעריכים אותי", הוא אומר. התפקיד בלשכת ראש הממשלה היווה מבחינת קפלינסקי הכנה מושלמת לתפקידו בפיקוד המרכז. הוא מבין עכשיו, על בוריים, את צורכי הדרג המדיני, את האילוצים, את הלחצים, איך הדברים האלה נראים מזווית הראייה של העולם. זו הסיבה שכמועמד להחלפתו מוזכר כעת האלוף יואב גלנט, המזכ"ץ הנוכחי של שרון (יחד עם תא"ל גדי אייזנקוט, מפקד אוגדת יו"ש, שגם הוא היה המזכ"ץ של שרון לפני קפלן). המסלול הזה, מהמזכירות הצבאית של ראש הממשלה לפיקוד המרכז, הוא הצלחה מוכחת.
איך אתה רואה את היחסים בין הדרג המדיני לצבאי, בעיקר בנושא הוויכוחים סביב ההתנתקות?
"מתוך היכרות אינטימית עם המערכת, אני חושב שיש דו-שיח יעיל ואפקטיבי בין הדרג המדיני לצבאי. זה לא טריוויאלי ולא מובן מאליו. יש תרבות נכונה וערכים נכונים. חובתו של הדרג המדיני להחליט וחובתנו לתת מענה ביטחוני. הדרג המדיני מתווה את הקווים המנחים ואנחנו צריכים לפעול על פיהם".
הדרג המדיני לא אמור להתייעץ איתכם לפני ההחלטה?
"הדרג המדיני לא צריך בהכרח לקבל את דעתנו. אני חושב שגם ההתנהלות סביב ההתנתקות היתה בסדר גמור. פה ושם לקחו משפטים שנאמרו בדיונים סגורים, הוציאו אותם מהקשרם. זו ציניות שלא מועילה. בסך הכל, אני חושב שהאינטראקציה היתה טובה". קפלינסקי רומז לפרסום (ב"מעריב" ) שלפיו היה זה הוא דווקא שסבר שאם כבר הוחלט להתנתק, צריך לפנות גם את ציר פילדלפי ולצאת לגמרי. היום, מסרב קפלינסקי לרדת לפרטי דעתו זו. "לקחו רעיון, תמצתו אותו בשורה והדליפו", הוא אומר. "אני חשבתי בדיון ההוא שצריך להוביל מהלכים שיאפשרו לנו, בעתיד, לצאת גם מפילדלפי, כולל התחברות לגורמים חיצוניים, התפקיד של המצרים וכו'. בתנאים של היום, אני לא חושב שיש מישהו במערכת שאומר שצריך לצאת מפילדלפי. זה פשטני מדי".תורתו הביטחונית של קפלינסקי מבוססת על מאבק רצוף, קשה, רווי זיעה. "פעולה רציפה, קו פעילות רציף ונחוש של הפעלת לחץ על הטרור. בדרך הזו הטרור יירד לרמה סבירה. לא כולם מסתפקים בזה, אבל אני חושב שאין זבנג וגמרנו. בסוג כזה של עימות אי אפשר ללכת עד הטרוריסט האחרון. לאף אחד אין קונץ-פטנט שיסגור עניין ואין כאן ניצחון מובהק. היום, באיו"ש, תשתית הטרור ספגה פגיעה אנושה. במעגל הראשון, השני, לפעמים גם השלישי והרביעי. זה משליך על האיכות שלהם, גם על התפקוד. אני יכול להגיד היום שהמניע המרכזי של הטרור באיו"ש אינו אידיאולוגי אלא כספי. מדובר במאבקי שליטה מקומית, בכנופיות מקומיות, בכסף רב שמוחדר מבחוץ למערכת. אין השפעה מרכזית היום, לא תנזים, לא חמאס ולא ג'יהאד. ההשפעה מקומית ולכן התשתית של כל הארגונים מתחברת. לא עוד חמאס שכם או ג'יהאד ג' נין. עכשיו, בשכם, זה טרור קסבה, טרור בלאטה, טרור קבטיה. הם עובדים ברמה של שכונה, של בלוק, של כנופיה מקומית, אבל הם עדיין מסוכנים ועדיין יודעים להרע לנו".
הרווחנו את המצב הזה ביושר, לא?
"זה בהחלט תוצאה של הפעילות שלנו. החלוקה לערים, הבידוד, הכתרים, המחסומים. זה בלתי נמנע. רק כך הצלחנו להכיל את הטרור, לעצור את הזליגה שלו ממקום למקום. זה לא במקרה שאין עדיין טילי קסאם היום בשומרון. יש מחרטות, יש חומר נפץ, יש ידע שעובר באינטרנט, אבל הבידוד והדחיקה לאזורים לא מאפשרים להם לייצר את היכולת הזו ".
בסוף הם יצליחו.
"אנחנו עם היד על הדופק. זה לא קורה עדיין. כבר תפסנו לאחרונה ברמאללה תשתית לייצר קסאם, בעבר תפסנו בשכם טילים מוכנים, היה גם ניסיון קצר ביריחו. אסור לפספס כאן, הם ממשיכים לנסות כל הזמן. הם במאמץ לעקוף את הגדר, הם לומדים אותנו כל הזמן, את נקודות התורפה הטקטיות והאסטרטגיות".
אז לא ישנים
אחד מכאבי הראש של קפלינסקי הוא המתנחלים. הוא מדבר איתם ישיר, דוגרי, לא מחפש קיצורי דרך. פעם סיפר מישהו ממקורביו על הזעזוע שפקד אותו כששמע מאחד מחשובי הרבנים ביו"ש ש"עד שדם פלשתיני לא יזרום בנהרות, לא יהיה כאן שקט", וכשהבין מרב אחר ש"אסור לתת להם לקטוף את הזיתים". קפלינסקי , מן הסתם, לא מאשר את הדברים. "אני מאמין שחובתנו לספק ביטחון לאנשים האלה, אני מעריך את דרך העמידה של רובם, ואני מדבר על הזרם המרכזי. הם עומדים ארבע שנים בחזית הטרור, משלמים מחיר יקר. יש בתוכם גם קיצונים, נכון, קשה לי מאוד לקבל את דעתם, אני נפגש עם כל מי שמוכן לדבר איתי, כל הזמן, כדי להשמיע את דעותיי ולשמוע את דעתם ממקור ראשון. צריך לזכור שהקיצונים הם חלק קטן. רוב האוכלוסייה של המתיישבים ממלכתית, מעריכה ומגבה את הצבא, ברוב המקומות יש שיתוף פעולה. אם הם מעריכים את כל מה שאני עושה? כנראה שלא. אני מחויב לחוק המדינה ולהוראות הדרג המדיני. אני מנסה להסביר להם את מגבלות הכוח. לחלק מהם יש, לפעמים, דרישות חריגות ואני עומד בפרץ. אני לא רוצה לשרת בצבא שמעניש חפים מפשע או מעביר אותם מבתיהם. לפעמים מטיחים בי דברים קשים. לפעמים, לבוא לבקר אצל משפחות שנפגעו, שאימא נרצחה, שילדים נרצחו, זה קשה מנשוא".
יש, לדעתך, מחתרת יהודית בשטחים?
"אני לא יודע, אבל אני שומע צלילים ומזהה זרעים מדי פעם. מדובר בשוליים שבשוליים, אבל צריכים להיות דרוכים כל הזמן בעניין הזה". קפלינסקי הצליח, במהלך כהונתו בפיקוד, לעצב "אקולייזר" - מעין מכשיר מדידה מתוחכם, וירטואלי, שבו מעובדים מדי יום כל הנתונים האפשריים, בווליום משתנה, עד שמתקבל התפריט הרצוי מבחינה ביטחונית. המטרה: לאפשר לאוכלוסייה הפלשתינית מקסימום חופשיות אל מול האילוצים הביטחוניים המשתנים. בכל רגע נתון נבדקים האיומים, מול הפעילות ההתקפית, המודיעין, הפעילות ההגנתית (עוצר, סגר, כתר וכו'), מול מרקם החיים הפלשתיני בכל עיר וכפר. התוצאה שמתקבלת מאפשרת למפקדים בשטח לקחת סיכונים. בדרך הזו צומצמו באופן דרמטי מספר ימי העוצר ביו"ש (364 במחצית הראשונה של 2003 מול 83 בלבד במחצית השנייה). בשנת 2004 עוד לא היה עוצר של יותר מיום אחד ברציפות, וגם זה אף פעם לא על כל העיר, אלא על אזורים ספציפיים בלבד. צה"ל הסיר, במקביל, 22 מחסומים. ובמקביל, חלה ירידה גדולה בטרור. קפלינסקי הפך את יו"ש ליחידה מובחרת. ריכז והביא מפקדים מכל היחידות המובחרות. ניפה את הלא מתאימים. הציף את השטח ביחידות מיוחדות. קיצר טווחים בין המודיעין לדרגי השטח. קירב את השב"כ לקצינים בשטח. האציל סמכויות. גיבה את האנשים. לקח אחריות. התוצאות מרשימות. במרס 2004 לא יצא שום פיגוע לעורף הישראלי מיו"ש, לעומת מרס השחור 2002. מתחילת השנה נלכדו 42 מתאבדים בדרכם לעורף הישראלי, 15 מתאבדים ופיגועים סוכלו ביו"ש. הצירים בטוחים הרבה יותר. בסך הכל, המצב נרגע והתייצב על שגרה נסבלת. קפלינסקי יודע שלא מדובר בניצחון ובכל רגע נתון הכל יכול לעלות בסערה השמיימה. "איך אתה ישן עם זה", אני שואל אותו. "ישן?", הוא עונה, "אי אפשר לישון בתפקיד הזה, אז לא ישנים ". ("מעריב", ‏ 27.05.2004)

אגב, האלוף קפלינסקי היה מח"ט בולט של חטיבת גולני בשנות השהייה בלבנון, ובין היתר היה שותף מוביל בהקמת יחידת אגוז. כמפקד הסיירת החטיבתית בעברו לא היסס, קפלינסקי ליזום ולדחוף לפעולות מיוחדות בלחימה בדרום לבנון. בין היתר פיקד בשנת 1996 על כוח מסיירת גולני, לפעולה כנגד כוח האבטחה שהציב חזבאללה בכפר שקרא. הכוח פגע במחבלים והשלים את משימתו בהצלחה. מבצע זה היווה אבן דרך בלחימה כנגד החזבאללה: "המבצע הראשון לפגיעה בכוח אבטחה כזה הוטל על סיירת גולני בפיקודו של רס"ן ארז נ' תחת פיקודו של קפלן. החדירה לשטח הבנוי, ועוד באחד הכפרים שהיו ידועים כמעוז שהיו ידועים כמעוז של החזבאללה, הייתה קפיצת מדרגה ולוותה בלא מעט חששות. המבצע הוכתר בהצלחה ובכך נשבר מחסום פסיכולוגי של פעולה בתוך הכפרים." (מתוך הספר "מלחמה ללא אות", מאת משה (צ'יקו) תמיר, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 121).
שנים מאוחר יותר לאחר חטיפת חיילי צה"ל בהר דב באוקטובר 2000, יטיח קפלינסקי, כמפקד אוגדת הגליל, בראש הממשלה אהוד ברק כי: "זו תקלה קשה שאין לנו כוחות כעת בתוך לבנון, בתגובה לחטיפה. אתה הבטחת - ואנחנו הבטחנו בשמך לתושבי הצפון - שאם יקרה כאן משהו לאחר הנסיגה, אדמת לבנון תרעד. " (מתוך הספר "קורי עכביש" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמוד 72)

· ארז נ' הינו ארז נהיר
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 25-02-2014 בשעה 13:52.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 26-02-2014, 12:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

הנזק של דרוקמן, האתגר של נווה\ מאת אביחי בקר

על סף כניסתו לתפקיד מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה, תוקף תא"ל יאיר נווה בחריפות את פסיקת הרבנים נגד פינוי יישובים, סוגר חשבון עם המכינות הצבאיות (עכשיו הן בסדר בעיניו) וממשיך בהתכתשות עם ישיבות ההסדר

תא"ל גיורא איילנד סיים את תקופת כהונתו כקצין חיל צנחנים ורגלים באמירה חריפה. "אנחנו בפיגור משמעותי לעומת החי"ר של מצרים וירדן", התריע. לבא אחריו, תא"ל יאיר נווה, השאיר תוכנית להשגת יתרון איכותי עד שנת 2000. בעוד שבועיים יעזוב נווה את לשכת הקחצ"ר כדי להתמנות למפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה. הקדנציה שלו, שנמשכה יותר משלוש שנים, התמקדה בארגון מחדש של מערך החי"ר. בשנים הללו נווה מימש את הרעיונות שהגו קודמיו. "תרמו לזה גם אירועי המנהרה, בכך שהם גרמו להחשת ההצטיידות. זה קיצר תהליכים ביורוקרטיים. להערכתי, הרווחנו שנה. רצועת הביטחון, אני חייב לומר, עם כל הרע שבה, היא בשבילנו גם מעבדה לבחינה של יכולות". הצורך בשיפור תחום הקליעה-צליפה לא נולד בלבנון. הוא לקח ישיר מהמהומות בשטחים בספטמבר 95'. "בעימותים שבהם מעורבת אוכלוסייה אזרחית, שחשוב לנו שלא תיפגע", מסביר נווה, "אנחנו נדרשים יותר ויותר לירות את אותו כדור מדויק שסוגר אירוע, ולא חס ושלום את זה שיסלים את המצב".
הלילה כידיד
אחד השיפורים העיקריים שמונה נווה הוא "הפיכת הלילה לידיד. במשימות בלבנון, ברשותו של כמעט כל לוחם אמצעי לראיית לילה. זה מצב מצוין, אבל מצד שני זה כבר 'אובר'. החייל מפתח תלות מופרזת באמצעי. חיבים גם להביא בחשבון שהאויב גם הוא מצטייד. הטרנד הזה הופך לנחלתם של רבים ולא רק שלנו. להערכתי, בעוד שנים מעטות אנחנו עלולים להיות שקופים". חיל הרגלים היום, אומר נווה, גם מקדיש כמחצית מהאימונים להכשרה לקראת הפעילות בלבנון ובשטחים, שלא כמו בעבר. עד לאחרונה הצבא היה מתאמן בעיקר לקראת המלחמה הגדולה הבאה ולא מקדיש זמן לאימונים של מלחמות גרילה, שאתן הוא מתמודד יום יום. "לשמחתי, הצלחנו לגרום לחי"ר לדבר סוף סוף בשפה אחת. מציאות שבה כל מפקד גיבש לעצמו תורת לחימה משל עצמו, לא קיימת יותר. חלפו הזמנים בהם לכל שני מ"פים היו ארבע דעות על, למשל, תרגולת חוליה בלש"ב (לוחמה בשטח בנוי). הודות לציוד המתקדם שאנחנו מספקים, הקטנו עד למינימום, אני מקווה, גם את תופעת המתפרות הפרטיות, כשכל יחידה מאלתרת את האמל"ח שלה". נווה, בן 42, נולד בגדרה וגדל בבני ברק. הוא בוגר הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים - אז משכה אליה הישיבה את האליטה של הנוער הדתי-הלאומי. ממחזור 74', שהתגייס בתחושת שליחות אחרי מלחמת יום כיפור, יצאו שלושה תתי אלופים: אלעזר שטרן, קצין חינוך וגדנ"ע ראשי, שוקי שחרור, ראש מטה פיקוד צפון, ונווה. הישג מרשים לכיתה שמנתה פחות משבעים נערים. "אצל ההורים שלי, שהם יוצאי שואה, העובדה שהלכתי להיות לוחם בגולני זה לבדו כבר נחשב אתחלתא דגאולה". נווה התגייס לגולני ב-75'. במבצע ליטני היה מפקד פלוגה. עם סיום תפקידו כסמג"ד, השתחרר והתחיל ללמוד משפטים. יומיים לפני מבצע של"ג הוא התחתן. למלחמה הוא נקרא בעיצומה של סעודת "שבע ברכות". הוא הצטרף לכוחות גולני ומילא את מקומם של שני מפקדי פלוגה שנפצעו בקרבות. בחופשה הראשונה, שלושה חודשים אחרי שנפרד מאשתו, בישר לה שהוא חוזר לשירות קבע. הוא התמנה למג"ד. ביום הפינוי של צידון, בהיתקלות עם יחידה פלשתינית, הרג הגדוד שלו 11 מחבלים ושבה תשעה מהם, בלי נפגעים מצדו. נווה נודע כמפקד קשה, אחד שמדקדק לצורך או שלא לצורך. זועף. נחמתם של הפקודים היתה "מי שעבר בשלום את נווה, הכל כבר קטן עליו". נווה מונה לתפקיד מח"ט גולני. כשלאחר מכן לא זכה לקידום התאכזב מאוד, והחל ללמוד במכללה לביטחון לאומי. כשהוצע לו להיות ראש מחלקת בטיחות במפח"ש, הוא נפגע. בתחילה הוא סירב להיענות להצעה, אך אחרי כן התרצה. עם מינויו לקחצ"ר, ועתה למפקד אוגדת אזור חבל עזה, הוא שב לשורה הראשונה של מפקדי השדה. בתקופה הזאת גם חל בו שינוי - הוא אמנם נשאר תובעני, אך נוח יותר לפקודיו. "בהנחה ובשאיפה שיהיו לנו הסדרים מדיניים", אומר נווה, "אופי הלחימה יחייב יותר התערבות מהירה של כוחות חי"ר". קרבות השריון בשטחים הפתוחים ייעלמו. "בתרחיש של התנגשות עם סוריה או מצרים, האיום מספר אחת על השריון שלנו הוא נשק הנ"ט, ולא הטנקים של האויב, שעליהם יש לנו יתרון איכותי בולט", הוא אומר, "החי"ר הוא גוף זול וגמיש בהפעלה, הצורך בו רק יגבר. גם בעולם - בארה"ב, בגרמניה, באנגליה ובצרפת - החי"ר נמצא בפריחה מחודשת".
לא המפד"ל של אבא
כשהתפרסם צו הרבנים שאסר על חיילי צה"ל לפנות שטחים, נווה הגיב בחריפות. הוא הודף את הטענות בדבר קונספירציה של חוגים דתיים להשתלט על הצבא. "הציבור הדתי-הלאומי נמצא בשנים האחרונות במבוכה עצומה, שהמקור שלה הוא הצורך להגדיר מחדש את יחסו לרעיון ארץ ישראל. הוא כבר ראה אותה שלמה והנה היא חוזרת להיות קטנה, גם אם זה קשה לו הוא חייב להתייצב מול העובדות ולהכיר בהן. "המקרה הזה של הקריאה לסרב פקודה מאוד הזיק לנו. יצאתי נגדה חוצץ. זה יצר איזשהו שבר ביחס כלפינו. נוצרה לכאורה זהות, שהיא לא נכונה, של נציות קיצונית ימנית (עם דתיים). לטעמי לפחות זה לא המפד"ל של אבא, שלאורו התחנכתי. אני מאוד מקווה שעכשיו, כשקיימת הליכה לכיוון של שלום בית, החוגים שמהם אני בא יבררו לעצמם מחדש את התפישה הערכית-הדתית שלהם. אני חושב שהכיוון שמתווה 'בני עקיבא' בנושאי השליחות והשירות ללאום הוא תקף, אבל התבטאויות כמו שהיו בזמנו לרב חיים דרוקמן די דחקו אותנו לפינה. "כשאומרים לחיילים דתיים, בגיל שרואה את העולם בצבעים של שחור לבן, שהוראה רבנית גוברת על הוראת חוק, הם נקלעים לקונפליקט שהוא גדול עליהם. אפשר היה לעשות את זה אחרת. הנזק של זה היה פגיעה ביחסי דתיים חילוניים בצבא. פעם ראשונה ששמעתי התבטאויות לא טובות של מפקדים חילונים על החיילים הדתיים שאצלם ביחידה, כאלה שעד אז נחשבו הצוף שבשמנת, חבר'ה שאין אצלם בעיות הזדהות ומוטיווציה, חבר'ה שבמקום פק"ל אחד על הגב, סוחבים ארבעה. הנוער הזה שרק חושב איך להוביל, פתאום הוריד רגל מהגז". דווקא קרבתו לציבור הדתי איפשרה לו לנהל עימותים מרים אתו. בהיותו מח"ט גולני הוא נאבק במכינות הישיבתיות הקדם צבאיות על האליטיזם שטיפחו. "לא הסכמתי בשום אופן לתפישה שלהם שהדבר הכי חשוב זה להיות בחוד של איזה סיירת יוקרתית. אמרתי להם שאם הם מוכנים לאתגר של הרמת נס השליחות בהיבט החינוכי-חברתי, ליצור דו שיח בין השכבות השונות בעם, אני צריך אותם שישפיעו בתור מ"מים ומ"פים בגדודים. רציתי שיכירו במציאות שבה חייל מבקש עשרה שקלים כדי לנסוע הביתה. לשמחתי המסר נתפש". נווה תוקף גם את ישיבות ההסדר. "עם המכינות אין לי יותר ויכוח. הן מעודכנות, הן מכוונות משימה, הנוער הטוב נוהר אליהן. אבל מי שחייב בירור נוקב עם עצמו זה ההסדר. יש בהלכה ויכוח מה עדיף - צדיק כפרווה או צדיק כתנור. הצדיק כפרווה ספון בחדרי חדרים, לומד כל היום תורה. על הסביבה הוא לא משפיע. אני מעדיף כמובן את דגם הצדיק כתנור, שמחמם גם את סביבתו. מחלקת הסדר בתוך פלוגה תגיע תמיד ראשונה ליעד, אבל התרומה שלה ליחידה היא שולית, אם בכלל. הם מתפללים כמחלקה, הם יוצאים הביתה כמחלקה, הם כמעט לא נפגשים עם שאר הלוחמים בפלוגה, וכשעולים ללבנון הם חוזרים לישיבה. בהסדר אנחנו מטפחים רבנים מעולים, שזה מאוד חשוב כדי שהרבנות בארץ תהיה ציונית-דתית ולא חרדית, אבל אין סיבה שאלה שלא מתאימים ללימודי תורה והלכה לא ישרתו בצה"ל שירות מלא. ישיבות ההסדר חייבות לבחון את עצמן ברוח התקופה ולבחור מסלולים שבהם נותנים וגם מקבלים, ולא רק מקבלים. היום בצבא כבר לא קשה להישאר דתי. אפילו קל. הפיתוי של מנעמי החיים כשאתה תקוע במאהל במדבר יהודה רחוק יותר מאשר באזרחות. כשהייתי חייל במוצבים ברמת הגולן, החבר'ה צדו חזירי בר וקיפודים, בישלו אותם בסירים החלביים ואכלו אותם. אני נאלצתי בגלל זה להתקים שבועות רק מקרקרים. תופעות כאלה לא תמצא יותר. אני רק פעם אחת בחיי, כשהייתי מג"ד, שכחתי להניח תפילין. עד היום זה רובץ עלי כטראומה. אבל התקלה הזאת גם מדגימה יפה עד כמה זאת לא בעיה לשמור מצוות כשאתה במדים". ("הארץ", 15.08.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 26-02-2014, 20:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.950512

שנית צה"ל לא ייסוג כמנוצח\ מאת עמוס הראל

בכירי צה"ל, שזוכרים היטב איך הנסיגה מלבנון בשנת 2000 הוצגה כתבוסה אף שהם חשו כמנצחים בעימות עם חיזבאללה, אינם מתכוונים לחזור על הטעות הזאת עם ההתנתקות מעזה. לכן תא"ל גדי שמני, שמסיים היום קדנציה של 14 חודשים כמפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, מדגיש וחוזר ומדגיש: "אנחנו מנצחים בעימות הזה מדי יום, כמה פעמים"

כמו לפני הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, דעתם של רבים מבכירי צה"ל אינה נוחה גם הפעם מכוונתו של ראש הממשלה אריאל שרון לסגת חד-צדדית מרצועת עזה. אולם בעוד שבלבנון ביטאו בפומבי חלק מהבכירים - ובמיוחד הרמטכ"ל שאול מופז וראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף עמוס גלעד - את הסתייגותם מתוכנית היציאה, הפעם המטכ"ל זהיר בהרבה. זה קשור כנראה ללקחי הנסיגה הקודמת, לאישיותו של הרמטכ"ל הנוכחי, משה (בוגי) יעלון, ולמעמד ששרון נהנה ממנו מול צה"ל (בשעה שברק, במחצית השנייה של כהונתו, כבר איבד כל ממד של הרתעה מול עצמאות הרמטכ"ל מופז). בראיון עם המפקד היוצא של כוחות צה"ל ברצועת עזה, תת-אלוף גדי שמני, קשה לחלץ ממנו ולו מלה אחת של ביקורת על התוכנית. שמני כבר נכווה פעם אחת, לפני חודשיים, כשאמר לגלי צה"ל שארגוני הטרור ברצועה שואבים עידוד מרעיונות ההתנתקות ומגבירים במידת מה את מאמציהם לפיגועים. הפעם הוא זהיר יותר. אבל מפקד הרצועה היוצא, שמסיים היום קדנציה של 14 חודשים כדי לטפס למינוי היוקרתי של ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל ("מקפצה" סבירה לתפקיד של אלוף בעתיד), מביע בגלוי את עמדתו בסוגיה "כמו-לבנונית" אחרת: מי מנצח במאבק. כדי להבין את חשיבות הדיון בעניין, מבחינת הצבא, צריך לחזור לטראומת הנסיגה של אביב 2000. בשנה שקדמה לנסיגה מלבנון חש הצבא שהוא דווקא מנצח בעימות עם חיזבאללה. לאחר תקופה ארוכה של כישלונות, פותחו טכניקות חדשות ללחימה באזור הביטחון ופרט לשבוע קשה בפברואר של אותה שנה (כששבעה חיילים נהרגו מירי טילי נ"ט, כנראה של "צלף" אחד), ירד מאוד מספר האבידות שם. בנוסף, נשמר שקט כמעט מלא ביישובי הגליל, שלרוב הוצאו ממעגל הלחימה. החלטת ברק לסגת נבעה משיקולים מדיניים ופוליטיים (ובראשם הסחף הציבורי שיצרה תנועת "ארבע אמהות") יותר מאשר מהמצב הטקטי בשטח. אבל אצל קצינים רבים נחרתו המראות של דגלי חיזבאללה על המוצבים והמוני אנשי צד"ל מתגודדים בשער פטמה כחוויה משפילה, כמעט טראומטית. ברק, לשיטתם, איפשר לחיזבאללה לחגוג ניצחון שבשטח כלל לא הושג.
יצוא הטרור נכשל
ככל שהדבר תלוי בצה"ל, הסיפור הזה לא יחזור ברצועה. נסיגה תהיה, אם כך ינחה הדרג המדיני, אך הצבא אינו מתכוון לאפשר את הצגתה כתבוסה. לכן לשמני בן ה-45, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה בעת הנסיגה מלבנון (ושכמובן אינו מתייחס במפורש לניתוח שהוצג בפסקה הקודמת), חשוב כל כך להדגיש שצה"ל אינו נוחל כישלונות בלחימה ברצועה, אלא דווקא הצלחות. "אנחנו", חזר ואמר לאורך הראיון, "מנצחים בעימות הזה. בזירה הצבאית אנחנו מנצחים מדי יום, כמה פעמים". הצבא, הבטיח, יידע "להתמודד עם כל הנחיה שנקבל. זה שיקול של המערכת המדינית. אבל אין לנו בעיה להמשיך ולהילחם ככל שנידרש - ולנצח. מאוד הגיוני שארגוני הטרור ינסו לבנות לעצמם אתוס של ניצחון בנוסח חיזבאללה בלבנון. אבל אני לא חושב שהחיילים שלנו יקנו את זה. אני אפילו לא בטוח שהציבור הפלשתיני יקנה". להוכחת עמדתו מציג שמני נתון סטטיסטי מפתיע: מאז ינואר 2003 לא נהרג ברצועה אף תושב ישראלי. כל ההרוגים - 21 במספר - הם חיילי צה"ל ואנשי משמר הגבול, למעט מאבטח אזרחי שנהרג בפיגוע הקודם במחסום ארז, בינואר השנה. במלים אחרות: צה"ל עומד במשימתו הכפולה: הגנה על המתנחלים ו"הכלת" הטרור לתחומי הרצועה. בשלוש וחצי שנות העימות נכשלו רוב מאמצי החמאס והג'יהאד האיסלאמי "לייצא" טרור מהרצועה לתחומי הקו הירוק. רק פעם אחת שוגרו בהצלחה מתאבדים מהרצועה, כשהחמאס פיתח מסלול עוקף וגייס את שני האזרחים הבריטים ממוצא פקיסטאני לפיגוע בפאב "מייק'ס פלייס" בתל אביב במאי אשתקד. ואילו ירי ה"קסאם" על שדרות וסביבתה גרם נפגעים מועטים בלבד. שמני אומר ש"הטרור לא גלש החוצה מתחומי הרצועה. אנחנו עומדים בכבוד במשימה המאתגרת הזאת". התוצאה הזאת הושגה לא רק הודות לגדר המקיפה את הרצועה מכל עבריה (מודל שיזכה לחיקוי בגדה רק בעוד שנתיים, לכל הפחות) אלא גם באמצעות מדיניות, ברוטלית לעתים קרובות, של הפעלת אש והרס תשתיות אזרחיות. עוד בתקופתו של המפקד הראשון של הרצועה באינתיפאדה הנוכחית, האלוף (אז תא"ל) יאיר נוה, גיבש צה"ל את תפישת ההפרדה הטקטית המקסימלית. בניסיון להרחיק את החוליות הפלשתיניות מקווי ההגנה, נהרסו מאות בתים ואלפי דונמים של גידולים חקלאיים, ששימשו להן מסתור בדרכן אל ההתנחלויות, מוצבי צה"ל וגדר ההפרדה. השטחים שנהרסו הוגדרו כ"אזורי ביטחון מיוחדים" ויושמו בהם הנחיות פתיחה באש גורפות. משמעותן המעשית היתה שכל פלשתינאי שהתקרב לטווח של כמה מאות מטרים מהגדרות הסתכן ביציאה משם על אלונקה, עם קליע בראש או עם חצי מתכת של פגז "פלאשט" בחזה. כיום ירד היקף הפגיעה בחפים מפשע בתקריות כאלה וצה"ל מפעיל לאורך הגדרות ביעילות כוחות יירוט, בשילוב מערך רחב של אמצעי תצפית. במקביל נמשך מאמץ התקפי, ששמני הוא מחסידיו הבולטים. אבל הפעולות - לאיתור מנהרות ברפיח ולמעצר מבוקשים בעזה ובמחנות הפליטים - סופגות ביקורת בשל המספר הגבוה של נפגעים פלשתינאים בהן, חלקם אזרחים. "אי אפשר לומר שלא פגענו בחפים מפשע", מודה שמני, "אבל כשאתה רואה תצלום של מחבל חמוש שמרים ילד פלשתינאי וחוצה אתו את הכביש כמו 'מגן אנושי', בזמן הפעולה האחרונה בשכונת סג'עייה, אתה מבין עם מי יש לנו עסק". הוא מכיר בחשיבות של פיתוח "יכולת כירורגית", שתאפשר פעולה תוך גרימת נזק מועט לאוכלוסייה האזרחית הצפופה, אולם אומר שהדבר צריך להיעשות "עד גבול מסוים - של הגנה על חיי הלוחמים. היכן שאפשר לנוע עם כלים שגורמים מעט נזק סביבתי, נעשה זאת. אבל אני חייב להיכנס לרפיח כדי למנוע הברחת נשק במנהרות. לא נלך ברגל ברחובות רפיח, כשיש איום כל כך כבד של מטענים. צריך לשם כך רכב כבד (טנקים ונגמ"שים, ע"), שכל כניסה ויציאה שלו אכן גורמת נזק לתשתית. זה כמו להכניס פיל לחנות חרסינה קטנה במיוחד".
העימות יימשך, וביתר שאת
שמני טוען בתוקף שאוגדת עזה טרם החלה לעסוק ברצינות בתוכנית ההתנתקות. "כל הדיונים על כך נעשים ברמות היותר גבוהות. האוגדה מתרכזת בלחימה. אבל אמירת ראש הממשלה היא מבחינתנו התרעה אסטרטגית באשר למה שעשוי להתרחש". בלבנון השפיעה הנסיגה המתקרבת על רמת המוטיווציה אצל החיילים, שרבים מהם ביטאו חוסר רצון להיות "ההרוג האחרון לפני היציאה". במקרה של עזה מאבחן שמני "הבדל מהותי בגישת הציבור, בהשוואה ללבנון. רוב הנפגעים בעימות הנוכחי הם אזרחים (הכוונה היא בעיקר לנפגעי הפיגועים בתחומי ישראל, ע"). החיילים מבינים שהצבא נועד להגן על תושבי ישראל - גם במחיר שאנחנו בצה"ל משלמים בנפגעים. אין ויכוח שאם נפעל ביעילות נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי יהיו פחות נפגעים. איפה ההתיישבות מוקמת - זו לא החלטה צבאית, אלא מדינית, אבל כל זמן שיש יישובים, נהיה שם. הרבה יותר קל לי להסביר כאן לחיילים את הקשר בין מעשיהם לבין המטרה. החייל מבין שאם הוא לא ישכב במארב, זה רק עניין של זמן עד שהמחבל ינצל את התורפה וירצח אזרחים". ובכל זאת, האם לא תרם הכישלון של צה"ל בפיגוע החדירה לנצרים באוקטובר האחרון לזירוז הדיון הציבורי על הנסיגה מהרצועה, ממש כפי שעשו נפגעי צה"ל בלבנון בעבר? "ליכולת של צה"ל להתמודד עם אתגרים מבצעיים יש השפעה אדירה על החוסן הלאומי. אבל מה שקורה ברצועה זה שמדי יום יש ניצחונות, לפעמים במחיר כואב. זה בנה תודעה אחרת - של צבא מנצח, שמבצע משימה שניתן להגדירה במונחים צבאיים, בלי להסתבך ולגמגם. אנחנו על ציר של הצלחה מבצעית - וזה משפיע על כושר העמידה". השיחה עם שמני התנהלה ביום חמישי האחרון, בעת שכוח מחטיבת גולני פעל בלב רפיח לאיתור מנהרות. במקביל התקיימו הכנות למבצע נוסף, שבו נהרגו ביום ראשון 14 פלשתינאים במחנה אל-בורייג'. יום לחימה ממוצע, בגזרה שבאחריותו, עדיין כולל שבע-שמונה תקריות של ירי, אש מרגמות, טילי נ"ט ומטעני חבלה. יומיים לאחר הראיון ניסו ארגוני הטרור לבצע פיגוע נוסף, שאפתני במיוחד, במעבר ארז, אירוע שהסתיים בארבעה מחבלים הרוגים, בלא אבידות לצה"ל. זה היה הפיגוע הרביעי במעבר בתוך תשעה חודשים. צה"ל והשב"כ עדיין מנהלים מצוד אחרי יוזמי הפיגועים הקודמים במעבר, רובם אנשי חמאס. שמני אומר ש"המארגנים הראשיים כבר החזירו את נשמתם לבורא. אבל היד עוד נטויה. יש עוד כמה רוצחים עם הרבה דם על הידיים שמסתובבים חופשי". המעבר עצמו, הוא מעריך, יישאר פתוח למרות הפיגועים. "יש לכך חשיבות גדולה לכלכלה הפלשתינית וגם לנו יש אינטרס בכך". לדבריו, הוא עדיין מאמין כי "מי שעובד ומביא כסף הביתה, יש סיכוי שהמוטיווציה שלו לביצוע פיגועים תפחת". מחליפו כמפקד הרצועה יהיה תא"ל שמואל זכאי, שפיקד על חטיבת גולני כששמני היה מח"ט הצנחנים. שמני צופה שגם בתקופתו של זכאי, בלי קשר להתנתקות, יימשך העימות ברצועה - וביתר שאת. "הלחץ שלנו יימשך ויתגבר, מידת הלחץ הצבאי היא מרכיב חשוב בהתמודדות שלנו עם הטרור. לארגוני הטרור ברצועה יש יכולת לייצר פיגועים - ופיגועים הרי יהיו בכל מקרה. ההשפעה שלנו תהיה על האיכות שלהם. ככל שנפעיל יותר לחץ, איכותם תרד. אם נרפה, הארגונים יפעלו יותר טוב. זו לא שאלה של מאמץ אחרון לפני שאנחנו יוצאים. הלחץ צריך להימשך כל הזמן". ("הארץ", 07.03.2004)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 01-03-2014, 00:25
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

פצצת טסטוסטרון\ מאת אביחי בקר

ניצב אליק רון מודע היטב למוניטין הבעייתיים שלו: תוקפן, שלפן, אלים, שש לקרב, שונא ערבים, מאצ'ו משתולל, בקיצור, לא אחד שהיית נותן לו את המחוז הצפוני של המשטרה. היתקלויותיו עם התושבים הערבים, הסכסוך עם אשתו וההתבטאויות האחרונות שלו רק הוסיפו שמן למדורה. זה הזמן לכבות אותה. אליק רון מציג את אליק רון האמיתי
אליק רון אוהב להתגושש. התגוששות פיזית, הכוונה, לא מטפורית. היאבקויות אישיות היו הסמל המסחרי בכל תקופת שירותו הצבאי ואת הופעות הפרידה הוא נתן רק בגיל 40 בהיותו מפקד "שלדג". הדשא שלפני הלשכה שימש זירה, ומסביבו, בשעה קבועה, התגודד הקהל במעגל. את הטוענים לכתר, קצינים כמש"קים, הוא הביס בזה אחר זה. היחיד שהנחיל לו הפסד היה עומרי שרון, הבן של אריאל. מאז שעזב את הצבא והצטרף למשטרה הוא שבת ממלאכת ההיאבקות, אולי בגלל הגיל ואולי משום שהמעמד מחייב. ובכל זאת, האצבעות לעולם מדגדגות. לא מזמן, בעת מבצע לילי למיגור גניבות חקלאיות, באו לביקור בחפ"ק שלו בנהלל שני מושבניקים שהיו פקודיו בסיירת מטכ"ל. ברוח הזמנים היפים ההם ביחידה, פתח רון בדו קרב עם אחד מהם, יואב בנימיני. הגופות השתרגו, השרירים נמתחו ורק אחרי שחבר אחר לנשק, עמיצור כפרי, שלף מתז אישי של גז מדמיע וריסס אותם, הסכימו השניים להיפרד. ניצב אליק רון, בן תל עדשים ומפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, מעדיף שהאנקדוטות האלה ישארו בחוג ידידיו ולא יתפרשו על דפי העיתון. "המיתוסים האלה", הוא טוען, "מה גם שמוסיפים להם נופך שלא היה, לא ממש משקפים את אישיותי היום, כשאני כמעט בן 52. הם מקבעים דימוי שהיה לי לפני 30-20 שנה, הם תקועים בעבר, הם מתעלמים מגלגולים והתפתחויות שעברתי מאז. זה פרק שהיה. אני לא מסתיר את העובדה שבבחרותי עשיתי מעשים פרועים מאוד, אבל הדגש הוא על היה. יש דברים שלא נוח לי כשמזכירים לי אותם, אבל אין ברירה, כי גם הם אני". תווית הגברתן אינה מחניפה לו במיוחד בשבועות האחרונים, כשהתבטאויות שנויות במחלוקת שלו הביאו את השר החדש לביטחון פנים, שלמה בן עמי, להורות על הגבלה בראיונות שמעניקים בכירים במשטרת ישראל. הפה הגדול של רון הפיק בתוך שלושה ימים שתי כותרות בעייתיות, אחת על ח"כים ערבים ("הם מסיתים עד כדי עלילת דם", "ידיעות אחרונות", 15 ביולי) והשנייה על אלימות בני נוער ("צריך להתיר למורים להפעיל כוח נגד תלמידים אלימים", "הארץ", 18 ביולי). השר בן עמי נאלץ להגיב. "ניצב אליק רון הוא קצין רב זכויות הממונה על מחוז עם בעיות ייחודיות", אמר. "דווקא משום כך הוא מחויב במשנה זהירות בהתבטאויותיו". מבחינת הח"כים הערבים, התבטאותו של רון נגדם היא עילה להדחתו. תביעה מפורשת לפיטוריו קיבל השר לביטחון פנים גם מעמיתו למפלגה, נוואף מסאלחה. לאישי הציבור הערבים יש עוד כמה סיבות לרצות בסילוקו מהתפקיד הבכיר. מבחינתם, הוא אחראי לתגובה החריפה של המשטרה במבצע להריסת הבתים באום א-סחלי באפריל 98'. הם זוקפים לחובתו גם את הפקודה לירות קליעי פלסטיק ורימוני גז לעבר מפגינים באום אל-פחם בספטמבר 98', שגרמה לעשרות פצועים מתושבי הכפר. לפני שבועיים בא רון למפגש של בכירי המשטרה עם אישי ציבור ערבים בטייבה והופתע. הוא חשב שהגיע לרב-שיח שמטרתו להביא לשיתוף פעולה של כל הגורמים במאבק נגד הפשיעה המשתלטת על הרחוב הערבי, אבל לפתע מצא את עצמו במוקד של מתקפה חזיתית. "עשו לי זובור", הוא מספר. את האות נתן ח"כ מוחמד ברקה מחד"ש. "אליק רון", הוא אמר, "שבתפקידו הקודם כמפקד מחוז ש"י שימש זרוע של הכיבוש, ממשיך באותן שיטות ברוטליות מאז שהוא במחוז הצפוני. הייתי עד לאירועים שבהם התנהל תהליך הידברות בין התושבים למשטרה, אבל ברגע שהוא הגיע זה עבר מיד לפסים של הפעלת כוח מאסיווית. הוא איש ימין, הוא נגוע בגזענות וראוי שפיקוד המשטרה יתן דעתו על העניין כי אליק רון, כפי שהוכח, לא מסתפק רק בדיכוי ערבים. ההצהרות שבהן נחשפה לאחרונה התפישה החינוכית המעוותת שלו מסוכנות גם ליהודים". זאת היתה רק ההתחלה. ההסתערות המילולית עליו נערכה גלים גלים. רון הרגיש כמטרת דמות. "אתה חוטף חבטה בבטן, מתקפל לרגע, לאט לאט מתיישר כדי לקחת אוויר ותוך כדי, עוד מהלומה". הדוברים הבאים אפילו לא נקבו בשמו, אות לשאט נפשם. "האיש הזה", הם כינו אותו. שלא כמנהגו הוא בחר לשתוק ולהשאיר את ההגנה לשר בן עמי (בנימוס) ולמפכ"ל וילק (בתקיפות). "נקודת הציון שממנה הם מפנים כלפי אצבע מאשימה זו פרשת הריסת הבתים באום א-סחלי שליד שפרעם", אומר רון. "אנחנו הגענו לתת חסות להחלטה של בית משפט בעניין שהיה בדיון שש שנים. לא באנו עם שופלים, התנהל אפילו משא ומתן בין מפקד המרחב לנציגים הערבים, בהם ברקה עצמו. עד לרגע שבו התקבל מידע שמתארגנת חבורה לקרבות עם מקלות ואבנים, לא חשבתי להתערב. אני רואה ככישלון את העובדה שאנחנו לא מצליחים להזים את מה שנתפש בתודעה הציבורית כסיפור התוקפנות של המשטרה באום א-סחלי שנובעת, איך לא, מגזען, פשיסט, מפקד המחוז. לצערי, באמת אין כבר דרך לנקות את הכתם הזה". ביקור ההזדהות במקום של נשיא המדינה, עוד באותו שבוע, בא לרון כסטירת לחי מצלצלת. "האלימות שנתקלנו בה", הוא אומר, "קשה להאמין עד כמה היא היתה רוויית שנאה. האבנים שחטפתי שם, התהלוכה עם דגלי אש"ף, יש גבול עד כמה אפשר להדחיק את התופעות החמורות האלה ולומר שמדובר בגשמי ברכה ולא ביריקות".
מדינת כל אזרחיה
חמישה חודשים אחרי אום א-סחלי חזרו המראות ביתר שאת באום אל-פחם. זה החל כפעולת מחאה שקטה על הפקעת 500 דונם מאדמות א-רוחה שבוואדי ערה לשימוש כשטח אש. כשפירקה הסיירת הירוקה את אוהל המחאה של זקני הכפרים מהסביבה פרצו התנגשויות שנמשכו שלושה ימים. התושבים יידו אבנים ובקבוקי תבערה, המשטרה השיבה בירי כדורי גומי כאילו היא בשטח כבוש, תוך איום מפורש שבמקרה התדרדרות תיירה אש חיה. מפקד המבצע היה ניצב אליק רון, אבי ההגדרה "התנועה האיסלאמית היא תנועה נבזית". למשטרה היו 13 פצועים, לאזרחים הערבים 100. אליק רון לא חף מביקורת עצמית. "אם יש דבר שבו אני מאשים את עצמי" הוא אומר, "זה שכבר מזמן הייתי אמור לדעת איך אני, במו פי, מוסיף חוליות לשרשרת". זה לא מפריע לו להעביר חלק מהאחריות אל התקשורת. "בידיעה שייחסה לי את האמירה נגד הח"כים הערבים לא צוין שבפתיחת הראיון, כשנשאלתי מה דעתי על מינויו של חבר הכנסת האשם מחמיד לוועדת חוץ וביטחון, עניתי שאין לי בעיה עם זה. רק שאת הקטע הזה השמיטו. "השאלה הבאה היתה, 'אז עם מה יש לך כן בעיה?' פה היתה לי טעות חמורה, עדיף היה שבעיתוי ההוא הייתי נמנע לחלוטין מלהגיב בעניין חברי הכנסת הערבים. אבל גם ככה לא האשמתי אותם בצורה גורפת בהסתה ובעלילת הדם של אום אל-פחם, אלא רק את אלה, גם יהודים, שהיו שותפים לבניית הסיפור שלא היה על כניסה כביכול של שוטרים לבית הספר וכיסוח של תלמידים, כולל הצגת כתמי הדם. אני חוזר ואומר שלא היה שם אפילו לא שוטר אחד: כתמי הדם הם של נערים שזרקו בקבוקי תבערה, נפגעו מקליעי גומי וטופלו בתוך הבניין". כשהוא מביט לאחור הוא רואה באירועי אום אל-פחם כישלון נורא, אבל לא מהסיבה הצפויה. "הכישלון בעניין התקשורת הוא לקח מבחינתנו. באירועים כאלה אנחנו חייבים שיהיה מי שיצלם את התמונות גם מהזוויות שלנו, שירגיש על בשרו את מה שאנחנו חוטפים ושישמע את אותם צלילים". אפילו היום הוא מתקשה להבין איך זה תמיד קורה דווקא לו. "אני, שתופס את הארץ הזאת כמדינה שתהיה של כל אזרחיה, כמי שתפקידו לשרת את כולם, אני שמגייס למשטרה חוקרות מוסלמיות, אני שהתערבתי מול מערכת הביטחון כדי שתבחן שנית את ההחלטה להעביר מתקן צבאי לקרבת סכנין - הדברים האלה לדאבוני לא זוכים לתהודה". על הערתו בעניין המורים ספג ביקורת חריפה משר החינוך יוסי שריד, ממנכ"ל המועצה לשלום הילד יצחק קדמן ומיו"ר ועד ההורים הארצי איתן לחמן, אבל הניצב בשלו, נחרץ כתמיד. "במצב קיצוני, בסיטואציה שבבסיסה היא כוחנית, כשתלמיד לנוכח פניו של מורה לוקח כיסא ומפרק את ראשו של נער אחר, או מאיים עליו בסכין חיתוך יפאני - מורה צריך להתערב פיזית כדי לעצור את המקרה, או לא? ודאי שכן. תרחישים כאלה קורים במערכת החינוך חדשות לבקרים, לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר אותם, אי אפשר שנטשטש את תמונת המצב - על פי חוק טבע המורה חייב לקום ולהגן. "אני יצאתי נגד אווירה שבה מורים, כדי לא להיות מאוימים, מעדיפים לא לראות ולא לשמוע מה קורה אצלם בחצר בית הספר. אין פה אפילו לא במרומז הרשאה לאלימות מצידם, במקרים כאלה נטפל בחומרה. בכותרות שנתנו בתקשורת לדברים שלי, כאילו מפקד המחוז הצפוני קורא למורים להכות תלמידים, היה חוסר תום לב. היה נוח למישהו לתאר את השור המועד לכאורה מאום אל-פחם משתולל שוב. זה קליט, זה כאילו עוד אבן-דרך ברצף, יש הרבה עיוות בתיאורים האלה. לחלק מהציבור מתחברים דברים לתמונה שהיא מסולפת על פי טעמי. מה פלא שאחרי זה אני גם מוצא בעיתון שמישהו מחבר אותי אפילו עם קריאה לעונש מוות, דבר שרחוק ממני כמזרח ממערב".
לא בנוי להיות חקלאי
אלכסנדר רובינשטיין, הוא אליק רון, נולד בדצמבר 47'. אביו, יוצא הצבא הבריטי, היה רפתן שנהיה מורה לחרטות ומסגרות באורט עפולה, אמו חקלאית ועקרת בית. הוא התגייס בסוף 66' במטרה להתנדב לצנחנים, אלא שבבקו"ם סחבו אותו לסיירת מטכ"ל. בעת ההיא דבר קיום היחידה היה ידוע רק לקומץ, גם ההורים לא ידעו היכן הוא משרת. ההתחלה שלו היתה תחת פיקודו של עוזי יאירי. בתקופת אהוד ברק הוא כבר היה מפקד צוות. הוא בלט בחוסנו, בסיבולת העל אנושית שלו, בכושר הניווט ובמנהיגותו. ההערכה אליו בקרב יוצאי היחידה חובקת כל. כולם מקפידים לציין גם את ערך החברות הניצב בראש סולם ערכיו. בילדותו היו הדמויות הנערצות עליו חוקרי הקוטב הנורווגים הנועזים אמונדסן וננסן, האסטרונום ניקולאוס קופרניקוס, הפיסיקאי גלילאו גליליי והפילוסוף האיטלקי ג'ורדנו ברונו, "אותם אנשים פורצי גבולות שאמרו, כל אחד בתחומו, 'ואף על פי כן נוע תנוע'. אני לא מניח שהייתי מוכן לעלות על המוקד על אמונותי, אבל המשמעות העמוקה של דמויות אלה, שאליהן הגעתי אז מקריאה, היא בנכונות לשלם מחיר כבד על עקרונות, לא לסגת ממטרות שהצבת לעצמך ובטח שלא להתכופף". אחרי שש שנים בסיירת מטכ"ל הוא השתחרר בדרגת סרן והתקבל כמאבטח לאל על. למלחמת יום כיפור הוא הגיע מדרום אמריקה. הוא לחם ברמת הגולן בכוח של הסיירת שעליו פיקד יוני נתניהו. בהיתקלות עם יחידה של הקומנדו הסורי, שנחתה ממסוקים בצומת "עגבנייה" שליד נאפח, הרגה הסיירת, בסיוע פלוגה מגולני, לפחות עשרים לוחמים וגם שבתה את המפקד הסורי. "יותר מקרב הדילוגים עצמו, שאותו יוני ניהל בצורה מעולה, חרות אצלי בזיכרון המעבר המאוד חד וחריף ממצב שבו שכבנו חסרי אונים מתחת לבתים בנאפח, מחפשים מחסה מהפגזות בהרגשה של טמטום מוחלט ושל חלום רע, ליציאה פתאומית מהחורים וליוזמה - זה היה רגע גדול". בעקבות המלחמה הוא התגייס שוב, סיים קורס מ"פים בשריון, אבל אז שיכנע אותו גיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל, לחזור הביתה ליחידה. פרק זה נמשך שנתיים. אחר כך חזר לתל עדשים לגדל סייפנים כמסורת המשפחה. מהר מאוד הוא גילה שחממות זה לא בשבילו, "שאני לא בנוי להיות חקלאי קונוונציונלי". פנייה ממגדל דבורים ותיק במושב, משה עוז, שהיה חייל אצל מאיר הר-ציון ומיכה קפוסטה, פתרה לו את ההתלבטויות. הוא התחיל אצלו כשוליה, נהיה מקצועי, ועבר גם השתלמות קצרה בענף במדרשת רופין. הם עבדו יחד שמונה שנים, לשיאם הגיעו כשלרשותם כבר 1,200 כוורות שהיו פזורות מהעמק עד לבקעה. כשרון מדבר על דבורים הוא מתפייט ממש. "זה ענף שיש בו שילוב מרתק של עיסוק ביצורים שאורח החיים שלהם מסתורי ומופלא, עם מרחבים ונדידה. למעשה אתה סוג של רועה". אף שפרש מזמן הוא חש עדיין דבורים בנשמתו, וכשהוא נוסע בדרכים הוא תר בעיניו אחר התיבות הלבנות הפזורות בשדה. "אין ספק שלאחר פרישה עוד יהיו לי כמה כוורות, כבר לא לצרכים מסחריים כמו בצעירותי, אבל להספקת דבש למשפחה בהחלט כן". חיי הכוורן אינם רק פסטורליה צרופה, הם גם מאבק מתמשך. פעם, בשדות קיבוץ עין דור, כשבאו לטפל בכוורות שהיו מוצבות במטע האבוקדו, הופיע שומר שלא זיהה מי הם וברובה דרוך מנע מהם את הגישה. רון יצא חרש מהרכב, בחסות הלילה התגנב באיגוף עמוק אל מקור ההתנגדות ובהורדת זקיף יישב את אי ההבנות. כשגנבו מהם פעם 60 כוורות ליד מושב חמרה שבבקעה, מכה אנושה למגדלים, הם סרקו את הכפרים בין קבטיה לטובאס. "יותר טוב שלא נתפוס אותם על חם", אמר עוז לשותף שלו, מתוך ידיעה עד לאן הוא יכול להוליך את הזעם. הכוורות לא נמצאו.
קרב קלשונים
אפשר בקלות ליפול במלכודת התדמיות ולאפיין את רון כעוד מוצר טיפוסי של תל עדשים, מה שאומר כביכול חספוס, בוטות, עילגות. רק שבמקרה שלו, אין מקום לתיאור החד ממדי הזה. נטייה אינטלקטואלית, עברית מצוחצחת, דיבור רך, אפילו עדינות, אלה חלק ממאפייניו של רון המפריכות את הציפיות המוקדמות. זה גם הפן שהוא משתוקק להחצין, בשביל האיזון. מנעוריו הוא מרבה בקריאה, ולדבריו, הוא חוזר שוב ושוב אל "מסע תענוגות בארץ הקודש" מאת מרק טוויין ואל "קלאודיוס האל" של רוברט גרייווס. עכשיו הוא מתמודד עם "המגדל הגאה" של ברברה טוכמן. ובכל זאת, כל הווייתו מקרינה מאצ'ואיזם וטסטוסטרון. כחול עיניים, בעל חזות מרשימה, לא פלא שנשים רבות נשבו בקסמו. כאזרח היה לו בשנות השבעים רומן נלהב עם גוש אמונים. בעלייה המפורסמת לתחנת הרכבת בסבסטיה הוא התייצב כדי להביע תמיכה במתנחלים. היום, לטענתו, "גם מי שחושב שהוא מכיר את עמדותי איננו יודע מהן, ובהרבה מהמקרים הוא טועה. נכון שהייתי שם, אני לא מסתיר את זה, בחוגים מסוימים זה בהחלט שימש ומשמש נגדי, אבל זה לא מנע ממני כמפקד ש"י להיאבק נגד כל עשייה בלתי חוקית. אני לא נשארתי בתחנת הרכבת כפי שאולי מקובל לחשוב, אני לקחתי את הקטר והמשכתי הלאה". באנטבה הוא היה במרצדס לצדו של יוני נתניהו. רון היה למעשה קצין המילואים היחיד שסיירת מטכ"ל לקחה איתה לפעולה. "כשכל העניין התבשל אנחנו, חיילי המילואים של היחידה, היינו בצאלים. לא היה לנו מושג מה קורה. כשמוקי בצר עזב אותנו כדי לתכנן את הפעולה, כשהוא מינה אותי למפקד על המשך האימון, גם אז לא תפסנו מה בעצם מתגלגל. האסימון נפל לי רק כשקראו לי אל יוני. אני משער שהוא התעקש לצרף אותי אליו מתוקף ההכרות הקרובה בינינו. למעשה הוא רצה שאני אעלה מצאלים עוד הרבה קודם, אבל המטה שלו הוריד אותו מהרעיון בטענה שהדבר יעורר מהומות אצל שאר קציני המילואים". נתניהו המתין לו עם הבשורה עד לתרגול המסכם וגם ככה עדיין נדרשו מרון תרגילי התחמקות כדי שעמיתיו לא יחשדו בתוכנית המתרקמת. על המבצע הוא אינו מרחיב את הדיבור. "מעבר לכיף של לא להחמיץ את ההזדמנות, אני הייתי האדם הכי מיותר באנטבה. הייתי, מה שנקרא, אחראי על האחריות. כשאני מספר שהייתי ממונה על החפ"ק זה נשמע מרשים מאוד, אבל תרומה ממש לא זכורה לי. הדברים שעשיתי באנטבה היו כמעט חסרי משמעות". ברוח אותם דברים רון מבקש לסייג גם את התיאורים שלו כאמיץ ללא חת. "יש אנשים, מוקי בצר לדוגמה, שגם בסערת הקרב יישארו תמיד מאוד מאוזנים ושקולים. אני לא נמנה עם אלה. נכון שלא היה מצב שבו הייתי משותק מפחד, אבל כאז כן עתה אני בהחלט זוכר מצבים של זיעה והתרגשות". במלחמת לבנון הוא פיקד על גוף המילואים של "שלדג", אך לא זכה להשתתף במהלכים דרמטיים. "אני מת לאיזה קרב קלשונים טוב", ביטא את אכזבתו באותם ימים. בשנת 84' הוא חזר לצבא בשלישית, עבר קורס מג"דים וקיבל את הפיקוד על "שלדג". לזכותו נזקפת העברת היחידה מאחריות הקצח"ר לחיל האוויר. בדרך אל היעד הוא חרך אצבעות, שרף כמה גשרים, אבל עמד במשימה שהציב לעצמו. "עשיתי מסע קידום מכירות מהדרגים הכי נמוכים בחיל האוויר ועד למיטתו של מפקד החיל, האלוף עמוס לפידות, שהיה מאושפז אחרי ניתוח אפנדציט. זה היה המקום היחיד שבו אפשר היה לתפוס אותו בשקט". רון, במטרה לייחד את שלדג, חיפש לה אבא עשיר שיידע למצות ממנה את האיכויות הגבוהות ולתגמל אותה בהתאם. "הראייה שלי היתה שכמו שלחיל הים יש את שייטת 13 וביבשה את סיירת מטכ"ל, צריך שגם לחיל האוויר תהיה זרוע כזאת. המשמעות של המעבר היא עצומה. זה לא להיות ליד הצלחת כשמדובר בתובלה אווירית, זה להיות בתוך הצלחת".
הפריצה אל אוטובוס האמהות
רון לא שש לפרט את הרקורד הצבאי העשיר שלו. "אני גאה מאוד בשירות שעברתי, אבל כל הסיפורים האלה ממש לא מסייעים לי. אדרבה, הם מאפשרים למתנגדים שלי לשרטט סטריאוטיפ, טיפוס שאחרי שאתה שומע עליו לא נותר לך אלא לומר עליו, 'נו, מה הפלא? הוא למד להילחם בסיירת, את זה הוא לקח איתו כמפקד מחוז ש"י לאיו"ש, ועכשיו הוא מיישם את אותם עקרונות במחוז הצפוני'". חשוב לו להבהיר, הוא אומר, שההקשרים האלה לגמרי מוטעים. "את תכונות האופי שלי אני מביא מבית גידול שהוא קדום יותר מצה"ל, ודבר נוסף, אם למישהו יש ספק, אז מזמן הפנמתי את היותי איש משטרה. זאת בחירה שאני שלם איתה, בשום אופן אני לא מנסה לעשות מהמשטרה צבא, לחלוטין לא. להיפך. אני מברך על השינוי האסטרטגי שאנחנו עוברים. ההסטה ממשטרה של משימות אג"מיות ולוחמניות, תהליך שנגרם בגלל האינתיפאדה, לכיוון משטרה בסגנון המסורתי, החזרה הזאת למשימות הקלאסיות היא מאוד לרוחי". בשנת 87', בעקבות פנייה של שר המשטרה חיים ברלב, הוא קיבל עליו את הפיקוד על הימ"מ (היחידה למלחמה בטרור של משמר הגבול). הוא נכנס לתפקיד בסערה. האירוע שעליו תפארתו היה במארס 88', כשנחטף בנגב "אוטובוס האמהות", שהסיע עובדות לכור הגרעיני בדימונה. שלושה אנשי פת"ח שחדרו ממצרים השתלטו על הרכב, ואחרי שהאוטובוס החטוף נעצר ליד צומת ערוער תבעו לשחרר אסירים בתמורה לשחרור בני הערובה. "איציק מרדכי, שהיה אלוף פיקוד דרום, עמד על כך כבר מהרגע הראשון שאנחנו נהיה אלה שנבצע. מהמקום שבו רבצתי עם חלק מהצלפים, ערוך לחלץ את בני הערובה, כל פעם שהעפתי מבט לכיוון שבו התאסף הקונסיליום ראיתי בחצי עין עשן עולה מרוב לחצים לתת למישהו אחר לפעול. לעובדה שאנחנו היינו אלה שפעלו בסוף תרמה המעורבות המאוד לא מקובלת של מפכ"ל המשטרה אז, דוד קראוס. הוא עמד על המשמר שהביצוע יישאר של הימ"מ. ברלב כמובן גם הוא דאג לאינטרסים שלנו". בשטח היתה באותה עת סיירת מטכ"ל עם משה יעלון, שרצתה את העוגה לעצמה. "אני זוכר שבהתחלה, כשהתקרבתי לאזור, כבר ראיתי באוויר את המסוקים של מטכ"ל בדרך לצומת. קיללתי בלבי וחשבתי שאכלנו אותה, ששוב הסוכריה חומקת מאיתנו, אבל הגורל רצה אחרת. זה קרה כי המסוקים גרמו להתחממות הרוחות אצל המחבלים והם דרשו להרחיק אותם. צה"ל קיבל את הדרישה והנחית את ההליקופטרים רחוק משם. ההסעות לא כל כך הסתדרו להם, וכתוצאה מהשיבושים אנחנו הרווחנו. כשאיציק מרדכי פנה אלי ושאל בתוך כמה זמן נהיה מוכנים, לא האמנתי". רון פרץ בראש אנשיו אל האוטובוס. חברי החוליה חוסלו, איש מלבדם לא נפגע; שלושת האזרחים הישראלים שנהרגו בפיגוע, נורו על ידי אנשי פת"ח עוד לפני ההסתערות. מניות הימ"מ נסקו לשיאים של יוקרה ותת-ניצב א', כפי שכתבו עליו אז בעיתון, הגיע לראשונה להכרה שהוא מעוניין להמשיך במסלול המשטרתי. הוא היה מפקד מג"ב ירושלים, מפקד מרחב הגליל ובנובמבר 94' היה למפקדו הראשון של מחוז ש"י (שומרון ויהודה). "אני עדיין מחכה לרגע שמישהו מהמלעיזים יהיה בו היושר לקום ולהודות, שהניצב שאותו הוא מכנה פשיסט הוא גם האדם שפינה בנחישות מתנחלים מגבעת הדגן, שעצר את הרב לווינגר ואשתו, שהתעמת עם פעילי כך ושגינה בכל פורום אפשרי את השיקוץ של המאוזולאום של ברוך גולדשטיין. כשכל מיני סהרורים באו לשם לשאוב תעצומות, ניסיתי להוביל מהלך להעתיק את הדבר הנורא הזה מחברון לבית קברות רגיל בירושלים. זה לא הלך. "מעולם לא נקטתי משוא פנים, כמשרת ציבור אני אוכף חוק לכולם, הסגנון אותו סגנון גם בהתייחסותי ליהודים. לכן בהיותי מפקד מחוז ש"י דרשתי לבוא חשבון עם הורים ששלחו את הילדים שלהם להפוך בשוק דוכנים של ערבים ולהכניס דבק למנעולים. אמרתי אז שכמו שאני דורש מהורים של נערים פלשתינאים לשאת בנזקים שגרמו ידויי אבנים של הבנים שלהם, ראוי שגם ההורים של הצד היהודי יחויבו בתשלום על התעלולים של ילדיהם. כמובן שזה עורר זעם אצל רבים. הם התקשו להבין איך אני גוזר גזרה שווה. רק שמכל זה נוח להתעלם, כי העובדות האלה מקלקלות את התיאוריה. "כשבאו אלי אורי אריאל ואהרן דומב הודעתי להם בשיחת הפתיחה שלא יעזור להם. 'תהיו חמישים איש - יקח לי חמש דקות להוריד אתכם מהגבעות, תהיו חמש-מאות - יקח לי שעה, תהיו חמשת-אלפים - יקח לי שלושה ימים, אבל בסוף אני אוריד אתכם'. אצלי, הם למדו, אין כפל לשון. הייתי פרטנר לסיוע, אבל לא נתתי להם להתעמר באף אחד".
סכסוך משפחתי ותלונה למשטרה
כמפקד מחוז ש"י הזדמן לו להופיע בתכיפות בוועדות הכנסת. עד שהפנים את הכללים הוא היה בהלם חברתי. "במזנון כולם מסתחבקים איתך, אתה נכנס עם אותם אנשים פנימה לדיון ואז הם מטיחים בך אש וגופרית שאתה לא יודע מאיפה זה נוחת עליך. רק נגמרת הישיבה, הם מזמינים אותך לשתות איתם קפה". בתפקידו אז הוא מתח ביקורת חריפה על הסכם אוסלו. הוא טען שצריך לעכב את מימוש ההסכם בגלל החריגות מהצד הפלשתיני, שיציאת צה"ל ממרכזי הערים בגדה פגעה באפשרות להילחם ביעילות בטרור, שלא נעשה די לפיצוץ בתי מחבלים וגירושם. "טעיתי", הוא אומר בפעם המי יודע כמה, כשהוא מתכוון לעיתוי ולא לתוכן. "חטפתי על זה קיתונות, ובצדק. אבל חשוב לי להדגיש שהדברים שלי לא נבעו ממניע פוליטי, האמירה שלי היתה מהזווית המקצועית הטהורה". פיו ולבו שווים, אמירותיו הבוטות לעולם אינן פרי של החלקה, הוא מתכוון לכל מלה. חברים של רון, שלאורך כל הדרך יעצו לו להיזהר בהתבטאויות, הרימו מזמן ידיים. נזיפות מהשר ומהמפכ"ל לא עשו עליו רושם. במשטרה הוא יצר מעמד לעצמו. כשרוצים לעורר דיון סוער במכללה לשוטרים מזמינים אותו לפאנל וכדרכו הוא לא מאכזב. ההרצאה שלו, איך להיות חריג בארגון קונפורמי, היא להיט. לעתים נדמה שנוח למערכת שיש מישהו המבטא את מה שעמיתיו שומרים לעצמם. "למרות שבהרבה מקרים מתערבבות היוצרות בהתייחסות אלי", הוא אומר, "את עצמי אני מגדיר תקיף אך לא תוקפן, ודאי לא בשנים האחרונות. מהבחינה הזאת, השירות במשטרה בהחלט לימד אותי את חשיבות שלטון החוק. אני מאמין שאני יודע להיות קשוב, בתפישת העולם שלי אני ליברל, אבל כשזה נוגע לאלימות, להסתה ולדברי בלע, הסובלנות שלי נגמרת. זה תמיד מתקשר אצלי לרצח של יצחק רבין, מהלומה שעד היום קשה לי לעכל אותה. לכן, כשאני מזהה מכל כיוון שהוא קריאת תיגר על הדמוקרטיה, קשה לי להבליג. יכולתי בקלות לא להכניס את ראשי בין הפטיש לסדן, לחפש תמיד איגופים או קפנדריות כדי ליהנות משקט תעשייתי, אבל זה לא אני". הוא נשוי בשנית, אב לארבעה ילדים, אחד מהם פעיל ב"שלום עכשיו", וחי בכפר ורדים. נישואיו הנוכחיים עברו הרבה טלטלות. באחת מהן התלוננה נגדו במשטרה אשתו, ענת, שהוא מאיים לתקוף אותה. לפני שנגמרה החקירה, היא משכה את התלונה. כדי לשים קץ ללחישות הרועמות מפרט רון לראשונה את גרסתו לעניין המביך הזה, שהתרחש ערב כניסתו למחוז הצפוני. "מעולם לא איימתי, לא השתמשתי באלימות מילולית ובטח שלא פיזית. העימות בינינו פרץ על רקע המתח שכרוך במעבר דירה. באחד השלבים אשתי דרשה להפסיק את ההעברה ונעלה את דלת הבית". רון פרץ את הדלת. "מדובר בסיטואציה מאוד קשה", הוא מסביר. "אני עומד לקבל את הפיקוד על המחוז, והשוטרים שבקרוב יעבדו איתי, נמצאים אצלי בבית לברר תלונה נגדי. אני לא מאחל לאף אחד לעמוד במצב כזה, אשתי מצטערת על העניין, אבל הנזק כבר נגרם. זה הסיפור. למרות שאני נקי זה בהחלט כתם שלא יימחה. למרות זאת, לא היתה לי שום בעיה להתייצב מול השוטרים ולהודיע להם שבנושא אלימות במשפחה אני אהיה נחוש".
פוגרום בנצרת
תקרית הריסת הבית באום א-סחלי השפיעה עליו יותר ממה שאפשר לצפות. "אני לא שוחר מדנים ואין בי זדון. כשאני יוצא לתת חסות להריסת בית אני חורק שיניים. מי כמוני יודע שקיים במגזר הערבי חוסר התאמה משווע בין קצב התכנון לריבוי הטבעי. לכן, למרות שאני לא אחד שידוע כמתחמק מדברים שחייבים לבצע, בתחום של בנייה בלתי חוקית אני מניח שאפשר יהיה לתפוס אותי על השתמטות, הרבה מזה בגלל התקרית הקשה באום א-סחלי". היעד הנוכחי שלו, לנוכח התגברות הפשיעה ביישובי הערבים בגליל, הוא להכניס מרכזי שיטור קהילתיים (מש"קים) לכפרים שבהם כבר מזמן לא נראתה נוכחות של מדים כחולים. לשם כך הוא זקוק לשיתוף פעולה של ראשי המועצות, ורון גאה להציג את ההצלחות שלו במכר-ג'דיידה, בטורען ובכפר מנדא. אבל העיר אום אל-פחם נשארה חסומה בפניו. "אנחנו משתדלים להעביר לאוכלוסייה מסר שבטיפול שלנו כולם שווים לפני החוק, אבל הצהרה כזאת, אם היא לא מגובה במתן אמיתי של שירות, היא אמירת סרק. אני, למשל, צריך להגיע הכי קרוב שאפשר לאשה ערבייה מוכה, שגם ככה חייבת לאזור אומץ לב בלתי רגיל כדי להתלונן. כשכבר גמלה בלבה ההחלטה, אם מבחינה טכנית היא חייבת לנסוע בשביל זה למשטרת משגב ואין באפשרותה להתלונן ליד הבית, הפסדנו אותה". מרכז שיטור קהילתי, הוא אומר, יכול גם לאסוף מידע על פורצים וסוחרי סמים, ובעת הצורך להזעיק בלשים מהתחנה האם. "תראה מה קורה בכפר מנדא, ממש זמירות חדשות. לפני שנתיים - מהומות דמים, כשניסינו להיכנס חטפנו מכל הכיוונים, ממש תוהו ובוהו. היום יש בכפר מש"ק לתפארת, הביטחון גבר, הפשיעה ירדה, מדובר במהפך שאותו אני זוקף לזכותו של ראש המועצה מוחמד זידאן, שהוא גם יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל. למרות האיומים עליו הוא לא נרתע, הוא הבין את חשיבות העניין, זה דגם היחסים שאני שואף שיתקיים בכל היישובים, גם באום אל-פחם, שמאז שרפו שם בשנת 82' את תחנת המשטרה לא מתקיימת בה נוכחות קבועה". זידאן: "אליק רון הוא אדם קשוח. אני מגנה בחריפות הרבה מהמעשים וההצהרות שלו, אבל בכל מה שנוגע לבעיות בישוב שלי מצאתי אדם הגון. הוא כנראה לא גזען". בהתנגשות באום אל-פחם התעמת רון קשות עם ראש העירייה, שייח ראאד סלאח. זה לא מונע מרון לומר על יריבו אז, "למרות שהאוטונומיה שהוא בונה לעצמו היא לצנינים בעיני, ולמרות שהוא מתנער מכל דבר שיש בו סממן של ממלכתיות ושלטון, אני מעריך אותו מאוד כמנהיג". בהתנגשויות בנצרת בין נוצרים למוסלמים, שארעו באפריל סביב מתחם "שהאב א-דין", הוא התייצב לצד הנוצרים. "כשחברי כנסת דרשו ממני, בדיון בוועדת הפנים, לצמצם כוחות בנצרת הסברתי שמדובר בפוגרום. היו צעקות, דרשו שאני אקח את הדברים שלי בחזרה. עניתי שכל עוד שורפים בנצרת מכוניות וחנויות, ומשמרות צניעות של מוסלמים נטפלים לבחורות נוצריות שהולכות במיני, אני לא אקח בחזרה לא את המלים ולא את השוטרים. הודעתי שדרישה כזאת מבחינתי היא עזות מצח, שהיא נועדה לשרת אך ורק את מי שלא נוח לו שמצרים את צעדיו ומונעים ממנו להמשיך בפוגרומים. אני השארתי כוח גדול בנצרת כדי להחזיר את החיים למסלולם ועובדה שהמצב נרגע. השכר שלי היה שגם זה נתפס כאקט של תוקפנות". פקודים של רון סוגדים לו. הם מדגישים את נחישותו, את העובדה שהוא מגיע ראשון לכל אירוע, את הגיבוי שהוא מעניק, את ההוראות הברורות שלא משאירות פערים לפרשנויות שונות, את המקוריות, את העובדה שהוא יודע מה שאינו יודע וכמובן, את מנהיגותו. המבקרים רואים בצבעוניות ובססגוניות, באש שהוא מושך אליו, נזק למשטרה. לעומת עמיתיו בצמרת, הם גם מצביעים על חיסרון יחסי בתחומים משטרתיים שלא מהם צמח, כמו מודיעין, בילוש וחקירות. האם הוא חותר לקידום נוסף, אל פסגת הפירמידה? "אני מודיע לך בצורה הכי גלויה: העניין היחיד שהיה לי זה להיות מפקד המחוז הצפוני. אין לי שום יעד אחר במשטרה, המפכ"לות כשלעצמה היא לא מטרה, אבל פתח אני בכל זאת משאיר". בעידן שבו סיירת מטכ"ל משתלטת על צמרת המדינה, תסריט כזה אינו בלתי אפשרי. "אני לא מבקש ולא מחפש סיוע", הוא מגיב. "מחשבותי נושאות אותי לדרך חדשה. לאן זה יוביל אני לא יודע, אבל זה יהיה חייב להתחיל בלימודים. אני רוצה לעסוק בדברים שיגרמו לי סוף סוף הנאה ולא רק סיפוק, עצום ככל שיהיה. אני רוצה לחזור לנגרות, נפחות זה דבר שמרתק אותי, אני רוצה לקרוא, אני רוצה לנסוע, יש דברים שמגרים אותי עשרת מונים יותר ממפכ"לות. אף פעם לא הסכמתי לתזה שאדם חייב תמיד להגיע לראש הפירמידה". ("הארץ", 13.08.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 02-03-2014, 12:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.israelhayom.co.il/article/148207
אינתיפאדה שלישית לא עומדת לפרוץ\ מאת יואב לימור

תא"ל תמיר ידעי, מפקד אוגדת יהודה ושומרון, בטוח שהפלשתינים לא מעוניינים לדרדר את האזור ולהחזירו לכאוס שלפני עשר שנים · את פעולות תג מחיר של הימין הקיצוני הוא מקווה לבלום, וגם את בעיית השב"חים · ראיון בלעדי
מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תא"ל תמיר ידעי, נחרץ וברור: "אין אינתיפאדה שלישית, ואין שום סימנים מעידים שהיא עומדת לפרוץ בקרוב". בראיון בלעדי ל"ישראל היום", הראשון שהוא מעניק מאז כניסתו לתפקיד, אומר ידעי שהפיגועים של החודשים האחרונים היו אירועים בדידים ששום דבר לא מקשר ביניהם. בשונה מהאינתיפאדה הראשונה שהחלה מהעם, ומהשנייה - שההנהגה הפלשתינית כיוונה אותה בראשיתה, עכשיו אנחנו עדים ל"רצף אקראי של נקודות שלא מייצרות קו אחד ברור".
ובכל זאת יש כאן דינמיקה של טרור.
"הבסיס קיים תמיד. העובדה שחלק מהאנשים באים ממצוקות שונות, וחלקם הם אחים של שאהידים או של אסירים או סתם כאלה שמתנגדים לתהליך השלום, יוצרת מצע תמידי שעליו גדלות תופעות כאלה. ועדיין, עדיף לי להתמודד עם המיגרנה הזאת מאשר עם הסרטן שהיה פה קודם. נכון שאלה תופעות קשות שצריך לטפל בהן, אבל אלה לא פיגועי הירי הנוראים שידענו כאן ולא פיגועי המטענים ההמוניים וזה אפילו לא חוליות טרור".
אז מה זה כן?
"בסוף זה בעיקר מפגעים בודדים מסוגים שונים, שלעיתים מנסים לחקות אחד את השני, אבל אין כאן איזה קו שאפשר למתוח בין כל האירועים. כשאני מדבר עם פלשתינים, יש כאלה שאומרים לי שזה בגלל תהליך השלום ויש שאומרים שזה משום שתהליך השלום לא רציני. יש גם כאלה שטוענים שזה בכלל על רקע של מתיחויות או מצוקות פנימיות בתוך הרשות הפלשתינית, או של כיסי אנרכיה שונים, ותמיד יש את ההסבר של נקמה על פעולות תג מחיר או סתם בגלל שאנחנו שם. מרחב האפשרויות וההשערות הוא עצום, אבל רעיון מסדר אין".
בין תחושות לעובדות
ולמרות ההסברים של ידעי, 2013 נראתה אחרת מבחינת גרף הטרור. מהקיץ האחרון נרשמו עלייה בהיקף הפרות הסדר ה"עממיות", בעיקר זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, ועלייה במספר הפיגועים ה"קשים", שכללה 4 הרוגים ביו"ש: אביתר בורובסקי נדקר למוות בצומת תפוח, החייל תומר חזן נחטף ונרצח ליד קלקיליה, החייל עדן אטיאס נרצח באוטובוס בעפולה (על ידי קטין מג'נין), והחייל גל קובי שנורה בחברון. אליהם אפשר להוסיף גם את הילדה נעם גליק שנדקרה סמוך לביתה בפסגות, ואת הפיגוע באוטובוס בבת ים שבוצע בידי חוליית טרור מאזור בית לחם. "אנו בודקים את הנתונים על בסיס שבועי", אומר ידעי. "בשבוע שעבר השתתפו 1,624 פלשתינים בהפרות סדר. שבועיים־שלושה לפני כן, כשצוינו שבוע הנוער הפלשתיני ויום מותו של ערפאת, עם התחקיר על כך שהוא הורעל - יצאו לרחובות 2,500 איש, שזה פרומיל מהאוכלוסייה. זה הכל. מחאה עממית נרחבת אין פה. וכשהפלשתיני הממוצע מסתכל מסביב ורואה את הבלאגן בעולם הערבי, אז אני מאמין שהוא אומר לעצמו שהוא לא רוצה להיות כמוהם. יש לו פרנסה ויש לו אוכל לילדים, מצבו לא כל כך גרוע".
אז מאיפה הדיבורים על אינתיפאדה?
"אינתיפאדה, בטח כמו שאני מתרגם את המושג, בוודאי לא נמצאת על סדר היום, לא שלנו ולא שלהם. להערכתי, אלה גם לא המקומות שההנהגה הנוכחית ברשות רוצה לקחת את החברה הפלשתינית".
ואם מחר יקרוס המו"מ המדיני?
"עם ובלי קשר לעניין כזה או אחר אנחנו נערכים למגוון רחב של אפשרויות, כי זה תפקידנו. אבל צריך להבדיל בין הערכה לבין היערכות, וכבר אמרתי את הערכתי: גם אם לא יהיה הסכם בקצה, לא תהיה אינתיפאדה שלישית. ולמרות זאת אני נערך אליה כאילו כבר הכריזו רשמית על פתיחתה". המשמעות בפועל היא בעיקר תוכניות מבצעיות, הצטיידות, תרגילים והכנת הכוחות. מדובר בתוכנית סדורה שהחלה כבר לפני יותר משנה, והואצה בחודשים האחרונים גם על רקע החשש שאנו עומדים בפתחו של גל אלימות - שלא הגיע.
התושבים בגזרתך מדברים על אובדן הביטחון.
"צריך להבדיל בין תחושות לבין עובדות. תחושות הן אישיות. מישהי נשדדה בציר כזה, מישהו חטף בקבוק תבערה בציר אחר. התחושה שלהם היא קשה, אין ספק. אבל לצד התחושות יש עובדות וצריך להעמיד דברים בפרופורציה. עמיר בניון הופיע לאחרונה בפני 3,000 איש במערת המכפלה, אהוד בנאי הביא אלפי צופים ליתיר, 3,000 נשים הגיעו לפסטיבל המחוללות בכרמים בשילה. "בועז שרעבי הופיע באירוע של רשות שמורות הטבע בסבסטיה ולקבר יוסף נכנסו לפחות 12 פעמים השנה 25-20 אוטובוסים בכל פעם. זאת בגדול התשובה הכי טובה להתיישבות, וזה רק חלק אחד. כשנפתח לאחרונה מכרז בתקוע, אף שזרקו שם אבנים, לא עברו יותר מדי ימים עד שכל הבתים נמכרו". ידעי מאמין שההוכחה הכי טובה למה שקורה היום בשטח נמצאת דווקא בסניפי רמי לוי באדם או בגוש עציון, לשם מגיעות "כמויות של יהודים וערבים" לערוך קניות. "אז אפשר לתאר מציאות שהיא רק בעייתית, אך אפשר גם לזכור איפה היינו רק לפני כמה שנים ולהעריך את מה שיש היום. וזה לא אומר כלום על כך שאנו צריכים להתמודד ללא פשרות עם כל אבן וכל בקבוק תבערה, עד האחרון שבהם".
יש פרטנר
ידעי, שגדל בגולני, מפקד על אוגדת יו"ש בתשעת החודשים האחרונים. לפני כן פיקד על האוגדה המרחבית בגבול מצרים, היה מח"ט גולני ומח"ט מרחבי בצפון. את יהודה ושומרון הוא מכיר היטב מסבבים קודמים: ב־1999 הוא נפצע קשה מירי כמג"ד בחברון; ב־2002 הוביל את גדוד אגוז להשתלטות על המוקטעה ברמאללה והיה אחראי למצור שהוטל אז על ערפאת. המציאות שהוא פוגש היום בגדה אחרת לגמרי: צה"ל פועל בחופשיות בכל הגיזרה ורמת האיום קטנה בהרבה. "זה לא שארגוני הטרור לא רוצים", הוא אומר, "זה שאנחנו לא מניחים להם להרים את הראש. אני מספר תמיד שיש כאן בעצם שתי אוגדות: אוגדת היום ואוגדת הלילה. עד עכשיו דיברנו על אוגדת היום. אוגדת הלילה היא בעצם מפעל שלם של סיכול שכל הזמן עוצרת, מתחקרת, שואלת ועושה את כל מה שאפשר כדי לשמור את הטרור הממוסד הזה ברמה שהיא כמעט אפס".
ועדיין חמאס מנסה להוציא פיגועים.
"בין אפריל ליולי באמת ראינו איזושהי עלייה בניסיונות להוציא פיגועים של חמאס, בהכוונה מעזה ודרך טורקיה (על ידי משוחררי עיסקת שליט שגורשו; י"ל). לשמחתי, הצלחנו לסכל את כל הניסיונות האלה, וברגע שיגיע מידע על התארגנות או כוונה, נפעל נגדה מייד. ועדיין, אני לא משלה את עצמי שאנחנו יודעים הכל תמיד, ובכל רגע יכול להפתיע אותנו פיגוע".
כמו שקרה בבת ים.
"כן, למרות שאצל הג'יהאד האיסלאמי אלה תשתיות פחות 'כבדות' מאשר אצל חמאס, ולכן גם יותר קשה לאתר אותן".
אתה מצליח להסביר לעצמך איך הפיגוע הזה התגלגל בלי שידעתם?
"אנחנו חיים עם שמיכה שלפעמים מכסה את הרגליים ולפעמים את הראש, אבל אנחנו לא מצליחים לכסות הכל תמיד. התארגנות כזאת של שניים־שלושה אנשים יכולה להתקיים בלי שנעלה עליה, ותמיד תהיה פינה שלא נצליח לסגור לגמרי. מי שמבטיח 100 אחוזי הצלחה בסיכול, מטעה". בהקשרי הטרור, אחד האיומים שמעסיקים מאוד את צה"ל בשנים האחרונות הוא הג'יהאד העולמי. לאחרונה החלו לעסוק בכך גם ביהודה ושומרון, על רקע התגברות הפעילות של מטיפים קיצוניים וניסיונות לגייס פעילים תחת האידיאולוגיה שמניעה כיום עשרות אלפי פעילים במזרח התיכון. ידעי אומר כי כרגע אין איום ממשי בשטח, אבל הוא מזהיר כי סיום המלחמה בסוריה "ישחרר" לוחמים שיחפשו אתגר חדש, ורבים מהם עלולים לזרום דרך ירדן לרשות הפלשתינית, במטרה לערער בה את הסדר ולהילחם ישירות בישראל. תרחיש כזה, סבור ידעי, מטריד מאוד גם את הרשות, שלדבריו משקיעה מאמצים רבים בהשלטת מרותה באמצעות מנגנוני הביטחון שלה. "רמת התיאום בינינו טובה מאוד", הוא אומר, "בכל מה שקשור ללחימה בטרור יש שיתוף פעולה הדוק, וככל שזה מתרחק ונוגע בעניינים ציבוריים אנחנו צריכים להיות קצת יותר צנועים בציפיות שלנו מהם".
תסביר.
"כשיש הפגנה שנוגעת ביוקר המחיה או בשחרור אסירים - נושאים שהם בקונצנזוס ברחוב הפלשתיני - הציפייה שלנו שהם יחצצו בין המפגינים לבינינו צריכה להיות מוגבלת והגיונית. בסוף זה תלוי באיכות הפיקוד שלהם בשטח, שבחלק מהאזורים הוא טוב יותר ובחלק טוב פחות. אבל בדברים החשובים באמת הם פרטנר, אין ספק".
אם תעביר להם מידע על מחבל, הם יעצרו אותו?
"בלי ספק".
בכל גיזרה?
"חד וחלק".
למה?
"כי בסוף הם מבינים שאם הם לא יפעלו אנחנו נפעל, וגם שהמחבלים האלה מאיימים לא רק עלינו אלא גם עליהם".
שנים דיברו אצלנו על קריצה שלהם למחבלים, על 'דלת מסתובבת' בבתי הסוהר. זה עדיין קיים?
"בגדול לא. זה לא השב"ס, אבל בסך הכל אם מישהו עצור אז הוא עצור. הם לא משחקים עם זה".
אתה מתאר מציאות די רגועה.
"אני מתאר את מה שקורה בשטח. אני לא חושב שיש כרגע לפלשתינים סיבה להשתגע, ואני לא בטוח שהם רוצים לחזור למה שהיה כאן רק לפני עשר שנים עם אנרכיה וגופות שמתגלגלות ברחובות. מי שמסתובב ברמאללה רואה רמזורים שעובדים ורואה מקדונלד'ס וסטארבקס וזארה, וכשהוא חוזר הביתה הוא מקבל בשידור חי את התמונות מסוריה. אין לי ספק איזו מציאות הוא מעדיף".
הולכים ומסתבכים
מבין הפיגועים שאירעו בחודשים האחרונים ביהודה ושומרון, אחד טרם פוענח - הירי שממנו נהרג בחברון לוחם גבעתי, סמ"ר גל קובי ז"ל. ידעי אומר שאין עדיין קצה חוט בחקירת האירוע: "היה שלב שחשבנו שאולי מדובר בירי כוחותינו, אבל כל התחקירים והבדיקות שעשינו שללו אפשרות כזאת, ולכן זה נראה כמו פיגוע טרור. אבל אנחנו חופרים עמוק ולא מרפים. אין לי ספק שבסוף נמצא". פיגועים אחרים, שכן פוענחו, היו על התפר שבין הפלילי ללאומני. כך הרצח של שריה עופר ז"ל בבקעת הירדן, הדקירה בפסגות והחטיפה והרצח של החייל תומר חזן ז"ל. ידעי מוטרד במיוחד מהאירוע של חזן, שהוא בעיניו "המודל החדש של חטיפות"; פיגוע "שברקע שלו יש פיתוי או שיטוי", ובמסגרתו מגיע ישראלי לשטח פלשתיני ושם נרצח. ידעי מגלה שלאחרונה סוכלו תוכניות לפגוע בישראלים שנכנסים דרך קבע לשטחים הפלשתיניים כדי לסחור, לקנות או לבלות. בחלק מהמקרים נעצרו מתכנני הפיגועים, בחלק אחר הוזהרו הישראלים להימנע מכניסה לגדה. "זה באמת מטריד אותי, כי זה יכול לקרות שוב מחר בבוקר", אומר ידעי. "על החיילים עוד יש לנו שליטה, אבל האזרחים עושים כרצונם ויכולים בסוף גם לשלם בחייהם וגם לייצר לנו תסבוכת שלמה". מה שעוד מסבך לצה"ל את החיים הוא המצב האנומלי בכל הקשור לפלשתינים שנכנסים באופן לא חוקי לישראל. ידעי אומר כי על פי הערכות, מדובר ב־50-40 אלף איש, שמהכסף שהם מביאים מפרנסים ומאכילים כ־250 אלף נפשות בגדה. לדבריו, גם אם יעצור את כולם, המשטרה מקצה רק עשרה מקומות חקירה ביום, כך שהיתר ישוחררו וינסו לשוב לישראל למחרת.
אז אנחנו מרימים ידיים?
"לא, אנחנו מנסים לעשות את המקסימום, אבל צריך להכיר את המרחבים ואת המגבלות. הרי הגדר אפילו לא הושלמה, ועם הסד"כ והמשימות הקיימות לא רציני אפילו לצפות שנצליח למנוע 100 אחוזים".ידעי, מצידו, מצביע דווקא על אנומליה אחרת. הבידוק במעברים לבעלי היתרי עבודה איטי ומסורבל, ורבים מהם מעדיפים פשוט להיכנס כשב"חים כדי לחסוך לעצמם טרדה וזמן. גרוע מכך, יש פלשתינים בעלי היתר שלא מוצאים עבודה בישראל בתחום שהותר להם, ולכן עובדים בתחום אחר. "יכולים לעצור מחר שני פלשתינים שעובדים בבנייה", הוא מסביר. "לאחד יהיה היתר לעבוד במלפפונים, אבל הוא לא מצא עבודה במלפפונים והלך לבנות כדי להתפרנס, והשני סתם שב"ח. את הראשון יעצרו ויחקרו ובסוף יבטלו לו את אישור העבודה ויאסרו עליו להיכנס לכאן ועוד ייתנו למעסיק שלו קנס ענקי, ואת השני ישחררו בלי כלום והוא יחזור למחרת. אז אפילו לפלשתיני כבר עדיף להיות שב"ח. זה לא הגיוני, ובטח לא הגיוני לחשוב שהסיור של גדוד 77, שנמצא עכשיו בשטח, יפתור את הבעיה הזאת לבד". ("ישראל היום", 10.01.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #56  
ישן 04-03-2014, 19:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

בארץ הארזים\ מאת אמיר אורן

בצבא הטורח למנות לתפקיד ראש ענף ביצורים סגן-אלוף ששמו ביצור ולדובר פיקוד המרכז קצין ששמו הפרטי ירדן, טבעי שמפקד הכוחות בלבנון הוא ארז, המתייצב לראיון מצולם כשמאחוריו, בשער מוצב ריחן של צד"ל, מתנופף דגל הארז של המדינה המארחת. לבנון כבר ראתה בחורים כארזים. קצין שייטת 13, סגן-אלוף ארז, החיה את יחידת אגוז במתכונתה הנוכחית, שזכתה לשבחים על לחימתה בחיזבאללה. אותו ארז כמעט והודח מבית הספר לקצינים עם תשעה צוערים נוספים מהקומנדו הימי וביניהם יוסי קורקין, שנהרג בלבנון בספטמבר אשתקד בראש כוח השייטת. מפקד בית הספר, שאול מופז, אמר להדיחם על שסירבו להשתתף בתרגיל לחימה ממוכנת, ורק התערבות עיקשת של סגן מפקד חיל הים, אברהם בן-שושן, הפרידה את הטיפול המשמעתי מהמסלול הפיקודי. האלוף במילואים בן-שושן, אחר כך מפקד חיל הים ונספח צבאי בוואשינגטון, התבקש בשבוע שעבר - וטרם הסכים - לכהן כנציב קבילות החיילים בצה"ל. ארז גרשטיין הוא אחד משני תת-אלופים המופקדים על גבול לבנון. שניהם יוצאי קיבוצים, מפקדי סיירת גולני, מפקדי חטיבת חי"ר סדירה, זה גולני וזה גבעתי. גרשטיין הוא מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), היא עוצבת לבנון, להבדיל מעוצבת הגליל, שבפיקוד תא"ל אפרים איתם, הוא אפי פיין. שניהם ידועים בלשונם הבוטה, לא תמיד בדיונים צבאיים סגורים. ביום ראשון השבוע, שתק גרשטיין ואיתם דיבר, כנציג מפקדי האוגדות באירוע הפרידה של פיקוד הצפון מהאלוף מתן וילנאי. אלוף הפיקוד, עמירם לוין, ביכה את אי-מינויו של וילנאי לרמטכ"ל וגינה את מניעיו של עלום-שם כלשהו, שהחליט למנות לרמטכ"ל את מופז. איתם, החובש כיפה, הקביל את וילנאי למשה רבנו, בראותו את הארץ המובטחת מהר נבו ואליה לא יגיע. כדי שלא לערבב את הפרשיות, הסתפק איתם בהקבלת מופז ליהושע בן-נון ולא התפתה להזכיר כי שאול נלקח אל המלוכה מהאתונות. תורו של גרשטיין הגיע למחרת, בסיור הכתבים הצבאיים בדרום לבנון. בשטח, בלחימה, גרשטיין הוא מפקד נועז אך מפוכח, היודע מה שנלמד בלבנון בדם רב: מארב של חיזבאללה או מטען צד המופעל לעבר כוח עלולים להיות רק מבוא לאירוע קטלני עוד יותר, פתיון למלכודת, ולעתים מוטב לכבוש את יצר ההסתערות והמרדף לטובת הקפאת הזירה. לוחמי חיזבאללה הם הרי חניכי צה"ל, בין משום ההיכרות הנוצרת במפגש הקרבי ובין משום שצה"ל הרביץ תורה בקציני צבא איראן, שלאחר נפילת השאה ייצאו את תלמודם הצבאי יחד עם מהפכת חומייני. בעל פה, במאמציו להגן על חייליו מהשפעות חיצוניות (והרי גם זו "הקפאת זירה"), גרשטיין מאופק פחות. הוא שבחר, ביוזמה אישית ולא בתגובה לשאלה, לדון בפומבי בזיקה שבין הקריאות לנסיגה לבין המרצת חיזבאללה לפעול והסכנה לחיילי צה"ל. זו, ביסודה, תופעה ברוכה של אומץ אזרחי. המסתערים וסכין בין שיניהם שוכחים, בהגיעם הביתה, להוציא את הסכין ולפתוח את הפיות. לגרשטיין גישה עקבית, שתוכנה רק נשמע הפכפך. כמח"ט גולני התרעם, לכאורה, על שצה"ל נשאר בלבנון וחייליו נהרגים רק כדי שלא ייהרגו אזרחים ביישובי הצפון, אף שבעורקי האזרחים והחיילים זורם דם זהה. דבריו השבוע חותרים לאותה נקודה, הגנה על החיילים שבאחריותו, מהכיוון הנגדי. הוא לא התיימר לערער על זכותו של הדרג המדיני לקבוע אם להישאר בלבנון או לצאת ממנה; הוא לא פטר את עצמו מהצורך להצביע, גם במחיר האש שידע שימשוך אליו, על השפעתה של הפעילות האזרחית, לרבדיה, על שלום חייליו. בלבנון הדברים אינם כפי שהם נראים. בתי הכפרים והעיירות בדרום מתגאים בדגלי מדינות רחוקות - אלה שנבחרותיהן משתתפות באליפות העולם בכדורגל. לבנוני העובד בשירות ישראל ביום, בצד"ל או במנגנון הביטחון, מב"ט, בשכר חודשי של כ-500 דולרים, יכול לקבל בלילה - אם חייו שווים יותר, לדעתו האנוכית - השלמת הכנסה מעבודתו הנוספת למען חיזבאללה, סוריה או המודיעין הצבאי הלבנוני. בהרצאה פומבית באוניברסיטת בן-גוריון, בדצמבר אשתקד, גילה ראש אמ"ן הקודם, האלוף משה (בוגי) יעלון, כי לעתים יש ונודע לצה"ל כי צפויה הנחתת "קטיושות" על הגליל, אין מבהילים את התושבים למקלטים. כך מקווים שלא להסגיר שיטות ומקורות, כדרך שמייחסים לווינסטון צ'רצ'יל את ספיגת ההפצצה הכבדה בקובנטרי ובלבד שהגרמנים לא יחשדו שהצופן שלהם נחשף. הכישלונות המודיעיניים בולטים יותר, ובראשם רון ארד. זמן מה לאחר נפילת ארד בשבי העריכו בצה"ל כי שוביו ינסו להבריח אותו בספינה מנמל צור. למרות אזהרות מפני הסיכון שבהעדר חיפוי, בטווח פגיעה מהחוף, שלח המטכ"ל כוח של חיל הים להשתלט על הספינה. אחד הלוחמים אכן נפגע. רון ארד, כידוע, לא היה שם.

מלחמת לבנון אמנם נולדה בהונאה - ובמיוחד בהונאה עצמית - אך גם המתייצבים עכשיו כנושאי דגל היציאה מלבנון אינם נקיים ממנה. קציני צה"ל בלבנון, שדעתם כדעת גרשטיין, מיקדו את ביקורתם, בנוסף להפגנות נוסח "ארבע אמהות", גם בהצעתו של אריאל שרון - הוא ולא יוסי ביילין - ליציאה חד-צדדית (הסתמכותו של שרון על עדותו של אלכסנדר הייג, כי מנחם בגין תמך בזמן מן הזמנים במבצע נרחב, עד ביירות, אינה מחדשת ואינה מוכיחה דבר. לאחר שיחת בגין-הייג הצביעה הממשלה, בדצמבר 1981 ושוב במאי 1982, נגד המבצע שביקשו בגין ושרון. אם צודק שרון בטענתו, כי בגין היה שותפו המלא, הרי שבגין רימה לא רק את הכנסת ואת הנשיא רייגן, אלא גם את הממשלה שפסלה את התוכנית שעליה סיפר להייג). כמו לקראת המלחמה, כאשר הסודות היו גלויים לכל מי שטרח לשמוע ולראות, נובעת ההונאה שברעיון היציאה מלבנון מאדישות יותר מאשר מהסתרה. תוכנית ביילין לנסיגה חד-צדדית מלבנון אומרת, בעצם, שלא תהיה נסיגה, לא חד-צדדית ולא מלבנון. אחד הנספחים לתוכנית ביילין הוא ניתוח של "הגנת צפון ישראל לאחר יציאת צה"ל מלבנון", מאת שני אלופי-משנה במילואים, אשר סדן ויונתן לרנר. שניהם היו קציני מודיעין ותכנון, סדן בפיקוד הצפון ולרנר בחיל האוויר ובמטכ"ל. מסמך סדן-לרנר, שהופץ במארס השנה, אינו ממליץ על יציאה מלבנון, אלא מנתח את משמעותה הצבאית והכספית אם יוחלט עליה. ההיערכות החדשה בצפון לא תהיה חד-צדדית - למעט במובן זה, שצה"ל לבדו ייסוג ושוב אין נדרשת גם נסיגה סורית - משום שתוכל להתבצע רק אם, בהעדר "הסכם מחייב", תישען על "הסכמות" ועל "הבנות". לאלה, כמובן, דרושים צדדים נוספים, רבים ושונים - לבנוניים וסוריים, אמריקאיים ואירופיים - שיפעלו לפי מיטב שיקוליהם העצמיים, שאינם חופפים בהכרח את משאלות ישראל. גם לאחר ההבנות וההסכמות צפויה תקופה מתוחה של ניסיונות לפגוע בישראל ולהרוג במי שסייעו לה בלבנון, ושרק מקצתם יעקרו ממנה לישראל או לאירופה. לצה"ל כדאי לאסוף את הנשק שנמסר לצד"ל, כדי למנוע את הפנייתו נגד ישראל, אבל אם המסייעים לישראל יושארו ללא הגנה וייעשה בהם טבח, תואשם ישראל בהפקרתם. ישראל גם תידרש לפרק את המוקשים הרבים הזרועים באזור - עניין שרגישותו העולמית התחדדה. לפי סדן ולרנר, ייאלץ צה"ל להשקיע כמיליארד דולרים בבניית הקו החדש, שהקמתו והמעבר אליו יצריכו שנה. באותה שנה יהיו הכוחות שבלבנון פגיעים במיוחד להתקפות, ומאחר שהמדיניות הישראלית תתבסס על הרתעה, עלולה תקופת הנסיגה לגרור הסלמה. והיכן יעבור הקו החדש? זהו הממצא העיקרי שביילין אינו להוט להבליט. "קו הגבול הבינלאומי יוצר נחיתות למבקש להתגונן בפני תקיפות משטח לבנון", כותבים לרנר וסדן. "הקו עובר בסמוך מאוד למספר יישובים - בחניתה, במנרה ובמשגב עם נושקת גדר הקיבוץ לקו הגבול. לאורך הקו הבינלאומי קיימים אזורים נרחבים - באדמית, זרעית, אביבים, יראון ועוד - שבהם נוצרת לצד הלבנוני יכולת שליטה לעבר שטח ישראל. חזרה לקו הבינלאומי יוצרת יתרונות למי שיבקש לפגוע בנקודות ובאזורים הנמצאים בסמוך מאוד לגבול או בנחיתות טופוגרפית". הברירה המציאותית היא בין הישארות מעבר לקו הגבול הבינלאומי, "על מנת לסייע בהרחקת האיומים וליצור יכולת שליטה על הנעשה בשטח לבנון", לבין "סיכונים צבאיים גבוהים יותר - גבוהים במיוחד בנקודת הזמן הנוכחית, כשאין בהירות באשר לעשוי להתרחש בדרום לבנון לאחר יציאת צה"ל". אם יבחר צה"ל בחלופה המסוכנת פחות, תישאר "נוכחות חיילי צה"ל בתוך שטח לבנון, עד מרחק של מאות מטרים מהקו, והדבר עלול לשמש עילה בידי החיזבאללה וארגונים אחרים להמשיך ולתקוף את חיילי צה"ל שם". הפעלת צה"ל למניעה ולגומלין בלא נוכחות קבועה - במארבים, בתקיפות סיכול ובתקיפות תגובה - לא תועיל. כך נהגה ישראל לפני הצבת הכוחות באזור הביטחון, ואולם "אנחנו מטילים ספק אם שיטה זו עדיין ישימה היום", כי הפעילות תביא לחיכוך, להיתקלויות, להתלקחויות ולהסלמה. יוצא שגם ביילין יודע, אם הזדמן לו לקרוא את תוכניתו, שהנסיגה מלבנון תהיה, כקודמותיה, נסיגה בתוך לבנון, החלפת קילומטרים במאות מטרים. קיצור קווים יכול להיות אמצעי לשכלול הלחימה, אבל אין להטעות ולהציגו כיציאה הביתה - הנגמ"ש האחרון נוסע מבעד ל"שער פטמה" במטולה, בהיפוך לתמונה הנודעת, השבוע לפני 16 שנה, של שרון הנפרד מהנכנסים למלחמה. סופה של צרת לבנון יבוא רק בהסכם עם סוריה, בתמיכה אמריקאית, רוסית (דוברי הממשל הרוסי מקפידים באחרונה לשבח את המדיניות האמריקאית בלבנון) וצרפתית. הסכם כזה יושג, בין לפני מלחמה ישראלית-סורית ובין לאחריה. קצין האיסוף של המוסד, יהודה גיל, שדיווחיו הכוזבים כמעט חירחרו מלחמה, מתגבר את כוחותיו: לאחר ששופט בית המשפט העליון אליהו מצא דחה את ערעורו והורה להשאיר את גיל במעצר עד לתום ההליכים, נוסף לצוות פרקליטיו שר המשפטים לשעבר, דוד ליבאי. תגבור כזה מרמז שצפויים מגעים על עסקת טיעון. עו"ד דבורה חן, מנהלת המחלקה לעניינים ביטחוניים-פליליים ולעניינים מיוחדים בפרקליטות המדינה (למעשה, פרקליטת מחוז הביטחון) לא תיסוג מהמאחזים העיקריים של התביעה בתיק זה. צפוי גם שארז גרשטיין לא יהיה אחרון מפקדי יק"ל, כפי שהפיקוד על יק"ל לא יהיה תפקידו האחרון בצה"ל. בחודש הבא, בהגיע תורו של לוין להיפרד מפיקוד הצפון, יתמנה במקומו אלוף גבי אשכנזי, שהיה מפקד יק"ל בעת שגרשטיין שירת שם כמפקד החטיבה המזרחית. ראש המוסד לשעבר, דני יתום - שלוין כמשנהו של אפרים הלוי אמור לקבל מחצית מתפקידו - ישתלם על חשבון המדינה בהרווארד, כדרך אלופים וניצבים וראשי שירותים. שותפו לביזיון של פרשת משעל, ראש הממשלה בנימין נתניהו, סמך כדרכו על אדישותו של הציבור, בהסבירו כי הורה לשחרר את אחמד יאסין (ביוזמה ישראלית, ללא המרצה ירדנית) כדי לפתור "משבר אסטרטגי" שנוצר איכשהו, ללא אחראי, ביחסים עם ירדן. נתניהו ממשיך לחפש מועמד לראשות השב"כ, עדיין בלא להעז ולומר לעמי איילון - שתוקף מינויו אינו אמור לפוג לפני אביב שנת 2000 - שברצונו להדיחו מתפקידו. לאחר סירובו של וילנאי לקבל את ראשות השב"כ נרמז לראש המטה ללחימה בטרור, האלוף במילואים מאיר דגן, שהוא המועמד המועדף על נתניהו לתפקיד. דגן היה מפקד יק"ל עוד לפני היות יק"ל - יחידת הקישור ללבנון נקראה, לפני מלחמת לבנון "אזור דרום לבנון" - ומה שלמד שם יעניק לו הכשרה מסוימת לחצרו של נתניהו, שהיא לבנון למתקדמים. ("הארץ", 12.06.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #57  
ישן 05-03-2014, 08:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם מפקד גדס"ר נח"ל במלחמת לבנון השנייה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/571/751.html

"אם תהיה עוד מלחמה – אתם תדעו מי ניצח"\ מאת אמיר בוחבוט

מפקד גדוד הסיור בנח"ל, מספר על המלחמה בלבנון, והפער בין האירועים בשטח ומה שרואים בבית. "אנו יותר איכותיים מהחיזבאללה, יותר אמיצים ומקצועיים"

הרצון לנצח: 17 מלוחמי גדס"ר של חטיבת הנח"ל נפצעו במלחמת לבנון ה-2 ולוחם אחד נהרג בקרבות מול החיזבאללה. הם הרגו מחבלים ונלחמו במספר גזרות. מפקד הגדס"ר, סא"ל שי אלבז, סיכם בראיון עם nrg מעריב, חודשיים וחצי של אימון חטיבתי ברמת הגולן ומדגיש: "אני מקווה שלא יהיה שום דבר בקרוב, אבל אם יהיה, אנחנו נדאג שהעם בישראל ידע בדיוק מי ניצח - כל הלוחמים מאוד רוצים שהתודעה בציבור תשתנה". גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל עליו מפקד אלבז, לחם בדרום לבנון במספר מוקדים והיווה כוח פורץ לחטיבה כולה. הם נלחמו בכפרים טייבה, מיס אל ג'בל, סלוקי, פארון ורנדוריה. "בכל מקום שנכנסו אליו היה לנו מגע עם אויב", מספר מפקד הגדס"ר, "ניהלנו קרבות ברמת הגדודים, והשגנו באופן חד וחלק את כל המשימות שהציבו לגדוד. היה לנו יתרון מוחץ". גדוד הסיור של הנח"ל סיים את המלחמה עם 17 פצועים, מרביתם פצועים קל, ועם חייל אחד הרוג. את הלחימה בכפר פארון הם זוכרים כקשה במיוחד. כוחות הגדס"ר הגיעו למקום באמצעות מסוקים, ונפתחה לעברם אש כבדה שכללה ירי טילים ופצצות מרגמה. צחי קריפס ז"ל, לוחם בסיירת הנח"ל, נהרג כתוצאה מפגיעת טיל, וחברו גלעד לחיאני, נפצע באורח קשה. "עמדנו במשימות שהציבו לנו, פגענו בעשרות מחבלים, והתחושה הכללית היתה טובה. בניצוחו של המח"ט הגענו להרבה הישגים, התוצאות הן כאלו שבקרבות פנים מול פנים עם לוחמי הגדס"ר, היתה לנו כמו לכל צה"ל יתרון. אנחנו יותר איכותיים מהחיזבאללה, יותר אמיצים ויותר מקצועיים מהם", מבהיר שי.
"עמדנו בכל לוחות הזמנים"
מיד לאחר המלחמה ירד הגדס"ר לפעילות בג'נין ושכם נגד הטרור הפלשתיני, שם השקיעו את מרבית זמנם במהלך השנה, אך בחודשיים וחצי האחרונים נמצאים לוחמי הגדס"ר באימון חטיבתי אינטנסיבי ברמת הגולן, שם הם מתרגלים מספר מתארים הכוללים את סוריה ולבנון. עיקר האימון עסק בעבודה במסגרות גדולות. בין היתר תוך שיתוף פעולה אווירי, ארטילרי, ועם כוחות הנדסה ושריון, במרחב לחימה רחב המשתרע על עשרות קילומטרים. "אין לנו בעיה של כושר גופני. לוחמי הגדס"ר מאומנים למרחקים ארוכים תוך נשיאת משקלים כבדים. זה חלק מהמסלול שלהם", אומר סא"ל אלבז. "גם במלחמה עמדנו בכל לוחות הזמנים שהציבו לנו. לא הקור ולא הערפל באימון הפריעו לנו. האתגר האמיתי הוא להניע כוחות גדולים, שתלויים בלא מעט גורמים, ואז לעמוד בלוחות זמנים".
"החיילים הבינו שהתחושה בציבור לא דומה"
שי מדבר בעיקר על המקצועיות שהשתפרה בעקבות האימון הממושך. "הכל תלוי באמונה שלנו אחד בשני כלוחמים. אימון של עוד 10 חודשים לא ישנה את זה. מה שחשוב עכשיו, זה שיקבעו לנו כבר את התאריך לאימון בשנה הבאה. אחרת זה יגרום לבעיות. זה יסייע לנו לתכנן את האימון ולהפיק ממנו את המקסימום. אני כבר מבין שזה הכיוון". אך למרות האופטימיות של מפקד הגדס"ר, בתוך הגדוד קיימת תחושת אכזבה שמלווה את הלוחמים של הגדוד מאז שיצאו מדרום לבנון. "הם יצאו עם תחושת הניצחון מהקרבות, אבל כשהגיעו לישראל, הם הבינו שהתחושה בציבור לא דומה. עבורם זה היה קשה. פתאום גם אני הרגשתי שפספסנו משהו. אני מקווה שלא יהיה שום דבר בקרוב, אבל אם יהיה, אנחנו נדאג שהעם בישראל ידע בדיוק מי ניצח. כל הלוחמים מאוד רוצים שהתודעה בציבור תשתנה". סא"ל אלבז, מדגיש כי יש אווירה שונה בצה"ל, והשינוי כבר מורגש. "התחושה הכללית שלנו, היא שהחטיבה והצבא כולו הולכים בכיוון הנכון. אני מרגיש בעצמי שמתעסקים בדברים הנכונים - מהרמטכ"ל ועד המח"ט". ("מעריב", 21.04.2007)

* סא"ל שי אלבז, הוא יוצא שייטת 13, ובעבר פיקד על פלס"ר נח"ל (לקריאה נוספת הכתבה מהים לנח"ל מאת אביחי בקר, "הארץ", 11.08.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #58  
ישן 06-03-2014, 11:19
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיונות עם אל"מ אריק אלעזר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://news.walla.co.il/?w=/551/1874313

איש הכוחות המיוחדים: אריק אלעזר מספר על השירות\ מאת אמיר בוחבוט

מהגיוס לדובדבן ועד הפיקוד על יחידות עוקץ והלוט"ר. אל"מ אריק אלעזר מספר על השירות ביחידות המיוחדות של צה"ל - איזה כלב קיבל צל"ש אלוף ואיך התנהלה אבטחת הרמטכ"ל דן חלוץ

אל"מ אריק אלעזר התגייס בשנת 1989 ליחידת המסתערבים דובדבן, בימים ששמה נאסר לפרסום בכלי התקשורת. בתפקידו האחרון בדובדבן שימש כסגנו של רם רוטברג, שמונה השבוע למפקד חיל הים. הוא פיקד על מתקן אדם בימים שרק יחידות מיוחדות היו עוברות דרך הש.ג ובגיל 30 הועלה לדרגת סא"ל ומונה למפקד יחידת 'עוקץ', שתחת פיקודו הועברה מפעילות בגבול הצפון לאיו"ש ורצועת עזה. תחת פיקודו נהרגו בקרבות 16 כלבים מירי מחבלים ואחד מההולכים על ארבע זכה לראשונה בצל"ש, אותו קיבל מאלוף פיקוד מרכז משה קפלינסקי. האירוע התרחש בשומרון בתחילת שנת 2003, כאשר שייטת 13 בפיקודו של רוטברג ניהלה מצוד אחר אחד המבוקשים הבכירים בגדה המערבית - נאסר אסידה, שהרג 19 אזרחים ישראלים, מתוכם ארבעה לוחמי גדוד נחשון. "זה היה רגע שבו כולם רצו לוותר. כולל רכז השב"כ בשטח. כולם חשבו ששוב המבוקש הצליח להימלט, כמו שעשה בשלוש השנים שקדמו לאירוע", נזכר אל"מ אלעזר. "רוטברג התעקש להמשיך בחיפוש. זמן קצר לפני שהכוח התקפל מהשטח, הכלב 'רודי' חתך הצידה כי זיהה משהו. מעמדת קבר באדמה יצא אסידה כשהוא חמוש היטב עם רובה, אקדח וסכינים. מ"פ התקיפה של עוקץ שהוביל את הכלב הוריד את כולם לאדמה ואסידה ירה צרור. אם הכלב לא היה נובח לא היו מוצאים את המבוקש. זיהוי המחבל בזמן הוביל לכך שצוות של השייטת ניצל מצרור יריות. זה אירוע שהוכיח שיש מקומות שלוחמים, מוכשרים ככל שיהיו, תמיד יהיו חסרים את חושיו של כלב".
איזה רגע אתה לוקח מהפיקוד על יחידת עוקץ?
"יש הרבה אירועים, אבל אחד מהם מלווה אותי תמיד. שייטת 13 יצאה לפעילות מיוחדת בשכם כדי לאתר מבוקש בכיר (ימן פרג', ראש החזית העממית בשכם - א.ב). הקפצתי את הלוחם אסף מדמוני עם הכלב המתמחה בחנ"מ (חומר נפץ מרסק). הכוח נתקל וסרן מורן ורדי מהשייטת - נהרג. רוטברג התקשר אליי ואמר לי 'יש לך חייל אחד פחות. תכתוב הספד'. אסף חטף שני כדורים בחזה ובעין. רצתי לבית החולים, שם התברר כי הוא נפצע באורח אנוש. לאחר מכן נסעתי למשפחה, הייתי מפקד צעיר ללא הכשרה מוקדמת, נכנסתי ישר אל הבית במושב עדנים, נעמדתי מול האמא, מירי. היא שאלה אותי 'מה יהיה?' ואמרתי לה 'יהיה בסדר'. ככה האמנתי באותו הרגע, למרות מצבו האנוש. לשמחתי הרבה, תוך שלושה שבועות הוא קם על הרגליים. אבל לא ככה חשבו הרופאים באותם ימים. האירוע הזה השפיע עליי מאוד. צריך לזכור שלוחם עוקץ הוא קודם כל לוחם ואחר כך הוא כלבן". עד לאותם ימים התמחתה יחידת עוקץ בעיקר בתחום החנ"מ והחילוץ. אל"מ אלעזר החליט להרחיב את היכולות של היחידה גם למרדף וסיוע לכלל היחידות הלוחמות בצה"ל. הביקוש עלה וכך גם המוטיבציה להתגייס ליחידה המטכ"לית.
"חלוץ לא נחת בבינת ג'בל. נקודה"
תפקידו הבא של אלעזר היה כמפקד היחידה ללוחמה בטרור של צה"ל, תוך שהוא מגביר את שיתופי הפעולה עם צבאות זרים ולוקח על עצמו פעילות מבצעית עצמאית. בשנת 2006 הוא קיבל את הפיקוד על היחידה המטכ"לית לאבטחת בכירים בצה"ל, כשמטרתו העיקרית היא אבטחת הרמטכ"ל.
משימת האבטחה של רא"ל דן חלוץ הייתה מורכבת בשל מלחמת לבנון השנייה, היה רגע בו הרגשת שזה יהיה בלתי הפיך?
"הולידו רעיון להנחית את הרמטכ"ל בבינת ג'בל ואני סירבתי. חלוץ לא נחת בבינת ג'בל. נקודה. לאחר מכן היה אירוע נוסף, כשמירי רגב היתה דוברת צה"ל. באים ואומרים לי שרוצים לעשות מסיבת עיתונאים בפיקוד צפון, בכניסה ל'בור', בשידור חי. אמרתי 'לא מאושר'. מירי באה אליי ואמרה 'מה זה לא מאושר?'. היא נכנסה לחלוץ וההחלטה שלי נותרה כמו שהיתה. בסוף היתה מסיבת עיתונאים. לא בשידור חי. שתי דקות אחרי שהיא הוקרנה - נפלה קטיושה במנחת. מאז היא לא דיברה איתי כל המלחמה".
האם לא יהיה נכון להעביר את האחריות לאבטחת הרמטכ"ל לידי השב"כ, מאחר ומאבטחי הרמטכ"ל הם פקודיו לובשי מדים?
"זה תפקיד שונה מכל התפקידים האחרים בצה"ל. אתה אחראי על אבטחת החייל מספר אחת. המאבטחים עוברים קורס אחיד של השב"כ. בנוסף לכך, נכון שתהיה הבנה צבאית למאבטחים של הרמטכ"ל. חלוץ במלחמת לבנון ואשכנזי בעזה היו במצבים מורכבים. כשאתה נמצא בתוך בית פלסטיני בציר פילדלפי ויורים עלייך - יש מתח. יש דפיקות בלב. אבל בסוף הרמטכ"ל הוא גם חייל ואתה צריך לאפשר לו להתנהג כמו רמטכ"ל. כמפקד היחידה הזו, אתה רגוע רק כשהרמטכ"ל חוזר הביתה". בשנת 2008 סוגר אל"מ אליעזר מעגל ומקבל את הפיקוד על מרכז ההטסה וההכשרות. תחתיו פועלות היחידות עוקץ, לוט"ר, אספקה בהיטס ומרכז הצניחה.
בקרוב אתה יוצא לחופשת לימודים אחרי שלוש שנות פיקוד על היחידה. ועדיין, נשאלת השאלה האם בעידן הנוכחי יש צורך בכשירות הצניחה בצה"ל, לאחר שהצניחה המבצעית האחרונה נערכה בשנת 1954?
"אין צבא מערבי שאין לו את יכולת הצניחה. צריך להמשיך להתאמן על צניחה במתארים שונים. עשינו לאחרונה בדיקה של מספר הפציעות ביחס לחילות אחרים ואנחנו במספרים נמוכים מאוד. המטרה היא לא רק להצניח לוחמים, אלא גם תחמושת, מזון, מים ונשק בלב שטח האויב. עם כניסתי לתפקיד האלוף, פגש אותי יאיר נווה, שהיה אז אלוף פיקוד מרכז וכיום סגן רמטכ"ל. הוא גולנצ'יק ואף אחד לא יחשוד שהוא בו שהוא צנחן. הוא אמר לי 'אל תיתן לאף אחד לדבר איתך על הורדת הכשירות של הצניחה. זה חייב להיות בסל היכולות של צה"ל'. זו התשובה".
אתה מפקד של יחידות מיוחדות. לא מתחרט שלא בחרת לשרת בצה"ל הגדול?
"זה המסלול שבחרתי והבנתי שלא אוכל להיות רמטכ"ל. במשך 22 שנה, מבלי לפגוע באף מח"ט או מג"ד, עשיתי דברים ייחודיים ומיוחדים. בעולמות תוכן שהם מאתגרים, במילה עדינה. אני לא מצטער לרגע".
("וואלה! חדשות", 05.11.2011)


עד מפתח בפרשת הקרקעות: המפקד לשעבר של היחידה המטכ"לית לאבטחת אישים\ מאת עמוס הראל

אל"מ אלעזר כתב חוות דעת שלפיה גלנט זקוק לדרך מילוט. אלופים אחרים לא קיבלו מסמך כזה

אחד העדים שנקראו למבקר המדינה בפרשת הקרקעות בעמיקם הוא אלוף-משנה אריק אלעזר, לשעבר מפקד יחידת האבטחה המטכ"לית. אלעזר מילא תפקיד מרכזי בפרשה, משום שחיבר חוות דעת מקצועית ובה קבע שלאלוף יואב גלנט דרושה דרך מילוט נוספת מביתו. אותו מכתב שימש את גלנט בהתכתבותו עם מינהל מקרקעי ישראל, כדי להצדיק את הכשרת הדרכים שפרץ גלנט באזור שליד ביתו. אלעזר, שבעת הפיקוד על יחידת האבטחה היה סגן-אלוף, קבע שהדרך נחוצה משום שגלנט הוא אישיות מאוימת ובמקרה של ניסיון לפגוע בו האלוף זקוק לאפשרות לחמוק בדרך אחרת. ההליך שננקט במקרה זה חריג מאוד: ככל הידוע, לא הוצא מכתב דומה עבור אף קצין בכיר אחר בשנים האחרונות. לקצינים אחרים, ובהם הרמטכ"ל הנוכחי גבי אשכנזי, אין דרך מילוט נוספת. המכתב הועבר לגופי התכנון לאחר שהדרך כבר נפרצה. על פי הממצאים שאסף השר מיכאל איתן, הפנייה של אלעזר נעשתה ישירות לגופים האזרחיים, ולא דרך ענף התשתיות באגף התכנון במטכ"ל, כפי שמחייבים הנהלים המקובלים. אלעזר עשה את רוב שירותו בצה"ל ביחידות מיוחדות. בין השאר הוא מילא תפקידים בכירים ביחידת המסתערבים דובדבן. לפני כשלוש שנים הוא קודם לדרגת אלוף-משנה ולתפקיד מפקד המרהו"מ (המרכז להטסה ולהכשרות מיוחדות), זוהי מפקדה המאגדת יחידות כמו בית הספר ללוחמה בטרור, יחידת הכלבנים "עוקץ" ובית הספר לצניחה. במטכ"ל עלו טענות, שגלנט מכחישן, כאילו הרמטכ"ל המיועד מילא תפקיד מרכזי מאחורי הקלעים בקידומו של אלעזר. באחרונה הועלה שמו של אלעזר כמועמד לתפקיד נספח צבאי בחו"ל, אולם הוא לא זכה בתפקיד.
("הארץ", 19.01.2011 )



http://www.mynet.co.il/articles/0,7...4311331,00.html

אל"מ אלעזר: לחימה בצפון תיראה אחרת\ מאת שיר פילו

אחרי שפיקד על יחידות עילית בצה"ל ושלושה חודשים לאחר שמונה למפקד מחוז הצפון בפיקוד העורף, אל"מ אריק אלעזר מדבר על מוכנות הרשויות: אנחנו בדריכות מול הגבול"

"בצפון אנחנו נמצאים בכוננות, בערנות ובדריכות מול הגבול", אומר המפקד החדש של מחוז הצפון בפיקוד העורף, אל"מ אריק אלעזר. לפני שלושה חודשים, בגיל 42, הוא נכנס למשימה החדשה, לאחר שורה ארוכה של תפקידים ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. הוא כיהן כסגן מפקד יחידת דובדבן, פיקד על היחידה לאבטחת אישים, על יחידת "עוקץ" ועל יחידת הלוחמה בטרור, וגם שימש מפקד המרכז להטסה והכשרות מיוחדות. "מאז שנכנסתי לתפקיד כבר הספקתי לקחת חלק בתרגיל נקודת מפנה 6, ואני לומד המון, כל הזמן", הוא אומר. "חלק ניכר מהכוחות שלנו ירד לדרום, כדי לסייע ולתגבר את פיקוד העורף, אבל גם כדי ללמוד. אני נצמדתי למפקד המחוז הדרומי, כדי לראות בזמן אמת מה הוא עושה ואיך". אחרי שצפה ברשויות המקומיות בצפון מתמודדות בתרגיל האחרון ואת הדרך שבה מתפקדות רשויות בדרום בזמן אמת, אל"מ אלעזר משוכנע שברבים מהיישובים בצפון המוכנות גבוהה. "מובן שבחלק מהערים המצב פחות טוב, ובאחרות המצב מצוין. ראיתי למשל את ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, ואת ראש עיריית יקנעם, סימון אלפסי, שהגיעו עם כל הצוותים שלהם, עבדו מול הגורמים השונים בצורה מסודרת ולקחו את האחריות המרכזית לניהול אירועי החירום במהלך התרגיל. במקומות אחרים ההבנה של תפקיד הרשות במצב כזה היתה פחות ברורה".
במהלך מלחמת לבנון השנייה רשויות מסוימות בצפון קרסו ונוהלו על ידי קצין מפיקוד העורף. אתה צופה מצב כזה גם במלחמה הבאה?
"תמיד היו ויהיו מקומות שפיקוד העורף ייכנס ויפעל בהם יותר, ויהיו אחרים, שבהם נתערב פחות. אחת המשימות העיקריות שלנו היא לדעת לזהות איפה יש צורך שננהל את האירועים. אבל, חשוב להדגיש שאנחנו באים לסייע לרשות, ולא להיפך. ניהול האירוע הוא באחריות הרשות. ראש הרשות צריך לוודא שלכל אזרח יש ממ"ד או מקלט, שכל תושב יודע לאן ללכת במקרה חירום וכיצד הוא מתבקש לפעול. בתרגיל, רבות מהרשויות הפגינו יכולות כאלה, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך לבחון אותן במצב אמת. אני מאמין שמרבית הרשויות יפעלו טוב מאוד. איפה שלא, אנחנו נהיה שם כדי לחזק".
מה בדבר שיתוף הפעולה של פיקוד העורף עם המגזר הערבי? בעבר ראינו ערים, כמו נצרת, שסירבו להתקין צופרי אזעקה.
"יש לנו שיתוף פעולה עם המגזר הערבי. לא תמיד הוא עובד היטב, אבל זאת עובדה שנכונה גם לגבי חלק מהרשויות במגזר היהודי. ביקרתי במספר כפרים ורשויות מאז כניסתי לתפקיד, וגיליתי נכונות ורצון לשפר. יש שם הרבה עבודה בנושאים כמו מיגון והסברה, ואני מתכוון לפעול לקידומם בצורה רחבה".
אילו פעולות נעשות לשיפור המוכנות של הרשויות למצב חירום?
"אחד הדברים החשובים הוא בניית יחידות וצוותי חילוץ בכפרים ובערים, כמו שנעשה בכרמיאל. מדובר בתהליך של פיקוד העורף, שבמהלכו אנחנו מקימים ביחד עם הרשות יחידות מקצועיות ועוזרים לאמן ולהכשיר אותן בשגרה. החשיבות של צוותי החילוץ האלה טמונה בהבנה שפיקוד העורף לא יהיה הכוח הראשון שמגיע לזירה. הראשונים שיגיעו יהיו הרי תושבי המקום. לכן, אני מעדיף שהאזרח מהיישוב יוכשר ויתמקצע בנושא. בסח'נין למשל, הצוות הזה עשה עבודה נהדרת במהלך תרגיל נקודת מפנה. הכוונה שלי היא שבכל יישוב יוכשרו צוותים כאלה. הם מספקים לרשויות כוח מיידי, שיכול לפעול בזמן חירום, במצב של פגעי טבע או של מלחמה, כי אנחנו לא נגיע מיד".
אילו לקחים תקחו למחוז הצפון מהאירועים בדרום?
"יש בהחלט הרבה מה ללמוד, אבל אין ספק שהלחימה בדרום שונה מהלחימה בצפון. אצלנו זה ייראה אחרת. האיומים הם מול חיזבאללה, הטילים אחרים והמשמעות שונה".
("mynet", פורסם ב- 26.11.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-03-2014 בשעה 11:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #59  
ישן 06-03-2014, 14:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבה ישנה מ"הארץ" על שמואל זכאי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

מח"ט גולני: "נסראללה יודע מי הרג את בנו"\ מאת עמוס הראל
מפקד חטיבת גולני, אלוף-משנה שמואל זכאי, אמר אתמול, כי מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה "יודע היטב מי הרג את הבן שלו. אלה לוחמי גולני". לדבריו, ישראל היא שניצחה בעימות בלבנון. בסוף השבוע אמר נסראללה, בעצרת של ארגונו בעיירה בינת-ג'בל בדרום לבנון, כי ארגונו הביס את ישראל ואילץ אותה לסגת מלבנון. אתמול נשאל זכאי על הדברים בראיון לקול ישראל, בטקס הפתיחה של מירוץ גולני במטולה. הוא השיב כי "מנהיג שיעי כזה או אחר, שעומד ומתלהם בבינת-ג'בל יכול להגיד מה שהוא רוצה. אנחנו כלוחמי גולני יודעים שבמובן האישי ביותר - הוא יודע מי הרג את הבן שלו ואלה לוחמי גולני. הוא יודע בתוך לבו שצה"ל ניצח את המלחמה הזו". בנו של נסראללה, האדי, נהרג ב-97' בהיתקלות עם חיילי יחידת אגוז של גולני, על גבול אזור הביטחון. זכאי הוסיף כי "אני אומר לחיילים שלי את האמת: אני אומר להם שצה"ל לא ברח מלבנון. ניצחנו את חיזבאללה ניצחון מוחלט. ב-18 שנה לא חדרה אף חוליה ליישוב בגבול הצפון, ולשם כך שילמנו מחיר דמים יקר של חיילי צה"ל". לדבריו, "אנחנו עזבנו את לבנון בגלל החלטה לגיטימית של ממשלת ישראל וכמו שנלחמנו ומילאנו את תפקידנו בהנחיית הממשלה בלנון, כך מילאנו את תפקידנו כשהממשלה נתנה לנו פקודה להיערך על קו אחר".
("הארץ", 29.05.2000)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-03-2014 בשעה 14:35.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 09-03-2014, 12:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
סקירה על מפקד חיל הים, רם רוטברג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4496052,00.html

צוחק וסוחף. זהו מפקד חיל הים\ מאת יואב זיתון ומיכל מרגלית
הוא רץ עם חיילים במסעות ומפתיע בהומור שלפעמים חורג מהמקובל. רם רוטברג, שהוביל את מבצע ההשתלטות על ספינת הנשק, פיקד על דובדבן ועל השייטת והתגבר על הכתם מלבנון. מיהו אותו "איש של אנשים" ששוחח בארבע עיניים עם הלוחמים בדרך בחזרה הביתה, ובמושב מגדל סוסים ועזים? פרופיל
זמן רב חלף מאז אותו לילה שבו שיתפו פעולה מפקד חיל הים, אלוף רם רוטברג , אז לוחם צעיר בשייטת 13, ומפקד סיירת מטכ"ל באותם ימים, משה (בוגי) יעלון, במבצע נועז רחוק מחופי ישראל. ביום רביעי לפנות בוקר הם נפגשו שוב במבצע לפגיעה ביעד טרור. הפעם הפרידו ביניהם 1,500 קילומטרים. שר הביטחון יעלון יושב לצד הרמטכ"ל בחדר הפיקוד העליון בקריה ורוטברג בלב ים, מפקד על המבצע מחפ"ק הסטי"ל, ליד לוחמי השייטת, לא הרחק מחופי סודן העוינים. מאז נפגשו באותו הלילה בשנות ה-80, יעלון שמע ברשת הקשר את קולו של רוטברג בעשרות אם לא מאות מבצעים רגישים. בין היתר, כאשר יעלון כיהן כמפקד אוגדת איו"ש בשטחים בתחילת שנות התשעים ורוטברג, בגיחתו לצבא היבשה, כמפקד יחידת דובדבן. רוב המבצעים שבהם השתתף ועליהם פיקד רוטברג יישארו עלומים לעד, אך בקריירה הארוכה שלו הקפיד להיות כמה שיותר עם הלוחמים, מלפנים, בקו המגע. גם בתפקידיו הבכירים, כמו השבוע.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תחילת שנות ה-90: מימין: הרמטכ"ל ברק, צבי קן תור, מפקד האוגדה יעלון, לצד הנשיא עזר ויצמן ורם רוטברג בעת שפיקד על דובדבן (מתוך הספר "דרך ארוכה קצרה" מאת משה יעלון בהוצאת "ידיעות ספרים")
מקורביו ומכריו של מפקד חיל הים מגדירים אותו צנוע, אבהי, בעל חוש הומור משובח ו"איש של אנשים". כך גם בימים האחרונים, אחרי שחייליו השתלטו בלב ים על ספינת הנשק KLOS C שיצאה מאיראן כדי לחמש את ארגוני הטרור ברצועת עזה. הוא הותיר את רוב הבמה לאחרים, שגזרו קופון תקשורתי על המבצע. את ימי ההפלגה לארץ לפני ההגעה אחר הצהריים (שבת) לאילת הוא הקדיש לשיחות בארבע עיניים עם הלוחמים הצעירים על הסטי"ל, להכיר אותם אישית ולהבין מה גרם להם לשרת בחיל הים. רוטברג, בן 50, נשוי למיכל ואב לשלושה ילדים. הוא גדל בכפר הס שבמועצה האזורית לב השרון וב-20 שנה האחרונות חי במושב בצפון, שם הוא מגדל סוסים ועזים. כשיש לו זמן, הוא עוסק גם בחליבה. "אדם שמחובר מאוד לקרקע", אומר עליו חברו תא"ל (במיל') רם שמואלי, לשעבר ראש להק המודיעין בחיל האוויר. "המשק שלו לא כל כך פעיל אבל אין לי ספק שברגע שיתפנה, הוא יהיה חקלאי יותר מאשר בסופי שבוע בלבד".
הנזיפה על לבנון והמתיחה שלא הצחיקה
לאחר תקופת גלות במל"ל (המועצה לביטחון לאומי) חזר רוטברג לצה"ל כמפקד חיל הים - מינוי מפתיע משהו. לצד שבחים רבים, יש לו כתם על הקריירה בעקבות מותם של ארבעה לוחמים במהלך מלחמת לבנון השנייה. האלוף היה מעורב בתכנון פעילות חיל הים במלחמה מול חופי ביירות, שנעשתה ללא הפעלת מערכות ההגנה של הספינה. טיל חוף-ים של חיזבאללה פגע בה והרג את הלוחמים. בצה"ל נזפו ברוטברג על חלקו בתכנון. "הוא לקח אחריות על האירוע תוך זמן קצר, ולא שלח אחרים לקו האש במקומו", סיפר השבוע קצין ששירת לצדו, לאחר סגירת המעגל: אח"י חנית עמדה בראש הכוח במבצע בים האדום. רוטברג נחשב "מפקד של חיילים". הוא חי את השטח. בסיומו של אחד המבצעים של לוחמי שייטת הצוללות הוא חיכה להם באישון לילה על הרציף בנמל חיפה כדי להודות להם באופן אישי. גם בתחילת השבוע שעבר הוא היה זה שתדרך בעצמו את לוחמי הסטיל"ים בבסיס אילת, שעה קלה לפני ההפלגה אל יעד במרחק של 1,500 קילומטרים מהם. "הוא חיזק אותנו, הסביר כמה הצלחת המבצע חשובה לביטחון המדינה. הוא גם הסביר לנו שהמבצע הזה יפורסם, בניגוד לרוב המבצעים האחרים שלנו", סיפר ל-ynet רב"ט יבגני ריזקוביץ', לוחם סטי"ל אח"י חנית, שעל סיפונה מיקם רוטברג את החפ"ק שלו במבצע כדי לנהלו מטווח אפס. "הוא הגיע כבר לתמוך בנו לאורך המסלול, ואפילו השתתף ורץ איתנו באחד המסעות. היחס שלו נתן לנו חיזוק משמעותי". שבירת הדיסטנס הזו לא תמיד מתקבלת בעין יפה. לרוטברג יש חוש הומור בריא, אך באחד המקרים, לפני כשנתיים, זה עלה לו במבוכה גדולה. הוא החליט למתוח מאות לוחמים וקצינים במסגרת 1 באפריל, כשהורה להם להתכונן ליציאה מיידית לאימון מול חופי נאפולי עם חיל הים האיטלקי - אימון שלא היה ולא נברא.
משאיר את הבמה לאחרים
הצלחותיו הרבות אינן גלויות לעין. ברבים מהמקרים הוא משאיר את הבמה לאחרים, כפי שעשה במקרה הנוכחי וכפי שנהג לפני כשבועיים, בחשיפת בסיס הצוללות החדש "פולינום" בחיפה. רוטברג נמנע מלהגיע, והותיר למפקד הבסיס, תא"ל אלי שרביט, להופיע בפני הצלמים. מכריו מספרים כי יש מי שרואה בכך התנשאות, אולם מסבירים כי ההגדרה הנכונה לכך היא צניעות.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
במבצע ההשתלטות האחרון. ליווי צמוד (צילום: דובר צה"ל)
השבוע, רוטברג סירב לפרסם את רוב הדברים שנאמרו בזמן אמת, למעט ההודעה הרשמית לרמטכ"ל שהפיץ דובר צה"ל. אף שטכנית יכול היה להיחשף ולפאר את המבצע גם בעודו בים האדום, את הבמה פינה לטובת סגנו, תא"ל ירון לוי. "נדיר לראות אלוף שמפנה לעצמו את הצלחת והכלים שלו בתום ארוחה בחדר האוכל בבסיס, אצל רם זו שגרה", סיפר חייל ששירת תחתיו. "הוא זוכר לברר לשלום אמה של חיילת שלו אם היא חשה ברע, ומתייצב בלשכתו בשש בבוקר, ערני ודרוך, גם אם ניהל מבצע עד שלוש בלילה". סא"ל א', ששירת לצדו של רוטברג, ציין כי חיי החיילים חשובים לו והוא לא רואה בהם רק מכונות מלחמה. "העוצמה שלו היא בכך שהוא יודע להקשיב עד הסוף, לדעת לקבל גם ביקורת, לאמץ רעיונות של אחרים, ולסחוף אותך איתם עד הסוף", הוא מעיד. "הנועזות שלו בעשרות מבצעים לא נבעה מפזיזות. במבצע חומת מגן, כשפיקד על השייטת, הוא מיהר להרכיב כוח כדי להיכנס לג'נין לחלץ תחת אש חיילי מילואים, כשאחרים סרבו לעשות זאת. הוא אמר אז: 'פה לא ייפלו גופות של חיילים'". הקצין מספר עוד כי אחד מסודות ההצלחה של רוטברג במבצעים הרבים שעליהם פיקד נוגע להמחשת התמונה המודיעינית עבור הלוחם, בהכנות שלפני היציאה. "אם יוצאים למשימה נגד כלי שיט מסוים, הוא יעשה הכל כדי שבתרגולת המודל הלוחם יתאמן על כמעט אותו כלי, גם אם זה יצריך לחפש כלי דומה או לבנות אותו מקרטון. לוחמים חוזרים ממבצעים שלו עם תחושת דז'ה-וו". כישוריו ואופיו של רוטברג מסייעים לו להוביל מהלכים מהפכניים בחיל הים, והפיכתו מחיל קטן ושולי מבחינת הכרעת הקרב, לזרוע אסטרטגית חדשה של צה"ל, כזה שאחראי השנה לעשרות מבצעים מיוחדים מחוץ לגבולות המדינה. לראשונה זה שנים, ב-2013 קרוב ל-60% משעות ההפלגה של הצוללות היו מבצעיות ולא לאימונים. יותר אלופים במטה הכללי הבינו בשנים האחרונות עד כמה יכול הכוח הימי להשפיע. בשיתוף רוטברג גובשה התוכנית הרב-שנתית החדשה, שגורעת מחיל הים שני סטילי"ם ישנים, ובמקביל משלבת "דבורות" קטנות יותר וחדשות בשנה הקרובה לחיל, לצד הכפלת כמות הצוללות משלוש לשש עד 2019 (הרביעית תגיע עד סוף השנה מגרמניה). הוא פרגמטי, אומרים מכריו, ולא מהסס לשנות את בניין הכוח של החיל תוך כדי תנועה, גם בתוכנית הרכש של כלי השיט לאבטחת "המים הכלכליים", כלומר אסדות הגז הטבעי.
מופז: הוא שכנע אותי איך להשתלט על קארין איי
במבצע קארין איי היה זה רוטברג שהתווה את הדרך הפעולה: השתלטות מהים ובמקביל בירידה מחבלים אל הספינה. ברגעים הראשונים נרשמו לא מעט דפיקות לב בחפ"ק האווירי, כשהדיווח הראשוני היה על ספינה ריקה. "היה חשש שלא הצלחנו אבל רם ולוחמיו המשיכו עד שפתחו ארגז ראשון ובו טילי לאו, ובהמשך חשפו 50 טון של כלי נשק", שחזר ח"כ שאול מופז, הרמטכ"ל במהלך המבצע. "בקול הרגוע שלו, גם ברגעים הכי מתוחים, תמיד שמר על יכולת ביצוע בלתי רגילה. רם הכין את אנשיו למשימה היטב למרות פרק הזמן הקצר שניתן להם. הוא שכנע אותי שהדרך הטובה ביותר להשתלט זה בשילוב - מהאוויר עם חבלים ומהים במקביל. גם בחילוץ החיילים שנעדרו בקרב בג'נין, הוא ארגן מהר כמה לוחמים ונכנס לתוך מחנה הפליטים כדי לחלצם. הציבור לא מכיר אותו כי הוא מאנשי הדממה". החבר תא"ל במיל' רם שמואלי מכיר את רוטברג כבר 20 שנה. "רם הוא אדם צנוע", אומר שמואלי, "לא משנה איזה תפקיד הוא ימלא, הוא תמיד יהיה איתך בגובה העיניים. הוא אדם מאוד נחוש אבל גם מאוד נעים. הוא אדם שברור לו מה הוא עושה, אבל כשהוא נפגש עם בן אדם, ולא משנה אם זה ילד בן 12 או גנרל בן 50, הוא תמיד מדבר בגובה העיניים ותמיד אנושי. תמיד הוא משתתף איתנו בספורט ובכל הדברים ומתנהג כאדם מהשורה. זה לא מפריע לו לעשות בצורה מאוד ברורה, החלטית ומקצועית את תפקידיו, שהם לפעמים מאוד קשים. הוא איש של אנשים". ("Ynet", פורסם ב- 08.03.2014)

על הקרב בג'נין נכתב כי:
"תוך כדי הקרב הצליחו הפלסטינים לחטוף שלוש מגופות החיילים ולגרור אותן לבית סמוך. אל"מ רם, מפקד השייטת שלחם במחנה זה ימים אחדים יחד עם אנשיו, אירגן במהירות כוח חילוץ. הוא שוחח ברשת הקשר עם הרמטכ"ל, שהבהיר לו כי מו"מ על החזרת הגופות עלול לחייב את צה"ל להפסיק את המבצע – ולסבכו בפרשה דומה לזו של החטופים בהר דב. בפאתי הסמטה המוליכה ל"אמבטיה", ניסה רם לתחקר את המילואימניקים הפצועים. לבסוף, על סמך מידע חלקי, פרץ עם אנשיו לבית סמוך, איתר את הגופות וחילץ אותן, בקרב שכלל ירי והשלכת רימונים מטווח קרוב. רק בשעות אחר הצהריים חולצו כל הרוגי ופצועי המארב מהשטח." (מתוך הספר "המלחמה השביעית" מאת עמוס הראלואבי יששכרוף, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמוד 257)

כתבה אחרת בה תיאר רוטברג את הלחימה באינתיפאדה השנייה:
האלוף רוטברג, מפקד חיל הים, מנסה להסביר את מקור המחלוקת. "יש פה יחסי גומלין בין יכולות וביטחון עצמי שנבנה מלמטה לבין דרג מטכ"לי, שגם שם יושבים אנשים שלא נולדו בשלישות הראשית ויודעים להילחם. אלא שבהתחלה הם ניגשו לעניין עם הרבה חוסר ביטחון ועם תחושה שיש הרבה מאוד מעצורים מדיניים שמונעים פעולה בגלל הסכמי אוסלו. לאט-לאט החל תהליך ששני הגורמים מתקרבים זה לזה וצומחת הבנה מה ניתן לעשות ומה לא". מאחר שצה"ל כמעט שלא נכנס אל ריכוזי המחבלים העיקריים בתקופה שלפני "חומת מגן", הייתה לשייטת 13 בפיקודו של רוטברג משימה מיוחדת במינה: לפעול ביחד עם היחידות המבצעיות של השב"כ כדי לפגוע בראשי המחבלים ומובילי הטרור. "כמפקד השייטת אני צריך להפעיל את הכוח שלי בצורה ממוקדת כדי לסכל את מספרי 1 ו-2 שלהם", מזכיר רם. "טרור מנצחים דרך פגיעה במפקדים שלו. כל פעם צריך ללכת על מספר 1. כשאתה מחסל את 'הראש' אתה מחסל לתקופה מסוימת את הידע, הקשרים והיכולות המבצעיות שלו". השייטת השתמשה גם בטילי "גיל", הוא מעיד, "וגם בדברים אחרים. העתקנו באותה תקופה יכולות ושיטות לחימה מהיבשה לים ולהפך. למשל, תוך כדי 'חומת מגן', היינו יחד עם חטיבה 35 של הצנחנים בשכם. קיבלנו פקודה להשתלט על קארין A (ספינת הנשק שנתפסה בים האדום). הכנו חלק מהכוח, ירדנו לאילת ועשינו את 'קארין A'. כשגמרנו הלכנו לעבוד בעזה, אחר כך פעלנו בלבנון למנוע הברחות. באחד המקרים אחר כך הגיע מידע מדאיג. כשאנחנו במסוק, חוזרים מפעילות בצפון, מבקשים שאשלח כוח לג'נין. היה שם אירוע קשה לחטיבת המילואים במחנה הפליטים והיו זקוקים לנו בחילוץ... יצאנו לשם מיד. צריכים להיות פרו-אקטיביים", אומר מפקד חיל הים, "כל הזמן פרו-אקטיביים. זו תפיסת העולם המבצעית והקרבית שלנו. בטח מול טרור". (מתוך הכתבה "עשור לחומת מגן" מאת רון בן-ישי, באתר ynet‏, פורסם ב- 30 במרץ 2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #63  
ישן 22-03-2014, 00:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון מ-2013 עם אלוף פצ"ן יאיר גולן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://news.walla.co.il/?w=/1/2682933

אלוף פיקוד צפון: "נסראללה שם את כל הקלפים על אסד"\ מאת אמיר בוחבוט

בראיון מיוחד לוואלה! חדשות מזהיר יאיר גולן כי "בעימות הבא עם חיזבאללה נראה יותר נפגעים בעורף הישראלי", אך גם האויב ייפגע יותר. על אסד: "זה עלול להימשך שנים"

"בעבר נהגנו להביט על הזירה הצפונית כזירה אחת בעלת שתי חזיתות, אך למעשה לא כך הדבר – מדובר בזירה אחת. זירה המאופיינת בקשרים הדוקים במיוחד בין חיזבאללה ומשטר אסד ומעל הכל איראן. שינוי מצב זה משפיע, כמובן, על ההיערכות שלנו ועל התכניות שלנו", כך אומר מפקד פיקוד הצפון, אלוף יאיר גולן, בראיון לוואלה! חדשות. האלוף מתייחס בדבריו באופן ישיר לחיזבאללה. "אירוע הלחימה הבא מול חיזבאללה יהיה קשה יותר, עם נזקים גדולים יותר ונפגעים רבים יותר לאזרחים ולעורף הישראלי. ככל שחיזבאללה יפעיל עוצמה חזקה יותר, הפגיעה בו תהיה קטלנית יותר וקשה יותר. לצה"ל הידע והיכולות להתגבר על איום הטילים של חיזבאללה וכדי להתגבר עליו, נצטרך להגיע למקומות בהם הם נמצאים – בכפרים ובבתי האזרחים. חיזבאללה מקבל פקודות מאיראן, מבצע את הנחיות איראן ופועל למען האינטרסים של איראן". עם הכניסה ללשכת אלוף פיקוד צפון, אני משתף אותו בזיכרונות שעלו במוחי מהימים שבהם סיקרתי את מלחמת לבנון השנייה. רקטות של חיזבאללה שהציתו אש בצפת. קולות פיצוצים ועיר שוממה. "חכה חכה...", הוא אומר ומחייך חיוב רחב כאילו הוא כבר יודע מה הולך לקרות במזרח התיכון, ומעיף מבט חטוף לעבר תמונה במשרדו שעליה מתנוססים תמונותיהם של נסראללה, אסד ורוחאני תחת הכותרת "ציר הרשע". "זו פרקטיקה של תולדה בריטית. לשים את תמונות אויבך על הקיר כדי שתזכור מי נגדנו, מי בעדנו", הוא אומר בנימת התנצלות, ומסביר שאת התמונה שעליה כתוב באנגלית "המטבח של רותי" קיבל מרעייתו רותי כמזכרת לימים שבהם למד בבוסטון, "זו חנות דליקטסים ואני חובב בישול וגם יודע לאפות. התמונה הזו מזכירה לי בעיקר שיש גם מעבר לצבא". זה האלוף. חייכן תמידי. איש ספר. דעתן. חריף ועומד על שלו. שורשי משפחתו שזורים בהיסטוריה של מדינת ישראל עוד לפני הקמתה. משפחת אמו עלתה לישראל מדרום רוסיה כבר בשנת 1883 והשתלבה במקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. לאחר מכן השתלבה המשפחה בהקמת ראשון לציון שבראשיתה הייתה מושבה חקלאית. אביו ברח עם הוריו בשנת 1935 מגרמניה לישראל לאחר שחוקי נירנברג הגזעניים נכנסו לתוקף ואזרחות היהודים נשללה. שאר בני המשפחה, למעט קרוב אחד, נספתה בשואה. אביו, גרשוני ז"ל, התעקש לא לדבר גרמנית כלל עם עלייתו ארצה, מעולם לא רכש מוצרים תוצרת גרמניה, אך בכל הזדמנות התנגנה לה מוסיקה קלאסית בבית. אביו של אלוף גולן היה סגן מפקד חיל הקשר של צה"ל. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הלוחמה האלקטרונית של פיקוד הדרום. גולן, שהיה בן 11 באותם ימים, זוכר היטב את היום שבו אביו יצא למלחמה כקצין מילואים עם שיער שחור בוהק, וכיצד חזר חודש אחר כך עם שיער לבן.
הדוד רצה שיהיה טייס
גולן, בניגוד למה שרבים חושבים, הוא לא קיבוצניק אלא יליד ראשון לציון. דודו ייעד אותו להיות טייס – מילדות היה מרכיב מטוסים מקרטון שגזר מביטאון חיל האוויר. הוא עבר את מבחני קורס הטיס, אך ברגע האחרון החליט ללכת אחרי אחיו ולהתנדב לחטיבת הצנחנים. היום הוא מודה בביישנות שכבר מגיל 12 נהג לנקות לאחיו את הלכלוך והפיח מהנשק. בשנת 1980 התגייס לפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים שבה התקדם עד לתפקיד המ"פ. כצוער בבה"ד 1 נסע לגבול הצפון כדי להילחם במסגרת חטיבה 14 נגד הסורים בגזרה המזרחית במטרה לכבוש את רכס ביר א-דאהר. שם פגש לראשונה קומנדו סורי מלווה בטנקים ומסוקי קרב. "זו הייתה הפתעה מוחלטת לסורים", הוא נזכר בימים ההם. "הם חשבו שאי אפשר לנוע בציר 'מליקו' ואנחנו פתחנו אותו עם דחפורים. כחי"ר אבטחנו אותם והטנקים אחרינו. נלחמנו רוב הזמן וצפינו בטנקים שלנו מנהלים קרבות נגד הטנקים הסורים מצפון לחצביה. לאחר מכן טרטרו אותנו מביירות ועד מורדות החרמון". את חוויית המלחמה האמתית שלו הוא עבר בלבנון, תחת פיקודו של מפקד גדוד גפן דאז, גיורא איילנד. מאוחר יותר חזר ללבנון כמפקד פלוגת הנ"ט והיה בין המפקדים הראשונים שהתנסו בלחימה במסגרת רצועת הביטחון. "היינו הפלוגה הראשונה בכפרים טייבה ועיישייה. אני פתחתי את מוצב 'ריחן'. לא ידעתי מה זה גדר. רוב התעסוקות שלי היו בתוך לבנון". באחד הסיורים במסגרת תכנון לפני מבצע, נתקל בחוליית מחבלי חיזבאללה וחטף שני קליעים ביד וברגל. במשך חודש וחצי עבר שיקום. מאוחר יותר היה לקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים תחת פיקודו של משה (בוגי) יעלון. אחר כך התמנה למפקד חטיבת הנח"ל. "זו הייתה בחירה שלי", הוא אומר, והודף רכילות ישנה כאילו הפסיד בהתמודדות על החטיבה האדומה. "יכולתי ללכת ללימודים ואחרי שנה להתמודד על הצנחנים אבל בחרתי לקבל פיקוד אחרי כמעט שנתיים וחצי בחטיבת המבצעים. לא הייתי זקוק לשנת רענון או חופש – הרגשתי צורך לפקד". באותה הזדמנות הוא בוחר לפרגן לחטיבת הנח"ל שלא נמצאת בראש טבלת הביקוש בקרב בני הנוער: "התכניות האופרטיביות של הנח"ל לא נופלות מאף חטיבה אחרת. תבדוק מספרית לפני חומת מגן ואחרי – החטיבה עשתה יותר מכל החטיבות האחרות. למה? כולם היו פרימדונות. אותי זה לא עניין. קטן או גדול. עשינו הכי הרבה מבצעים. כמח"ט עשיתי 21 מבצעים חטיבתיים, חלקם קטנים חלקם גדולים".
"לבנון השנייה לא הייתה גולת הכותרת של צה"ל"
לאחר מכן התמנה גולן לשני תפקידי מפתח בדרך לצמרת: מפקד אוגדה 91 בפיקוד הצפון לפני מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה מפקד אוגדת יו"ש בפיקוד המרכז. "פרצה לבנון השנייה והייתה צביטה בלב: 'מה אני עושה ביו"ש, למה אני לא שם?'. אבל הייתה לחימה מרתקת ביו"ש. לחימה בלתי פוסקת. עם הצלחות ולצערי גם עם פיגועים בישראל". אחרי הרהור קצר הוא שולח חץ של ביקורת: "לבנון השנייה לא הייתה גולת הכותרת בהיסטוריה הצבאית של צה"ל. אז אני חושב שאני תרמתי את שלי ביו"ש ואני בטח לא יכול להצטער על זה".
אתה ידוע כקצין שהולך בתלם. לפעמים מרובע. אבל מצד שני יש לך שלוש הערות פיקודיות. אחת לאחר שצלפי חיזבאללה הרגו שני חיילי צה"ל במוצב נורית, השנייה על ניהול משא ומתן עם המתנחלים בחברון לפינוי השוק הסיטונאי והערה השלישית על השימוש בנוהל שכן בניגוד לפקודות. זה לא תואם את האישיות שלך?
"אני לא אתייחס לזה. אני לא חושב שנכון שאדם ינתח את עצמו ויסביר...".
מלחמת לבנון השלישית מרחפת באוויר לנוכח המתיחות במזרח התיכון. למה אתה משוכנע שהפעם נכריע משמעותית את חיזבאללה, בניגוד למלחמת לבנון השנייה?
"עד מבצע עמוד ענן השקט היחסי החזיק מעמד שלוש שנים. זה טבעה הממזרי של הרתעה. היא לא פיזית, היא מצויה במוחות האנשים. כל הרתעה מסויגת בזמן. לפעמים יותר ופחות. לבנון 2 מבחינה אסטרטגית היא הישג גדול. מה שכן התחושה בלבנון 2 היא שיכולנו להשיג יותר. יש תחושת החמצה. הסיבה שבגינה לא השגנו יותר זו שורה של משגים ברמה המערכתית ולא מעט פערים ברמה הטקטית. בשנים שחלפו מאז התקדמנו למרחק אדיר בכל חתך שתנסה לנתח את מוכנות צה"ל של היום למה שהיה אז".
שום דבר לא מושלם במציאות הישראלית. מה נותר בפער?
"האתגר הגדול הוא לשמר את זה. זה הפער. אנחנו נמצאים בסבך תקציבי לא פשוט. האתגר גדול והוא עלול לפגוש אותנו בלי התרעה מיוחדת בעוד שבוע, עוד חודשיים, עוד שנתיים, לא יודע להגיד לך. המלחמות הגדולות לא נפתחות כי מישהו תכנן וקיבל החלטות, אלא בדרך כלל השתלשלות של דברים".
מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה חושש היום יותר מתמיד ממלחמה מול ישראל?
"חיזבאללה היום מורתע. אבל ההרתעה זה עניין בתודעה ולא עניין פיזיקלי. יש לחיזבאללה יכולות. רצון? כרגע אין לו אבל זה יכול להשתנות. הכל תלוי בנסיבות, בהתרחשויות, ולכן נגזר על צה"ל ומדינת ישראל לשמר רמת מוכנות גבוהה מאוד לקראת כל אתגר אפשרי מול חיזבאללה ובעלי בריתו (סוריה ואיראן, א.ב)".
ניצחונו של ארגון חיזבאללה מול המורדים באל קציר שבסוריה חשף את הדוקטרינה שהוא מכין לצה"ל בעימות עתידי?
"חיזבאללה יריב ראוי. לא מציע לאיש צבא לזלזל באויב. צה"ל יודע להתמודד עם חיזבאללה באופן טוב ומוחץ. הפוטנציאל בצה"ל הוא אדיר. כשם שאסור לנו לזלזל באויבנו, אסור לנו לזלזל ביכולות של עצמנו. ממה שראינו באל קציר – ולא איכנס לניתוח מודיעיני מופלג – לא ראיתי שם שום בעיה בסדר גודל אחר ממה שראינו עד היום. יש לנו מענה טוב מאוד".
לא מרוצה מרמת המודיעין
במלחמה, אם תפרוץ, אתה תספור הרוגים בעורף ובחזית. האויב לא בהכרח נוהג כך. מעניינת אותו בעיקר ההנהגה. לאחר מלחמה קשה ואפקטיבית של צה"ל עשוי נסראללה לצאת מהבונקר מחויך. אתה נערך למלחמת תודעה?
"אני לא מקבל את הניתוח הזה. אי אפשר לחשוב על תוצאות מלחמה במונחים תקשורתיים. זה לא חשוב. גם ב-2006 יצא נסראללה מחויך מהבונקר. בוא נאמר לעצמנו מה התוצאות באמת. הוא יצא מוכה וחבול. היום הוא זהיר יותר מאי פעם, אני משוכנע שבכל פרמטר שתבחן את העניין – ביכולת לפגוע בפעילי חיזבאללה, תשתית והאמל"ח של חיזבאללה – בכל פרמטר ייצא חיזבאללה במלחמה עתידית מוכה וחבול מאוד מאוד".
טוענים בצה"ל שיש קפיצה מודיעינית מטורפת. כאלוף פיקוד צפון אתה מרוצה? איך אתה מתאר את העשייה המודיעינית שמספקת לך את בנק המטרות?
"אני חושב שקפיצת דרך מטורפת זה לא ביטוי שאני אנקוט. זה נראה לי ממש לא אחראי. אנחנו עובדים באופן מאוד מאוד נמרץ על מנת להביא את מיטב המודיעין האפשרי. ברור שכשאני אומר 'אנחנו' אני מתכוון שמי שמוביל את המאמצים הללו זה אמ"ן. הוא עושה עבודה יוצאת מן הכלל וגם אנחנו תורמים את חלקנו הצנוע. האם אני מרוצה מרמת המודיעין? לא. לא מרוצה. הייתי מרוצה אם היה לי עוד מודיעין. האם אני חושב שנעשתה עבודה מרשימה? כן. מי שחושב שבעזרת מודיעין כזה או אחר אפשר ליצור ודאות בשדה הקרב העתידי, בעיניי הוא טועה ואינו מבין את טבעה של המלחמה".
מבצע "עופרת יצוקה" נפתח בהתקפה על היקף גדול אנשי חמאס. במבצע "עמוד ענן" פתח צה"ל בהתקפה על בכירי חמאס ובראשם אחמד ג'עברי. כיצד עשויה להראות מערכה מול חיזבאללה?
"הצבא נערך למקסימום ומבין שבדרך מאפס למקסימום יש דרגי ביניים. אנחנו נערכים למקסימום. להכות את חיזבאללה שוק על ירך. מה נחליט? מה תהיה הסיטואציה? איך נפעיל את הכוח? אי אפשר לעשות עכשיו את הערכת המצב של העתיד. צריך להיערך לפעילות מסיבית של כל צה"ל כדי לפגוע פגיעה קשה בחיזבאללה. זה נעשה באופן מאוד מוקפד ורציני".
שבע שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה. נסראללה עדיין בבונקר. מה הוא יודע שאנחנו לא יודעים? החרב עדיין מונחת לו על הצוואר?
"כל פעם שאומרים 'נסראללה בבונקר', מצפים ממני לאיזו אמירה ממזרית ואיזה חיוך קטן בזווית הפה. אני לא אוהב את הדברים האלה. אני מתייחס לחיזבאללה כאויב רציני שמתכונן ברצינות לא פחות מאתנו ולכן אני מציע שגם אנחנו נתכונן באופן מאוד רציני מוקפד ויסודי".
חיזבאללה ניסה לחטוף חיילים מאז מלחמת לבנון השנייה?
"לקח מאוד מעניין עולה מהשאלה למה חיזבאללה לא ניסה לחטוף לנו חיילים מאז. כשאתה מגיב מאוד חזק ואתה מבהיר שמחיר חטיפה הוא מחיר בלתי פרופורציונלי, אז כנראה שאין כל כך חטיפות".
אתה מסוגל להנחית מכה קשה על חיזבאללה ועדיין לעמוד תחת הדין הבינלאומי?
"אין מטרה מאושרת ללא ייעוץ משפטי. אין דבר כזה בצה"ל, זה לא שאנחנו באים ואומרים שאנחנו מגנים על ישבננו. הדיון הוא פשוט מאוד. זה מרכיב בלגיטימציה של מדינת ישראל. בסוף של דבר צריך להסביר מה עשית ולמה וחשוב זה יהיה בהתאם לדין הבינלאומי".
אתה מסוגל להנחית מכה קשה על חיזבאללה ועדיין לעמוד תחת הדין הבינלאומי?
"אין מטרה מאושרת ללא ייעוץ משפטי. אין דבר כזה בצה"ל זה לא שאנחנו באים ואומרים שאנחנו מגנים על ישבננו. הדיון הוא פשוט מאוד. זה מרכיב בלגיטימציה של מדינת ישראל. בסוף של דבר צריך להסביר מה עשית ולמה וחשוב זה יהיה בהתאם לדין הבינלאומי".
להערכתך אסד יתפרק מנשקו הכימי?
"אם זה תלוי באסד, אז הוא לא בדיוק איש שזוכה לאמוני. השאלה היא לא אסד ורצונו הטוב כי הוא לא יגלה רצון כזה. השאלה היא איזה מקלות וגזרים יעמדו מולו שישכנעו אותו שכדאי לו להשתכנע ולפרק נשק כימי. הוא צריך להבין טוב מאוד שאם לא יתפרק הוא יחטוף מכה שכזו. יש פה שאלות מאוד סבוכות".
הצעת להקים רצועת ביטחון ברמת הגולן כדי לקדם את הטרור שמתפתח באזור. הרמטכ"ל התנגד. השיח על הרעיון בינך לבין הרמטכ"ל עדיין על הפרק או שנסתם עליו הגולל?
"שום דבר לא ירד מעל הפרק. ברור לחלוטין שאנחנו צריכים להיערך למציאות לא יציבה ברמת הגולן. חלק מהשאלות שעומדות על הפרק הן איזה טיב יחסים אם בכלל נרצה לקיים עם ברי שיח בצד השני. זו שאלה. לא מורידים אותה מהפרק ודנים בה פעם בשבוע. ממשיכים ודנים בעניין הזה. בינתיים, כמו שהתרשמת, אנחנו מגישים סיוע הומניטרי לפצועים. זה בונה גשר, זה לא דבר שנעלם ונגוז".
אתה נפגש עם הפצועים. יצא לך לדבר עם אחדים מהם?
"הסיפורים קורעי לב. טרגדיה אנושית בסדר גודל בלתי נתפס. היותנו יהודים מאפשר לנו להבין את זה יותר לעומק. עד היום כולם עם השלמת הטיפול הרפואי הם חזרו לסוריה. הם רוצים לחזור לסוריה. הם סורים פטריוטים".
בשאר אכזר לא פחות מאביו
למרות הערכות בצה"ל, בשאר אסד שורד כבר שנתיים. הוא ימשיך לשרוד לאורך זמן?
"הלחימה שלו לא אפקטיבית. אופן הפעולה הברוטלי כולל שימוש בחל"כ (חומר לחימה כימי, א"ב). זה מנגנון הגיוס מספר אחד לשורות המורדים. אדם שנטה לשבת על הגדר, להמתין עד יעבור זעם. ברגע שאתה יורה על ביתו, הורס והורג את משפחתו, הוא מחליט להילחם נגד אסד. מעשיו הצבאיים ברמה בינונית מאוד. התמשכות המערכה היא הוכחה מוכחת לכך. זה לא מבטיח ניצחון למורדים, גם להם יש בעיות. קשיים כלכליים. היו כאלה שחשבו שהיקף זמן שכזה בלחימה יביא מדינה בסדר גודל של סוריה לקריסה כלכלית. זה לא קרה. כי הוא איתר מקורות חיצוניים כמו סיוע מאיראן ומקורות נוספים. הדבר השני שהוא מאוד בולט – הוא הצליח להביא את עמו לדעיכה תלולה ברמת החיים. הסורי יודע להשתמש בפיתה עם חומוס ולשרוד. פרמטר שלישי הוא איכות המנהיגות. בראשית ימיו של בשאר אסד זלזלנו בו על כך שהוא רופא עיניים, בעל קול מהוסס, הופעה מגומגמת – אבל מסתבר שגנטיקה זו גנטיקה. הוא אכזר וקשוח כנראה לא פחות מאביו. הוא מבין שחייו וחיי העדה העלווית תלויים בכמה הוא יצליח לעשות. בעמידות בלחצים הוא בהחלט מפגין כושר לא מבוטל. אם בזה הייתי מסכם את העניין הוא צריך לקרוס די מהר כי המינוסים גדולים יותר מהפלוסים".
למה תהליכי הקריסה שלו לא נראים לעין?
"זה לא קורה כל כך מהר כי היריב שלו, המורדים, למרות הנחישות שלהם ולמרות הנכונות הבלתי רגילה לשאת בסבל, לא מצליחים לייצר אחדות ומרכז כובד חזק דיו. הלחימה נמשכת ברמת הגרילה ולא מביאה לידי הכרעה במערכה הזו. כפי שהדברים נראים כרגע זה מבטיח לנו חודשים ארוכים של לחימה אם לא שנים".
אתה הערכת שהוא ישרוד תקופה ארוכה?
"היו שחשבו שאוטוטו אסד קורס. אני אמרתי שזה ייקח חודשים ארוכים גם אני טעיתי. זה יותר ממה שחשבתי. אני הערכתי אחר כך שנה וחצי. צריך לדבר על לחימה מתמשכת".
יש טוענים כי טוב לנו שאסד יישאר במקומו כי החלופה שלו נראית רעה יותר.
"אסד צריך ללכת כי הוא טובח בבני עמו וזה לא מוסרי. אסד הוא חלק מציר הרשע של איראן וחיזבאללה. האיום שנשקף מהציר הזה הוא איום חמור יותר מהציר של הג'יהאד העולמי. כיוון שאני בקיא לא רע בהיסטוריה צבאית מודרנית, חלופה במלחמת אזרחים נוצרת לא בהכרח אחרי שנה ושנתיים. במלזיה זה לקח 12 שנים ובסוף נוצרה חלופה. בקניה זה לקח שש שנים. באלג'יריה - בשנות השישים נוצרה חלופה. לא רואים אותה מיד".
"במלחמה אהיה גם בחזית"
היית אלוף פיקוד העורף והערכתם אז וגם היום שבעימות כולל עלולים ליפול בישראל 1,200 רקטות וטילים ביום. זה באמת יקרה?
"אני לרגע לא פועל משיקולים זרים. הכל ענייני והכל אמיתי. אני בכל התבטאות שלי כאלוף פיקוד העורף לא זלזלתי באיום. האיום שאנחנו מתייצבים בפניו הוא חסר תקדים בתולדותיה של מדינת ישראל אבל לא חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אנחנו האומה עם היכולת הטובה ביותר להתמודדות עם האיומים על העורף. אם ניתן למנוע מלחמה נמנע אותה. 'מלחמה עושים כשחייבים. לא בוחרים ממלחמות', אומר הרמטכ"ל. אבל אם העניין הזה יכפה עלינו לא תהיה ברירה אלא להילחם נעשה את זה במלוא המרץ ובעוצמה. יהיו לזה מחירים בעורף. זו המלחמה המודרנית, צר לי".
אתה תמיד מדבר על מרכיב ההנהגה בשעת חירום. ראשי מועצות יברחו כשיפלו כאן טילים כמו במלחמת לבנון ה-2?
"אני די בטוח שלא. אני מסתכל על ראש עיריית צפת, אני עובד אתו צמוד. אני מכיר את התרגילים שלו. חלק מהצוות שלו בעבר לבשו מדים. אני חש בטוח ואני יודע שהוא לא יברח. כך אני חש לגבי הרוב המוחלט של ראשי הרשויות במרחב הצפון".
אתה טיפוס לוחמני. בעימות רחב נראה אותך בבור במטכ"ל? בבור של פיקוד צפון? או בחזית?
"אני אהיה כאלוף פיקוד איפה שאני צריך להיות. אני יכול להבטיח לך שזה יהיה גם בחזית".
לאחרונה נחשפה פעילות מיוחדת של צה"ל בגבול לבנון שהסתיימה בחשיפת הכוח ובפצועים. המציאות בלבנון ממשיכה לחייב אותנו במבצעים רגישים בלבנון? או שזו דרך שגרה?
"ברור לך שבצה"ל בצד כלל הפעילויות יש מבצעים מיוחדים שהשתיקה יפה להם, ולכן אשתוק".
יש לצה"ל כיום שכבת תא"לים מצוינת. כחבר פורום מטכ"ל אתה בעד לדלג על דור ולשלוח אלופים הביתה או לאפשר לקציני בדרגות תא"ל למלא עוד תפקיד ולהמתין?
"אני מוכן להיות אחד מאלו שיציעו להם למלא עוד תפקיד. ההבחנה שלך היא נכונה. יש שכבה מצוינת של תא"לים ויש כיום במטכ"ל שורה של אנשים מוכשרים מאוד. באופן אישי, אני מתקרב לגיל שבו אני צריך לחשוב הלאה ואולי לפנות את הדרך לאנשים צעירים ומוכשרים. אני לא אנהל דיון שיבוצים כאן. את דעתי אומר בפורום סגור".
מדברים עליך כעל מועמד לתפקיד רמטכ"ל. היה ולא תיבחר, תישאר בצה"ל?
"אני לא מתכוון להתייחס לעצמי ולעתידי. אחד הדברים שאתה לומד עם הגיל, שוואלה, אנחנו לא העיקר. אנחנו באים והולכים. אין לי מה להלין, עשיתי קריירה צבאית יפה מאוד. אשמח להמשיך ולתרום אבל אם יאמרו לי תודה רבה על השנים אלך הביתה עם שיר בלב. ממש כך ואני אומר לך עוד משהו - אני תמיד ישן טוב בלילה. תמיד ישנתי טוב בלילה. זו עבודה קשה ביום". ("וואלה! חדשות", 4 באוקטובר 2013)




האלוף יאיר גולן - מפקד החזית המתעתעת מכולן\ מאת עמוס הראל

פיקוד הצפון מתנהל כעת בשתי חזיתות רגישות, שאין בהן לחימה יומיומית, אך כבר לא ניתן לטעון לשקט או יציבות. התלקחות תמקד עוד יותר את תשומת הלב

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
יאיר גולן. איור: עמוס בידרמן.

יאיר גולן, אלוף פיקוד הצפון, עשוי להיות האדם הכי עסוק בצה”ל בשנה הבאה. התלקחות באחת משתי החזיתות שבאחריותו, בגבול סוריה, בגבול לבנון או בשתיהן גם יחד, עשויה למקד את תשומת הלב הביטחונית בתשע”ד. לא שהשנתיים האחרונות של גולן היו קלות במיוחד. כשירש את הפיקוד מהאלוף גדי איזנקוט, בקיץ 2011, כבר השתוללה מלחמת האזרחים בסוריה, אבל ההערכה המקובלת בישראל ובמערב גרסה אז שמשטר אסד עומד לפני קריסה מהירה יחסית.המציאות היתה אחרת: בשנתיים שלו בפיקוד (הוא צפוי להישאר בתפקיד עוד כשנה) ראה גולן איך סוריה חוזרת ממעמד של זירה משנית לזירה עיקרית, מקבילה - לפחות במעמדה ובסיכוניה הפוטנציאליים - לזו של חיזבאללה בלבנון. פיקוד הצפון מתנהל כעת בשתי חזיתות רגישות, שאין בהן לחימה יומיומית, אך כבר אי אפשר לדבר בהקשרן על שקט או יציבות. המחנה המסנגר על הישגי מלחמת לבנון השנייה מרבה לדבר על שבע שנות שקט ששרר בצפון אחרי המלחמה, אבל רק בחודש האחרון נפצעו ארבעה חיילי גולני ממטען חבלה שהניח חיזבאללה; קטיושות נורו מלבנון לגליל המערבי וחיל האוויר הפציץ בתגובה מפקדת מחבלים פלסטינית מדרום לביירות. ביחס לסוריה, תקריות אש - רובן כנראה עקב ירי בשוגג של הצבא הסורי - קורות בגבול עמה מדי חודש. ומה שחמור יותר, צה”ל נערך כל העת לתרחיש שבו מלחמת האזרחים בסוריה (באחרונה על רקע האיום האמריקאי להעניש את משטר אסד על השימוש בנשק כימי) גולשת גם לפעולה צבאית סורית בשטח ישראל.

מסורתית, תפקיד אלוף פיקוד הצפון נחשב יוקרתי במיוחד - תתי־אלופים ואלופים שאפתנים חולמים לקבלו. שני הרמטכ”לים האחרונים, בני גנץ וגבי אשכנזי, שירתו כאלופי הצפון. החשיבות והיוקרה לא נבעו רק מהתחושה שמשם עלולה להיפתח הרעה הביטחונית המשמעותית יותר, אלא גם מכך שאלוף צפון נחשב תפקיד צבאי נקי יותר, שאינו כרוך בפעילות כיבוש ושיטור בשטחים, בחיכוך עם אוכלוסייה אזרחית פלסטינית או בלחץ פוליטי של ראשי המתנחלים. אלוף פיקוד, ואלוף צפון בפרט, נחשב תחנת מעבר הכרחית בדרך להתמודדות על תפקידים כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל. בעתיד גם גולן ייחשב מועמד אפשרי לתפקידים הללו. אבל כדרכם של תפקידים כאלה, פיקוד הצפון עלול להיות לעתים גם תחנה אחרונה בקריירה הצבאית, במקרה מלחמה או כישלון. גולן אינו זקוק לתזכורות על כך. הוא ראה איך זה קורה לאלוף אודי אדם, שאיתרע מזלו לפקד על הפיקוד במלחמה ב-2006. אדם מודר מתהליך קבלת ההחלטות במטכ”ל במלחמה, הודח מניהול הלחימה עצמה בידי הרמטכ”ל אז דן חלוץ, כשבוע לפני שהסתיימה, ופרש מצה”ל, עצוב וכועס, כחודש מאוחר יותר. שלל התשובות הסותרות, רשומון של ממש, בין המטכ”ל לפיקוד ולאוגדות, לשאלות מי יזם הכנה למהלך קרקעי ומי עיכב אותו, היה אחד ממוקדי המחלוקת בתום המלחמה ובעדויות בוועדת וינוגרד. אולי למזלו, גולן החמיץ את המלחמה. הוא שירת אז כמפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית. הקצין שהחליף אותו כמפקד עוצבת הגליל (אוגדה 91), תא”ל גל הירש, פרש מצה”ל בעקבות המלחמה.
אלוף בכובע טירונים
גם בשנתיים האחרונות היו חיכוכים בין פיקוד הצפון למטכ”ל, אף כי בעוצמה פחותה בהרבה. גולן מנהל בצפון קו אקטיביסטי, לוחמני, המקובל בסך הכל על הרמטכ”ל גנץ, אך כבר קרה שגנץ נאלץ לרסנו כשחש שגולן עצמאי מדי או לוקח את צה”ל מהר ורחוק יותר משהתכוונה הדירקטיבה המדינית. במקרה אחד, כשישראל רק החלה לקלוט פצועים סורים בבית חולים שדה צבאי שנפתח בגבול, הופתע גנץ לגלות שפצועים נקלטו בהוראת האלוף, בלא אישורו. מאוחר יותר הוגבל במקצת אופי התגובה הצבאי למקרי “זליגות ירי”, כשאש חיילי אסד אל מעוזי המורדים בקרבת הגבול חדרה לשטח ישראל. בפיקוד ביקשו להגיב בירי טיל “תמוז”, חימוש מדויק ויקר יחסית, כמעט על כל הפרה. גנץ צמצם את הירי. מחלוקת מהותית יותר נגעה להיקף הקשרים שיש לפתח עם האוכלוסייה האזרחית בצד הסורי של גבול הצפון. גולן ביקש לחקות כמה מלקחי “הגדר הטובה” עם הנוצרים בדרום לבנון בשנות השבעים, ואף חילק לאחדים מעמיתיו האלופים ספר שתיעד את התקופה. גנץ שלל זאת, מחשש למעורבות ישראלית מופרזת, והרעיון לא עבר לפסים מעשיים במיוחד. לעומת זאת, גולן זכה להערכה על היסודיות שבה שינה את התוכניות המבצעיות של הפיקוד כדי להתאימן למציאות האזורית החדשה. הוא גם הוביל את ההיערכות ההגנתית של צה”ל בגולן - בנייתה מחדש של הגדר בגבול, שדרוג הכוחות המשרתים בו ושיפור האיסוף המודיעיני לאורך הקו. גולן הקדים לקרוא את השינוי במתרחש בסוריה: בשיחה שקיימתי עמו לפני יותר משנה היטיב לזהות את הצלחתו של אסד בבלימת המורדים, הרבה לפני שההערכה הזו רווחה במטכ”ל או בתקשורת הבינלאומית.

הוא בן 51, גבוה וצנום, ובשטח נראה בדרך כלל חבוש בכובע ב’ רחב שוליים, שבצבא חובשים אותו רק טירונים. את תחילת שירותו עשה בחטיבת הצנחנים, עד תפקיד מג”ד. במלחמת לבנון הראשונה לחם כצוער בבית הספר לקצינים. ב-1997, כמפקד חטיבה מרחבית בדרום לבנון, נפצע בהיתקלות עם חיזבאללה. באינתיפאדה השנייה היה מפקד חטיבת הנח”ל, בין השאר במבצע “חומת מגן”, שהחטיבה הצטיינה בו. לפני שהגיע לפיקוד הצפון שירת שלוש שנים כאלוף פיקוד העורף, תפקיד שחיבב במיוחד. גולן נשוי ואב לחמישה ילדים; שני בניו הגדולים משרתים ביחידות מיוחדות. ברוב הכתבות שנעשו עליו, גם ב”הארץ”, חוזרים אותם תיאורים: הוא נחשב קצין נבון, מעמיק, דומיננטי מאוד בכריזמה שלו - הפיקוד בראשותו לעולם ייראה כפיקוד “שלו” - אבל קצת מרוחק ומסוגר בהתנהלותו. האבחנות עומדות בעינן גם היום. בהרבה מובנים, סגנון הפיקוד שלו מזכיר במשהו את מפקדי הצנחנים מלפני כמה עשורים. גולן הוא מנהל יעיל מאוד, מארגן את זמנו בקפדנות, נצמד להרגלים קבועים שרכש כחייל (מלבד ריצות אימון הוא מקפיד לצאת למטווחים תקופתיים, עניין שרוב עמיתיו לדרגה לא שותפים לו) ובולע ספרי עיון, שאותם הוא ממלא בסימוני מרקר והערות שוליים. בצד הלמדנות שלו, שגם היא בלתי אופיינית לבני דורו בצבא, יש לגולן נטייה לפשט בעיות במקום לסבכן. לרוב זה עובד היטב, אבל היו שזקפו לחובתו ראייה בשחור־לבן כשעסק בהיבטים מדיניים מורכבים. אף שסומן כמי שנועד לגדולות כבר בשלב מוקדם יחסית בצבא, כישוריו הפוליטיים מוגבלים. הוא לא מצטיין בתככים הארגוניים שסייעו לרבים מהאלופים לזכות בדרגתם. בתקופתו בעורף נטה להבליט את מחויבות האזרחים להשתתף בהתגוננות מפני איום. לפני שנתיים, בראיון לעפר שלח ב”מעריב”, טען כי “כושר העמידה שלנו כציבור הוא גדול. ראיתי את זה כמפקד בשטח באינתיפאדה השנייה. נכון שאין תקדים היסטורי לאיום שיש כיום על העורף, אבל יש לנו כלים להתמודד. והאיום חסר תקדים, אך יש נטייה להגזים בעוצמתו. האם זה חמור? כן. האם זה קיומי? לא”.

בתוך כשנה, פחות או יותר, יתברר אופק השירות של גולן. בזמן הקרוב צפוי שר הביטחון, בוגי יעלון, להודיע על הארכת כהונתו של גנץ כרמטכ”ל בשנה רביעית. אם לא יקרה משהו מאוד לא צפוי (וזה כבר קרה בסיבוב הקודם של הרמטכ”לות) יהיה סגן הרמטכ”ל הנוכחי, איזנקוט, הרמטכ”ל הבא בפברואר 2015. גולן, כמו בן דורו והמתחרה הקבוע שלו זה שנים, ראש אמ”ן האלוף אביב כוכבי, נחשב מועמד פוטנציאלי לתפקיד הרמטכ”ל שאחרי הבא, בערך ב–2019, אם לא יהיו תקלות בדרך. עד אז, סביר שישובץ כסגן רמטכ”ל. אפשרות אחרת היא שיחליף תפקידים עם כוכבי ויתמנה לראש אמ”ן. אבל הדרך לשיבוצים הללו בצמרת עוד רחוקה. קודם לכן יידרש גולן להמשיך ולנהל כהלכה את הגזרה המאוד רגישה שהוא מופקד עליה. ("הארץ", 04.09.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #66  
ישן 08-04-2014, 13:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבות על אל"מ יואב יואב ירום מח"ט שומרון היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.mako.co.il/news-special/...84a22241004.htm

הסיקור שהפך לסיפור: כשהחדשות משתלבות בתחנות חייהם של אנשים\ מאת רוני דניאל

רוני דניאל משמש ככתב ופרשן צבא וביטחון בחברת החדשות מאז הקמתה. לאורך השנים סיקר אלפי אירועים ביטחוניים מהשטח - ונתקל במפקדים, חיילים ודמויות רבות ומגוונות. לרגל 20 שנה לחברת החדשות, דניאל חוזר לסיפור אחד שדיווח עליו - ושהפך למעשה לסיפור בהמשכים

השנה היא 1997, כשהמושג "רצועת הביטחון" עוד היה חלק מחיינו. סמוך לגדר בדרום לבנון נחתו כמה פגזי מרגמה. "התוצאה הייתה נוראית וקשה מאוד. גדעון וקנין הצלם שלנו עמד שם וצילם את המחזה הזה", משחזר רוני דניאל, שהיה יחד איתו בשטח. חמש שנים אחר כך, לאחר שצה"ל כבר יצא מלבנון, נפתח מבצע "חומת מגן" בשומרון - וגם אותו סיקר דניאל במהלך שנותיו ככתב ופרשן לענייני צבא וביטחון בחדשות 2. "הלכתי אחרי מ"פ סיירת גולני, התאמצתי מאוד שלא לפגר אחריו", סיפר. "בזמן ההליכה, הסתכלתי לצדי, ואז ראיתי מנשא שעליו הייתה רגל תותבת",שחזר דניאל. "שאלתי מה זה, ואמרו לי שזו הרגל של יואב המ"פ. עוד כמה שאלות, ואז הסתבר לי שיואב היה אחד הלוחמים שצילמתי ב-1997, כשהיה לוחם צעיר בסיירת של גולני".
"בעיניי, זה סוג של סיפור שיכול להתרחש לאורך שנים כשמכסים משהו מקרוב. אתה פוגש אנשים בכמה תחנות של חייהם - וזה בדיוק מה שמבטאת עבודה של שנים בחדשות", סיכם דניאל
("חדשות 2", 04.11.2013)



מבצע "שבר ענן"

הפלוגה המסייעת של גדוד 51 של גולני הופעלה לביצוע "הכלת שטח" בשרשרת מארבים לאורך ואדי הסלוכי בגבול אזור הביטחון לאור הערכת מצב שנערכה במפקדת החטיבה ובאוגדה. המבצע הוכן על ידי הגדוד תקופה ארוכה, עוד בתקופת פיקודו של זכאי על החטיבה ואנו המתנו למצב שיצדיק את הפעלתו. בתום סדרת הכנות ארוכה, כמקובל במבצעים מורכבים מסוג זה, יצא הכוח למשימתו.
הייתה לי זו הפעם הראשונה שלא שלטתי באופן ישיר על מבצע יזום המתבצע תחת פיקודי. על המבצע פיקד אילן, מג"ד 51, מעמדת פיקוד קידמית במוצב "ציפורן" ועל הכוח בשטח פיקד יואב, מפקד הפלוגה המסייעת של הגדוד. את יואב הכרתי באופן אישי שנים ארוכות וסיפורו מסמל בעיני את המסירות והנחישות של המפקדים הצעירים שהשתתפו בלחימה בלבנון. פגישתי הראשונה עם יואב הייתה בחצר בית הורי כאשר ביקש להתייעץ טרם גיוסו לצה"ל. שנה אחר כך הצטרף לסיירת גולני בה עבר את מסלול ההכשרה המפרך ובסיומו יצא לקורס הקצינים. במבצע הכנה של אחד הצוותים הצעירים אליו הצטרף יואב בתפקיד סגן, נכנס הכוח בטעות לשדה מוקשים. יואב דרך על אחד המוקשים ואיבד את כף רגלו.
בתום תקופת החלמה ממושכת ולא פשוטה החליט יואב לחזור לשרות ולפקד על צוות בסיירת גולני. קפלן, ששימש מח"ט גולני באותה תקופה, שכמו כולנו לא באמת האמין שהדבר אפשרי, אמר ליואב בבדיחות, שכאשר יעבור את מבחן הכושר התקופתי הכולל בתוכו ריצת 2000 מטר, יחזור ליחידה. כעבור מספר חודשים נכנס יואב למשרד של קפלן עם טופס שציין שעבר את בוחן הכושר בהצטיינות. מאז התקדם יואב בסולם הפיקוד ממפקד צוות בסיירת ועד שקיבל את הפיקוד על הפלוגה המסייעת של גדוד ה"בוקעים הראשון".
יום המבצע הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים, ובמפקדת החטיבה בחנו פעם נוספת את הערכותינו לכל רוחב הגזרה לאפשרות פיגוע של חזבאללה. במקרים כאלה השתדלנו להימנע מחשיפת מטרות שיקלו על חזבאללה לפגוע בנו. ראשית נסרקו בדקדקנות הפעולות השגרתיות שהיו חשופות לעיניים העוקבות של תצפיות הארגון. במקרה זה נדרשנו בפעם הראשונה לבחון גם את הפעילות השגרתית שלאורך גדר המערכת, שכן חששנו שמיעוט הפעילות בתוך אזור הביטחון ידחוף את המחבלים לחפש מטרות קבועות גם בעומק המערך. בחינה חוזרת של פריסת הכוחות העלתה פער בגזרה המרכזית שעד מהרה נסגר על ידי כוח מסיירת הנח"ל ועתה כל שנותר לנו היה להמתין בסבלנות.
באור ראשון בבוקר המחרת הופתע אחד המארבים של גדוד 51, שהתמקם במבצר עתיק יפיפה על גדת ערוץ ואדי הסלוכי בשם "קלעת דובאי" על ידי חוליית מחבלים, שככל הנראה הגיעה למבצר הנטוש לתצפית לעבר שטחינו לפני החדירה. המחבלים איתרו את מיקום הכוח באחד מחדרי המבצר והפתיעו אותו בשלשול רימונים דרך החלונות לאולם המרכזי בו שהה אחד הכוחות. ממכת האש הראשונה נפצעו שלושה לוחמים בהם רועי, מפקד המחלקה. עתה החל להתפתח קרב רדיפה אחר החוליה. דנגור, הסגן של יואב, ששהה במבצר בעמדה סמוכה לזו שהותקפה התעשת במהירות ופתח במרדף עם קומץ לוחמים. מיד ביציאה מחצר המבצר הבחין דנגור במחבלים הנסים, פתח לעברם באש והמשיך לדלוק אחריהם במרדף מזורז.
יואב המ"פ קיבל את הדיווח על ההיתקלות ומיד יצא מעמדותיו עם כוח יירוט קטן לחסום את נתיב בריחת המחבלים מהצד השני. המחבלים שהבינו, כי נלכדו בין הכוחות נערכו בעמדה שהוכנה מבעוד מועד בתוך גוש גדול של שיחים וסלעים על גדת הוואדי מעל הערוץ ופתחו באש מדויקת לעבר הכוח המסתער. במהלך ההתקדמות נפגעו שניים מהלוחמים, ולוחם נוסף נותק מהכוח. דנגור שנותר עם שני לוחמים בלבד ניסה לבצע הסתערות נוספת, אך האש המדויקת שירו המחבלים עצרה שוב את התקדמותו. בינתיים הצליח יואב המ"פ להשלים את כיתור המחבלים, כשהוא מתקדם עם כוח המארב שבפיקודו במורד הוואדי. לאחר מספר דקות של לחימה דיווח יואב שהמחבלים מכותרים, אך יש לו מספר נפגעים והוא מבקש סיוע בפינויים.
כשהגעתי לעמדת הפיקוד במוצב ציפורן, כבר עזב אילן המג"ד את הנקודה והצטרף לכוח החילוץ. מהאזנה לרשת הקשר של הכוח הבנתי שהחוליה כותרה, אך בינתיים ספג הכוח נפגעים נוספים. חששתי מהתעוררות הגזרה ובמיוחד מהפעלת המרגמות של חזבאללה לעבר כוחות החי"ר החשופים. ידעתי שמרגע שיבין הארגון שלחוליה אין סיכוי להיחלץ, ינסה לגרום לכוחותינו כמה שיותר נפגעים. הוריתי למג"ד להשאיר כוח שיפנה את הפצועים מהמבצר ולהתקדם עם כוח החילוץ ולחסל את החוליה מהר ככל האפשר.
הדילמה הראשונה שלי הייתה לגבי הכנסת מסוק הפינוי באור יום לנקודת הנחיתה שקבע הכוח בשטח. באותה תקופה כבר היה ברור לנו שבידי חזבאללה מצויים טילי כתף כנגד מטוסים והמנחת בו רוכזו הפצועים היה ללא ספק בטווח היעיל של הטיל. בתום התייעצות קצרה עם הרופא החטיבתי לגבי מצב הפצועים החלטתי לקחת את הסיכון.
אילן, מפקד הגדוד, הוביל את הכוח במדרון תלול עד שהצליח ליצור קשר עם יואב ודנגור. בהכוונה רגועה של יואב, התקדם אילן לעבר המחבלים ופרס את הכוח לקראת ההסתערות. בשלב זה פתחו המחבלים, שבינתיים נערכו היטב בעמדה המוסתרת במכת אש מדויקת וארבעה לוחמים בתוכם אילן המג"ד נפגעו. בשלב זה החלו להתפתח חילופי אש תוך חילוץ הנפגעים לאחור שבמהלכם נפגע החובש שזינק לטפל בפצועים. עתה התעורר גם המרחב האחראי של חזבאללה והחל להטריד את הכוח באש מרגמות לא מדוייקת.
בעמדת הפיקוד במוצב ציפורן התייצבו בינתיים מפקדים רבים ובראשם תא"ל אפי איתם, מפקד האוגדה. למרות שהייתי צעיר מאוד בתפקידי כמח"ט, הכרתי את אפי היטב ממצבים דומים כמפקד יחידת אגוז, ולכן לא הופתעתי מהשקט וקור הרוח שהפגין והשרה סביבו. כאשר קיבלנו את ההודעה על היפגעות המג"ד בשטח, הודעתי לאפי שאני יוצא לשטח עם חוליית הפיקוד וכוח חילוץ נוסף.
הבעיה הראשונה שעמדה בפני הייתה כיצד לגלוש במדרון הקדמי של רכס רמים עד ערוץ הוואדי. בלית ברירה הפעלתי את סוללת הארטילריה בירי פצצות עשן בכדי למסך את השיירה הגולשת במדרון. לשטח הגעתי כאשר פינוי הנפגעים היה בעיצומו. חששתי שהמחבלים ינסו לפגוע בכוח שהיה עמוס באלונקות והוריתי ליואב להתקדם ולחסל את החוליה. התקרבתי לאזור האירוע לטווח ממנו יכולתי לכוון את יואב וללוות את פעולתו. כעבור מספר דקות של חילופי אש וזריקת רימונים דיווח יואב שהחוליה בת שלושת המחבלים חוסלה.
בתום הלחימה נערכנו לשהייה בשטח של מספר שעות. לא רציתי לתת למחבלים הזדמנות לזנב בנו בדרכנו החוצה ולכן תכננתי לנוע חזרה בחסות החשיכה. לא הספקנו לפנות עם כוח החילוץ את גופת אחד החללים ולכן נאלצנו לשאתה עמנו לאזור השהייה שנבחר. נשיאת חבר הרוג שעד לפני זמן קצר דיבר וצחק ולפתע נדם אינה דבר פשוט והדבר ניכר היטב בהתנהגות הלוחמים.
בתוך הכוח המתקדם הבחנתי מרחוק ביואב כשנעל ספורט יחידה מבצבצת מקצה מכנסיו. המבט בעיניו כאשר ניגש אלי לדווח על מצב הכוח, אמר הכול. הדרך בה פיקד יואב על לוחמי הפלוגה הייתה מרשימה ולמרות התחושה הקשה התמלאתי גאווה אדירה. בפעם המי יודע כמה חשבתי בלבי כמה מעט אנשים במדינת ישראל יודעים מה עובר על המפקדים הצעירים הללו, העושים לילות כימים בשירותה ולאיזה הקרבה הם מסוגלים. (מתוך הספר "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמודים 228-232)


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/314/288.html

הלוחם עם הפרוטזה ימונה למח"ט שומרון\ מאת אחיקם משה דוד

יואב ירום איבד את כף רגלו כשעלה על מטען בלבנון ב-1994. הוא הדהים את כולם כששב לסיירת גולני, ומאז מילא שורת תפקידים

יואב ירום, שאיבד את כף רגלו כשעלה על מטען בלבנון והדהים את כולם כשחזר להיות לוחם עם פרוטזה, ימונה בקרוב לתפקיד היוקרתי של מפקד חטיבת שומרון ויקודם לדרגת אלוף משנה. ירום, בן 38, היה קצין צעיר בסיירת גולני באוגוסט 1994. כשחנך צוות חדש של הסיירת, עלה על מוקש בסמוך למוצב כרכום בדרום לבנון ואיבד את כף רגלו. למרות הפציעה הקשה והפרוטזה שהולבשה על רגלו הקטועה, ירום התעקש לחזור לסיירת. מח"ט גולני דאז משה קפלינסקי לא האמין שזה אפשרי וניסה להיפטר מהקצין "הנודניק" שלא זז מדלת לשכתו במחנה שרגא ליד נהריה. "תעשה בוחן בר-אור, כולל ריצת 2,000 מטר בשבע דקות, ונדבר", אמר קפלינסקי, שנדהם לראות לאחר כמה חודשים שהקצין עשה את הבלתי ייאמן.
בין תפקידיו בעבר: סגן מפקד סיירת אגוז
ירום חזר לסיירת. תחילה היה קצין אמצעי לחימה, ואחר כך מפקד צוות, מ"פ בגדוד 51 ומ"פ עורב גולני. בתפקידו זה נפצע שוב, הפעם משני כדורים שנורו לבטנו בכפר טובאס במהלך האינתיפאדה השנייה. לאחר מכן היה סגן מפקד סיירת אגוז ופיקד על גדוד הסיור של גולני במלחמת לבנון השנייה. והכל, כאמור, עם פרוטזה. בתפקידו האחרון היה מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי של צה"ל. לאחרונה, במסגרת סבב מינויי מפקדי חטיבות באוגדת יהודה ושומרון, התבשר כי יוזנק לתפקיד הרגיש של מפקד חטיבת שומרון ויחליף בתפקיד בעוד כמה חודשים את נמרוד אלוני. עוד נקבע כי סא"ל אבי בלוט, כיום מפקד יחידה מובחרת, ימונה למפקד חטיבת יהודה (חברון). בלוט נפצע במהלך מבצע "עופרת יצוקה" כאשר שימש מפקד גדוד 101 של הצנחנים, אך שב לפקד על הגדוד כבר לאחר כמה שבועות. למפקד חטיבת בנימין ימונה סא"ל יוסי פינטו, לשעבר מפקד גדוד דוכיפת של חטיבת כפיר וכיום קצין אג"מ באוגדת מילואים מובחרת. במסגרת סבב המינויים, הוחלט גם כי סא"ל סיגל תדהר, המכהנת כראש ענף הסברה בפיקוד העורף, תמונה לתפקיד ראש מחלקת אוכלוסייה ותקודם לדרגת אלוף משנה. ("מעריב", 08.12.2011 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #67  
ישן 09-04-2014, 09:59
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
עוד כתבות על אל"מ יואב יואב ירום מח"ט שומרון היוצא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.802295

המ"פ שנפצע אתמול בכפר טובאס איבד רגל בלבנון\ מאת עמוס הראל
עבור רב-סרן יואב ירום, מפקד פלוגת הנ"ט של חטיבת גולני שנפצע אתמול במבצע בכפר טובאס, לא תהיה תקופת התאוששות וההחלמה בבית החולים ניסיון חדש. למעשה, פציעתו של ירום אתמול משני קליעים בבטן, פחות חמורה מזו שספג לפני כשמונה שנים בלבנון. ירום, בן 28 מחיפה, היה אז קצין טרי. הוא עמד לקבל לפיקודו צוות בסיירת גולני ויצא עם מפקד ותיק יותר למארב בסמוך למוצב כרכום בגזרה המערבית. הוא נפצע בהתפוצצות מוקש ורגלו נקטעה.
ירום התעקש לחזור ולשרת בגולני ומילא כמה תפקידים בסיירת, בהם קצין אמצעי הלחימה של היחידה. מאוחר יותר, לאחר שהוכיח למפקדיו כי הוא מסוגל לעמוד במעמסה הפיזית של התפקיד, חזר לשירות כמפקד בחטיבה.
מאז שנפצע בלבנון, הרשה לעצמו ירום רק הנחה אחת: נעל התעמלות לפרוטזה ברגל שנקטעה. בתיקו הוא נושא תמיד פרוטזה נוספת. לפני כחודש, בעת מבצע ללכידת מבוקשים בכפר תופח, ממערב לחברון, הוזעקו פלוגת הנ"ט וסיירת גולני לבית שבו אותר מבוקש. שתי היחידות התחרו ביניהן על קבלתה משימה ופלוגת הנ"ט, עם מפקדה קטוע הרגל, הגיעה לבית ראשונה, לפני הסיירת. חייליו של ירום הם שעצרו בסופו של דבר את המבוקש, פעיל הפתח לואי קפישה.
אתמול, במהלך מבצע לאיתור מבוקשים בטובאס, נפצע קל מפקד צוות בפלוגה של ירום, מאש שנורתה מכיוון בית-ספר. ירום מיהר לחלצו. הוא השאיר את חייליו מעט מאחור, כדי שלא לסכנם, וניגש אל הקצין הפצוע. אז נורה צרור גם לעברו. שני קליעים חדרו את אפוד המגן שלו ופגעו בבטנו. הוא פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. הפצוע השני, אף הוא קל, הועבר לבית החולים פוריה בטבריה. ("הארץ", 14.06.2002)

http://www.idf.il/1133-15972-he/Dover.aspx

אל"ם יואב ירום מונה למפקד חטיבת השומרון\ מאת פלורית שויחט
אל"ם ירום מחליף בתפקידו את אל"ם נמרוד אלוני אשר יצא ללימודים בארה"ב. אל"ם אלוני אמר בטקס החילופים כי "מח"ט שומרון לעולם לא הולך לישון עד שלא נגמר שעון הפח"ע"

אחרי כשנתיים של פיקוד על אחת הגזרות המורכבות בכלל ובאזור יהודה ושומרון בפרט, נפרד היום (חמישי) אל"ם נמרוד אלוני מחטיבה מרחבית שומרון. יורשו בתפקיד הוא אל"ם יואב ירום, שמונה לתפקיד מפקד החטיבה, בטקס חגיגי במפקדת הבסיס חורון. הטקס נערך במעמד מפקד הפיקוד, האלוף ניצן אלון, ראשי ההתיישבות ונציגי גופי הביטחון הגיזרתיים ובכירים נוספים. אל"ם אלוני ייצא לתקופת לימודים אקדמאים בארצות הברית.

"להיות מח"ט שומרון זה לעולם לא ללכת לישון עד שלא נגמר שעון הפח"ע. זה להיות במבצע בעוורתא ולמחרת לחגוג עם זוג שנישא בקבר יוסף", סיפר מפקד החטיבה היוצא, אל"ם אלוני, אודות מורכבות התפקיד והאחריות הכבדה בה נושא המח"ט בגזרה כה רגישה. "בשום שלב לא הרגשתי בודד, האלופים מזרחי ואלון ומפקד האוגדה מרדכי הרגיעו, ודרשו ממני רק דבר אחד: לתחקר ביושר בכדי ללמוד את הלקחים".

למרות שהיחסים עם ההתיישבות ועם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בתקופתו של אלוני היו טובים, והשתפר מדד הפח"ע, פיגוע רצחני במרץ אשתקד של בני משפחת פוגל עודנו מעיב על המח"ט היוצא. "נכשלתי באיתמר ובכישלוני נרצחו באכזריות בני משפחת פוגל, אין מילים לתאר את העצב והתסכול שחשתי בליל השבת", הדגיש, "יזמנו מבצע שכמותו לא היה אחרי פיגוע כזה, החלטנו לא להשאיר אבן הפוכה בכפר עוורתא. ראיתי בעיניי הלוחמים שאינם צריכים שיחות מוטיבציה”.

"בדרכך המקצועית מימשת את משימת ההגנה בחטמ"ר שומרון", נפרד מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תא"ל חגי מרדכי מהמח”ט היוצא, "הצלחת לרתום אזרחים וכוחות הביטחון לערבות הדדית, תוך אמון וההערכה רבה. אני מודה לך על תקופת פיקוד משמעותית ואיכותית”.

המח"ט הנכנס, אל"ם ירום, הודה על האמון בו גילו המפקדים. “אני נרגש לקבל את הפיקוד על חטיבת שומרון, אעשה כמיטב יכולתי בכדי לעמוד במשימה", הבטיח אל"ם ירום. “יש לך את הניסיון והמקצועיות בכדי להוביל את החטיבה בבטחה", ציין המאו"ג. "החומר פה לרשותך אבל הרוח היא שלך. תוביל את זה בהצלחה ובעוז. החטיבה, החיילים והמפקדים, גם מעלייך, איתך", בירך אותו מפקד פיקוד המרכז, האלוף ניצן אלון.

אל"ם יואב ירום שימש בתפקידו האחרון כמפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי. אל"ם ירום הביע נחישות יוצאת דופן כבר כקצין צעיר בסיירת גולני, שם החל את דרכו. במהלך חניכת צוות של היחידה בלבנון הוא עלה על מוקש, ואיבד את כף רגלו. למרות האתגר, הוא עשה את הבלתי ייאמן וחזר כלוחם מן המניין לסיירת. בהמשך שימש כמ"פ בגדוד 51 ומ"פ עורב גולני. בזמן האינתיפאדה השנייה ניפצע מירי על בטנו. גם אז הוא שב לחטיבת גולני, ושימש כסגן מפקד יחידת אגוז וכמפקד הגדס"ר בזמן לבנון השנייה. ("אתר צה"ל", 17.05.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 09-04-2014, 11:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם אל"מ אביאם סלע, איש חיל האוויר לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3435603,00.html

הנץ ממאלט\ יואב לימור

בבית של אביאם סלע, איש חיל האוויר לשעבר, שוכב כתב אישום על ריגול חמור שהגישה נגדו ממשלת ארה"ב, בעקבות מעורבותו בהפעלת ג'ונתן פולארד. אבל יואב לימור יצא איתו לדרינק כדי לדבר על משהו הרבה יותר מעניין ששוכב אצלו בבית: 120 סוגים שונים של וויסקי סינגל מאלט

אביאם סלע הוא אחד מאספני הסינגל מאלט הגדולים בארץ. הוא גם טייס קרב לשעבר ומפעיל מרגלים בדימוס, אבל 120 סוגים של סינגל מאלטים - לא כמה של אותו יצרן רק משנים אחרות, אלא של 120 יצרנים שונים - הם כל הסיבות שצריך כדי לשבת איתו לשיחה. זה שאפשר לתת לה את הכותרת "ג'וני פולארד", זה רק הבונוס. נפגשנו במילי'ס ברמת החייל. שבועיים לקח לנו לתאם, וגם זה קרה רק אחרי שעברתי תחקיר ממושך בטלפון, כולל מה בדיוק אני רוצה, תאריך לידה מדויק, גובה וסוג דאודורנט. אין מה לומר, האיש מקצוען. ואפשר להבין אותו: אם נגדכם היה תלוי ועומד כתב אישום באמריקה על ריגול, כנראה שגם אתם הייתם נזהרים מעיתונאים. סלע הגיע לפני, והיה עסוק במשלוח אס.אם.אסים. לפניו היתה כוסית של קליינליש, סינגל מאלט סקוטי משובח בהחלט. גם אני הזמנתי אחת. הוא ביקש להשלים את התחקיר, אבל עוד לפני שעניתי התחיל לדבר. זה קרה ברבע לעשר. אחרי כמעט שלוש שעות הוא קיבל אס.אם.אס מאשתו. "חצות וחצי", היא כתבה. קמנו. "תשמור עלי", הוא סיכם את המונולוג הממושך.
פעם טייס
סלע עלה לכותרות באמצע שנות ה־80. הרוב המוחלט של הישראלים, ובוודאי האמריקאים, לא שמע עליו לפני מה שנקרא "פרשת פולארד". מי שכן שמע ידע שמדובר בטייס קרב מוצלח (מאוד) ואדם מבריק (כך סיפרו), שפיקד אז על בסיס רמון בנגב. ההיסטוריה שלו בחיל האוויר דומה לזאת של בני דורו: קרבות בהתשה וביום הכיפורים, הפלת מטוסי אויב. שניים כאלה רשומים על שמו. הראשון היה מיג רוסי שהוא הפיל בתעלה. "זאת היתה הפעם הראשונה בעולם שמישהו הפיל מיג בתותחים של הפאנטום", הוא מספר. "עד אז לא יריתי אף פעם בתותחים, והרבה שנים הודיתי לטייס ההוא, שהיה מאוד סבלני ונתן לי להתאמן עד שהצלחתי להפיל אותו". אחרי מלחמת 73' החליף סלע את איתן בן־אליהו כמפקד טייסת 201 המיתולוגית. שם גם התיידד עם אחד דן חלוץ, שהיה סגנו. במלחמה האחרונה הם דיברו כמעט מדי יום: סלע היה האיש שאיתו חלוץ התייעץ (ועדיין מתייעץ) ברגעי משבר, למשל בפרשת מכירת המניות. הרמטכ"ל התקשר באחת בלילה, סלע אמר לו שיחזור אליו עוד חמש דקות, כי הוא הולך להתקלח כדי להיות צלול. הם דיברו במשך שעה. סלע סיכם בשני משפטים: תספר את כל האמת ואל תעגל אף פרט, הוא יעץ לחלוץ. אחר כך הוסיף ש"לדעתי אין כאן סיפור". בחלק הראשון הוא צדק. אם חלוץ לא היה מספר הכל, ועם הזמן היו צצים פרטים נוספים, זה היה קטלני מבחינתו. בחלק השני הוא טעה לגמרי. הפרשה היתה קטלנית, וסימנה לרמטכ"ל את תחילת הסוף. מתברר שגם יכולת החיזוי של סלע מוגבלת. היום הם עדיין קשורים וקרובים. סלע הוא הסניור, שרואה בחלוץ הרבה מעצמו. "איש נדיר שהקריירה שלו נגמרה לפני הזמן", הוא מגדיר את מי שהיה סגנו. אבל איכשהו נוצר הרושם שהוא מדבר על עצמו. גם אצלו היתה קריירה מבטיחה. אחרי יום כיפור הוא התחיל להכין את חיל האוויר לפעם הבאה שניאלץ להתמודד עם טילי קרקע־אוויר, וב־82' פיקד על מבצע השמדת סוללות הטק"א הסוריות כראש מחלקת המבצעים של החיל. בין לבין הוא הספיק לפקד על טייסת (פאנטומים), ולהשתתף (כטייס אף־15) במבצע "אופרה" לתקיפת הכור בעיראק. סלע תכנן את המבצע ודאג בו ל"עליונות אווירית", שהתמצתה בעיקר בטיסה בשמי בגדד. וגם אצלו הקריירה נגמרה לפני הזמן. הוא היה מאלה שסומנו כבעלי פוטנציאל לפקד על חיל האוויר, אבל אז נחשפה מעורבותו בהפעלת המרגל ג'ונתן פולארד. זה לא קרה מיד: בהתחלה היה נדמה שהכל בסדר. פולארד לא דיבר ולא שיתף פעולה עם חוקריו, שידעו על אחרים אבל לא על האלוף־משנה מחיל האוויר שהגיע מדי פעם לוושינגטון כדי לקבל עוד מידע שליקט פולארד במודיעין של הצי - לעיתים רק כדי לרצות את המפעיל־טייס הנערץ עליו. כדי להיות בטוחים הוחלט שסלע לא ייצא בינתיים מהארץ, אבל חוץ מזה נראה היה שהאמריקאים לא בכיוון שלו. הם עלו על רפי איתן ועל יוסי יגור, ואפילו על אירית ארב שבביתה הופעל פולארד, אבל לא על מפקד בסיס רמון. עד שמישהו בוושינגטון סיפר על סלע כדי להציל את עורו. האמריקאים השתוללו, דרשו לתחקר אותו כמו שעשו לאחרים. ישראל סירבה, ולכן הוא היחיד מבין המעורבים בפרשה שלא נהנה היום מחסינות. במילים פשוטות: יש לו בבית כתב אישום בן שלושה סעיפים על ריגול חמור, והוא לא יכול להיכנס לאמריקה. אפילו לא להתקרב. בחודש שעבר סיים בנו האמצעי קורס ניהול בתי מלון של שנתיים בהוואי; סלע ואשתו לא הגיעו כדי להיות עם הילד. ולמרות זאת, יש לו מזל. אם היו תופסים אותו בזמן ההפעלה באמריקה, כנראה שהוא היה רואה היום את העולם דרך צוהר. אני שואל את סלע אם הוא כועס על מישהו. הוא אומר שלא, עבר מספיק זמן, ובכלל - החיים חייכו אליו מאז. כן, התקופה הראשונה היתה קשה. אחרי בסיס רמון מונה לפקד על תל נוף, כבר התחיל בתפקיד ועמד לקבל קידום לתת־אלוף, ואז האמריקאים גילו ודרשו מישראל לבטל את המינוי ואת הקידום. המשבר נפתר אחרי כמה שבועות, כשסלע עצמו התפטר. הוא עוד הספיק לשרת קצת כמדריך במכללה לביטחון לאומי ולהשלים את הדוקטורט שלו במחשבים (שאותו עשה פעמיים: פעם ראשונה בארה"ב, שנקטעה עם חשיפת פולארד, פעם שנייה בתל אביב - באותו נושא אבל מהתחלה), לפני שיצא לאזרחות. ומאז הכל דבש. סלע אוהב לדבר. על העבודה שלו (הוא הבעלים והמנכ"ל של חברת סיב"ם, שנמכרה למטריקס, עם חוזי ייעוץ שמנים לחצי מהמשק והכנסות בהתאם), על החברים שלו (כולם, באמת, בעיקר טייסים אבל גם מועדון ראשי הממשלות ושרי הביטחון), ובעיקר על התחביבים שלו. קודם כל גינון, בבית השני שלו במושב בעמק חפר (הראשון הוא ברמת השרון), שם הוא מגדל בעצמו יותר מ־50 סוגים שונים של עצי פרי ו־4,000 מיני פרחים; אחר כך על הכינור שהוא מנגן בו כבר חמש שנים, עם מורה פרטי ואימונים בלילות ("הברחתי את כל השכנים"); ובעיקר על וויסקי, הסיבה שלשמה התכנסנו כאן מלכתחילה.
מניאק כמוני
שנים הוא שנא אלכוהול. בטייסת כולם היו שותים, והוא לא. ואם כן, תמיד הרגיש חרא. הוא אומר שניסה הכל וכבר הפנים שהוא הדפוק - עד שבאה לו ההארה. הוא אפילו לא זוכר מי נתן לו לשתות את הסינגל מאלט הראשון שלו, אבל הוא כן זוכר שזה היה גלנמורנג'י. בפעם הראשונה הוא שתה בלי להרגיש שהבטן מתהפכת לו, וכמי שמגדיר את עצמו "כפייתי", יצא מיד לחקור וללמוד. להלן הממצאים: יש לו בבית כל ספר משמעותי שיצא על סינגל מאלטים, הוא מנוי בכל פורום רלוונטי ומצ'וטט בכל אתר שרק נוגע בעניין. למשל maltmaniacs.org, אתר שהקים משוגע לעניין כמוהו, אבל אחד שלקח את זה טיפה יותר רחוק. "לפני משהו כמו חמש שנים הוא החליט לאגד את כל המשוגעים־לדבר, והיום הוא האיש הכי חשוב בתחום", מספר סלע. "הוא מקבל בקבוקים מהמזקקות, מפרק אותם לבקבוקונים שאין עליהם את שם הוויסקי אלא רק מספר, ושולח לכל המשוגעים, כמוני. אנחנו טועמים, מדרגים ומחזירים לו. על פי השיפוט שלנו נקבע דירוג הוויסקי העולמי". חוץ מזה, סלע קונה. קונה הרבה. לא בקבוקים יקרים, כי לתפיסתו זה טירוף להוציא יותר מ־100 דולר על בקבוק - מה גם שלטענתו המוח שלו מתקדם יותר מהלשון, והוא יודע על ההבדלים בין הסוגים השונים יותר ממה שהוא מרגיש אותם - אבל בהחלט קונה בכפייתיות. הוא גם מבקש ומקבל בקבוקים מכל מי שנוסע לחו"ל, כמו כולנו. כן, מתברר שגם העשירים לא קונים בארץ "כי המכס מטורף והמחירים בשמים". האוסף הביתי שלו, כאמור, כולל 120 סינגלים שונים. רובם כמובן סקוטים, וגם אירים, אבל מתברר שיש גם צרפתים וגרמנים ואוסטרים, ואפילו יפנים. הקטע הזה של האספנות, ושל הידענות, מטריף אותו יותר מהשתייה עצמה. בכלל, הוא לא שתיין ענק; סלע יודע יותר ממה שהוא טועם. את הברמן במילי'ס הוא מתקיל בשנות ייצור, אבל מסיים את הערב עם שתי כוסיות בלבד (השנייה היא של ארלבג, סינגל מאלט סקוטי מעושן למדי). בבית הוא שותה מקסימום כוסית או שתיים בערב, לפעמים גם זה לא. אחרי שיחה ארוכה אפשר רק לתהות איך הוא מצליח להיות כל כך עמוק בפנים בלי להפוך לאלכוהוליסט. ולקנא בו. במחשבה שנייה, אולי זה גם מה שאפשר לו להפעיל מרגל בלי להתמכר, ולעזוב את הצבא בלי להצטער. בעצם, כשחושבים על זה - ובדרך הביתה חשבתי קצת, למרות הוויסקי - הוא כן מכור. לא למשקה: לידע. אנחנו, פשוטי העם, שותים סינגל מאלט ונהנים ומה אכפת לנו ממחר בבוקר. אצל סלע, האיש שמקטלג את עצמו ככפייתי, ידע זה כוח. הנה, ממנו למדתי שבתחילת העשור הבא יעלה הביקוש העולמי לסינגל מאלט על ההיצע. הוויסקי כבר יוצר ובוקבק, ועקומת הביקוש העולמית מלמדת שלא יהיה מספיק לכל מי שירצה לקנות ולשתות. מי ירוויח מזה? היפנים, שכבר הרבה שנים מייצרים בשקט סינגל מאלט ומחכים לרגע שבו יהיה מחסור והם יפרצו החוצה ויכו את כולם; ואנשים מסוגו של סלע, שקונים עכשיו חביות ומחכים לעשות קופה. אבל הוא עצמו לא מעורב בבוננזה האלכוהולית הזאת. את הכסף הוא לא צריך, תאמינו לו. רק את ההנאה - ואת הכבוד. סלע הוא נשיא הכבוד של עמותת הוויסקי הישראלית, והוא אומר שזה הרבה יותר חשוב לו מלהיות טייס או דוקטור למחשבים. נשמע לכם הזוי? לא כשזה בא ממישהו שעשה אלפי שעות על מטוסי קרב, אבל לא מחזיק ברישיון טיס אזרחי, וכן מחזיק ברישיון צלילה ונהיגה על משאית. למה? ככה. סלע נהנה להיות דווקאי, וממילא אין סיבה שהוא ידפוק חשבון למישהו. הוא חי טוב, את המחיר הוא כבר שילם, ועכשיו נשאר לו רק ליהנות. בגלל זה הוא מממן עכשיו הוצאת ספר על ויסקי, שיהיה מין מענה לאלבומי היין למיניהם וייתן את התשובות לכל הקושיות כמו איך וממה מייצרים, והאם זה כשר. למרות הידענות, אגב, הוא לא כותב בעצמו, "כי יש מומחים גדולים יותר". התפקיד שלו, במילים שלו, זה להיות "שוטה ושותה".
זקוף כמו מגבת
בבוקר שאחרי הוא שלח לי אס.אם.אס. זה קרה אחרי שהצלם ביקר אצלו בבית כדי להנציח את האוסף. הוא דיווח שבוצע, שהוא עמד בחלקו בהסכם. זה לא מפתיע בהיותו יקה, שאבא שלו היה מגהץ את המגבות ומסדר אותן כמו חיילים בארון. אה, ותסמכו עליו שעכשיו הוא יעשה חקירה היסטרית ויפעיל כל אדם אפשרי כדי לגלות מאיפה עלינו על הקטע המוכמן הזה. אחרי שמקורותינו עלו על סיפור המגבות (אל תדאג, סלע, שתי כוסיות קליינליש והם שופכים הכל), הכל נראה הגיוני - חוץ מפולארד, שהיה סוג של תקלה בדרך. על התקלה הזאת הוא לא מוכן לדבר לציטוט, מחשש שהאמריקאים־שלא־שוכחים־כלום־אף־פעם יחזרו לרדוף אותו, אבל גם בלעדיה יש לנו סיכום חיובי: אביאם סלע התראיין באופן נדיר, שזה שיחוק בקטנה, וגילה לנו את מה שלא יכול לקרות בסרטים אבל מתברר שקיים במציאות: המרגל יכול לחזור מהכפור. ועוד עם כוסית של סינגל מאלט ביד. ("ynet", פורסם בתאריך 09.08.2007)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #69  
ישן 10-04-2014, 16:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון עם מפקד גדוד 51 של גולני, סא"ל ברק חירם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=6145

"חיזבאללה מסוגל לחמם את הגזרה, אנו מוכנים לכל תרחיש"\ מאת אור הלר

מג"ד גדוד 51 מכיר את הגזרה הצפונית היטב, אחרי פציעה קשה במלחמת לבנון השנייה, הוא חזר לפקד על הלוחמים ומכין אותם ליום פקודה, לכשיגיע

"חיזבאללה מסוגל לחמם את הגזרה, אנו מוכנים לכל תרחיש" שני הדברים הבאים קרו כמעט בתזמון מקביל: לראשונה מזה שנים חיזבאללה פוצץ מטעני חבלה על סיורים של צה"ל בגזרה הצפונית, הדבר השני הוא שמפקד גדוד 51 של גולני, סא"ל ברק חירם, ביקש ממפקד חטיבת גולני אל"מ יניב עשור להישאר עם הגדוד שלו לקו הקרוב בגבול לבנון ולא לעבור לפיקוד על בסיס האימונים החטיבתי.

סא"ל חירם מכיר טוב את לבנון, טוב מאוד. הוא נולד בחיפה, התגייס לסיירת אגוז של חטיבת גולני ב-1997, והתקדם ביחידה עד לפיקוד על בית ספר ללוחמת גרילה של אגוז המכשיר את הלוחמים ללוחמת הסבך מול חיזבאללה שאליה הם נדרשים בלבנון. אחרי ששימש סגן מפקד גדוד 12 בגולני בהחליפו את רב סרן אלירז פרץ ז"ל שנהרג בעזה, הלך למכללה לפיקוד ומטה ולפני שנה ועשרה חודשים קיבל את הפיקוד על גדוד 51. בעוד חודשיים הוא אמור להזדכות על הגדוד ולעבור לפקד על בסיס האימונים החטיבתי, הבא"ח של חטיבת גולני, אלא שבמקום זאת "ביקשתי מהמח"ט להישאר בתפקיד. גדוד זה גדוד. אין ולא יהיה כמו העבודה הצמודה עם האנשים זה משהו שאתה נקשר אליו בכל נימי נפשך. לא דומה יחידה אינטימית כמו גדוד לבסיס הכשרת טירונות. אינטימיות זה רק בגדוד יש. אתה בתרג"ד צמוד עם האנשים. אוכל איתם נרטב איתם מסתער איתם, קר לך איתם וחם לך איתם".

בקיץ 2006 פיקד חירם על פלגת לוחמים ביחידת אגוז כשהחלה המלחמה. הוא נפצע בראשו ובעינו מרסיס בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה בקרב בכפר חדתא, אבל התעקש לחזור ליחידה ברגע שפציעתו איפשרה לו. חירם איבד את אחת משתי עיניו בקרב, וזכה בצל"ש על תפקודו בקרב עם החיזבאללה, לאחר שנשאר כל היום עד הלילה עם חייליו בשטח ועם פציעתו הקשה בראש. הוא טיפל בעצמו וסירב להתפנות לישראל כדי לא לחשוף את חיילי הכוח שלו. "רס"ן ברק חירם על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, דוגמא אישית, ומקצועיות", נאמר בנימוקי הצל"ש. עין מזכוכית הושתלה בראשו, אבל היא לא מפריעה לחירם לפקד על התרגיל הגדודי של גדוד 51 בגולני, ובראש מאות לוחמים הוא הלך בחודשיים האחרונים עשרות קילומטרים בגליל ובגולן.


כאשר המודיעין הישראלי צריך לספק לקברניטים הערכה מהירה האם חיזבאללה סיים את תקופת ההבלגה שלו במסגרתה השאיר את גבול ישראל לבנון שקט בסך הכל מאז תום מלחמת לבנון השנייה, התחושה בתרגיל של גדוד 51 בגולני היא שהסיבוב השלישי הוא רק שאלה של זמן. ההבנה היא שחטיבת גולני עם נגמ"שי המרכבה המהירים שלה, נגמ"שי הנמר, תידרש לפעולה מאד מהירה ועמוקה של תמרון בלבנון, לכן בתרגיל נוסעים הנמרי"ם במהירות של 40 קמ"ש.

"אנחנו כבר חודשיים בתוך האימון", מספר סא"ל חירם לישראל דיפנס, "זה היה אימון ארוך, אימון מלא. היינו בקו בעזה לפני כן במשך חצי שנה בגזרת כיסופים. היה קו מצויין מבחינת בניית הכשירויות של הגדוד ומבחינת התפקוד המבצעי של הגדוד. חצי שנה בט"ש ולסיים אותו עם כשירות יותר גדולה למלחמה אז אפשר להגדיר את הקו כקו טוב".
חצי שנה בעזה

איך שומרים על כשירות למלחמה כוללת בתוך משימה של קו בעזה בימים שבהם הקו היה יחסית רגוע. איך עושים את זה?
"הרבה אימונים תוך כדי הקו עצמו והקפדה על נורמות מבצעיות שלפעמים לא חייבים לשמר אותן בשביל הקו בבט"ש, אבל צריך אותן לכשירות. למרות שאפשר להגיע לכל מקום בגזרה עם רכב אז להגיע לכל מקום ברגל. זה גם קשור לכושר וגם לשמירה על כשירות של כוח רגלי להגיע לכל מקום ברגל".
איך סיכמתם בגדוד קו של חצי שנה בעזה?
"מה שהיה לנו בקו זה אירוע מציאת המנהרה של עין השלושה וכמה מטענים שהיו על הגדר. המנהרה נמצאה בגזרת הגדוד באמצעות חלק מפעילות האוגדה למציאת מנהרות. הגדוד אבטח את החישוף וגם את הפעולות להשמדתה. אחד הדברים ששמים עליהם דגש חזק זה על עבודת השת"פ, הפעלה של כוחות משולבים, חי"ר תצפיות הנדסה כדי למצות את כל יכולות היבשה והאוויר. היה שם שילוב של כלל הכוחות בגזרה".
אתה פיקדת על אירוע פיצוץ מנהרת החמאס שבו נפצע קשה סגן אחייה קליין מיחידת המנהרות סמו"ר של הנדסה קרבית, איזה מסקנות יש לך משם?
"הייתי שם בשטח שאירע הפיצוץ. קרוב מאוד. אני פיקדתי על המבצע בשטח. במקביל למשימה והשמדת המנהרה עסקנו בפינוי הפצועים. זה היה מבצע מוצלח ואני גאה בו מאד. הגדוד עמד במשימה שלו, ופגע בחמושים נוספים שהיו במרחב. הפינוי של הפצועים היה מהיר וטוב. אני שמח שהפצועים לא ערערו אף אחד בהחלטה להמשיך את המבצע".
מה עבר לך בראש שראית את המנהרה הזו?
"הערכנו את הגודל שלה לפני זה אבל זה מעורר הערכה לנחישות שלהם. זה עזר לי להסביר ללוחמים מול מה אנחנו עומדים. האתגר שלנו עכשיו הם אימונים קשים ואת התוצאות אנחנו נראה במבצע הבא. כל אירוע מבצעי עוזר לך לגבש לדמיין לנסות לתאר איך ייראה המפגש הבא ושדה הקרב ולפי זה אתה בונה את האירועים ומכין את הכשירות של הכוחות. בעזה כל פעילות מבצעית לוקחים במלוא הרצינות ומוסיפים עוד משקל ועוד תנועה כדי לתרגל את היכולות. היינו בקו בעזה עם הנמ"רים ועם האמצעי לחימה שאנחנו אמורים להיות איתו במלחמה".
והנה רק עזבתם את הקו של החצי שנה בעזה והיא שוב מתחממת
"אחרי חצי שנה שבה אתה חותם על גזרה ומתחייב להגן על התושבים שלה אתה מרגיש קצת קשה לעזוב. המחויבות לא עוזבת אותך כשאתה עולה על האוטובוסים. אתה נקשר לאנשים ולזירה ולנופים".
אימון חורף בגולן יכול להיות דבר מורכב
"זה תמיד מורכב להתאמן בחורף. בתור חי"רניקים יש לזה קשיים שאין אותם באימוני קיץ. גם קשיים פיזיים של קור של גשם קשיים של עבירות ושל בוץ ושל ראות. קשיים לוגיסטיים כדי לאפשר לכוחות אימון רציף. יש עוד הרבה מאד אמצעי לחימה שנכנסו בשנים האחרונות וזו הזדמנות מצוינת לתרגל אותו, כמו נמ"רים ומערכות שו"ב, כמו הצי"ד".
היה וויכוח באשר לצי"ד האם לא משליכים על דרג טקטי כמו מג"ד יותר מדי אינפורמציה, מה שיכול להכביד עליו בתנועה
"הצי"ד מאד ידידותי למשתמש. כשאתה מתאמן עם זה גם בבט"ש וגם באימונים אתה לומד לסנן מהר את מה שלא רלוונטי. בחיים היום יומיים יש הרבה יותר מסיחי דעת מאשר הצי"ד. שני אייקונים זה לא מה שיהרוג אותנו. למרות שאני מגולני ואני יותר מאמין בבשר ובפלדה המערכת היא טובה. גם בתרגילים הפלוגתיים וגם בקו התעקשנו להשתמש בצי"ד, וגם בתרג"ד. אנחנו מתרחשים גם עבודה עם הצי"ד וגם בלי כדי שלא לזנוח את היכולות הישנות. ומשתמשים בצי"ד כמכפיל כוח. הכשירויות שלי כגדוד חי"ר הן לדעת לעשות הכל גם ברגל ועל גבי הנמ"רים על כל קילומטר נמ"ר אתה משלם בעשרה קילומטר ברגל. מה בגלל שיש שו"ב נפסיק ללמוד לנווט?"
אימון בגולן אתה רואה את מלחמת האזרחים בסוריה?
"אנחנו שומעים מדי פעם בגבול רמת הגולן הפגזות של הצבא הסורי על המורדים. החבר'ה מבינים טוב מאד את המציאות שהם חיים בה וכולם מבינים לאן זה הולך".
בקרוב אתם עולים לקו לבנון כאשר לפני מספר ימים התפוצץ מטען חבלה בידי חיזבאללה בהר דב
"אני לא צריך את המטען הזה כדי לדעת שחיזבאללה הוא אויב ושאנחנו באים לקו מול אויב שיכול להסלים את הגזרה. הכוחות שלנו צריכים להיות בערנות מתמדת ובכוננות מתמדת במצב של הסלמה. במלחמת לבנון השנייה הייתי מפקד פלגה באגוז. לקחתי מקיץ 2006 שצריך להתאמן קשה כדי שזה ייתן פירות בחירום. אם אנחנו נמשיך להקפיד על אימונים קשים, על כשירות הכוחות, ועל כשירות הציוד, אז אני חושב שזה ייראה מאוד חד וברור. לא יהיה מקום לפרשנויות. סיימתי את 2006 בתחושת מוכנות ושביצענו את המשימות שלנו ומעבר להן. אנחנו נשמיד את האויב ונבצע את המשימות שנקבל. והרמות הממונות צריכות להגדיר מה זה ניצחון ומה הם ההישגים". ("ישראל דיפנס", פורסם בתאריך 10.04.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #70  
ישן 13-04-2014, 10:05
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
כתבה על אל"מ יואב ירום ב"ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 11.04.2014
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 6)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 6)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 7)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 7)

("מח''ט בערימת שחת" מאת אריאלה רינגל הופמן, "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת, 11.04.2014, עמודים 6-7)

קטעים מכתבה נוספת שבה מוזכר ירום:

...14 לוחמי גולני נהרגו בדרום לבנון בקדנציה שלו, האחרונים שבהם אייל גואטה ודורון הירשקוביץ לפני שלושה שבועות, בהיתקלות ליד כפר שקרא. זה היה מבצע שהתגלגל במשך כמעט חודשיים, נוהל הקרב לקראתו היה מסודר, אך למרות נתוני הפתיחה המעולים, הכוח מגדוד 'הבוקעים הראשון' הופתע במקום להפתיע. בציבור התעוררו תהיות, איך זה קרה. 'התקשר אלי קצין בכיר ביותר בצה"ל ואמר לי שהעסק מריח רע. עניתי לו שבהחלט יש מקום לעורר שאלות קשות, אבל גם התשובות לא פשוטות. כדי לבחון את המקרה חייבים להכיר היטב את פרטיו ולא כמוהו למהר לחרוץ דין'. הזירה שבה נוצר המגע היה מבצר צלבני חרב, קלעת דובאי, הנמצא בערוץ הסלוקי. הצוות מגולני שיצא למשימה נועד לארוב לחוליית מניחי מטענים, שהמבנה שימש לה ביום בסיס להתארגנות. חיילי הכוח נכנסו למבצר בתום פעילות לילה, קצת אחריהם הגיעו לאותה אכסניה אנשי החיזבאללה שהיו בדרכם לפיגוע בעומק, 'משהו כמו אירוע תל קבעה שבו היו לפלוגת הקשר שלנו שלושה הרוגים ממטען שהופעל משני ק"מ בשלט רחוק. מדובר בחוליה מאוד איכותית', אומר אייזנקוט. אלה לא ידעו על נוכחותם של אלה. בעוד לוחמי גולני ספונים בין כותלי המבצר כשיכולת התצפית שלהם מוגבלת (רק בפתחים הוצבו שומרים), זיהו אנשי החיזבאללה שישבו בחצר קולות בוקעים מהמבנה. הם שילשלו רימונים לתוך פיר, וכתוצאה מכך נפצעו המ"מ, סמל המחלקה ואחד החיילים. הסמ"פ התעשת ראשון, צירף אליו ארבעה לוחמים ודלק אחרי לוחמי החיזבאללה הנסוגים. במגע שנוצר נהרגו בחילופי האש איש חיזבאללה ואייל גואטה. בינתיים הצטרפו למרדף המ"פ יואב ירום מכיוון מערב והמג"ד סא"ל אילן אטיאס ממזרח. בעוד הם סוגרים על החוליה מלמעלה למטה והורגים לוחם נוסף של החיזבאללה, נורה צרור קטלני אל חפ"ק המג"ד מתוך שיח מטווח 40 מטר. אטיאס והגשש שלצידו נפצעו, דורון הירשקוביץ שהיה איתם נהרג, את איש החיזבאללה שפגע בהם חיסל המ"פ בהמשך. 'התנהל שם קרב נגד חוליה שנלחמה נואשות על חייה', אומר אייזנקוט. 'למי שלא בקי זה נראה לא מובן איך צה"ל הגדול מתקשה להתמודד עם שלושה אנשי גרילה, אבל בפועל השתתפו בלחימה פחות מעשרים לוחמים שלנו. אני לא מתעלם מהטעויות שנעשו, אבל ביחס למספר הנפגעים, למה בעצם מצפים אלה שממהרים לתקוף אותנו בעיתונות? הם הרי לא באו עם קפצונים. גם שאלת המחיר לא צריכה להיבחן אך ורק בזווית הצרה של האירוע הזה לבדו'...
...לסיכום ההיתקלות בקלעת דובאי הופיע המ"פ, סרן יואב ירום, מול המצלמות. גם בהצלחות הוא אף פעם לא הציב את עצמו במרכז, אלא את הפקודים. 'הקצינים אצלי יודעים להשתמש בתקשורת, הם כבר לא נבהלים ממנה', הוא אומר. ביום עיון שיזם הם עברו סדנה לעבודה מול מצלמה. את מחליפו, אל"מ שמואל זכאי, שעדיין רואה בתקשורת גורם בעייתי, אייזנקוט מתחייב שכבר בתקופת החפיפה ינסה לשנות את יחסו. זכאי חייב תודה לאייזנקוט, שהביא אותו לגולני מ'שקד', וגם ניהל לובי למענו כאשר זכאי, בהיותו מ"מ, נקלע לפשלה שכל אחד אחר היה מודח בעקבותיה. כשאייזנקוט חזר מארצות הברית הוא הדריך בקורס מג"דים וממנו הלך להיות מח"ט גולני. 14 מתוך 21 שנות שירות הוא היה בחטיבה, והפרידה לא קלה לו. 'כששואלים אותי חברים על מה אני בעיקר גאה ואיפה טביעת האצבע שלי בשנתיים שהייתי מח"ט, התשובה שלי היא איכות המ"פים. זאת לא פראזה. מדי פעם אתם בעיתונות נורא מתפעלים כשאתם מגלים עוד כוכב, אני את החבורה המצוינת הזאת חי יום-יום. יש לי חוברת עם תחזית מג"דים לשנת 2006, כדאי לך לזכור את השמות: עמית פישר, דוד זיני, יואב ירום, ארז הדרי, ויש עוד'. ובנוגע לאייזנקוט עצמו, אפשר להמר שבאותו מועד יענוד לכתפיו דרגות אלוף במגמת עלייה. כך לפחות משוכנע דור המח"טים שאכל איתו מאותו מסטינג." (מתוך הכתבה "אייזן פטון" מאת אביחי בקר, "מוסף הארץ", 10.09.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 14-04-2014, 14:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
שאול מופז, רמטכ"ל "מבצע חומת מגן", מתאר את המבצע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://news.walla.co.il/?w=/550/2737694

"הצלחנו לעצור את טרור המתאבדים בישראל"\ מאת אמיר בוחבוט
שאול מופז, רמטכ"ל חומת מגן, שב בראיון מיוחד לוואלה! חדשות לערב הפיגוע במלון פארק שפתח את המבצע. מהפתק מהרל"ש בארוחה עם אלף חיילים, דרך השיחה עם שרון ועד רגעי הקושי
12 שנה חלפו מאז מבצע חומת מגן ששינה את אופן הלחימה בטרור הפלסטיני ושנלמד עד היום בצבאות המערב. המבצע, שהחל ב-29 במרץ 2002, נערך בו-זמנית ב"תנועת מלקחיים" על כל הערים הפלסטיניות בגדה המערבית, למעט יריחו וחברון, ובשלבים מאוחרים יותר כלל גם את המרחב הכפרי. בזמן הלחימה בקיני הטרור הפלסטיני התפוצצו מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים בעורף מדינת ישראל, אך הלחימה המשיכה. 29 חיילי צה"ל נהרגו. למעלה ממאה חיילים נפצעו. על פי הערכות, 497 פלסטינים נהרגו, 1447 פלסטינים נפצעו, מאות מחבלים נעצרו, תשתיות טרור רוסקו ומצבורי אמצעי לחימה רבים אותרו. לקראת ערב ליל הסדר, חוזר רמטכ"ל צה"ל באותם ימים, יו"ר "קדימה" ח"כ שאול מופז, לליל הפיגוע הרצחני במלון פארק, ומספר בראיון מיוחד לוואלה! חדשות על השעות הקריטיות והרגעים שקדמו למבצע. זו הייתה שיחה קצרה במיוחד למרות האסון שפקד את ישראל. הרמטכ"ל מופז, שהיה באותה שעה בארוחץ חג עם אלף חיילים בודדים בתל אביב, שוחח בקו האדום עם ראש הממשלה אריאל שרון. "הוא שאל שאלות קצרות ועניתי תשובות קצרות, שיחה של דקה, לא יותר", נזכר מופז בשיחה הגורלית ההיא.
שרון: מה עושים?
מופז: ככה אי אפשר להמשיך, חייבים לעשות משהו אחר.
שרון: אני מסכים, מה זה אומר?
מופז: לגייס מילואים.
שרון: נו וכבר גייסת? (בהומור, להביע נכונות לצאת למבצע)
מופז: לא, נבוא אליך עם המלצה.
שרון: בסדר, תבואו עם המלצות.
"מהשיחה הזו הבנתי שיש לי גיבוי ומעתה הכול במגרש שלנו, חובת ההוכחה עלינו", אומר מופז, ומוסיף כי "השיחה הבאה של אריק הייתה עם פואד (שר הביטחון דאז, א"ב), וגם הוא הסכים שצריך לצאת למבצע". כמה שעות לפני אותו ערב גורלי, האווירה בערב החג במלון הייתה חגיגית במיוחד. "הייתה תחושה של התרוממות רוח, של שירה, של רצון לחגוג", סיפר השבוע מופז, כשהוא יושב במלון "דיוויד אינטרקונטיננטל" - המקום בו הייתה אורחת הערב עם החיילים - ושיחזר את הרגעים הדרמטיים. "זה ערב משפחתי, אמנם עם הרבה מאוד משתתפים, אבל מרגישים שזאת המשפחה של החיילים הבודדים, וודאי כשהם נפגשים עם הרמטכ"ל". ברגע אחד תחושת השמחה והתרוממות הרוח מתחלפת בעצב.
ראש מטה זרוע היבשה תא"ל חגי מרדכי, שהיה ראש לשכתך מגיש לשולחן פתק מקופל בו פרטי הפיגוע במלון 'פארק'. מה עובר עלייך באותם רגעים?
"תראה, רמטכ"ל מקבל הרבה מאוד פתקים תוך כדי אירועים כשהוא לא יכול לשוחח, והיינו אחרי כוס שנייה בליל הסדר. אני מקבל את הפתק הזה וכתוב שם שאירע פיגוע תופת עם הרבה נפגעים במלון פארק בנתניה ושראש הממשלה שרון רוצה לשוחח איתי. בדרך כלל כשהיו מגישים לי את הפתק לא היו מחכים לתשובות, היו מעדכנים או מוסרים לי איזושהי הודעה. כאן חיכו לתשובה שלי, כיצד ממשיכים את הערב הזה. אני ביקשתי מהרב וייס, שארגן את הערב, להמשיך את הערב כרגיל, וביקשתי מראש הלשכה שלי שידאג שכל המטה הכללי יגיע על מדים בחצות לקריה בתל אביב על מנת שנוכל לעשות הערכת מצב, כי זאת הייתה מציאות בלתי מתקבלת על הדעת. אנחנו תקופה ארוכה מאוד התמודדנו מול פיגועי המתאבדים. אני נהגתי לומר שהמתאבדים לא מחפשים את דרכם הביתה. עשינו מאמצים עליונים להגיע אליהם הביתה, להגיע אליהם, לפני שהם יוצאים להתאבד".
היה מצופה ממך להורות לפקודייך להמשיך את ליל הסדר כסדרו ולהמשיך אל הקריה במסגרת ההכנות לתגובה אפשרית. למרות זאת בחרת להמשיך בערב החג עם החיילים.
"רמטכ"ל ברגעים האלה קודם כל חש את הכאב, אבל הוא לא יכול להיות שם יותר מדי זמן, ואתה גם לא יכול להיות מתוסכל כי זו לא תכנית עבודה, אתה חייב מיד לעבור לפסים מעשיים ולחשוב כיצד אתה מונע את הפיגוע הבא, את האירועים הבאים וכיצד אתה מעניק ביטחון לאזרחי מדינת ישראל".
"הייתה שירה עם כאב"
הפיגוע במלון פארק היה פיגוע ההתאבדות השישי באותו החודש. בעקבות ההודעה על הפיגוע הבין מופז כי נדרשת תגובה מ"סוג אחר". עד אז נהגו בצה"ל לבצע מעצרים או לפעול בשיטת הסיכולים הממוקדים נגד ארגוני הטרור, אך הפיגוע בליל הסדר, חג החירות של מדינת ישראל, שינה משהו בהתייחסות של כלל מערכת הביטחון. "ברגעים הבאים אני חושב מה אני הולך להציע, מה אני הולך לומר לראש הממשלה, לשר הביטחון, לקבינט מחר, מה צריך לעשות, ואני אומר לעצמי שלא הולכים לעשות את אותו הדבר, הולכים לעשות משהו אחר, בסדר גודל שונה שישנה משמעותית את סדר יומם של אזרחי ישראל", מספר מופז. "הגעתי למטה הכללי והדבר הראשון שעשיתי זה להרים טלפון לראש הממשלה ואחר כך לשר הביטחון", הוא משחזר. "השיחה הייתה שיחה מאוד קצרה, תכליתית, שלמעשה עיצבה את דרך הפעולה שלנו לעתיד. היא נפתחה בזה ששנינו הסכמנו שמדובר באירוע מאוד קשה שישראל לא יכולה לעבור עליו לסדר היום וצריך לעשות משהו אחר. כשאריק שאל אותי 'מה זה משהו אחר?', אמרתי לו שאנחנו הולכים לגייס מילואים. והוא, כאיש צבא ותיק ומאוד מיומן, הבין שאני הולך להמליץ על מבצע גדול, שהכוחות הסדירים של צה"ל לא מספיקים אליו, ולכן צריך גם את מערך המילואים שלנו. אנחנו מתכנסים במטה הכללי אחרי השיחה הזו ושיחה דומה עם שר הביטחון להערכת מצב שבסופה אני מבקש את חוות דעתם של חברי המטה הכללי - אם הם באותו מקום שאני נמצא. מה הם חושבים, מה צריך לעשות. אני חושב שהייתה תמימות דעים שאנחנו הולכים למשהו אחר".
מ"שדה קוצים" ל"חומת מגן"
שנה קודם לכן קידם מופז תכנית מבצעית בשם "שדה קוצים", שלימים שונה שמה על ידי תא"ל (במיל') גל הירש ל"חומת מגן". תכלית התכנית הייתה ריסוק תשתיות הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. באותם ימים, מספר מופז לראשונה, "הייתה תכנית דומה גם לרצועת עזה, בדרך שונה".
מה הוביל אותך לקבל החלטה על מבצע מהסוג הזה?
"אנחנו שאלנו את עצמנו בכל לילה שלוש שאלות מאוד מרכזיות: האם יש הכרח - והתשובה הייתה כן, יש הכרח, ככה אי אפשר להמשיך. צריך לשנות את סדר היום ואנחנו צריכים להחליט כיצד משנים את סדר היום. האם יש לנו את היכולת - בשנה שלפני הפיגוע הזה התכוננו וכל גדוד, כל חטיבה וכל אוגדה ידעה את המשימה שלה. השאלה השלישית הייתה אם יש לנו לגיטימציה, שלא נפתח באיזשהו מבצע ואחרי שעתיים העולם יעצור אותנו. חשתי שיש לנו לגיטימציה גם במדינת ישראל וגם בעולם. העולם הבין שמבחינתנו כלו כל הקיצים. אנחנו לא יכולים לתת לזה להמשיך באופן הזה. באותו לילה, סיכמתי שלאחר הערכת המצב צה"ל נערך למבצע 'חומת מגן', ועד למחרת בצהריים אנחנו מכינים את כל המשמעויות שנובעות מכך, כולל גיוס המילואים, להצגה בפני שר הביטחון, ראש הממשלה והקבינט".
לא הייתה כל התנגדות למבצע? לשיטה שלו?
לא הייתה התנגדות לרעיון המרכזי. היו ניואנסים שונים, כלומר שינוי בדרך, איך לפתוח את המערכה הזאת. היו כאלה שחשבו שצריך לפתוח אותה בה בעת בכל הערים ובכל מחנות הפליטים, היו אחרים שחשבו שצריך לעשות את זה באופן הדרגתי. עלתה גם שאלה היכן פותחים, באיזה מקום, באיזו עיר פותחים את המבצע הזה, אם זה ברמאללה או בשכם. אבל הייתה תמימות דעים באשר לרעיון המסדר, למהלך הגדול. בנוסף היה חשוב לנו שהתוצאה תהיה חד-משמעית בסופו של המבצע. אסור שהמבצע הזה יסתיים עם סימני שאלה".
היו רעיונות במהלך המבצע שלא קיבלו את האישור שלך?
"היו תכניות לחלק מהרעיונות שאני לא אישרתי אותם כי הרגשתי שהסיכון גובר על הסיכוי. ולכן ביקשתי שישנו תכניות. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה בקסבה של שכם. הצנחנים היו צריכים להיכנס והתכנית הראשונית הייתה להיכנס דרך הרחובות, הסמטאות. אני הערכתי שזה ממולכד ושזה לא מספיק בטוח מבחינת דרך הפעולה וביקשתי שישנו את התוכניות. בסופו של דבר הם באו עם רעיון שלימים הפך להיות אחת מהתמונות של 'חומת מגן', שבה עוברים בתוך מחנות הפליטים מבית לבית, לא עוברים דרך הרחובות והסמטאות, אלא קודחים בקירות והחיילים עוברים מבית לבית דרך הקירות, דבר שהוכיח את עצמו בצורה מאוד מוצלחת ומספר הנפגעים היה שם קטן מאוד. בדרך הזאת גם השגנו את המשימה וגם המחיר היה מינימלי".
יו"ר הרשות הפלסטינית באותם ימים יאסר ערפאת הצליח להערים על הדרג המדיני בכל הנוגע לשליטה על מנגנוני הטרור. הוא הונה גם בכירים במערכת הביטחון. מה חשבת באופן אישי באותם ימים?
"אנחנו ידענו כבר כמה חודשים קודם לכן, מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, שערפאת שהיה מנהיג של טרור, רצה להשיג את היעדים שהוא קרא להם 'היעדים של המדינה הפלסטינית' באמצעות טרור ואלימות ושפיכות דמים. הוא גם נתן את ההוראה לכוחות של התנזים ולמנגנוני הביטחון הפלסטינים לצאת לרצוח יהודים וישראלים, הוא גם זה שהנחה לצאת לפיגועי התאבדות. פיגועי ההתאבדות האלה היו חייבים להיפסק. היה ברור שידו במעל והוא עומד מאחורי זה, ולימים ההוכחות שהבאנו ממבצע חומת מגן וגם הוכחות אחרות שהיו בידינו, כמו לכידת האנייה 'קארין A', הוכיחו מעל לכל ספק שערפאת היה מנהיג של טרור. אני חושב שגם העובדה שהמערב הכיר בכך. במכתבו של הנשיא בוש לאחר 'חומת מגן' הוא כתב באופן מאוד ברור שערפאת הוא מנהיג של טרור ושצריך להחליף אותו. אלה היו גם התוצאות היותר רחבות והיותר משמעותיות של המבצע".
"לא להפסיק, על אף הרגעים הקשים"
המבצע הזה התאפיין בהרבה שמועות שהיה קשה בהתחלה לצה"ל להזים. איך התמודדת עם דיווחים על חטיפות או נפילת מסוק ועליו אלופי מטכ"ל?
"הרמטכ"ל מקבל נתונים מאגף המבצעים, מאגף המודיעין, שם אין שמועות, שם מעבירים לך נתונים ואתה צריך לשקול את הנתונים ולקבל על פיהם את ההחלטות. כן, היו גם שמועות, אתה צריך לדעת למדר את עצמך מהשמועות הללו ולהתמקד בנתונים שמציגים לך, כך היה. היו לנו גם רגעים קשים, היו לנו רגעים קשים מאוד. אני חושב שהרגעים של הלחימה בתוך ג'נין ובמיוחד בתוך מחנה הפליטים בג'נין היו מאוד מאוד קשים. צה"ל שם התנהג בתבונה גדולה מאוד, תוך סיכון עצמי גבוה, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים, ולא פעם היו שם היתקלויות קשות שעלו לנו בנפגעים. היו גם רגעים שחיילים שלנו נפגעו ולמעשה חלק מהמחבלים שמו את היד על אותם חיילים וניסו להסתיר אותם בתוך מחנה הפליטים, ובתושייה גדולה מאוד של הלוחמים שלנו ושל המפקדים בשטח הצלחנו גם על זה להתגבר. ברגעים האלה אתה צריך להיות מספיק קר רוח מצד אחד, לא לקבל החלטות נחפזות, לסמוך על החיילים, לתת להם את הגיבוי, ומנגד להאמין שאתה עושה את הדבר הנכון. לדעת שאחד מכלי הלחימה שלך, אחד מעקרונות המלחמה הוא נחישות והתמדה. לא להפסיק. על אף שברגעים מסוימים זה קשה מאוד, להבין שבסופו של דבר הנחישות וההתמדה חלק מהמתכון להצלחה".
מה היה הרגע הקשה ביותר במבצע מבחינתך כרמטכ"ל?
"הרגעים הקשים היו שגם תוך כדי הפעולה היו פיגועי תופת. אתה פועל בעוד עיר ועוד עיר ועוד מחנה פליטים, ועדיין יש פיגועי תופת בערי ישראל. אלה רגעים קשים מאוד. אמרתי קודם - אסור להיתפס חלילה לתסכול ולהגיד 'אוקי, אנחנו מרימים ידיים'. להיפך, הגברנו את הלחץ, הרחבנו את הפעולה, והאמנתי שבנחישות ובהתמדה ובהשלמת המשימה של עצירת טרור המתאבדים, נביא בסופו של דבר את הביטחון, וכך היה".
היו הרבה הישגים לבצע הזה בו נוסו שיטות וטכניקות לחימה חדשות. מה מבחינתך היה ההישג המשמעותי ביותר?
"ההישג המשמעותי ביותר היה העובדה שארגוני הטרור, בעיקר חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והאחרים, הבינו שברגע שצה"ל מחליט שהוא נלחם, הוא נלחם ועד הסוף והוא ינצח. לי היה חשוב מאוד שנצא מהפעולה הזו בתחושה שניצחנו את טרור המתאבדים. אי אפשר לעצור לחלוטין את כל סוגי הטרור, אבל ניצחנו את טרור המתאבדים ועצרנו אותו. לימים המלצנו גם על הקמת הגדר, והשילוב הזה שיצרנו - חופש פעולה לצה"ל ביהודה ושומרון בכל הערים - הביא למקסום של תוצאות מבצע חומת מגן, באופן שבו טרור המתאבדים נעצר. מכל העולם באו ללמוד את זה מאתנו, כיצד הגענו לשילוב כמעט אופטימלי של מודיעין, יכולות מבצעיות וסגירת מעגלים מאוד מאוד מהירה על ארגוני הטרור. חומת מגן בסופו של דבר הביאה להפסקת טרור המתאבדים נגד מדינת ישראל עד היום הזה".
במבצע "עמוד ענן" ראינו את הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ מגייס סדר כוחות שמתקרב למבצע חומת מגן, אך ברגע האחרון החליט לעצור את התמרון הקרקעי. אתה חושב שיגיע היום בו יחזור צה"ל על היקף המבצע הזה?
"אני לא רואה כרגע סיבה להפעלת כוח בסדרי גודל כאלה. צריך להבין שאנחנו גייסנו עשרות אלפי אנשי מילואים בנוסף על הצבא הסדיר, הפעלנו את כולם בבת אחת במספר גדול של מוקדים של ארגוני הטרור בכל הערים הפלסטיניות ובכל מחנות הפליטים. אני לא רואה כרגע סיבה ואני מקווה שלא תהיה סיבה לכך. אבל אותו תמרון קרקעי שעשינו, הוא היה יותר תמרון בשטח בנוי, בתוך מחנות פליטים ובתוך ערים פלסטיניות, הוא היה תמרון מדויק, הוא היה תמרון נבון, והוא היה תמרון נחוש שהביא בסופו של דבר לתוצאה של עצירת טרור המתאבדים".
אנחנו יושבים כאן בבית המלון. חשים את אווירת החג. משהו לסיכום.
"ראשית, אלו זיכרונות מאותו ערב, ערב שהתחיל בשמחה גדולה, חיכינו לרגע הזה שנשב בליל הסדר ונחגוג אותו, והסתיים בעצב בידיעה שיש פיגוע טרור. מבחינתי, העובדה ששקט פה היום והאנשים פה יכולים להתרחץ בחוף הים, להסתובב פה בתל אביב ולא לחשוש לביטחונם, יש למבצע ההוא בחומת מגן לפני 12 שנים קשר גם לשלווה ולשקט שאנחנו רואים פה סביבנו, ומי ייתן וזה יימשך". ("מערכת וואלה! חדשות", 14 באפריל 2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #73  
ישן 19-04-2014, 00:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון עם מח"ט הנח"ל, אל"מ יהודה פוקס (יוצא גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, מ"פ הפלנ"ט ומפקד גדוד בחטיבת הנח"ל בעברו), ומח"ט עציוני, אל"מ אילן דיקשטיין (יוצא חטיבת גולני, מפקד סיירת גולני ומפקד גדוד חרוב, קמב"ץ פצ"ן וסמח"ט חטיבה 769 בעברו)


http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2299544

מאבקי התקציב בין האוצר לצה"ל גרמו לקיצוץ באימונים, והמפקדים מאלתרים\ מאת עמוס הראל וגילי כהן


חיילים פועלים יותר בשטחים על חשבון אימונים, כמעט כמו לפני לבנון השנייה. העבר מלמד שפרט לשחיקה בכשירות היחידות, נפגעות גם נורמות ההתנהגות


צירוף של נסיבות, שיצר לחצים מכיוונים שונים, הביא השנה לפגיעה משמעותית בתוכנית האימונים של צה"ל. אחרי כישלון כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, עבר הצבא תהליך נרחב של חזרה להכשרה ולאימונים במטרה לסגור חלק ניכר מפערי היכולת שנחשפו במלחמה, שהיו בעיקר תוצאה של הזנחת האימונים בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה. אבל מגמה זו נעצרה בפועל כבר לפני שנה. ב-2014 צה"ל מקצץ באימונים באופן ניכר ומאלתר פתרונות בניסיון למנוע נזק כבד יותר ליכולתן של היחידות בזרוע היבשה, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים. אם לא ייעשה שינוי של ממש בשנה הבאה - וזו שאלה שטרם הוכרעה - עלולה להיגרם פגיעה מהותית עוד יותר כבר ב-2015.
המטה הכללי צמצם את האימונים (ובמערך המילואים כמעט ועצר אותם כליל) במחצית השנייה של 2013 על רקע קרבות התקציב עם משרד האוצר. לקראת תום השנה שעברה, הכריע במחלוקת ראש הממשלה בנימין נתניהו לטובת מערכת הביטחון ואישר את החזרת החלק הארי של הקיצוץ שתוכנן, 2.75 מיליארד שקל, שעליהם עוד נוספו בהמשך תוספות שונות ומשונות. ועדיין, צה"ל עומד בפני צורך דחוף ביצירת מקורות תקציביים, על רקע הפער בין מה שהעריך שיקבל לבין מה שהועמד לרשותו בפועל. תוכנית מאסיבית של פיטורים (5,000 אנשי קבע ישוחררו ובמקומם ייקלטו כאלף) סיפקה פתרון אחד, אך לצדה גם הוחלט על צעדים בטווח הקצר, ובראשם קיצוץ באימונים - סעיף מרכזי בתקציב, מהבודדים שהצבא חופשי לעשות בהם כרצונו, משום שאינם כרוכים בהתחייבויות תקציביות לגורמים חיצוניים (כמו עסקאות רכש, למשל).
אל הסד התקציבי נוסף קושי שיצר חוק המילואים החדש. מודל המילואים שנקבע בחוק, ונכנס לתוקף אשתקד, מגביל את קריאתן של רוב יחידות המילואים לתעסוקה מבצעית לתקופה אחת בכל שלוש שנים. החוק נועד במקור לצמצם את העומס המוטל על אנשי המילואים, ולאפשר למפקדיהם להתמקד בהכנת היחידות למלחמה. בפועל, נוצרת כעת תגובת שרשרת: כיוון שאי אפשר יותר להישען על גדודי מילואים לפעילות הביטחון השוטף, היחידות הסדירות צריכות למלא את מקומם בתעסוקה המבצעית ולכן משרתות יותר זמן בשטחים ובגבולות. ומכיוון שתקציב האימונים מוגבל, היחידות הסדירות מתאמנות השנה פחות ואילו במערך המילואים, הנמצא בסדר עדיפות נמוך יותר, מתאמנות בעיקר היחידות מן הדרג המסתער, בעוד שאימוניהן של יחידות שאינן בחוד החנית צומצמו במידה רבה.
על סמך שני ביקורים בשבועיים האחרונים, באימון של גדוד חי"ר סדיר ובתרגיל שקיים גדוד חי"ר במילואים, מתגבשת תמונה מורכבת. ניכר שאחרי הכווייה שחטף במלחמה בלבנון, צה"ל - בוודאי הקצינים בדרגי השטח, עושים מאמץ גדול למנוע חזרה על השגיאות של התקופה ההיא. מצד אחר, כבר כעת ברור כי החל תהליך של שחיקה בכשירות היחידות, שעתיד להחמיר אם לא יחול שינוי בגרף האימונים המתוכנן ל-2015. לצבא ישנה נטייה מובהקת, רבת שנים, לתאר לעצמו ולהציג לציבור את המציאות בצבעים אופטימיים, אך מוטב להיזהר, כי לא בטוח ש"חשיבה חיובית" היא התשובה.
כך, גדודי חי"ר ושריון סדירים ימצאו עצמם השנה בתעסוקה מבצעית לפרקי זמן שעשויים להימתח שישה עד תשעה חודשים באותה גזרה: בגדה המערבית, בגבול רצועת עזה, או בגבולות עם לבנון, סוריה ומצרים. הצבא ישתדל - ולא תמיד יצליח - לשלב בתוך הפעילות המבצעית תקופה קצרה של אימונים ורענון, אך מעבר לכך יוכל להקדיש רק 16-13 שבועות לאימון היחידות. לשם השוואה, בתקופה שלאחר המלחמה רבות מהיחידות חזרו להתאמן ארבעה-חמישה חודשים בשנה (אם כי מעולם לא חזרו לחלוקה של 50%-50% תעסוקה ואימונים, שרווחה עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה). במילואים יקיימו יחידות מובחרות, מערך החי"ר וחלק קטן מגדודי השריון, אימון מדי שנה, אם כי לא בהכרח במתכונת מלאה. אבל בחלק גדול ממערך המילואים יתאמנו פעם בשנתיים ובחלק קטן ממנו, עוד פחות.
המתכונת הזאת עלולה ליצור לצמוח בעיה נוספת: הניסיון המצטבר בשטחים מלמד שתעסוקה מבצעית ממושכת לא רק שוחקת את הכשירות של החיילים והיחידות למלחמה, אלא גם מקהה את חושיהם בכל מה שקשור לנורמות ההתנהגות בשטח. לוחם שיבלה יום אחר יום, חודשים רבים, במחסום יהיה בדרך כלל רגיש פחות למצוקות של תושבי המקום הפלסטינים, שלא לדבר על השעמום המשמש תמריץ למעשים פסולים.
אחרי כארבעה חודשים של מבצעי מעצרים בכפרים הפלסטיניים ואיוש עמדות שמירה בהתנחלויות, יצאו באמצע מארס לוחמי חטיבת הנח"ל לאימון בן 20 יום, שכלל גם יומיים של מסע בשביל ישראל. לאימון הזה, אומרים בחטיבה, יש השפעה ישירה על רמת המוכנות של הכוחות. מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהודה פוקס, מאמין כי הפתרון שמצאו בחטיבה - אימון רענון קצר לפני המשך תקופת הפעילות השוחקת בגדה המערבית (שבסך הכל תשתרע השנה על פני תשעה חודשים), לצד הוצאתן של המחלקות בזו אחר זו לאימון קצר באחריות החטיבה, עשוי לשמור על רמת כשירות נאותה של כוחותיו ביום פקודה.
יחד עם זאת מודה פוקס כי "הפטנט הזה לא יחזיק הרבה שנים. בשביל לשמר יחידה בכשירות יש צורך לאמן בתדירות גבוהה. כשירות צבאית היא שריר. לאורך שנים אי אפשר לבנות ככה יחידות", אמר פוקס ל"הארץ". לדבריו, "אנחנו לא נמצאים תשעה חודשים בקו (בשטחים) בגלל אידיאולוגיה, אלא בגלל שאין כסף. האם זה מושלם? אני בטוח שלא, אבל אני חושב שבנינו פה פלטפורמה שמסייעת לשמור על רמת הכשירות השנה. זו כעת שעת משבר, שהיא גם מבחן לכשירות כוחות היבשה".
את השבועות שלפני חג הפסח העבירו גדודי חטיבת הנח"ל באימונים בשטחי אש של פיקוד המרכז, סמוך לבית גוברין. עבור לוחמי גדוד 932 של החטיבה, השטחים הפתוחים של אזור לכיש תפסו את מקום השטח הבנוי בחברון. האויב כעת הוא חיזבאללה, ואת דמויות הקרטון של לוחמיו מסתירים בלונים צבעוניים, שפיצוצם יעיד על מידת הדיוק של הירי. "האימון הזה מתמקד בלבנון, זה לא חברון", אמר מפקד הגדוד, סא"ל בצלאל שנייד. "חברון זה הרבה בתים וקצת גז מדמיע. פה זה שטח פתוח, סבך, ושטח בנוי, לא תשעה חודשים שבהם רוב החיילים נמצאים בעמדות שמירה סטטיות. אנחנו רוצים להיות מוכנים למלחמה. להיות שנה בתעסוקה מבצעית זה מה שהטילו עלינו. אני לא בוחר את המשימות, אני עושה אותן".
בפיקוד המרכז בחנו כמה אפשרויות לפני ההחלטה להציב את חטיבת הנח"ל לתקופה כה ארוכה בגדה. אחד הקצינים בפיקוד הגדיר את ההחלטה כבחירה בין פגיעה קשה, לפגיעה קשה עוד יותר. "בזכות הרענון הזה, שקטע את התעסוקה המבצעית, אני פוגש את כל החיילים שלי יחד ואני מזכיר לכולנו מה תפקידנו - שאנחנו צריכים להיות מוכנים למלחמה. מלחמה זה משהו שלא קורה ביו"ש, ברוך השם", אמר המג"ד שנייד.
"קיים קושי גדול לעשות תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון בסביבה אזרחית, פלסטינית ויהודית, כשהאירועים אורכים בערך 30 שניות, והחייל הוא שצריך לקבל החלטה ולעשות פעולה או לא לעשות - ומיד אחר כך לקבל צל"ש או טר"ש. החייל מקבל את ההחלטות האלו לבד", אומר המח"ט פוקס. "מה שמבאס אותי בסיפור הזה (של תעסוקה מבצעית ממושכת), זה שהחיילים מתרגלים. אני עסוק בלשגע אותם, בלהקפיץ אותם, כי חייל שנמצא שנה בתעסוקה מבצעית לא מכיר משהו אחר. הוא לא התאמן 50% מהזמן ולא נתקל בעוצמה של חיכוך שבה ירו עליו כל יום. העובדה שאין חיכוך עם אויב פוגעת בכשירות שלנו למלחמה, אבל לא הייתי יוזם מלחמות כדי להגביר את הכשירות של החיילים שלי".
בניגוד לתקופה שלפני המלחמה ב-2006, צה"ל לפחות מודה הפעם שמתחילה לצמוח לו בעיה. החודש אמר מפקד זרוע היבשה, האלוף גיא צור, לביטאון של הזרוע, כי "בנקודת הזמן הזו צה"ל רחוק כרחוק מזרח ממערב מהמצב ששרר ערב מלחמת לבנון השנייה. חשוב לזכור שאנחנו אחרי שבע שנים של אימונים אינטנסיביים, הסדרת תורת הלחימה ושיפור בטכניקות האימונים. זה נכון שאנחנו ניצבים היום בפתחה של אפשרות להידרדרות בכשירות, אבל אנחנו עדיין רחוקים משם. הצפי לשנת 2014 הוא פגיעה מסוימת, נסבלת, בכשירות. גרף 2015 יהיה חייב להיות גרף שיתקן את המצב ויפצה על ירידה בכשירויות השנה".
צמצום אימוני היבשה השנה משתלב במגמה נוספת בתוכנית בניין הכוח של צה"ל: הסטה מסיבית של תקציבים לחיל האוויר, לאגף המודיעין וללוחמת הסייבר, אף כי הצבא ממשיך להצהיר שהוא מתכונן גם לאפשרות של תמרון יבשתי בעת מלחמה. מקור ביטחוני בכיר אמר באחרונה כי ישראל זקוקה ליכולת תמרון קרקעית "עוד יותר אפקטיבית מאשר בעבר. זה אומר שנישען באופן גובר על אש מדויקת, במקום על אש סטטיסטית (של סוללות ארטילריה), לצד היכולת של יחידות החי"ר להתקדם בשטח בנוי. אלה יהיו הדגשים שלנו, ולאחריהם גם הפעלת כלים כבדים לתפיסת שטח. אבל לא בכל מקום צריך כמות גדולה של טנקים. שיגור הטנקים לסלוקי (במהלך האחרון, הכושל, של מלחמת לבנון השנייה) לא היה לרוחי".
את חצי הכוס המלאה של מערך המילואים אפשר היה לראות בתחילת החודש בתרגיל של גדוד מחטיבת החי"ר עציוני בצפון בקעת הירדן. שבוע אחר שבוע עברו כל גדודי החטיבה אימונים מרוכזים, במתווה שהזכיר לחימה אפשרית בלבנון ושילב בין תנועה בשטחים פתוחים לכיבוש שטח בנוי. בשלב האחרון, שכלל כניסה למתחם אויב מיושב, התקדמו לוחמי החי"ר לצד מחלקה של טנקי מרכבה, מגדוד מילואים אחר. מרחק הבטיחות בין החיילים לטנקים היה קטן יחסית, בניסיון לתרגל מתווה ריאלי ככל האפשר.
כיוון שהחטיבה נמצאת בעדיפות גבוהה מבחינת הצבא, הגדוד התאמן בכל אחת מהשנים האחרונות. גם שיעור ההתייצבות בקרב חיילי המילואים גבוה. רוב המפקדים הוותיקים בעציוני עשו את שירותם הסדיר בחטיבת גולני. החיילים הצעירים יותר הגיעו ברובם מחטיבת הנח"ל. אלו פערי גישה ומסורת צבאית שמעמידים בפני המפקדים אתגר לא קטן, אבל בבוקר היום האחרון של התרגיל ניכרו שם מחויבות גדולה ומורל גבוה, בוודאי כשהחזרה הביתה נראתה ממש מעבר לפינה.
"מדברים עכשיו הרבה על שוויון בנטל", אמר מפקד החטיבה, אל"מ אילן דיקשטיין, למילואימניקים. "האמת היא, שאף פעם לא היה שוויון כזה ואני בספק אם יהיה. תמיד היו כאלה שעשו יותר". במסדר הסיום הפגיש אותם המח"ט עם משה (מוסא) ירקוני, מלוחמי החטיבה במלחמת העצמאות. ירקוני, בן 86, צעד בין הגבעות בקומה זקופה, נעזר מדי פעם במקל הליכה. אפילו שני בניו, טייסי קרב, כבר השתחררו משירות מילואים, אבל ירקוני סיפר שהביקור בגדוד, שחלק מלוחמיו קרובים בוודאי לגיל נכדיו, ממלא אותו תקווה. התרגיל הסתיים יומיים אחרי שידור הכרעת הדין במשפט הולילנד. "מבחינתי, אתם ישראל האמיתית, לא המושחתים שמראים בטלוויזיה", אמר החייל בדימוס למילואימניקים הצעירים.

("הארץ", 18.04.2014)




http://www.mako.co.il/news-military...cf6d5631018.htm

10 שנים לחומת מגן: הפצוע הקשה שהפך למפקד סיירת גולני\ מאת מתן חצרוני

סגן אלוף אילן דיקשטיין נפצע קשה במבצע "חומת מגן" במהלך קרב בג'נין. היום, אחרי עשור, מספר הקצין שמונה להיות מפקד סיירת גולני וקצין המבצעים של פיקוד הצפון על הקרב ההוא. "חטפתי כדור בראש ונפצעתי קשה אבל הייתה לי הזכות להשתתף בקרב", הדגיש בריאיון לחדשות 2 באינטרנט. "הטרור חוסל בזכות היוזמה והנחישות"
בדיוק עשר שנים עברו מאז יצא צה"ל למבצע "חומת מגן", אבל סגן-אלוף אילן דיקשטיין, מרגיש כאילו זה היה אתמול. אז, אחרי שהוא נקרא בחזרה לצבא היישר מהלימודים האקדמיים, הוא נפצע באורח קשה בקרב מסובך בלב ג'נין, אבל בשנים שחלפו הוא הצליח להשתקם, הפך למפקד סיירת גולני והיום משמש כקצין המבצעים של פיקוד הצפון.

"קיבלתי טלפון מקצין המבצעים של חטיבת גולני, אמרו לי שהמצב קשה ושאני צריך לבוא לעזור בלחימה", שיחזר סא"ל דיקשטיין בריאיון מיוחד עם חדשות 2 באינטרנט. בתקופה ההיא הוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, אך עזב את רעייתו ואת בתו בת ה-3 חודשים והגיע לכניסה לג'נין. "כשהגעתי ראיתי ארונות של חיילים מובלים על ידי אנשי הרבנות הצבאית והבנתי שהולך להיות קשה מאוד ושיש הרוגים ופצועים", הוא נזכר.

"מפקד גדוד 51 נתן לי משימה לפתוח ציר ולשחרר לחץ של האויב שהיה על שאר הגדוד שהתקשה בהתקדמות בשטח", משחזר דיקשטיין. "בפאתי הרחוב התחלנו את המשימה לאחר שחטפנו מטענים - קיבלנו סיוע של מסוקי קרב מהאוויר אבל המבצע היה מורכב מאוד מבחינת ניווט כי צריך היה לפגוע באויב ולא באזרחים - במהלך הכיבוש נהרג לי חייל".

"חטפתי אש ונפצעתי קשה בראשי"

בתוך דקות הוא וכוחותיו נתקלו על ידי מחבלים והתפתח קרב יריות פנים מול פנים. "לאחר שהיינו שם יממה שלמה, קיבלתי פקודה במהלכה נכנסתי לאחד הבתים וניסיתי להכווין מסוק קר. לפתע חטפתי אש חזקה מבחוץ, הכדור פגע לי בראש ונפצעתי קשה".

אילן פונה מהשטח ב"אכזרית" ונלקח לבית החולים רמב"ם. "איבדתי את ההכרה והיה לי קשה לראות את הדברים בטלוויזיה, אבל אני לא מצטער לרגע - הייתה לי הזכות להשתתף בקרב הזה".

אחרי התאוששותו מהפציעה, הוא שוחרר לביתו לצורך החלמה וחזר כעבור זמן מה ללימודיו האקדמיים. "באוניברסיטה ראיתי דוכנים של ארגונים נגד צה"ל שמספרים על הטבח שביצענו בג'נין והייתי צריך להתמודד באופן פנימי עם הסיטואציה הזאת - הם סיפרו שטבחנו בפלסטינים וזה לא היה קל בכלל לשמוע", הדגיש בפנינו הקצין הבכיר.


זמן לא רב לאחר שסיים את לימודיו, מונה אילן להיות מפקד סיירת גולני. "מהקרב הזה בחומת מגן לקחתי את הנחישות של מפקד הגדוד שלי. היו פעם הרבה מאוד פיגועים והיו שאמרו שאת הטרור הזה אי אפשר לחסל, אבל הוא חוסל בזכות היוזמה והנחישות של הדרג למטה - בשטח, שם הדברים נקבעים", הוא מדגיש.

מבחינתו, מבצע "חומת מגן" הוא קו פרשת מים למדינת ישראל. "ההבדל מהיום הוא דרמטי - יש לנו יכולת להיכנס לאותם מרחבים בשטחים, זה העלה את כוח השליטה שלנו והוריד את הפיגועים", ציין. "זוהי הצלחה צבאית של פגיעה בטרור בשטחים צפופים ובנויים - היה פה הישג היסטורי בקנה מידה בינלאומי. אם זה לא היה, הם היו ממשיכים לבצע פיגועים".

"המצב הזה בשטחים יכול לחזור"
סא"ל דיקשטיין בעצמו היה תושב השומרון באותה התקופה, והוא זוכר היטב את הקשיים בחיי היום-יום. "היו אצלי בבוידעם שכפ"צים קרמיים אזרחיים שרכשנו כדי ללבוש כשנסענו באזור ואפילו נסענו בשיירות - ממש כמו בצבא. היום זה לא ככה וזוהי הדוגמא הקטנה שמוכיחה זאת", אמר.


"ברמה האישית אני מרגיש כאילו חומת מגן היה אתמול", הוא מציין. "זה היה מבצע מאוד משמעותי אבל ברמה הציבורית אני מרגיש כאילו אני בעידן אחר עכשיו - אמהות לא מפחדות היום לשלוח את ילדיהן לאוטובוסים בשל חשש מפיגוע - פעם היה הרבה יותר פחד".

אילן הדגיש לסיכום כי הטרור עוד עלול לחזור, אם לא 'נתפעל' את השקט והמציאות הקיימת. "מתקיימת עבודה סיזיפית יום-יום ואנחנו משכילים לשמור על המצב הקיים", הסביר. "אנחנו מצליחים לשמור על הביטחון באזור יהודה ושומרון באופן שלא משבית את כל צה"ל ומאפשר להיערך למלחמה הבאה בכל הגבולות". ("חדשות 2", פורסם בתאריך 29.03.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 19-04-2014 בשעה 00:23.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #74  
ישן 22-04-2014, 08:52
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
מאמר מאת תא"ל במיל' גל הירש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

http://d26e8pvoto2x3r.cloudfront.ne...D7%A8%D7%A9.pdf
לחימה במרחב העירוני\ מאת תא"ל במיל' גל הירש

כשמדובר בלוחמה בזירה עירונית, עולה געגוע לעבר. המלחמה במובן הקלאסי — שנכתבו עליה יצירות רבות, שירים וסרטים ומחזות ושהולידה תובנות רבות — נראתה כך: היו בה תבניות ברורות כגון מערך טקטי של מסות לוחמים (פלנקס), חפירות וטורים משוריינים וכן מתקפת בזק (בליץ קריג). השאיפה בשעת לחימה היא לבטא את מלוא יכולתו של הצבא במרחב — את כל העוצמה המודיעינית ואת עוצמת האש שלו, ולפעול בשיטות מתקדמות. במדריך קרב אוויר־יבשה (Air-Land Battle) מתחילת שנות השמונים דובר על מיצוי טכנולוגי ומיטב היכולות של צבא מתקדם במרחב, בפעולה מול הדרג הראשון, השני והשלישי, והכול באופן סימולטני. השאיפה היא להצליח לעשות את הדברים כך, אלא שליריב שלנו יש תכניות אחרות, והמערכות האחרות הן סדירות פחות ונמצאות בשטחים הצפופים. היריב מושך אותנו אל תוך השטח הרב־ממדי הצפוף, המיוער והמיושב. בבית הספר לקצינים של צה"ל למדנו שהמחלקה או הפלוגה פועלים במרחב כמעגל שמאבטח את עצמו ב־360 מעלות. כניסתם של הממדים האלה — השטחים המיוערים, הבנויים, הצפופים, וגם הממד של תת־קרקע המשולב בלוחמה בשטח בנוי — הופכת את הצורך של מחלקה, של פלוגה או של גדוד לא לפעול רק כמעגל ששומר על עצמו כל הזמן, אלא ככדור שפועל אל כל הממדים, אל רבי־הקומות, אל מתחת לפני הקרקע ו־360 מעלות סביבו. זהו אתגר מבצעי
מן המעלה הראשונה, קודם כול לכוח.

הבעיה המרכזית היא שהראות בשטח הצפוף, המיושב והסבוך מוגבלת, ורוב האיומים והיריב אינם גלויים. ההתנגשות ביריב נעשית מטווחים קרובים מאוד ובמצבים לא נוחים, כיוון שהוא נהנה ממחסה של אוכלוסייה, נמצא בכסות של סביבה אזרחית ובממדים שונים — מתחת לפני הקרקע, בממד הגובה ומסביבנו בכל המובנים, וכן קיים מחסור מתמיד במידע, בנתונים ובמודיעין. כל זה יוצר מצב מורכב לכוח שנע במרחב מיושב. במהלך מבצע "חומת מגן" ב־2002 נאלצנו להשתמש בצורת תמרון ייחודית. בתקופת תכנון המבצע הייתה התנגדות רבה לביצועו, בעיקר משום הנזק הפוטנציאלי הרב , כיוון שרובו ככולו היה בשטחים בנויים במחנות פליטים, בקסבאות. היה בכך גם איום על דמותנו ועל הנראוּת שלנו, וכן חששו מנפגעים לכוחותינו.

הפעולה במבצע זה נעשתה בכל הממדים. הרי יכולנו להביא לידי ביטוי את מלוא עוצמת האש האדירה של צה"ל, וידועה יכולתו לירות אש מדויקת מסיבית לכל נקודה במרחב שבו הוא מחליט לפעול ויכול לפעול. אבל כך לא נעשה ב"חומת מגן" ולא במקומות רבים אחרים, ועודנו נמנעים משימוש בעוצמת האש של צה"ל במרחבים שמאיימים על מדינת ישראל, על אזרחיה ועל צבא הגנה לישראל, משיקולים רבים שבבסיסם ערכים, אשר קובעים את התוצאה. וגם אם אנחנו סופגים בטווח הקצר, הערכים קובעים את התוצאה בוודאות בטווח הארוך.

ב"חומת מגן" פעלה חטיבת הצנחנים מכל הכיוונים בעת ובעונה אחת. כדי לא להיקלע אל מלכודות האש שהכינו כוח 17, המודיעין הצבאי וכוחות אחרים של הרשות הפלסטינית, יחד עם ארגוני טרור שפעלו בשטח, וכדי לא להיקלע אל המלכודות ברחובות — השתמשנו באמצעי לחימה אסטרטגי מיוחד במינו שפותח במיוחד ל"חומת מגן" והוא הפטיש — כדי לשבור קירות ולעבור מבית לבית באופן סלקטיבי ומדוד, ופעלנו בנשק אישי ובנשק מחלקתי, ולא במימוש עוצמת האש של צה"ל. מדוע? בשל הערכים, והרצון להשיג תוצאה באופן מידתי. התוצאה מוכרת. אנחנו יכולים להיות חברים ב־OECD וליהנות מכלכלה משגשגת ומהיי־טק מוביל ומפרסי נובל ומחינוך וכן הלאה, כיוון שיש לנו ביטחון שהושג במהלומה כמו "חומת מגן" ובבניית מכשול וגדר הפרדה כפי שהם נבנו. עם כל הביקורת, הפעלנו עוצמה מדודה, ביצענו אותה כשמיכה על מדורה בעת ובעונה אחת עם חמש אוגדות. פעלנו בשטחים צפופים, הבאנו למינימום נפגעים בקרב האוכלוסייה — משמע שהדבר אפשרי, למרות שהוא כרוך בקשיים רבים מאוד.

בקרב במיידון בבקעת הלבנון, במאי 1988, היה ספק האם האזרחים אכן נמצאים בעיירה. הפעולה החלה עם נשק אישי, צלפים ומקלעים, עם אש מדודה וחימוש מדויק, כשמאחור נמצאים אגד ארטילרי וטנקים — עוצמת האש של צה"ל. במשך כל השעות הראשונות של הקרב — והיו לנו שם נפגעים רבים — נלחמנו בתעלות ובבונקרים ובתוך הבתים בקרבות פנים אל פנים, ומשלב מסוים הייתה הבנה שהמקום הוא מתחם מבוצר ואין בו אזרחים, או מאפייניו העיקריים אינם אזרחיים. זו הייתה פעם עיירה, כעת זהו מבצר, זו מצודה. ומאותו רגע נכנסו פלוגת טנקי 'מרכבה' וכוח הנדסה, הפעלנו ארטילריה וכבשנו את הכפר, והשמדנו את כוח המחבלים של חזבאללה במקום, השלמנו את המשימה ונסוגונו. איבדנו שם שלושה לוחמים והיו לנו 25 פצועים מחטיבת הצנחנים. לאחר הקרב עלתה שאלה — על מה ולמה אנחנו פועלים כך, במקום להשתמש בשני מטוסי קרב? הסיבות רבות מאוד: אפשר להשיג בדרך זו הכרעה טובה יותר, משום שהימצאות בשטח שונה ממבט מן האוויר, אבל הערכים הם שקובעים את התוצאה.

מגמת העיור הכוללת בעולם מבטלת את היתרון של צבא להתפרס ולהביא לידי ביטוי את מלוא יכולותיו במרחב. הצורך שלנו להעמיד את הערכים שלנו במבחן במרחב מורכב שיש בו אזרחים בא לידי ביטוי במקומות רבים. בשכם פעלנו בתוך קיני הטרור של חמאס, בתוך הקסבאות ובמחנות הפליטים. חוליית לוחמים עלתה להביא אספקה לגג בכיכר השעון בשכם, מול תנועה של אזרחים. לא פינינו את חדר המדרגות לפני שעלינו אל הגג כי הגישה הייתה לא לשבש את רצף החיים של האוכלוסייה שבקרבה חיינו, למרות שהיה זה מצב לחימה. ירדה במדרגות קבוצת סטודנטים, כך זה נראה. אחד מהם הוציא סכין מתוך השרוול ודקר את אחד הלוחמים. התנהלה שם לחימה מטווחי אגרוף, אי־אפשר היה להפעיל את הנשק בטווחים האלה. הלוחם נהרג, וחברו נפצע קשה. זה היה שימוש מקומם ומתסכל מאוד של היריב בתווך האזרחי, בערכים שלנו וברצון לשמר שטף חיים — דבר שאנחנו רוצים מאוד לקיים במקומות שבהם אנחנו שולטים או פועלים. אבל תסכול אינו בסיס לתכנית עבודה, וצריך למצוא פתרון. ובאותו תווך שבו יש שטף חיים ויש פעילות הפעלנו באותו זמן מספר רב מאוד של מסתערבים שפעלו בתוך השטח והגיעו להישגים משמעותיים מאוד, כיוון שהשטח מאפשר להיטמע ולפעול שם בתחפושת. משמע, הצד האחר משתמש ביכולות שלו ובסביבה האזרחית, וגם אנחנו משתמשים באותה הסביבה.

תופעות מיוחדות של הסביבה העירונית מוצאים גם בפרוץ הלחימה בספטמבר 2000, כאשר פרצה מתקפת הטרור האינטנסיבית על ישראל שנמשכה עד לאחר מבצע "חומת מגן" ב־2002. פתיחתה של מתקפת טרור זו הייתה מיוחדת מאוד, סימנים לכך נראו כבר במה שמכונה 'יום הנכבה' במאי 2000, ושם זוהתה תופעה מעניינת ומיוחדת בשדה הקרב. בפאתי הערים, בשטחים צפופים, התנהלה תופעה חדשה, שכונתה הפס"ד — הפרות סדר בנוכחות אמל"ח — באופן כזה: הפלסטינים שלחו אל הצמתים, שבהם גם נסעו אזרחים ישראליים, ואל מרכזי הערים נשים, ילדים, מבוגרים — אוכלוסייה אזרחית — להפגין מול כוחות צה"ל עם נשק שהוא לכאורה לגיטימי: אבנים, בלוקים, בקבוקי תבערה, רוגטקות וכל מיני דברים שהם לכאורה לא מסוכנים, אולם למעשה מסוכנים מאוד — גם אבנים הן נשק. התושבים נשלחו אל הצמתים ומתוך אותו שטח גם ירו בנשק חם, מבעד למעילים ומתוך חלונות הבתים. כדי לתת מענה מבצעי פיתח צה"ל פתרון מבצעי ייחודי — תורה שלמה שבזרוע היבשה נקראת 'הפרות סדר בנוכחות אמל"ח' ותכליתה לפגוע במדויק בחמושים, למזער את הפגיעה בלא־מעורבים, להפעיל במקביל נשק אל־הרג עם נשק קטלני ולהצליח להיות אפקטיביים.

ב"ענבי זעם" ו"בדין וחשבון" כבר פעלנו לפינוי אוכלוסייה באופן מסיבי ומשמעותי בכל מיני שיטות שהוזכרו כאן. המטרה הייתה לפנות את האוכלוסייה ולהניע אותה מן השטחים כדי להצליח להביא לידי ביטוי חימוש מדויק, בעיקרו מן האוויר, ופעולות מיוחדות כאלה שתכליתן לפגוע באויב ולא לפגוע באוכלוסייה. בקרבות ב"חומת מגן" ולאחר מכן גם בבינת ג'ביל, בעיתא־א־שאעב ובמקומות אחרים בלבנון, ראינו תופעה נוספת של יצירת מרחב שהוא בן־ערובה. למשל, אירוע כנסיית המולד בתוך בית־לחם במבצע "חומת מגן". בתוך השטח הבנוי מנסים לתמרן עם הכוחות, ואז שטח שהוא בעל משמעות אסטרטגית כמו כנסיית המולד נתפס על ידי אנשי טרור, ובאותו רגע כבר מבודדים אותו כזירה מיוחדת ופועלים בו באופן מיוחד, וודאי שאי־אפשר להפעיל בו כוח כמו שמפעילים במקומות אחרים, גם לא באופן סלקטיבי, אלא כוח מיוחד ושונה.

דברים דומים קרו גם בבינת ג'בל. בית החולים שם שימש מטה של חזבאללה. היו לבטים קשים מאוד במהלך המלחמה האם לתקוף אותו, האם לחדור ולהילחם בתוכו, ולבסוף הדבר לא נעשה. פעלנו סביבו, יצרנו כל מיני תחבולות כדי לפגוע באויב, ופגענו. בינת ג'בל הוכרעה. כל המרחב, החטיבה של חזבאללה שהייתה שם הושמדה. אבל לבית החולים לא נכנסנו עד סוף המלחמה. אנחנו גם לא תוקפים בבית החולים 'שיפא' בעזה. בזמן מלחמת לבנון השנייה ירו על מפקדת אוגדה 91 מתוך שטחים מיושבים, מתוך בתי ספר, מתוך גני ילדים, מתוך בתי חולים — ואנחנו לא ירינו לשם. בעקבות אירוע כפר קאנא במבצע "ענבי זעם", שלרוע המזל התרחש שוב גם במלחמת לבנון השנייה, באותו מקום ומאותן סיבות שהיריב הסתתר מאחורי אוכלוסייה במחסה שלה במחנות האו"ם, לא אושרה הפעלת אש מסיבית לתוך מרכזי אוכלוסייה, אלא שימוש בנשק מדויק מאוד או במבצעים מיוחדים, למרות שהדבר מקשה מאוד על הכוחות. ספק אם בכל מקום אחר היו מעורבים שיקולים נוספים מן הסוג הזה.

מבט אל העתיד — לדאבון הלב, אנחנו נמצאים בעולם שבו יש צורך לספק פתרונות ללחימה בשטח הבנוי, בשטח צפוף אוכלוסין — פתרונות של שינויים מן המעלה הראשונה. ההתקדמות שלנו היא ליניארית. מפקד מבצעי מחפש את השינוי האקספוננציאלי. הוא חייב להיות אפקטיבי בקרב אבל משום שהוא פועל בשם מדינה דמוקרטית, עליו לשמר את מוסר הלחימה ואת 'רוח צה"ל'.

צה"ל מנסה כמיטב יכולתו לפעול באופן מדויק ביותר עם מיטב הטכנולוגיה — כך נעשה במלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". לפנינו דרך ארוכה כדי להגיע למידע כזה שיצביע על אדם מסוים ועליו בלבד כמי שצריך לפגוע בו, ולפגוע בחלון שלו ולא במשהו אחר. לשם כך עלינו לעבור תהליך יסודי מאוד של פיתוח ידע, לפתח שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות, לזהות שינויים במצב, להבין שפני השטח והרכיבים שבו משתנים, וכן המערכות. לשם כך עלינו להתעדכן בהתמדה, ולהמשיך בפיתוח ובחשיבה יצירתית. לדוגמה, שימוש בלוגיסטיקה מיוחדת במקום במשאיות ובשיירות, המהוות מטרות מול גרילה. אפשר להגדירה 'לוגיסטיקה של נמלים לוגיסטיות' ולחפש פתרון תוך שימוש בדימוי זה.

הציפייה היא שנמשיך להתפתח ולא נשקוט, ונייצר מענה מבצעי מתקדם משתנה, כי היריב שלנו לומד, ונכנס לתוך שטחים שמקשים עלינו מאוד את הפעולה. ברצוננו להיות מדינה ערכית מובילה, מתקדמת. אנחנו לא יכולים לוותר על הביטחון, ומן הצד השני איננו יכולים לוותר על הערכים. הערכים קובעים את התוצאה.

תא"ל (מיל.) גל הירש, יושב ראש חברת דפנסיב־שילד אחזקות
(מתוך גיליון מיוחד של ביטאון "צבא ואסטרטגיה", כרך 5, של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אפריל 2014 עמודים 19-23)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 23-04-2014, 14:14
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
ראיון ישן עם אל"מ דן גולדפוס, בעת שפיקד על סיירת הנח"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 3"

ראיון ישן עם אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13, אשר שימש כמפקד סיירת הנח"ל, מג"ד בחטיבה וכן כסגן מפקד השייטת, ומשמש כיום כמפקד חטיבת חירם, בעת שפיקד על סיירת הנח"ל.

http://www.haaretz.co.il/1.889805

לעומת הקסבה בחברון, ג'נין היתה משחק ילדים\ מאת עמוס הראל

העולם לפי סיירת הנח"ל, ששלושה מאנשיה נהרגו בשלושת החודשים האחרונים, ברור למדי. כל עוד נשמרים כללי יסוד בהתנהגות מול הפלשתינאים - החיילים שלמים עם המשימות המוטלות עליהם. מפגש עם אנשי הסיירת שיורים, אבל בדרך כלל לא בוכים
בקובץ התמונות הדיגיטלי של צלם "הארץ" פבל וולברג נראה מתן גדרי כמעט בכל תמונה שנייה. הנה הוא, בראש הכוח, מציץ מעבר לפינת רחוב בקסבה של ג'נין. והנה הוא שוב, במרכז תמונה אחרת, סורק עם חבריו לסיירת הנח"ל חדר מדרגות, ידו על ההדק. ב"צוות רוב" היה לגדרי, קלע ונווט בחסד, תפקיד מרכזי. בעגה המקצועית הצבאית, הוא היה "זוג ברזל" של המפקד, סמל ראשון בן רוב מקיבוץ מבוא חמה. הוא היה האיש שהולך צמוד אל רוב, ותפקידו לפרוץ ראשון לכל בית ולסרוק אותו בחיפוש אחר מבוקשים ואמצעי לחימה. משהו בתנועות החדות והמדויקות של גדרי, בהבעה הנחושה על פני הילד שלו, לכד את תשומת לבו של הצלם.
התמונות, שצולמו ב-29 במאי השנה, תיעדו מבצע של סיירת הנח"ל בג'נין. במבצע עצמו לא היה ייחוד רב: היתקלות מטווח קרוב עם איש תנזים חמוש, שנהרג מיריות הלוחמים; מעט ירי פלשתיני לא ממוקד וסריקות שהפעם לא הניבו הרבה. אבל עשרה ימים מאוחר יותר קיבלו התצלומים משמעות אחרת. אלה היו התמונות האחרונות של גדרי. סמל ראשון מתן גדרי, בן מושב מולדת, נהרג בהיתקלות עם חוליית חמאס בחברון, לא הרחק מהמקום שבו נהרג חברו למושב וליחידה, סמ"ר תומר רון, בחודש מארס האחרון. הוא היה בן 21 במותו.
בתחילת השבוע, בבסיס היחידה בבית ליד, הביטו קציני הסיירת במחשב של וולברג: מזהים את עצמם (ובעיקר את מתן) בתמונות השונות. יש דמיון לא מבוטל בין הנוף העירוני שתיעד הצלם לבין המקום שבו נהרג גדרי, אמרו. אך הקסבה של חברון גרועה יותר. יחסית אליה, הקסבה המרווחת יותר בג'נין היתה משחק ילדים.
בראיון לערוץ 2, לפני שבוע, הביע תת אלוף (מיל') נחמיה דגן, ממקימי מערך המסוקים בצה"ל, דאגה לשלומם ולרוחם של טייסי חיל האוויר. הטייסים יוצאים למשימות "סיכול ממוקד" (התנקשות) בפעילי הטרור. פעולות אלה מסתיימות לעתים בהרג ילדים ואזרחים, ולדעת דגן עלול הדבר לערער את אמון הטייסים במפקדיהם. אבל האינתיפאדה השנייה, שבקרוב ימלאו לה 33 חודשים, אינה מלחמתם של הטייסים. במלחמה הזאת, אנשי החי"ר מסתכנים יותר ומתלכלכים יותר. יש הבדל רב בין שיגור טיל מונחה אל מכונית ממרחק של כמה קילומטרים, לבין פריצה לבית, שגרים בו ילדים, אך גם מבוקש חמוש. את המשימות הללו מבצעות יחידות החי"ר ובראשן הסיירות החטיבתיות.
ליחידות המיוחדות, כמו השייטת, הימ"מ, "שלדג" וסיירת מטכ"ל, שמורים המבצעים ללכידת מבוקשים, ששמם הולך לפניהם. יחידות המסתערבים - דובדבן ומשמר הגבול - מופקדות על הכניסות החשאיות, בבגדים אזרחיים, לתפוס מבוקשים בצהרי היום מלב שוק פלשתיני סואן. אבל חלק הארי של המבצעים, שתהילתם קטנה ותועלתם גדולה, מוטל על הסיירות - של הנח"ל, הצנחנים, גולני וגבעתי.
בסיירת הנח"ל, ככל שאפשר לשפוט על סמך הצטרפות למבצע ושיחות עם קצינים וחיילים, הדברים נעשים מתוך מאמץ והקפדה להקטין פגיעה באזרחים. הסיירת איבדה שלושה מאנשיה בשלושת החודשים האחרונים - גדרי, רון, וסגן דניאל מנדל מאלון שבות, שנהרג באפריל במבצע בשכם.
מפקד הסיירת, סרן דן, יודע דבר או שניים על התמודדות עם אובדן. בספטמבר 1997, כלוחם צעיר בקומנדו הימי, השתתף בכוח החילוץ במבצע באנסרייה שבלבנון. מאוחר יותר נודע המבצע כ"אסון השייטת". בין 12 ההרוגים היו "מפקדים, מדריכים וחברים שלי", אומר דן. לסיירת הנח"ל, שלצורך הפיקוד עליה עזב לשנתיים את השייטת, הוא מסרב להכניס פסיכולוגים. "זו התמודדות למפקדים, לא לפסיכולוגים", הוא אומר. "אני צריך להיות מספיק עירני כדי לאתר את החיילים הרגישים יותר, שקשה להם. לפעמים יש מי שזקוק להפסקה בפעילות".
למחרת מותו של מתן הוציא מפקד הסיירת את חייליו למבצע נוסף. "היתה לנו פעילות מתוכננת שחשוב היה לבצע; בשלושה חודשים חטפנו שלוש מכות רציניות בבטן", הוא אומר. "היה חשוב לקום מהמכה ולהמשיך. מי שקשה לו עם סיטואציה הוא כמו פצוע שצריך לטפל בו. אבל מי שלא יוכל לצאת יותר לפעילות, לא יהיה כאן. לוחם קשוח זה לא מי שכל היום בחדר כושר, אלא מי שממשיך ממבצע למבצע, אף על פי שהחברים שלו נפגעים".
עומס הפעילות אכן רב: שלושה, ארבעה ולעתים אף יותר מבצעים בשבוע, ביחידה קטנה למדי. סגן מפקד הסיירת, סגן מיכאל רוסמן מירושלים, מספר בתמיהה על חבר מיחידת אגוז, שהתלונן על שבוע עמוס במיוחד. "היו להם שני מבצעים", הוא אומר.
חלק מהעומס נובע מאופי היחידה ומפקדה. סיירת הנח"ל הוקמה לפני כ-20 שנה. "לצנחנים יש מורשת קרב ענפה", אומר דן. "לסיירת גולני יש את הבופור. ולנו יש מה להוכיח, כל הזמן. המוטו שלנו הוא להיות כל הזמן זמינים ופעילים. לא להיות בררניים בקבלת המשימות המוטלות עלינו, אלא לגלות גמישות ומהירות בתגובה להן. אם תשקיע יותר מכמה שעות הכנה למשימה, ה'אובייקט' (המבוקש שיש לעוצרו, ע") ייעלם. כשפועלים במהירות כזאת, החוכמה היא לא לסבך את הלוחמים בהוראות לא ברורות".
האם יש קשר בין פרק הזמן הקצר שנותר להכנת מבצעי המעצרים לבין האבידות האחרונות שספגה הסיירת? סגן מפקד הסיירת, רוסמן, אומר שגם לאחר תחקירים שנעשו בחטיבה ובפיקוד המרכז, לא התגבשה מסקנה כזאת. "כשמנדל נפגע מירי מתוך הבית, הוא עמד במקום הנכון לצורך הסגירה על הבית (כיתורו). גדרי ותומר נפגעו תוך כדי תנועה. לא יכולנו לדעת איפה מתחבא מי שירה עליהם".
בשנה האחרונה שינה צה"ל את מסלול ההכשרה בחטיבות החי"ר שלו. היחידות החטיבתיות, הסיירת, פלוגת הנ"ט ופלוגת ההנדסה, אוחדו בכל חטיבה למסגרת גדודית ומסלול ההכשרה קוצר בשליש, לכשנה בלבד. המטרה היתה לארגן את היחידות המובחרות במסגרת פיקודית שתפעיל אותם ביעילות רבה יותר בלחימה בשטחים. קיצור ההכשרה מאפשר לצה"ל ניצול יעיל יותר של כוח האדם, אבל הוא עלול להגדיל את פער האיכות בין יחידות מיוחדות, כמו השייטת, לסיירות החטיבתיות.
דן אומר שליחידת האם שלו, השייטת, "יש יכולות אדירות והמון תמיכה באמצעים. בשייטת משרתים ארבע שנים וחצי. פה משרתים רק שלוש שנים, שבמהלכן צריך להכשיר חייל, לפתח את יכולתו כלוחם ולשמור על כשירותו. כאן הם נשלחים למערכה בגיל הרבה יותר צעיר. אבל בפלס"ר (פלוגת הסיור) יש מסירות מדהימה. לא צריך לשכנע את החיילים שהם פה כדי להגן על המדינה. הם מגיעים לסיירת מכל מקום בארץ: מההתנחלויות, מצפון תל אביב והרבה מאוד מקיבוצים ומושבים".
דן, בן 26 מירושלים, הוא בוגר התיכון המסורתי בעיר. רוסמן למד בישיבה באפרת וקצין המודיעין של הסיירת הוא בוגר הפנימייה הצבאית הדתית אור עציון. שני מפקדים הם קיבוצניקים וקצין אחר הוא בוגר "תיכון חדש" בתל אביב.
בתדריכים לפני היציאה למבצעים דן משתדל להכין את החיילים לסכנות. "לא פעם דיברנו על סיטואציות דומות מאוד למה שקרה בהיתקלות בחברון", הוא אומר. "אתה נע בסימטה צרה והלוחם שנע לפניך חוטף כדור ונופל. האינסטינקט האנושי הוא לשלוח אליו יד ולהרים אותו, אבל התגובה הצבאית הנכונה היא להשיב אש קדימה, גם אם צריך לדרוך על החבר שנפל. זה שאחריך בטור כבר יטפל בנפגע".
מפקד הסיירת מתכוון לכנס בקרוב את הורי החיילים, כדי לדבר אתם על אירועי החודשים האחרונים. "לא אסתיר מהם דבר", הוא אומר, "רוב האבות היו לוחמים בצבא ומכירים את המציאות הזאת". לוחם בצוות הבוגר מספר שאחרי מותו של תומר רון, עלה מספר שיחות הטלפון מההורים. סגן נבות לבקוביץ, שהיה מפקדו של תומר וכיום מפקד גם על חייליו של דניאל מנדל אומר שהחיילים נהיו יותר מגובשים. "אין בריחה החוצה עם האבל", הוא אומר, "הרבה מזה קשור לאופי של האנשים שנפלו, שהיו שלמים עם עצמם ודומיננטיים בצוות. אני לא רואה סימני שבירה אצל הלוחמים".

"הרבה הורים מסיימים את שיחותיהם אתנו בבקשה מפורשת ש'נשמור על הילדים'", אומר סגן רוסמן. "ההורים של מתן גדרי אמרו לנו שאחרי שתומר רון נהרג, הם הפסיקו לישון בלילה".
העיסוק באבידות דחק מעט התלבטויות של החיילים ביחס לחיכוך עם האזרחים הפלשתינאים. "עם הזמן השלמתי עם כך שאין מה לעשות, הבית הפלשתיני לא ייראה אותו דבר כשנצא ממנו", אומר רוסמן. מה שמחזיק אותו, לדבריו, הוא הידיעה שלא יעשה שום דבר מיותר. "הגדרנו לחיילים קודים מאוד ברורים של התנהגות בבתים", הוא אומר, "ברגע שתתיר משהו, הסחף יתחיל ואז לא תהיה הצדקה מוסרית למה שאנחנו עושים - מבצע שכל מטרתו היא מעצר מחבלים וסיכול פיגועים".
דן גאה בכך שבמאות מבצעים שנערכו, לא הרגו אנשי הסיירת אף אזרח פלשתינאי. "בהיתקלות שבה נהרג מנדל, הוא נורה מתוך בניין שהיו בו 80 אזרחים", הוא אומר, "החיילים לא הגיבו בירי פראי. הוצאנו מהבתים את כל התושבים ורק אחר כך נהרג המבוקש. בשני המבוקשים האחרים שירו עלינו אף אחד לא נגע לרעה. בסוף הם הסגירו את עצמם. ביחידה שלנו עצירים לא חוטפים מכות בדרך למעצר".
מהמפגש היום-יומי עם הפלשתינאים הסיק רוסמן שאסור לסמוך רק על החושים. "דווקא מי שנראה לך נחמד, קשיש-לא-מזיק, הוא שיסדר אותך", הוא אומר. יוסי, קצין המודיעין, מספר על חיפוש בבית בחברון: "דן מדבר עם הבחורה, בעלת הבית, שדווקא נראית לנו נחמדה ואומרת שבחיים לא היה כאן אף מבוקש. אחרי שעה אנחנו מגלים שמאחורי שולחן האיפור יש מעבר סודי, שמוביל לכוך שבו הסתתר המבוקש".
מי שציפה לשמוע מקציני הסיירת את מהדורת 2003 של "שיח לוחמים", עשוי להתאכזב. קשה לאתר כאן את התסמונת המתייסרת של "יורים ובוכים". העולם לפי סיירת הנח"ל ברור למדי, וכל עוד נשמרים כללי יסוד בהתנהגות מול הפלשתינאים - הקצינים שלמים עם המשימה המוטלת עליהם.
"אין הבדל בין הדור שלנו לדורות הקודמים בארץ", אומר רוסמן. "מבחינתי, המלחמה הזאת התחילה עם הסבים והסבתות שלי, בהקמת המדינה". כשהקצינים נשאלים כמה זמן לדעתם יימשך המאבק הזה, הם מתחמקים מתשובה, אבל לא נראה שלמישהו מהם יש אשליות שהסיום קרוב. אחדים מהם חתומים לשירות קבע ארוך; אחרים שוקלים כעת להאריכו. לדן, מפקדם, אין התלבטויות. אחרי סיום הקדנציה שלו בסיירת הוא אמור לצאת ללימודים אקדמיים. "האמת שזה לא כל כך מעניין אותי עכשיו", הוא אומר. "כל עוד המלחמה כאן נמשכת, אני אחפש מקום שבו אוכל להילחם". ("הארץ", פורסם בתאריך 19.06.2003)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 23-04-2014 בשעה 14:20.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 17:26

הדף נוצר ב 2.42 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר