|
12-05-2014, 21:38
|
|
מנהל משבראש, בלשנות, תכנות ויהדות
|
|
חבר מתאריך: 04.06.06
הודעות: 33,130
|
|
|
ציטוט:
במקור נכתב על ידי litali_lavi_XD
למדתי שכשסוסה ממליטה היא אוכלת את השילייה שלה עם כל הדם כדי שיהיה לה עוד חלב ! וככה כמעט כל החיות בטבע.
|
יש גם בני־אדם שניזונים משליות. הבאתי פעם קישור למתכונים. :>
ציטוט:
במקור נכתב על ידי litali_lavi_XD
למדתי שדבוקים הם סהכ כלי העברה ולכן הדבש הוא כשר למרות שהדבורים לא
|
לא מדויק..
בקצרה: דבש כשר מסיבות היסטוריות.
באריכות: זהירות חפירה דבש כשר מסיבות היסטוריות, מכיוון שנראה מהתנ״ך עצמו שהוא כשר.
לדוגמא סיפור שמשון הגיבור, שהרג אריה ורדה דבש מכוורת שדבורים הקימו בגווייתו, ואז חד לפלישתים את החידה הידועה:"מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק" (שופטים, י״ד, י״ד)
לכאורה נראה מהתורה שרק מה שמצוין בה מפורשות כאסור, הוא שאסור. אם לדוגמא בשר גמל אסור, אז בשר גמל אסור. מהתורה לא מדובר על חלב נאקה.
אצל חז״ל, לעומת זאת, היה כלל של "כל היוצא מן הטמא – טמא" (מגובה כמובן בדרשנות ממקורות שונים), דהיינו שחלב נאקה, לדוגמא, גם הוא אסור.
אך מה עם דבש? הוא הרי יוצא מן הדבורה שהיא טמאה ("שרץ העוף").
כאן נכנס בתלמוד ההסבר שהבאת, כי זה מה שסברו בעת העתיקה, שהדבורה היא רק "נשאית", ושהדבש הוא פשוט צוף מרוכז שהדבורה יונקת ופולטת בכוורת, ואז כביכול אין בו משהו מהדבורה עצמה. או בלשון התלמוד:"מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן" (מס׳ בכורות ז:) וכך גם הרבה פוסקים תירצו את כשרותו.
דא עקא, שלמעשה אין זה נכון.
הצוף עובר סוג של עיכול בזפק הדבורה (מין כיס נפוח לפני הקיבה). שם היא מפרישה אליו אנזימים שונים שמפרקים סוכרים מורכבים לחד־סוכרים (תהליך שנמשך גם לאחר שהיא פולטת את הצוף בכוורת).
ההפרשות אלו, מן הסתם, הן בלתי־כשרות כשלעצמן.
פה באו כבר פלפולים מודרניים, שכמות האנזימים הסופית בדבש היא מזערית ובטלה בשישים.
מנגד טענו שאין היא יכולה להיות בטלה, מכיוון שהאנזימים הם מה שהופך את הדבש לדבש, ולכן יש להם דין "מעמיד"* שאינו בטל אף בכלשהו.
אלא מאי? שאיסור על מעמיד הוא בכלל מגזרת חכמים, וניתן לטעון שעל דבש לא גזרו.
וכן הלאה וכן הלאה..
אך באותו מקום הנ״ל בתלמוד, מופיעה גם דעה אחרת, שכל היוצא מן הטמא הוא טמא, גם אם לא מתמצה מגופו (הציטוט למעשה בא כקושיה על אותה דעה), ואת כשרות הדבש סמכו על דעת ר׳ יעקב, שטוען שדבש כשר כי זו גזירת הכתוב, והביא דרשה מהפסוקים.
כך שלסיכום, לאמתו של דבר כל הפלפולים הנ״ל על מיצוי או לא מגוף הדבורה, על מעמיד וביטול וכו׳, אינם הסיבה האמתית למתן ההכשר.
פשיטא לנו דדבש דבורים אמור להיות כשר, מעצם ההתייחסויות אליו במקרא. השאלה היא האם אנו נזקקים לדרשת פסוקים מיוחדת כדי להסביר את כשרותו.
גם אם לפי כל כללי הפסיקה נגיע למסקנה שיש לאסור אותו (כמו אותה דעה בגמרא), תמיד נוכל לסמוך על הטענה שזו גזירת הכתוב.
[*דין "מעמיד" הקלאסי מדבר על אדם שהעמיד חלב בקיבת בהמה כדי שתתגבן (אחת הטכניקות לייצור גבינות בעת העתיקה, כי בקיבת בהמות יש אנזים הגבנה).
אם זה נעשה בקיבת בהמה טהורה שנשחטה כהלכה, אז הגבינה כשרה, בהנחה שהקיבה לא נתנה בה טעם.
לעומת זאת, אם זה נעשה בקיבת נבלה/טרפה/וכד׳, אז מעיקר הדין גם היה אמור להיות מותר, אלא שחז״ל גזרו לאסור.]
|
|