ח"כ אחמד טיבי תוקף את חוק האזרחות ומגיב על ביקורת כותבי מעריב למאמרו של עמוס שוקן


חוק האזרחות התחיל כהחלטת ממשלה בתחילת האינתיפאדה, והפך להיות חוק צו שעה, בטענה היהודית האולטימטיבית של "סיכון ביטחוני". זה היה שקר מוסכם על כולם.זהו חוק מבית מדרשו של אבי דיכטר, שהגיע בעצמו ובאופן חריג לוועדת הפנים, והציג מספרים ודיאגרמות, "זיקוקי דינור", כדי להוכיח שמבחינה ביטחונית אין לאפשר לערבי מטייבה איחוד משפחות עם תושבת טול-כרם. הוא לא הזכיר כמה עולים חדשים מחבר המדינות רצחו, אנסו גנבו ותקפו יהודים אחרים, מתוקף חוק השבות.

באופן אישי, זה בדיוק המקרה שלי. אני נשוי למאי מטול-כרם. אם יחילו את החוק הזה באופן רטרואקטיבי, לא אוכל לבנות משפחה מתוך בחירה חופשית, משום שאשתי תיחשב לסיכון ביטחוני.

כך שהסיבה האמיתית לחקיקת החוק אינה ביטחונית, אלא דמוגרפית וגזענית. אלי ישי, בהיותו שר הפנים, וגדעון עזרא, כשר מקשר לכנסת, הודו בכך בפה מלא, כנגד מה שהם מכנים "זכות השיבה".
הטענה של סנגורי החוק, שמדובר כאן במניעת הגירה חופשית לישראל, כדבריו של פרופ' אמנון רובינשטיין, אינה מדויקת. הרי לפני חקיקת החוק הזה ערבי מטייבה או מאום אל-פאחם, שרצה להינשא לפלשתינית מהשטחים הכבושים, עבר שבעת מדורי גיהנום עד שאישתו זכתה, אם בכלל, למעמד קבע בישראל, מה שנהוג היה לכנותו "ההליך המדורג", שנמשך חמש שנים לפחות.

הטענות של דנקנר ואחרים בעד החוק הן טענות אנטי ליברליות, לאומניות במקרה הטוב, ואנטי ערביות במהותן במקרה הפחות טוב.


אזרחים ללא אזרחות
חשוב מאוד להוסיף ולומר שראש ממשלת ישראל הורה לפני יותר משנה לראש השב"כ להקפיא מתן חוות דעת לאיחוד משפחות בין אזרחים ערבים ישראלים לבין נשים ערביות מכלל העולם הערבי, לא רק פלשתיניות מאזורי הרשות. שרון ידע את נפש "נתיניו". דעת הקהל הישראלית תסבול היום כמעט כל החלטה אנטי ערבית.

יש לומר שמדינת ישראל היא מדינת הגירה רב-תרבותית. אולי אחת הקהילות הרב-תרבותיות ביותר בעולם. יהודים מגיעים אליה מכל התרבויות ומצטרפים לערבים ילידי הארץ הזאת, שגורשו ב-48', או נאלצו לנטוש מסיבות אחרות, ואינם רשאים להתחתן ולגור במקום בחירתם, או כפי רצונם. יתרה מזאת, הם אפילו מושפלים עד עפר בהגיעם לשגרירות ישראל בירדן כדי לבקש אשרת תייר לביקור קרובים.

ההיתלות של הכותבים דלעיל בהגדרה "יהודית ודמוקרטית", כדי לצאת ידי חובה, מתעלמת מן העובדה שלמעשה ה"דמוקרטית" מתייחסת ליהודים, והערבים הם לכל היותר אזרחים ללא אזרחות.

בעניין נישואי תערובת: כפי שתמיד הייתי נגד הדרישה מהאישה הפלשתינית להשתמש ברחם שלה כנשק דמוגרפי, אני מתנגד לדרישה לומר לאישה או לגבר הערבי, עם מי להתחתן ועם מי לא להתחתן. בחברה נאורה יש להשאיר את העניין להכרעה אישית.


אחד החוקים השחורים
זה המקום לומר, אחת ולתמיד, שהערבים בישראל לא תובעים את הביטוי "מדינת כל אזרחיה", כי אם "מדינת כל לאומיה", במסגרת דמוקרטיה רב-תרבותית עם שותפות אזרחית מלאה. זהו מצב המבטיח לא רק זכויות של יחידים, כמו במדינת כל אזרחיה (ביטוי שטבעה שולמית אלוני בשנות ה-80), אלא זכויות של יחידים מצד אחד, וזכויות קולקטיביות מצד אחר.

החוק הזה הוא אחד החוקים השחורים ביותר בספר החוקים של מדינת ישראל. אכן, צודק עמוס שוקן. זהו חוק אפרטהייד. אדנות, עליונות, ורודנות של הרוב, לעולם לא יביאו שקט, שלווה ושלום בין שני הלאומים החיים במדינת ישראל, בין הרוב היהודי החוגג בימים אלה את עצמאותה של ישראל, לבין המיעוט הערבי-פלשתיני שעדיין מלקק את פצעי הנישול והגירוש, נאבק במדיניות ההדרה והדה-לגיטימציה, ורוצה לבנות סוג אחר של יחסים בין רוב למיעוט, תוך שיתוף פעולה יהודי-ערבי אמיתי, המבוססים על כבוד לאומי הדדי ועל ערך השוויון כערך עליון של המשטר הדמוקרטי.

לעולם לא נסכים למצב שבו דנקנר, מרגלית או ימיני יהיו עדיפים על אחמד, רק בשל שייכותם הלאומית. יהודים חייבים להבין זאת טוב יותר מאחרים.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/932/352.html