ה F 14 יוצא משירות- מתוך "וואלה"

http://news.walla.co.il/?w=//773443

מטוסי קרב של הצי האמריקאי מדגם F-14 המריאו בסוף השבוע למשימתם הקרבית האחרונה מעל סיפון נושאת המטוסים "תיאודור רוזוולט" שבדרכה למפרץ הפרסי. זאת, בטרם יוצאו סופית משירות. בגלי צה"ל דווח, כי המטוסים שימשו במשך יותר מ-30 שנים כמטוס הקרב העיקרי של הצי האמריקאי, ונחשבו לדגם המטוס האסטרטגי הטוב בעולם, לצדו של F-15.

בשנה הבאה יושלם תהליך החלפת מטוסי ה-F-14 במטוסי F-18, הקטנים והאטיים יותר. הודות לרמת הטכנולוגיה המתקדמת המותקנת בהם, הם קלים יותר לתחזוקה. המטוסים שיוצאו משירות יאוחסנו לשימוש כוחות המילואים של הצי, יוצגו במוזיאונים אוויריים או יפורקו למטרות מחזור - אך לא יימכרו לחילות אוויר זרים.

כמה עצוב יהיה לא לראות את המטוס הזה על נומ"טים יותר...
אני בטוח שהרבה פה חושבים כמוני- זהו אחד מהמטוסים היפים ביותר בעולם.

לדעתי ביחד עם הפאנטום, מדובר בצמד המטוסים היפים ביותר שיצאו תחת ידה של ארה"ב מאז החל דור הסילון. סמלי הזנב הססגוניים של טייסות הצי כבר הפכו מזמן לשם-דבר, ומשום מה לF-18 פשוט אין את "זה"...

הנה סדרת תמונות שקיבלתי לפני זמן רב, ומן הראוי לחלוק אותה עם הדור הצעיר שלא באמת ידע את הטומקט. המקור כבר מזמן נשכח, ויסלחו לי השולח וגם האתר ממנו באו. למעט שתי התמונות האחרונות, כל המטוסים שייכים לטייסת VF103 המכונה "ג'ולי רוג'רס" (זהו שמו של דגל שודדי הים, המתנוסס בגאווה על מייצב הכיוון).

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

כנראה GBU-12.

אווירון יפיפה ומכונה מופלעה.

לא יודע למי מכם יצא לעמוד לצידו אבל למי שלא וקרוב לוודאי יצא לעמוד לצידו של ה F15
ה 14 גדול יותר וגבוה יותר וה F15 נחשב לגדול..

אך.... ימי הTOP GUN

הנה אחד הצילומים שאני מאד אוהב שלו

סירפד צודק.
העיצוב של ה-F14 הוא באמת נדיר ביותר..
ה-F18 לעומת זאת מכוער לאללה..
גם ה-F15 וה-16 מאוד יפים.. ה-18 נפילה.

עכשיו לסרט "אהבה בשחקים" יהיה גם ערך רגשי והיסטורי לאוהבי ה: טומקאט

עם יציאת הטומקט משירות, ייצא משירות גם ה-AIM-154 Phoenix. הטיל אמור להיעלם בהדרגה עד לשנת 2006 יחד עם המטוס היחיד שיכול לשאת אותו. הטיל נרכש במקור ע"י הצי כדי לנהל קרבות אוויר-אוויר מטווחים רחוקים במטרה להגן על נושאות המטוסים ממבני תקיפה של מפציצים ומטוסי תקיפה בעלי טילים כנגד אוניות. כאשר המלחמה הקרה הסתיימה, האיום הזה הוסר, והצורך בטיל שכזה מת יחד איתו. בנוסף, לאורך השנים הפיניקס הוכח בעייתי-משהו לתפעול והחזקתו התבררה כיקרה. הרכיבים האלקטרוניים התיישנו ברובם וככל שהזמן עבר, התעוררו חשדות בדבר אמינותו. לדוגמא, חשש אחד העלה כי נוצרו סדקים במנוע הדלק-מוצק דבר שעלול להוביל להתפוצצות בזמן בעירת המנוע.
מעניין לראות כי הצי כן עמל על פרויקט להחליף את הפיניקס בשנות ה-80. פרויקט זה סומל AAAM - טיל אוויר-אוויר מתקדם. מטרתו הייתה ליצור טיל בעל מימדים קטנים יותר, משקל קל יותר, אבל בעל טווח ארוך יותר ומהירות של לפחות מאך 3. הטיל נועד לכלול מספר מאפיינים טכנולוגיים מתקדמים אשר פותחו בזמן הניסויים של ACIMD Advanced Common Intercept Missile Demonstration באגם צ'יינה, קליפורניה. הטיל אמור היה לכלול מנוע רמג'ט (air-breathing integral-rocket-ramjet propulsion system). נבנו מספר אביטיפוס אך הפרויקט נזנח.

ACIMD


הפרויקט המשיך תחת הסימול AIM-152. ב-87 שני צוותים, האחד חברת יוז עם ריית'ון והשני ג'נרל דיינמיקס ו-ווסטינגהאוס, נבחרו לפתח קונספט שיענה על דרישות ה-AAAM. הטיל של הצוות הראשון דמה במאפייניו לACIMD והשתמש בשילוב של הנעה רקטית והנעת רמג'ט אשר הציעה מהירויות גבוהות יותר. הנחיית ביניים הייתה אינרציאלית בשילוב בקרה ובשלב הביות הסופי נעשה שילוב במכ"מ אקטיבי ו-רב"ת אינפרא אדום.

Hughes/Raytheon - AIM-152


הצוות השני הציע פתרון שונה לחלוטין אך עם תכנון קטן בהרבה. ההנעה סופקה ע"י מנוע פולסים רקטי בעל דלק מוצק עם מאיץ אשר יינתק מהטיל בזמן המעוף. הקונספט הציע הנחייה אינרציאלית עם ביות חצי אקטיבי בזמן הנחיית הביניים, ולבסוף רב"ת אלקטרו-אופטי לביות אוטונומי בשלב הביות הסופי. ג'נרל דיינמיקס הציעה רב"ת אינפרא אדום לגיבוי במידה והחיישן האלקטרו-אופטי יתקלקל.

General Dynamics/Westinghouse - AIM-152



החזון היה שה-AAAM יכנס לשירות באמצע שנות ה-90, ויחליף את הפיניקס. אולם סיום המלחמה הקרה וההבנה כי אין משימה הדורשת טילי אוויר-אוויר ארוכי טווח כאלה וכמובן הקיצוצים ביטלו את הפרויקט ב-92.

למה להוציא אותם מהשירות עם המטוס נחשב למטוס האסטרטגי הכי טוב בעולם?

תגידו ה f 14 ו f 18 נחשבים למטוסים הכי יקרים או שאני טועה?

ובתמונה השישית הטייס מסתכל למצלמה לא לימדו אותו שצריך להסתכל ל"כביש"

ולדעתי גם האף-15, בייחוד ה F-15E. וכמו שציינו- אחד המאפיינים של האף-18 הוא דווקא עלות תפעול נמוכה יחסית.
טל- מסכים איתך. מדובר במטוס טקטי, שכבר שנים לא בשיאו. אבל התלונות צריכות ללכת לוואלה, לא אל פותח הדיון (אם אליו התכוונת).

אפשר להבין מה פירוש ההגדרה המטופשת הזו?

הבל מוחלט.

לפני כשנה מישהו פירסם במערכת הישנה סרט של "אגודת חובבי הטומקאט" או משהו בסגנון, המציג את הטייסות השונות והמטוס (בתוספת הרבה הומור "Knock knock. Who's there? JDAM! BOOM"). אחד הסרטים המרהיבים שראיתי בנושא. ניסיתי למצוא את הלינק במערכת הישנה אך ללא הצלחה...

הסרט היה חלק מסדרת Fighter Fling- כל שנה נאספים צילומי טיסה מטייסות אף-14 שונות ונערכות לסרט אחד (אני עוד לא בטוח אם העורכים הם אנשי הצי או אנשי גראמן שרוצים לעשות קצת יח"צ ולשמור על קשר הדוק עם האנשים שקשורים אל המטוס).
את הסרטים אפשר להוריד מכן- http://www.patricksaviation.com/vid...y=id&order=desc
(שים לב שיש גם עמוד שני, שבו כנראה מופיע הסרט שאליו התייחסת- משנת 2004, והאחרון בסדרה). לי כרגע יש בעיה להוריד מהאתר אבל אולי לאחרים לא תהיה, או שהיא תסתדר.

האירנים עדיין משתמשים במטוס ומתחזקים אותו ע"י קניבליזציה של חלקי חילוף ממטוסים שיצאו מכשירות.
ולגבי "המטוס האסטרטגי הטוב בעולם"- מסכים איתך, אני בסה"כ עשיתי copy - paste מוואלה.

מדוע אינני מוצא את מקור הידיעה בעיתונות האמריקאית.....???????

האם לפנינו עוד סיפור אגדה של העיתונות העברית שלנו.....? (לפני כשבועיים למי ששם לב, "קברנו ב- Ynet" את מפקד חיל האויר הפולני ..... והוא חי וקיים !!!)

האם יש למישהו מקור מוסמך יותר לידיעה מוואלה ?

http://www2.dailynews.com/news/ci_2964116

http://www.nctimes.com/articles/200...50_369_2_05.txt

http://seattletimes.nwsource.com/ht...9_tomcat03.html

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook

משום מה לא הצלחתי בפזיזותי לאתר את המאמרים הללו לבד. מודה ומתוודה.

יש לי רק הערה קטנה - לפני מספר שנים כבר הוכרז בארה"ב על "כפרתו" של ה- F14. המצב במזה"ת ומחיר ה- F18 לא הצדיקו את ההחלפה הזאת. כך שהייתי אומר מה שהאמריקאים אומרים:

"It ain't over until it is over"

ויש גם סיומת שונה למשפט כדברי יוגי ברה....

נקודה שראוי להתייחס אליה הינה ההכרזה שהמטוס "...יוצא משרות קרבי..." (במקור באנגלית). מינוח זה לכשעצמו יכול להעיד שלא יישלח לזירת קרבות אולם ימשיך לטוס בארה"ב למשל. אינני יודע לאשורו. כפי שציינתי כבר הרגו את המטוס הזה לפני מספר שנים והוא עדיין נושם. למרות שעלות החזקתו רבה, והטיפולים הטכניים בו נעשים קשים יותר ויותר.

גם אני סבור שקיצו קרב - אבל נחזור ונצטט את יוגי ברה....

ולמפקד חיל האויר הפולני נאחל עד 120....

בד"כ ציוד אמריקאי שיוצא משימוש אמריקני בא לישראל...
אז למה לא להביא מטוסי אפ 14?
למרות שהם די ישנים.

"בגבורה ובענוווה"

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook

יש לי שאלה ראיתי בתמונה אחת שהאף 14 הוא בעל כנפיים שונות שמתארכות אחורה לעומת אף 14 עם כנפיים רגילות.

מישהו יודע מה ההבדל בין הדגמים?...

"בגבורה ובענוווה"

ה F-14 הוא מטוס המצוייד בכנף בעלת גיאומטריה משתנה, Variable Geometry Wing. משמע, במהירויות נמוכות (המראה, נחיתה, קרבות אוויר צמודים וכו') הכנפיים נפרשות לצדדים על מנת לספק כמה שיותר עילוי, ואילו במהירויות גבוהות (תת-קוליות גבוהות ועל-קוליות), הכנפיים נמשכות לאחור על מנת לייצר כמה שפחות גרר.

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook

כמו במיג 23 וסוחוי 22 ו24???

"בגבורה ובענוווה"

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook

אם ציוד אמריקני שיצא משמוש אצלה מגיע לישראל זה רק בכדי לספק מלאי חלפים
כמו הקוברות שהאמריקאים תרמו לנו וכמו מטוסי הF15 שהגיעו אחרי מלחמת המפרץ כתודה על זה שישראל לא התערבה בה.


וברוח האשכול הינה שתי תמונות שאחת מהן קצת לא שגרתית...

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מדהים. פשוט מדהים.

גרמניה הודיעה על הוצאת מטוסי הפנאוויה טורנדו משרות....

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Soloavia גרמניה הודיעה על הוצאת מטוסי הפנאוויה טורנדו משרות....

הרבה פחות מרגש בהשוואה ל F14 ובכלל בהנחה שהמחליף של הטורנדו הרבה יותר יפה

ציטוט:

Bidding farewell to a "Queen of the Skies" Published Friday 2nd September 2005 The last remaining three-seater Canberra T4 took off from RAF Marham on its final flight yesterday, 1 September 2005, having completed its role as a training aircraft for the Canberra PR9. The crew for the trip consisted of pilot Squadron Leader Terry Cairns RAF, a veteran of 41 years service with nearly 8,000 flying hours, and navigator Wing Commander Clive Mitchell RAF, currently Officer Commanding 39 (1 Photo Reconnaissance Unit) Squadron. In the third seat sat Air Vice-Marshal Andy White RAF, Air Officer Commanding No 3 Group, enjoying his first flight in a Canberra. The flight went over the bases which were home to the RAF Canberra Operational Conversion Unit during the type's 54 years in service (so far), as well as its places of manufacture - Bassingbourne, RAF Wyton, RAF Cottesmore, Salmesbury and BAe Warton, before returning home to RAF Marham. Thanks to the sunny weather, the crew were able to fly the whole route at 3,000 ft. Squadron Leader 'Rem' Merrick, Media Communications Officer at RAF Marham, said: "The day started cloudy, but it dispersed as the day wore on. "The sky was blue crystal for the entire flight, which was particularly fitting on an occasion to say goodbye to yet another 'Queen of the Sky'." This particular Canberra T4 airframe was delivered to the RAF in 1954, three years after the type entered service, and has been used for pilot training ever since. The Canberra T4 has been retired from service prior to the last operational variant, the PR9 (Photographic Reconnaissance), which is expected to go out of service in 2006. Canberra was designed as a replacement for the Mosquito bomber, and first flew on 13 May 1949. The airframe which flew yesterday is painted in the livery of the first prototype, Canberra VN799. The aircraft has a top speed of 450 knots (Mach 0.83), with a service ceiling of 45,000ft. Its shape is unusual and memorable, being almost square in its dimensions (65ft 6 in long, with a wing span of 64 ft) and with its engines well spaced, embedded in the wings, also keeping the classic "cigar shaped" fuselage commensurate with the early jets.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.mod.uk/img/pressdatabase/images/supportingImages/large/canberra1_tn.jpg]

לאשכול

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Desert Seagull בסוף שנת 1957, חיל הים זכה בחוזה להתחיל לפתח את ה-XAAM-M-10 Eagle, טיל אוויר אוויר דו שלבי, מונע דלק מוצק ומונחה מכ"מ, לטווח בסדר גודל של כ-160 ק"מ. ה-Douglas F6D Missileer היה המטוס שנבחר לשאת את הטיל. תכנון המיסיליר נקרא לכלול ראדאר פולס דופלר בעל יכולת TWS, בעל יכולת לטווח, לשגר ולהנחות שישה טילי איגל. הקומבינציה של המטוס והטיל נועדה לאייש את תפקיד ההגנה האווירית של הצי בשנות ה-70. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1960, כל התוכנית בוטלה. F-6D כשנכנס ממשל קנדי ומונה ראש משרד ההגנה החדש, רוברט מקנמרה. בראיית מקנמרה, הצבא יוכל לחסוך סכומים אסטרונומיים אם רק הצבא יקנה ציודו באופן קולקטיבי. כלומר, במקום שלכל זרוע יהיה ציוד אחר שעושה אותו הדבר, כולם יקנו את אותו המוצר. כיוון שכך, חיל האוויר וחיל הים, עשו סקר שווקים בחפשם אחר מטוס קרב חדש. חיל הים חיפשו מחליף למיסיליר שנגנז, בזמן שחיל האוויר חפץ במטוס קרב הפצצה טקטי מהיר (תוכנית ה-TFX) על מנת להחליף את ה-F-105 המזדקנים. מקנמרה ראה ברצון למטוס קרב חדש הזדמנות לחסוך כסף. הוא רצה שהתעשיות הבטחוניות יבנו מטוס אחד שיתאים לדרישות שני החילות. בשנת 1962, אחרי הצקות רבות מצד מקנמרה, שני החילות הגיעו לפשרה בדבר התכנון. חברת ג'נרל דיינמקס קיבלה לידיה את חוזה ה-TFX של חיל האוויר, ואילו חברת גרומן זכתה בחוזה הייצור עבור גירסת חיל הים לאותו המטוס. שתי הגירסאות הסופיות, ה-F-111A של חיל האוויר, וה-F-111B של חיל הים, תוכננו כאשר הרעיון הפיתוחי המרכזי היה לשמור על מידה מקסימלית של דמיון בזהות המטוסים. ה-F-111B הראשונים עלו לאוויר כבר בשנת 1965. כבר מתחילה, לטייסים היו הסתייגויות מרובות לרעיון "מטוס קרב אחד לכל אירוע" של מקנמרה. המרמור המרכזי היה סביב משקלו של המטוס, שעמד על 70 אלף ליברות. המטוס פשוט היה כבד מדי מכדי שיוכל לפעול בבטחה מעל נושאת מטוסים. המראות היו מסוכנות, ונחיתות היו אף גרועות יותר. המעוטים וכבלי העצירה של אותה תקופה לא הצליחו לעמוד בעומס שהמטוס הזה יצר. בגישה האחרונה לפני הנחיתה, המטוס היה צריך לטוס בזווית התקפה כה גבוהה, עד שהטייס לא היה יכול לראות עוד את מסלול הנחיתה של נושאת המטוסים... כתוצאה מחסרונותיו הרבים של ה-F-111B, חברת גרומן הציעה לשנות את המטוס תוך שימוש בסגסוגת טיטניום קלת משקל. שינוי הנדסי זה נודע לימים כ VFX. בתחילת 1967, חיל הים מינה ועדה שתשווה בין שתי הגירסאות שהוצעו. גירסת ה-VFX זכתה. תוך שימוש אותו המנוע של גירסת ה-B, ה-VFX הפגין עליונות מרובה בביצועים עד כדי שהקונגרס ביטל את המימון עבור דגם B בשנת 1968. ביטול זה הוביל לנקודת המפנה בפיתוחו של ה-F-14. הדרך הייתה כעת פנוייה לחיל הים להגיש בקשה למכרזים, תוך הדגשת בקשות ספציפיות למטוס משלה, מטוס נפרד מה-F-111A של חיל האוויר. חלק מדרישות הצי שהוזכרו היו מטוס דו מושבי, אחד מאחורי השני, דו מנועי, בעל מכ"מ TWS עם יכולת העסקת מטרות מרובה, וכמובן, פלטפורמה שתתאים לנושאת מטוסים. חברת גרומן הייתה אחת מבין חמש חברות תעופה שלקחה חלק בחוזה ה-VFX (אף-14). בזכות ניסיון העבר של החברה עם חיל הים, ובזכות הניסיון המקצועי שלה בטכנולוגיית הכנף הנעה, גרומן זכתה בחוזה בשנת 1969. מתוך מאות תכנונים שונים, אבטיפוס E303 נבחר לבדיקות ייצור ראשוניות. הראשון מתוך 12 אבטיפוסים שנבנו המריא כעבור שנתיים, ב-21 לדצמבר 1970. F-14A מבצעיים ראשונים נמסרו לטייסות VF-1 ו-VF-2 של חיל הים באוקטובר 1972. שתי טייסות אלה נפרסו על סיפון ה-CV-65 (אנטרפרייז) בשנת 1974. בסופו של דבר היה זה האף-14 שהחליף את הפאנטום בתפקיד ההגנה האווירית של הצי באמצע שנות ה-70. הפאנטום עשה עבודה ראוייה להערצה בימיו מעל שמי וויטנאם, אבל מעולם לא הוכיח יכולתו כמגן על הצי. נושאות המטוסים מעולם לא אויימו כמו שהן היו עתידות להיות במלחמה עתידית ע"י מפציצים סובייטים. ככל שמטוסים בעלי יכולת משופרת נכנסו לשירות בחילות אוויר של מדינות עולם שלישי, היה זה ברור, ורק עניין של זמן, עד שיצטרכו מספר שידרוגים לאף-14 הבסיסי. לדוגמא, מודלים מוקדמים של המטוס הונעו ע"י מנוע טורבו מניפה TF30-P-412A. מנוע זה צרך כמות מוגזמת של דלק בהשוואה לעוצמה שהוא יצר. המנוע ייצר 12,350 ליברות של דחף (20,900 ליברות עם מבער אחורי) בלבד. גם עם שני מנועים כאלה הדחף שהושג היה בלתי מספיק בשביל להשאיר מטוס של 70,000 ליברות בשמיים. הזקרויות מדחס היו עניין שבשיגרה. אך מנוע זה היה המנוע הזמין היחיד ללא עיכובים באותה תקופה. חיל הים החליט בלית ברירה להמשיך להשתמש במנוע זה עד שניתן יהיה למצוא מנוע עדיף כמחליף. בתחילת 1982, לעומת זאת, כאשר המטוסים נכנסו לתחזוקה וטיפול בתוכנה, לאף-14 הותאם מנוע חדש, מנוע טורבו-סילון TF-30 P-414. אומנם מנוע זה היה כבד יותר במעט מקודמו, וייצר את אותו הדחף, אך הוא היה אמין יותר, והזדקק לפחות דלק. אך מגרעתו הגדולה ביותר הייתה שהוא ייצר הרבה עשן, ובכך הפך את המטוס לקל לגילוי בזמן קרב (הפאנטום סבל מאותה הבעייה). תוך הכרה בעובדה שגם מנוע זה יהיה זמני בלבד, חיל הים לחץ לפתח תחליף חזק יותר. ^טיל הפיניקס (תמונה ע"י מיצו) בשנת 1984, חיל האוויר הכריז על קבלת מנוע חדש למטוסי האף-16 שלו, F110-GE-100. מספר חודשים לאחר מכן, משרד חיל הים הביא לתשומת לב הקונגרס שמנועי סדרת ה-TF "מהווים את ההתאמה הכי גרועה של מנוע\מטוס מזה שנים רבות". מנועי ה-TF-30 גרמו לכמעט 30 אחוזים מכלל התרסקויות האף-14. עדות זו סללה את הדרך לרכישת המנוע החדש יחד עם חיל האוויר. זמן קצר לאחר מכן, חברת גרומן קיבלה חוזה בסך של כמעט מיליארד דולר לשדרג את האוויוניקה של המטוס ומנועיו. מטוסי האף-14 המשופרים סומלו F-14A+. ההתרשמות סביב המנוע החדש גרמה לחיל הים לתכנן מחדש את המנועים לדגם GE-400 ולהכניסם לתוך דגם הפלוס. כעת יכלו המטוסים לבצע המראה בעזרת מעוט, ללא צורך להפעיל את המבער האחורי. המנועים החדשים ייצרו כל אחד 14,000 ליברות של דחף יבש, ו-23,100 ליברות של דחף של דחף עם מבער אחורי. דגמי הפלוס המריאו לראשונה בשנת 1986 ונמסרו למספר טייסות. ב-1 במאי 1991, ראש מנהלת המבצעים של הצי הורה לשינוי סימול דגם הפלוס מ-F-14A+ ל-F-14B. גם האף-14, וגם האף-111, תוכננו רק כפלטפורמות שנועדו להכיל חימוש ספציפי. במקרה של חיל האוויר, האף-111 נתפס כמפציץ אסטרטגי המסוגל לטוס נמוך ולחדור במהירות גבוהה למתחם האווירי של האויב. האף-14, הבן של קונספט המיסיליר, תוכנן להיות פלטפורמת שיגור של טילי אוויר-אוויר כנגד מפציצים המתקדמים אל עבר ספינות הצי. תוכנית המיסיליר חזתה מטוס שימריא ויחוג במרחק רב מנושאת המטוסים למשך זמן ארוך. מתוך עמדת הפטרול שלו, המיסיליר ישגר את טילי האוויר-אוויר ארוכי הטווח שלו אל עבר מטוסי אויב הטסים בסביבה. ברגע שכל הטילים שוגרו, המטוס יחזור לנחות על נושאת המטוסים, ואחד אחר יחליפו בפטרול. למרות ביטול התוכנית, הרעיון נשאר בהינו. חיל הים עדיין הזדקק למטוס שיוכל להתמודד מול טכנולוגיית טילי השיוט המתקדמים הסובייטים, תוך כדי מבט 10 שנים קדימה אל סטטוס נושאות המטוסים. על מנת לתת מענה לאיום זה, כל מטוס קרב שהיה נבחר למלא את משימת ההגנה האווירית על הצי, היה מחוייב לשאת ראדאר רב עוצמה, עם יכולת העסקת מטרות מרובות, כמו גם הכרח להיות חמוש בטילי ראדאר אקטיבי, כדי שניתן שיהיו מספר מהם באוויר בו זמנית. משימה זו, הגנה אווירית על הצי, חשפה את המטוס וצוותו למספר מצבים מיוחדים בעלי לחץ עצום. אחרי המראה, האף-14 חייב לטוס למשימת פטרול מרחק מאות מיילים, להתמהמה משך שעות במהירות נמוכה באוויר, ולאחר מכן לחזור כל הדרך אל נושאת המטוסים, ולנחות עליה בכל מזג אוויר, יום ולילה. על מנת למלא את המשימה, ישנו צורך בטיל אוויר-אוויר ארוך טווח מתאים. תחת הקונספט המקורי של שנות ה-50, הטיל המדובר היה אמור להיות ה-Eagle. עם ביטול הפרוייקט, התחילה העבודה על ה-AIM-54 Phoenix, ששמו ניתן לו כיוון שטיל זה עלה מן האפר של קודמו, כמו אגדת עוף החול. שילוב של ראדאר ה-AWG-9 וטילי הפיניקס, הם מה שעושים את המטוס הזה לכל כך יעיל. וברגע שכל 6 הטילים שוגרו, המטוס עובר מתצורה אחת, לשנייה, מקפל כנפיו והופך לדוגפייטר. למרות גודלו, המטוס מתמרן היטב במהירויות נמוכות, זאת תודות לטכנולוגיית הכנף המשתנה. לא לחינם ניתן לאף-14 התואר "מיירט אסטרטגי".

אגב, זה האשכול הראשון שהבחור כתב בפורום!

ציטוט:

במקור נכתב על ידי DeepSpace המטוסים היחידים שעליהם ננשא הפניקס הם מטוסי F-14A/B/Dטיל הפניקס בשיגור www.globalsecurity.org

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Shahar__ האיראנים בתקופת שלטון השאח הזמינו 714 טילי Phoenix, אולם פחות מחצי הכמות נמסרה בעקבות המהפכה האיסלאמית. מרבית המטוסים העיראקים שיורטו במהלך מלחמת עיראק-איראן, הופלו מפגיעה של טילי Phoenix שנשאו מטוסי ה"טומקאט". רק "טומקאט" איראני אחד הופל בקרב אוויר, ע"י מיג-21. אגב, איראן רכשה 78 מטוסי F-14. סביר להניח שפחות ממחציתם כבר לא בן החיים. F-14 איראני נושא טיל א"א Phoenix וטיל א"א Sidewinder לטווח קצר (ליחצו על התמונה להגדלה)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי spooler F-14 אמריקאי צבוע בסכמה של חה"א האירני המטוס שייך למרכז לאימון מיתקדם של הצי - NSAWC

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סירפד תמונה נדירה של אימון משותף: צמד מטוסי F-14 עם מטוס F-16 ישראלי, בטיסה מעל הנגב מקור: AFJI, גליון אפריל 2001 (הערה של עידו: הסמל הכחול על הF16 הישראלי הוא של חגיגות 50 שנה לחיל האוויר)

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לאשכול

Grumman F-14 Tomcat

פיתוח

בסוף שנות ה-60', לאחר שהקונגרס הפסיק לממן את תוכנית ה-F-111(זמנית), צי ארה"ב היה זקוק למטוס שיחליף את ה-F-4 Phantom כמטוס ירוט יעודי, שיגן בצורה הטובה ביותר על נושאות המטוסים שלו, וירחיק מהם את מה שנתפס אז כאיום הגדול ביותר על נושאות המטוסים של הצי- מפציצים ומטוסי תקיפה סובייטים המסוגלים לשאת ולשגר טילי שיוט. בהתאם לדירשות האלו, צי ארה"ב פרסם ב-18 לאוגוסט 1968 מכרז בשם "VFX", שדרש מטוס קרב דו מושבי בתצורת טאנדאם, דו מנועי, שבו תהיה מערכת נשק מתקדמת אשר תשולב עם מכ"ם עוצמתי והיכולת לשגר טילים ארוכי טווח, לטווחים בינונים וקצרי טווח ותותח אינטגרלי. חוץ מזה, על המטוס להיות מסוגל לנחות על נושאות מטוסים עם תצורת חימוש מלאה. בהתאם לדרישות אלו, הוגשו הצעות מאת General Dynamics,Ling-Temco-Vought ,McDonell Douglas,North American Rockwell ו-Grumman. 4 מההצעות האלו הציעו מטוס בעל כנף עם גיאומטריה משתנה. כעבור 4 חודשים-בדצמבר 68', ההצעות של Grumman ו- McDonell Douglas נתקבלו, ושתיהם היו צריכים להתמודד ראש בראש בגמר. לאחר בחינה ממושכת,זכתה ההצעה של Grummanב-14 בדצמבר 1969. Grumman חתמה על חוזה כעבור חודש שנותן לה מימון מלא עבור המחקר, הפיתוח, הניסויים וההערכה של המטוס שעד עכשיו היה על הנייר בלבד. הצוות של Grumman הגיש 8 הצעות שונות, שההבדלים ביניהם היו בעיצוב המטוס ובמאפיינים שונים של ביצועיו(היה אפילו גרסה עם טייס אחד וכנפיים קבועות שדמתה מאוד ל-F-15, אך בסופו של דבר נפסלה מכיוון שהייתה כבדה מדי), אבל בכללי ההצעות היו של מטוס קרב סילוני דו-מושבי, דו-מנועי, בעל כנפיים עם גיאומטריה משתנה שמוטס בעזרת 2 אנשי צוות: טייס ומפעיל מערכות נשק, היושבים בטאנדאם(זה מאחורי זה). המטוס הונע בזוג מנועי טורבו מניפה מסוג TF30 של Pratt & Whitney. בסופו של דבר, נבחר עיצוב 303E. עד ה-20 לדצמבר 1970 נבנו כ-12 אבות טיפוס, ויום לאחר מכן בשעה 4:00 אחר הצהריים המטוס המריא לראשונה והוטס על ידי רוברט סמית' וויליאם מילר, טייסי הניסוי הראשיים של Grumman. 9 ימים לאחר מכן המטוס המריא בשנית, אך במהלך הטיסה הייתה תקלה במשאבה ההידרואלית אשר גרמה לאיבוד השליטה במטוס, מה שחייב את הצוות לנטוש(בשלום), וכך אב הטיפוס הראשון התרסק על מסלול ההמראה של Grumman בניו יורק.
הייצור הסדרתי החל, וב-8 לאוקטובר 1972 טייסת VF-124 Gunfighters, אשר הייתה טייסת אימון של הצי, קיבלה ה-F-14 הראשון שירד מפס הייצור, והחלה להסב טייסים לטוס על המטוס החדש. לאחר מכן, ביולי 1973 קיבלו את ה-F-14 גם טייסות "אמיתיות": ה-VF-1 Wolfpack וה-VF-2 Bounty Hunters אשר היו מוצבות על נושאת המטוסים USS Enterprise(CV-65), וההפלגה הראשונה שלהם הייתה בספטמבר 1974.
המטוס בטיסה הראשונה שלו ב-21 לדצמבר 1970:

2 מהתכנונים של Grumman:


ביצועים

כמטוס שנועד בראש ובראשונה להיות מיירט(Interceptor), ה-F-14 תוכנן כמטוס עתיר ביצועים בקרבות אוויר. בשביל זה, הוא קיבל בין השאר זוג כנפיים בעלות גיאומטריה משתנה. כלומר, משנים את זווית המשיכה לאחור של הכנפיים כדי להשיג את העילוי הטוב ביותר ולהפחית את הגרר עד כמה שניתן. הגיאומטריה המשתנה של הכנפיים עוזרת לעילוי, וזה אומר שהיא גם עוזרת למהירות המטוס, וכאשר רוצים לבצע דבר מסויים שדורש עילוי גבוה(לדוגמא-תמרון חד בדוגפייט), הצוות מסוגל לשנות את הזווית של הכנפיים וכך לקבל עילוי טוב יותר וכדי שהתמרון יהיה יעיל וחד יותר.בנוסף, המטוס צוייד בזוג מנועי טורבו-מניפהPratt & Whitney TF30-P-414A , אשר צריכים לתת ביצועים טובים יותר ממטוס עם מנוע אחד. המנועים הללו מסוגלים להפיק 12,350 ליברות על יבש ו-20,000 ליברות במבער מלא. ה-F-14 מסוגל לטוס במהירות מקסימלית של כ-2.38 מאך(1544 קשר). אורכו הוא כמעט 19 מטער, וגובהו הוא 4 מטר. הטווח המקסימלי שלו הוא כ-2573 ק"מ, והוא מסוגל לשהות באוויר כשעתיים, ולטפס עד לגובה של כ-68,900 רגל. משקלו הוא 41,780 ליברות בתצורה נקייה, ו-741,349 ליברות הוא המשקל המקסימלי שהוא מסוגל להמריא מנושאת מטוסים. הוא מסוגל לשאת בתאים הפנימיים כ-16,200 ליברות דלק ובמיכלים החיצוניים עוד כ-3,800 ליברות ועד כ-15,985 ליברות חימוש.


אוויוניקה וחימוש

ה-F-14 הדו מושבי צוייד במערכת תע"ל(תצוגה עילית) AN/AVG-12 מתוצרת Kaiser , מצלמת AN/AXX-1 מתוצרת Northrop אשר הותקנה מתחת לאף המטוס ומוקרנת בקוקפיט ומשמשת כמעין מערכת תצפית לזיהוי מטרות אוויריות בטווחים ארוכים, מערכות התרעת מכ"ם מסוג AN/ALR-45 מתוצרת Litton ו-AN/ALR-50 מתוצרת Magnavox, מערכת מוץ ונורים להטעיה AN/ALE-29/-39 מתוצרת Tracor ופוד שיבוש אלקטרוני AN/ALQ-100 מתוצרת Sanders. בנוסף, הותקן במטוס מערכת זע"ט מסוג APX-71, מערכת ניווט מסוג ASN-92 ומד גובה מכ"מי מסוג APN-94 ועוד. למטוס יש 8 נקודות נשיאה שבהם הוא מסוגל לשאת משקל כולל של כ-6500 ק"ג חימוש. חימוש האוויר-אוויר כולל 6 טילי AIM-7 Sparrow ו-4 טילי AIM-9 Sidewinder, וחימוש אוויר-קרקע(בדגם D בלבד) אשר כולל פצצות ברזל, מצרר, לייזר ובנוסף יש לו תותח וולקן 20 מ"מ עם תוף של 675 כדורים(מי שתוהה האם המטוס מסוגל לנשוא AIM-120 אמראם-אז התשובה היא לא. אמנם נעשה נסיון להתאים את ה-F-14 לנשיאת אמראם אך גילו שעלות ההסבה תהיה יקרה מאוד ובסופו של דבר ביטלו את הפרויקט) אך עם כל הכבוד לכל החימוש והאוויוניקה "הנחמדים" הללו,אם יש דבר אחד שמייחד יותר מכל את ה-F-14 Tomcat, אז אפשר לתאר את זה ב-3 מילים: פניקס, פניקס ועוד פעם פניקס. אז חלקכם שואלים את עצמכם "מה זה לעזאזל 'פניקס' "? ס'דר, כמו שלובה אומרת, אני אענה לכם: כפי שכבר הסברתי, הצי האמריקאי דרש מה-F-14 להרחיק כמה שיותר את הקרב מנושאות המטוסים של הצי(על מנת להפחית את הסיכוי שהם יפגעו בכל דרך שהיא במלחמה), ובשביל זה, Grumman הייתה צריכה להקנות למטוס שלה יכולת ייחודית בתחום. הם החליטו להקנות ל-F-14 מערכת נשק מתקדמת עם טווח מרשים למדי, ובשביל זה הם היו צריכים טיל חדש עם טווח . לכן, באותו זמן שפיתחו את ה-F-14, גם על הטיל החלו לעבוד. כבר מההתחלה הבינו שעל הטיל להיות מונחה מכ"ם מכיוון שצריך להקנות לו טווח גדול מאוד. לכן, היה צריך גם לפתח בהתאם מכ"ם ארוך טווח שישולב עם הטיל. המכ"ם גם החל להתפתח, והוא קיבל בסופו של דבר את הציון AWG-9, והטיל קיבל את הסימון AIM-54 וקיבל את השם "Phoenix", על השם הציפור האגדית וגדולת המימדים. גם המכ"ם וגם הטיל פותחו במקביל על ידי Hughes. ה-AWG-9 הוא מכ"ם פולס דופלר והיה אחד הראשונים בעלי היכולת הזאת וגם בעלי היכולת שנקראת "Look down-Shoot down". למי שלא מכיר את היכולת הזאת, אז הנה הסבר קצר :עד פיתוח ה-F-14, כל טייס שרצה לתקוף מטרה קרקעית או אווירית הנמצאת מתחת לאף המטוס שלו, היה חייב לדחוף את הסטיק כלפי מטה ולצלול אל המטרה, ואז להטיל עליה את החימוש. אך לאחר פיתוח היכולת הזאתי, טייס שמאתר לדוגמא מטוס אויב שנמצא כמה אלפי רגל מתחתיו מסוגל לנעול עליו עם המכ"ם ולשגר אליו טיל וכל זאת מבלי להוריד את אף המטוס, וזה יתרון גדול מאוד בקרב אוויר. בכל מקרה, המכ"ם מסוגל לסרוק מטרות בטווח של כ-312(!) ק"מ, לעקוב אחרי 24 מהם ולשגר אל 6 מהם טילי פניקס(מתוך 6 שהמטוס מסוגל לשאת על מסילות שיגור מסוג LAU-93 או LAU-132 ) ממרחק של 160 ק"מ, יכולת מדהימה ללא כל ספק. ליתר דיוק, מי שהיה אחראי על הפעלת המערכת המסובכת הזאת היה קצין היירוט האווירי, או במילים אחרות הטייס שיושב מאחורה(כזכור ה-F-14 הוא דו מושבי). ה-AIM-54 פניקס אשר מכונה "טיל מיליון הדולר" בגלל מחירו הגבוה, מונע על ידי דלק מוצק ומסוגל לפגוע במטוסי אויב בטווחים של כ-160 ק"מ(!) ולטוס במהירות מקסימלית של כ-5 מאך. הוא שוקל כ-500 ק"ג,אורכו כמעט 4 מ', קוטרו 38 ס"מ ,הוא מונחה למטרתו על ידי הנחיית מכ"ם חצי-אוטומטית בדגם A והנחייה אוטומטית(אקטיבית) בדגם C וכל זה מופעל כאשר הטיל מגיע מספיק קרוב למטרה(מרעום קרבה) ומפעיל רש"ק נפיץ במשקל של 60 ק"ג אשר מפוצץ את המטרה באוויר. שימו לב שבעוד טילים ארוכי טווח כמו ה-AIM-120 AMRAAM וה-AIM-7 Sparrow מוגדרים כ-"Medium Range Air-to-Air Missile", ה-AIM-54 Phoenix הוא הטיל האמריקאי היחיד אשר מוגדר כ-"Long Range Air-to-Air Missile" ולכן הוא כל כך ייחודי ומקנה למטוס הנושא אותו, במקרה הזה ה-F-14, יכולת ייחודית ליירט מטרות בטווחים רחוקים במיוחד. דרך אגב, חשוב להדגיש, ש-F-14 הוא המטוס היחידי אשר מסוגל לשאת את הטיל, ושום מטוס אחר ששירת, שמשרת או שישרת בעולם לא מסוגל לשאת את טיל הפניקס. לטיל 3 גרסאות: AIM-54A-הדגם הבסיסי והראשוני אשר סופק ב-1974,ה-AIM-54C-הגרסה החדשה כללה השתלת מערכת גילוי מטרות חדשה אשר מגדילה את הדיוק שבהפעלת מרעום הקרבה על מטוסים במבנה גדול או מטוסים קטנים או מטוסים שטסים בגובה נמוך, החלפת הרש"ק ברש"ק יותר אפקטיבי ב-20%-25% מהרש"ק הקודם, שיפורים שונים במערכת ההנעה אשר גרמו להגדלת הטווח ומהירות הטיל,מערכת שליטה ובקרה דיגיטלית חדשה וגם התאמה של הטיל ליירוט מטוסים חדישים וטילי שיוט, והוא סופק ב-1982 ולבסוף ה-AIM-54C ECCM/Sealed-יש לו יכולת עמידה משופרת כנגד לוחמה אלקטרונית וגם הושתל בו מקזז טמפרטורה פנימי אשר מבטל את הצורך של ה-F-14 לקזז(לאזן) בעצמו את טמפרטורת הטיל כאשר נערכים ניסויים ללא שיגור של הטיל,והוא סופק בשנת 1988. עד ייצור אחרון הטילים איפשהו בתחילת שנות ה-90', יוצרו למעלה מ-5000 טילי AIM-54 Phoenix, מהם חצי מהדגמים המתקדמים. מכיוון שהפניקס הוא טיל ייחודי ל-F-14 , הוא ישאר בשירות עד שה-F-14 יפרשו סופית. כרגע, כל טילי הפניקס שבשירות הם מגרסת ה-C, והטילים מדגם A שעוד נשארו רוקנו מהמחסנים ואין שום כוונה לחדש אותם כרגע. הפניקס הוא טיל שתוכנן ליירט מפציצים, איום שכיום כמעט ונעלם. אף על פי שהוא מסוגל בתאוריה לשמש כטיל נגד-ספינות, יש טילים בארסנל שהם יותר מתאימים למשימה כזאתי. כרגע, אין שום תוכניות עבור הטיל אחרי שה-F-14 יפרוש או איזשהו תכנון של טיל בעל ביצועים דומים לו, לכן כנראה שהטיל האדיר ביותר שקיים ייקבר עם ה-F-14.
בכל מקרה, ללא כל ספק מערכת הירוט היחודית של ה-F-14, אשר כללה את המכ"ם הנפלא AWG-9 ואת טיל ה AIM-54 Phoenix הייתה שילוב מנצח של טיל ומכ"ם אשר יצרו טווח ירוט שהיה דמיוני עד פיתוחה.

טילי הפניקס(שימו לב לגודל ביחס לאדם) :



מכ"ם ה-AWG-9:


גרסאות

F-14A : הדגם הבסיסי והראשון, ביצועיו מפורטים למעלה.

F-14B : בעוד שביצועי הירוט של ה-F-14 בטווח ארוך היו מדהימים(כפי שקראתם בפרק הקודם), היכולות שלו בקרב אוויר קלאסי, אשר מכונה "dogfight"(על שם סגנון ההתקוטטות של הכלבים)-קרב שבו מטוס אחד מנסה להתיישב על הזנב של המטוס היריב ולהפילו, היו מוגבלים ומאכזבים. דבר זה נבע בעיקר מסיבה עיקרית אחת- המנועים שלו. זוג מנועי ה- Pratt & Whitney TF30-P-414A שלו התגלו כמאוד רגישים, ולא הצליחו לתת למטוס את הדחף שהוא צריך על מנת לתמרן חזק ואגרסיבי בדוגפייט. המטוס התקשה לתמרן ביעילות הנדרשת והתגלה ככבד מדי ביחס לדחף שמנועיו נותנים, מה שנקרא "יחס דחף/משקל", שב-F-14 הוא היה לא טוב, מכיוון שהמשקל היה גבוה מדי מהדחף של המנועים. בנוסף לכך, המנועים היו בעייתים לתחזוקה והרבה פעמים פרצו בהם שריפות באמצע הטיסה, דבר אשר גרם ללא מעט תאונות, התרסקויות ואובדן טייסים. כתוצאה מכך, לצי האמריקאי נפל מהר מאוד האסימון והוא הבין שעליו להחליף את מנועי המטוס ומהר. הצי הוציא מכרז למנועים חדשים, ובו התמודדו שני מנועים: General Electric 101(שמו שונה אחר כך ל-F110) ו- Pratt & Whitney JTF22(שמו שונה אחר כך ל-F401-P-400). לאחר בחינה של 2 ההצעות, המנוע של Pratt & Whitney זכה, וב-12 לספטמבר 1973 המריאה הגרסה המשופרת בדמות F-14 מספר 157986. Grumman העריכה שהמנועים החדשים יגידלו את מעגל הטיסה של ה-F-14 בכ-40%, יוסיפו 21% ליכולת להגיע לג'י גבוה יותר ויגדילו ב-80% את הרדיוס שלו. למרות כל הנתונים המעודדים הללו, בשטח התגלו 2 בעיות- הבעייה הראשונה הייתה שהמנועים החדשים לא הציגו את הביצועים שציפו מהם להציג. בעייה שנייה וקשה לא פחות הייתה התקציב. התקציב שהוקצה לצי עבור הלחימה בויאטנם לא הסתדר עם הצורך לקנות את הגרסה החדשה של ה-F-14, אשר נקראה F-14B, ובסופו של דבר הפרויקט בוטל כולו באפריל 74' בגלל חוסר תקציב והביצועים המאכזבים משהו של המנועים החדשים, והמטוס נכנס לאחסנה. וכך, לצערו הרב של הצי, הוא נשאר תקוע עם מנועי ה-TF-30 החלשים בתוך מטוסים שלא יכולים לנצל את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם.

ה-F-14 שבו הותקנו מנועי ה- Pratt & Whitney JTF22החדשים באוויר:



F-14A+ : בתחילת 1981 הוצא ה-F-14B מהאחסנה, והוחלט הפעם להשתיל בו את מנועי ה- ) General Electric 101בעתיד שמם ישונה ל-F110). הפעם, הביצועים של המטוס עם המנועים החדשים היו הרבה יותר טובים מאשר ה-F-14B הראשוני אשר היה מצוייד במנועי Pratt & Whitney JTF22. המטוס עם מנועי ה- General Electric 101 החדשים ביצע 25 טיסות ניסוי ושהה באוויר 33 שעות. טייסי הניסוי של Grumman גילו שהמטוס עם המנועים החדשים מסוגל להאיץ מ-0.8 מאך ל-1.8 מאך בתוך 90 שניות בלבד, והצי גילה שהוא מסוגל להשתגר מהקטפולטה(מתקן אשר משגר את המטוס מנושאת המטוסים) בלי להפעיל את המבער האחורי,דבר אשר נותן לו יתרון עצום!אתם שואלים למה?אני אסביר: תחשבו שאת להבת המבער ניתן לראות בלילה בהיר ממרחק של כ-64 קילומטר בערך! תחשבו רגע שאתם המפקדים של משחתת רוסית ואתם שטים לכם בים הפתוח באמצע מלחמה עם ארה"ב. ואז, לפתע אתם רואים מקיבינימט להבת מבער, זה ישר יכול להסגיר את מיקומה של נושאת המטוסים של ארה"ב, ואתם יכולים לנסות להשמיד את הנומ"ט(לא שאני חושב שתצליחו, אבל שווה לנסות ). אבל אם המטוסים שעל הנומ"ט מסוגלים להמריא בלי להפעיל את המבער האחורי, אז זה בעצם יגרום לכך שאף אחד לא ידע ויזואלית שיש איפשהו שם נושאת מטוסים, וכך זה בעצם מפחית בהרבה את הסיכוי שהיא תתגלה. חוץ מזה, נמצא גם שהמנועים החדשים מגדילים את רדיוס היירוט שלו ב-62%,שקצב הטיפוס שלו השתפר ב-61% ואפילו שהוא יכול לשהות באוויר 33% יותר מאשר מקודם. בנוסף, המנועים החדשים היו חסכוניים מאוד בדלק. טייס F-14 הצהיר שזאת הפעם הראשונה שהוא "מטיס את המטוס ולא את המנועים". אבל למרות כל הנתונים הללו, שוב הצי החליט לבטל את התוכנית והמטוס הוכנס לאחסנה בספטמבר 1981. האמת היא ש-Grumman כבר התחילו לבנות אב טיפוס שני על גבי F-14 מספר 158630, והמטוס, שהיה כבר בשלבי הסבה מתקדמים-הוסב חזרה לרמת F-14A כאשר הצי הכריז על ביטול הפרויקט.
למרות שהפרויקט נראה אבוד, באחד מימי יולי 1984 הצי הורה ל-Grumman להוציא את ה-F-14B מהאחסנה ולהתקין בו שוב את מנועי ה- General Electric F110-GE-400, שמם החדש של מנועי ה- .General Electric 101העבודה בוצעה ובאותו חודש המטוס המריא לטיסות ניסוי, אשר שוב הראו הצלחה גדולה. הפעם, הצי הסכים לבצע את תוכנית השדרוג ו-Grumman קיבלו 863 מיליון דולר על מנת לשדרג את צי ה-F-14A ולהפוך אותו ל-F-14+. בעוד שהחלפת המנועים הייתה השינוי הכי חשוב ומשמעותי, נעשו שינויים נוספים במטוס: המכ"ם ומערכת בקרת האש הוחלפו ל-AWG-15 מתוצרת יוז, הותקנה מערכת לבקרת עייפות המנוע, מערכת תקשורת חדשה הותקנה, מערכת התרעה וזיהוי האיומים שודרגה, נעשו שינויים בתותח, מערכת הניווט האינרציאלית שודרגה, הותקנה מערכת RWR חדשה ועוד. מטוס ה- F-14A+הראשון היה מספר 162910 ביצע את טיסתו הראשונה בספטמבר 1986, וסימל את המטוס הראשון מבין השישה(כולל את מטוס מספר 157986, אב הטיפוס הראשון שבו הושתלו המנועים החדשים של ה-F-14B) שהשתתפו בניסויי הטיסה שנערכו עליהם. הייצור של ה- F-14A+ החל במרץ 1987 והטייסת הראשונה שקלטה אותם הייתה VF-74 BeDevilers. עוד 6 טייסות קיבלו את המטוס החדש, רובם באוקיינוס האטלנטי. ב-1 למאי 1991 שונה שמם של כל ה- F-14A+ל-F-14B.

סמל הפרויקט:


F-14C : בניסיון של הצי האמריקאי לחפש אחר מחליף למטוסי התקיפה שלו, הוצע ה-F-14C. גרסת C הייתה מבוססת על גרסת B(עם מנועי ה-General Electric 101) אבל נוספה לה גם אפשרות לשאת חימוש אוויר-קרקע. בנוסף, חליפת אוויוניקה חדשה הייתה צריכה להיות מותקנת על גרסת C, והמערכות החדשות היו תואמות לחלק ממטוסי הצי האחרים אשר כללו את ה-A-6, ה-E-2 וה-F/A-18. אבל למרות כל זאת, הצי מצא שהגרסה החדשה תהיה יקרה מדי ולכן התכנית בוטלה עוד לפני שהיא בכלל התחילה. אבל למרות זאת, כל השינויים שהיו צריכים להתבצע בגרסת C התבצעו אחר כך בדגמים המאוחרים יותר.

F-14D Super Tomcat: בסוף שנות ה-80 הצי האמריקאי החל לחשוב על מטוס הקרב העתידי שלו,ו- Grummanהבינה שאם היא לא עושה משהו ומהר, סופו של ה-F-14 להיעלם. היא ראתה בחתלתול שלה פוטנציאל שדרוג נוסף, והחליטה לעשות מעשה: לשדרג את המטוס בן 20 השנה ולהשתיל בו את המערכות האוויוניות המתקדמות ביותר. אבל מה ש-Grumman לא ידעה, זה שיתקעו לה ברגליים הרבה מקלות פוליטיים עד שיסכימו להם לייצר את המטוס. לבסוף הותר ל-Grumman לצאת לדרך, וה-F-14D הראשון יצא מפס היצור ב-23 במרץ 1990. במטוס החדש הוחלט להשאיר את מנועי ה- General Electric F110-GE-400 מכיוון שראו שהם מציגים ביצועים מעולים, ולכן ההשבחה התרכזה בעיקר באוויוניקה. השינוי המרכזי ביותר אם כן הוא החלפת המכ"ם: מכ"ם ה-AWG-15(או ה-AWG-9 בגרסת A) של ה-F-14B הוחלף במכ"ם חדש ומודרני מסוג APG-71 תוצרת יוז, היצרנית של המכ"מים הקודמים ושל טיל הפניקס. ה-APG-71 דומה מאוד למכ"ם ה-F-15E(ה-APG-70, גם הוא תוצרת יוז). השיפורים של המכ"ם החדש לעומת הישן הם רבים, והשינוי הבולט ביותר הוא שהוא מסוגל גם למפות את פני הקרקע שטווח החיפוש הוכפל, והוא מסוגל לחפש בטווח של כ- 370 ק"מ, וכל זאת הרבה יותר מהר מאשר המכ"מים הקודמים. חוץ מהמכ"ם החדש, הותקנה גם מערכת RWR חדשה מסוג AN/ALR-67, הותקן משבש אלקטרוני חדש מסוג AB/ALQ-165, הותקנה מערכת ניווט דיגיטלית מסוג ASN-130, מערכת שליטה דיגיטלית על משטחי ההיגוי ועל כל זה שולטים זוג מחשבי AKY-14 רבי עוצמה. בנוסף, כסאות המפלט הוחלפו מ-GRU-7A של מרטין בייקר ל-MB-14 NACES(גם הוא תוצרת מרטין בייקר). עוד דבר חשוב נעשה כאשר הקנו ל-F-14 את יכולת ה-HOTAS, ראשי תיבות של Hands On Throttle And Stick, ובעברית- ידיים על המצערת ועל הסטיק, ובעברית פשוטה- כל הפעולות שהטייס צריך לעשות יכולות להתבצע מהסטיק והמצערת, בלי צורך להרים את הידיים אל שאר חלקי הקוקפיט. ה-HOTAS מאפשרת תפקוד הרבה יותר יעיל של הצוות, ולעיתים זה גם יכול לחצוץ בין חיים ומוות. למה? אני אתן דוגמא: בוא נגיד שאתה בדוגפייט. מטוס האויב יושב אליך ואתה חייב לתמרן כדי להתיישב לו על ה-6. דבר כזה דורש זריזות ודיוק, וכדי שהטייס יצליח לבצע את זה הוא צריך שהכל יהיה כמה שיותר פשוט. הטייס צריך מצד אחד לתמרן את המטוס ומצד שני הוא צריך לדוגמא להעביר את מפסקי החימוש למצב המתאים, זה לוקח זמן, זמן שיכול לעלות לטייס בחייו בקרב אוויר. לכן, אם מפסקי החימוש נמצאים על הסטיק ועם הסטיק כמובן מתמרנים, אז זה הופך את הכל להרבה יותר פשוט ולכן הרבה יותר מהיר ונוח עבור הטייס. כמובן שהחימוש הוא סתם דוגמא ויש עוד הרבה דברים שה-HOTAS מעניקה לצוות. שיפור חשוב נוסף היה התקנת JTIDS(Joint Tactical Information Distribution System), אשר מחליפה את ערוצי הרדיו הרגילים. תפקידה של המערכת הוא להעביר מידע בין האוויר, הים והיבשה. זאת אומרת שאם למטוס X יש JTIDS, לספינה Y יש JTIDS ואפילו למפקד פלוגה על הקרקע יש JDITS, אז כולם יכולים להעביר אחד לשני מידע טקטי הכולל נתוני חיישנים, מטרות מכ"ם, נתוני נשק ועוד, וכל זאת על מנת לבנות תמונה משותפת של המצב הטקטי כרגע, וניתן לעשות זאת בטווח של מקסימום 800 ק"מ. חוץ מזה, הותקנה גם מערכת IRST(Infrared Search & Track). מערכת ה-IRST משלימה את מערכת ה-TCS(מצלמה תוצרת נורתרופ' אשר מותקנת באף המטוס ומאפשרת לטייס לזהות ויזואלית מטרות בטווחים רחוקים) בכך שהיא מצלמה אשר רואה באינפרא אדום בניגוד ל-TCS שהיא מצלמה רגילה, מה שמאפשר זיהוי טוב יותר של המטרה, אפילו אם זה מטוס חמקן, וביחד הם נקרות CHINPOD. ה-IRST מסוגלת לראות מטרות בטווחים של 190 קילומטרים(!), השילוב של ה-IRST, ה-TCS וה-APG-71 מאפשרים זיהוי מטרות ברמה מעולה וחסרת תקדים. בנוסף, זוג הקוקפיטים שודרג והפך לדיגיטלי לחלוטין, ובכל קוקפיט הותקנו 2 צגים רב תכליתיים(MFD), ועוד. עוד שינוי נראה לעין הוא ה-TARPS. ה-TARPS זה ראשי תיבות של Tactical Airborne Reconnaisance Pod, או בעברית: פוד סיור טקטי מוטס. פוד ה-TARPS מאפשר ל-F-14 "להציץ"(ולכן הוא כונה "Peeping Tom")למרחקים גדולים מאוד על הקרקע ולבדוק מהו המצב שם. זה מאפשר ל-F-14 להיות מטוס צילום וסיור לכל דבר, ובצורה טובה ביותר. בנוסף, ה-F-14 הוא המטוס היחידי בצי האמריקאי אשר מסוגל לבצע משימה כזאתי של איסוף מידע על מטרה או שטח מסויים בטיסה מהירה, חוץ ממזל"טים. מאז שה-RF-8,ה-RF-4B וה-A-3 Skywarrior פרשו, ה-F-14 נותר היחידי אשר מסוגל לבצע את המשימות הללו(ובנוסף לשאת מגוון של חימוש) עד אשר מישהו בצי החליט לקחת מטוס F/A-18D ולתקוע במקום התותח שלו מצלמה, ומאז 1989 הצי החליט שמטוסי ה- F/A-18Dהמיוחדים יבצעו את המשימות הללו,אך למרות זאת התוכנית בסוף לא יצאה לפועל וה-F-14 המשיכו במשימה. לדוגמא-רק במלחמת המפרץ ביצעו מטוסי ה-F-14 כ-741 גיחות שתכליתם הייתה לצלם אזורים ומטרות בעזרת ה-TARPS. פיתוח ה-TARPS החל באפריל 1976, והושלם בסופו של דבר ב-1984. כ-65 מטוסי F-14A הוסבו לנשיאת ה-TARPS. לצורך ההסבה הותקנו כבלים אשר מקשרים וגם צג מיוחד בקוקפיט של קצין הירוט האווירי אשר בו הוא יכל לראות ולשלוט ב-TARPS, אשר נמצא ממש מתחת למטוס בתחנה 5, והוא בא על חשבון מיכל דלק נתיק. מאוחר יותר, כאשר ה-F-14D החלו להיבנות, הוחלט להכניס בכולם את האפשרות לשאת את ה-TARPS. ה-TARPS מורכב מ-5 חלקים עיקריים: החלק הראשון והאחורי ביותר מכיל מצלמה מסוג KS-87B, אשר מסוגלת להביט קדימה או למטה דרך חלון, והיא בעצם משתמשת בפילים הרגיל שיש לכם בבית. החלק השני מכיל מצלמת KA-99, אשר מיועדת לצילום פאנוראמי בגובה נמוך ואורך הפוקוס שלה הוא 9 אינץ', וגם היא משתמשת בפילים רגיל.המצלמה הזאתי מביטה למטה ומסוגלת לצלם מאופק לאופק(פאנוראמי). החלק השלישי מאחסן סורק אינפרא אדום מסוג AN/AAD-5 אשר משלים אותם. בתחנה הרביעית מאוחסן AN/ASQ-172 אשר אחראי על העברת ה המידע מהפוד לצג בתא של קצין היירוט האווירי. בתחנה החמישית והשמאלית ביותר נמצאים 2 כננות אשר תפקידם לכוונן את המצלמות. בנוסף הפוד מכיל מערכת קירור, ספק כוח ועוד. ביוני 1996 הוכנסה לשירות גרסה חדשה של ה-TARPS, אשר נקראת TARPS DI. השדרוג בגרסת DI הוא החלפת מצלמת ה-KS-87B במצלמה דיגיטלית חדשה אשר מסוגלת להביט למטה או קדימה. התמונות שמצולמות מהמצלמה מועברות לאחסון במחשב, ומשם לקצין היירוט האווירי יש 2 אופציות: הוא יכול להעביר את התמונה למקבלי ההחלטות אשר יושבים אי שם והם יחליטו אם למשל לתקוף את המטרה המצולמת או לא, והוא גם יכול להשאיר את המצלמה באחסון ולהוריד אותה משם כאשר הוא ינחת בחזרה בנושאת המטוסים. זהו שיפור עצום לעומת הגרסה הקודמת, וכדי לענות על "למה" ניתן פשוט לספר את הסיפור הבא: במלחמת המפרץ, מטוס F-14 שצילם תמונה היה חייב להעביר אותה למטוס S-3 Viking, והוא היה צריך לסייר מעל כוחות הקרקע ולהטיל את התמונה אליהם. נשמע דמיוני אבל זוהי האמת. שדרוג נוסף של ה-TARPS קרה בשנת 1999, כאשר נכנסה לשירות גרסת TARPS CD. בגרסא החדשה, שלא כמו קודמתה, מועברת ישירות למטוס בקרה של הצי מסוג E-2C, ומשם התמונה עוברת למטוסי F/A-18 אשר טסים 15 דקות מאחורי ה-F-14 אשר מסייר, ובכך ההורנטס מסוגלים לתקוף את המטרה שצולמה בדיוק מדהים.
חוץ מהאוויוניקה המשופרת והדיגיטלית החדשה, ל-F-14D גם הוקנתה לראשונה יכולת נשיאת חימוש אוויר-קרקע. ה-F-14D מסוגל לשאת מגוון גדול מאוד של חימוש אוויר-קרקע במשקל כולל של כ-6500 ק"ג, אשר כולל פצצות ברזל, פצצות מצרר, פצצות JDAM(מונחות GPS),פצצות אימונים, רקטות, מוקשים ומה לא. ה-F-14D קיבל גם את היכולת לשאת פוד LANTIRN, דבר אשר אומר שהוא גם יכל לשאת ולהנחות לראשונה גם פצצות מונחות לייזר. כל זה הפך את ה-F-14D למטוס עם יכולת לתקוף מטרות בכל מזג אוויר, בכל שעות היום ובטווח ארוך מאוד עם מגוון גדול של פצצות וטילים, דבר אשר הפך אותו למטוס חדש לגמרי! בגלל השיפורים העצומים הללו במטוס, הוא קיבל את השם Super Tomcat !
הטייסת הראשונה שקלטה את ה-F-14D הייתה VF-11 Red Rippers, ואחריה קיבלו את הסופר טומקט גם VF-134 Hell's Bells, VF-124 Gunfighters, VF-31 Tomcatters ו-VF-101 Grim Reapers, סך הכל 5 טייסות.
אך למרות שהכל נראה מזהיר, לפתע הכל נקטע. כאשר החלו להופיע יותר ויותר תומכים לפיתוח ה-F/A-18E/F Super Hornet, הורו ל-Grumman להפסיק את הייצור והשידרוג, ובסופו של דבר התוכנית בוטלה ב-20 ביולי 1992, שנתיים בלבד לאחר תחילתה. סך הכל נבנו 37 מטוסי F-14D Super Tomcat, ושודרגו רק 18 מתוך 400 מתוכננים. זהו היה סופו של קו הייצור של ה-F-14, שכן מאז לא נבנו או שודרגו שום מטוסי F-14, ובכך בניית ה-F-14 הגיעה לקיצה.

נראה יותר טוב, אה? סמל הפרויקט:


אב הטיפוס של ה-F-14D:


ה- CHINPOD(משמאל ה-TCS ומימין ה-(IRST :


סמל ה-TARPS, שימו לב איזה צחוקים: קצין היירוט האווירי מצלם והטייס מאיים:


ה-TARPS:


מרכיבים LANTIRN על גבי F-14D:


אופן הפעולה של ה-JTIDS:



F/A-14D : כמו משפחת ה-F-15, גם פה היה רעיון להסב את כל מטוסי ה-F-14 לנשיאת חימוש אוויר-קרקע ולהקנות לו יכולת תקיפה מתקדמת כמו של ה-F-15E, וכל זאת על מנת להחליף את מטוסי התקיפה מסוג A-6 Intruder המתיישנים של הצי. השלב הראשוני היה להסב את כל מטוסי ה-F-14 לדגם D(מנועי F110, אוויוניקה דיגיטלית), להוסיף מערכת תקיפה מבוססת FLIR וגם להתאים את ה-F-14 לנשיאת חימוש אוויר-קרקע מתקדם. השלב השני כלל הוספת מערכת פתיונות חדישה מסוג AN/ALE-50,הוספת מערכת ניווט מבוססת FLIR וגם התאמה מלאה של הקופקיט לטיסות לילה, אשר כללה התקנת מפה נעה בקוקפיט ותצוגת פליר בתא של קצין הירוט האווירי אשר מאפשר לו לסמן מטרות עם לייזר. בשלב הסופי, היה צריך להתווסף למכ"ם ה-APG-71 של הסופר טומקט מוד מיוחד ממכ"ם ה-APG-70 של ה-F-15E, אשר יאפשר קרן דופלר חדה יותר, מיפוי סינתטי(SAR), חיפוש ימי ואפילו מוד של מכ"ם עוקב קרקע המאפשר טיסה אוטומטית בגובה העצים. אך בסופו של דבר הפרויקט התבטל.

F-14T ו-F-14X : שתי הגרסאות הללו הוצעו בשנות ה-70', כאשר נראה שה-F-14 הם יקרים מדי. הגרסאות הללו היו שונות מן הגרסה הרגילה בכך שהם תוכננו לשאת פחות טילים והייתה להם אוויוניקה פחות מתקדמת. גרסת T נשאה רק טילי AIM-7 Sparrow ו-AIM-9 Sidewinder, ולא היה לא עליונות משמעותית על שאר מטוסי הקרב של הצי. גרסת X לעומתה הייתה צריכה לשאת רק טילי AIM-54 Phoenix או לא בכלל, והמכ"ם היה צריך להיות בעל יכולות פחותות יותר. אך 2 הגרסאות בוטלו בסופו של דבר, מכיוון שישראל ביקשה מארה"ב לצייד אותם במטוס הטוב ביותר(הרחבה בהמשך).

F-14 Quick Strike : עוד הצעה אשר הועלתה על מנת להחליף מטוסי התקיפה הישנים של הצי: ה-A-6 Intruder. הצעה זו היתה דומה מאוד ל-F/A-14D, בכך שגם היא תוכננה להיות מצוידת באוויוניקה דומה לשל ה-F-15E, שיהיה לה טווח ארוך יותר ויהיה לה 4 נקודות נשיאה תחת גוף המטוס(לא הכנפיים) ובכל אחת מהם יוכלו להיתלות 5 פצצות. בנוסף הגרסה הזאתי הייתה אמורה לשאת טילי HARM, Harpoon,SLAM ו-Maverick. בסופו של דבר גם גרסת ה-Quick Strike בוטלה עקב ההצלחה של ה-F/A-18 Super Hornet.

Tomcat 21/Attack Tomcat 21 : גרסאות אלו היו מספקות 90% מהיכולת של ה-ATF(ה-F-22 וה-F-23) ב-60% מהמחיר. גרסת ה-Tomcat 21 הייתה אמורה להיות דומה מאוד למשימות של ה-F-22 Raptor, אף על פי שהיא מזכירה גם את ה-Quick Strike. היה צריך להיות לה שח"ם(שטח חתך מכ"מי) קטן בהרבה מה-F-14 הרגיל, זאת אומרת שהיא הייתה צריכה להיות במידה מסויימת חמקנית, וזה על ידי שיגור חימוש מתאים פנימיים ובנייה מחומרים מרוכבים. חוץ מזה, ל-Tomcat 21 היה צריך להיות גם צמד מנועים חדשים מסוג F110-GE-429 של ג'נרל אלקטריק, אשר מאפשרים לו יכולת Supercruise ואפילו ניהוג וקטורי אשר מגביר משמעותית את יכולת התימרון בקרב אוויר. חיצונית, ה-Tomcat 21 מזכיר את ה- F/A-18 Super Hornet בכך שגם לו יש גוף גדול יותר על מנת להגדיל את כמות הדלק הפנימית, וסך הכל נוספה כמות דלק פנימית של כ-2,500 ליברות(1,134 ק"ג). בנוסף נעשו שינויים בגוף המטוס ובמדפיו, אך למרות השינויים הרבים הוא שקל רק 450 ק"ג יותר מה-F-14D. ה-Tomcat 21 היה אמור אפילו להיות מסוגל להמריא מנושאת מטוסים ללא רוח גבית. בנוסף ה-Tomcat 21 היה צריך להיות מצוייד באוויוניקה הכי עכשווית, וכמו לגרסת ה-Quick Strike, גם ל-Tomcat 21 היה צריך להיות זוג מערכות FLIR לניווט ולתקיפה, וזה היה צריך להיות מערכת ה-LANTIRN או ה-Night Owl. בנוסף מכ"ם ה-APG-71 היה צריך לעבור שינויים ולקבל יכולת מיפוי סינתטי מתקדמת ביותר, יכולת ה-Look Down/Shoot Down שלו הייתה משתדרגת משמעותית וגם טווח רכישת המטרות היה גדל ב-20%. בעוד תכנונים קודמים בוטלו בשל עלות יתר, Grumman החלה להיות בטוחה יותר ויותר שגרסת ה-Tomcat 21 תצליח ותיכנס לייצור בסופו של דבר בגלל שהיא הייתה זולה יחסית. עלויות הפיתוח שלו היו 989 מיליון דולר, ואב הטיפוס הראשון היה עתיד לצאת מפס הייצור ב-1993, מטוסים מבצעיים היו אמורים לצאת מפס הייצור ב-1996 ו-490 מטוסי Tomcat 21 היו צריכים לשרת בצי האמריקאי, מהם 233 אשר היו נבנים חדשים(עלות ייצור-39 מיליון דולר למטוס) ו-257 מהם היו צריכים להיות F-14A/B/D משודרגים. אך לצערם הרב של Grumman, התוכנית בוטלה ב-1990. ה- Attack Tomcat 21 היה צריך להיות חלופה ל-A-12 Avenger שבוטל. הוא היה צריך להיות דומה מאוד ל-F-15E, בכך שיהיו לו כנפיים דקות יותר ומדפים מקוזזים, אשר יתנו לו את האפשרות לגישה קלה יותר לנחיתה בנושאת המטוסים. בנוסף היה צריך להיות ל- Attack Tomcat 21 קיבולת דלק גדולה יותר כיאה למטוס תקיפה, ובנוסף גם אוויוניקה מתקדמת אשר תוכננה עבור ה-A-12 Avenger. אך למרות כל זאת בסופו של דבר גם ה- Attack Tomcat 21 בוטל, והצי בחר ב- F/A-18 Super Hornet כמטוס התקיפה המתקדם שלו.

תכנון ה-Tomcat 21:




קוקפיטים

F-14A-תא הטייס:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-detail-cp-a-pilot.jpg]


F-14A-תא קצין היירוט האווירי:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-detail-cp-a-rio.jpg]


F-14D-תא הטייס:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-detail-cp-d-pilot.jpg]


F-14D-תא קצין היירוט האווירי:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-detail-cp-d-rio.jpg]


מדינות שירות

עד ל-20 ביולי 1992 יוצרו 714 מטוסי F-14 Tomcat כולל 12 אבות טיפוס, ואלו המדינות בהם הם עשו את השירות שלהם:

ארצות הברית: 32 טייסות F-14 הופעלו סך הכל בארה"ב, ו-637 מטוסים שירתו בארה"ב. על כל נושאת מטוסים של ארה"ב תמיד הייתה טייסת F-14, אשר דאגה להגן עליה מפני מטוסי אויב ועשתה את זה בנאמנות. כיום, רק 13 טייסות ו-2 יחידות ניסוי של F-14 נשארו בשירות מבצעי בצי ארה"ב. נכון למרץ 2001 ישנם רק 141 מטוסי F-14 אשר נשארו בשירות, וכל שנה מוצאת טייסת F-14 משירות ומוחלפת בטייסת F/A-18 Super Hornet. הצי הצהיר שאחרוני מטוסי ה-F-14 יפרשו ב-2010, אולם ישנם הערכות שהם יפרשו כבר ב-2008. מטוסי ה-F-14 Tomcat מפנים אט אט את מקומם למטוסי ה-F/A-18 Super Hornet, אולם ללא ספק הצרעות לא משתווים לחתולים בתחום היירוט. טיל האוויר-אוויר עם הטווח הגדול ביותר של ה- F/A-18 Super Hornet הוא ה-AIM-120C AMRAAM עם טווח של 70 ק"מ, לעומת ה-AIM-54 Phoenix עם טווח עצום של כ-160 ק"מ. בתחום הזה אין ל-F-14 שום מתחרים, ולכן מאוד חבל שהוא יוצא ככה משירות, ועוד יותר עצוב זה שהצי לא השכיל לקבל את הצעות Grumman להפוך את ה-F-14 ל-F-15E של הצי. חבל, פשוט חבל. ה-F-14 בשירות כבר יותר מ-29 שנים, ולהוציא ככה מטוס כל כך נפלא, שטייסיו מעידים עליו שהוא פשוט נועד למלחמה וה-Super Hornet לא מתקרב אפילו לקרסוליים שלו.

מטוסי F-14 בשירות חיל האוויר האמריקאי:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-photo-vf084-02l.jpg]


איראן : הכל החל בתחילת שנות ה-70', כאשר מטוסי MiG-25 Foxbat סובייטים חדרו בקביעות למרחב האווירי האיראני וצילמו מטרות שונות, ולחיל האוויר האוויר האיראני המלכותי לא הייתה כל אפשרות ליירט את המטוס המהיר ומגביה הטוס הזה. לכן, איראן החלה לחפש אחר מטוס קרב חדש. טייסי ה-IIAF(Imperial Iranian Air Force) טסו ובדקו כל מטוס אשר היה אז בגדר אפשרות, ואפילו הם בדקו כמה סוגי מיגים בסודיות(יש לציין שאז ארה"ב הייתה בעלת הברית של איראן,ולכן זה היה חריג שהם הלכו לבדוק מיגים סובייטים) מוחלטת. לאחר שהם השלימו את הבדיקה, הוגש דו"ח שלם שבו מפורטים היתרונות והחסרונות של כל מטוס קרב שנבדק, אך בשורה התחתונה היה כתוב שלדעתם מטוסי הקרב הטובים ביותר הם ה- F-15 Eagleשל McDonnell Douglas וה- F-14 Tomcatשל Grumman. אחרי בדיקה ממושכת של 2 המטוסים הללו ודיונים רבים אודות היתרונות והחסרונות של כל אחד, הוחלט שה-F-14 של Grumman הוא טוב יותר עבור איראן ושאיראן תקנה אותו בהקדם האפשרי. חוזה בין איראן לארה"ב למכירת 30 מטוסי F-14A Tomcat נחתם בינואר 1974, ו-5 חודשים מאוחר יותר נחתם עוד חוזה למכירת 50 מטוסי F-14A Tomcat נוספים, סה"כ 80 מטוסים,ובנוסף איראן הזמינה 714 טילי AIM-54A Phoenix. ה-F-14A שנמכרו לאיראן היו אותו דבר כמו של הצי האמריקאי, אך היה להם דגם חדש יותר של מנועים(TF30-P-414 במקום TF30-P-412 במטוסים האמריקאים, אשר נטו להזדקר לעיתים קרובות) וגם האוויוניקה שלהם שונתה במקצת על ידי האמריקאים על מנת שלא לחשוף סודות מסווגים. הבסיס שבו איראן התכוננה לקלוט את המטוסים החדשים היה בסיס Khatami באישפאן שבו יהיו 3 טייסות F-14 ובנוסף טייסת נוספת תשוכן בבסיס שיראז, סה"כ 4 טייסות ו-20 מטוסי F-14 בכל טייסת. הטייסים שהוטלה עליהם את המשימה להקים את הטייסת היו רובם טייסי פאנטום איראניים, אשר נחשב אז למטוס הכי מתקדם של ה-IIAF, ובמאי 1974 יצאו רבייעית הטייסים הראשונים לבסיס מיראמר של הצי האמריקאי בקליפורניה, על מנת ללמוד כיצד לטוס על ה-F-14. זמן קצר לאחר מכן, יצאה קבוצה נוספת של 11 טייסים לבסיס Oceana של הצי האמריקאי בוירג'יניה, שם גם הם למדו כיצד להטיס את ה-F-14. אחרי תקופת האימון בארה"ב, 15 הטייסים האיראנים הוסמכו להיות מדריכי F-14, ולאחר שהם חזרו לבסיס באישפאן הם החלו לאמן את שאר הטייסים והאמריקאים שלחו איתם 4 מדריכי F-14 כדי שיעזרו להם בהדרכה. ואז, סוף סוף, הגיעו 2 המטוסים הראשונים בינואר 1976 ונקלטו באישפאן. במאי 1977, כאשר איראן חגגה יום השנה ה-50 לבית המלוכה שלה, הגיעו עוד 12 מטוסים. באותו זמן שבו נקלטו ה-F-14, המשיכו ה-MiG-25 הסובייטים לבצע בקביעות גיחות סיור וצילום מעל איראן. דבר זה הרתיח את השאה(שליט איראן) והוא החליט לשים לזה קץ ונתן הוראה לבצע ניסוי של ירי חי בטיל הפניקס כדי שהסובייטים יבינו את הרמז. ואכן, באוגוסט 1977 מטוס F-14 איראני ביצע ירי חי של טיל פניקס כנגד טיל-מטרה אמריקאי מסוג BQM-34E אשר שייט בגובה של 50,000 רגל, והפניקס פגע בו פגיעה מושלמת. הסובייטים קלטו את הרמז וה-MiG-25 הפסיקו להופיע מעל שמי איראן. אחרון מטוסי ה-F-14 נחת באיראן ב-1978. ב-1979 התבצעה באיראן מהפכה, שבה שילטון השאה הודח ושילטון איסלאמי קיצוני עלה לשילטון. שילטון זה החליט שהוא לא רוצה שום קשרים עם ארה"ב, וניתק איתה כל קשר וכל עסקה בין המדינות. ניתוק הקשרים בא בהפתעה ל-IIAF, אשר היה מורכב על טהרת כלי הטיס האמריקאים, ולפתע הוא מצא את עצמו ללא עזרת הטכנאים האמריקאים אשר גורשו וללא חלקי חילוף ותמיכה אמריקאית. אפילו אחרון מטוסי ה-F-14 אשר היה צריך לנחות באיראן בקרוב נשאר בארה"ב בגלל ניתוק הקשרים, ובכך איראן קיבלה רק 79 מטוסי F-14 מתוך ה-80 שתוכננו, ובנוסף היא קיבלה רק 284 טילי פניקס מתוך ה-714 שהוזמנו.
כיום, לא ממש ברור מה מצבם של ה-F-14 האיראנים. יש הערכות במערב שלפיהן לחיל האוויר האיראני נשארו, אם בכלל, בין 50 ל-55 מטוסי F-14 בשירות, אולם רק בין 20 ל-30 מהם עדיין שמישים וכשירים לטיסה, והשאר משמשים לחלקי חילוף. יש אפילו שמועה שהאמריקאים חיבלו במטוסי ה-F-14 האיראנים, על מנת שהם לא יוכלו לשאת טילי AIM-54 Phoenix. האיראנים אומרים שכיום מטוסי ה-F-14 שלהם מסוגלים לשאת טילי AIM-7 Sparrow ו-AIM-9 Siderwinder ושמכ"ם ה-AWG-9 שלהם עובד כמו גם עובד. יש שמועות שונות אשר אומרות ש-F-14 אחד או שניים הוגשו לסובייטים על ידי איראן שביקשה עזרה טכנית. השמועות אומרות שהסובייטים חקרו את טילי הפניקס וממנו הם פיתחו את ה-AA-9 Amos, אשר נישא על ידי MiG-31 ונחשב לפניקס המזרחי, למרות שהסובייטים מכחישים כל קשר לכך. עוד השמועות אומרות שמומחים סובייטים עזרו לאיראן להשביח ולתחזק את צי ה-F-14 שלהם, על ידי כך שהושתל בהם מכ"ם רוסי חדש, מנועים חדשים, כסאות מפלט רוסיים ואפילו קוקפיט זכוכית מודרני אשר מאפשר להם לשרת גם במאה ה-21. בנוסף השמועות אומרות שהרוסים התאימו את ה-F-14 לנשיאת טילי אוויר-אוויר מתקדמים מסוג AA-11 Archer וגם לנשיאת טילים נגד-ספינות וטילי אוויר-קרקע שונים. אך כמובן שאין כל אישור לכך, וניתן רק להעריך ולהעלות שמועות. בכל מקרה, ידוע שהאיראנים משתמשים ב-F-14 שלהם כתחנות מכ"ם מעופפות(AWACS), יכולת אשר מתאפשרת בגלל המכ"ם ארוך הטווח שלהם.

F-14 בשירות ה-IIAF:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://homepage.tinet.ie/%7Esteven/images/F14overkavir_jpg.jpg]



שירות מבצעי

1974-1975: מלחמת ויאטנם ה-F-14 פיספס לצערו הרב פיספס את מלחמת ויאטנם. למרות שאב הטיפוס הראשון שלו טס לראשונה ב-1970, והוא נקלט לרשונה בטייסות ניסוי ב-1972, והוא נכנס כבר לשירות מבצעי ואמיתי ב-1973, השיט הראשון שלו היה על גבי ה- USS Enterprise(CVN-65) בספטמבר 1974, ועל גבי האנטרפרייז הפליגו 2 טייסות F-14 היישר אל ויאטנם. את טיסותיו המבצעיות הראשונות הוא ביצע מעל ויאטנם בין ספטמבר 1974 למאי 1975, בדיוק כאשר מלחמת ויאטנם הסתיימה. על האנטרפרייז הוצבו 2 טייסות F-14 חדשות: ה-VF-1 Wolfpack
וה-VF-2 Bounty Hunters. למרות ש-2 הטייסות הללו ביצעו פיטרולים רבים מעל דרום ויאטאנם, לא יצא להם להיפגש עם שום מיג ויאטנמי ולכן לא היו להם שום הפלות במלחמת ויאטנם. ב-29 באפריל ארה"ב פתחה במבצע " "Frequent Windאשר תכליתו הייתה לפנות מיידית את כל הנציגים של ארה"ב ואת כל הויאטנמים שנשקפת להם סכנה כתוצאה מהפינוי בויאטנם. תוך יממה אחת המבצע שבו ארה"ב נסוגה סופית מויאטנם הושלם, ועליו חיפו מטוסי ה-F-14, אולם שוב לא יצא להם לפגוש אף מיג ויאטנמי, ובכך הם סיימו את תפקידם במלחמת ויאטנם.

שנות ה-70': ליווי מפציצים סובייטים עם כניסת מטוסי ה-F-14 לשירות, הצי האמריקאי היה להוט להשתמש בו. כפי שכבר אמרתי, ייעודו של ה-F-14 היה להגן על הצי האמריקאי מפני מפציצים סובייטים ארוכי טווח אשר מסוגלים לשגר טילי שיוט לעבר נושאות המטוסים של הצי. טייסי הצי היו חייבים להתאמן איך שהוא, ומה יותר טוב מהדבר האמיתי ? לא תאמינו, אבל בשנות ה-70' התפתח משחק חתול ועכבר(או ליתר דיוק מיירט ומפציץ) אשר כונה "Catch The Bomber", ותכליתו הייתה, תאמינו או לא- ליירט מפציצים סובייטים על אמת! כן כן, ממש כך! כמובן שלא היה ירי אמיתי של טילים, אלא רק ליווי של המפציץ. זוהי הייתה רוטינה קבועה: מטוסי AWACS מסוג E-2 Hawkeye החדישים של הצי האמריקאי זיהו מפציצים סובייטים אשר מתקרבים לנושאת מטוסים אמריקאית, ומייד הם הזניקו מטוסי F-14 על מנת ליירט אותם. מטוסי ה-F-14 היו ממריאים מנושאת המטוסים, פותחים מצערת וטסים במהירות אל המפציץ הסובייטי. כאשר הם הגיעו אליו, הם התנהגו לפי חוקי היירוט הבינלאומיים ו"בירכו לשלום" את "הידיד" הסובייטי, וביקשו ממנו יפה "להזיז את התחת מנושאת המטוסים שלהם"...כמובן שהמפציץ מייד שינה כיוון, ומטוסי ה-F-14 ליוו אותו זמן מה, והם אפילו ניצלו את הזדמנות הפז הזאתי על מנת להציץ איזה חימוש נושא המפציץ.

תמונה נדירה של מטוס F-14 מלווה מפציץ סובייטי מסוג Tu-95 Bear:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-photo-vf051-06l.jpg]


1981: לוב 1 באוגוסט 1981 נכנסו זוג נושאות מטוסים של ארה"ב, ה- USS Nimitz(CVN-68)וה-Forrestal(CV-59) USSלמפרץ סידרה שמול לוב למטרות אימונים. מועמר קאדאפי, שליטה הבלתי מעורער של לוב, החליט בניגוד לחוקים הבינלואמיים שמפרץ סידרה הוא חלק מהטריטוריה של לוב, ודרש מהאמריקאים להסתלק. דבר זה לא היה מקובל על האמריקאים והם החליטו להמשיך באימונים ולהמשיך לחדור לשטח שקאדאפי טען שהוא שלו. לא פעם המטוסים האמריקאים התגלו על ידי הראדאר הלובי והם הזניקו בתגובה מטוסי קרב, אבל המטוסים האמריקאים ברחו לפני שהלובים הצליחו להגיע אליהם.
בבוקר ה-19 לאוגוסט המריאו זוג מטוסי F-14A מנושאת המטוסים שלהם- ה-USS Nimitz(CVN-68) לגיחת CAP(Combat Air Patrol), או בעברית- סיור אווירי קרבי, אשר תכליתו הוא להשליט סדר בשמיים וליירט מטוסי אוייב אם הם יופיעו. ה-F-14A המוביל כונה "Fast Eagle 102" ובן זוגו כונה "Fast Eagle 107". זוג ה-F-14A נכנס למפרץ סידרה והחל את הפיטרול שלו. זמן קצר לאחר הפיטרול מאתר מטוס התרעה אווירית של הצי מסוג E-2A Hawkeye איתר בעזרת המכ"ם שלו זוג מטרות אשר ממריא מבסיס ליד טריפולי ופונה היישר אל זוג ה-F-14A. ה-Hawkeye הודיע לזוג ה-F-14A על כך(טייסי ה-F-14 לא היו מופתעים בגלל שיום לפני זה הלובים הזניקו כ-35 מטוסי קרב לעבר ספינות הצי האמריקאי, אך הם הסתלקו מהמקום ברגע שמטוסי הצי נעלו עליהם את המכ"ם) והם פונים מייד לעבר זוג המטרות. הטווח ביניהם מצטמצם, וממרחק של כ-13 ק"מ המוביל האמריקאי הבחין שאלו זוג מטוסי Su-22 Fitter של חיל האוויר הלובי, והחל לתמרן על מנת שהוא יוכל להפיל את צמד הלוביים אם הם יפתחו לעברו באש. ואכן, בעוד זוג ה-F-14A מתמרנים, טייס ה-Su-22 המוביל ירה לעבר ה-F-14 טיל אוויר אוויר מסוג AA-2 Atoll. למזלם של האמריקאים הטיל החטיא, אך לפי החוקים של הצי האמריקאי זוהי הכרזת מלחמה וחייבים להגיב עליה. זוג ה-F-14 פעל לפי הנהלים הללו ומייד הסתער על זוג הלובים, כאשר מוביל ה-F-14 הולך על בן הזוג הלובי ובן הזוג של ה-F-14 הולך על המוביל הלובי. המוביל האמריקאי התיישב על בן הזוג הלובי, אך לא הצליח לנעול עליו את טיל ה-AIM-9L Sidewinder שלו מכיוון שה-Su-22 הלובי היה מול השמש,והטיל לא יכל להינעל עליו מכיוון שהוא מונחה חום והוא התבלבל בינו לבין השמש. בסופו של דבר ה-Su-22 הסתלק מהשמש, וטיל הסיידווינדר ננעל מייד על המטוס. המוביל האמריקאי שיגר את הסיידווינדר והוא פגע בצינור הפליטה של בן הזוג הלובי, שנטש מייד(בשלום) והמטוס התרסק. בינתיים, בן הזוג האמריקאי רדף אחרי המוביל הלובי, הצליח להינעל עליו ושיגר לעברו מטווח קצר מאוד טיל AIM-9L Sidewinder שפגע ב-Su-22 המוביל ופוצץ אותו באוויר, הטייס לא נראה נוטש. זה היה 2 ההפלות הראשונות של ה-F-14, קרב האוויר הראשון של הצי האמריקאי מאז מלחמת ויאטנם וגם הפעם הראשונה שבה התמודדו זה מול זה מטוסים בעלי גיאומטריה משתנה(גם ל-Su-22 יש כנפיים עם גיאומטריה משתנה).

זוג F-14A מטייסת VF-41 Black Aces, הטייסת שאליה היו שייכים ה-F-14 שהפילו את זוג ה-Su-22 Fitter הלובים:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-photo-vf041-01l.jpg]


מטוס Su-22 Fitter לובי:



1980-1988: מלחמת איראן-עיראק מלחמת איראן-עיראק נפתחה ב-22 בספטמבר 1980, כאשר עיראק התקיפו 6 בסיסים של ה-IIAF ו-4 בסיסים של הצבא האיראני בו זמנית, ובנוסף נפתחה מתקפה קרקעית ב-4 נקודות לאורך חזית של כ-700 ק"מ. לאור המצב הרעוע של 2 חילות האוויר מבחינת תחזוקה, הכוח האווירי נטל חלק מאוד שולי בלחימה. בתחילת המלחמה נראה כי ידו של חיל האוויר האיראני על העליונה, אך האמברגו המתמשך וסילוק טייסים מנוסים על ידי המשטר חדש גרם לירידה דראסטית ביכולות של חיל האוויר האיראני, והוא לא יכל לבצע יותר מ-30-60 גיחות ביום. במקביל לבעיות של האיראנים, חיל האוויר העיראקי קנה מטוסי קרב צרפתיים מסוג Mirage F1 ועבוריהם הוא גם קנה טילי R-550 Magic צרפתיים תוצרת Matra, אשר הגבירו משמעותית את יכולתו של חיל האוויר העיראקי. בכל מקרה, מטוסי ה-F-14 היוו נעלם גדול במלחמה הזאתי, מכיוון ששנה אחת בלבד לפני המלחמה איראן ניתקה את הקשרים עם ארה"ב ולא היה ברור מה מצבם של ה-F-14 האיראנים. העולם כולו נדהם כאשר מבנה ענק של 25 מטוסי F-14 טס מעל בחריין ב-1985, וזה הוכיח שהאיראנים הצליחו לשמור את ה-F-14 שלהם במצב טיסה. אם אתם שואלים את עצמכם האם ה-F-14 האיראנים הפילו או הופלו במלחמה, אז קצת קשה לענות על זה. ניתן להגיד שהם הופעלו מעט מאוד בזמן המלחמה, ורוב הזמן נשארו על הקרקע או נמנעו להיכנס לקרבות אוויר, ולעיתים קרבות ראו אותם מלווים בידי מטוסי F-5 ו-F-4 איראנים. בכל מקרה, ה-F-14 מילאו תפקיד של מטוסי התרעה ובקרה אווירית בזכות המכ"ם ארוך הטווח שלהם. אם אתם בכל זאת רוצים לדעת האם הם הופלו או הפילו, אז אני אנסה להסביר לכם שכל אחד אומר משהו אחר: העיראקים אומרים שהם הפילו 11 מטוסי F-14 איראנים במהלך המלחמה, ואלו ההפלות שהם זוקפים לעצמם: ב-21 לנובמבר 1982 הופל F-14 על ידי Mirage F1 EQ איראני, במרץ 1983 הופל F-14 על ידי MiG-21, ב-11 לספטמבר 1983 הופלו 2 מטוסי F-14 כאשר הם ניסו ליירט מטוס עיראקי, ב-4 לאוקטובר 1983 הופל F-14 בדוגפייט, ב-21 לנובמבר 1983 הופל F-14 בקרב אוויר, ב-24 לפברואר 1984 F-14 הופל, ב-1 ליולי 1984 F-14 הופל וב-11 לאוגוסט 1984 3 מטוסי F-14 הופלו. לעומתם, האיראנים אומרים שה-F-14 שלהם הפילו בין 35 ל-45 מטוסים עיראקים, הכוללים מטוסי MiG-21,MiG-23,Su-22 ו-Mirage F1, רובם בעזרת טילי פניקס, ושרק F-14 אחד הופל על ידי MiG-21 כאשר הוא הופתע ושאר ה-11 התרסקו כתוצאה מהזדקרויות במהלך קרבות אוויר ואחד מהם הופל מטיל נ"מ. למרות מה ש-2 הצדדים אומרים, ל-F-14 האיראנים ישנם רק 3 הפלות מאושרות: 2 מטוסי Mirage F1 ומטוס MiG-21. בין כל אלה, מקורות מערביים מעריכים שמטוסי ה-F-14 האיראנים הפילו 4 מטוסים עיראקים ובין 4 ל-5 מטוסי F-14 איראנים אבדו במלחמה. דרך אגב, בשנת 1986 נגמר לאיראן מלאי ה-AIM-54 Phoenix, ומאז ה-F-14 שלהם מסוגלים לשגר אך ורק טילי AIM-9 Sidewinder ו-AIM-7 Sparrow.

1983: אש סומלית באפריל 1983 המריאו 2 מטוסי F-14A מנושאת המטוסים USS America(CV-66) בדרכם לטיסת אימון שגרתית. המטוסים חלפו מעל ברברה, עיר נמל בצפון סומליה, והסומלים פתחו לעברם באש נ"מ וזה למרות שהם אישרו מראש לאמריקאים את נתיב הטיסה הזה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. הסומלים פתחו באש כנראה בגלל שהם חשבו שצמד ה-F-14A הם מטוסים אתיופים(אתיופיה גובלת בסומליה, ובאותו זמן הייתה בסכסוך איתה) ולכן פתחו לעברם באש.

1983: גיחות בלבנון בשנת 1983 נשלח ללבנון כוח רב-לאומי לשמירת השלום אשר הופר על ידי מלחמת לבנון, אשר כלל בין השאר 800 נחתים אמריקאים וספינות קרב אמריקאיות כולל נושאת מטוסים. בסוף שנת 1983 הכוח הרב-לאומי בלבנון היה תחת איום גם מצד מיליציות לבנוניות חמושות וגם מצד הצבא הסורי. כתוצאה מכך נושאת המטוסים CV-67)USS John F. Kennedy) אשר עגנה באזור החלה לשלוח טיסות קבועות לשמי לבנון. בין השאר, היו על הקנדי 2 טייסות F-14A: VF-11 Red Rippers ו-VF-31 Tomcatters. מטוסי ה-F-14 מ-2 הטייסות הללו טסו בקביעות מעל עמדות לבנוניות וסוריות, וכתוצאה מכך נורתה אליהם בקביעות אש נ"מ סורית אשר כללה גם פגזים וגם טילים, אך למזלם של האמריקאים אף F-14 לא נפגע. למטוסי ה-F-14A של טייסת VF-11 Red Rippers יצא אפילו להיפגש כמה פעמים עם מיגים סורים מעל לבנון. אחד מטייסי ה-F-14 סיפר: "כאשר הועברתי לטייסת VF-11, נפגשתי עם 8 מטוסי מיג סוריים מעל לבנון. הייתי באותו זמן במשימת עליונות אווירית, וטסתי 3,000 רגל מעל מטוס F-14A שביצע משימת צילום עם פוד TARPS מעל לבנון. מצאנו 4 מיגים, נעלנו עליהם והתכוננתי לפתוח באש, כאשר הם ביצעו לפתע S חצויה וברחו חזרה לסוריה. נשארו לנו עוד 4 מיגים שהתכוננו לפתוח באש לעברנו, אבל הם התפוצצו לפני שהספיקו לעשות את זה". אף אחד ממטוסי ה-F-14 לא נפגע בקרב הזה, אך באותו קרב נורו מספר טילי נ"מ מסוג SA-7 Strela אל ה-F-14 עם ה-TARPS וגם אל ה-F-14 שליווה אותו, אבל למזלם הם נחתו בשלום בנושאת המטוסים. למרות שהם חזרו הביתה בשלום, התוקפנות הסורית עברה כל גבול בתקרית הזאתי והאמריקאים החליטו להגיב. ולהגיב קשה: ב-4 לדצמבר 1983, יום לאחר ההתקפה הסורית על המטוסים האמריקאים, ארה"ב ביצעה תקיפה נרחבת על סוללות נ"מ סוריות בלבנון. בתקיפה נטלו חלק 28 מטוסי תקיפה אשר המריאו מנושאות המטוסים USS John F.Kennedy(CV-67)ו- USS Independence (CV-62) . מטוסי התקיפה הללו היו מסוג A-6 Intruder, A-7 Corsair ובנוסף התלוו אליהם מטוסי F-14 אשר סיפקו להם חיפוי אווירי כנגד מטוסי אויב. כאשר המבצע הסתיים, התברר לאמריקאים שנגמר להם המזל-הפעם הסורים פגעו בהם: מטוס A-7E Corsair ומטוס A-6E Intruderהופלו מאש נ"מ סורית מעל לבנון. טייסו של ה-A-7 נטש וחולץ בשלום, אך טייס ה-A-6 נהרג והנווט שלו נפל בשבי הסורים(ושוחרר מספר שבועות לאחר מכן) ובנוסף נגרם נזק למטוס A-6 נוסף, אך הוא נחת בשלום.

1983: גרנאדה גרנאדה הוא אי קטן באיים הקארייבים, צפונית לונצואלה. שטחו הוא 212 קמ"ר בלבד, אך אוכלוסייתו מנתה כ-110,000 איש.
בשנת 1979 עלה לשלטון בגרנאדה מוריס בישופ, והממשלה שהוא הקים החלה להתקרב יותר ויותר לברית-המועצות ולקובה, זוג אויבות קומוניסטיות של ארה"ב. האי נחשב לנקודה צבאית אסטרטגית חשובה, ואת זה ידעו בישופ וממשלת קובה, שהוא כבר הספיק להתיידד עמה. בישופ התיר לקובה להפוך את גרנאדה למקום אחסון לנשקים, ציוד צבאי ואפילו לבנות במקום שדה תעופה. זה היווה דאגה אמיתית עבור ארה"ב, ובצדק- משדה התעופה הזה יוכלו מטוסים קובניים להמריא ולחסום את נתיבי הטיס והשיט של ארה"ב אל עבר אירופה והמזרח-התיכון. באוקטובר 1983 ממשלת בישופ עמדה ליפול, וממשלה חדשה שהייתה אנטי-ארה"ב עמדה לעלות לשלטון, והיא היוותה איום מיידי על קרוב ל-600 סטודנטים אמריקאים ו-400 זרים אחרים אשר חיו בגרנאדה. נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, החליט שחייבים לפעול. והוא אכן פעל-מבצע "זעם מיידי" יצא לדרך: בבוקר ה-25 לאוקטובר 1983 מטוסי הרקולס נשאו 2 גדודים של הרנג'רס ומסוקי בלקהוק נשאו חיילי נחתים וכולם נשאו את פניהם לעבר שדה התעופה בגרנאדה. בשעה 05:36 בבוקר החלו לצנוח חיילי הרנג'רס וגם המארינס נחתו בשדה התעופה ואיבטחו אותו. בשעה 10:00, לאחר התנגדות קשה מאוד, שדה התעופה סוף סוף נכבש. בימים הבאים השתלטו החיילים האמריקאים על גרנאדה והפילו את המשטר הישן. במבצע "זעם מיידי" נהרגו 19 חיילים אמריקאים ונפצעו 116. בקרב הכוחות הגרנאדים נהרגו 45, נפצעו 358 ולפחות 24 אזרחים נהרגו. בנוסף, 19 חיילים קובנים נהרגו, 59 נפצעו ו-638 נשבו. בכל מהלך המבצע סיירו ממעל מטוסי F-14A ובעזרת פודי TARPS סיפקדו לכוחות בשטח מודיעין עדכני ומיידי לגבי תזוזת כוחות האוייב.

1985: פרשת אקילה לאורו ב-7 לאוקטובר 1985 נחטפה אוניית נוסעים איטלקית בשם אקילה לאורו בים התיכון ועל סיפונה כ-400 נוסעים. החוטפים היו 4 מחבלים מאש"ף(האירגון לשיחרור פלסטין) בראשות מוחאמד עבאס, אשר היו חמושים היטב ודרשו מישראל לשחרר כ-50 אסירים פלשתינים אשר כלואים אצלה בתמורה לשיחרור בני הערובה. הידיעיה הגיע ה לוושינגטון והוכרז מייד מצב כוננות. המשחתת USS Scott שעגנה בנמל חיפה קיבלה הוראה לצאת מייד ולאתר את הספינה החטופה, ונושאת המטוסים USS Saratoga(CV-60), ששהתה במימי יווןף הפליגה אף היא למקום האירוע. כוחות SEAL ו-Delta Force גם החלו לעשות את דרכם הארוכה מארה"ב לים התיכון.
יום למחרת הגיעה האקילה לאורו אל מול נמל טרטוס הסורי, אך הסורים סירבו להרשות לה לעגון בנמל. החוטפים חטפו קריזה, ואחד מהם ירה בליאון קלינגהופר בן ה-69, יהודי נכה מארה"ב אשר היה חגג עם אשתו את יום נישואיהם, וזורקים את גופתו לים. בהתערבות נשיא מצרים חוסני מובארק החוטפים מסכימים לשחרר את החטופים ולעזוב את ישראל בתמורה לכך שהם יוטסו בבטחה ללוב. הספינה נכנסה לנמל המצרי בפורט סעיד, ומובארק הכריז שהם עזבו את מצרים. כוחות ההתערבות האמרקיאים פנו הביתה ודומה היה שהפרשה באה על סופה. סיום מריר למדי, שכן החוטפים חמקו ללא כל עונש.
אלא שאיש אחד בארה"ב חשב אחרת. זה היה קולונל מהנחתים בשם אוליבר נורת אש עבד במשרת היועץ לביטחון לאומי. לפי כלמקורות מודיעין שלו, 4 החוטפים עדיין שוהים במצרים במלון בקהיר, ורק בחצות הלילה ימריאו ב-Boeing-737 של Egyptian Air בדרכם ללוב. נורת מיה להודיע לבוס שלו על כך, והם העלו את הרעיון ליירט אותם ולהכריח אותם לנחות במקום מסויים. תוך זמן קצר התקיימה ישיבה עם כל צמרת הממשל האמריקני, הנשיא רונלד רייגן הסכים לרעיון, והמבצע יצא לדרך כאשר רייגן הורה לצי השישי בים התיכון ליירט את מטוס הנוסעים עם הטרוריסטים בעודו באוויר. מעשה זה ייחשב אחר כך כ"פיראטי", אך בדיעבד הוא נעשה על ידי מודיעין ותכנון מעולה.
ב-10 באוקטובר, בשעה 20:15, ניתן האות והמטוסים החלו להמריא בזה אחר זה מסיפון ה-USS Saratoga. ראשון המריא מטוס E-2C Hawkeye אשר נועדו לאתר את המטוס המצרי ולשלח בו את מטוסי היירוט. אחריו זינקו לא פחות מ-7 מטוסי F-14A מ-2 טייסות שונות, VF-74 Be-Devilers ו-VF-103 Jolly Rogers, ובנוסף עוד 3 מטוסי F-14A לחיפוי מפני מטוסים לוביים אפשריים. בנוסף המריאו 4 מטוסי תידלוק מסוג KA-6D, מטוסי לוחמה אלקטרונית מסוג EA-6B Prowler ו- EA-3B Skywarrior, מטוס אחד מסוג RC-135 עבור מודיעין אלקטרוני וגם EA-3B אשר להתרעה אווירית אשר הגיע מספרד. כל המטוסים פעלו עבור מטרה אחת- יירוט המטוס המצרי בעודו באוויר ולהכריח אותו לנחות בבסיס הצי האמריקאי בסיגנולה שבסיציליה. ואכן, מטוס ה-Boeing 737 של Egypt Air אותר על ידי ה-E-2C בשעה 22:00, וזה שלח מייד את מטוסי ה-F-14 אליו. מטוסי ה-F-14 הגיעו אל מטוס הבואינג באורות כבויים ובדממת אלחוט, והשתמשו אך ורק בערוצי מידע אלקטרוניים כדי לדבר אחד עם השני. מטוסי ה-F-14 התפרשו מקדימה, מאחורה ומכל צד של הבואינג, וכשהם השלימו את ההתפרשות- הם הדליקו אורות וקראו בקשר לטייס הבואינג לעקוב אחריו. לטייסי הבואינג לא היו כמובן הרבה ברירות, והם עקבו אחר מטוסי ה-F-14 עד שהם הגיעו לאי סיציליה שבקרבת איטליה, ושם הבואינג נחת בבסיס הצי האמריקאי בסיגונלה, סיציליה. בבסיס סיגונלה חיכתה לחוטפים הפתעה: צוותי Delta Force ו-SEAL אמריקאים ארבו למטוס על הקרקע והתכוונו להסתער עליו כשינחת ולהבריח את החוטפים לתוך מטוס C-141, אך המשטרה האיטלקית שהגיעה למקום מנעה מהם לעשות את זה. בסופו של דבר מי שהסתער על המטוס ולכד את הטרוריסטים היו האיטלקים, ולמרות שהאמריקאים רצו מאוד לשים את היד עליהם בסופו של דבר נשפטו ונאסרו באיטליה.
מוחמד עבאס הגיע ב-1996 בפעם הראשונה לרצועת עזה,אך שהה רוב הזמן בעיראק מהחשש שיוסגר לארה"ב. ב-14 באפריל בשנה שעברה לכדו הכוחות האמריקאים בבגדאד את עבאס והוא הוכנס לשבי בבגדאד, שם הוא נפטר לפני כחודש.

אוניית הנוסעים Achile Lauro:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.specialoperations.com/Images_Folder/library2/achille.jpg]



1986: Top Gun תסלחו לי, אבל לא יכולתי לוותר על זה...
טופ גאן, או בתרוגמו העילג לעברית-אהבה בשחקים. הסרט מספר על צוות F-14-מאבריק(טום קרוז) הטייס וגוס(אנתוני אדוארדס) קצין הירוט האווירי, אשר נשלחים מנושאת המטוסים שלהם בים ההודי היישר אל בית הספר לקרבות אוויר של הצי האמריקאי-טופ גאן. שם הם לומדים כיצד להילחם בשחקים בדרך הטובה ביותר, והכל מועבר דרך סיפור של התחכחויות בינם לבין שאר הטייסים ובמיוחד עם אייס(ואל קילמר), היריב הראשי שלהם. חוץ מזה יש גם את סיפור האהבה בין מאבריק לצ'רלי(קלי מ'קגיליס), אבל בתכל'ס החלק הזה ממש לא מעניין אותי, בשבילי טופ גאן זה הקרבות אוויר אשר מושקעים עד הפרט האחרון ושנותנים לך חוויה ריאליסטית מאוד. הקרבות הם מיקס של טומקטים, סקייהוקים, טייגרים(או בשמם המזוייף מיג-28) ונושאות מטוסים. זה סרט שאנשים כמוני סוגדים אליו... המלצה למי שלא ראה: זה סה"כ סרט נעורים עם סיפור אהבה מטומטם, אבל בין אם אתה אוהבים מטוסים או לא-לכו לראות את הסרט, הקרבות אוויר מדהימים!

1989: לוב 2 היום הוא ה-4 לינואר 1989. זוג מטוסי F-14A השייך לטייסת VF-32 Swordsmen ממריא מנושאת המטוסים USS John F.Kennedy(CV-67) בדרכם לעוד משימת CAP שגרתית ליד קו החוף הלובי, המוביל כונה AC-202 ובן הזוג כונה AC-207. זמן קצר לאחר מכן ממריאים מבסיס לובי ליד טוברוק זוג מטוסי MiG-23 Flogger, ולוקחים כיוון אל עבר זוג מטוסי A-6 Intruder אמריקאים אשר מסיירים באזור, כדי לבדוק עד כמה האמריקאים מוכנים ללכת איתם עד הסוף. זוג ה-A-6 נמלט אל עבר נושאת המטוסים שלו, וזוג ה-F-14A שהמריא קודם לכן מופנה אל זוג המיגים. ה-F-14A כבר הספיקו לנעול על המיגים עם מכ"ם ה- AWG-9 שלהם, תהליך אשר גרם למטוסי חיל האוויר הלובי בכל הפעמים הקודמות לשוב על עקבותיהם, אך לא הפעם. הפעם, זוג מטוסי ה- MiG-23המשיך לרדוף אחרי המטוסים האמריקאים. בסופו של דבר הם נכנסו לקרב עם צמד ה-F-14, אבל בניגוד לקודמו הקרב הזה לא היה קל בכלל. הקרב נמשך 8(!) דקות, שזה הרבה מ-א-ו-ד במושגים של קרב אווירי. למען האמת, בתחילת הקרב ה-F-14 ניסו להתחמק, אך כאשר הטייסים האמריקאים ראו שהלובים מבצעים תמרונים אגרסיביים במיוחד וכאשר הם ראו בעזרת ה-TCS שהם חמושים(לאחר הקרב מנתחי התמונות האמריקאים הצליחו לזהות בתמונה שצולמה שאלו היו טילי AA-7 Apex), הם הבינו שזוהי הכרזת מלחמה ומיגים מנסים לשגר אליהם את הטילים ולכן הם קיבלו אישור לפתוח באש. הצוות של ה-F-14A המוביל שיגר אל עבר המוביל הלובי טיל מונחה מכ"ם מסוג AIM-7 Sparrow, שהחטיא, בעוד שהצוות של ה-F-14A השני שיגר טיל AIM-7 Sparrow אחר, והפעם פגע ב-MiG-23 והפיל אותו. זמן קצר לאחר מכן, הצוות של ה-F-14A המוביל תימרן אל מאחורי המיג הנותר ושיגר עלי טיל מונחה חום מסוג AIM-9 Siderwinder והוא פגע בול בצינור הפליטה. 2 הטייסים הלובים נטשו בשלום, וזוג מטוסי ה-F-14A עשו את דרכם בחזרה לנושאת המטוסים שלהם.

זוג מטוסי F-14A Tomcat מטייסת VF-32 Swordsmen:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anft.net/f-14/f14-photo-vf032-16l.jpg]


MiG-23 Flogger של חיל האוויר הלובי:


1988-1989: F-14 אמריקאים מול פאנטומים איראנים בזוג השנים הזה התרחש משהו מאוד יוצא-דופן. באותם זמנים נושאות מטוסים אמריקאיות נשלחו כדרך קבע לים הפרסי כדי להגן על מיכליות שעברו במקום מפני האיראנים שנהגו לתקוף אותם מדי פעם, מכיוון שהם רצו לפגוע ביצוא הנפט של מדינות המפרץ אשר תמכו בעיראק(באותה זמן התנהלה מלחמה בין עיראק לאיראן, זוכרים?) . באחד מן הימים בין 1988 ל-1989, זוג מטוסי F-14A מטייסת VF-21 Freelancers המריאו מנושאת המטוסים USS Independence(CV-62) לעוד גיחת סיור שגרתית. לפתע, הם איתרו זוג מטוסי F-4 פאנטום איראנים שאיתרו גם אותם, ונחשבו לאויב לכל דבר. זוג הפאנטומים וזוג ה-F-14 פתחו באש אחד לעבר השני, אש אשר כללה טילים מונחי-מכ"ם מסוג AIM-7 Sparrow וטילים מונחי-חום מסוג AIM-9 Sidewinder. למזלם של 2 הצדדים, השיגורים התבצעו מתנאים החורגים ממעטפת השיגור שלה הטילים, ולכן אף טיל לא פגע ואף מטוס לא נפגע. דרך אגב, ככל הידוע מעולם לא נפגשו F-14 אמריקאים ו-F-14 איראנים.

1991: עיראק 1 ב-17 לינואר 1991 ארה"ב והקואליציה פתחו במבצע "סופה במדבר". על עיראק הונחתה מהלומה אווירית קשה, ובה בעת פלשו כוחות הקואליציה לתוך כווית על מנת להדוף את צבא עיראק אחרי שנכנס לשם רק לפני חצי שנה. במלחמת המפרץ השתתפו סה"כ(לא כולם במקביל, הם פשוט עשו סבבים) 99 מטוסי F-14 אשר היו הופעלו מ-5 נושאות מטוסים והשתייכו ל-11 טייסות שונות, אשר כללו את VF-1 Wolfpack, VF-2 Bounty Hunters, VF-14 Tophatters, VF-21 Freelancers, VF-32 Swordsmen, VF-41 Blace Aces, VF-74 Be Deviles, VF-84 Jolly Rogers, VF-102 Diamondbacks, VF-103 Sluggers ו-VF-154 Black Knights. רוב הטייסות הפעילו מטוסי F-14A ורק 2 טייסות הפעילו F-14B(A פלוס). מטוסי ה-F-14 ביצעו את במלחמה משימות CAP, ליווי מפציצים ומטוסים וגם משימות TARPS. סה"כ הם ביצעו 3,401 גיחות קרביות ו-741 גיחות TARPS. כוחות הקואליציה ביקשו פעמים רבות את ה-F-14 לליווי, להגנה על מטרות מיוחדות מפני מטוסי אויב והגנה על הצי כאשר היו מבצעים נגד-ספינות. למרות הפיטרולים הרבים שביצעו מטוסי ה-F-14 בשמי עיראק וכווית, יצא להם להפיל רק מטרה אחת, הנה הסיפור: ב-6 לפברואר 1991 המריאו זוג מטוסי F-14A של טייסת VF-1 Wolfpack מנושאת המטוסים USS Ranger(CV-61) לגיחת CAP בעיראק. באמצע הטיסה מטוס בקרה אווירית של חיל האוויר האמריקאי מסוג E-3 Sentry דיווח להם שיש לו על המכ"ם מטרה בלתי מזוהה והנחה את צמד ה-F-14 כיצד להגיע לשם. כאשר ה-F-14 הגיעו לשם, הם זיהו את המטרה כמסוק Mi-8 Hip עיראקי, וה-F-14 המוביל שהוטס בידי מפקד הטייסת(VF-1 Wolfpack) רון מקלארפט וקצין היירוט האווירי סגן סטיוארט ברוק שיגר טיל AIM-9 Sidewinder, אשר פגע במסוק ופוצץ אותו באוויר. למרות שה-F-14 השיג רק הפלה אחת במלחמת המפרץ, יש שמועות שכל פעם שה-F-14 ננעלו עם המכ"ם רב העוצמה שלהם על מטוס עיראקי, הוא שינה כיוון והחל לברוח, שמא ה-F-14 ישגרו אליו טילי פניקס...
אך למרות הדבר המשמח הזה, קרה גם דבר יותר עצוב: ביום הרביעי למלחמה, ה-21 לינואר 1991, המריאו זוג מטוסי F-14B של טייסת VF-103 Sluggers מנושאת המטוסים USS Saratoga(CV-61) לטיסת ליווי. לפתע, באמצע הטיסה, פגע באחד ה-F-14B טיל נ"מ עיראקי מסוג SA-2. הטיל גרם נזק קשה למטוס והצוות נאלץ לנטוש בעומק שטח האוייב. הנטישה עברה בשלום, אבל למטה על הקרקע הכוחות העיראקים דלקו אחרי זוג האמריקאים. בעוד שהטייס, סגן דבון ג'ונס, הצליח להתחמק מהכוחות העיראקים וחולץ על ידי מסוק של הכוחות המיוחדים של ארה"ב, קצין היירוט האווירי סגן לארי סלייד נתפס על ידי העיראקים והוחזק בבגדד כשבוי מלחמה(ובסופה הוא שוחרר). זוהי הייתה ההפלה הראשונה והיחידה של F-14 אמריקאי.


1991-2003: שמירת השלום בעיראק לאחר סיום המלחמה בעיראק הוגדרו על ידי האו"ם 2 אזורים אסורים לטיסה, דרום עיראק וצפון עיראק. את הטיסה באזורים אלו היו כוחות הקואליציה לאכוף, ואת זה הם עשו בעזרת סיורים אווירים קבועים. מפעם לפעם עיראק הפרו את החלטת האו"ם והרימו מטוסים לשמיים, ולא פעם התעמתו עם מטוסי הקואליציה. בימים הראשונים של שנת 1999, 2 מטוסי F-15 של חיל האוויר האמריקאי ו-4 מטוסי F-14D של הצי האמריקאי היו במשימת סיור שגרתית באזור האסור לטיסה בדרום עיראק, שלפתע הם פגשו ב-13 מיגים ומיראז'ים של חיל האוויר העיראקי. לפי החלטת האו"ם, מטוסי ה-F-14 וה-F-15 שיגרו טילים לעבר המטוסים העיראקים מטווח רחוק. אף אחד מהטילים לא פגע במטרתו, וחוץ ממטוס עיראקי אחד שהתרסק בדרכו לבסיס בגלל שאזל לו הדלק כל שאר המטוסים נחתו בשלום.

1995: יגוסלביה 1 נאט"ו החליטה להתערב בעימות הגדול ביגוסלביה, ושלחה את מטוסיה להפציץ מטרות שונות במדינה. ה-6 בספטמבר 1995 היה יום מיוחד ביותר עבור ה-F-14, שכן זה הפעם הראשונה שהוא ביצע משימות תקיפה: מטוסי F-14D Super Tomcat המריאו מנושאת המטוסים USS Theodore Roosevelt (CVN 71) שעגנה בים האדריאטי והטילו פצצות מונחות-לייזר רבות על מטרות שונות. בנוסף, מטוסי ה-F-14 ביצעו משימות בקרה אווירית קדמית ומשימות TARPS רבות, ובעצם הם היוו את מקור התמונות היחיד שהיה לארה"ב באזור, מלבד כטב"מים.

1999: יגוסלביה 2 במרץ 1999 שוב יצאו כוחות נאט"ו למבצע ביגוסלביה, מבצע אשר נקרא "כוח מאוחד". מטרת המבצע הייתה להתקיף את הכוחות הסרבים לאור הגירוש והטבח בעם האלבני בקוסובו. כדי להשיג את מטרות המבצע מטוסי נאט"ו הפציצו ללא הפסקה, יום ולילה, מטרות סרביות רבות. ארה"ב שלחה גם היא כוח לאזור, כוח בדמות נושאת המטוסים USS Theodore Roosevelt (CVN 71) שבין השאר נשאה מטוסי F-14. מטוסי ה-F-14 המריאו ממנה למשימות אשר כללו דיכוי מטוסי אויב, בקרה אווירית קדמית, משימות סיור וכמובן משימות תקיפה בעזרת חימוש מונחה-לייזר. כאשר התקיפות האוויריות נסתיימו, מטוסי ה-F-14 עברו למשימות חיפוי על הכוח הבינלאומי שכבש את חבל קוסובו. בין ה-6 לאפריל ל-9 ביוני בשנת 1999, ביצעו מטוסי ה- USS Theodore Roosevelt (CVN 71)מספר כולל של כ-4,270 גיחות ו-3,055 גיחות קרביות כנגד מטרות ביגוסלביה, בלי כל אבדות. מטוסי ה-F-14, ה-F/A-18 וה-EA-6B שעל ה- Theodore Rooseveltהשמידו מספר כולל של 565 מטרות. לפי מקורות אחרים, טייסת ה-F-14 שעל גבי ה-Theodore Roosevelt, ה-VF-14 Tophatters, שיחררו כ-350 פצצות מונחות-לייזר מעל יגוסלביה. לאור ההפצצות הרבות ביגוסלביה, מטוסי ה-F-14 זכו לכינוי נוסף: Bombcat.

2001: תקיפות באפגניסטן ב-11 בספטמבר 2001, הטרור היכה בארה"ב במלוא העוצמה: 2 מטוסים חטופים התרסקו לתוך מגדלי התאומים שקרסו, מטוס אחר התרסק לתוך הפנטגון והחריב אגף שלם ומטוס נוסף התרסק בשטח פתוח כאשר היה בדרכו לבית הלבן. למעלה מ-2,800 אנשים נהרגו ומאות נוספים נפצעו. העולם זועזע מהתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה. ארה"ב הייתה נחושה למצוא את האחראי ולהכות בו ללא רחם. ראיות שונות מובילות אל ארגון הטרור אל-קעידה בראשות הטרוריסט אוסאמה בין לאדן, אשר ממוקם באפגניסטן תחת הגנה של משטר הטאליבן. מספר שבועות לאחר התקפת הטרור הרצחנית, ארה"ב ובריטניה פותחות בהתקפה על אפגניסטן. ב-7 באוקטובר 2002, זוג נושאות מטוסים אמריקאיות, ה- USS Enterprise (CVN 65)אשר נושאת בין השאר את טייסת ה-F-14D VF-14 Tophatters וה- USS Carl Vinson (CVN
70) אשר נושאת בין השאר את טייסת ה-F-14D VF-213 Black Lions שלחו את מטוסי ה-F/A-18 וה-F-14D שלהם למשימות תקיפה ארוכות-טווח ועמוסות-חימוש באפגניסטן. משימות התקיפה התבצעו יום ולילה על מטרות שונות של הטאליבן, אשר כללו מחנות טרוריסטים, טנקים, נגמ"שים וכלי רכב אחרים, מחנות אימונים וכוחות אחרים של הטאליבן. בנוסף למטרות הללו, הותקפו גם מטרות של הטאליבן בצפון אפגינסטן, שם פתחו הכוחות ההתנגדות למשטר הטאליבן חזית נוספת, וארה"ב החליטה לסייע להם. הכוחות האנטי-טאליבניים התקדמו מצפון אפגניסטן דרומה והצליחו לדחוק עוד ועוד את כוחות הטאליבן אחורה. ב-9 באוקטובר 2002, טייסת VF-14 Tophatters הובילה את מבצע התקיפה ארוך-הטווח הראשון, כאשר היא טסה 1,700 מייל(2,720 ק"מ) עד למאזאר א-שאריף, שם הם השמידו את מטוסי הטאליבן בעודם על הקרקע. בנוסף בוצעו מספר תקיפות מדוייקות בעזרת חימוש מונחה על ידי 5 טייסות F-14 שונות: VF-14 Tophatters, VF-41 Black Aces, VF-102 Diamondbacks, VF-211 Checkmates ו-VF-213 Black Lions.

2003: עיראק 2 מאז מבצע "סופה במדבר" ב-1991, הממשלה העיראקית שיחקה באש פעם אחר פעם עם פקחי האו"ם ולא ביצעה את דרישות האו"ם שכללו פירוק מלא מכל נשק ובפרט מנשק להשמדה המונית. התהליך הזה ארך 12 שנים מבלי למישהו היה באמת אכפת, עד שבמרץ 2003, ארה"ב החליטה שזה הספיק והכריזה מלחמה על עיראק תוך כדי התעלמות בוטה מהחלטת האו"ם. מטוסי ה-F-14 לקחו חלק במלחמה על גבי מספר נושאות מטוסים ונטלו חלק נכבד בתקיפות בעיראק. סגן המפקד של אחת מנושאות המטוסים העיד ש"גם כאשר מטוסי ה-F/A-18E Super Hornet הגיעו לאזור, ה-F-14 עדיין היה נחשב כפלטפורמה המועדפת לביצוע תקיפות בעזרת חימוש מונחה. במלחמה הזאתי השתתפו 5 טייסות F-14: VF-2 Bounty Hunters, VF-31 Tomcatters, VF-32 Swordsmen, VF-211 Checkmates ו-VF-213 Black Lions.

שונות

ישראל וה-F-14: אם ידעתם או לא, ה-F-14 נבחן בעבר גם על ידי ישראל. הוא התמודד ב-1974 מול ה-F-15, והסוף כבר ידוע. אני מבטיח להעלות בקרוב את הכתבה המאוד מעניינת שפורסמה בביטאון חיל האוויר לפני כמה שנים, תאמינו לי-זה ממש שווה קריאה!

מקור השם: שאלתם את עצמכם למה לעזאזל מכנים את ה-F-14 "Tomcat"? טוב, אז נתחיל ככה: "Tomcat" זה בתרגום לעברית חתול זכר, שזה בערך כמו שאומרים טומבוי כאשר מתכוונים לאיזה ילדה שהיא כביכול מתנהגת כמו בן. אבל זה לא כל הסיפור: נתחיל מזה שכל מטוסי הקרב ש-Grumman יצרה קיבלו כינויים "חתוליים". רוצים דוגמאות? בבקשה: F7F Tigercat, F4F Wildcat,F6F Hellcat ו-F8F Bearcat. דרך אגב, כל החתולים הללו שירתו בצי ארה"ב. עכשיו העניין זה שב-Grumman החליטו להמשיך את המסורת, והחליטו לתת ל-F-14 גם כינוי חתולי. אבל הכינוי שנבחר לו לא היה רגיל: הוא נקרא על שם האיש שהיה אחראי על פיתוח ה-F-14 ב-Grumman, ולאיש הזה קראו טום קונולי, לשעבר אדמירל בצי ארה"ב. למה אני מתכוון? ובכן, ה-F-14 קיבל את הכינוי, תאמינו או לא, Tom's Cat, זאת אומרת- החתול של טום. ללא ספק מקורי ביותר. עברו שנים רבות עד שמישהו בכלל העלה את השם Tomcat, אבל בסופו של דבר זה קרה וה-F-14 זכה בכינוי החדש אשר משרת אותו עד היום.

סיכום

חבר'ה, עבדתי על העבודה הזאת קרוב לחודש וחצי, והיא התארכה מעבר לצפוי בגלל עומס מבחנים ועבודות של סוף סמסטר. תהליך הכנת הסקירה כלל הרבה מאוד תירגום, והרבה סיכום מעשרות אתרים. בכל מקרה, אני נהנתי מאוד ליצור את הסקירה הזאתי. פתאום מצאתי את עצמי מומחה לכל מה שקשור ב-F-14, מטוס שתמיד עניין אותי אבל לא ידעתי עליו ממש הרבה לפני. ועוד מילה קטנה אך חשובה: יש הרבה אנשים שאומרים "הלוואי שהיה לישראל F-14!איזה מטוס אדיר זה!" וכדומה, אבל- לאחר שעשיתי את העבודה המגודלת הזאת החלטתי להצטרף לדיעה של חיל האוויר הישראלי בנוגע למטוס, והיא אומרת שהוא פשוט לא מתאים לנו. למה? כי התכנון שלו מאוד שונה ממה שאנחנו הכרנו- זוג טייסים, אחד מטיס את המטוס והשני אחראי כולו על מלאכת היירוט של מטוס האוייב. זוהי תפיסה שחיל האוויר הישראלי אף פעם לא התנסה בה ואני לא חושב שהיא בכלל מתאימה לו. יש לזכור שהמטוס תוכנן בכלל כדי להרחיק מפציצים סובייטים מנושאות המטוסים של הצי האמריקאי, ויש לו טילים עם יכולת יירוט מרשימה למדי, אך לא ממש שימושית בזירתנו הקטנה והצפופה. אני אסיים עם משפט של מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף בני פלד ז"ל, כאשר הוא נשאל מה היה קורה לו ישראל הייתה רוכשת את ה-F-14 במקום את ה-F-15, בני השיב: "היה לנו חיל אוויר כבד עם סוללות הוק מעופפות". תחשבו על זה.

מקווה שנהנתם !

מקורות:
http://www.anft.net/f-14/ (אתר אדיר!מומלץ לכל מי שזה מעניין אותו! )
http://www.stuartairshow.com/usnf14.html
http://www.airwar.ru/enc_e/fighter/f14d.html
http://www.tomcat521.com/tomcat/history/story/
http://www.novia.net/~tomcat/tomcat.html
http://homepage.tinet.ie/~steven/iriaf.htm
http://www.topedge.com/alley/text/other/f14tarps.htm
http://www.aerospaceweb.org/question/planes/q0077.shtml
http://home.att.net/~jbaugher1/f14_8.html
http://gasoralhistory.home.att.net/vf1.htm
http://www.geocities.com/CapeCanaveral/8629/14fact.htm

ועוד הרבה שאני לא זוכר....

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

כל מילה שווה זהב רק החכמתי.

סקירה מצוינת ראויה לשבח.

סקירה משכמה ומעלה.

קבל ח"ח וכן יירבו כאלו סקירות.

"בגבורה ובענוווה"

http://navalaviationnews.navylive.d...tage-shootdown/

מדובר בפלקון
http://www.astronautix.com/lvs/falim47a.htm

יש לי הערה בנוגע ליתרון נוסף בדגם B, נראה לי שהעובדה שסחבק יכול להמריא בלי מבערים מהווה גןם חיסכון משמעותי מאוד בדלק

אני חושב שהאמריקאים עשו בשכל כי המחמה הזאת עולה להם ממש המון כסף ותחזוקה של מטוס עם כנפיים מתקפלות ממש יקרה אבל אסור לשכוח כל מה שעבר על המטוס הזה שהוא היה בין המטוסים הפעילים ביותר בזמן המלחמה הקרה וגם עוד הרבה דברים כמו ההפלה של שתי המיגים הלוביים שבאתר שנתנו פה לפייטר פלינג יש אותו ,אני ממליץ בחום על הסרט הזה כל מי שאוהב את הטומקאט יאהב את הסרט ויש שם משנת 81 עד 2004 נידמה לי וכמו שסירפד אמר הסמלים שלהם אין עליהם במיוחד הסמל הישן של הגרים ריפרס הגדול שעל כל הזנב

שלום לך טומקאט !

הכנפיים של ההורנט דווקא כן. השפעה על עלות תחזוקה? אפסית לדעתי.
(אולי התכוונת לכנפיים בעלות גיאומטריה משתנה?)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ohadbx הכנפיים של ההורנט דווקא כן. השפעה על עלות תחזוקה? אפסית לדעתי. (אולי התכוונת לכנפיים בעלות גיאומטריה משתנה?)

כן התכוונתי לזה לא ידעתי שיש את זה להורנט אתה מתכוון שמו של הפאנטום כן ?

נהנתי מאוד מאוד מאוד לקרוא אותה!!!


האם יש סקירות גם על מטוסים אחרים ?

היה קשה מאוד אך עם זאת מהנה מאוד להכין את הסקירה הזאת, אני שמח שגם אתם נהניתם לקרוא אותה(-:

לפני כשבוע ראיתי תוכנית בערוץ ההיסטוריה, על מטוסי האף-14 שיצאו משירות.
בסוף הפרק, כאב לי לראות כיצד טרקטורים הורסים את המטוסים היפים האלו.

השאלה:
אי-אפשר להביא מטוס מסוג אף-14 למוזיאון חיל האוויר בחצרים?

האף-14 קשור לאזורינו,
איראן מפעילה אף-14 ומטוסי אף-14 של הצי האמריקאי, השתתפו במלחמת המפרץ הראשונה והשניה.

במזאונים ברחבי ארה"ב יש מטוסי אף-14.

אז למה לא להביא מטוס מסוג זה למוזיאון חיל האוויר בחצרים?

זה אחד ממטוסי הקרב היפים ביותר.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי tal44 לפני כשבוע ראיתי תוכנית בערוץ ההיסטוריה, על מטוסי האף-14 שיצאו משירות. בסוף הפרק, כאב לי לראות כיצד טרקטורים הורסים את המטוסים היפים האלו. השאלה: אי-אפשר להביא מטוס מסוג אף-14 למוזיאון חיל האוויר בחצרים? האף-14 קשור לאזורינו, איראן מפעילה אף-14 ומטוסי אף-14 של הצי האמריקאי, השתתפו במלחמת המפרץ הראשונה והשניה. במזאונים ברחבי ארה"ב יש מטוסי אף-14. אז למה לא להביא מטוס מסוג זה למוזיאון חיל האוויר בחצרים? זה אחד ממטוסי הקרב היפים ביותר.

כשמטוס איראני יגיע לידיים של ישראל, סורי כפרה..

בארה"ב עשרות מטוסים מדגם זה, עושים את דרכם למיזבלה....
למה לא "להציל" מטוס ולהביא אותו למוזיאון חיל האוויר שבחצרים?

פשוט חבל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי tal44 בארה"ב עשרות מטוסים מדגם זה, עושים את דרכם למיזבלה.... למה לא "להציל" מטוס ולהביא אותו למוזיאון חיל האוויר שבחצרים? פשוט חבל

מצב המטוס בחצרים יהיה זהה לזה שנגרט בארה"ב, רק הזמן שיחלוף עד להגעתו למצב זה יהיה ארוך מעט יותר....

מה באמת קורה עם מדיניות ההחלפה של מטוסים (יש "ספרים" של קורנסים, עיטים, כפירים...) בין מוזיאון חיל האוויר לבין מוזיאונים בחו"ל איני יודע, אך נדמה לי שהבעיה העיקרית היא מחסור במימון להובלת המטוסים.

U-2 קשור לאזורנו בהיותו המפקח על ההפרדה. גם עוד כמה מטוסים ששרתו בצי השישי ופעלו כאן. מטוסים בריטיים מאקרוטירי השתתפו בחיפוש הדקר. מטוסי סייבר שהו כאן בעילום שם. את כולם להביא? ומי ישלם? שולמן?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי YHS U-2 ומי ישלם? שולמן?

שולמן חייב כבר הרבה כסף. אולי בנון?

ברצינות לרגע - אם בכל מקרה מגיעים לישראל מטוסי תובלה של ארה"ב עם ציוד עבורנו, במידה ויש מקום - האם אפשר להעמיס בדרך מוצגים מוזיאוניים?

אגב, בהקשר של F-14, האין בעיה של "יצוא מוזיאוני" שכן יש אמברגו על חלפים שלהם בגלל ארצו של מחמוד החמוד?

זה בסדר. אבל יש תהליך (למיטב הבנתי) של איסוף משלוחים מרחבי ארה"ב הגדולה, בדרך מסודרת וצריך ש"מישהו" יביא את ה F-14 לשדה היציאה. בנוסף, איני בטוח שאכן מטוסי תובלה אמריקאים מגיעים עם ציוד עבורנו בכמות כזו שיש בהם "חורים" ל F-14 שלם. אם כך אילו כנראה טיסות מטופשות מאד. זהו מטוס גדול למדי. על פאלט יתפוס כנראה חצי C-17.

נראה לי שהתוספת האחרונה הזו לאשכול היא נחמדה, לא יותר מזה. שלא לדבר על תקציב רכישה, שהרי גם למטוס עומד יש ערך גרט והוא הרבה אלפי דולרים. את נושא ה END USE נוכלפתור בקלות. לטרנר יש ברשימת to do list שלו כמה דברים לפני כן.

אפשרי להביא את המטוס מפורק על ספינה ולהרכיבו במוזיאון- כמו שעשו עם הקטלינה

ספר לנו מי ישלם עבור הרכישה, ההובלה בארה"ב, ההעמסה, ההובלה הימית, הפריקה כאן, ההובלה בארץ וההרכבה במוזיאון.

בנוסף,
האף-14 הוא אחד המטוסים המדהימים שבמטוסי הקרב.
לא פלא שבחרו במטוס זה, לסרט "אהבה בשחקים" עם טום קרוז.

מטוסי האף-14 לחמו באזורינו, ולדעתי, יש להביא מטוס מסוג זה למוזיאון שבחצרים, לפני שהטרקטורים יעלו עליו.

בתקווה שיעקוב טרנר וצוות המוזיאון קוראים את תגובותיי בפורום...

אתה דיברת רק על ה F-14. אני דיברתי על שאר המטוסים.... אז מה אם הוא מטוס מדהים? גם ה F-105 היה מטוס מדהים. גם ה F-100 לזמנו.

"טרנר וציוותו" קוראים בפורום, אבל מעדיפים מטוסים אחרים קודם. שנזכיר?

אני יודע עוד איזה מטוסים מחפשים למוזיאון......כדוגמת ה- B-17, מוסקיטו ומטוסים נוספים.
אבל- קשה למצוא מטוסים אלו כיום.
מאידך, בימים אלו עושים עודפים של מטוסי אף-14 את דרכם למיזבלה.
לאף-אחד אין עוד צורך בהם....
אז זו הזדמנות להביא מטוס מסוג אף-14 למוזיאון שבחצרים.

זה מוזיאון (גם כן מוזיאון ...) תעופתי של ח"א הישראלי, לא של "מטוסים מעניינים מרחבי העולם".
שלא תבין אותי לא נכון - יש לי חיבה עמוק לטומקאט, גם מימי טופ גאן וגם מהסדרה "ג'אג" עליה השלום שהייתה אהובה עלי מאוד, אבל לא הייתי מוציא דולר עליו לפני שהיו משמישים את הדקוטה או מביאים מוסקיטו במצב תצוגה או מחזירים לאויר את הרפיד.

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

ואני מבין האנשים שכן רוצים לראות את ה F-14 במוזיאון, יחד עם מטוסים מעניינים נוספים ששירתו בחיל האוויר ומהמטוסים ששירתו באזורינו.

תודה

שתיאבק על הבאת האיליושין 28 לארץ. יש לכך הרבה סיבות. הוא השתתף במלחמות נגדנו, ניתן עדיין להשיג אותו ויותר מכל - יש לו דימיון רב ל F-14 בהיותו בעל שני מנועים וגם 28 זה פעמיים 14.





סתאםם, בצחוק וברוח טובה.

רק עכשיו דיברו בחדשות על פריט חדש שעומד למכירה ואף יש לו קשר הדוק לחיל האויר. 40 מיליון דולר והוא שלנו :
http://www.foxnews.com/story/0,2933,468969,00.html

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

בפרק מצוין של הסדרה MODERN MARVELS ששודר בערוץ ההיסטוריה ב 2006 וזמין לצפיה ב YOUTUBE. השליש הראשון מלווה את השעות האחרונות של VF-13 ו VF-31 על גבי נומ"ט רווזוולט בטרם שיגור המטוסים בפעם האחרונה אל עבר בסיס אושיאנה, כולל ראיונות מרגשים עם מפקדים והטייסים עצמם. לאחר מכן גם תמונות של טקסי הפרידה מהמטוס בבסיסים עצמם, ראיונות עם אדמירלים בכירים שהחלו את הקריירה על הטומקט וכמובן הגעת המטוסים לאריזונה, מי לגריטה ומי לאחסון. תמונות יפות גם של הדגמת הטומקט בטהרן בפני השאה וצמרת הצבא מלוות בהסברים של טייס הניסוי.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

המעוניינים לראות את המטוס בשיאו ולא בערוב ימיו מוזמנים לצפות בפרק נהדר על המטוס בסדרה הקלאסית GREAT PLANES מבית היוצר של ערוץ דיסקוברי שצולם 20 שנה קודם לכן. המלחמה הקרה בשיאה, 26 טייסות טומקט מבצעיות, מטוסים בשלל סכימות צבעוניות להפליא טרם ימי האפור המדכא והטייסים שחצנים בסגנון טום קרוז.. היו ימים... תמונות יפות ונדירות של ה F-111B (המטוס הכבד ביותר שפעל אי פעם מסיפון נומ"ט, למעט ה C-130) שקדם לטומקט וגם מתהליך הפיתוח של הטומקט עצמו, כולל התרסקות אחד מאבות הטיפוס.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

כתבה בשני חלקים, טייסי טומקט מביאים אנקדוטות וסיפורים מהקריירה שלהם על המטוס המופלא הזה

http://www.airspacemag.com/military...cattribute.html

Tales of the F-14 More recollections of the fabled fighter.
http://www.airspacemag.com/military...mcat-tales.html

כואב הלב לראות מטוס כזה הולך למחזור או הולך להיות בדיקה של נשקים חדשים שהוא המטרה שלהם כמו הפנטום.
ראיתי מה עושים לפנטומים ישנים בארה"ב וכואב הלב לראות אותם הופכים למטרות של בדיקת נשקים.
f14 הוא אחד המטוסים שהכי אהבתי כמו ה f4.

will you marry me nesli barda? Operating system: Linux The day Microsoft & apple makes a product that does not suck will be the day they start making vacuum cleaners. say no to Apple&Facebook&MS&Samsung IL&Nokia&Hot&Yes,but say yes to Google

Last Operational CH-46E Squadron Becomes MV-22B Unit
http://www.airforcesmonthly.com/vie...O=both&p=1&i=10

הטייסת האחרונה של חיל הנחתים, , HMM-364, הפעילה את המסוק במשך כמעט חצי מאה (!) ולכבוד המאורע אף צבעה את אחד הכלים בסכימה המקורית בה נכנסו לשירות. הצי עצמו הוציא את המסוק משירות כבר לפני עשור.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.airforcesmonthly.com/central/images/articles/8412.jpg]


THE RETIREMENT CEREMONY
http://airforce.gr/cms/index.php/he...0-a-7retirement

http://www.janes.com%2Farticle%2F44...8fJfbDj78S222sg

בתום כמעט 30 שנים הוציא ח"א היווני את אחרוני הקורסיירים משירות בטייסת 336. כזכור המטוס המופלא הזה הפך למבצעי בשורות הצי האמריקני בערך באותה העת כמו הסי-נייט אך סיים את שירותו מוקדם יחסית כבר ב 1993 בעקבות הצמצומים הנרחבים של תום המלחמה הקרה, עם כי שתי טייסות אחרונות הספיקו ליטול חלק במלחמת המפרץ הראשונה. הפורטוגלים הוציאו אותו משירות ב 1999 והתאילנדים ב 2007 ומאז נותרו היוונים כמוהיקנים האחרונים.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.airforce.gr/images/blog/NEWS/A-7Retirement/banner.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.airforce.gr/images/blog/NEWS/A-7Retirement/poster.jpg]

http://theaviationist.com/2015/04/2...ission-in-iraq/


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://theaviationist.com/wp-content/uploads/2015/04/F-14-Desert-Storm.jpg]


http://theaviationist.com/2014/01/2...mage-csar-iraq/


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://theaviationist.com/wp-content/uploads/2014/01/First-rescue.jpg]

http://theaviationist.com/?p=36397

Even though the F-14 Tomcat scored only one air-to-air kill during the Gulf War in the form of an Iraqi Mi-8 Hip, that aerial victory has an important place among the air engagements because it represents the first helicopter shot down in combat by a U.S. aircrew.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://theaviationist.com/wp-content/uploads/2016/01/Wichita-103.jpg]

ניסוי ראשון בטיל AGM-65 מאווריק


ניסוי נשיאת טיל נ"ס AGM-84 הארפון


הטלת פצצת חדירה GBU-24

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

נדמה לי שהתיאורים של שתי התמונות הראשונות התבלבלו לך. אבל בכל מקרה הטיל שקראת לו מווריק הוא לא המווריק, אלא טיל בשם AGM-53 קונדור. טיל מונחה טלוויזיה ארוך טווח שהאמריקאים ניסו לפתח, אלא שהפרוייקט לא הבשיל ובוטל. בסופו דל דבר הם רכשו את הפופאי כדי למלא את אותן משימות.

אם אתה עושה זום-אין על התמונה הראשונה, הכיתוב על הטיל הוא AGM-84 וזה ההארפון...

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

יש בתמונות בלבול כפול, האחד שהכיתובים הפוכים, כלומר מתחת לתמונה הראשונה עם ההארפון כתוב שזה מאווריק, ואילו מתחת לתמונה השנייה עם הקונדור כתוב שזה הארפון. חוץ מזה יש בלבול שני והוא שסרפד זיהה בטעות את הקונדור כמאווריק ולכן הכיתוב מתחת לתמונה הראשונה.

אמנם התצורה הכללית והתפקיד דומים אבל בכל זאת ההבדלים ניכרים - הקונדור היה כפול בגודלו מהמווריק וכבד ממנו פי עשרה. בניגוד למווריק, שפותח על ידי רייתאון עבור חהא"א כתחליף לבולפאפ הכושל, הקונדור פותח על ידי רוקוול עבור הצי האמריקני במטרה לאפשר למפציץ האינטרודר להשמיד מטרות שטח גדולות ב ONE SHOT (לדוגמא סיירות הטילים הסובייטיות המודרניות שהחלו לצוץ בשנות ה-60) אך הטיל גדל המימדים הקדים את זמנו בשנים רבות ולא נכנס כלל לשירות עקב קשיי פיתוח. אחרי כשלון הקונדור המשיך הצי הגאה לגרור את רגליו כעשור עם הוולאיי בטרם אימץ לבסוף את דגם האינפרא-אדום של המווריק בתחילת שנות ה-80, עשור ומחצה אחרי שנכנס לשירות בחהא"א.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סירפד

ובעיני מצא חן סמל הטייסת...
https://en.wikipedia.org/wiki/VX-4

והם לא היחידים... הציפור השחורה מספר 978 הייתה ידועה בכינוי "ארנב מהיר" (Rapid Rabbit) בגלל סמל פלייבוי שהיה לה על הזנב.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

הרבה סקירות ומידע על הטומקט באשכול הזה, אבל אין את הדרך אל הטומקט.
כידוע ביוני 1968 הצי פירסם את תחרות ה VFX אליה ניגשו 5 משתתפות עם הדגמים הבאים:

גרומן עם הדגם G-303 אשר התבסס לא מעט על ה F-111B


ג'נרל דיינמיקס עם הדגם GD-44


מקדונל דאגלס עם הדגם MD-225


נורת' אמריקן ורוקוול עם הדגם NR-323 (היחיד עם כנפיים קבועות ולא גיאומטריה משתנה)


LTV עם הדגם V-507 (בתצלום זהו מוק-אפ של המטוס)


בדצמבר 1968 רק מקדונל דאגלס וגרומן הגיעו לגמר וחודש לאחר מכן ההצעה של גרומן ניבחרה ממנה פותח ה F-14

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף