07-04-2014, 00:24
|
מנהל
|
|
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
|
|
לא, זו ממש לא הסיבה
בזמן ג׳ונסון לא היה לדמוקרטים אפילו 20% בסנאט והוא זוכה (להדחה נידרשים שני שליש) על חודו של קול בזכות סנאטורים רפובליקנים שהצביעו בעדו. ובצדק, יש לומר, שכן היום די מוסכם שלא היה בסיס להדחה. ג׳ונסון ממש לא חטא בפלילים. עוונו היה שהיה נשיא לא אהוד, דמוקרט דרומי מול בתים עם רוב רפובליקני מכריע, אשר בכל כוחו ניסה למנוע את הרפורמות למען זכויות אזרח שניסו להעביר הרפובליקנים הרדיקלים (אח האירוניה...).
יבור זיכוי קלינטון הצביעו גם רפובליקנים, משום שגם הם חשבו שמה שעשה היה מגעיל אבל לא מגיע לכדי הצדקת הדחה.
ניקסון נהנה מסנאט שבו היה יותר משליש רפובליקנים ולכן, כביכול, לא היה צריך לחשוש מהדחה. אולם, מעשיו היו חמורים כל כך שגם הרפובליקנים התכוונו להצביע בעד הדחתו. אבל זה מעולם לא הגיע לזה כי ניקסון התפטר לפני שהחלו דיוני ההדחה. צריך להבין, ניקסון שלח אנשים לפרוץ למשרדו של פסיכיאטר בחיפוש אחרי תיקו של חושף מסמכי הפטנגון כדי להשחיר את דמותו ואמינותו, הוא שלח אנשים שיפרצו (יותר מפעם אחת) למטה המפלגה הדמוקרטית וישתילו שם אמצעי האזנה. הוא ניסה לחפות על מעשיו כשאוץם פורצים נתפסו על ידי שורה ארוכה של מהלכי שיבוש הליכי משפט חמורים. ההבנה שהוא חצה כל גבול חצתה גבולות מפלגתיים.
ניקסון היה מדינאי ופוליטיקאי משופשף ומיוחן. בעזרת קיסינגר הוא הגיע להשגים חשובים מאוד מול בריה״מ אבל מאידך הוא כשל לחלוטין בוויטנאם, לא הגיע לשום הישג ראוי לציון במדיניות הפנים והרס באופן בלתי הפיך את אמון הציבור האמריקאי במימשל שלו.
קנדי, אגב, היה דמות מורכבת. האהדה אליו נבעה בראש ובראשנה מסיבות שיטחיות: הוא היה צעיר, נאה, כריזמטי, בן מיעוטים (קתולי) וייצג משהו חדש ומרענן. אימא שלי כילדה פעלה בסתר למען מטה הבחירות שלו (סבא שלי התנגד נחרצות) בעיקר בגלל הסיבות האלו. כל זה מזכיר את אובאמה רק שהוא היה יותר פיקח, יותר משופשף פוליטית (טופח לזה מגיל צעיר), ויותר כריזמטי.
היה לו תפקיד חשוב בקידום זכויות האזרח של השחורים, ובמדיניות החוץ הוא הפגין עמידה איתנה של ארה״ב מול הסובייטים במשבר הטילים בקובה, בברלין ועוד. באותו הקשר הוא נכשל קשות בפרשת מפרץ החזירים בקובה. אין ספק שהיה לו תפקיד חשוב בהסתבכות בוויטנאם אך למען ההגינות יש לציין שהוא היה חוליה בשרשרת שהחלה עוד במישל רוזוולט. בספר מצעד האיוולת יש תיאור די מקיף של העניין החל מעידן רוזוולט ועד ניקסון. ארה״ב הימרה בזה אחרי זה אחרי הסוסים הלא נכונים. זה תחיל בסיוע מדיני וצבאי כבד לשלטון הקלניאליסטי הצרפתי והמשיך בתמיכה במשטר מושחת ולא פופולארי בדרום וייטנאם. יועצים צבאיים נשלחו כבר בזמן אייזנהאואר. מספרם עלה בזמן קנדי (משהו כמו 15000 מדריכים, טכנאים ומפעילי ציוד צבאי) והם החלו להיות מעורבים ישירות במלחמה. אולם, ההדרדרות למעורבות בקנה מידה גדול הייתה בזמן ג׳ונסון שחשש מתדמית של ״חלש״.
|