 |
25-04-2012, 22:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
|
החלל החסר שהותיר הלוחם הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "1/1/2008 תמיר נבואני, חייל מסיירת מטכ"ל, נהרג בנפילה מצוק במהלך ניווט בדד"
http://www.idf.il/1133-15761-he/Dover.aspx
סמ"ר תמיר נבואני ז"ל נפל במהלך ניווט במדבר והותיר פצע פתוח בלבה של משפחתו, שקשרה מאז קשר אמיץ עם חיילי היחידה המובחרת
תאריך: 25/04/2012, 14:16 מחבר: רותם פסו, אתר צה"ל
בית משפחת נבואני נראה כמו עוד בית רגיל בנוף הייחודי של המועצה המקומית ג'וליס. הכנסת האורחים הלבבית והצבעים המקשטים את הקירות אינם רומזים ולו במעט על השכול ועל האובדן.
ביישוב מתגוררים כ-6,000 תושבים, כולם בני העדה הדרוזית. אחוזי הגיוס לצה"ל בכפר מרקיעי שחקים כמעט, ואלה הולידו את הכינוי "הדרוזים הציונים" למגויסים בני הכפר. 25 משפחות מהכפר מאכלסות את מעגל השכול הרחב במדינת ישראל, אשר מתח את ידיו הארוכות וגרר את משפחת נבואני, בין עוד משפחות רבות שלא יכלו להתחמק, פנימה.
סמ"ר תמיר נבואני ז"ל, שהיה הלוחם הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל, נפל ב – 1.1.2008 בעת "ניווט בדד" במדבר, בחושך מוחלט. אביו של תמיר, נוואף נבואני, מספר שהשכול הוא מנת חלקה של משפחת נבואני הרחבה עוד מימי מבצע קדש. "ארבעה חללים נושאים את שם משפחת נבואני, ביניהם סמל עמאד נבואני ז"ל, שנפל ב-1985 בקרב בלבנון והיה החלל הדרוזי הראשון לחטיבת הצנחנים", הוא מזכיר בגאווה מהולה בעצב. מאז אותו יום בפתח שנת 2008, שנפל על משפחת נבואני כרעם ביום בהיר, השכול אינו זר לנוואף. האובדן של תמיר עדיין ממשיך להדהד בין כותלי הבית, כשדמותו נשקפת משתי תמונות גדולות הניצבות בסלון המשפחה.
לא נתן לשום דבר לעצור אותו
נוואף נבואני, שעבד בעבר כמורה למדעים בביה"ס התיכון בכפר ירכא, יצא לגמלאות כחודשיים אחרי נופלו של סמ"ר נבואני ז"ל. "לא רציתי להשאיר את האישה ואת הילדה להתמודד לבד", מסביר נוואף. שניים מבניו משרתים כקצינים בצה"ל, אחד מהם בחיל המודיעין, שניהם בדרגת סרן. בן נוסף משרת כיום ביחידת דובדבן, ועתיד להשתחרר בעוד כשלושה חודשים מצה"ל. "בכפר ובמשפחה יש המון קצינים ביחידות מובחרות. תמיר תמיד דיבר איתם ורצה להתבלט אפילו יותר מהם", מספר נוואף. לדבריו, תמיר היה מוכר במשפחה כבחור צעיר, נמרץ, יפה תואר וחביב על כולם. "הוא היה עוזר לכולם בכל דבר, והוא הראשון שהכניס את המודעות של השיבוץ לסיירת מטכ"ל בקרב העדה", מספר נוואף ומוסיף בפנים חתומות שהמקרה קטע את הדרך עבורו.
כבר מילדותו היה תמיר ילד סקרן. בנערותו חלם לקנות אופנוע שטח לנסיעות בהרים. "אני לא הסכמתי שיקנה אופנוע, אבל הוא התעקש ועבד במשך שנתיים בחופש הגדול כדי לקנות אופנוע שטח", אומר נוואף ונזכר בתקופה ההיא. "הוא היה יוצא בשבתות עם חברים לרכיבת שטח, ואהב גם לרדת איתם לחוף הים", הוא מוסיף ומצייר במילותיו את הבן שאבד ואת החיים היפים שנקטעו להם בפתאומיות.
עד כיתה ט' למד תמיר בביה"ס בגו'ליס, ובשלב מסוים החליט שהוא רוצה לעבור ללמוד בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה. "אמרתי לו שלשם כך צריכים הישגים וציונים, ושעליו להגיש ציונים במועד מסוים, אבל תמיר אמר לי שאם יש בו רצון הוא יוכל לעשות זאת", משחזר נוואף את הצומת המהותי הזה בחייו של בנו.
תמיר ו-14 נערים אחרים נבחרו להצטרף למחזור הלימודים, מתוך 300 שהגישו מועמדות. "תוך חודש השלים תמיר את כל הפערים הצבאיים, גישר על פערי השפה ועל חוסר ההתאקלמות", מדגיש נוואף איך כל החלקים בפאזל התחברו לתמונה אחת גדולה. "בפנימייה נפתח תמיר לחברים מהמגזר האחר, התארח אצלם ואירח אותם בביתנו ויצא איתם לטיולים בשטח", מתאר נוואף. חברויות האמת שרקם בנו חצו גבולות של עדה או דת.
בדרך לגיוס וליעד הנכסף להשתבץ ביחידה המסווגת והנוצצת של אגף המודיעין, התגבר סמ"ר נבואני ז"ל על מכשולים רבים. בעזרת מנהל הפנימייה הצבאית לפיקוד הצליח תמיר לדחות את הגיוס כך שיוכל להשתתף במסיבת הסיום שלו. "הטקס התקיים אז בגלילות משום שהפצצות מלחמת לבנון השנייה מנעו את קיומו בפנימייה. המסיבה נגמרה בחצות, וכבר בחמש בבוקר הסעתי את תמיר ללשכת הגיוס", משחזר נוואף את אותו היום. מלבד זאת, עמדו בפניו גם בעיות רפואיות. "הוא לא נתן לשום דבר לעצור אותו. הוא עבר שני ניתוחים קטנים שכללו גם אשפוזים, והקצין שלו הבטיח שישלים לו את כל החומר שהחסיר. כשתמיר חזר ליחידה, הוא הצליח להשלים הכל ובגדול, זאת הודות לתכונות שלו, לרצון ולכוח", מספר נוואף על השאפתנות שניצחה כל מהמורה אפשרית. "יש הרבה שנעדרים מהיחידה ונאלצים לחזור על ההכשרה כולה או נפלטים מהיחידה, אבל לא תמיר".
אחרי טירונות בחטיבת הצנחנים וגיבוש סיירות שפתח את דלתות היחידה המסווגת בפני תמיר, השתדל לשמור על כך בסוד. בנקודת זמן במהלך ההכשרה הארוכה שלו, גילה נוואף שבנו הוא הדרוזי הראשון שהתקבל לשורות היחידה. "בספטמבר 2007 תמיר הזמין את מפקד הצוות שלו ואת חברי הצוות לישון אצלנו לפני ליל ניווטים. עד אז חשבתי שתמיר היה ביחידת דובדבן, אבל באותו לילה גיליתי בארוחת הערב שהוא בסיירת מטכ"ל", מספר נוואף ועיניו אומרות כי גאווה ממלאת אותו. גם הרמטכ"ל באותה התקופה, רא"ל (במיל') גבי אשכנזי, הזכיר שאחד מהחיילים בכפר הגיע לסיירת מטכ"ל באוזני מנהיגה הרוחני של העדה הדרוזית, השייח' מוואפק טריף.
מנער חלוצי ושאפתן הפך סמ"ר תמיר נבואני ז"ל לסמל. בלילה אחד, תוך דקות ספורות, הוא מצא את מותו בחשיכת המדבר. בעודו מנווט לבדו, הקשר עמו אבד וגופתו נמצאה באזור נחל עשוש בשעות הבוקר המוקדמות, למרגלותיו של צוק. האב השכול נוואף זוכר את רצף ההתרחשויות בבהירות, למרות שחלפו כבר ארבע שנים.
"הקצין לא היה מסוגל לענות לטלפון"
בלילה שבין ה-29 בדצמבר ל-30 בדצמבר 2007, שמע נוואף את קולו של תמיר בפעם האחרונה. "ידעתי שהוא בניווטים, ישן ביום ומנווט בלילה. הוא אמר לי שהוא מתכונן לפני יציאה לשטח", משחזר נוואף את הרגע המשותף האחרון שחלק עם בנו. בשעות הבוקר המוקדמות, באזור השעה שלוש לפנות בוקר, אבד הקשר של תמיר עם הקצין שלו. "אחד מחבריו סיפר לי שדיבר איתו בקשר ושאל אותו היכן הוא נמצא, ומהשיחה ביניהם עלה שהם נמצאים במרחק של חמש דקות הליכה זה מזה", חושף נוואף לראשונה את ההתרחשויות הטרגיות שהובילו לאובדן הבן. "הם היו אמורים להיפגש בנקודה כלשהי, והחבר הבחין שעברו כבר שבע דקות ויותר, ותמיר לא מגיע. תמיר לא ענה לו בקשר, ובצעד חריג ניסו לצלצל לטלפון הנייד שלו. אחרי שלא הייתה תשובה נורתה פצצת תאורה באוויר, ומפקד הצוות הלך לחפש אותו בעצמו", אומר נוואף. הניסיונות הנואשים לתקשר עם תמיר בלב העלטה שאפפה את המדבר כשלו. סמ"ר נבואני ז"ל מעד, נפל מצוק גבוה וראשו נחבט קשות בסלעים באזור. "גופתו נמצאה עם זריחת השמש. מפקד הצוות שלו מצא אותו לאור יום וניסה לבצע בו החייאה, אבל ראה שזה לא עוזר והבין שהוא כבר לא בחיים. לכן הזעיק יחידת חילוץ", מספר נוואף ובעיניו עולה כבר לחלוחית של געגועים וזיכרונות. יחידת 669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, היא זו שחילצה את מפקד הצוות ואת גופתו של סמ"ר נבואני ז"ל.
במקביל, באותו בוקר ששינה את מסלול חייה של משפחת נבואני, נוואף שהה בביה"ס שבו לימד. "בשיעור השלישי קיבלתי טלפון מאחד הקרובים בכפר, ששאל אותי על תמיר ואיפה הוא נמצא. לא הבנתי מה פשר השיחה, ואמרתי לו שהוא בניווטים", מספר נוואף. השיחה הדליקה אצלו נורה אדומה. "בזמן ההפסקה המזכירה הודיעה לי שאחד ממנהלי בתי הספר באזור, כמיל אבו דולה, מחפש אותי. רק בדיעבד נודע לי שהמנהל עובד באופן צמוד עם קצין העיר", מעיד נוואף ומוסיף שברגע זה לא העלה בדעתו שעוד זה מדבר וזה בא. באמצע השיעור, הטלפון הנייד של נוואף צלצל ועל הקו היה אחד מבניו. "הוא שאל אותי על תמיר ושאל מה שלומו. אז כבר החלטתי להתקשר לקצין שלו ולבדוק את העניין. הרמתי טלפון דחוף לקצין, והוא לא ענה לי. השארתי לו הודעה וביקשתי ממנו לעדכן אותי בשלומו של תמיר", מספר נוואף. בדיעבד, לדבריו, התוודה בפניו הקצין שפשוט לא היה מסוגל לענות לטלפון ולבשר לו את הבשורה המרה. חמש דקות אחרי השיחה, הגיעה המזכירה לכיתה וקראה לי לשיחה עם המנהל. "אז כבר הרחתי משהו", הוא אומר.
נוואף נבואני הובל לחדר המורים, שם חיכו לו מורים מסגל בית הספר, קרובים וסגן קצין העיר חיפה. באותו הזמן, קצין העיר חיפה עשה את דרכו אל בית המשפחה. בבית המשפחה שהו רק אשתו של נוואף - סמאח, ובתו הקטנה - רנין. "קיבלתי את הבשורה הכי קשה שקיבלתי אי פעם. הצלחתי לשמור על איפוק, אבל ישר חשבתי על האישה ועל הבית. שני בנים היו בצבא, אחד בטיול בחו"ל והרביעי בלימודים", מסביר נוואף, כרואה שוב את רצף הרגעים שהתגבשו לתמונה הרעה מכל. לדבריו, עד שהגיע הביתה הספיקו להתאסף בו אנשים רבים מן הכפר.
לוויתו של סמ"ר נבואני ז"ל נקבעה לאותו היום, ואלפי אנשים הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה, ביניהם גם קצינים מחטיבת הצנחנים שאימנו את סמ"ר נבואני ז"ל כטירון. "מפקד סיירת מטכ"ל וכל חיילי היחידה הגיעו ללוויה, לצד המנהיגים הרוחניים של העדה הדרוזית", מספר האב על הרגע שבו הפך מאב לשישה לאב שכול לחמישה. "בשבוע האבל לא היה שר או חבר כנסת שלא הגיעו לנחם אותנו. נשיא המדינה, שמעון פרס, התקשר למסור את תנחומיו. נפגשנו גם עם ראש הממשלה לשעבר אולמרט ושר הביטחון ברק בקרייה", מתאר נוואף את החיבוק החם שהוענק למשפחה.
ראש אמ"ן דאז, אלוף (במיל') עמוס ידלין, הורה על ביצוע תחקיר ע"י קצין בדרגת אלוף משנה. ממצאיו וממצאי חקירת המשטרה הצבאית החוקרת העלו כי לא נמצא פגם בהתנהלות המפקדים, אך הומלץ לחדד את הנהלים לפני היציאה לניווטים מסוג זה. "מבחינתי, אני מאמין לצה"ל. אני יודע מה זה ניווט בדד, ואני מאמין שתמיר מעד ונפל. המסקנות שהוסקו היו יותר לטובת היחידה. הטעות לא הייתה על המפקדים, הייתה טעות אנוש", מעיד נוואף בכנות. "אני לא כועס על צה"ל", מדגיש נוואף ומציין שנשמרו בקרב המשפחה האמון בצה"ל והמוטיבציה לשירות.
שבועיים אחרי המקרה שזעזע את משפחת נבואני, הגיע נוואף למקום הנפילה לראשונה. "התלוו אליי כ-200 אנשים ב-30 ג'יפים. ראיתי את תנאי השטח, שמעתי שהוא הלך בלילה חשוך לגמרי. בשל מפולת שנגרמה כנראה מתנאי מזג האוויר, תמיר נתקע במקום, החליק ומעד", מתאר נוואף את תנאי השטח שגזלו ממנו את בנו.
פורץ דרך שהפך דוגמא אישית למתגייסים רבים
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, משפחת נבואני עולה לקברו של תמיר. "בשנה הראשונה הגיע מפקד היחידה, הצוות של תמיר וגם הוריהם – מכל אזור בארץ, חלקם מרחוק. הם מגיעים אליי הביתה בכל שנה, כולל חברים שלמדו אותו בפנימייה", מתאר נוואף את השגרה שנכפתה על משפחתו ועל מאות משפחות אחרות בישראל. סמ"ר תמיר נבואני ז"ל נקבר בג'וליס והונצח באנדרטה הממוקמת בקרבת נחל עשוש (שם מתקיים טקס לזכרו בכל שנה), בגלעד שנבנה סמוך למקום בו נפל ובאנדרטת אנשי קהילת המודיעין בגלילות. "זה שתמיר מונצח באנדרטת קהילת אנשי המודיעין זה מיוחד. אני מרגיש כבוד והוא משמש דוגמא אישית, בזכות הקשרים שיצר, העוצמה שלו והמעמד שהגיע אליו", מציג נוואף את הייחוד של החייל הדרוזי הראשון ששירת ביחידת העילית, שהיה מעבר לכל הבן שלו.
בשנה הראשונה לפטירתו של תמיר, התקיים טורניר קט-רגל על שמו בכפר. "בגלל המקרה שינו את כל רעיון הטורניר וקראו אותו על שמו", מספר נוואף ומוסיף כי המשתתפים התוודעו למסע חייו של תמיר באמצעות מצגת או סיפור אישי מפיו. מדי שנה, בתאריך יום הולדתו, ומתקיימת ריצת ניווט לזכרו באזור מגוריו. "מי שמארגן את הניווט בכל שנה הוא הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, ורבים מחניכיה משתתפים בה", מסביר נוואף. הנצחות פחות שגרתיות התממשו בדמות קריאת מחלקה במחו"ה אלון על שמו של תמיר, שיר לזכרו שהועלה לרשת והושר בטקס הסיום של אותה מחלקה ופתיחת קבוצה של עמותת "אחריי" (הפועלת להצמחת מנהיגות צעירה ועידוד מעורבות חברתית) בג'וליס על שמו. "הקבוצה מצליחה ופעילה מאוד בכפר. מעל ל-30 אנשים בשני מחזורים הוכשרו להתגייס ליחידות קרביות במסגרתה" , מציין נוואף.
הקשר שנרקם בין משפחת נבואני לבין חיילי סיירת מטכ"ל ואנשים מאגף המודיעין מפליא בחוזקו, ומהווה משענת תומכת עבור בני המשפחה. "עד היום אנשים מהיחידה מתקשרים אלינו, מבקרים אצלנו ומשתתפים באירועים משמחים במשפחתנו. הקשר עם מפקד היחידה בעבר נשמר, כמו גם הקשר עם מפקד היחידה הנוכחי, שחרף חוסר הזמן מצליח לבקר אותנו אחת לכמה חודשים", מספר נוואף על הקשרים ההדוקים שעלו מהאובדן. ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (במיל') עמוס ידלין, שומר גם הוא על קשר צמוד עם המשפחה. "הוא ביקר בביתנו עם אשתו לפני כשבוע, הם מזמינים אותנו להתארח בביתם ויש בינינו קשרים חברתיים חזקים", ממשיך נוואף לפרוש את מארג הקשרים שנשזר כמעט בטבעיות, כשהטבעת המחברת בין כולם היא דמותו של תמיר.
ביתם של משפחת נבואני הפך גם הוא לאתר הנצחה עבור תמיר. "שיפצנו את הבית והעברנו את תכולת חדרו של תמיר לחדר גדול יותר", מציין נוואף. החדר מלא בתמונותיו של תמיר מתקופות שונות, במכתבים שכתבו לו חבריו, בהספדים שהוקראו בהלוויתו ובציודו האישי – מבגדיו, נעליו, הפק"ל שלבש עליו בעת הניווט ועד המדים והנשק האישי שלו. "אנחנו מקבלים לביתנו קבוצות דרוזיות ולא דרוזיות, בכבוד גדול, שמעוניינות לשמוע את הסיפור של תמיר", מסביר נוואף.
בצעד אמיץ שנשמע מעט חריג, נוואף נבואני נעתר לבקשת אחד מבניו ואישר לו לנסות את מזלו וללכת בדרכו של תמיר. "הוא רצה להתגייס לסיירת מטכ"ל, ואני ואמו אישרנו לו את הבקשה בחתימה בפני קצין העיר ועורך דין", הוא מספר כאילו אין בו חשש. בסופו של דבר, הגיע הבן ליחידה מובחרת אחרת – יחידת דובדבן. התמיכה הזו, גם אם קל להסתייג ממנה, נשענת על אמונות העדה הדרוזית בדבר החיים והמוות. "אנחנו בעדה מאמינים גדולים בגורל, ובהליכתו של כל אדם מן העולם במועד מסוים", טוען נוואף כשעיניו עדיין מתמלאות באובדן שלעולם לא יפגוש מזור. "זה מפחית את הכאב ומקל עליו לפעמים, אבל הזיכרון לא נעלם. הזיכרון יישאר לנצח", הוא מודה בפנים חתומות.
בסופו של דבר, האובדן מוצא את דרכו לפינות החדרים, דחוס באוויר בין קירות הבית. הוא מצליח לחמוק מן הבית וללוות את משפחת נבואני בכל אירוע ובכל התאספות משפחתית. "בכל אירוע חשוב ובכל טיול, מרגישים שהוא חסר. מרגישים שמישהו חסר, בייחוד בגלל שהוא היה קרוב אליי", מעיד נוואף על הקשר שהיה לו עם בנו. "הוא הכי חסר בשבתות, בארוחות ערב ובחתונות. באירועים כאלה, מי שדמעותיה יורדות קודם זאת האם", הוא מצייר תמונה כואבת של שכול שלא מרפה, של זיכרון נצחי שמוליד דקירות חדות של כאב וגעגוע.
סמ"ר תמיר נבואני ז"ל היה פורץ דרך. הוא שאף להישגים הגבוהים ביותר, והתגבר על מכשולים רבים כשלעיניו ניצבת המטרה. את הכל עשה בצניעות האופיינית לו, ללא משוא פנים. על האנדרטה שהוקמה לזכרו נכתב "הלכת בדד כדי שכולנו נלך יחד". משפט זה אולי מתאר יותר מכל את דמותו של תמיר, שתמיד נתן מעצמו למען הזולת.
אותה דרך חשוכה במדבר מרוצפת כעת בקרום בלתי-נראה של אומץ, של זיכרון ושל אובדן. אלוהים בירך את תמיר בחיוך שכמוהו כאור, בעיניים גדולות ורואות ובלב להרגיש בו את כל המראות. על אף החיים שנגדעו, הזיכרון נחקק בלב אביו, משפחתו ויקיריו לנצח. דמותו המחויכת תלווה אותם לעד. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
