|
מאמר של עמוס הראל ב"הארץ" על הסרט
השלישייה של מלחמת לבנון השנייה מסרבת להכות על חטא
מלחמת הגרסאות השנייה
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...07/32689144.pdf
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...07/16389969.pdf
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]
פרשנות || השלישייה של מלחמת לבנון השנייה מסרבת להכות על חטא
מה למדנו מהסרט על מלחמת לבנון השנייה? שיש מי שבעיניו חיי חיילים יקרים יותר, ושקברניטיה עדיין עסוקים בהתנערות מאשמה והטלתה על אחרים. אחריות אישית? חשבון נפש? מצאתם ממי לבקש
"ערפל הקרב, 11 לקחים מחייו של רוברט מקנמרה" הוא סרט דוקומנטרי שביים ארול מוריס ב–2003, ובו ראיון גלוי לב עם מי שהיה שר ההגנה האמריקאי במלחמת וייטנאם. מוריס מוביל בו את מקנמרה, בערוב ימיו, לאורך הקריירה המסועפת שלו, החל משירותו בחיל האוויר האמריקאי בימי מלחמת העולם השנייה, דרך הניסיון שצבר כמנכ"ל יצרנית המכוניות פורד ולבסוף לפנטגון, שם היה אחד האנשים המזוהים ביותר עם הכישלון הנורא בווייטנאם. התוצאה היא סרט מצמרר ועם זאת מנוכר וקר משהו, כמו גיבורו, ובו חשבון נפש אמיתי בדבר שגיאותיה של אמריקה במלחמה ההיא. נדמה שלא במקרה הסרט זכה באוסקר.
השבוע בערוץ 10, בתוכנית פתיחת העונה של "המקור", שודר החלק הראשון מתוך שניים בסרטו של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה. דרוקר הושיב מול המצלמה את שלישיית המחץ של המלחמה ההיא: ראש הממשלה אז אהוד אולמרט, שר הביטחון שלו עמיר פרץ והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, לניתוח מחדש של אירועי קיץ 2006. צפייה מוקדמת בשני חלקיו מגלה סרט מרתק ומאלף. ובכל זאת הוא רחוק מ"ערפל הקרב" של מוריס ומקנמרה בערך כפי שוושינגטון רחוקה מירושלים.
דרוקר, כהרגלו, לא מתחנף ולא מקל על מרואייניו. השלושה משיבים לו בגילוי לב, אבל אם היתה לצופה תקווה כלשהי לשמוע שביב של הכאה על חטא, היא מתבדה די מהר: לא הודאה ולא חצי הודאה. נדמה שאין זה הזמן המתאים לחשבון נפש מבחינתם. אולמרט, פרץ וחלוץ (אף ששני האחרונים נראים בפירוש כמי שמתייסרים עדיין עם זכר המלחמה) מנצלים את הבמה שניתנה להם להצדקה עצמית, המלווה לעתים בחיסול חשבונות ובגלגול אשמה על אחרים. אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, הסימפטי שבמפקדי המלחמה ההיא, חוטף את מרב האש. אדם מבליח לרגע, בשלהי הסרט, כמתנדב במילואים הנוהג במובילי טנקים בזמן המלחמה האחרונה בעזה. איפה הוא ואיפה הם.
שלושת המרואיינים עודם נאבקים במועקת לבנון. עבור אולמרט, המסובך עד צוואר בתיקים משפטיים, זוהי ההזדמנות לנסות להציג את המלחמה כמורשתו המוצלחת ולחבר בינה לבין הישגים שיוחסו לו בתקשורת הזרה, כמו ההתנקשות בבכיר חיזבאללה עימאד מורנייה. פרץ, היחיד מהשלושה שנותר פוליטיקאי פעיל, קיבל בינתיים רהביליטציה חלקית בזכות שיווק עקשני של חלקו בהחלטה על פיתוח מערכת כיפת ברזל. חלוץ נראה לאחרונה באולפני הטלוויזיה סביב "צוק איתן", מחלק עצות מלומדות בשאלת המבצע הקרקעי.
האם שלוש המערכות שניהלה ישראל מאז בעזה מאירות את לבנון באור אחר? ודאי שמגבלות המלחמה בגרילה ובטרור יותר ברורות היום מכפי שהיו ב–2006. אבל כשהשלושה מתגאים בשקט היחסי השורר בגבול לבנון זה כמעט תשע שנים, הם מייחסים לעצמם במבט לאחור ניהול מוצלח של המלחמה, שלא קרה במציאות. אולמרט, פרץ וחלוץ מתעלמים לנוחותם מהעובדה שישראל היא כוח צבאי חזק לאין שיעור מחיזבאללה (ובכל זאת אפילו לא התקרבה להבסתו), שהשקט הוא תוצאה של הרתעה הדדית (משום שגם ישראל חוששת מחיזבאללה), שהארגון השיעי הצטייד מאז בעשרות אלפי רקטות המכסות את כל שטח ישראל, תוך הפרה של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאולמרט הציג בזמנו כהישג, ושבשנים האחרונות עיקר מעייניו של חיזבאללה נתונים למלחמת האזרחים בסוריה, לא לעימות עם צה"ל.
הסרט שוזר במיומנות חומרי ארכיון עם הראיונות החדשים והתוצאה היא מטח בלתי פוסק של תמונות והצהרות מתקופה שישראל היתה מעדיפה לשכוח. כשאולמרט חולק לעצמו בדיעבד שבחים על קור רוח ואיפוק, אי אפשר להתעלם מהניגוד הברור לצילומים ולקטעי העיתונות מהמלחמה. קשה לומר שהופעתו בסרט מציתה איזה געגוע למנהיגותו. הוא מצליח להתנשא במידה שווה על שרת החוץ שלו ציפי לבני ועל עמיתתה האמריקאית קונדוליזה רייס. ולמען הסר חשד להטיה מגדרית - גם על עמיר פרץ.
בדברו על היכולת הטכנולוגית של חיל האוויר, פניו של אולמרט נוהרות וידיו נעות בהתלהבות. בכלל, ראש הממשלה לשעבר חובב מטוסים. הנה, רייס "טסה כמו משוגעת" בניסיון להסדיר הפסקת אש בין הצדדים, אבל אי אפשר לשכוח שהיה לה "מטוס פרטי, עם תנאים" (ורק רשעים גמורים ישמעו בדברים הדהוד להקלטות שולה זקן, שבהן דן אולמרט בפרוטרוט ביתרונות מכונית האאודי איי–8, רכב השרד שלו, שבו חשק לטענתו גם אהוד ברק).
כיוון שהסרט בנוי כרונולוגית, הצופים כמעט חווים דרכו מחדש את המלחמה. כמה הרבה כבר שכחנו, וכמה התבגרו, פיזית לפחות, כל המעורבים - שרים, גנרלים ושדרנים. ממשלת ישראל מתכנסת אחרי חטיפת חיילי המילואים ומאשרת תגובה חריפה ומיידית, בלי להבין שפניה למלחמה. מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, תוך כדי הישיבה בירושלים, מייעץ בטלוויזיה למשולש ההנהגה הישראלי החדש: תשאלו את קודמיכם על לבנון. שר הביטחון הטרי מבטיח שנסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ (ההתנערות המאוחרת של פרץ בסרט אינה משכנעת: הדברים נאמרו גם נאמרו). פרץ מיד אחרי האסון בכפר כנא, נפגש עם רייס אך מנסה להסתיר ממנה את הידיעה על האזרחים הלבנונים שנהרגו בתקיפת חיל האוויר. אולמרט נואם במכללה לביטחון לאומי שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה: "פני המזרח התיכון השתנו בעקבות ההישג הגדול של מדינת ישראל. לעולם לא יוכלו לאיים על העם הזה שיירו עליו טילים". חלוץ אינו מגיע לדיון מכריע על המשך המהלך הקרקעי האחרון, משום שהוא עסוק בראיון טלוויזיוני.
בין לבין, מחלץ דרוקר ממרואייניו כמה אמירות מהדהדות: פרץ מודה שזועזע ממצב הימ"חים של יחידות המילואים, כאילו לא היה אמור לשאול על כך ברגע שלחץ לגייס את יחידות המילואים. חלוץ אומר שהופתע לרעה מביצועי יחידות השריון והתותחנים. הרמטכ"ל, אחרי ביקור בפיקוד הצפון, מתרשם שלקצינים בדיון קל יותר להשלים עם אזרחים הרוגים בעורף מאשר עם חיילים שייפלו בחזית. ובהזדמנות אחרת, אומר בעצמו את ההפך: "שלא נתבלבל, מרבין ועד נתניהו, כל ראשי הממשלה לא רצו להפעיל את צבא היבשה כי הם הבינו את המשמעות" — כלומר, חששו מאבדות. אולמרט מגלה כי הוא שלחץ על חלוץ להדיח את אודי אדם מתפקיד אלוף פיקוד הצפון, תוך כדי המלחמה. אולמרט על המהלך הקרקעי: "הבנתי שככל שאכניס יותר כוח (ללבנון), כך אאבד יותר אנשים מבלי שאשיג את ההישגים שאני רוצה".
חלוץ מודה שראה בדיונים התכופים שערך פרץ בזבוז זמן "כמו הפרלמנט של ארץ נהדרת", ותוקף חמישה אלופים בשירות סדיר — פקודיו, שלטענתו, חתרו תחתיו בזמן המלחמה. אולמרט, כמו הרמטכ"ל, בעמדת הפרשן: הוא סבר שהלילה השני של מבצע ההטסה הגדול במסוקים, בשלהי המלחמה, היה מיותר, אבל לא חשב שמתפקידו להתערב. פרץ זוכר שחלוץ ביקש לקטוע את המבצע בלילה השני אחרי הפלת מסוק יסעור בידי חיזבאללה; חלוץ מכחיש (דרוקר מאמץ את גרסת פרץ). והסיפור המדהים ביותר, כנראה: חלוץ מצטט את ראש אגף המבצעים גדי איזנקוט, כיום הרמטכ"ל, שהזהיר אותו, לדבריו, כי "אתה חי בסרט. זה לא חיל אוויר פה. כאן אנשים יעשו כל מה שצריך כדי לא למלא את ההנחיות שלך". חלוץ מסכם ביובש: גדי צדק.
הדברים הללו, לא פחות משנות השקט, מעידים על מהות המלחמה ב–2006. דרוקר מסכם אותה היטב באמצעות קטע ארכיון המובא לקראת סוף הסרט. סרן אבירם אלעד, אז מ"פ בחטיבת צנחנים במילואים (היום מג"ד), מסובב לאחור מבט אל המצלמה, באוטובוס האוסף אותו ואת חייליו מגבול לבנון, אחרי שבועיים בארץ החיזבאללה. החיילים, מאושרים שהכל הסתיים, שרים ברקע "הבאנו שלום עליכם". אלעד מפוכח יותר: "הם ייצאו ויחזרו למציאות. כשיבינו מה קרה שם, נראה לי שהחיוך קצת יימחק. זה ישתנה עוד מעט". למה זה ישתנה, שואל המראיין. אלעד משיב: "כי יש 12 הרוגים לחטיבה".
קאט לאולמרט, עף על עצמו, מחקה את המבטא הטקסני של הנשיא בוש, בתום המלחמה: "אתה עושה מלאכה קדושה. בשום אופן לא רציתי להפסיק אותך". גם כשראש הממשלה לשעבר מפטיר שהוא "אחראי לכל מה שקרה", קשה להשתכנע מכנותו. במבט לאחור גם קשה לחשוב שהוא ושותפיו בצמרת התאימו לתפקידיהם. גם לא כשדרוקר משלב צילום של שר הביטחון הנוכחי משה (בוגי) יעלון במסיבת עיתונאים עגומה בשלהי הלחימה בעזה בקיץ האחרון, מודה באיחור, באפקטיביות של ההרתעה שהושגה בצפון בעקבות המלחמה ב–2006.
יעלון תקף את אולמרט וחלוץ במלים קשות בתום המלחמה ההיא. עכשיו אולמרט בנדיבותו, מול המצלמה של דרוקר, "מוכן למחול ליעלון", למרות שהשר לא בא לבקש ממנו סליחה באופן אישי. ואז ראש הממשלה לשעבר מחלק צל"שים על ההישג — לחיילים, לעם, אפילו לעמיר פרץ. וקצת לעצמו, כמובן. שמץ חרטה, או מחשבה מחודשת? מלת תנחומים או רמז לבקשת סליחה מהמשפחות השכולות — לפחות משפחותיהם של 33 הרוגי המהלך הקרקעי, המיותר כל כך ב–60 שעותיה האחרונות של המלחמה? לא בסרט הנוכחי. אלה כנראה סנטימנטים המתאימים לביורוקרטים אמריקאים בדימוס, לא לפוליטיקאים ישראלים הנאבקים עדיין על מקומם בהיסטוריה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 07-05-2015 בשעה 15:14.
|
ראשי
צ'אט
05-05-2015, 10:55
מצב כלאיים
