בס"ד
כ''ה במר חשון תשע''ו

על רקע נטילת חיי אדם בשם אלהים
בידי הנשלחים על ידי שיח''ם בני עוולה
בשקר לבם ובעודם סובאים וזוללים
על חשבון החללים שעשאום רוצחים

מאת אברהם הללי עו"ד
מביא: לפורום יעקב

לָרוֹב שִׁלְטוֹן וּשְׂרָרָה הֵם רַק נֶטֶל יוֹלִיכוּ הֵם לְשָׁלוֹם אוֹ לִשְׂדֵה קֶטֶל
יֵשׁ וְטוֹב לִהְיוֹת מוּבַל וְלֹא מוֹבִיל לְבַל תּוֹלִיך שׁוּב לְחָרְבַן ַהּבָיִת בְּעָלִיל

שבת שלום קהל קדוש

חיי שרה
ֲחלוֹמוֹת שֶׁנָּגוֹזוּ
בעודנו עוֹסְקִים בחיי שָׂרָה שֶׁהִיא אִמֶּנוּ אֵם לְתִפְאֲרָה
בְּרֶצַח עַסְקוּ בְּנֵי הָגָר הַצָּרָה דַּקְרוּ לַמַּוֶת חַפִּים לְכַפָּרָה
וְאִימָאם מַטִּיף לְמַעֲשֶׂי רֶצַח בְּהַבְטִיחוֹ לָרוֹצֵחַ חַיֵּי נֶצַח
אַף שַׂם הָרוֹצֵחַ גִבּוֹר וּמֵעִיד שֶׁהָרוֹצֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא שָׁהִיד* *(מת על קדושת השם)
וְהָאִימָם אינו יוֹשֵׁב דּוּמַם נוֹתֵן לַ"שָּהִיד"בְּתוּלוֹת גָּם
וְהַתְּמֵהִים יוֹעֲצִים לָאִימָם שֶׁיֵּהֵא דֻּגְמָה כְּׁשָהִיד גָּם
ַהּשוֹלֵחַ אָדָם לָמוּת וְנֶהֱנָה סוֹפוֹ לָמוּת מִיתָה מְשֻׁנָּה
וְהָרוֹצֵחַ יֵצַא וְחֶרֶס בְּיָדוֹ כִּי עַל קֶרֶן הַצְבִי שַׂם עָתִידוֹ
כִּי נֶצַח יֳשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְעַל פִּשְעֵי רְשָׁעִים לֹא יְכַפֵּר
וּרְשָׁעִים שׁוּב לֹא יַעֲלוֹזוּ כִּי חֲלֹומוֹתֶיהֶם פָּסוּ-נָגוֹזוּ
מעמד האישה בתורה
אין ספק שבתקופה בה ניתנה התורה על הר סיני מעמד הנשים בעמים לא היה קיים או שהיה בשפל המדרגה. האסלאם בימינו מחזיר את הגלגל אחורה אל תקופה של לפני הופעת האסלאם. למרות שהאיסלאם שאב מן התורה עיקר אמונתו והכיר בקיום התורה הנקראת: אל-כִּתָאבְ אִל מוּקַדַּשׂ שהיינו הספר הקדוש (התורה כך מכונה בקוראן על ידי המוסלמים),לא נהג כפי שהתורה נהגה בנשים. צעצד האשה בתורה ראשיתו בארבע האמהות וּבְאָמוֹתֵיהֶן ולאחר מן במרים הנביאה ובדבורה וביעל בתקופת השופטים. האסלאם לא נתן לאישה מעמד עצמאי. מוֹרֵי האסלאם קבעו כללים נוקשים לפיהם האשה כל כֻּלָּה רכושו או קנינו של הבעל. גם בבית אביה לא היה לאישה מעמד כמו לבן. בשנות החמישים בשהותי בכפרים שנים אחדות עקב עבודתי, נזכר בשיחת חֻלִּין שֶׁנֻהְלָה עם איש מוסלמי נכבד, איש דת אדוק והוא הזכיר את עַאיְשֶׁה (או עָאאִשָׁה) אשת הנביא מחמד, היא אחת משמונה נשותיו . לדבריו עאישה היתה ציטנית למחמד כפי שאישה מוסלמית צריכה להיות, למרות שמחמד העדיף אותה על נשותיו האחרות, היא נחשבה לקנין בעלה, וכגילוי הכנעה וציטנות היתה תמיד מוכנה וזמינה לספק תאותו המינית. לאשה המוסלמית אין רצון משלה היא עושה רצון בעלה אדונה. למרות שעאישה היתה בקיאה בקוראן וב-אל-חדית' אַל נָבָוִי, (תרגום: שִׂיחַ והגות נבואיים) דהיינו בפרשנות של הקוראן ואף צוטטה על ידי מלומדים בתחום זה, היא לא קבלה מעמד המתקרב למעמד הגבר. מצב האישה המוסלמית איננו כמצב נשות עם ישראל בתנ''ך ,מדובר בתקופה שקדמה כאלפיים שנה לפני האסלאם. אנו רואים כותרת לפרשה בשם שרה ולאחר מכן מופיעות רבקה ולאה ורחל אמהותינו וגם את בלהה וזלפה אֲמוֹתֵיהֶן. בהמשך יְדֻבַּר על מרים הנביאה ודבורה ויעל. יאמר כאן כי לשמות של האנשים והנשים בתנ''ך יש להם משמעות מיוחדת, למשל "שרה" כי היתה בעלת שְׂרָרָה, לשרה היה שם נוסף "יִסְכָּה" במשמעות לְסוֹכֵך על אברהם. גם שם אָמָתָה של שרה הָגָר המצרית שמסמלת אתה"הגירה" של מוחמד הידועה בשם אל הִגְ'רָה. אל הג'רה מהוה אירוע חשוב באיסלאם לכן מונים את השנים מן הָהִגְ'רָה של מחמד שנקראת שָׂנָה הִגְ'רִיָּה. אחרי מות שרה, נשא אברהם את הָגר לְאִשָּׁה ומשה הוסב ל"קטורה", לא עוד הָאָמָה הגר, אלא אשת איש המעלה קְטֹרֶת לאלהים. יחד עם זה היו נשים רבות בתולדות עמנו שהשפעתן היתה חזקה כמו בת שבע שהמליכה את בנה שלמה במקום בנו בכורו של דוד אֲדֹנִיָּה אחרי מות אמנון ואבשלום בני דוד. כאשר ֶהָאִשָּׁה בתנ''ך איננה ממלאת תפקיד מרכזי בתולדות ישראל, היא לא נזכרת בשמה כאשת נח, שם אמר הקב''ה לנח: ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך.(נח ו/יח) לא נזכר שם אשת נח .

שרי ואברם והקשר ביניהם
בסוף פרשת נח ותחילת פרשת לך לך קראנו את שמות הנפשות שנעסוק בהן בהמשך וביניהם שרי ואברם.האות האחרונה בשמה של היא י - יוד שערכה 10 והיא האות הראשונה בשם הויה. ערכה של היום ערך של פעמים ה שגם אות זו מופיעה פעמים בשם הויה. שרי ביוד נתקדשה בעוד לאברם חסרה האות ה. נטל הקב''ה את יוד של שרי ועשאה פעמים ה , נתן ה במקום י לשרה ו- ה שניה נִשְׁתֶּלָה בשמו של אברם ונקרא שמו אברהם. השמות שרה ואברהם הוו לאורך הדורות את ברכת אלהים. דבר נוסף מוצאים אנו בפרשת חיי שרה , את אבלו של אברהם על שרה שנאמר: ויבא אברהם (מבאר שבע) לִסְפֹּד לשרה וְלִבְכֹּתָהּ. האות כ ב-לִבְכֹּתׂהּ קטנה רמז לבכיו הקטן, קרי קצר כי מהר אברהם להכין מקום קבורה ראוי לשרה. במשלי יש רמז רב לשרה אשר בעלה אברהם בטח בה שנאמר: בָטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָה ועל כן לא הסס מלגרש את הָגָר אם ישמעאל, כדי להשביע רצון שרה שתבעה את סילוקה של הגר עם בנה ישמעאל אל המדבר בנגוד לרצונו. במדרש תנחומא נאמר גם כי אברהם סמך על שרה ושרה שׂוֹכְכָה עליו בפני פרעה ולאחר מכן בפני אבימלך. אברהם בקש משרה כך:אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אַת למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך(לך לך יב'יד). שרה נשמעה לו אצל פרעה מלך מצרים ואצל אבימלך מלך גרר למרות שהדבר איננו לרוחה. אלא שגם אברהם נשמע לה למורת רוחו כשאמרה לו: גָּרֵש הָאָמָה הַזּאֹת וְאֶת בְּנָהּ כי לא בן האמה הזאת עם בני עם יצחק (וירא כא/ט) וירע הדבר מאד בעיני אברהם (וירא כא/יב). רמזים נוספים במשלי בקשר למערת המכפלה שנאמר:זָמְמָה שָדֶה וַתִּקָּחֶהוּ (משלי) . פרשת חיי שרה היא פרשה על מיתת שרה וקבורתה ולא על חייה. על כך אומרים כי מיתת צדיקים הם חיי נצח בעולם הבא. אלא שבמותה שלשרה קפצה הריקנות והזקנה על אברהם כי "מתה עליו אשתו" . צער מות האישה האהובה על האדם בתורה מקבל ביטוי יחודי זה עולה גם מדברי יעקב אל בנו יוסף: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֶתָה עֲלָי רָחֶל.(בראשית מח/ז). ועל זה נאמר על האדם: עזב את אביו ואמו ודבק באשתו.זה מחיב הערכה הדדית.

מִשְמָע וְדוּמָה וּמַשָּא. (שלושה שמות משנים עשר שמות בני ישמעאל)
לעתים צריך לנהוג כעצת הרמב"ם שנתן ליהודי תימן, כשמלך תימן עבד אנ-נבי גזר עליהם להתאסלם, יעץ להם הרמב"ם באגרתו, נהגו כמשמעות שמות שלושה מתוך שנים עשר בני ישמעאל מִשְמָע וְדוּמָה וּמַשָּא (כה/יב) , כלומר שְׁמַע, דּוֹם וְשָׂא דהיינו לשמוע, לשתוק ולסבול. באגרת הרמב'ם , יעץ לאחינו בתימן להתמודד עם הגזרה הקשה שנגזרה עליהם להתאסלם . הרמב''ם יעץ לקים אמונתם באלהי ישראל ובתורתו בלבם עד יעבור זעם, כי סכנת מות רובצת עליהם וזה גם משום "פיקוח נפש". זה לא המקרה "יהרג ואל יעבור", כי כל גזרה סופה לעבור מן העולם כשם שכל גוזר גזרה סופו לעבור מן העולם. ואכן הגזרה עברה מן העולם בסיוע הרמב''ם שהיה בעל מעמד רם במצרים. כך אנו רואים כי הַסִּכְסוּךְ עם הערבים, קים עוד בימי אברהם ושרה. לפיכך שרה שראתה בחזונה את הריב שיתגלע בין האחים ובין צאצאיהם , צותה להפריד בין השנים: ונתקימה בישמעאל מה שנכתב בתורה: והפריתי אתו והרביתי אתו במאוד מאד שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול. (לך לך יז/כ) ועם ישראל חי ולא כחול הים וככוכבי השמים לרוב. אך הוא ירש את הארץ וזה נתקים גם.
טוֹב לִרְאֹות אֶת הַנּוֹלָד כְּשָׂרָה וּלְהִתְפּיֵס כְּמוֹ בְּלוֹט בִּפְשָׁרָה
זוֹ עֵצָה שֶׁהַתַּלְמוּד לָנוּ יַעֲצָה צֵא וּלְמַד אוֹתָה בְּבָבָּא מַצִּיעָא
וְחֲכָמִים אוֹמְרִים כְּדֵי לְיַדֵּעַ עָדִיף מְרָעֵב לִהְיוֹת חָצִי שָׂבֵעַ
וּבֵין זֶה לָזֶה לִשְׁמוֹר עַל הָעִקָּר אַהֲבַת אֱמֶת חִנָּם כְּנֶכֶס יָקָר
וְהַדְּבֵקִים בָּה' כְּאָז גָּם הַיּוֹם תֶּשְׁבוּ בֶּטַח בְּאֶרֶץ זוֹ בְּשָׁלוֹם
מִי יִתֵּן וְנַשִּׂיג מַאֲוָיֶינוּ לָנוּ וּלְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ

שָׁרָה וּשְׂרָרָה
תָּמוּ חַיֵּי שָׂרָה תָּמָה הַשְּׂרָרָה (*נח רש"י כ"ט)
אַךְ עַל אַבְרָהָם סוֹכְכָה כְּיִסְכָּה (*מסוככת רש"י)
וּבְעֵת מְצוּקָתָהּ נִזְקְקָה לְצָרָה (*גר לך לך טז/ג)
מִשֶּנוֹלַד יִצְחַק הָיָה בְּנָהּ נִשְׁקָהּ
בִתְכוּנוֹתֶיהָ הנה כָּבוֹד לַנָּשִים
בַּת מֶאָה נִרְאֲתָה כְבַת עֶשְׂרִים
בְּגִיל עֶשְרִים יָפְיָהּ כְּבַת שֶׁבַע
לֹא מִצֶּבַע וְסִיכָה הַכֹּל מֵהַטֶּבַע

סָפַד לָהּ אַבְרָהָם וּבָא לִבְכּוֹתָהּ
עַל אָבְדָּן שְׂרָרָתָהּ וּנְחִישׁוּתָהּ
וּכְרִאשׁונָה מִבֵּין אַרְבַּע אִמָּהוֹת
יָּלְדָה לו את אחד "הַמְּאוֹרוֹת"
(מקומה זן נכתבה בתשס''ח)

התהוות ישראל כעם
תָּמוּ יְמֵי אַבְרָהַם וִימֵי יִצְחַק הֵחֵלוּ
וּשְׁני אָחִים בְּרֶחֶם אִמָם הִשְתוֹלֶלוּ.
הבְּכוֹר יָצָא ראשון ומאחור נִשְׁאַר
וְְהַשֶּׁנִי מֵהֶר, בְּעִסְקָה הַבְּכוֹרָה סָגַר

כָּכָה עַבְרוּ דּוֹרוֹת שֶל אָבוֹת וּבָנִים
תַּם פֶּרֶק בַּחַיִּים ְנוֹתְרוּ הַחִכּוּכִים
וַיָּקָם דּוֹר חָדָש בְּדוֹר הַיָּשָן פָּגַשׁ
דּוֹר תַּם וְנִשְׁלַם עִם מוֹת אַבְרָהָם
בְּרָם זִכְרוֹ נֶחְקַק בְּזֶרַע בְּנוֹ יִצְחָק
בְּמוֹת שָרָה זֶה קָרָה
בְּמוֹת אִמֶּנּוּ שָרָה שָׁבָה הָגָר הַצָּרָה
זאת צָרָה צְרוּרָה הָגָר בְּשֵׁםִ קְטוּרָה
שֶיָּלְדָה בְּאוֹתוֹ זְמַן זִמְרָן,יָקְשָן וּמְדָן
וְאֶת מִדְיָן וְיִשְבָּק וְשוּחַ כְּאֲחֵי יִצְחָק
יַחַד עִם יִשְמָעֵאל יִלַּחֲמוּ בְּיִשְרָאֵל
עַל חַרְבֹוֹ יִשְמָעֵאל חָיָה
רֹבֶה קַשָּת הָיָה עַל חַרְבּוֹ תָּמִיד חָיָה
שׁוֹלֵף חֶרֶב מֵנָדָן אַז וְכַיּוֹם וּבְכָל-עִדָּן
כְּשוֹר נַגָח בַּזִירָה בְּקַנְּאוֹ בְּבֵן-הַגְּבִירָה
נִרְאָה כּגִבּוֹר נִרְגָז אַךְ בַּקְרָב פּוֹחֶד וְנָס.
אֵיךְ קָרָה שֶשִּנָּה עוֹרוֹ.
בַּקְרָב הָיָה בּוֹרֵחַ וְאֵחָיו בַּשֶּטַח זוֹנֵחַ
תַּדִּיר פָּתַח בִּמְנוּסָה וְתָמִיד נָחַל תְּבוּסָה
וְכָעֵת מְגַלֶּה עַזּוּת נִלְחָם וּמוּכָן לָמוּת
הֲשִנָּה כּוּשִי עוֹרוֹ וְהָיָה לְאָמִיץ בְּדוֹרוֹ
אוֹ שָלַט בּוֹ יֵאוּש וחייו לֹא שָוִים גְּרוּש.
תְּשׁוּבָה יֵש בַּתּוֹרָה בְּיִשְמָעֵאל וּקְטוּרָה
חֶלְקָה מָצוּי בְּוַיֵּרָא וְחֶלְקָה בְּחַיֵּי שָרָה
אָז הֵחֵלָה הַקִּנְאָה שֶהָפְכָה מִיָּד לְשִנְאָה
יִשְמָעֵאל קִבֵּל מִדְבָּר וְנִשְלַח לְאֶרֶץ חֵ'יבָר
וּבָאָרֶץ יִצְחָק זָכַה וְהָהוּא זָכַה בִבְּרָכָה.
וּבְכֵן לֹא נוֹתְרָה בְּרֵירָה וּמָנוֹס
פִסַת אֶרֶץ זֹו לָנוּ נִתְנָה אֱמוֹר
פַּעַם תִּשְקוֹט וּפַעַם תִּתְסוֹס
בָּהּ נִחְיֶה וְנָמוּת וְעָלֶיהָ נִשְׁמוֹר
כִּי רַק פִּסָּה זוֹ נִשְאֶרֶת וְאֵין לָנוּ פִּסָּה אֲחֶרֶת
אַף אִם הַצָּר בָּנוּ יִכְתוֹש אֶרֶץ זוֹ שוּב לֹא נִנְטּוֹשׁ

הרי לכם אגרת הרמב''ם שנזכרה בדברים שהובאו בפרשנות על פרשת חיי שרה

תשע''ו
אגרת הרמב"ם ליהודי תימן
ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הִפִּילָנוּ במהמורות עוונותינו בתוך אֻמָּה זו שהיא אֻמַּת ישמעאל, שרעתם חָזְקָה עלינו, והם מתחכמים לְהֵרַע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים, לב/לא) ושלא עמדה על ישראל אֻמָּה יותר אויבת ממנה, ולא אֻמָּה (כמוהם) שהרעה בתכלית הרעה, לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו, כמוהם. שאפילו דוד המלך עליו השלום, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האֻמָּה מֵרָעַת בני ישמעאל, ואמר: אוֹיָה לִי כי-גָרְתִי מֶשֶךְ, שָכַנְתִי עם אָהֳלֵי קֵדָר (תהלים קכ/ה) וראו איך זָכַר קֵדָר משאר בני ישמעאל (שבט קורייש) לפי שהמשוגע (הכוונה למוחמד שהשתייך לשבט זה) הוא מבני קֵדָר כמו שהוא מפורסם מֵיִחוּסוֹ, ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וּכְזָבֵיהֶם וְשִיקְרוּתָם למעלה מיכולתנו, שאין ביכולת האדם כוח לסבול, ויהי כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: וַאֲנִי כְחֶרֶש לא אֶשְמַע וּכְאִילֶם לּא יִפְתַח פִּיו (תהלים (לח/יד) וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כּזְבֵי ישמעאל וּשְקָרָיו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו: וּמִשְמַע וְדוּמָה וּמַשָּא (בראשית כה/יד) במובן לשוני: יִשְמַע, ידּוֹם וישא וְשָא. כלומר לשמוע , לשתוק, ולשאת, או לשמוע