רובינו מכירים את ד"ר שמואל גורדון מעברו כטייס קרב ומפקד, ובהמשך כחוקר, בעיקר בתחום הבטחוני.
בשנים האחרונות הוא גם "חוטא" בכתיבה (פרוזה ושירה) בתחומים רבים.
השבוע פירסם כתיבה מרגשת שהזכירה לי בעיקר את התקופה של שנות השישים, שבעים ושמונים, עת רבים מידי, הרבה מעבר למה שקורה כיום, ניספו במקצוע המסוכן. שיר שבהחלט מייצג את מה שעבר על בנות הזוג.

אשתו של לוחם אווירי
היה לה גבר מאלו שיוצאים לקרב
וכמעט תמיד חוזרים.
יוצא בשעות משונות, לפעמים לפנות ערב
באמצע משחק עם הילדים,
לעתים באמצע הלילה, בעיצומו של משחק אהבה,
בשבת בבוקר כשמתכוננים לטיול,
בערב שבת בתחילת סעודה חגיגית,
ופעם במהלך חתונה של חברים.
טלפון, ביפר, מכונית עם שליח,
היה לובש סרבל אפור חסין אש
ויוצא.
בחנה את פניו שמעולם לא חוורו
שמה יד על חזהו הפועם באטיות
רק נשיקתו חזקה וארוכה מתמיד

לא היה מוגן, עור עדין ורך כשל ילד
משקפי שמש דקים, ומפתחות הבית.
לא היה לו שכפ"ץ לא מגן עורף לא שריון,
"מה בסך הכל הפריד בינו לבין הכדורים, הפגזים, הטילים?
חופת פלסטיק ועטיפת אלומיניום."
ידעה שיש לו המון אביזרים
לשמור, להציל כשייפגע;
מצנח, סירת הצלה, אקדח,
מים, זיקוקים, מכשיר קשר, ועוד הרבה
שהשתיקה יפה להם.
כנראה שהם ידעו משהו שהיא לא.
דמשק, קהיר, 1000 קמ"ש, מלחך את הקרקע.
"איך הוא עף רחוק כל כך
עמוק ככל כך,
עם העור הרך, פלסטיק דק, בדממה?"

כל נשיקה עלולה להיות אחרונה,
מחבקת אותו חזק והוא אומר
"עזבי, אני תמיד חוזר,"
והיא ידעה כי זו הבטחה יחידה שלא ימלא.
הייתה דומעת לאחר לכתו
הילדים שאלו בפחד
"למה את בוכה אמא?"
לא הייתה לה תשובה, לא יכלה לשקר, או לומר אמת
ליבה לחש את שלא הייתה מוכנה לשמוע,
"מאהבה" הייתה לוחשת ומאמצת אותם אל חיקה.
הילדים כאלו שמעו את לבה, קפצו עליו כשחזר ובכו כשהלך
עם הבטחה יחידה שלא ימלא.
לא שאלה מה קורה בין סגירת הדלת אחריו לפתיחתה בבואו
בלילות יבבה בין זרועותיו.

בימים עבדה קשה ציפתה לקולו
הייתה סופרת אותם חוזרים, ברעש חזק
ביום – מספר זוגי, בלילה – לא ידוע
לפעמים היו חוזרים, אחד פחות.
מתה בעודה חיה עד שצלצל והרגיע
ידעה שלא יודיעו בטלפון, שתבוא משלחת.
כמה פעמים התעלפה כשעברה ליד דלתה
והמשיכה הלאה.

בוכה עכשיו כשהשיר נכתב
גם הבוקר מחבקת אותו חזק והוא אומר
עזבי, אני תמיד חוזר,
והיא ידעה כי זו הבטחה יחידה שלא ימלא.
תכננו מסיבה ליום הולדתו, טיול ארוך, עוד ילד.
סיימה את ההכנות, הכינה לו הפתעה.
נקישה קלה בדלת, שיחכו.
מנגבת ידיה, משקפי שמש למרות העננים
היא לא תפתח, רוצה רגע אחרון של אושר,
הפעם לא מילא את הבטחתו.
מאחורי הדלת שמעו
את היבבה הנוראה

בהזדמנות זו, קישור לנופלי חיל האוויר בתאונות טיסה:
http://sfile.f-static.com/image/use...pdf?id=16275668