01-02-2016, 07:27
|
מנהל
|
|
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
|
|
המרתק הוא שמדובר בתהליך עם ניגודיות בסיסית
מצד אחד, שים לב שמאז שנות התשעים לערך העמדות בנושא הסכסוך עם הפלסטינים העמדות עברו סחיפה שמאלה. בשנות השמונים (למשל) רוב הציבור הישראלי ונציגיו התנגדו מכל וכל לרעיון של מדינה פלסטינית, שלא לדבר למשל על נושא ירושליים שנחשב ייהרג ובלי יעבור. מאז גם מנהיגי הליכוד כבר דיברו על היפרדות ונסיגה משטחי ארץ ישראל (ואף ביצעו בפועל), ואף דיברו על פתרון 2 מדינות וכו'. גם על פשרה בירושליים כבר מדברים מזה זמן בריש גלי.
מאידך גיסא, השמאל הישראלי בקרשים מאז האינתיפאדה השניה ואיבד כל סיכוי לחזור לשלטון. לאור זאת מפלגות הנוטות שמאלה הפכו נוטות ימינה וסוג של ליכוד ב'. זה כולל גם את המחנה הציוני וגם את יש עתיד ודומיה.
כלומר, נותר מצב שבו רוב הנציגות הפוליטית הישראלית מחזיקה עמדות (ברמה עקרונית-הצהרתית. מבחינה מעשית לא עושים ואי אפשר לעשות שום דבר) שבעבר אפיינו את השמאל אבל נחשבים (אולי בגלל הסגנון) ל"ימין". יש מעט מאוד הבדלים בין המיינסטרים של הליכוד וזה של המחנה הציוני.
להערכתי זה מביא לכך שהשמאל היותר קיצוני הופך ממש קיצוני ואף אנטי ציוני. כשהעמדות המקובלות הן היכן שהייתה מרץ לפני 25 שנה, מרץ יכולה להשאר רלוונטית רק אם תקצין עמדותיה שמאלה. וכשפונים עוד יותר שמלאה, נופלים לתהום השמאל הלא ציוני והאנטי ציוני.
אני לא מסכים איתך, אגב, בקשר לליכוד ולבית היהודי. הבית היהודי הוא פשוט קואליציה של עמדות ימניות-קיצונית יחסית ודתיות, מהסוג שבעבר יוצג על ידי התחיה, המפד"ל וכו'. מבחינת העוצמה היחסית זה לא השתנה הרבה. זה לא מקרי בעיני-אני סבור שרוב בוחרי הליכוד בסופו של דבר מסכימים עם העמדות שלו. הם רוצים ביטחון, רוצים המשך המצב הקיים ולא רוצים סיפוח של השטחים ותושביהם הפלסטינים או יותר דתיות בספירה הציבורית ממה שיש היום.
|