 |
17-03-2005, 16:42
|
|
|
|
חבר מתאריך: 18.12.03
הודעות: 97
|
|
|
המשחתת ק-40 אח"י אילת
מאת יוסי מלמן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
שעות ספורות לפני שטובעה המשחתת אח"י אילת התקבלה באמ"ן פקודה מצרית שכללה אישור לירי מחוץ לנמל פורט סעיד. האמת היא שבאותו יום, 21 באוקטובר 1967, השיג אמ"ן עוד שש ידיעות שהצביעו בעליל על כוונת מצרים לבצע פעולה ימית נגד ישראל. מה קרה לידיעות האלה? מדוע לא הגיעו לסא"ל יצחק שושן, שעמד על סיפון אח"י אילת והביט מהופנט וחסר אונים בטיל ששוגר לעברו? רשומון של מחדל מודיעיני שצה"ל מנסה להסתיר עד עצם היום הזה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110305/m.0.1103.2.1.9.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
יצחק שושן על החוף בבית ינאי. המשימה היתה מיותרת לחלוטין ו-47 לוחמים נהרגו בגלל שטויות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
צילום: איל טואג
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
זהו הקרב האחרון של סא"ל (מיל') יצחק שושן. האיש שפיקד על אוניית חיל הים אח"י אילת כשטובעה מול חופי פורט סעיד באקוטובר 1967 לא מצליח להשאיר את הטראומה מאחוריו. יותר מ-37 שנה מעיק על מצפונו יגון המשפחות השכולות. קול פנימי שאינו מרפה דוחק בו שוב ושוב לא לוותר, להמשיך ולחקור עד לגילוי האמת. לפני 12 שנה כתב את ספרו "הקרב האחרון של המשחתת אילת", ובכל זאת ממאן הפצע להגליד. עכשיו, בגיל 75, החליט לחשוף את הסוד האחרון והגדול ביותר שנותר בפרשה: סיפור הכישלון המודיעיני שקדם לטיבוע, והמאמצים של צה"ל להסתירו עד עצם היום הזה.
שושן נפצע בהתקפה, שהסתיימה במותם של 47 מלוחמי אילת ובפציעתם של כמאה. בשנים שחלפו מאז ניסה לחשוף את המחדל המודיעיני אך נתקל במחסומים בלתי אפשריים. כשהשיג מידע ממשי לפני כמה שנים התלבט ארוכות והחליט לא לפרסמו, מחשש לפגיעה במשפחות השכולות. "לא רציתי שהמשפחות יבינו שאפשר היה למנוע את הטרגדיה. חששתי שהן יחושו שבניהן מתו לשווא", הוא אומר בכעס. אבל עכשיו, כשנותר בחיים רק אב שכול אחד, החליט לעשות מעשה. "אני מאמין בכל לבי", הוא מציין, "שאם המידע המודיעיני שהיה בידי אמ"ן לפני ההתקפה היה מועבר אלי, אפשר היה למנוע את האסון".
את האחריות למחדל הוא מטיל על יחידת ההאזנה המרכזית של צה"ל, שבאחריות אמ"ן, המוכרת כיום במספר 8200, ושאז היה מספרה 515; ועל דוד לויתן, שהיה אז קצין בדרגת סרן ביחידה. לפני כמה שנים איתר שושן את לויתן וניסה לשוחח איתו. לויתן סירב, בתואנה שאין לו אישור מראש אמ"ן לדבר על המקרה. תשובה דומה נתן לויתן בשבוע שעבר ל"הארץ": "אני מנוע מלדבר על נושאים שבזמנם היו סודיים ביותר משום שחתמתי על הצהרת סודיות", הוא אמר בתגובתו הראשונית, "אעשה זאת רק אם אקבל הוראה בכתב מראש אמ"ן".
"הארץ", באמצעות דובר צה"ל, פנה ללשכת ראש אמ"ן, אלוף אהרון פרקש זאבי, שבעבר פיקד בעצמו על יחידה 8200, בבקשה שיתיר לעיין במסמכים הקשורים בטיבוע אילת וכן שיבהיר כי אין לו התנגדות שלויתן ישוחח על המקרה ויסביר את עמדתו. הבקשה נדחתה.
התסכול בחיל האמבטיה
אילת היתה משחתת מתוצרת בריטניה. היא נבנתה ב-1942, הושקה ב-1944 והספיקה להשתתף בקרבות מלחמת העולם השנייה, כשליוותה שיירות אספקה בים הארקטי. ב-1955 הסכימה ממשלת בריטניה למכור בחשאי לישראל שתי משחתות מדגם זהה. האחת נקראה "אילת" והאחרת "יפו". מחיר כל אחת היה 35 אלף לירות שטרלינג. הן עברו שיפוץ והתאמה במספנות בריטיות והוכנסו לשירות מבצעי בחיל הים. זמן קצר לאחר שהגיעה לנמל חיפה השתתפה אילת במבצע סיני בקרב על לכידת המשחתת המצרית "איברהים אל אוול", ששמה שונה לאח"י חיפה. בספר המבצעים של אילת נרשמה גם הפלגה ב-1959 לקפריסין כדי לסייע לנפגעי רעש אדמה ולהשתתף בצילומי הסרט "אקסודוס", בכיכובו של פול ניומן.
תפקיד חיל הים במלחמת ששת הימים, בפיקודו של אלוף שלמה אראל, היה דל ביותר והוא נכשל בכל המשימות שהוטלו עליו. לוחמי הקומנדו הימי (שייטת 13) וכוחות אחרים של החיל שנשלחו לתקוף שלושה נמלים בסוריה לא ביצעו את המשימות ושבו על עקבותיהם. כוח אחר של השייטת הצליח לחדור לנמל פורט סעיד אך לא איתר את המטרות שנקבעו לו. פשיטה נוספת של שייטת 13 על נמל אלכסנדריה הסתיימה בכישלון צורב. שישה לוחמים נפלו בשבי. ההישג היחיד של חיל הים במלחמה, וגם הוא מפוקפק, נרשם כשכוח של שלוש ספינות טורפדו בפיקודו של אברהם (צ'יטה) בוצר, סגן מפקד החיל, הפליג מאילת דרך מיצרי טיראן והשתלט ללא קרב על שארם א-שייח. עם כיבוש סיני במלחמה, כשקו החוף התארך במאות קילומטרים, התרחבו משימות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110305/m.0.1103.2.2.9.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
אח"י אילת. הספיקה להצטלם ל"אקסודוס" בכיכובו של פול ניומן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
חיל הים. אבל לרשותו עמדו רק כלי שיט בודדים: שלוש צוללות, שלוש משחתות ושלוש ספינות טורפדו.
על המשחתת אילת הוטלה משימת הסיור לאורך חופי צפון סיני, במסלול שיצא מנמל אשדוד, המשיך מול אל עריש והסתיים בנמל פורט סעיד בפתח תעלת סואץ. "המשימה", אומר יצחק שושן, "היתה מיותרת לחלוטין. היא נועדה להפגין נוכחות. להראות מי בעל הבית". שלמה אראל, בר פלוגתא ותיק של שושן, סבור כי המשימה היתה חשובה ונועדה גם לחסום חדירות כלי שיט מצריים לשטח שנשלט על-ידי ישראל ולמנוע הסתננות אנשי מודיעין ומבריחים מצרים.
יצחק שושן נולד ב-1930 בבלגיה, להורים ממוצא פולני ששם משפחתם היה בלאט. יחד עם הוריו שרד בשואה. הוריו הצטרפו למחתרת והוא נשלח לפנימיית ילדי שבויים בלגים. לאחר המלחמה הצטרף לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה" וב-1946 הפליג לארץ ישראל באוניית מעפילים, שנלכדה על-ידי הצי הבריטי. לאחר מעצר של כחודש במחנה עתלית הוא שוחרר והצטרף לגרעין שהתיישב ברמת דוד, ואחר כך עבר לקבוצת עבודה בחדרה. הוא התנדב לפלוגה הימית של הפלמ"ח, נמנה על ראשוני המצטרפים לחיל הים החדש וסיים את קורס החובלים השני. ב-1950 נשלח עם עוד ארבעים חיילים ללימודים באקדמיה של הצי הצרפתי. אז שונה שמו לשושן, על-ידי קצינת ליווי שלא טרחה לקבל את הסכמתו.
לאחר שובו מהלימודים מצרפת, ב-1953, שימש יצחק שושן במשך 13 שנים בתפקידי פיקוד, מטה והדרכה בחיל. התמחותו היתה בתחום הגנ"ק - גילוי, ניווט וקשר - וב-1961 התמנה לראש ענף גנ"ק בחיל הים. באותה תקופה מכרה ברית המועצות לחיל הים המצרי ספינות מהירות (סטי"לים) מדגם "קומר" ו"אוסה", שצוידו בטילי "סטיקס" בעלי טווח של ארבעים קילומטרים. חיל הים תיכנן אז להשיג ספינות טילים משלו וקיווה שהן יתבססו על דגם "יגואר" הגרמני וייבנו במספנות בגרמניה (כשנחשפה התוכנית בתקשורת הבינלאומית חזרה בה גרמניה מהסכמתה וישראל נאלצה להזמין את הספינות מצרפת, שגם היא סירבה להעבירן, והן הוברחו לישראל ב-1968 במבצע שכונה "ספינות שרבורג").
בינתיים, כדי לצמצם את פער האיכות בזירה הימית, חיפש חיל הים פתרונות בתחום הלוחמה האלקטרונית וניסה לפתח אמצעי שיבוש אלקטרוניים שיטעו את טילי האויב ויסיטו אותם ממסלולם. האחריות על פיתוח האמצעים הוטלה על ענף גנ"ק וכך התוודע שושן לרב סרן חרות צמח, מהנדס אלקטרוניקה, שהושאל לצוות הפיתוח של טיל ים-ים "גבריאל". שושן וצמח, שלימים יזכה בכמה פרסים על תרומתו לביטחון, ניסו לעניין את חיל הים ואת המטכ"ל ברעיונות לפיתוח מערכות שיבוש. הם הציעו לפתח רקטת תאורה שתשוגר מהספינה ותפזר באוויר מוץ שימשוך אליו את הטיל. כך, במקום להתביית על הספינה יתביית טיל האויב על הרקטה. שושן שאב את הרעיון מקריאה בכתב עת מקצועי שבו סופר על שיטה דומה שהפעילו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. אבל השניים לא הצליחו לשכנע את הממונים עליהם. בחיל הים הקטן ודל האמצעים ובמטכ"ל ראו בהם פנטזיונרים. רק כעבור שנים פותחו שתי מערכות ללוחמה אלקטרונית שנקראו "אמנון" ו"אבשלום", שתרמו רבות להצלחת חיל הים בהטבעת ספינות טילים סוריות ומצריות במלחמת יום הכיפורים. הישגם היחיד של שושן וצמח היה באותה עת בפיתוח מערכת שכונתה "בת קול": מקלט שנועד לאתר שידורי מכ"ם של ספינות וטילי אויב ולספק מידע ונתונים על כיווניהם. מערכת כזו הותקנה במשחתת אילת.
ביולי 1966 קיבל יצחק שושן את הפיקוד על אח"י אילת, שעל סיפונה שירתו בין 150 ל-200 אנשי צוות. במלחמת ששת הימים עסקה אילת בסיורים לאורך החוף, מראש הנקרה ועד בת ים. על תחושת התסכול שלו מהמלחמה כתב שושן בספרו: "תשע עשרה שנים קיים חיל הים: תשע עשרה שנה שאנו מתכוננים לקראת יום מבחן, וכשזה בא אין עושים דבר". את תחושת החידלון, חוסר האונים והזלזול ביכולת חיל הים שיקף הביטוי "חיל האמבטיה", שהיה שגור בפי רבים בצה"ל ובציבור.
המצרים מחפשים נקמה
</SPAN>
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110305/mg1.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
שושן על גשר הפיקוד באח"י אילת. התסכול הצטבר במלחמת ששת הימים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
בחיל הים השתוקקו לשפץ את הדימוי שדבק בהם, לגעת בתהילת הניצחון ולהשתתף באופוריה שאחזה בחברה הישראלית. סמוך לחצות ב-11 ביולי 1967, במהלך סיור חופים בצפון סיני, היתה אילת (ביחד עם שתי ספינות טורפדו) מעורבת בתקרית חמורה ושנויה במחלוקת. הכוח הישראלי איתר כוח ימי מצרי ששייט במים בינלאומיים מול חוף רומני וטיבע שתי ספינות טורפדו מצריות על אנשי צוותן. לא היו ניצולים. ישראל הפרה בכך את הסכם הפסקת האש. שושן טוען בספרו כי כבר בשלהי יוני נתן מפקד החיל שלמה אראל שתי פקודות משימה שונות. הפקודה בכתב היתה תמימה והורתה לאילת ולשתי ספינות טורפדו לסייר לאורך גבול המים הריבוניים, בקרבת פורט סעיד. אבל בתדרוך בעל פה מסר אראל פקודה להשמיד כל כלי שיט שיסייר בקרבת הנמל.
שושן כתב בספר, וחזר על כך בראיון, כי אראל הבהיר ש"מטרת המבצע היתה להעלות את המוראל של ימאי וקציני החיל". לטענת שושן, "מאופן מתן הפקודה, נראה שזו היתה יוזמה פרטית של מפקד החיל". שלמה אראל אומר בתגובה כי לא נתן "שום הוראה להשמיד כלי שיט. אדרבה, הפקודה היתה לנתק מגע. שושן פשוט שש אלי קרב". עם זאת, אראל הודה בספרו "לפניך הים", שיצא ב-1998: "אף שהמאורע עורר התרוממות רוח בחיל, וזו דבקה קמעה גם בי, קיננו בי רגשות מעורבים. היה זה ניצחון קל, אשר דוגמת הניצחון על המשחתת 'איברהים אל אוול' במבצע קדש - לא הצדיק התרברבות יתרה".
מיד לאחר הטיבוע מיהר אראל לשלוח מברק ברכה לשושן. "עבודה יפה", נכתב בו. כשחזרו שושן ואילת לנמל אשדוד ביקש ממנו אראל להציג את התקרית במסיבת עיתונאים כאילו התרחשה במהלך "סיור שגרתי" ולהסתיר את העובדה שמדובר במארב מתוכנן היטב לפרטיו. הרמטכ"ל יצחק רבין הגיב בפליאה על התקרית. ואילו שר הביטחון משה דיין לא שאל שאלות, רק ביקש להעביר את ברכתו לכוח המנצח. על אף סימני השאלה הרבים, הבדלי הגרסאות והפקודות הסותרות, לא הוקמה ועדת בדיקה - לא בחיל הים ולא במטכ"ל.
התקרית ברומני - על ההכנות שקדמו לה, הפקודות הסותרות, והעדר תחקיר ראוי או הפקת לקחים - היתה בבחינת סימן לעתיד. כל בר דעת צריך היה להבין שהמצרים יבקשו לנקום. אבל תחושת ההישג ליבתה את השאננות בחיל הים. מפקדת החיל התמידה בקיבעון מחשבתי והורתה למשחתות הגדולות והמגושמות להמשיך בסיורים לאורך החוף, במקום להטיל את המשימה על ספינות הטורפדו הקטנות והזריזות.
מברקים? איזה מברקים?
ביום שבת 21 באוקטובר, במהלך סיור שגרתי, ארבו ספינות טילים מצריות לאילת. יום לפני ההפלגה אמר לשושן סגן מפקד החיל, אברהם בוצר, כי מדו"חות מודיעין עולה שהמצרים גילו את הסיורים ויודעים על נוכחות המשחתת הישראלית "מתחת לאף", בקצה גבול המים הריבוניים. בשבע בערב, שיחזר שושן בספרו, "הראות היתה עדיין מצוינת. באופק נראו בבירור בתיה של פורט סעיד. עמדנו שם, מתבוננים בים, רוצים לספוג לקרבנו את היופי והרוגע של המראה, כשלפתע נשמע דיווח רקטה בכיוון פורט סעיד". הצופה על סיפון אילת כנראה לא הבין מה שראה. זו לא היתה רקטה. זה היה טיל "סטיקס", הראשון מארבעה שפגעו במשחתת. תותחני אילת עוד הספיקו לפתוח באש לעברו, אך זה היה מאוחר מדי. "עמדתי מהופנט, מביט בטיל", כתב שושן.
מתוך 200 אנשי צוות וצוערי קורס חובלים שהתלוו להפלגה, נהרגו 47 אנשי צוות ועוד מאה נפצעו, ובהם שושן. פעולות החילוץ של חיל הים וחיל האוויר היו אטיות מאוד וגרמו למותם של חלק מהפצועים, שפונו לבית החולים סורוקה בבאר שבע.
בעקבות האסון מונו שני קצינים בודקים. הבדיקה הפנימית של חיל הים, בראשות סא"ל הדר קמחי (לימים מפקד החיל), שמונה על-ידי אראל, נועדה לבדוק כיצד פעלה מערכת "בת קול" לגילוי המכ"מ וכיצד תיפעל אותה הצוות. אראל מספר כי בבדיקה התברר, על סמך עדויות המפעילים בספינה, כי נתגלו אותות, "שצריכים היו לשמש כהתראה. אבל שושן לא התעניין במערכת".
שושן לעומת זאת טוען כי קמחי ציין במפורש בדו"ח כי לא הבין מאום באלקטרוניקה. "זה היה דו"ח שנכתב ברישול והתברר לי מענף היסטוריה של חיל הים שקמחי לא שוחח כלל עם שניים משלושת המפעילים". שושן עצמו לא תושאל על-ידי קמחי: "לו היה חוקר אותי, הייתי מספר לו שקלטנו והקלטנו בכל שעת סיור עשרות שידורים של מכ"מים שונים. שעות רבות ביליתי, אישית, בתא בת קול, בניסיון לזהות בעזרת ספרון הזיהוי המודיעיני את סוג המכ"ם המשדר ואת סוג כלי השיט עליו הורכב המכשיר".
לשושן נודע על קיום הדו"ח באיחור של עשרים שנה, לאחר שתוכנו הודלף ל"הארץ" ב-1987. אראל מגלה כי במחצית השנייה של שנות השמונים, כשהיה מבקר מערכת הביטחון, מסר את הדו"ח המקורי לרמטכ"ל רב אלוף דן שומרון. "אמרתי לו שאני לא רוצה שהדו"ח יירד איתי לקבר בלי שאף אחד יידע עליו".
גם על הבדיקה השנייה, החשובה יותר, נודע לשושן מגזיר עיתון ישן. רק בסוף 1968, לאחר שבוצר החליף את אראל כמפקד חיל הים, הוא איפשר לשושן לקרוא את הדו"ח שחיבר סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר-לב. שושן סבור שגם בדיקת בר-לב לקתה בשטחיות. הוא עצמו לא התבקש למסור עדות. בר-לב הסתפק בביקור חולים קצר ליד מיטתו, כששושן היה נתון להשפעה מטשטשת של מורפיום לשיכוך כאביו, שנגרמו משבר בעמוד השדרה. החלק המעניין בדו"ח בר-לב מתייחס למחדל המודיעיני החמור. את הכישלון הזה מבקשים בצה"ל, ובמיוחד באמ"ן, להסתיר גם היום. לכן כנראה מסרבים ראש אמ"ן ומחלקת ביטחון מידע (מחב"מ, לשעבר בטחון שדה) לאפשר ל"הארץ" לעיין בדו"ח ובמסמכים נלווים. זה גם השיקול שמניע אותם לא להתיר לקציני אמ"ן, ובראשם דוד לויתן, להתראיין לכתבה זו.
שושן אומר כי כבר למחרת ההתקפה, כשאושפז במחלקה האורתופדית בסורוקה, חש שמנסים להסתיר ממנו מידע. "התעוררתי לשמע צעדי נעליים צבאיות של מספר אנשים", הוא מספר, "מתחתי את ראשי וראיתי שלוש דמויות שניצבו ליד מיטתי". אחד מהם היה ישעיהו גביש, אלוף פקוד הדרום. "'תגיד', הוא שאל אותי, 'לא קיבלתם את שני המברקים שנקלטו אתמול מפורט סעיד'? איזה מברקים, שאלתי בהפתעה". כשהבחינו בהבעת התימהון בפניו של מפקד אילת הבינו גביש ומלוויו כי פלטו מידע שמוטב היה לשמור לעצמם. הם השתתקו במבוכה ושינו מיד את נושא השיחה.
שבע פיסות מידע
מאז נאבק שושן לגלות את מהות הכישלון המודיעיני. הוא נעזר בצמח חרות, שהציע לו להיפגש עם יואל בן פורת, שכיהן בעת טיבוע אילת כראש מחלקת בינה רשתית (ב"ר) ביחידה 515, ובמלחמת יום הכיפורים שימש מפקד היחידה. 515 היתה יחידה קטנה בהשוואה ל-8200 הגדולה והיוקרתית של ימינו. פעלו בה שתי מחלקות עיקריות: מחלקת סיגאינט (האזנה) שניסתה לקלוט תשדורות של צבאות אויב, ומחלקת בינה רשתית שבה הועסקו קציני בינה רשתית (קב"רים) שתפקידם להבין מה נאמר בתשדורות. אם קב"ר לא הצליח להבין תשדורת היא נשלחה לפענוח יסודי יותר. לחקירת שושן סייעו גם מספר חיילים ביחידה 515 שמצפונם הציק להם. אחד מהם המתין לו לפני שנים אחדות בבית הקברות ולאחר טקס הזיכרון לחללי אילת לחש על אוזנו כי "זה סוד גלוי ביחידה שהיתה רשלנות גדולה ומידע מודיעיני חיוני שנקלט לא הועבר לחיל הים".
אחר כך הגיעו שתי שיחות טלפון נוספות מחיילים שמסרו לו פרטים דומים. שושן הוסיף פיסת מידע אחת לשנייה והרכיב ממנה פאזל שמאפשר לו כיום להבין את ממדי המחדל. מבדיקתו ומבדיקת נוספת של "הארץ", עולה התמונה הבאה:
אמ"ן הצליח לקבל ביום הטיבוע שבע פיסות מידע שבדיעבד הצביעו בעליל על כוונת המצרים לבצע פעולה ימית נגד ישראל. מידיעה אחת נודע על כוננות שהוכרזה ביחידות התותחנים בחוף המצרי ליד פורט סעיד; ומידיעה נוספת עלה כי מסוק מצרי גילה את אילת. אבל שתי פיסות המידע החשובות ביותר הגיעו בין שעתיים לשלוש לפני שיגור הטילים. האחת היתה פקודה שקבעה כי אין לבצע ירי מנמל פורט סעיד, אך יש אישור ירי מחוץ לנמל. האחרת היתה הוראה שהכריזה על כוננות גבוהה בכל הכוחות הימיים של מצרים בגזרת פורט סעיד.
בר-לב גילה בבדיקתו כי היה נתק בין יחידה 515 למחלקת ים-4, מודיעין חיל הים. אנשי 515 טענו בעדותם כי הטלפרינטר המאובטח שחיבר אותם למודיעין חיל הים התקלקל ולכן לא יכלו לשדר את המידע. אבל הם התעקשו להעיד כי העבירו את פריטי המידע בטלפון לקצין תורן במודיעין חיל הים. קצין חיל הים טען לעומת זאת כי המידע לא הגיע אליו. בר-לב התקשה להכריע בין שתי הגרסאות הסותרות. כמוצא של פשרה קבע כי אינו יכול לחרוץ בוודאות, אך התרשם מאמינות קצין חיל הים ולכן המליץ להעמיד לדין משמעתי את קציני אמ"ן על שלא וידאו כי המידע אמנם הגיע ליעדו.
רשומון ביחידה 515
הקצין שהועמד לדין משמעתי הוא דוד לויתן.
לויתן נולד ב-1944 והתחנך ברמת גן. את ידיעתו בערבית רכש בבית והרחיב כשלמד במגמת מזרחנות בבית הספר "אוהל שם" ברמת גן. חברו למחזור היה איתמר רבינוביץ, כיום נשיא אוניברסיטת תל אביב. ב-1963 התגייס לויתן כעתודאי לאמ"ן ונשלח ללימודים בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. בני מחזורו לגיוס וללימודים היו, בין השאר, רבינוביץ ותא"ל (מיל') אפרים לפיד - שכמו לויתן שירת כקב"ר, בעוד רבינוביץ שירת בחטיבת המחקר של אמ"ן. לפיד כיהן אחר כך כראש מחלקת סיגאינט ביחידה, ראש מחלקת איסוף באמ"ן, דובר צה"ל ומפקד גל"צ.
בעת טיבוע אילת היה לפיד ראש מדור דיווח. גם הוא, כמו לויתן, סירב להתייחס לסוגיית הכישלון המודיעיני. במדור דיווח שירתו אז חמישה קצינים בשירות חובה שתפקידם היה להעביר את המידע שנקלט ופוענח ביחידה ל"צרכנים" - היחידות השונות של צה"ל ומערכות המודיעין האחרות (מוסד, שב"כ ונתיב). מדור דיווח כונה ביחידה "שופר". בגלל מספרם המועט של קציני "שופר" הם תוגברו בקצינים מקצועיים ממחלקות אחרות ביחידה. וכך יצא שסרן לויתן שימש באותו יום שבת ה-21 באוקטובר 1967 כקצין תורן במדור שופר.
יש כמה גרסאות בנוגע למה שקרה למידע, ואי אפשר להכריע איזו הנכונה. "מדובר במעין רשומון", אומר קצין לשעבר ביחידה. גרסה אחת היא זו שנמסרה לבר-לב ולפיה אנשי שופר העבירו את המידע למודיעין חיל הים בשיחת טלפון. גרסת מודיעין חיל הים טוענת כי המידע לא הועבר אליו. שושן שמע מפי מקורותיו ביחידה 515 שלויתן שהה חלק מהזמן בחדרו בבסיס ולא במשרד שבו נערמו המברקים.
מפקד חיל הים אז, אראל, שמע כי המידע לא הועבר בגלל שהקצינים האחראים ב-515 "הלכו לאכול". גרסה נוספת, המבוססת על ראיונות של "הארץ" עם קצינים לשעבר ביחידה, היא שהמברק עם המידע פשוט נשמט לרצפה ולויתן לא ידע על קיומו. הסבר אחר, שגם עליו מדברים ביחידה 515, הוא שהתשדורת שנקלטה הועברה בכתב סתרים מצרי ופענוחה היה משובש ולכן לא ניתן היה לשגר מברק בכתב למודיעין חיל הים, אלא רק למסור את המידע באותה שיחת טלפון מפורסמת, שהיתה או לא היתה.
כך או כך, לויתן הועמד לדין משמעתי וננזף, יחד עם עוד כמה קצינים שהוחלט כי התרשלו בנושאים אחרים, שלאו דווקא קשורים לפרשת אילת. "יום אחד", סיפר שלמה אראל, "לאחר ישיבת מטכ"ל בא אלי ראש אמ"ן אהרל'ה יריב עם מסמך ואמר לי בפרוזדור - 'השולחן נקי'".
למה הוא התכוון?
"הוא הסביר לי שקצינים באמ"ן הועמדו לדין".
ולא התעניינת לדעת פרטים נוספים?
"לא. היתה אז אווירה שונה. לא הייתי מודע כלל שמחפשים אחר אשמים. גם לא רציתי לחפש אשמים. כמפקד חיל הים במלחמת ששת הימים ואחריה הייתי ממש צריך להחזיק את חיל הים בשיניים ובצפורניים כדי שיתקיים".
מי שהכירו את לויתן בשירות הקבע שלו ביחידה ואחר כך בשירות המילואים (שבו הגיע לדרגת רב סרן) אומרים כי נחשב לקצין טוב. "הוא פשוט היה חסר מזל", סבור קצין ששירת עמו. "לא היתה בעיה של קליטת הידיעה וגם לא בהבנתה, כפי שקורה לפעמים עם מידע מודיעיני. פשוט, הידיעה נפלה מהשולחן. אבל אפשר לזקוף לזכותו נסיבות מקילות. לאחר המלחמה היתה אופוריה כללית בצה"ל. חיל הים לא היה בסדר העדיפויות של הצבא. הוא נחשב לחיל זוטר ולא חשוב. ביחידה אפילו לא ידעו שאילת מפטרלת ליד החוף המצרי".
זמן קצר לאחר שמסר בר-לב את המלצתו, עזב לויתן את צה"ל. זמן מה עבד בחברת העובדים של ההסתדרות וב-1971 הצטרף לאוניברסיטת תל אביב. הוא היה ראש מדור במחלקת המנגנון, מונה ב-1974 למנהל מחלקת המנגנון וב-1982 למנכ"ל האוניברסיטה. כמה שנים לאחר מכן פרש ופנה לעסקים פרטיים, שבהם הוא עובד כיועץ כלכלי. "פרשת אילת זירזה את פרישתו מצה"ל", אומר אחד ממכריו, "ואני יודע שמאז הוא מתייסר מאוד ולקח את המקרה ללב".
לאחר סירובו הראשוני למסור תגובה, התרצה דוד לויתן והסכים בכל זאת להבהיר את עמדתו בקצרה: "אני אישית העברתי את הידיעה ללמד"ן (מודיעין חיל הים, י"מ) וגם רשמתי זאת ביומן הפעולה. לדעתי לא היה שום כישלון מודיעיני".
למה בכל זאת הועמדת לדין?
"לא הועמדתי לדין בהקשר של דיווח המידע, אלא בהקשר אחר סביב נושא אילת, שאינני רוצה לדבר עליו. באופן כללי אפשר לומר שהיו כמה חבר'ה, ואני ביניהם, שהיו צריכים לשכב על הגדר".
למה כוונתך?
"דו"ח בר-לב, שאגב לא קראתי אותו - ובכלל, בר-לב לא גבה ממני עדות - קבע שיש להעניש מישהו. לזאת כוונתי".
אברהם בוצר מסכם: "היתה סדרת תקלות, כולל כשל מודיעיני. אבל בראש וראשונה, האונייה לא היתה צריכה להימצא היכן שנמצאה. כולם - המטכ"ל שהורה לה לצאת לסיור, וכל הפיקוד הבכיר של חיל הים, כולל אני - יכולים היו להתנגד ולסכל את הפקודה".
בגלל שטויות
יצחק שושן אומר שהוא חש כעת הקלה מסוימת, לאחר שחשף את הסוד האחרון שהעיק עליו, וכי עוד מפעמת בו תקווה שיזכה בחייו לראות את האמת המלאה יוצאת לאור. "הייתי רוצה שהקצין עצמו יאמר את האמת. אבל אין לי ציפיות ממנו. הוא הרי סירב לדבר איתי. הציפיות שלי מופנות לאנשי מצפון, שיודעים מה קרה. שיספרו את האמת. נהרגו 47 לוחמים. בגלל שטויות. נעשו הרבה שטויות. אבל הכישלון המודיעיני הוא השטות העיקרית. מה שממשיך לאכול אותי זו העובדה שיש בצה"ל יחידה שלמה שיודעת את האמת ושותקת. השתיקה הזו מעידה על נורמה מדאיגה. רק כשיגלו את כל האמת יוקל לי".
Sourcs:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0 |
|
ראשי
צ'אט
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
