בס"ד
כ' במנחם אב תשע"ז
מאת: אברהם הללי עו"ד
מביא: יעקב רוח

לְהִתְנָהֵג טוֹב בְּשִׂים נֶגֶד עֵינֵיךָ טוֹבַת עַמֶּךָ
לִהְיוֹת נֶאֱמָן לְעַמֶּךָ בְּעֵת מְצוּקָה בַשַּׁלֶּכֶת
גָּם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט אַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת .
שבת שלום קהל קדוש

שׁוֹמֵר הַבְּרִית
יִשְׂרָאֵל כָּרַת בְּרִית אַף נָדַר נֶדֶר
שֶׁבְּרִשְׁתּוֹ הָאָרֶץ יְקַיֵּם בָּה חוֹק וְסֶדֶר
חוֹק חָקוּק בַּסֶּלַע גָלוּי וְלֹא נֶּעֱלָם
וְגָם יַשְׁתִּית עִקְרוֹן דִּין אֶחַד לְכֻלָּם
כְּפִי שֶׁצִּוָּנו בּוֹרֵא עוֹלָם
גָּם יְקַיֵּם תּוֹרָה כִּלְשׁוֹנָהּ וְכִכְתָּבָהּ
וְלַעֲשׂוֹת זֹאת בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה
וְיֶחֱשֶׂה בְּצֶל אֱלֹהָיו וִיקַיֵּם מִצְוָתוֹ
לְמַעַן זֶה נָתַן ה' לְיִשְׂרָאֵל בְּרִיתוֹ
וְּּלאוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל חֲמָתוֹ
לֹא תִּירָא וְּלֹא תֵּחַת יִשְׂרָאֵל אָמַר
הָאֵל יַעֲמִיד מַלְאָכָיו עַל הַמִּשְׁמָר
זֹאת אִם הָעָם אֶת בְּרִיתוֹ יִשְׁמוֹר
זֹאת שִׁנֵן מֹשֶׁה לָעָם שַׁנֵּן וְחָזוֹר
בְּטֶרֶם מֹשֶׁה שַׁרְבִּיטוֹ מָסַר

הברית האיתנה של ישראל עם אלהיו
הברית שכרת אלהים עם עָם ישראל לחזקו ולשמרו לכל אורך תהפוכות הזמן, מותנה בכך שגם עם ישראל ישמור על הברית שכרת עם אלהיו, ושלא ימיר את אלהיו באלילי הגויים. משה בספר דברים חוזר ומספר קורות עם ישראל החל מיציאת מצרים אלהים עשה והביאם אל פתח ארץ כנען הארץ שהובטחה לישראל על ידי יוֹצְרָהּ וּבורְאָהּ, כי הרי הארץ קנינו הבלעדי של בורא עולם שהוא בראה. בענין זה רש''י בא לסנגר על ישראל כי הגויים אמרו עליהם גזלנים שגזלו את ארץ הכנענים, על כך אמר רש"י דברים שטוב לחזור עליהם מדי פעם כי הם טובים גם לתקופתנו זו, והוא מר כי הארץ לבורא עולם ולא לשום אדם עלי אדמות מכאן נשללה מהאדם בישראל להעביר במכר את הבעלות על הארץ העברה סופית שנאמר: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (ויקרא כג/כה) ורש''י בענין מחזק את קנינו של ישראל עלהארץ כך: כיון שהארץ שיכת לקב''ה, רצה הוא נְתָנָהּ לַכְּנַעֲנִים, רצה הוא נְטָלָהּ מהם וּנְתָּנָה לישראל. מנין לאנשי המדבר הזכות על הארץ הזאת ולהאשים שישראל גזלנים. לו רצה היה הקב''ה היה כורת ברית עם בני ישמעאל ולא עם בני ישראל, משבחר הקב''ה בישראל כעמו, מה להם כי ילונו, הם הקוראים בקול יום יום מעל כל צריח לָא אִילָאהּ אִלָּא אַלָּלא (אֵין אֵל זֻלָּת אלהים). ובאשר לאחרית הימים, פִּילְ אַחְ'רָא , זה לא כפי שנכתב בַּקֻּרְאָן (מִקְרָאָם או קֻרְאָנָם) אשר סִלֵּף את הכתוב בתורה ממנה לקוח רוב תוכנו, כולל אחרית הימים אשר נאמרו על ידי הנביא ישעיהו בפרק ב' וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ ... ולא כפי שהם כי ה' העניש את ישראל והוא יכלה אותם באחרית הימים. ברם ברית אלהים עם ישראל לעולם קימת אף אם חטא ישראל, אלהים לא יפר בריתו עם ישראל החזקה והאיתנה ואין עם שיכול לגרום לכך שישראל יפר בריתו עם אלהיו. כי הברית כמו התורה נכפתה על ישראל הר כגיגית על כך אמר ה': אָקִים בְּרִיתִי אִתְכֶם. מצאנו בענין זה בדברי רש"י הסבר לברית שכרת אלהים עם ישראל: ישראל בַּבְּרִית מהוה צד שאיננו בן חורין לאמר אני לא מקבל את הברית, משום כך האמירה "והיה עקב תשמעון", איננה במקומה כי ישראל איננו בן חורין שלא לקיים את אשר מצוה הקב"ה. כיון שמדובר בברית אפשר לומר כי גם הקב"ה לא יפר בריתו עם ישראל. למעשה הקב''ה אומר לישראל אתם חייבים לשמור את החוקים והמשפטים שבתורה כדי שתגן עליכם בריתי אתכם בפרשה מפי משה נאמרים כאזהרה לישראל "ללכת בדרכיו" השוה זה שוה בגימטריה "ללמוד תורה" (פחות אחד דהיינו721) זאת כדי לקים את הכתוב בה.

השיכות הלאומית לארץ יהודה ודת משה וישראל.
בעוד עד סוף ספר במדבר ראשית ספר דברים החוק והמשפט היו נמסרים למשה על ידי הקב''ה והוא היה מביא אותם בלשון אומרם לעם, דבר שחל גם עלינו לומר דברים מצוטטים מאחרים בשם אָמְרַם. אם הדברים טובים ומועילים, שלא יתהדר אומרם כי הוא יצרם. והנה החל מראשית ספר דברים משה אומר את הדברים ממנו ולא בשם אמרם, כפי שנהג לעשות, הוא סוקר את אשר היה והתרחש לעיני כל . אנו רואים כי בספר דברים נמנו מאתים מצוות מתוך תרי''ג המצוות בתורה שמצווים אנו לקימן, שהן כלל המצוות שבתורה בכתב ובעל פה. במנין המצות בספר דברים יש שש מאות ואחד עשרה מצוות , כלומר חסרות שתים להשלמת שש מאות ושלוש עשרה מצוות. חז''ל אומרים בענין זה כי אלו שתי הדברות שהקב''ה שאמרם מפיו: אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני.(ה/ו,ז). משה גם קבע שלוש עקריות: יראת ה', אהבת ה' ועבודת ה', זאת לפי "דת משה וישראל" זה הכינוי לדת ישראל, האמירה מתחת לחופה בקדש חתן את כלתו כדת משה וישראל ולא כדת היהודים. כי דת משה וישראל היתה דתם של תושבי יהודה ולכן נאמר כי דת משה וישראל היא דת תושבי יהודי, דת היהודים . אבל כשם שתושבי צרפת הם צרפתים. הרי לפי זה תושבי יהודה הם יהודים ודת של היהודים היא "דת משה וישראל". השיבוש החל מהיציאה של תושבי יהודה על כרחם ומרצונם כונובארץ שהיגעו אליה "יהודים" והיחיד "יהודי" וכך נטשטש ההבדל בין דת ללאום. הדת נשתמרה לאורך הדורות רק מתחת לָחֻפָּה. לא בכדי אין זר יכול להיות חלק מהעם היהודי כלאום, אבל יכול לקבל על ידי גיור בעל אמונהשל היהודים בדת משה וישראל. לא בכדי כל עולה לארץ מארץ נכר, מוסיף לשאת כנויו לפי ארץ מוצאו "פולני" מפולין, אתיופי מאתיופה , סורי מסוריה עיראקי מעיראק מצרי ממצרים וכך לגבי כל ארץ אחרת. אלא שכולם בעלי אמונה אחת היא "דת משה וישראל". משה בדברו אל העם בספר דברים, הדגיש את חשיבות הַדְּבֵקוּת באמונה בדתו שהקנה אותה לישראל והפכה לדתו של העם היושב בארץ ישראל-ארץ כנען, מבני יעקב - ישראל. כדי לשמור על יחודיות האמונה של בני ישראל בארץ כנען, צוה עליהם לאמור: פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תלמד כסף וזהב עליהם...כי תועבת ה' אליה הוא.(ז/כה) ואם בכנענים לא לפגוע אם יקימו שבע מצוות בני נח ויקראו גרים שיהיו להם זכויות כמו לבני ישראל.

הרמב''ם ביחס ל-"אל ירום לבבך"
הרמב"ם תוהה אם יש מצווה האומרת אל ירום לבבך, כאשר משה גלה חששו כי כאשר יתעשרו בני ישראל בארץ וירבה צאנו ובקרו והכסף והזהב אמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך .(ח/יד) , יען כי משה הכיר את חולשותיו של העם, כאשר רואה כסף לפניו שוכח את המותר והאסור ושוכח את חסדי אלהים שהביאו למעמדו הטוב והמיוחד שבו נמצא, כי אז ידוש את החוק והמוסר ברגליו כאומר אני ואפסי אין. ושוכח את דברי התוכחה: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלֹו נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (שמואל א/ב,ג) ושוכח המנהיג שעלה לשלטון איך עליו להתנהג: עניו מאד, חז"ל אמרו לא רק עניו מאד אלא עניו מאד מאד. אבל יש כאלה מבין החכמים שסוברים כי מותר שתהיה מעט גאוה שאלה זו נדונה במסכת סוטא. רש"י מחייב גישה זו, כי הוא סבור שדברי תלמיד חכם-המלמד תלמידים מתקבלים טוב יותר כלפי תלמידיו, אם הוא מתעלה במקצת, כי אז יש הקשבה יותר ודבריו נקלטים. אך יש פוסקים שאומרים: "לא מינא ולא מקצתא" אסור שיהיה אפילו פרור של גאוה . רבי עקיבא סבור כי כל המשתוקק שיכבדו אותו עליו להתרחק מהגאוה כרחוק אדם מנבלה סרוחה . תלמיד חכם צריך להזכיר לעצמו כי הוא אדם בשר ודם שאין לו יתרון על זולתו ועליו לשאול את עצמו יום יום : מה אני? חֹמֶץ בן יין ולראות בזולתו כיין הטוב ולעשות מצוה לשמה ולא לקבלת שכר. לסיכום בענין היה מנהג שהונהג להביא מַעֲשׂיָּה מאת חכמינו ז''ל ובה מוסר השכל שהוא טוב לכל עת ועת בענין עשית מצוה לשמה
מסופר כי פעם אחת התחפש המלך כזר ודל, ויצא לראות את צאן מרעיתו אם הם עושים מצוה לשמה. הגיע המלך ערב שבת לעיירה יהודית מחופש כעני . פגש אותו ראש הקהילה האמיד בדרכו לבי"כ לתפילת ערב שבת, אלא שהאמיד התעלם ממנו . בתום התפילה התחמק ראש הקהלה ויצא. אבל אז נגש אל הזר אדם שבגדיו העידו עליו כדל אמצעים, והזמינו לעשות את השבת עם משפחתו. הזר (המלך המחופש) נענה להזמנה בחפץ לב ונכנס לבית המארח העני בברכו את בני הבית בברכת שבת שלום. האורח ובני הבית עשרה במספר הסבו סביב שולחן לסעודת ערב שבת, אחרי הקידוש הגישה אשת המארח את הארוחה, אלא שהתפריט היה דל מאד כלל: לחם, ירק גינה, ודג אחד, שצריך להספיק לכל בני המשפחה ולאורח. המארח ברך ושם בצלחת האורח את החלק הארי של הדג ואילו הראש ושארית הדג חלק בין יתר בני המשפחה. האורח הזר היה נבוך ובקש שיפטור אותו מאכילת הדג ולהסתפק בלחם ובירק הגנה. אמר לו המארח: השם שלחך אלי לזכותני בעשית מצוות הכנסת אורחים ואתה רוצה למנוע זאת ממני לגמור אותה? אנא אכול את הדג ואל יצר לבך עליך, בני המשפחה ישמחו לזכות אף הם במצוה ויסתפקו בשארית הדג. המלך המחופש אכל ושבע והדג בצלחתו לא פחת. אמר לו המארח לאורח, הראית הגם הבאת ברכה לביתי וגם זכיתני לגמור מצווה. בצאת השבת אחרי ההבדלה, הלך האורח לדרכו כשהמארח מלוהו ומתנצל על כי לא היה יכול לכבדו בארוחה טובה יותר בגלל מצבו. לא עברו ימים והנה העני מקבל זימון למשפט בפני המלך. תמה העני ואמר לעצמו: מה כבר עשיתי שאני מובל למשפט? בהכנסו לאולם והרים ראשו בפני המלך וראה מולו יושב האורח שהתארח אצלו בערב שבת ובשבת. שפשף עיניו שמא אינו רואה היטב, אלא שזו היתה המציאות. חשש שמא לא עשה די לאורח והחל להתנצל בפניו. המלך הִסָּה אותו ואמר לו: אל תירא בני לו רבים נהגו כמוך, עושים מצוה לשמה מבלי לצפות לגמול עליה, לא היה בממלכה דל ואביון. היטבת עשות בני, לכן אני שמך בארמון המלך כמארח וכל מחסורך עם בני משפחתך עלי.

עֲשֶׁה טוֹב לִשְׁמוֹ וְלֹא לְקַבָּלַת תְּמוּרָה
כִּי סוף סוֹטֶה-דֶּרֶךְ לִנְפוֹל לַמַּהֲמוּרָה
יֵצֵא מִמֶּנָּה חָבוּל בְּגִין מְעִילָה בְּאִמּוּן
וּבְיוֹם הַדִּין לַמּוֹעֵל לֹא יוֹעִיל תַחֲנוּן

טוֹב לִקְבּוֹעַ יָשְׁרָה וַעֲנָוָה כְּדֶרֶךְ חַיִּים
וְלָשֶׁבֶת בֶּטַח בְּנַחֲלָתְךָ לְאֹרֶךְ שָׁנִים
מִבְלִי לִהְיוֹת מוּטְרַד מְאַשְׁמַת שָׁוְא
זָדוֹן יִתְפּוֹגֵג וְאַשְׁמָה תִּדָּחֶה עַל הַסָּף

כִּי בְּרוּם לֵב אָדָם כְּבוֹדוֹ יֵלֵךְ וְיִפְחַת
אַךְ הַמַּצְנִיעַ לֶכֶת לֹא יִירָא וְּלֹא יִפְחַד
זֶה שֶׁקָּרָה אֶצֶל מֹשֶׁה אָדוֹן הַנְּבִיאִים
נִקַּח זֹאת כִּכְלָל הַשְׁרָאָה וְדָרֶךְ חַיִּים