|
היום לפני 20 שנה נהרג האלוף נחמיה תמרי ז"ל
היום לפני 20 שנה נהרג האלוף נחמיה תמרי ז"ל. יהי זכרו ברוך
אלוף פיקוד המרכז, נחמיה תמרי, ראש לשכתו, רס"ן אופיר קאופמן, והטייסים סרן אסף אשר וסרן עופרי יואלי ניספו בהתרסקות מסוק סייפן בפיקוד מרכז, ככל הנראה, נגרמה התאונה כתוצאה מוורטיגו אליו נקלעו הטייסים תוך כדי גישה לנחיתה.
נחמיה תמרי :
http://www.izkor.mod.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513900
קאופמן אופיר:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513901
עופרי יואלי:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513902
אסף אשר:
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513903
  
פקודו, השר (רא"ל במיל') משה "בוגי" יעלון כתב עליו:
"לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ('אחוזים מאוחרים') בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות. אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת." (מתוך הספר "דרך ארוכה קצרה" מאת רא"ל במיל' משה (בוגי) יעלון, ידיעות ספרים, 2008, עמודים 43-44)
במקום אחר כתב השר יעלון כי:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4173651,00.html
"לבד מהבנת חוכמת המלחמה, ענייניותו ויכולת ההבחנה בין עיקר לטפל, נחמיה תמרי הוא בעיניי סמל. סמל ליושרה מקצועית וערכית, סמל למסירות ולצניעות דרך. "כשאתה מושיט את כף ידך ומפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו", היה נוהג לומר, "האגודל מופנה כלפי מעלה, שאולי גם ליד הגורל יש השפעה. אבל תמיד תזכור ששלוש האצבעות שנותרו בכף היד - האמה, הקמיצה והזרת - נותרו מופנות אליך". כוונתו באמירה זו הייתה, שטרם הטלת האשמה במישהו או במשהו אחר, בדוק את עצמך אם לא טעית והיכן. כאלה היו מידותיו של נחמיה וכזה איש הוא היה. בעיקר בן אדם. וכמה הוא חסר לנו, גם כיום." (מתוך המאמר "'אחריי' זה אחריו. געגועיי לנחמיה תמרי" מאת משה יעלון, פורסם ב-ynet, בתאריך 13.01.2012)
מפקדו, השר ורה"מ לשעבר (רא"ל במיל') אהוד ברק הספיד אותו במילים:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/239/029.html
"נחמיה, פעמים רבות בשלושים השנים האחרונות פסענו יחד ברחובות האבן הארוכים הללו, מלווים בדרכם האחרונה את הטובים בחברינו, מפקדינו ופקודינו שנפלו בקרב או בבניין הכוח, ועל פניהם חיוכי הנצח של בני עשרים ושלושים. שנה אחר שנה היינו פוסעים כאן, יודעים בעצם, גם אם בוחרים להדחיק זאת - שאחד מאיתנו עלול להיות גם הקרבן הבא. ורק בזמן האחרון טעינו לרגע להאמין שדורנו כבר שתה מהכוס הזאת עד תומה, ובא האסון הזה וטפח על פנינו. 36 שעות חלפו. אנו מבינים שלעולם לא נראה אותך יותר. והלב מסרב להאמין. לא נמנה כאן היום מול הקבר את דרכו הארוכה של נחמיה בכל תפקידי הפיקוד ואת סיפורו כאדם לוחם. רק נאמר כי אבד לנו חבר וחניך ואדם ומפקד ייחודי, שאהבנו כל כך ושיחסר לנו תמיד ושלעולם לא יתמלא במלואו החלל שנותר מאחוריו. מילדות בעין חרוד ונעורים בבני עטרות ובעיר, דרך הצנחנים וסיירת מטכ"ל, הנח"ל והשריון ועוצבת הגליל בואכה המטה הכללי ופיקוד המרכז, צומחת ומבשילה אישיות יוצאת דופן. במבצעים ובקרב - אומץ, קור רוח ודוגמה אישית של ההולכים לפנים; ונחישות ודבקות עיקשת במשימה; ושיפוט מאוזן של המציאות; ויציבות וכושר עמידה בלחצים - והעיקר, הישגים בביצוע. מצוער אמיץ הנפצע בקרב בששת הימים ועד הובלת חטיבת הצנחנים במבצע "שלום הגליל," ובדרך הרדאר, וסבוי, ואנטבה, ועשרות מבצעים עלומים הבונים אבן לאבן את חומת ביטחון ישראל. ובביטחון השוטף ובבניין הכוח, מביא איתו נחמיה מחד קפדנות ויסודיות החותרות עד הפרטים הקובעים את התוצאות; ומאידך, קשב ופתיחות וחופש פעולה לכפופים. הוא מבין לעומקו את היחס בין רוחב ראייה ושיקול דעת בוגר ומפוכח - הנדרשים בעיצוב ובהתוויית המשימות לבניין העבודה העקבית האפורה, ההתמדה ויכולת האכיפה של תהליך השתפרות רצוף, הנדרשים ביישומן ובהוצאתן לפועל של אותן משימות עצמן. אבל מעבר לכל אלה קורנת מנחמיה בכל עת מנהיגות טבעית וסמכות מוסרית טבעית, שמקורה בצירוף הנדיר כל כך של יכולת גבוהה, דוגמה אישית, צניעות אמת וערכים: פשטות, ישרות מוחלטת ואמיתיות - בכל מילה ומעשה. הייתה בו התרחקות מודעת והחלטית מכל גרגר של זיוף, מכל פוזה ומכל עניין של אגו או תדמית. דמות האמת של כל דבר - ולא תדמיתו; דמות האמת - והיא לבדה - העסיקה אותו תמיד. והענייניות נטולת הפניות הזאת, נתנה לו את הכוח המוסרי והסמכות הפנימית להיאבק על עמדותיו גם כנגד דעותינו, מפקדיו, ולשכנע. וגם לעתים את הכוח לקבל ולבצע הוראה הנוגדת את טעמו או שיפוטו. בעין הסערה עמד נחמיה בעשרת החודשים של תפקידו האחרון כאלוף פיקוד המרכז; ואת כל כישרונותיו ומטענו הוא הביא איתו אל המבחן הזה; מאבק חסר פשרות נגד מבצעי הטרור; הקשר הרגיש והסבוך עם ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון הנתונה במאבק קשה כואב ומתמשך; כשהוא עומד על הצורך להבטיח את ביטחונם ככל שנוכל, ולהבטיח שמירת החוק ומרות המדינה על כל אזרח - וכל זאת תוך שהוא מגלה אמפתיה אנושית עמוקה למתיישבים כאזרחים ובני אדם. וכך כלפי האוכלוסייה הערבית הנתונה לאחריותנו. וההתרסקות קטעה את מסלול חייו בעיצומו של מאבק עתיר הישגים, ועם זאת, רצוף מכשולים, והחלל גדול. כבן לשבט התמרים - שבט מופלא של לוחמים, בונים ואנשי ספר ודעת, מפנים נחמיה הנער את מובנו של השם שנתנו לו אביו ואמו, שמו של נחמיה שיין, מ"מ הפלמ"ח שנהרג ב"ליל הגשרים;" ומפנים את דרכם וניסיונם של אחיו הבוגרים - וצועד בעקבותיהם - רחוק יותר וגבוה יותר. צבי - שלושה בנים גידלת. ולאורך 40 שנה הם צועדים בין ובתוך הסכנות הנובעות מכינון ריבונות יהודית בארץ ישראל - הלא היא תמצית המהפכה שהוביל דורך שלך ונשוא החלומות של דורות הגלות לפניה. והרי ידעת כל השנים הללו באיזה דרך הם הולכים, גם כשלא ידעת באיזה מקום ובאיזה לילה חולף המוות לידם וביניהם כחוט השערה. והפעם - גם לא חוט. חנה, יובל, רוני, עידו, דוביק ושי, וכל בני המשפחה - שום כוח בעולם לא יוכל להחזיר את נחמיה, את אבא לחיים. ומילים לא יוכלו לנחם. בלב שבור אנחנו, חבריו, איתכם ככל שנוכל. ונחמיה חי, בזיכרונם ובתודעתם של אלפי קצינים ועשרות אלפי לוחמים וחברים שעבדו ולחמו איתו ותחת פיקודו לאורך הדרך. חי - כל עוד אנו חיים. בשנת ,1954 במאמרו "קריירה או שליחות," כתב דוד בן גוריון, ואני מצטט: "בהקמת המדינה עלינו על הר תלול: אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו. או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד לפסגה." החברה הישראלית בחרה מאז בהמשך ההתקדמות במעלה ההר. חרף המחיר וחרף הקורבנות. וצה"ל היה למדינת ישראל בטיפוס הזה - יתד בסלע ונקודת משען ויד מושטת ורשת ביטחון - בקשים שברגעים. וצה"ל גם שילם, עם החברה כולה, את המחיר. וארבעים שנה, וחמש או שש מלחמות אחרי דבריו אלה של בן-גוריון, כאשר נדמה לעתים שאנו בפתחן של שנים שתכרענה את אופי הטיפוס בקטע המעלה האחרון וייתכן אף את תנאי עמידתנו על ראשו של ההר - יחסר לנו מאוד נחמיה, מבחירי העושים במלאכה. ומי ייתן, ומהכוח שנתת לנו נחמיה, במופת חייך - נדע לשאוב, ויחד במשותף, להשלים ולו מעט מהחסר. איש של אמת, של שלימות פנימית ומעשים. אהבנו אותך. יהי זכרך ברוך." (אהוד ברק, ינואר 1994, קרית שאול, פורסם ב"מעריב", 09.05.2011)
השר (אלוף במיל') מתן וילנאי כתב על נחמיה תמרי ז"ל כי:
"הדבר השני שהרשים אותי התרחש כשהגענו לבצע פשיטה על כפר ערבי בשם 'כפרא'. התארגנו לפשיטה במזג אוויר נוראי: גשם, ברד, היה קר מאוד ותנאי השטח היו קשים לפעילות. התלבטנו מה לעשות – איך אפשר לבצע פעילות במזג אוויר כזה? לא ידענו אילו צעדים לבצע. היה שם כוח של גולני שלא ידע מה לעשות. רק נחמיה ניגש אליי ואמר: 'תן לי 18 אנשים. אני רץ למבצע, חוזר וסוגר עניין.' אני חושב שכאן אפשר לראות שמדובר באדם שהוא מעבר ללוחם שמגיע לבצע את העבודה שלו. באמת אכפת לו מהעבודה. הוא לא מגיע לעשות משהו ואם הוא נתקל בקשיים אז הוא לא כמו אחרים, שאולי מרימים ידיים ועוזבים את זה." (מתוך הכתבה "הגנרל שלא שב", עיתון "במחנה", 02.01.2004)
אלוף במיל' גיורא איילנד כתב על תמרי כי:
"נחמיה ואני הכרנו בשנת 1976, כשהוא היה בתפקיד מג"ד 890 ואני מ"פ. הוא היה אדם ישר, נקי לגמרי מכל ניסיון כלשהו ליצור רושם או אמירה, בלי קשר לדרגות על הכתפיים. הדבר החשוב ביותר בחייו הייתה המשפחה שלו, והוא היה עושה למענה הרבה מאוד: אני זוכר שהיינו בקו ברמת- הגולן. זה היה בחורף. הוא החליט שבשבוע שהוא לא מגיע בשבת הביתה, הוא יוצא אליהם באמצע השבוע. אני יודע שיש הרבה מג"דים שעושים את זה, אבל אחרים עושים את הנסיעה הביתה בהיחבא ואומרים 'אני נוסע לישיבה אז כבר אסע לישון בבית', הוא פשוט הודיע לנו שהוא נוסע הביתה ולא ניסה לעגל פינות. להפך, הוא ראה בנסיעה הזו דבר חשוב- כי מה יותר חשוב לאדם מאשר משפחתו? בשעה 16:00 הוא היה יוצא ואומר לכולם שהוא נוסע 'למקום שכולו טוב'. זה בניגוד לדפוס ההתנהגות של מג"דים אחרים. תחתיו היינו שני מפקדי פלוגות נשואים והוא חינך אותנו להבין שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. הוא הכריח אותנו לנסוע הביתה גם אם לא תכננו לעשות זאת. אני זוכר שבמבצע אנטבה היה לנו לו"ז קצר, צפוף וחשאי. נשארנו להכנות אחרונות והוא החליט שהוא מוכרח לנסוע הביתה. לא היה לא נעים לצאת לבד, אז הוא ניגש אליי ושאל אם גם לי בא לנסוע הביתה, מובן שעניתי שכן. החלטנו לצאת ולהגיע מוקדם בבוקר, בלי שאף אחד יידע. המצחיק היה, שלאותו סוף שבוע הזמנתי חברים ושכחתי מזה לגמרי וכשהגעתי הם ראו אותי עם כל הציוד ולא יכולתי לספר להם מה קורה. אחד מהחברים שהזמנתי היה קצין מהגדוד שהיה באותו זמן בקורס מ"פים. הוא הבין שמתרחש משהו, ניסה להוציא ממני פרטים והדבר היחיד שאמרתי לו היה 'נחמיה ישן היום בבית'. כשראה שממני לא ייצא לו דבר הוא הלך לבית של נחמיה, ישן על המדרגות ובבוקר הודיע לו שהוא מצטרף. מובן שנחמיה לקח אותו למבצע. מאוחר יותר, כשהיינו באנטבה, רצנו ביחד בטרמינל, בדרך לחילוץ בני הערובה. נחמיה אם לא הבין דבר מה- היה אומר. לא הייתה לו בעיה להודות שיש דברים מסוימים שהוא לא יודע או לא מבין בהם. מפקדים תמיד מרגישים שהם חייבים לדעת הכל או לפחות להיראות כאלה. נחמיה לא. כשהייתי מפקד פלוגה מסייעת הגיע מתן וילנאי ושאל אותנו אם נכון לבצע עכשיו בוחן מסייעת. הגיעו מג"דים מגדודים אחרים ונחמיה לא ידע מה לענות לו, אז הוא אמר לו 'תשאל את גיורא. אני לא בקיא בזה ואין לי מושג ובדיוק בשביל זה הבאתי אותו'. הוא אמר את זה ככה, בלי בושה. הוא הודה שהוא לא יודע. חוץ מהצניעות שלו, המשפחתיות והשקט, הוא היה מאוד אבהי. היחס שלו לחיילים היה כמו של אבא ממש. החיילים אהבו אותו בחזרה, ממש העריצו אותו, כי הוא לא התנשא מעליהם ולא התנהג כמו מפקד. הוא התייחס אליהם כאל שווים, בגובה העיניים. הוא הגיע אלינו מתפקיד של סגן מפקד סיירת מטכ"ל ופעם אמר לחיילים 'באתי מהסיירת אבל בנושאים מסוימים אם הייתי צריך לקחת לקרב פנים מול פנים עשרה חיילים אתי כדי להילחם מול עשרה חיילים של האויב- הייתי לוקח אתכם'. המשפט הזה קנה אותם להמון זמן." (המאמר "הכריח אותנו לנסוע הביתה" מאת גיורא איילנד, "במחנה", 02.01.2004)
תמרי כמפקד פלוגה בגדוד 50 של הצנחנים, לאחר מבצע "תרנגול 53".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-01-2014 בשעה 20:02.
|
ראשי
צ'אט
12-01-2014, 19:56
מצב כלאיים
