לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #9  
ישן 08-08-2007, 23:25
  משתמש זכר whoracle whoracle אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 02.05.07
הודעות: 1,264
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי עבדול אלהזרד שמתחילה ב "אם אני לא טועה, זה קשור גם..."

עמי איילון קיבל את עיטור הגבורה בזמן "מלחמת ההתשה," שגם יש שאומרים שהיא לא הייתה מלחמה גדולה.

היום בחדשות ראינו את אביגדור קהלני והוא אומר שאת עיטור הגבורה בדרך כלל נותנים לאנשים שבאמת עם הפעולות שלהם הצילו המון (מאות, אלפי) אנשים וכמובן הראו גבורה בלתי-רגילה ודביקות למשימה בכל מחיר.

מה שעוד פעם מביא אותי למבצע בולמוס 6, שאומנם היה חשוב אבל ממש לא הציל לא מאות ולא אלפי אנשים. להפך אפילו, אפשר להגיד, למה היה אפשר גם לפוצץ את המתקנים עם תותחים או ספינות, מה שהיה חוסך בחיי אדם ופציעות.
_____________________________________
Keep away from people who try to belittle your ambitions. Small people always do that, but the really great ones make you feel that you, too, can become great.
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 16-07-2011, 18:02
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,848
לחיות כדי לספר - כתבה מבמחנה על הקרב בבינת ג'בל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ווטלמן שמתחילה ב "מלחמת לבנון השנייה. קרב בינת ג'בייל של גדוד 51"

http://www.idf.il/1481-12432-he/Dover.aspx

במלחמה דלה במור"קים, סיפורו של רס"ן רועי קליין, סמג"ד 51 שהגן על חייליו מרימון ושילם בחייו, הפך במהרה לסמל. הלוחמים מהקרב בבינת ג'בל מברכים על כך שנשארו בחיים, אבל גם מודים שקצת קשה לחיות בצל מיתוס מפואר כל כך

תאריך: 15/07/2011, 13:40 מחבר: אורין רוזנר, עיתון "במחנה"
כבר בבית–החולים התחיל אביתר כהן (ג'ינג'י) להתאמן על כתב היד החדש שלו. הוא לקח את יד שמאל, התעכב לרגע מול הדף, ואז החליט למלא מחברות שלמות באות א', ואז באות ב' ובאות ג'. כשנפצע, כמה חודשים לפני כן, הלוחם ממחלקת החוד של רובאית ג' מגדוד 51 היה בטוח שהוא לא הולך לשרוד את בינת ג'בל, שאף אחד לא ישרוד. אבל כשהתעורר בין הסדינים הלבנים של "שיבא" הוא הבין שדווקא הצליח לנצח את לבנון. יד ימין אמנם הייתה משותקת והזיכרונות והקולות מהקרב עדיין הציפו, אבל הוא חי.

סיפור הקרב של בינת ג'בל, שהתרחש ב–26 ביולי 2006, בחר לו גיבורים אחרים מאשר כהן, ויתר הפצועים ששרדו אותו. שמונת הלוחמים שנהרגו במהלכו הפכו אותו לסמל של מלחמת לבנון השנייה, וגם לסמל נבחר סמל - רס"ן רועי קליין ז"ל, הסמג"ד שהגן בגופו על חייליו מפני רימון שהושלך סמוך אליהם וכתוצאה מכך נהרג, שעה שחילץ את מ"מ מחלקת החוד הפצוע, סגן עמיחי מרחביה ז"ל - מעשה עליו הוענק לו עיטור העוז.

בחמש השנים שעברו למדו הפצועים האלה לחיות חיים בלי הרבה תהילה או גבורה. היומיום שלהם הוא רצף של התמודדויות קטנות עם השונות שנכפתה עליהם, עם הפציעות הפיזיות והחתכים הנפשיים שנצרבו בהם. ואולי דווקא ההקרבה הנקייה, הכמעט בלתי אנושית של קליין, היא זו שמאפשרת להם היום להיות חלק ממיתוס שכולם מסביב נושאים אליו עיניים.

"אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו בקרב דרך הסיפור של רועי קליין", אומר כהן, שמגיע מדי פעם לבית–הספר "רועי קליין" ברעננה כדי לגולל את סיפור הקרב ההוא. "כשנפצעתי הייתי בטוח שאני לא אצא משם. פחדתי שאף אחד לא ייצא משם. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שכולם פצועים, והייתי בטוח שלא יישאר אף אחד מאיתנו. עכשיו אני חושב שאולי יום אחד ילמדו על מלחמת לבנון השנייה, כמו שלומדים על מלחמת יום הכיפורים, ויכול להיות שהסיפור של רועי יהיה מאלה שייגעו בהיסטוריה. יש המון מור"קים, ואי–אפשר לדעת איך דברים באמת קרו. אני זוכר שכשהייתי חייל סיפרו לנו על מישהו מגולני שהשתטח על גדר תיל ונתן לחברים שלו לדרוך עליו כמו על גשר. הוא נהרג, אבל הם הצליחו לבצע את המשימה שלהם. זה סיפור מטורף ואני זוכר אותו עד היום. לכן זה חשוב, המור"קים האלה הם חלק מהמדינה שלנו. כי אם לא נהיה גיבורים אז מה נהיה, חלשים? אנחנו חייבים להיות גיבורים".

זה הזמן להגיד
לסיפור הזה אין אמת אחת, אולי אין לו אמת בכלל. בקרב קשה ועקוב מדם איש לא מסיט את מבטו לאחור כדי לצרוב בזיכרון את המהלכים הטקטיים, איש לא עוצר בתוך החושך ומעכל. האמת של הקרב הזה היא זו שמונחת על לשונם של הלוחמים שמשחזרים אותו, והיא מתחילה בלילה האחרון שלפני הכניסה ללבנון, 22 ביולי 2006, אותו היו אמורים לוחמי רובאית ג' של גדוד 51 להעביר בבא"ח גולני. החיילים כולם התכנסו אז לתדריכים לקראת מה שייקרא בסוף "מלחמת לבנון השנייה", אבל כמה חבר'ה מהפלוגה לקחו את הרגליים וחמקו החוצה. הם יצאו מהבסיס ונסעו לאור עקיבא, קנו בקבוק וודקה אחד וישבו לדבר. "נכנסנו שם לשיחות עמוקות כאלה", מספר אביתר דהן, לוחם במחלקת החוד, חצי עשור אחרי אותו לילה. "דיברנו הרבה על המוות, על מה שהולך לקרות לנו. אני זוכר ששמעון אדגה ממש אמר שהוא מרגיש שהוא הולך למות, ואנחנו אמרנו לו 'עזוב, זה סתם שטויות', אבל הבן–אדם באמת הרגיש את זה, והוא באמת נהרג". אחרי השיחה הזו הם חזרו לבסיס. 24 שעות אחר כך חצו את הגבול ללבנון.

"אמרו לנו שלא חייבים להיכנס", מספר יניב אימני, אז לוחם במחלקת החוד. "המפקדים אמרו שמי שמפחד או חושב שהוא לא יצליח לתפקד - שלא יבוא. היו גם שניים ששברו לעצמם את היד בכוונה כדי לא להיכנס. ובכל זאת, אף אחד כמעט לא הרגיש בנוח להתחמק, זה הפך להיות משהו שעושים עם החבר'ה. התחלנו לשחק 'ווינר מטענים', שבו צריך להמר, על פי סדר ההליכה שלנו בטור, מי יעלה ראשון על מטען".

ביומיים הראשונים של גדוד 51 בלבנון תפסו לוחמיו בתים בפאתיה הדרומיים של העיירה בינת ג'בל, וחיסלו שלושה אנשי חיזבאללה, בלי קושי מיוחד. ביום שלפני הקרב הונחה הגדוד לסגת מהעיירה, אולם בלילה שאחריו קיבל דווקא הוראה הפוכה - להתקדם אל עמוק יותר אל תוכה. פלוגה א' נעה עם המג"ד סא"ל יניב עשור ממזרח, ופלוגה ג' עם סגנו קליין ממערב. הפלוגה המסייעת התקדמה מאחוריהם.

עם ההגעה של פלוגה ג' למקום פקד קליין על הלוחמים להשתלט על שלושה בתים, אחד לכל מחלקה - החוד, הפטרול והחבלה. אלא שמחלקת החוד לא הצליחה לחדור אל היעד בשקט, ומשהו מסביב התחיל להתערער. "לא הצלחנו לפרוץ את הבית, הדלתות שלו רותכו אל הקיר", מספר אביתר דהן, לוחם במחלקת החוד. "לבנת חבלה הייתה רק לכוח השני, ולקח זמן עד שהיא הגיעה. עשינו המון רעש בשביל לפרוץ את הדלת, וממש התחלנו להילחץ. גם קליין ירה עם הנשק שלו בדלת - וכלום".

השעה הייתה קרובה לחמש בבוקר, והשמים השחורים החלו להתבהר לאטם, מסכנים את החיילים שנמצאים בשטח הפתוח. כשמחלקת החוד, בסיועו של קליין, עשתה מאמצים להיכנס אל הבית, קיבל ג'ינג'י הנגביסט הוראה לעמוד מאחורי החומה שמשקיפה אל החצר. "שמעתי רעשים מאחד השיחים, הסטתי את המבט וראיתי שעומד מולי בן–אדם", הוא אומר. "ראיתי אותו מעכל, ואותי מעכל שאין לו קסדה והוא לא חייל, ואז התחלתי לרסס. צעקתי שנתקלנו".

מאותו הרגע הטרסות והחצרות באזור הפכו לזירת קרב עקובה מדם, כשלוחמי החיזבאללה יורים על החיילים שנדחקו לשטח נחות מכמה כיוונים. "שמעתי את ג'ינג'י צועק שנתקלנו, ואז כולם השתתקו", אומר אימני. "אלו שנייה או שתיים כאלה, עד שנכנס לך האדרנלין לגוף. כולנו קפאנו, ואז קליין בא. אני לא יודע להסביר את זה, אבל היה לו פרצוף כזה של תינוק, של ילד שמחייך - ואחרי רגע הוא פתאום צרח עלינו 'תוציאו רימונים!' הוא העיר את המחלקה הזו, התחיל להניע אותנו".

קליין פקד לצאת לאיגוף ימני, אל עבר מטע זיתים - שהפך במהרה לשדה קטל. "עלינו למעלה כדי לבוא ולקחת את המחבלים מסביב", אומר ג'ינג'י. "רצנו לכיוון שלהם, אבל בעצם נכנסנו לשטח סגור כשאנחנו נמוכים מהם, יורים כמו מפגרים לתוך חומה כשהם זורקים עלינו רימונים ויורים אר–פי–ג'י".

ממכת האש הזו נפגע מפקד חוליית החוד, סגן עמיחי מרחביה ז"ל - והסמג"ד יצא לחלץ אותו, כשהוא לוקח איתו את יוחאי ריעאני, הקשר שלו. "אני תפסתי את הראש של מרחביה וקליין תפס את הרגליים, ואני זוכר שהוא היה נורא קל, בניגוד למה שחשבתי", אומר היום ריעאני. "בהתחלה קליין עוד צעק עליי שאני לא תומך לו את הראש כמו שצריך. אני זוכר שהרמנו אותו על אלונקה...".

ריעאני נעצר לרגע בשטף הסיפור כשבחלון נשמע רעש של פיצוץ רחוק. "וואו, זה היה מבהיל. בדרך כלל אני כבר לא נבהל", הוא אומר, שולח מבט קצת מודאג אל החלון, ואז ממהר לחזור ללבנון.

"בכל מקרה, אני החזקתי את האלונקה והסתכלתי לצד השני. אני זוכר שהתפוצץ רימון בסביבה, הכול התמלא עשן והרגשתי שאנחנו הולכים להיפגע. ואז, כמה שניות אחר כך, הגיע פיצוץ מהכיוון של קליין. קיבלתי מכה של רסיסים לרגל ונזרקתי הצדה, לא ראיתי כלום. איך שהתפוצץ הרימון קליין דפק צרחה מטורפת של פציעה. הבנתי שהוא נפגע באורח קשה, ואחרי דקה הוא התעשת ושמעתי אותו אומר 'שמע ישראל' בקול רציני כזה, עם כוונה. הוא כנראה הבין שאם יש זמן להגיד את זה אז זה עכשיו. אחרי שהוא צרח לא שמעתי אותו יותר, ובמקביל הבנתי שנפצעתי. כאב לי כל כך שחשבתי שאין לי בכלל רגל. רק אחרי שטיילתי עם האצבעות מהברך לשוק ועד לנעל נרגעתי קצת. הבנתי שאני לא הולך למות".

הגעתי לקבל אוסקר
שמונה שעות המתינו החיילים הפצועים בשטח עד שהחילוץ הגיע. בזמן הזה העיתונאים המתינו להם בבתי–החולים, במיקרופונים שלופים, מבקשים להבהיר להם שהם חלק ממיתוס בהתהוות. "אני זוכר שנפתח הבלק הוק והוציאו את האלונקה שלי, ואני רואה שיש שם עשרים מצלמות וכתבים מסביב למנחת", מספר ריעאני. "היינו צריכים להזיז אותם לצדדים כדי שייתנו לאלונקה להיכנס לאמבולנס. הרגשתי כאילו אני מגיע לקבל את האוסקר או משהו".

אלא שלמרות הפלאשים, ריעאני ויתר הלוחמים רצו באותו רגע בעיקר שקט. רבים מהם קיבלו את הבשורה על מותם של קליין ושאר ההרוגים רק כשהתעוררו בבית–החולים, ובעוד מהדורות החדשות מדווחות בהרחבה על זוועות הקרב, הם הציבו לעצמם למטרה לחזור לאנונימיות. לרבים מהם יש סיפורי גבורה משל עצמם - אימני, למשל, הגן על ג'ינג'י מרימון בשעה שחבש אותו - אבל הוא לא הגיע כדי לבקש צל"ש, וגם על הסיפור שלו הוא לא אוהב להרחיב. "אם מישהו שואל אותי איפה הייתי במלחמה, אני אומר לו 'מכיר את רועי קליין?' אז גם אני הייתי שם, יופי? תודה", הוא אומר. "אני לא אוהב לספר את הסיפורים האלה ולנסות להפוך את עצמי לגיבור שיסתכלו עליו בתור הפצוע מלבנון. אני לא מרגיש צורך לספר את מה שקרה בבינת ג'בל. יש לי את ג'ינג'י שקורא לי 'האח הגדול שלי' וזה מספיק".

לריעאני היה קצת יותר מורכב להמשיך הלאה. לדעתו, קליין בחר אותו לתפקיד הקשר בגלל שגם הוא, ממש כמוהו, הגיע מבית דתי - וזיכרון המפקד שלו בשדה הקרב המשיך ללוות אותו הלאה, חוזר אליו שוב ושוב. "לי חשוב שיידעו שהוא נלחם בגבורה גם בלי קשר לסיפור שבו הוא קפץ על הרימון", הוא אומר. "המסלול שהוא עשה בחיים, האמונה שלו, האידאלים שלו - אלה הדברים שהופכים אותו למי שהוא. הוא היה גיבור גם אם הוא היה יוצא משם בחיים".

אולי בגלל הקשר ההדוק ביניהם, ואולי בגלל שהיה שם הכי קרוב שאפשר באותם רגעים שהפכו למיתוס, ריעאני גם מרשה לעצמו לשאול שאלות על מפקדו האהוב - ולהזכיר שהקרב לא מתרכז רק לסיפור ההירואי שלו. "בבינת ג'בל יש הרבה סיפורי גבורה שכולם הצטמצמו למעשה בודד של בן–אדם אחד, אבל לקחת סיפור מסוים ולהלביש עליו את האידאל שאם יש רימון אז התפקיד שלנו הוא לקפוץ עליו - עם זה לא קל לי", הוא אומר. "קליין הוא זה שידע לאן אנחנו הולכים, הוא זה שהוסמך לנהל את האירועים האלה, ולפעמים אני חושב שאולי זה לא היה המקום שלו בקרב להקריב את עצמו. כשנופל לידך רימון הדבר היחיד שאתה צריך לעשות הוא להתרחק ממנו כמה שיותר. זה לא היה חדר כזה שכולם היו בתוכו ופתאום מתגלגל פנימה רימון. גם ככה כולם שם מסביב היו פצועים והרוגים, אז מה הטעם? עדיף היה לצעוק 'רימון'. אני הייתי מספיק לשכב על הרצפה, ונותן לאלוהים להחליט".

דהן אומר שהסיפור על רגעיו האחרונים של הסמג"ד עלה לו מאז לא מעט פעמים במחשבות, אבל הוא גם מודה שאין טעם לרדת לפרטים הקטנים. במהלך הקרב הוא עצמו בעט ברימון שהתגלגל אל תוך קבוצת חיילים והדף אותו מהם, אבל כנראה שבבינת ג'בל היו מספיק רימונים ומספיק גבורה, ואין מקום להאדיר את כולם. צריך לברור את המור"קים ולהתעכב רק על החזקים ביותר - גם אם זה אומר להשאיר כמה בצל.

"הציבור אוהב לשמוע סיפורי גבורה, בייחוד כשיש מלחמה שלא מצליחה כל כך בהתחלה", הוא אומר. "אם אני בתור אזרח שומע על עשרות חיילים שנהרגים יום אחרי יום ועל קטיושות שנופלות בצפון - אז טוב לי עכשיו לשבת בסלון ולשמוע שסמג"ד גולני קפץ על רימון והציל 12 חיילים. צריך לייצר גיבורים ברגע שמלחמה לא הולכת, כשהמצב קשה. זה טוב למדינה, זה טוב לצבא, זה טוב לציבור. למי זה לא טוב? זה אולי לא טוב רק לחיילים שהיו שם איתו".

למה אני לא?
כך, בחמש השנים שעברו מאז, למדו הלוחמים ששרדו את בינת ג'בל לחיות בצל סיפור הגבורה ההוא, וזה לא היה קל. לא רק שהמיתוס מלווה אותך לכל מקום, אלא שגם למרות העובדה שכולם מברכים אותך על זה ששרדת, אתה בעצמך עדיין מתקשה למצוא את הטעם. "אחרי הפציעה ישבתי שנתיים בבית ולא עשיתי כלום", אומר ריעאני. "אף אחד לא אמר לי כלום, כי אני פצוע מלבנון, והקרב הזה בעצם סיפק לי תירוץ לקחת חופש מהחיים. גם ההורים שלי לא הציקו לי, כי הבן–אדם חזר מלבנון וראה את החברים שלו מתים. עם הזמן פיתחתי הסתכלות נורא קודרת על העולם. ראיתי נרקומנים מסתובבים בשכונת התקווה, ושאלתי את עצמי למה הם יכולים להמשיך לרצות לחיות ואני בכלל לא. רק בהמשך הבנתי שחייבים לעשות וללמוד כל הזמן כדי לא להגשים את הנבואה ולצאת מזה דפוק".

אז הוא נרשם לטכניון והתחיל ללמוד פיזיקה וחשמל. במסדרונות המוסד החיפאי הוא פגש את דהן, שדווקא ציפה בתחילת שירותו להישאר קצין בקבע, ואחרי בינת ג'בל היה צריך לחשב מסלול מחדש. "המלחמה הזאת הפכה לי את החיים. הבנתי שלצבא אני כבר לא אחזור ושאלתי את עצמי - מה עכשיו?", הוא אומר. "אחרי שבעה חודשים מהפציעה התחלתי ללמוד לכתוב ביד שמאל, לקחתי את העיתון היומי והעתקתי את כל הכתבות. במשך שנתיים עברתי ניתוחים כדי להחזיר את התפקוד ביד ימין, ואז גם החלטתי ללמוד אדריכלות".

כהן לומד כלכלה במכללת יהודה ושומרון. הוא יושב על מיטה וחצי שממלאת את רוב חלל החדר שלו במגורי הסטודנטים, מעשן גראס רפואי באישור, ומעביר יד בשיער העדיין–ג'ינג'י. רק כשהוא מספר שיד ימין שלו עדיין לא מתפקדת, נזכרים שהוא סוחב צלקות משם. "אני חושב שגם להיות פה עכשיו במגורים זה סוג של שיקום", הוא אומר. "עד עכשיו היו לי רק חברים נכים וחברים פוסט טראומטיים, והיום אני צריך להתערבב גם עם אנשים שהם לא כאלה. מצד המרצים אני דורש תשומת לב מיוחדת. בשיעור ראשון עם מרצה אני ניגש אליו ואומר שיש לי פוסט טראומה, שאני לוקח כדורים ולפעמים לא ישן וגם לא קם, אז שייתן לי את הספייס שלי".

הוא מקווה לסיים את התואר בכלכלה, למצוא עבודה ואולי לעבור לחו"ל. "תהיה לי חליפה, פראדה, אבל פחות אכפת לי מהכסף, אני יותר רוצה לעשות משהו שאני אוהב", הוא אומר. "האמת היא שאני יכול לא לעבוד ומשרד הביטחון יממן לי את החיים, אבל אני רוצה לקום בבוקר, כל בוקר, ללכת לעבודה ולחזור הביתה".

אימני גר בדירה שכורה קטנה בבאר שבע יחד עם החברה שלו - אותה אחת שחיכתה לו כשנכנס ללבנון. שניהם לומדים לימודי מזרח תיכון באוניברסיטה, אבל הוא לא מספר לאף אחד מהמרצים שלהם שבעקבות הפציעה הוא לא מסוגל לישון בלילה. "נכון, קשה לי לישון וקשה לי להתרכז, קשה לי להגיע לשיעורים כי אני לומד רק בלילה, אבל למה שאני אספר את זה למישהו?" הוא אומר. "הולך לי בסדר בלימודים, אולי בשנה הבאה ילך טוב יותר. ואם לא, אני תמיד אוכל לעבוד בנמל אשדוד. לקום בשבע בערב, ללכת לעבודה בשש בבוקר, לעשות סיבוב וללכת לישון. זה מה שאני צריך בחיים שלי, את הלילה לחיות ואת היום לישון בו. ככה נוח לי לחיות, וככה אני אחיה. ויהיה לי בית, ויהיה לי כלב וגם שיח עגבניות בחצר"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 17-04-2013, 20:16
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,489
בתגובה להודעה מספר 30 שנכתבה על ידי The_last_Apachi שמתחילה ב "הייתה שם? אתה יודע איפה הוא..."

לא סותר את כך שהתנהלות הגדוד בלחימה לא היתה נכונה (כמו הרבה גדודים אחרים).
פלוגה ג' נעה בצורה אחודה, ללא חיפוי בתצפית או באש אל תוך שטח השמדה שניתוח שטח פשוט היה מזהה. אף אחת מהפלוגות האחרות לא סייעה לה (וזה תפקידו של הגדוד לוודא שהדבר מתבצע).
מי שהציל את הכוח במטע מהשמדה היה קור הרוח של קלע (אני כבר לר זוכר אם אחד או שניים) שנכנס למבנה, תפס עמדה והחל לירות אש יעילה (ולהרוג מחבלים). אתה לא בונה הצלחה של לחימה פלוגתית על פוקסים, והסיפור הזה עצר באופן אפקטיבי את לחימת הגדוד.
היה הרבה מה לעשות ברמת המפג"ד בשביל להביא לתוצאה טובה בהרבה. קרב גדול לחיילים, אבל סימן שאלה גדול יותר ברמת המ"פ והמג"ד.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 18-04-2013, 01:06
  The_last_Apachi The_last_Apachi אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.09.08
הודעות: 2,104
בתגובה להודעה מספר 31 שנכתבה על ידי ביטיס שמתחילה ב "לא סותר את כך שהתנהלות הגדוד..."

יכול להיות שהשיפוט שלי נגוע כי הייתי שם, אמנם עם פלוגה אחרת, בבית שאויש על מנת לשמש כנאפ"ל באירוע זה, ומאוד חסר לי המבט "מלמעלה" על כל מה שהתרחש שם.
כמו כן, גם הזכרון מתעתע קצת והרבה פרטים נופלים או מתווספים, אני זוכר שבערך באותו הזמן שהתחילו לדווח בקשר שהכח נתקל, הפלוגה, שאיתה הייתי (לא סגור האם מותר לציין איזו בדיוק) נתקלה באיזור אחר וכאמור, כאשר תמונת המצב התחילה להתבהר לגבי מה שקרה עם ג', אורגן כח "אלונקאי", שכלל גם את התאג"ד, שהתקדם ותפס, כמו שכבר כתבתי, את הבית ששימש כנאפ"ל. מתוך הבית הזה, יצאו חוליות שהביאו את הפצועים היותר קשים של ג'. אני לא סגור באיזה שלב זה היה. לדעתי, וקיים סיכוי שהזכרון מטעני, זה היה שלוש-ארבע שעות אחרי תחילת ההתקלות.
אני, למשל, עד היום לא מבין מה הייתה ההתעקשות לפרוץ לבית הספציפי במשך זמן כה ממושך בלי להשתמש בלבנה, כשכל זה קורה סמוך מאוד לשעת הזריחה או למעשה, תוך כדי הזריחה וכל נסיונות הפריצה עשו רעש אם לא חזק יותר, אז לפחות הותירו את הכח חשוף הרבה יותר זמן. אני לא יודע בדיוק לגבי הקלע שעלה או לא עלה, אבל מרגע שהבית נפרץ או למעשה עוד תוך כדי נסיונות הפריצה הכח שליד הבית כבר חיפה באש ואפילו יש צל"שניק שחיפה מחוץ לבית ובעצם, מרגע שהבית נפרץ כל הכח נלחם ולא רק קלע.
לגבי הכיסוי בתצפית, למירב ידיעתי היה, אולם כנראה לא בכזו רמה שיכול היה לרמוז בזמן אמת לא להסתער לתוך חומה. אתה מבין שאם נתחיל להדיין ב"אם"ים ובהנחות אז נוכל לגרום להרבה דברים "לקרות כמו שצריך". כי אם תגיד, שהסתערות לתוך החומה הייתה טעות טקטית, אוכל לענות בשאלה - ומה אם לא הייתה חומה?

שוב, צעד קטן לאחור, מפאת כך שלא הייתי בפועל באותו מטע וגם לא באותו בית של ג', אלא, מרחק מסויים משם עם הכח הרפואי ומפאת כך שהזכרון הוא חרא דינמי (אנא, סלחו לי על הביטוי), ישנו סיכוי גדול מאוד שלא דייקתי בהרבה דברים.
_____________________________________
"רק מטוסים יפים טסים טוב" -א. נ. טופולב

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 18-04-2013, 01:51
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,489
בתגובה להודעה מספר 32 שנכתבה על ידי The_last_Apachi שמתחילה ב "יכול להיות שהשיפוט שלי נגוע..."

זה לא מתחיל מחומה כן או לא. המחבלים הופתעו מנוכחות הכוח, אבל הם לקחו את היוזמה. אם היתה תצפית היא היתה מזהה תנועות של מחבלים אל תוך שדה הקרב, מקורות אש וכדומה. היא היתה יכולה להכווין כוחות להגיע מכיוון עדיף, להכווין אש ארטילרית לבודד את איזור הפעולה ולמנוע הגעת תגבורות, ואש שטוחת מסלול אל מקורות ירי של המחבלים. אם היה חיפוי קרוב הוא היה יכול לרתק, אם לא להשמיד, את המחבלים מהשניה הראשונה. אם המ"פ היה שומר כוח עתודה, ניתן היה לשלב ריתוק ותמרון תחת הכוונתה של תצפית. אם פלוגה הולכת באופן אחוד, אין לה חיפוי, אין לה תצפית. אם אין כוח חיצוני שעושה את זה, צריך להבין תחת אש מה בדיוק קורה - וזה בדיוק מה שקרה.

אתה זוכר תרגיל חוליה? אחד מדלג, שניים מדלג? זה נכון לחוליה, זה נכון למחלקה וזה נכון לחטיבה. אחד מחפה על השני, אחד מכווין את השני. זה עד כדי כך פשוט וזה לחלוטין לא בוצע בשטח. ההתאוששות של הפלוגה היתה מצויינת - מופת לרוח לחימה של החיילים והמפקדים. אבל מפקדים קיימים בשביל להשתמש בראש ולא רק בביצים.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 18-04-2013, 02:59
  The_last_Apachi The_last_Apachi אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.09.08
הודעות: 2,104
בתגובה להודעה מספר 33 שנכתבה על ידי ביטיס שמתחילה ב "זה לא מתחיל מחומה כן או לא...."

זה מאוד הגיוני מה שאתה אומר, גם לגבי העתודה וגם לגבי הרתק, אבל איפה אתה מציע למקם את הרתק, באמצע הרחוב או בתוך בית אחר שגם אליו צריך להכנס? אאל"ט רובאית תפסה בית צמוד, אני ממש לא יודע אם חיפו באש משם או לא (כלומר, אם בכלל הייתה להם היכולת הפיזית).
לגבי להכווין אש ארטילריה, ראית את התצ"א של המטע והבניינים הסמוכים שבהם התמקם הכח שלנו והכח של החיזבאללה? אני זוכר את אחד הבתים בהם התמקמנו, באירוע אחר, קופץ עם כל פגז שהקש"א תיקן אלינו בזחילה וזה עוד היה בטווח היפה של 500-600 מטר.
אגב, היו מסק"רים שחיפו באש, רק מה, הם הגיעו כעבור 3-4 שעות (?).
ולאיזה אש שטוחת מסלול אתה מתכוון, טנקים? שוב יכול מאוד להיות שאני טועה, אך לאחר שטנק עלה מטען על מדרון שצפה אל בינת ג'ביל, לא היה משם כיסוי של שריון.
ובכלל, ברור שבדיאבד ניתן היה לעשות הרבה דברים אחרת, ותרגילי חוליה/כיתה/מחלקה/פלוגה/גדוד בשטח פתוח (כי זה מה שאומנו לעשות, למעט כיף עם פיינטבול בזאורה) מול "שני סורים עם שפם ג'ינג'י מחופרים היטב" הסתיימו תמיד עם הרדוף ושני פרחים מטודיים וכולם היו מרוצים (או שלא) מהפרישה בסוף התרגיל.
ושוב צעד קטן לאחור, לא הייתי מפקד, דעתי מאוד נגועה בחוסר אובייקטיביות והעדר נקודת מבט מלמעלה ועקב כך, אני לא יכול להאשים אף אחד מהמפקדים בטעות זו או אחרת.
אני כן חושב שזה בעייתי להורות לגדוד שנגמר לו האוכל והוא מתכונן לנסיגה ע"פ התכנון המקורי לתת פקודה מעכשיו לעכשיו להתקדם לכיוון כללי "שם", לתוך הקסבה, למשימה לא הכי מוגדרת, מצד שני ברור שזאת מלחמה ומבצעים פקודות ובכלל יכול להיות שמה שכתבתי זה עתה קצת פופילסטי.
_____________________________________
"רק מטוסים יפים טסים טוב" -א. נ. טופולב

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 18-04-2013, 23:26
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 20,489
בתגובה להודעה מספר 34 שנכתבה על ידי The_last_Apachi שמתחילה ב "זה מאוד הגיוני מה שאתה אומר,..."

כאשר אתה מקבל פקודה "לנוע קדימה", כמה שזו לא תהיה פקודה ברורה (וזכור לי שכן ניתן ידע), אתה מתייחס לזה כמו קרב התקדמות. בקרב התקדמות האויב לא ידוע, אבל השטח ברור, ואתה נע כמו בתרגיל חוליה - מניע כוח קדימה לעמדה שלטת שיחפה לכוח אחר שנע מעבר לאליו ומחפה לכוח אחר וכך הלאה. פלוגה ג' יכלה להשאיר מחלקה במבנה שאותו עזבו, ולדלג אותה קדימה אחרי שיוצאים מטווח האש היעילה שלה, תו"כ שמחלקה אחרת נמצאת בחיפוי - בית, טרסה, שלוחה זה ממש לא משנה. מה שחשוב הוא שיש לך 20-30 זוגות עיניים שסורקות את האופק, ויכולות להגיב מאוד במהירות לכל ירי. בדומה לכך, האם צריך שכל המחלקה תגיע לדלת של בית אותו רוצים לפרוץ? או שמספיק לשלוח חוליה בפיקוד מ"כ, בזמן שהמחלקה נמצאת בעמדות הגנה במרחק 50-100 מטר. זוכר מהטירונות תרגולת בדיקת עצם? זה בדיוק זה. במצב כזה, שיש לך מחלקה במרחק 300 מטר, וכשרוב המחלקה בכלל לא נמצאת ליד הבית וכולם סטטיים ובעמדות ירי היכולת שלך להתמודד עם התקלות טובה בהרבה, ויש הרבה פחות חבר'ה שלך סטטיים בשטח השמדה נחות ללא מחסה.


זו מקצועיות חי"ר בסיסית של כל מפקד מרמת מ"כ ומעלה. וזה נכון - ככלל, המפקדים בצה"ל איבדו את זה בין 2001-2006, כאשר אף פעם זה לא היה משהו. אבל רק בצה"ל, מ"פ שמעביר השתלמות חטיבתית בלש"ב מתגאה על הפיתוח המדהים של תנועת תולעת - שזה בסה"כ תנועה בדילוגים בטור...

הערה לגבי ארטילריה - ארטילריה לא היתה מועילה בקרב בתוך המטעים. אבל היא היתה משתקת את הירי מנגד, ומונעת תנועה של תגבורות חיזבאללה אל תוך גזרת הלחימה. בידוד מרחב הלחימה מאויב הוא אחד מהנקודות הכי חשובות בקרב, ובבירור תפקידו של המג"ד. אם המ"פ מנהל את הלחימה בתוך שדה הקרב, המג"ד כבר צריך לוודא שהכוח מקבל את כל הסיוע שניתן לתת לו, ומתפקידו לבודד את שדה הלחימה של המ"פ - ז"א להתעסק עם מה שקורה מעבר ללחימה של כאן ועכשיו.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 18-04-2013, 08:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,244
בתגובה להודעה מספר 40 שנכתבה על ידי ביטיס שמתחילה ב "אז היית צריך להעיף המון..."

נתחיל מהסוף, לא הייתי שם ואני בכלל לא מגולני (צנחנים, והשתחררתי שנה לםני המלחמה). האם גדוד 51, בפיקוד סא"ל עשור היה יכול להתנהל טוב יותר במלחמה בכלל ובקרב בינת' ג'בל בפרט? כן! האם כלל הגדוד על קצינים מאז 2001 הצליח לקיים שגרת אימונים, הכשרות (ובכלל זה אלו שהוכשרו מחוץ לגדוד בקורסים שונים ובהם קצינים), הבנה מנטלית של התנהלות במלחמה (בשונה מהשטחים) ועוד? בפירוש לא! רק לשם דוגמה יש ראיון ברשת עם סא"ל יניב עשור כמפקד הגדוד בהתנתקות (משימה שבינה לבין תפקודו הרגיל של הגדוד אין קשר). תמיד ניתן להתנהל, בדיעבד, טוב יותר. השורה התחתונה היא שהגדוד הופתע. וכך אומר זאת בסרטו "אחריי!" העיתונאי עפר שלח, מי שהתגייס בנוב' 1977 ושירת כלוחם ומפקד בגדוד 202 של הצנחנים, "לתפיסה של פעם היה יסוד קדוש אחד, הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא. התפיסה של היום אומרת שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות." אולם בדברי ההמשך של שלח לכך בסרט יש בכדי להדאיג- "וזו השאלה האמיתית, לא אם צה"ל יותר טוב מפעם, אלא אם מי שמפעיל אותו מבין במה הוא טוב. אם הוא קולט שבלחימה מתוכננת שבה יפעילו החבר'ה האלה את המערכות המשוכללות שיש להם הם ישיגו דברים לא פחות טובים מלוחמי גבעת התחמושת. אבל מי שיכניס אותם למערכה מבולבלת בתנאים שמבטלים את היתרונות ודורשים בעיקר קשיחות בסיסית לאורך זמן עלול לקבל את מלחמת לבנון השנייה, ומי שמחנך מפקדים שמטרתם העליונה היא שחיילים יסיימו את המסלול וצריך לתת להם ולמשפחותיהם שירות מיטבי, עלול לקבל פיקוד שחושש להכניס חיילים לקרב ולחימה שעיקרה מבצעי חילוץ. "

וזאת משום שקשיחות בסיסית היא תנאי קריטי למוכנות למלחמה. קשיחות שמתבססת על איתנות וחישול בכדי להתמודד עם כל אותם קשיים של מלחמה, עם בלאגן לא נורמלי ועם עקת הקרב (כפי שהדבר מכונה בבה"ד 1). מנגד זה לא שהיא איננה קיימת בצבא של היום. בספרם של עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון", נכתב כי- "העקשנות הזו נתקלב באומץ הלב ובהקרבה של הרובאים מגולני. בקרב שלא היה להם בו שום יתרון- הם לא הפתיעו, לא הכירו את השטח, היו מוקפים כמעט מכל עבר- הצליחו חייליו של עשור, למרות כמות הנפגעים הגדולה לאחר ההיתקלות, להרוג לפחות שלושים וחמישה לוחמי חיזבאללה. המספר האמיתי גדול כנראה עוד יותר." (עמוד 188) וכי - "העובדה שעדיין תוצאותיו המספריות של הקרב נטו בבירור לטובת גולני מעידה על איכות הלחימה של אנשי גדוד 51." (עמוד 189)

רוצה לומר, היה אפשר (ותמיד אפשר) לפעול יותר נכון. אבל עשור וגדודו פעלו שלא כמו מדגם מייצג. במאמרו כותב רון בן ישי: "זו לא הייתה דרכו של צה"ל באף אחת מהמלחמות הקודמות, למן מלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון הראשונה. אפילו בקרבות נואשים, למשל - בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, הסתערו הטנקים על המצרים החפורים בחולות פעם אחר פעם, למרות שנפגעו בזה אחר זה. רק הודות להסתערויות הללו חולצו לבסוף הפצועים וההרוגים, ונפתחה הדרך לצליחת התעלה. בכל בית-ספר למפקדים בעולם לומדים שביצוע המשימה קודם לחילוץ הפצועים והטיפול בהם. לעיקרון זה יש רציונל פשוט ובלתי ניתן לערעור: דבקות במשימה חיונית להשגת הכרעה בקרב (וניצחון במלחמה), ובלי הכרעה מהירה בזירה שבה מתנהל הקרב - גם פינוי הפצועים והטיפול בהם תובע קורבנות, ואינו מתבצע ביעילות ובמהירות. זניחת עיקרון זה במלחמת לבנון השנייה גרם לכך שבמקום להיות מלחמת מיגור הרקטות והמרגמות של חיזבאללה, היא הייתה בעיקר 'מלחמת פינוי פצועים'. מי שלא מאמין, שיקרא את הספרים שיצאו על מלחמת לבנון ואת אינספור הכתבות שהתפרסמו בתקשורת במלאות שנה למלחמה. לא תמצא בכל הים הזה אפילו סיפור אחד על כוח שנלחם עד שהשלים את משימתו, או על כוח חיזבאללה שהובס. אפילו בביטאון "במחנה" כל הסיפורים הם על טיפול בפצועים וחילוצם, או השתפכויות רגשניות של לוחמים אודות הטראומה שעברו כשראו את חבריהם או את עצמם נפגעים. עדיין לא הבינו אצלנו שמלחמה לא מנצחים ביבבה ולא בשיחות נפש עם פסיכולוגים ועיתונאים." (רון בן ישי, ביבבות לא תעשה לך מלחמה, באתר ynet‏, 13 ביולי 2007).

העיתונאי עמוס הראל כתב השבוע ב"הארץ" כי: "רון בן-ישי, הפרשן הצבאי של Ynet, שם לב סמוך למועד טקס הצל"שים מלבנון לתופעה מעניינת. רוב מצטייני המלחמה, כתב בן-ישי, זכו בעיטורים על גילויי גבורה שהיו קשורים בחילוץ פצועים תחת אש האויב. הפרשן הוותיק ראה בכך עדות מכריעה בדבר האופן שבו התנהלה המלחמה ב-2006: קרבות התקדמות מבולבלים, שנפסקו בכל פעם שחיזבאללה הפגין התנגדות ראויה לשמה ונהפכו באחת למאמץ להצלת הנפגעים. ההנחה הרווחת שלפיה החיילים למטה, עד רמת המג"ד, לחמו כאריות והביסו את חיזבאללה בזמן שהדרגים למעלה כשלו והכשילו, כתב בן-ישי, היא 'מיתוס יפה שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת'. ביבבות לא תעשה לך מלחמה, טען. הביקורת של בן-ישי השתלבה בטענות שהעלתה ועדה מטכ"לית, בראשות האלופים יורם יאיר (יה-יה) ואלעזר שטרן, שבחנה את 'ערכי צה"ל במלחמה'. יאיר טען מאוחר יותר כי הסיבה העיקרית לכישלונות צה"ל בלחימה היתה 'ההתנהלות הערכית של המפקדים, מהרמטכ"ל ועד רמת המג"דים' וכי הצבא שכח את הערך הראשון בחשיבותו - דבקות במשימה וחתירה לניצחון. הדברים של הפרשן והאלוף נאמרו בתקופה שבה עדיין נתפשה המלחמה, בצדק, ככישלון צבאי. מאז, חלפו כמעט שבע שנים של שקט בגבול לבנון. השנים הללו נבעו בעיקר מפער היכולות הבסיסי בין צה"ל לחיזבאללה, שהופגן גם במלחמה. המכה שספג הארגון הלבנוני עדיין מרתיעה אותו לפי שעה מניסיון הסלמה נוסף כנגד ישראל. אבל השקט שירת גם את אלה שביקשו להנהיג מעין רוויזיוניזם היסטורי בתיאור המלחמה ולהציגה כניצחון מדיני וצבאי, שתוצאתו משפרת בדיעבד גם את חוות הדעת על טיב ניהול המערכה. למרבה המזל, חלפו כמה שנים בטרם התיר צה"ל לעצמו להישבות בקסם השקר הזה. גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שמונה לאחר המלחמה, השקיע מאמץ גדול בהחזרת חשיבותם של הערכים הישנים וברענון הידע הצבאי המקצועי שנשכח בשנות האינתיפאדה השנייה. ("הארץ", 15.04.2013).

בן ישי והראל צודקים בראייתם את התמונה הגדולה. דוגמה מייצגת לבלבול ניתן למצוא בתיאור הלחימה של חטיבת הנח"ל וגדוד 931 בחול'ה במיוחד, בקרבות כרמלי בעייתא א-שעב והקרבות בדב'ל ורשף. מעט יחידות נראו אחרת:"חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל. זה הרבה יותר ממה שעשו במבצעים מסובכים במקומות אחרים." (עפר שלח, "מאורעות תרח"ט"‏, מגזין בלייזר, מרץ 2007, עמוד 95). אגב ראויה לציון גם פעולתם של אנשי חטיבת המילואים של הצנחנים חוד החנית, בפיקוד אל"מ איתי וירוב, בשלושת ימי המלחמה האחרונים. מכאן שגדוד 51 בפיקוד עשור הוכיח, דבקות במשימה, חתירה למגע ושאר ערכים טובים וראויים. האם היה יכול להפגין יכולת טובה יותר? בפירוש כן! אבל הוא פעל היטב מהמג"ד ומטה. תמיד אפשר להות טובים יותר. אבל בהתחשב בנתוני הפתיחה והמוכנות למלחמה, עשור וחייליו היו מדגם לא מייצג לצה"ל. אגב, רק על שיקום הגדוד והובלתו בהמשך הלחימה בלבנון הייתי ממליץ על עשור לצל"ש.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 18-04-2013, 19:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,244
בתגובה להודעה מספר 44 שנכתבה על ידי מרקויס שמתחילה ב "שאלה למי שהיה בלבנון 2006.."

א. זו לא ביזה אם מדובר בהסתפקות באוכל ומים נטו.
ב. חיילי חטיבת אלכסנדרוני וגם יחידות אחרות לקחו מזון ומים באחד הכפרים. החבר'ה של אלכסנדרוני השאירו אחריהם שטרות כסף אמריקני כתשלום. בהמשך פורסם שתא"ל גל הירש, שאוגדתו כשלה לספק לחטיבה מים ואוכל, האשים אותם בביזה. זה לא היה נכון והוא לא עשה כן. אבל הפירסום אירע. על כל פנים יחידות אחרות גם טיהרו מים עם כדורים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 27-03-2015, 15:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,244
"מאורעות תרח"ט" הכתבה המלאה
בתגובה להודעה מספר 41 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "נתחיל מהסוף, לא הייתי שם ואני..."

הכתבה המלאה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 92)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 93)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 94)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 95)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 96)
(הכתבה "מאורעות תרח"ט"‏ מאת עפר שלח, מגזין "בלייזר", מרץ 2007, עמודים 92-96)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 27-03-2015 בשעה 15:23.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 19-04-2013, 12:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,244
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ווטלמן שמתחילה ב "מלחמת לבנון השנייה. קרב בינת ג'בייל של גדוד 51"

החיילים ידעו מראש: ההיתקלות ודאית\ מאת רוני זינגר-חרותי ועמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1131762

הקרב בבינת ג'בייל
ב-12 ביולי כשנחטפו שני החיילים ושמונה נהרגו בגבול לבנון היו חיילי גדוד 51 של גולני בעזה חלק ממבצע "גשמי קיץ", שהוכרז לאחר שנחטף החייל גלעד שליט. הם הופתעו כעשרה ימים לאחר מכן כשהוקפצו לצפון. ביום ראשון, 23 ביולי, התקבלה הפקודה - כוחות גולני ייכנסו לתוך בנת-ג'בייל בלילה. חיילי הגדוד לא הכירו את נאום "קורי העכביש" שנשא מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה מהעיירה, הם גם לא שמעו על התואר שקיבלה - "בירת הטרור של החיזבאללה". את הקרב שיחזרו השבוע שלושה מלוחמי גדוד 51 של גולני: סרן אלון חכימה, מ"פ רובאית ג' וסג"מ מעוז שבתאי, מ"מ בפלוגה - שניהם מאושפזים בבית החולים רמב"ם ומתאוששים מפציעות קשות. "זה היה קרב של גבורה, לא פחות", אומר סרן איתמר כץ שלקח את הפיקוד בקרב לאחר שנפצעו שאר המפקדים ונחלץ עם שפשוף קליע בזרועו בלבד. היציאה לוותה בידיעה שתהיה היתקלות - החיילים קיבלו מידע שבמקום נמצאים אנשי חיזבאללה רבים, אם כי לא קיבלו כל מידע על מספרם או על האזורים המדוייקים בהם שהו. על פי הפקודה היו אמורים החיילים להיכנס ל-48 שעות עם אפשרות להארכה. סביב השעה תשע בערב יצאו מאזור אביבים לכיוון בנת-ג'בייל. כאשר התקרבו לפאתי העיירה, התפצלו הכוחות, פלוגת רובאית ג' בפיקודו של חכימה המשיכה ישר, אל תוך העיירה. הכניסה של הכוחות לוותה בארטילריה כבדה מצד חיל האויר, וסמוך לדמדומי בוקר ראשונים התמקמו חייליו של חכימה בשני בתים שתפסו בפאתיה הדרומיים של העיירה.
יושבים וממתינים
"הקפדנו לתפוס בתים שהוסתרו היטב על ידי בתים אחרים", מספר חכימה. היום הבא היה שקט. "בצהרי היום השני בבינת ג'בייל, יום שלישי, זיהה עומר, אחד הקלעים, איש חיזבאללה הולך לכיווננו. ממרחק של כשמונים מטר הוא הצליח לפגוע בו ולהרוג אותו", סיפר סג"מ שבתאי. ביום רביעי לפנות בוקר "קיבלתי שלושה בתים להשתלטות, כ-300 מטר מאיפה שהיינו, לכיוון עומק העיירה, מהם היה ניתן לתפוס שליטה טובה יותר לכיוון מרכז העיר", מספר חכימה. "את הבית הצפוני - הקרוב ביותר למרכז ועל כן המסוכן ביותר מבחינתנו, לקחתי על עצמי ביחד עם מחלקת הפטרול ואליי הצטרף כץ. בבית האמצעי שמתי את מחלקת החבלה ובבית הדרומי שמתי את המ"מ עמיחי מרחביה ביחד עם מחלקת החוד. אליו הצטרפו הסמ"פ אלכס שוורצמן והסמג"ד רועי קליין", תיאר חכימה. בעוד חכימה והכוח שלו הצליחו בקלות להיכנס אל הבית שנחשב מסוכן, נתקלו שתי המחלקות האחרות בקושי לפתוח את דלתות הברזל של הבתים. "שערי הברזל היו מאוד מסיוויים, לא ידענו שיש במקום שערים כאלה. שמענו את המחלקה של מרחביה יורה שני מטולים לעבר השערים בניסיון לפתוח אותם", שיחזר כץ. "הבנו שבשימוש במטולים אנחנו מושכים את החיזבאללה, שחייבים להיכנס מהר למבנים, ואז החלה ההתקלות", תיאר חכימה.
ההיתקלות
חייליו של מרחביה זיהו שלוש דמויות לבושות מדי צה"ל אך בלא קסדות. החיילים הבינו שמדובר באנשי חיזבאללה, והמקלען, אביתר כהן ירה לעברם. במקביל יצאו לעבר הדמויות. רגעים אחר כך נשמע מרחביה צועק בקשר "נתקלנו, יורים עלינו". מרחביה ואנשיו רצו לעבר חומה, מאחוריה חיכו להם אנשי חיזבאללה. תוך רגעים זרקו אלה רימונים לעבר מרחביה ושלושת חייליו. כתוצאה מכך נהרגו במקום מרחביה, אוהד קלאוזנר, ושמעון דהן. אביתר כהן נפצע קשה. חכימה והקבוצה המצומצמת שאיתו עדיין חתרו להגיע למרחביה ולהגיש סיוע. "איגפנו ממזרח, ושמענו שאצל מרחביה יש פצועים", תיאר שבתאי. עד שהכוח של שבתאי וחכימה הצליח להגיע למבנה של מרחביה, יצא בינתיים לסייע למרחביה כוח שכלל את הסמג"ד קליין והסמ"פ שוורצמן, שהיו עד אז צמודים למבנה שלא הצליחו לפרוץ. גם הם כנראה לא ידעו על החומה הסתתרו אנשי חיזבאללה, וכשהגיעו ביחד עם כוח מעובה של חיילים לתוך המטע, נזרקו לעברם רימונים רבים ונורתה אש כבדה מכיוונם של אנשי החיזבאללה, שעיבו גם הם בינתיים את כוחותיהם מעבר לחומה. מהרימונים והירי נהרגו רועי קליין, אלכס שוורצמן, אסף נמר ושמעון אדגה. עידן כהן נפצע קשה מאוד. כץ הספיק לשמוע את קליין ממלמל "שמע ישראל". כץ וחכימה המשיכו, בעזרתם של עוד מספר מצומצם של חיילים להשיב אש, בעוד שהשאר התפנו לחילוץ הפצועים וההרוגים. האש היתה כבדה, והכוח קיבל החלטה לסגת חזרה אל הבית, ומשם להוציא שוב חוליות קטנות שיגררו אחורה את החברים הפגועים. "במקביל עליתי בקשר מול המג"ד, סא"ל יניב עשור, וניסיתי לתת נקודות ציון מדויקות מאיפה יורים עלינו", אמר חכימה, שהסביר כי בשל חשש מירי דו צדדי התקשה כוח הרובאית שהיה ממזרח לאירוע, לפתוח באש גם הוא.
פצועים בחילוץ
חמש או שש פעמים נכנס חכימה אל המטע, גרר ויצא, עד שרימון וכדורי רובה פגעו גם בו."אני זוכר שעפתי על הפנים ודיווחתי פציעה. הייתי בטוח שנקטעו לי הרגליים. זה מאוד כאב והרגשתי שאני מתערפל. אמרתי 'שמע ישראל', ודיברתי עם אלוהים. אמרתי לו תודה על הכל, על כל רגע שעברתי בחיי. אבל כשעברו הדקות ועוד הייתי בהכרה הבנתי שאולי לא אמות", תיאר חכימה. בינתיים המשיך שבתאי לגרור פצועים מהמטע. הוא עסק בחבישת פצוע "כשפתאום הרגשתי 'בנג' ארוך ולא נגמר בראש. העיניים נסגרו לי, ראיתי מטושטש, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. כשפתחתי את הקסדה הרגשתי שמשפריץ לי דם רב. צעקתי שחטפתי כדור. הכאב היה בלתי נסבל. אני זוכר שמישהו סימן לי לזחול לעברו. מאוחר יותר אני זוכר שחשבתי שאני לא רוצה למות, שאני כולה בן 21", תיאר בקור רוח ממיטתו בבית החולים. מאחר וקליין, שוורצמן ומרחביה נהרגו וחכימה ושבתאי נפצעו קשה - נטל על עצמו כץ את הפיקוד. בימים אלה המתין לפתיחת קורס מ"פים, אבל כששמע שעולים ללבנון ביקש להצטרף לחברו חכימה. "לא הכרתי את החיילים בפלוגה, אני זוכר שתוך כדי הלחימה הייתי צריך לשאול את החיילים לשמם כדי לחלק תפקידים", אמר. כוח קטן של חיילים הועלה לקומה השנייה בבית, ונתן משם חיפוי מאסיווי שהקל על גרירת הפצועים וההרוגים - "הם הרגו לפחות שבעה מחבלים", אמר כץ "ואנחנו בינתיים כל הזמן יורים, רצים מושכים הרוג. יורים, רצים מושכים פצוע". בזמן הטיפול בפצועים בתוך המבנה הצליחו בינתיים במזרח חיילי רובאית א' להתקרב ולסייע באש לכיוון החומה, המסגד והמבנים שבהם נמצאים אנשי החיזבאללה. בשל הקרבה של המבנה בו שהו החיילים, למסגד שבאזורו שהו אנשי החזבאללה, היה חשש מירי דו צדדי וזו הסיבה גם שמסוקי הקרב התערבו בשלב כה מאוחר של הקרב. למעשה, רק כשעתיים אחרי שהחל הקרב, הצליח קמב"ץ הגדוד לחבור אל הכוח של כץ ומשם לכוון לבסוף את המסוקים.
יצאו כשידם על העליונה
בערך בין תשע בבוקר לעשר של יום רביעי, החלו הכוחות להשיג שליטה על הנעשה. מסוקי הקרב ירו מהאוויר, כוח רובאית א' נתן אש ממזרח, ומתוך הבית עצמו בו היו הפצועים המשיכו החיילים לירות אש מחפה עבור חבריהם שהמשיכו לנסות ולגרור את גופות חבריהם מהמטע אל הבית. שמונה חיילים נהרגו בהיתקלות, 25 נפצעו, רבים מהם קשה. סביב השעה 11:00 הגיע כוח פלחה"ן גולני אל הבית והחל בפינוי הפצועים, במסע אלונקות שנמשך כשניים וחצי קילומטרים משם, עד לאזור בו יכלו המסוקים לנחות. הפינוי התנהל תחת אש והסתיים בערך בשעה אחת. "את הפלוגה הזאת אף אחד לא ניצח, יצאנו כשידינו על העליונה. אמרתי לחיילים האלה שאני מעריץ אותם, שהם הלוחמים הכי אמיצים. זה לא ברור מאליו לחלץ חברים תחת אש גם במחיר פגיעה אישי. הרבה צל"שים ייצאו מהקרב הזה", סיכם כץ. לאחר הקרב עלתה ההערכה כי חיילי גולני הצליחו להרוג כמה עשרות אנשי חזבאללה. "אני רוצה למסור תנחומים למשפחות השכולות ורוצה לאחל החלמה מהירה לכל הגיבורים - אני אוהב אותם ומודה להם על הכוחות שהם נותנים לי. אני רוצה להגיד להוריהם שיש להם ילדים גיבורים", אמר ממיטת אשפוזו המ"פ חכימה. בגולני אומרים שהכוח פעל בצורה מקצועית והחיילים ניהלו קרב גבורה . ("הארץ", 27.08.2006)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 23-04-2014, 08:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,244
התייחסות בראיון של ח"כ שטבון לקרב בינת ג'בייל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ווטלמן שמתחילה ב "מלחמת לבנון השנייה. קרב בינת ג'בייל של גדוד 51"

באופן אישי, ואני כותב את זה בלי להתייחס לדעותיו של האיש, חמור בעיני שאדם ראוי וערכי כח"כ שטבון משתמש בטרמינולוגיה של "להוריד" בנוגע להרג מחבלים. קרב הוא תמצית המלחמה, ותכליתו הרג האויב, כיבוש השטח והשגת המשימה. זה לא דבר נשגב אבל כשמשתמשים בטרמינולוגיה אחרת זה יוצר (למרות שאני משוכנע שזו לא היתה כוונתו של המשורר) רדוקציה ומפחית מן העובדה שבסוף מדובר בהרג בני-אדם, ויהיו מחבלים או חיילי אויב ככל שיהיו. ואני בוודאי לא רוצה להצטייר כיפה נפש שחושב שכל המלחמות רעות ושהרג מחבלים הוא מגונה, כי לא כך הוא. אני פשוט חושב שח"כ במדינת ישראל (בוודאי ובוודאי ח"כ רציני כשטבון שהיה מפקד בחטיבת גולני והוא אדם ערכי) לא צריך להתבטא כפי שמותר שיתבטא אחרון הרובאים בגדוד בגולני.

http://timeout.co.il/%D7%90%D7%A0%D...%91%D7%A9%D7%AA

אישיות כובשת\ מאת עופר מתן
צריך להכריז על מדינה אחת בין הירדן לים, להסכים להעניק לפלסטינים המתגוררים בה זכויות רק בתנאי שינקטו ב"צעדים בוני אמון", ובמקביל ליישב את מערב השומרון. מבחינת ח"כ יוני שטבון (הבית היהודי), הנציג של גולני בכנסת, הכיבוש איננו הבעיה, הוא הפתרון
הנה משהו שלא מספרים לנו על קמפיינים ממותגים למבצעי חלוקת מזון בשכונות מוחלשות, אלה שצצים בטלוויזיה לקראת פסח כמו רננה רז בימי בצורת: המתנדבים עושים עבודה מעפנה. אין מה לעשות, זה מה שקורה כשמישהו מחליט באופן שרירותי שדווקא תלמידי כיתות ח' בבית הספר רימונים במזכרת בתיה יעשו שפכטל. אז נכון שהעיקר הכוונה ושזה עדיף על כלום ושחשוב להראות סולידריות וכל זה. אבל בסופו של יום מישהו צריך ללכת לישון בבית שקירותיו סוידו על ידי חפיפניק עם חצ'קונים מישיבה תיכונית.

בשכונת עמישב שבפתח תקוה – הנמצאת ליד צומת סירקין אבל נהנית מהרבה פחות תהילה מאשר בסיס האם של סיירת מטכ"ל השוכן בסמוך – עדיין מלקקים את הפצעים מהפעם האחרונה שבה פשט על השכונה גדוד מתנדבים מלא כוונות טובות.

"היה פה יום המעשים הטובים", מתאר מוטי פינטו, פעיל חברתי שמנהל את מרכז הנוער בשכונה, "ואמרנו להם ללכת. פשוט ככה. הם צובעים את הרצפה יותר מאשר את הקירות, ובסוף בעלת הבית צריכה להישאר ערה כל הלילה כדי לעשות ספונג'ה". תושב אחר התלונן שקצב תרומת המצות והיינות לקידוש שזורם לעמישב השנה חלש מאוד.

מול התושבים המתלוננים יושב כעת צוותו של ח"כ הכנסת יוני שטבון (הבית היהודי) – חמישה אנשים ששפת גופם משדרת נכונות לעזור. שטבון מסמן לישראל – טלפָּן במוקד הפניות שהקים הח"כ במסגרת פורום השכונות שהוא מרַכז בכנסת – לרשום בבלוק נייר צהוב כל תלונה שמעלים התושבים, גדולה כקטנה. המרמרת על כישורי הסיוד הלקויים של מתנדבי יום המעשים הטובים זוכה משטבון לאותם הנהונים רציניים, כמו שגוררים הדיבורים על עתידם הלא ברור של דיירי הדיור הציבורי בשכונה. עמינדב מצדו ממשיך לתעד אותן כל אותו הזמן כמו מש"קית ת"ש בביקור בית.

גם שטבון חש בדמיון בין המעמד הזה לעברו הצבאי, ומספר לתושבי עמישב: "כשהייתי מ"פ בגולני, הייתי עושה ביקורי בית אצל חיילים וקודם כל בודק את המקרר, כי דרך המקרר אתה יכול לדעת מה באמת המצב של הבן אדם. פתחתי לא מעט מקררים ריקים"....

אוהד קנולר זה אח

....שטבון (נהגה כ־Shetbun, כפי שהסביר בסרטון יוטיוב סהרורי ששחרר) גדל בנהריה ובנתניה למשפחה מבוססת יחסית ממוצא מרוקאי ואלג'יראי (אביו רופא בעל שם), למד בישיבת ההסדר שבהתנחלות עתניאל והתגייס לסיירת אגוז. הוא נהנה עד היום ממעמד של מפקד אהוב בגולני, שזה אומר הרבה פקודים לשעבר שמציפים את עמוד הפייסבוק שלו בתגובות מתחנפות לכל שטות שהוא כותב.

הוא יודע לדבר עם אנשים בגובה העיניים, משדר מידה לא מבוטלת של שמחת חיים ונראה כמו בחור שדי סבבה להעביר איתו כמה שעות של צחוקים בפארק מים. הבלתי אמצעיות שלו מרגישה אמיתית, לא מעושה, ולכן נטיתי להאמין לו כשסיפר לי שבסוף השבוע האחרון יצא לג'וגינג בגן סאקר בירושלים, חלף על פני מגרש כדורסל, הוזמן לשחק על ידי כמה מהחבר'ה במקום, הצטרף והתבזה.

בילדותו בנתניה אהב לגלוש, וכמה דקות בסטודיו של צלם "Time Out" הספיקו כדי לחלץ ממנו את הווידוי האמיץ הבא: פעם ניגש אליו בחוף בנתניה צלם דוגמנות והציע לו לדגמן תחתונים. הוא סיפר את זה להוריו הדתיים והם התפלצו. דבר נוסף שהקרבה לפנסי התאורה גרמה לו לחלוק היה בנוגע לימים שבהם חלטר כעוזר צלם בחתונות, בגיל 20 וקצת. משם המשיך לקונקשן הנוכחי שלו – לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה: אח של אשתו, אורי לחמי, גילם את אחיו הגיי של אוהד קנולר ב"סרוגים".

הסיפור שלו עם מלחמת לבנון השנייה, שבזכותו קיבל צל"ש מהרמטכ"ל, מרשים. שטבון הגיע לקרב הקשה בבינת ג'בל כקצין המבצעים של גדוד 51 של גולני. אחרי שנהרגה במהלכו חלק משדרת הפיקוד הבכירה של הגדוד, כולל רס"ן רועי קליין, החליט שטבון לקחת איתו ארבעה חיילים כדי לחלץ את גופות ההרוגים מתוך האש הכבדה. הוא התקדם לאט לאט במשך שעות כדי לחלץ גופה אחר גופה, ובזכותו הובאו חבריו לקבורה בישראל ולא הושארו מאחור.
"אני זוכר המון פרטים מהקרב הזה, פרטים קטנים ממש, אבל את הפרצוף של רועי קליין כשהפכתי את הגופה שלו אני ממש לא זוכר, הדחקתי (קליין נהרג כשקפץ על רימון שנזרק ליד חייליו. ע"מ)", הוא מספר.
ומאז התמודדת עם הטראומה?
"שמע, כל מי שהיה בקרב הזה יצא עם שריטה, בין אם חיובית ובין אם שלילית. במקרה שלי אני חושב שההשפעה הייתה דווקא חיובית, כי זה גרם לי לאבד את האדישות שלי. אני לא מסוגל יותר להסתכל על המציאות ולא להיות מעורב, אני כבר לא רגוע ולא שקט לרגע. אני כל הזמן חייב להיות בתזוזה ומתקשה להירגע לגמרי".
בטח הרגת לא מעט אנשי חיזבאללה במהלך חילוץ הגופות. אתה יודע כמה?
"זו שאלה טובה, אני גם שואל את עצמי את זה ואני לא יודע. לא זוכר".
יותר משלושה? פחות מעשרה?
"לא זוכר, אבל הרגתי כמה, זה אני יודע בוודאות. זו לא פעם ראשונה שיצא לי להוריד מישהו בהיתקלות, יצא לי גם בחומת מגן. היינו אז ברמאללה, מהכוחות שצרו על המוקטעה"... (התפרסם במגזין "time out", בתאריך 10.4.2014)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 23-04-2014 בשעה 08:23.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #61  
ישן 15-05-2016, 22:56
  The_last_Apachi The_last_Apachi אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.09.08
הודעות: 2,104
בתגובה להודעה מספר 59 שנכתבה על ידי meac שמתחילה ב "אני לא "מחפש מחדלים בכל..."

מה שאני אומר, let the sleeping dogs lie. מלחמה היא ממלכת אי הודאות, היו אומרים לנו. נכנסנו לקרב הזה בעמדת נחיתות ויצאנו עם ידנו על העליונה. נהרגו לנו שמונה חברים, והם לא היו הרוגי הגדוד האחרונים במלחמה הזאת, לפעמים גם זה קורה במלחמה. יש לי חברים שעד היום אוספים עדויות ולכל אחד יש גרסה אחרת - גם לאלה שהיו במטע, כמה וכמה פעמים, גם לאלה שטיפלו בפצועים בזירה וגם לי שהייתי עם רובאית א' בבית אחורי. היה ונגמר, לא נראה לי שאחרי כל כך הרבה זמן, כשהזכרונות כבר ממש לא טריים, צריך לחזור ולחטט בפצע ועל אחת כמה וכמה לחפש אשמים בין ההרוגים, הייתה דרגתם אשר הייתה.
_____________________________________
"רק מטוסים יפים טסים טוב" -א. נ. טופולב

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #65  
ישן 09-07-2016, 23:52
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,848
קרב חייו: יוני שטבון חוזר לאש המלחמה ולחשבון הנפש שאחריה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ווטלמן שמתחילה ב "מלחמת לבנון השנייה. קרב בינת ג'בייל של גדוד 51"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

עשור לאחר הקרב בבינת ג'בל מתמודד יוני שטבון עם חובות ענק, שנותרו ממערכת הבחירות שניהל עם אלי ישי. למרות הביקורת העצמית הוא עדיין מאמין בדרכו: "מי שלא מוכן לקחת סיכון לא יוכל ללכת נגד הזרם"

http://www.ybook.co.il/book/6765/%D...AA-%D7%90%D7%A9

הפרק הראשון זמין לקריאה

מפקד בשדה הקרב: פרק מספרו של יוני שטבון
בספרו הראשון מביא חבר הכנסת לשעבר יוני שטבון את חוויותיו כמפקד בצה"ל ערב מבצע "חומת מגן" ומאוחר יותר במהלך מלחמת לבנון השניה. בכתיבה כנה הוא מספר את אחורי הקלעים של הקצונה הלוחמת וגם של החייל הפשוט, מה שהוא מכנה "שמורת הטבע הציונית של מדינת ישראל". בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "תחת אש

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4825529,00.html


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ybook.co.il/assets/data/books/1465820557_766.jpg]

נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 09-07-2016 בשעה 23:58.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 11:35

הדף נוצר ב 0.77 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2019 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר