 |
30-04-2021, 19:14
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 12,640
|
|
|
מורשת 8200
מתוך סיפור מורשת של יהודה ליטני (לימים עיתונאי, בשרות הצבאי - יחידה 8200 - קצין ב"ר)
הכל אירע בחודש נובמבר 1963.
מפקד היחידה, סגן-אלוף ראובן בלום, לא סיפר לנו מה המשימה אליה אנו נשלחים. הוא רק אמר כי אנו נשלחים למפקדת חיל הים בסטלה מריס בחיפה וכי עלינו להתייצב בלשכתו של מפקד החיל, אלוף יוחאי בן-נון למחרת היום בשעת צהריים מאוחרת. את ציוד ההאזנה והציוד הטכני הנלווה יש להביא עימנו על גבי קומנדקר. את הציוד, אמר, יספקו לכם במחסן לאחר בדיקה כמובן. "קצין המנהלה", המשיך המפקד, "ייתן לכם כעת 150 לירות" – סכום עצום באותם ימים – "לארוחת צהריים מוקדמת מחר – אני ממליץ על מסעדה 'איסְכָּנדָר' בוואדי ניסנס, תאכלו טוב, הוסיף, אולי תהיה זו הארוחה האחרונה בחייכם".
היינו בהלם. יוחאי בן-נון, מפקד חיל הים, שזכה בעיטור 'גיבור ישראל' במלחמת השחרור, דמות נערצה בפלמ"ח, בצה"ל ובעיקר בחיל הים שם פיקד לפני כן על 'שייטת 13' אשר שמה יצא לתהילה בפי כל. אותו אנו אמורים לפגוש! ומדוע המפקד אמר לנו שאולי תהיה זו הארוחה האחרונה בחיינו? הבנו שאנו יוצאים למשימה עלומה וחשובה והלב החל לפעום בפראות.
נסענו לחיפה בקומנדקר הצבאי, צעירים בני 19 או 20 מתרוננים ושמחים. לא פחדנו, לא חששנו. היה נדמה לנו אז כי נטל כל העם היהודי על כתפינו. מפקדינו אסרו עלינו באותם ימים להזדהות כחיילי חיל המודיעין ולכן ניתן לנו תג של 'חיל כללי' וגם האותות המקצועיים שלנו היו של פקידים (נוצה וקסת דיו) או של טכנאים. בשל הזיהוי שלנו כ'חיל כללי' נודענו בין החברים שהתגייסו עימנו לצה"ל כג'ובניקים מובהקים, אנשים שהתחמקו ממטלות קרביות. רק מעטים – בעיקר אותם שלמדו איתנו במגמה המזרחנית – ידעו כי אנו משרתים בחיל המודיעין ב'יחידה סודית ביותר'.
על הקומנדקר הועמס כל הציוד הטכני (בין השאר, מצברים עצומים) – הנהג הוריד אותנו במסעדה המזרחית (מסעדת איסכַנדר הייתה המסעדה המזרחית הידועה ביותר בחיפה באותם ימים) והמשיך לעבר הנמל הצבאי של עיר הכרמל להורדת הציוד בספינת הטורפדו שכבר עגנה שם. המסעדה במורד ואדי ניסנס בצל עצי האקליפטוס המתה סועדים ערבים ויהודים ואנו לא חשנו כלל כי זו סעודתנו האחרונה אלא מין פרס לאותם שזכו להתלוות לאחד ממבצעיה של שייטת 13. אני זוכר עד היום את טעמו החמצמץ של החומוס, את הטחינה הירקרקה המצוינת וכדורי הפלאפל הגדולים, את הקבבים עם הצנוברים הנימוחים בפה, את הסלט הערבי הקצוץ דק-דק, את הפיתות הטריות והמהבילות, את הלימונדה שהוגשה בקנקן גדול שבתוכו פלחי לימון וקוביות קרח ופזורים בו עלי נענע ואת המלצר הקשיש, עם מגבת לבנה בידו, המתייחס באדיבות שאין למעלה ממנה לקבוצת החיילים השתקנית. אני זוכר עוד את מראה מורד הרחוב בואדי ניסנס, את העוברים ושבים ליד דוכני הפלאפל– זו הייתה לי הפעם הראשונה בחיי שם - מיעוט של ערביי-ישראל שחי בנבדל מהרוב היהודי בעיר ויחד עם זה הם נראו לי נינוחים ואפילו חייכנים. אני אולי נראה להם סתם חייל, חשבתי, אבל עוד מעט, עוד שעה-שעתיים אני יוצא לפעולה נועזת עם אנשי השייטת! חייכתי לעצמי חיוך של שביעות רצון. ארוחה כזו לא אכלתי מזמן, בעצם, לא אכלתי ארוחה כזו אף פעם קודם לכן ועוד על חשבון צה"ל! איזה כֵּף! איזה בר מזל אני!
הנהג כבר המתין לנו בחוץ ומיד בתום הארוחה עלינו בכביש הפתלתל המוליך למפקדת חיל הים בסטלה מריס. זה נראה לנו צבא אחר, לבוש מדים בצבע כחול אפרפר נקיים ומצוחצחים בבניין שנבנה עוד בתקופת המנדט ושימש בעבר כמפקדת הצי הבריטי בלבנט. בכניסה ללשכתו של מפקד חיל הים המתנו דקות ארוכות ואז, לאחר שהמזכירה אמרה לנו להיכנס, פתאום הבנו את גודל השעה, פתאום התחלנו קצת לחשוש. ראינו מולנו גבר מאד נאה, פניו השזופות משמש חטובות כמו בסלע, במדי אלוף אפורים-כחולים והוא הורה לנו להסיר את הדרגות משרוולינו – מזכירתו נכנסה לחדר ועם סכין גילוח החלה לפרום את הדרגות משרוולי החולצות הצבאיות. יוחאי בן-נון הוריד מכתפיו את דרגות האלוף והסיר מחזהו את כל אותות ההצטיינות ואותות המערכות בהן השתתף. היה קצת מוזר – אנחנו, חיילים ללא תואר והדר מחיל המודיעין ליד גיבור ישראל הידוע והמוכר פורמים בלשכתו את הדרגות הנמוכות שלנו והוא מסיר את דרגותיו וכולנו נותרים עם אות הזיהוי האחד והיחיד המותר לנו – דסקית זיהוי עליה חרוט שמנו ומספרנו האישי – עוד התבקשנו להחזיק בפנקס השבוי שלנו בצבע חום. הלוחם הנועז, איש הפלמ"ח והפלי"ם עוד משנות ה- 40, מפקד ומקים שייטת 13, מפקד חיל הים המהולל ואנחנו, חיילי יחידת ההאזנה המוסווים כפקידים וטכנאים. ומה שהיה מוזר ביותר כי המפקד הנערץ הזה שפוצץ והכניע אוניות אויב, שהשתתף בעשרות פעולות חשאיות נועזות, שזכה בעיטור הגבוה ביותר אשר מעניקה המדינה לחייליה ואשר רק בודדים זכו לקבלו, התייחס אלינו כאילו היינו שווים לו, בחיוך מבויש על פניו 'הציע' לנו להצטרף אליו לנסיעה לנמל. סמל ראשון אשכנזי, האחראי הטכני של הצוות שלנו, כבר השתתף במבצעים כאלה בעבר, לי היה זה מבצע ראשון ואשכנזי אמר לי כי הוא נפעם מיחסו הלבבי של מפקד חיל הים – 'דבר כזה עוד לא קרה לי', אמר.
כאשר הגענו לעיר התחתית במכוניתו המרווחת של האלוף, הוא הפליט לפתע לעברנו: 'אמרו לכם מה אתם אמורים לעשות איתנו?' 'לא' השבנו, 'אמרו לנו שאתה תעדכן אותנו עם תחילת המבצע'. 'חשוב מאד שתדעו' אמר האלוף, כאשר נעלה לסט"ר (ספינת טורפדו) ותתמקמו לכם שם, אני אעדכן אתכם – אבל כל מי שתפגשו בינתיים ובמקרה שישאלו אתכם: אף מילה על תפקידכם בַּכּוח! ברור?
עולים לספינה, מלחי הסט"ר מסודרים על הסיפון במסדר צבאי, אנו מתקבלים בשריקת-הצדעה, האלוף משיב בהצדעה. המלחים מתרגשים למראה מפקד החיל, מבטיהם מתוחים וניכר בהם כי הם מבקשים לחזור לתפקידיהם הרגילים בספינה. מפקד הספינה בדרגת סגן-אלוף מקבל אותנו לשיחת היכרות במשרדו הקטנטן. הוא סיפר לנו על סידורי המטבח, השינה במהלך המשימה והוסיף כי תא השירותים הקטן שבספינה אינו מיועד לנו – אנו נצטרך, כך אמר המפקד, לעשות את צרכינו בדופן הספינה – זה פשוט מאד, אתם תראו את אנשי השייטת ותעשו כמותם!
עלינו לסיפון, אלוף בן-נון עמד נשען על המעקה והרהר. משאית נעצרה וממנה ירדו חיילי שייטת 13 ביניהם שלושה לוחמים מבית ספרי בירושלים – 'הגמנסיה העברית' בשכונת רחביה: יוסי, יואב ודני. הם היו לאחר סיום הקורס הארוך שלהם שארך למעלה משנתיים, כולם בדרגת סמל-ראשון. השלושה נדהמו לראות אותי, ה'ג'ובניק', על הסיפון ואחד מהם, יואב, לא התאפק ושאל אותי: יודקה, מה אתה עושה כאן? יוחאי בן-נון התנער מהרהוריו ואמר ליואב ללא הרמת קול אך בסבר פנים רציני: אני מבקש לא לשוחח ולא לשאול את חיילי צה"ל שבספינה אשר אינם משתייכים לחיל הים על מעשיהם כאן – אני מאד מבקש להקפיד על כך!
פתאום נתקלתי במבטי הערכה של השלושה – הם שהתאמנו חודשים ארוכים בשחייה וצלילה קפיצה ממצוקים בחוף, ממפרצים עלומים, שחיה לאורך עשרות קילומטרים, הם שטורטרו והתאמנו במצוקי המדבר, בניווטים, בטיסות והפלגות בגליל, בנגב, בים סוף ובים המלח ואגם הכנרת לא ידעו מה מעשַי על הספינה ומפקדם הנערץ הוא המונע מהם לשוחח אתי על כך.
האלוף ביקש מאיתנו לרדת לבטן הספינה שם כבר הספיקו הטכנאים שלנו להרכיב את מכשירי ההאזנה ולהתחבר עימם לאנטנות של הספינה. הוא הסביר לנו כי מטרת המבצע היא לחדור למים הטריטוריאליים של מצרים עד אגם (סבחת) ברדוויל שבצפון סיני, דרך חופיה של רצועת-עזה, לעגון ליד חופי הימה ולהביא משם דגימות חול כדי לבדוק עבירוּת של טנקים בחופי האגם. אתם תעקבו אחרי תחנות החוף של המצרים ואחר תחנות יחידות החי"ר המצריות השונות באזור – כולל יחידת הגמלים, ה'הג'אנה', שמפקדתה הייתה ממוקמת באל-עריש. במפקדה שלכם קיבלתם מעטפה סגורה וחתומה, אמר בן-נון, כעת אתם יכולים לפתוח אותה. המכתב במעטפה צבאית ובחותמת שעווה היה בכיסי – פתחתי אותו ומצאתי רשימת יחידות של הצבא המצרי באזור יחד עם התדרים שלהן. אני מבקש לוודא, הוסיף האלוף, שכל המכשירים שלכם פועלים כסדרם.
נשמעה שריקה מלמעלה, ספינת הטורפדו החלה בהפלגתה ליעד המסוכן נושאת עימה כמה עשרות חיילים – צוות הספינה, חיילי שייטת 13, ואנחנו חיילי המודיעין. עליתי לסיפון וראיתי את אורות חיפה מתרחקים במהירות. כשיצאנו מהנמל המוגן התחילה הספינה להתנדנד בקצב הגלים ואני חשתי כי ראשי סחרחר עלַי.
* * *
ביחידת ההאזנה שמספרה בימי השרות שלי היה 515, המציא אחד מליצני היחידה את האִמרה כי המספר נקבע משום שמשרתים בה חמש מאות עיראקים ו – 15 אשכנזים. היינו אומנם בוגרי מגמה מזרחנית ואף השלמנו את לימודי הערבית בקורס מיוחד במחנה אלנבי בירושלים למשך שישה חודשים, אך חשנו ברגשי נחיתות מול הסגל ה'עיראקי' של המחלקה אליה הוצבנו – היו שם עשרות רבי סמלים, רס"רים וקצינים מדרגות שונות ממוצא עיראקי – רובם ככולם עלו לארץ בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20. הם פנו אלינו בכינוי 'בן-דודי', כינוי בו לא היו פונים איש אל רעהו. בינם לבין עצמם הם דיברו לא בעברית אלא בערבית-יהודית שהייתה נהוגה בבגדאד, בבצרה ובמוסול בין ריכוזי היהודים בעיראק עד לעלייתם ארצה.
מיד עם בואנו לשם הם דאגו להראות לנו מי הבוס – יהודה, קח מטאטא – טאטא! יהודה, לך לשק"ם תביא וופלות! נראה היה לנו מהתחלה כי הם מתנשאים מעלינו – אנו בוגרי הקורס במחנה אלנבי האשכנזים האליטיסטים – אינם מפרגנים לנו, בקושי מסייעים לנו בעבודה כי נדמה להם שאנחנו, 'הזרים' נדחקים למקצוע לא לנו ולשפה לא לנו בעוד שהם, בעלי הבית הוותיקים, בקיאים ומיומנים בשפה ובמקצוע ואנו הירוקים, הטירונים, כאילו גוזלים מהם את הפרנסה לא בצדק אלא ביומרנות ובחובבנות. גם אם היו בקרבנו חיילים שהצטיינו במלאכתם והיו בקיאים עד דק במכמני השפה הערבית, לעיראקים הוותיקים נראינו מן הסתם כבטלנים ואוכלי לחם חינם.
בקיצור – למשך חודשים ארוכים נדמינו בעיני עצמנו כחיילים סוג ג' ו- ד' לעומת האצולה העיראקית הוותיקה. יחידה 515 הייתה אחד המקומות הבודדים במדינת ישראל של תחילת שנות ה- 60 בה האשכנזים חשו בקיפוח אמיתי מול יוצאי עדות המזרח.
כבר בהסעות הבוקר של האוטובוסים ליחידה ברמת השרון מתל-אביב חשת בבידול שבין שכבת הוותיקים יוצאי עיראק ו'האחרים', רובם אשכנזים, שנשאו בעול הקיפוח בשתיקה בעיקר בשל החשש להצקות והטרדות בלתי פוסקות מצד הוותיקים בעילות שונות. העיראקים ישבו בנפרד בקדמת האוטובוס והותירו את המושבים האחוריים ל'פרולטריון האשכנזי'. כך היה גם בהסעות האוטובוסים בשעות אחרי הצהריים מרמת השרון לתל-אביב.
* * *
כאשר היינו כבר בלב ים, עמדתי מתנדנד על הסיפון מקווה שלא להקיא ליד חברַי משייטת 13 כדי שלא יתביישו בי, ניגש אלי אשכנזי, האיש הטכני וביקש כי אגש איתו לירכתיים שם איש לא יוכל להאזין לשיחתנו. לא העליתי על דעתי כי ארעה תקלה כלשהי וכל מחשבותיי התרכזו בפליאה על התנהגותם של לוחמי השייטת שטלטולי הספינה לא השפיעו עליהם כהוא זה: הם הלכו ביציבות מופלאה על גבי הסיפון ואילו אני, מחפש כל העת נקודות משען כדי להיאחז בהם במטרה לא ליפול ולא להחליק. נראה היה לי כי כל העולם מתנדנד.
תשמע, אמר לי אשכנזי, יש איזה עניין רציני שאנחנו צריכים לשוחח עליו – המצברים שהבאנו איתנו מהיחידה – ריקים. כנראה שכך מסרו לנו אותם עוד ביחידה, מישהו עשה טעות קשה אבל אנחנו כבר בלב ים! אנו יושבים ליד האלוף בן-נון ועושים עצמנו עובדים, כאילו המצברים מלאים.
חשתי כאילו מישהו תקע לפי מטאטא. 'השתגעת?' אמרתי לאשכנזי, 'אתה לוקח על עצמך ועל עצמנו סיכון נוראי – החיים של כולנו כאן בסכנה! אני מציע לספר על כך לאלוף ולתת לו להחליט'.
אבל אשכנזי בשלו: 'יתחילו בירורים בין חיל הים והמודיעין ומישהו ביחידה יחטוף זרג!'
אני: 'שיחטוף! מגיע לו!'
אשכנזי: 'מי שיחטוף יותר מכולם זה המפקד, בלום.'
אני: 'מה איכפת לך? האם אתה מעדיף שכולנו כאן ניפול בשבי או חס וחלילה ניהרג והכל למען שמה הטוב של 515?'
אשכנזי: 'עזוב, אנחנו נעביר את זה בקלות, אסור לבייש את היחידה שלנו!'
אני: 'לדעתי אתה מטורף – צריך להחזיר את הספינה, להעלות מצברים מלאים ולהמשיך...'
אשכנזי: 'אתה במיעוט. אנחנו שניים לעומתך ואתה צריך להיכנע לרוב.'
אני: 'אם נחזור בשלום, דע לך שאני מדווח על הכול! מדוע איננו יכולים להשתמש במצברי הספינה?'
אשכנזי: 'אם אנחנו נשתמש בהם ימנע הקשר של הספינה עם הבית ואי אפשר לעשות זאת!'
* * *
כשהגענו אל מול רצועת עזה דוממה הספינה את מנועיה ושטנו בסיוע הרוח. אפשר היה לראות את העיר ואת מחנות הפליטים מסביבה. ראינו אפילו במרחק לא רב מאיתנו ספינות של דייגים עזתים שסברו כנראה כי אנו אוניית מלחמה מצרית (כל האותות המעידים על היות הספינה משתייכת לחיל הים הישראלי הוסרו עוד בנמל חיפה לפני צאתנו להפלגה). בהפלגה מול הרצועה ירדנו כולנו אל בטן הספינה כדי שלא יוכלו לזהותנו. היה כל כך שקט עד כי אפשר היה לשמוע ממרחק לא רב מנגינה ערבית מסולסלת מרדיו טרנזיסטור גדול שהיה מוצב על סיפון סירת דייג קרובה.
כל העת עבדנו במשמרות ליד המכשירים מאזינים 'כאילו' לתחנות האויב המצרי. בכל פעם שיוחאי בן-נון נשא אלי עיניו בשאלה אם הכול בסדר, אם הכול שקט, השבתי לו במבט מרגיע וידעתי כי באותו רגע קיבתי מתהפכת. לשקר לאיש היקר הזה והכול בשל ניסיון לשמור על יוקרתה ושמה הטוב של יחידת מודיעין שאחד ממחסנאיה כשל בתפקידו – אבל למזלנו, אם אפשר לכנות את ביש המזל שלנו כמזל, לא נתגלינו עד אז. אני הייתי מצוי בחשש מתמיד אבל אשכנזי והטכנאי צחקקו ביניהם על 'הסבון' המתרגש ממעשה התרמית אבל כשהבטתי בפניהם הבנתי שגם הם חוששים כהוגן לגורלנו היה ותארע תקלה כלשהי.
במשך ההפלגה ניסו חברי משייטת 13 לשוחח אתי – לא אמרתי להם דבר אודות משימתנו אבל נדמה לי שהם ניחשו – הם דיברו אלי בהערכה רבה, לו ידעו את האמת לאמיתה – אולי היו מכים אותי.
לקראת ערב הספינה הטילה עוגן מול ימת ברדוויל – לוחמי שייטת 13 שזו הייתה להם משימתם המבצעית הראשונה, הכינו את סירות הגומי שהביאו עימם על הסיפון, ניפחו אותן והציבו בהן את ציודם – לפני כן, מרחו את פניהם בבוץ בשקט נכנסו למים והסירות החליקו לעבר החוף כאשר הלוחמים משתמשים במשוטים להניע את הסירות קדימה . ימת ברדוויל נראתה שקטה ושלווה, אורות של ישוב או מחנה צבאי נצנצו מרחוק. ברחשים ומיני יתושים ענקיים התעופפו לידנו ועקצו בנו ללא הרף. נראה היה כי בשל החום הכבד עולים מין עמודים של אדים מעל למים הרדודים אשר קני סוף בודדים צמחו בשוליהם.
זו מצרים? בפעם הראשונה אני צופה אל ארץ האויב שמנהיגה, גמאל עבד אל-נאסר, מאיים להכריענו חדשות לבקרים בהתלהמות מפחידה. זו מצרים? הרי מכאן היא נראית סמל לשלווה ולפיוס. הנה, אני רואה מהסיפון את חברַי מהשייטת כבר יורדים מהסירות וניגשים לחוף לביצוע משימתם – הם אינם נשמעים כמעט, למדו לבצע את כל פעולותיהם בשקט מופתי.
אז כך מרגישים בארץ אויב? לא נורא! לא נורא כלל! הנה, כל האנשים לידי מתנהגים בהשקט ובבטחה. אין מה לפחד! עם בני-אדם כאלה הייתי מוכן להגיע עד קצווי ארץ. הם, ובמיוחד האלוף בן-נון משרים בך ביטחון אין קץ. לא מתגעגע לכלום, לא רוצה לחזור הביתה, מעניין לי כאן, מרתק ממש! הם מתייחסים אלינו כל כך נחמד – אילו היו יודעים על הביזיון הנורא! עוד אני רואה את האורות המנצנצים מהחוף וקול שני עונה לי מתוכי: אולי ביזיון אבל ממש לא באשמתך! אין לך יד ורגל בכך – זו אשמת האפסנאי ותפסיק עם הנזיפות האלה בעצמך!
האלוף ניגש אלינו וביקש להגביר את הערנות, להיות צמודים למכשירים. אם תעלו לסיפון, הוסיף האלוף, תדאגו למרוח את הפנים בבוץ כדי שלא תבלטו – בעיקר אתה עם המשקפיים, אמר ופנה אלי – תמרח אותן בבוץ שלא ינצנצו! מרחתי במהירות את פני מקערת בוץ שהייתה מונחת על הסיפון, כיסיתי גם את זגוגיות המשקפיים בבוץ – בקושי ראיתי את המתרחש מטר לפני אפי.
פתאום אשכנזי לוחש לי: לא תאמין, אולי אלוהים אוהב אותנו, המכשירים התחילו לפעול לפני רבע שעה! הצלחנו איכשהו להתחבר למצברים של הספינה – אחד הקצינים של הספינה שאל אם הוא יכול לעזור לנו במשהו – ביקשנו להתחבר למצברים שלהם והוא אמר שאין בעיות. שיהיה בריא! הוא הציל אותנו! בוא רד למטה, אנחנו עובדים 'על באמת'. ישבתי ליד אשכנזי, מתפלל כי תחנות החוף המצריות לא ידווחו על ספינת אויב העוגנת מולן. וכך היה, במשך שעתיים או שלוש של ביצוע משימת השייטת לא צייצה אף תחנה בחוף. כל הדיווחים היו שגרתיים ואפילו קצרים מן הרגיל. נשמנו לרווחה. לוחמי השייטת חזרו ממשימותיהם, הורידו את חליפות אנשי הצפרדע, אִפסנו את סירות הגומי ופרקו את שאר הציוד שהביאו עימם לחוף והספינה החלה להפליג צפונה, בשיוט שקט כשקול מנועיה נבלע במימיו השקטים של הים התיכון.
ניכר היה כי רוחו של יוחאי בן-נון טובה עליו. הוא חייך, טפח על שכמו של מפקד הספינה ונדמה לי כי אף יצא לסיפון לעשן סיגריה. הוא פנה אלי ואל אשכנזי ואמר: תודה רבה חבר'ה, הייתם בסדר! אילו ידע את האמת על המצברים, חשבתי, היה מצווה להשליך אותנו למים. גם לוחמי השייטת נראו נינוחים ואפילו זחוחים לאחר ביצוע משימתם הקרבית הראשונה. נדמה היה לי כי הוסרה במשהו התדמית הג'ובניקית שלי: יצאתי איתם למשימתם הראשונה וצלחנו אותה, כל אחד בתפקיד שנועד לו.
* * *
קומנדקר של היחידה המתין לנו במזח. העמסנו עליו את הציוד. מפקד חיל הים חלף לידנו במכוניתו וסימן לנו בידו בידידות. כל הדרך לרמת-השרון התווכחנו: למה לנו להסתבך? למה לדווח על המצברים? אני התעקשתי, מלא רגשות חרטה על כך שלא דיווחתי על כך עוד בלב ים. תעזוב, ליטני, אמרו לי השניים, בסוף הכול פעל בסדר! אבל מה יהיה אם במשימות המבצעיות הבאות יחזור העניין על עצמו? החלטתי לא לשעות לשניהם ומיד לאחר שהגענו ליחידה, התייצבנו לשיחה אצל המפקד.
במחזור בוגרי הקורס לערבית הבוגר מאיתנו בשנה אחת, אלו שנחשבו 'הוותיקים', ארע בשעתו סיפור שעבר מפה לאוזן על בחור שמנמן וחייכן בשם חגי שגם כן יצא למשימה עם חיל הים, בצוללת, והתעקש, דווקא בעת שהצוללת נמצאה על קרקעית הים מול אלכסנדריה, לעשן סיגריה בניגוד לכל ההוראות ונהלי הבטיחות. כולם התחננו אליו שלא לעשן, המפקד הציע לו עוגת קצפת אבל הוא בשלו: אני מוכרח לעשן!
והוא עישן ומיד כשהגיעו לחוף מבטחים הועמד למשפט ונענש באופן חמור. נזכרתי בסיפורו של חגי בעת שעמדנו – מבולבלים – בלשכת המפקד. עכשיו, חשבתי, הסיפור שלנו יהפוך למשל ולשנינה ויצטרף לסיפורי הביזיונות של חיילי היחידה.
היינו נרגשים ונסערים. המפקד ראה זאת על פנינו. סיפרנו לו על התקלה בעניין המצברים והוא אמר כי האחראי על כך ייענש בחומרה. אבל אתם...אמר המפקד, אתם לא הייתם בסדר. הייתם צריכים לדווח על כך מיד למפקד חיל הים או לפחות למפקד הספינה. ולכן, עם כל הצער שבדבר, אתם מרותקים למחנה למשך חודש ימים. אתם משוחררים!
במשך חודש ימים היה לי די זמן להרהר בעת שדשדשתי בשבילי החול הרך של המחנה בין עצי האקליפטוס והצריפים, בחום הנעים של תחילת החורף, באותה הפלגה על הים, באותו מחדל שאולי הייתי יכול למנוע אותו. היה נדמה לי כי כל היחידה יודעת על הביזיון בלב ים, בעיקר השתדלתי להימנע מלהישיר מבט אל תרצה הבלונדינית שלא דיברה אלי מטוב ועד רע ועשתה עצמה כאילו לא יצאנו להפלגה כלל. שאול שמאי האגדי תפס אותי בידי כמה ימים לאחר חזרתנו מההפלגה, שאף אל תוכו את עשן סיגריית 'אל-על' שעישן ללא הפסקה כמעט ואמר לי: דברים כאלה קורים לכולם! טעות אנוש! אין לך מה להצטער ואל תאכל את עצמך!
שנים רבות לאחר אותה הפלגה נודע לי מפי חברַי בשייטת כי המבצע שאליו יצאנו ("דגון 28") לא נחשב במניינם כמבצע נועז שהצריך מיומנויות מיוחדות אלא מבצע שגרתי שאליו אפשר היה לשלוח את הלוחמים הטריים שאך זה עתה סיימו את הקורס הממושך ואילו לי הוא היה נדמה כמבצע מאד בלתי שגרתי. אבל בכל השבועות שלאחר היציאה להפלגה חשתי בדכדוך גובר והולך – מדוע שלחו אותנו כך ללב ים מבלי שבדקו את הציוד? מדוע נענשנו על לא עוול בכפנו? מדוע לא סיפרתי על ענין המצברים מיד למפקד חיל הים? הרי סיכנתי ללא צורך קבוצה של לוחמים מובחרים בצה"ל ובראשם את גיבור ישראל, יוחאי בן-נון. סדקים ראשונים נִבעו בי באשר לאמונתי בעצמי, בכוחי וביושרי ואולי אף יותר מכך, בצה"ל, שעד לאותו יום האמנתי כי אין צבא כמותו בעולם.
* * *
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
