ב-1945, בתום מלחמת העולם השניה, השתלטו כוחות הצבא האדום הסובייטי על מזרח אירופה ובניגוד להסכמים שנעשו בין ברה"מ לבעלות הברית, הקימה ברה"מ ממשלה קומוניסטית בכל אחת מהמדינות אליהם הגיעו כוחות הצבא האדום (למעט יוגוסלביה ואלבניה) ששלטו בעמם באמצעות הגייסות הסובייטים שחנו דרך קבע בארצם עד להתפוררות הקומוניזם ב-1989. דוגמא זו אשר אני מביא בפניכם הינה הדוגמא הראשונה בהיסטוריה למשטר המבקש לכפות את עצמו ולהקים משטרים אחרים כדוגמתו במקומות אחרים. לצערי זו אינה הדוגמה האחרונה לכך כיוון שבימים אלה בעוד אני כותב את שורות אלה משטר של מעצמת-על אחרת כופה את עצמו על עמים אחרים.

לאחר ה-11 בספטמבר 2001 החלה ארה"ב במסע שנתכנה בפיה "המלחמה נגד הטרור" וזאת במטרה לחסל את מתכנני התקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו-יורק ובניין הפנטגון בוושינגטון הבירה. בתחילה תקפה ארה"ב את משטר הטאליבן הפנאטי אשר נתן מחסה וחסות לאנשי אל-קאעידה שהתאמנו בשטחו. אבל לאחר שנפל שלטון הטאליבן, ורב-המרצחים אוסמה בן-לאדן הצליח לחמוק דרך הרי טורה בורה, והוקמה ממשלה חדשה בקאבול הבירה, בראשותו של חאמיד קארזאי, ושהורכבה מנציגי הברית הצפונית שהתנגדו לטאליבן ולחמו בו ומשאר נציגי המיעוטים האתניים באפגניסטן המתונים בדעותיהם, החלה ארה"ב להפנות את תשומת הלב העולמית אל המטרה הבאה של ממשל בוש במזה"ת - עיראק.

היום כבר אפשר להגיד בוודאות שכל מה שנאמר על עיראק ועל מחסני הנשק להשמדה המונית של סדאם חוסיין לא היה נכון בכלל. בין אם סדאם העביר לסוריה את כל הארסנל שלו כבר בסוף שנות התשעים, ובין אם הוא בעצמו פירק את כל הארסנל הכימי ביולוגי שהיה ברשותו, מה שחשוב הוא שבמרץ 2003 לפני ההתקפה האמריקנית על עירק לממשל בוש לא היה שום תירוץ או סיבה מספקת לפתוח את המלחמה בעירק.
אבל בואו נחזור אל הנושא המרכזי - אל עירק עצמה. היום עירק, לאחר בחירות כלליות וחופשיות לראשונה בתולדותיה וכאשר עירק עצמה שקועה במרחץ דמים בין הפונדמנטליסטים המוסלמים לבין המתונים תומכי הדמוקרטיה, לארה"ב צפויה משימת ענקים - להעמיד את הדמוקרטיה בעירק על בסיס המסורת הערבית המוסלמית הקיימת בעירק, וסבורני כי על אף עובדת היותה של ארה"ב מעצמת על בעלת נשק גרעיני וכוח צבאי ללא תקדים, תתקשה ארה"ב לעמוד במשימה זו בשל סיבה קונקרטית אחת ויחידה - הבדלי התרבות העמוקים שבין ארה"ב הנוצרית והפוריטנית במקורה לעירק הערבית המוסלמית.

כדי להבין את עומק ההבדל צריך גם סקירה היסטורית קצרה: ארצות הברית של אמריקה היא המדינה הדתית ביותר בין מדינות המערב ולא לחינם, אחוז האנשים אשר מקפידים ללכת ביום ראשון לכנסיה רחוק בהרבה מהאחוז של אותם אנשים במדינות מערב אירופה אלא הרבה יותר קרוב לאחוז האנשים במדינות אפריקה ודר' אמריקה. באמריקה גם הדמוקרטיה מבוססת על הדת; ראשוני המתיישבים האירופים באמריקה היו כאמור פוריטנים אנגלים שברחו מאנגליה לאחר שנרדפו שם כתוצאה של כישלון מלחמת האזרחים האנגלית, שם ביקשו הפוריטנים להפוך את אנגליה לרפובליקה ולהפריד את הדת מהמדינה, אבל בשל השלטון האכזר שקם בעקבות הקמת הרפובליקה באנגליה ובשל העובדה שהרוב באנגליה תמך במלוכה שעומדת בראש הכנסייה האנגליקנית ובפרלמנט שמנהל למען העם ובשם המלך את ענייני המדינה, החליטו הפוריטנים וכתות דתיות אחרות לארוז את המזוודות ולנסוע לאמריקה, שם באמריקה הגיעו המתיישבים לבסוף לרמה של שלטון עצמי עד שכאשר השלטון הבריטי החליט להדק את המושכות במושבות הצפון האמריקניות החליטו המושבות להתמרד ולהקים את ארה"ב שבה הדת מופרדת מהמדינה ובה לאזרחיה יש זכויות בסיסיות שאין לערער עליהם.

בעירק לעומת זאת המצב שונה לגמרי. את ההיסטוריה הבלתי-דמוקרטית של עירק אפשר למתוח אחורה עד לאשורים ולבבלים אשר הקימו אימפריות על גבי דמם של עמם ועמים כבושים אחרים, אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. את ההיסטוריה של עירק אפשר לספר מאז החלוקה באיסלם בין השיעים לסונים (שהתרחשה בעירק, ושם גם יושבים חכמי הדת הגדולים והמקומות הקדושים של השיעים) ואת העובדה שמאז שהח'ליפות העבאסית (שהתבססה על הסונים ולא על השיעים) קבעה את בירתה בבגדד, קיומה של ח'ליפות זו היה מותנה בדיכוי השיעים ודחיקתם ממרכזי השלטון והכלכלה. ולא לחינם בכל הזמנים מאז תחילת ימיה של הח'ליפות העבאסית בעירק נדחקו השיעים לאזורים העניים שבמדינה ובמיוחד לאזורי הביצות אשר מצפון לשפך הפרת והחידקל ועל שום כך כונו בפי רבים "אנשי הביצות". וכך בכל משך זמן קיומה של הח'ליפות העבאסית וגם לאחריה בזמן שלטון הסלג'וקים ולאחריו שלטון העותומנים התבסס השלטון על הסונים אשר דיכאו את השיעים.
לגבי הכורדים הדבר אינו שונה ברובו; עד לסוף מלחמת העולם הראשונה ראו עצמם הכורדים כשייכים לשלושה מסגרות הפועלות ברמות שונות - הרמה הבסיסים והיא השבט אשר כל אחד הזדהה בראש ובראשונה עם קבוצת בסיס זו; הסוניות שעליה נמנים כל הכורדים אבל גם העילה לדיכוים בתוך איראן, והשלישית חלק מהאומה המוסלמית אשר הכפיף אותם למרות השולטן התורכי שהיה גם הח'ליף. עד למלה"ע ה-1 היו מעט משכילים כורדים שבהשראת הלאומנות האירופית ביקשו גם הם עצמאות לארצם אך הם היו מעטים ובלא שיהיה להם תמיכה בארצם בתקופה זו.
השליטה העותומנית בעצמה על עירק נבנתה כך שרק עושי דברם של התורכים בעירק - הסונים, יהיו השליטים וכך על האזור הדרומי של עירק הומלך אמיר אשר היה ממשפחות המכובדים השיעים ואשר המיר את דתו לסוניות, ועל הכורדים הומלך אמיר ערבי סוני שישלוט עליהם במקום אחד משלהם.

על רקע זה אפשר להבין את ההתפתויות בעירק במאה ה-20. לאחר מלה"ע ה-1 חולקו שטחי האימפריה העותמנית לשעבר בין תורכיה שקבלה את החלק התורכי של האימפריה לבין צרפת ובריטניה, בהם צרפת קיבלה את סוריה ולבנון, ובריטניה קיבלה את א"י, עבר הירדן ועירק לפי גבולות שרירותיים לגמרי שציירו פקידי המעצמות וכך מצאו עצמם הסונים, השיעים וחלק מהכורדים (שנותקו מהכורדים שחיו בתוך תורכיה, אירן וסוריה) במדינה אחת מלאכותית לגמרי. בשנים שאחרי המלחמה שלטו הבריטים בעירק לתקופת זמן קצרה במתכונת של מנדט (כמו המנדט על א"י) וב-1932 הוכרזה עירק כממלכה האשמית של עירק בראשות המלך פייסל (אחיו של עבדאללה ה-1 המלך הראשון של ירדן) אשר עמד לצידו של לורנס איש ערב במרד הערבי נגד התורכים והומלך על עירק בידי הבריטים. העירקים עצמם ראו מצב זה כהמשך של השליטה התורכית עליהם וללא ממשל המייצג את עצמם ודואג לרווחתם. מצב זה נמשך עד 1958 אז נעשתה בעירק הפיכה צבאית בהשראת הפיכת ה"מצרים הצעירים" במצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, על עירק השתלט הגנרל עבדול כארים קאסם הסוני שעלה לשלטון בהבטיחו לדאוג לשיעים ולכורדים ולתת לעם משטר פרלמנטרי שייצג אותם לפי גודלם באוכלוסיה. אבל אחרי שעלה לשלטון המשיך כמו קודמיו ודיכא את השיעים והכורדים ושלט בזכות המיעוט הסוני. דבר זה לא השתנה גם כאשר עלה לשלטון קולונל עבדול סאלם עאריף (שהיה סגנו של קאסם) אשר השתמש באותה הטכניקה כדי להפיל את מי שהיה נשיאו. בתקופה זו ידעה עירק תקופת שגשוג קצרה כתוצאה מהשקעת רווחי הנפט בתשתיות המדינה (כבישים, ביוב, נמל תעופה, חברת תעופה מודרנית וכיו"ב) ובכך עלה קרנה של המדינה בעיני העולם שציפה גם לרפורמות בתחום המשטר לאחר הרפורמות שנעשו במדינה, אבל בעירק כמו בעירק דבר זה נעשה על גבי גבם של השיעים והכורדים שנמנע מהם להשתמש ב"זכויות יתר" אלה. לאחר עאריף עלה לשלטון סדאם חוסיין ב-1979 אבל הוא שלא כקודמו סיבך את עירק במלחמות מיותרות שהכניסו את עירק לחובות ועוני. זה התחיל במלחמת עירק-אירן שבה מאות עירקים מתו כתוצאה ממלחמת הגזים בחזית למען מטרת שווא. ולאחר מכן יצא במבצע "אנפאל" נגד הכורדים שחשב שריגלו ופעלו לטובת האירנים וטבח באלפים מהם בכפריהם. והמשיך במלחמת המפרץ שבה כתגובה לכיבוש כווית הרסו האמריקנים מאות כבישים וגשרים בדרום המדינה. ונמשך בסנקציות של האו"ם נגד עירק שרק גרמו לרעב ועוני גדול יותר.

היום לאחר נפילת משטר הבעת' שבראשו עמד סאדם חוסיין נוצר וואקום שלטוני ועל אף העובדה שקיים היום נשיא בעירק (ממוצא כורדי) וסגן נשיא שיעי הוואקום קיים בהחלט ברחובות. דבר זה אפשר להבין מכיוון שבעירק ההפיכה משלטון מסאדם לשלטון ג'לאל טלבאני, לא הופנמה, ורוב העירקים לא רואים את טלבאני כנשיאם החדש, אלא באמריקנים כ"אדונים החדשים" של עירק.
בעייתה הגדולה ביותר של עירק היא העובדה כי בהחסלו של משטר סדאם חוסיין האלטרנטיבה היחידה שהוצגה לפניהם היא משטר תאוקרטי פונדמנטליסטי כמו משטרה של איראן שמנסה דרך אנשי הדת שלה וקשריהם עם אנשי הדת השיעים בעירק להגיע למצב שכזה, ואשר בראשם עומד בנו של איש הדת מוחמד סאדק אל-סאדר וצבא המאהדי. מלבד זאת ישנה גם הנוכחות המאסיבית של אל-קאעידה באזור המשולש הסוני המונהגת ע"י מנהיגה האזורי מוסאב אל זרקאווי אשר ביצעו את רוב פיגועי ההתאבדות במדינה.

לסיכום, דברי אינם חד משמעים, מצד אחד אני יודע שאי אפשר לכפות על עם כלשהו צורת משטר אם הוא אינו מסכים לכך, אבל מנגד החלופה היא גרועה הרבה יותר. שלטון פונדמנטליסטי מוסלמי, ואין זה משנה אם הוא שיעי או סוני, יהיה גרוע הרבה יותר. זה יבעיר מחדש את האינתיפאדה, ייתן דחיפה לארגונים שיעים קיצוניים אחרים כמו החיזבאללה, ולארגונים סונים פונדמנטליסטיים אחרים כמו אל-קאעידה, החמאס והג'יהאד האיסלמי. לכן קריאתי היא זאת: במקום שחיילים אמריקניים ואחרים ייהרגו במלחמה נגד הטרוריסטים, תנו לחיילי צבא עירק החדש להלחם במלחמה זו. ותנסו גם במישור הדתי למצוא חלופה הלכתית לפירוש הפונדמנטליסטי של הטרוריסטים לקוראן ולאיסלם, מכיוון שזה יותר מאלף קרבות, יכריע את המערכה. ולאחר מכן לתת לעירקים את תחושת הריבונות מחדש בכך שתהיה נסיגה הדרגתית מעירק.

שלכם נביא ברוח הזמן