כמעט בכל הראיונות שמקיימים אמצעי התקשורת מאז שהוכרז רשמית על התפגרותו של צורר ישראל, בולטים באופן ממש מביש ומביך ההתרפסות והכמעט זחילה על ארבע כדי שלא יחולל זכרו של הראיס.
הראיון האחרון ששמעתי, היה עם נימר דרוויש, המנהיג של אחד הפלגים של התנועה האיסלמית (הצפוני, או הדרומי, מי יכול לזכור) המראיינת כמעט יצאה מגדרה לא לפגוע חלילה ברגשות האבל של המרואיין, שכמובן הפליג בשבחו של הרוצח ובתרומתו לקידומה של האנושות. כמעט אפשר היה לחוש את ההילוך על קצות האצבעות כדי לא לפגוע בזכרו הקדוש של ה"מנהיג".
האמירה הכי ביקורתית שהצליחה להנפיק המרואיינת הייתה "אבל יהיו כאלה שיחלקו על הדרך שבה הלך ערפאת". זה מה שיש למגישת תוכניות ברדיו הממלכתי של מדינת ישראל לומר על פועלו של רוצח המוני, "הדרך".
לפעמים מתעוררת במלוא עוזה התחושה, שאילו היה לנו רדיו ממלכתי ביום התאבדותו של היטלר בבונקר, ספק רב אם הצורר ההוא היה נחרת בתודעה הלאומית כשטן הגדול בהיסטוריה.
ו..כן, יש מקום להשוואה ביניהם.

חברי הכנסת הישראלים הערבים הפלסטינאים זה כינויים בפני עצמם , הם מעוניינים שהכנסת תערוך ישיבת זיכרון לראיס הנאצי פלסטינאי שהלך בשעה טובה ומוצלחת לגיהנום .
ויש בניהם שניים שהם מיוחדים במינם , אחד שישב בכלא על פעילות נגד המדינה ועזרה לאויב
והשני שהיה צריך משום מה לשבת מאותן נסיבות בכלא הוא היה יועצו של השליט הראיס הנאצי פלסטינאי