לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 13-06-2005, 04:48
  McKaby McKaby אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 19.12.04
הודעות: 315
כתבה אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד

מדברים כאן על יחידות שאף פעם לא שמעתי עלהם.
מישהו יכול להרחיב במסגרת בטחון שדה כמובן.
קורות חיים - אל"מ אייל אייזנברג

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

נולד בשנת 1963.
בשנת 1981 התגייס לחיל האוויר.
בין השנים 1984 - 1986 שימש כמפקד צוות ביחידה מיוחדת בחיל האוויר.
בין השנים 1987 - 1988 שימש כמפקד פלוגה ביחידה מיוחדת בחיל האוויר.
בין השנים 1988 - 1989 שימש כסגן מפקד גדוד תותחנים.
בין השנים 1990 - 1992 שימש כמפקד פלוגת הסיור של חטיבת 'גבעתי'.
בין השנים 1993 - 1995 שימש כמפקד גדוד 'שקד' של חטיבת 'גבעתי'.
בין השנים 1995 - 1996 היה ראש ענף המבצעים במפקדת כוחות האוויר המיוחדים בחיל האוויר.
בין השנים 1996 - 1999 שימש כמפקד יחידה מיוחדת בחיל האוויר.
בין השנים 1999 - 2000 פיקד על החטיבה המזרחית ביחידת הקישור ללבנון.
בין השנים 2001 - 2003 שימש כמפקד חטיבת צנחנים מיוחדת במילואים.

אל"מ אייל איזנברג הוא בוגר קורס פיקוד ומטה, ובעל תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת ת"א.

מתוך אתר דובר צה"ל: http://www1.idf.il/DOVER/site/mainp...d=7&docid=21946
אגב, יחידה מיוחדת בחיל האוויר זה לא שלדג, כי אחרת היו כותבים יחידת שלדג כמו בקורות חיים של אלוף בני גנץ - מפקד שלדג לשעבר.
http://www1.idf.il/DOVER/site/mainp...1&subject=14930
1989: מונה למפקד יחידת "שלדג" בחיל האוויר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 13-06-2005, 18:39
צלמית המשתמש של amirsgv
  משתמש זכר amirsgv amirsgv אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.08.04
הודעות: 3,937
מעבר בין יחידות
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי Niro1985 שמתחילה ב "בנוגע לתמונה:"

אחד הרעיונות שכעת דנים בצה"ל הוא הקמה של מפקדת כוחות מיוחדים כלל צה"לית. מה הקשר ? היכולות היעודיות של היחידות (מטכ"ל, שלדג, שייטת, וכו') דומה בחלק גדול מההכשרה, ויש מעבר שוטף של קצינים בין לבין. לדוגמה: שלדג הוקמה ע"י יוצאי סיירת מטכ"ל, ובראשם מוקי בצר (סגנו של יוני נתניהו).
כמו שאתה שואל על אייזנברג, הרי גם יואב גלנט היה בשייטת (מפקדה) ועבר לירוקים - והנה הוא על מדים ירוקים, ועליהם כנפי העטלף של השייטת בצד שמאל. אני חושב שגם נועם תיבון או טל רוסו (לא זוכר מי מהם) שירת בתקופה מסוימת בשלדג.
השורה התחתונה - כאשר אתה משרת בזרוע מסוימת אתה לובש את מדיה. כאשר אייזנברג שירת בזרוע האוויר - הוא לבש (מן הסתם) את מדי ח"א. כאשר הוא משרת בזרוע היבשה - הוא לובש את מדי זרוע היבשה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 13-06-2005, 21:18
  strong11 strong11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,110
תגובה
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי amirsgv שמתחילה ב "מעבר בין יחידות"

ברעיון המבורך הזה דנים בצה"ל כבר כמעט 20 שנה, הוקמו ועדות, נערכו דיונים, הוכנו ניירות עמדה ועבודה וכמובן בפועל דבר לא קרה. אהוד ברק בתקופתו כרמטכ"ל התכוון ככל הנראה למנות את האלוף עמירם לוין למפקד הכוחות המיוחדים עם סיומו המוצלח של מבצע שיח-אטד אבל הכשלון בהכנות (צאלים ב') גמר את הסיפור. יש פה שתי בעיות רציניות:
1. נובעת מהניהול המטרציוני - אם ימנו אלוף, על מנת שהנושא יקבל את החשיבות הראויה בצה"ל, יביאו בהכרח להקמת מפקדת-על בזבזית עם תקנים כפולים, כלי רכב, אמל"ח וכו' שתתנגש עם מפקדי הזרועות ובעיקר עם אט"ל ומז"י. אם יסתפקו בדרג תא"ל שכפוף לראש מז"י (למשל טל רוסו, נעם תיבון או אביב כוכבי) תווצר התנגשות מיידית עם קמש"ר ובעיקר קצח"ר, מה עוד שספק אם מפקדי הזרועות יהיו מוכנים לוותר על חוד החנית שלהם לטובת תא"ל... בעיה רצינית שלא ברור כיצד ניתן לפתור אותה במבנה הנוכחי של צה"ל, לא שכן בעידן הדינוזאורים של שנות ה-80, עד אמצע שנות ה-90.
2. בעיה לא פחות חמורה היא כמובן הכפילות והבזבוז המיותרים הנובעים מהחזקת יחידות מיוחדות בעלות פונקציות זהות בקרב הזרועות השונות, בעיקר בעידן ה LIC. יש היום בצה"ל עשרות יחידות סדירות מיוחדות ברמת הגדוד, שאלמלא האגו והפוליטיקה, היה אפשר כבר מזמן לאחד את רובן ללא בעיה מיוחדת ל 4-5 יחידות על.

דרך אגב, האל"מ הדרוזי הוא כמובן עמאד פארס.

נערך לאחרונה ע"י עידו403 בתאריך 13-06-2005 בשעה 21:56. סיבה: ב"ש
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 13-06-2005, 11:23
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 20,744
בוא נעשה את זה פשוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי McKaby שמתחילה ב "אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי McKaby
בין השנים 1984 - 1986 שימש כמפקד צוות ביחידה מיוחדת בחיל האוויר.
בין השנים 1987 - 1988 שימש כמפקד פלוגה ביחידה מיוחדת בחיל האוויר.
בין השנים 1995 - 1996 היה ראש ענף המבצעים במפקדת כוחות האוויר המיוחדים בחיל האוויר.
בין השנים 2001 - 2003 שימש כמפקד חטיבת צנחנים מיוחדת במילואים.


"יחידה מיוחדת בחיל האויר" - יש כמה כאלה. שלדג היא אחת מהן, ובשאר היחידות אין לעסוק.
"מפקדת כוחות האוויר המיוחדים" - על היחידות הנ"ל מופקד גוף זה.
"חטיבת צנחנים מיוחדת" - אין לעסוק ביחידה זו.

זה ההסבר היחיד שיינתן לגופים אלה - התעסקות ופירוט מיותר יגררו נעילה (ביותר מדי מקרים בקשות מסוג זה זוכות לזלזול, ולכן היחס הוא כזה).
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 20-06-2005, 10:31
צלמית המשתמש של צנחן1
  צנחן1 צנחן1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.01.05
הודעות: 4,584
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי McKaby שמתחילה ב "אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד"

נושא מפקדה עליונה של הכוחות מיוחדים ניתן בזמנו לקחצ"ר, אולם בעצם לא ממש מומש במלוא היקפו, והכוונה היא לפתח את הרעיון למשהו שדומה למודל האמריקאי (כמובן...), ששם ישנו גנרל שלם שאחראי על פעילות הכוחות המיוחדים, ולמעשה מדובר על הפעלת כוח ברמה דיוויזיונית. קחצ"ר הנוכחי נתן לנו הרצאה בנושא לפני מס' חודשים לאחר שסיים השתלמות מקיפה בארה"ב.

אבל ... לדעתי מפקדת זרוע היבשה, שקיצצה או העלימה חלק ממפקדי החילות, לא בקלות תמסור את בבת עינה למישהו אחר, שלא לדבר על כך שאצלנו לכל מח"ט יש פלס"ר, ולכל חיל יש לוט"ר ובנוסף ישנן יחידות המכונות מטכ"ליות, ויחידות מודיעין מיוחדות ועוד ועוד. אני מקווה שהנושא באמת יעניין את דן חלוץ, שמגיע מהזרוע המסודרת ביותר בצה"ל, כי לנושא כזה דרושה מעורבות רבה (וכבדה) של הרמטכ"ל.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 21-01-2007, 14:20
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,833
Facebook profile Follow me...
כתבה כתבה על רותם שני מתוך בלייזר
בתגובה להודעה מספר 17 שנכתבה על ידי gili27 שמתחילה ב "[b]ועוד למתעניינים: אתר..."

תודה למיכאל123 על הקישור
נווד, נווט, רוכב, לוחם

רותם שני נולד במדבר, ובגיל 32 נקבר בו. בזמן הקצר הזה הוא הספיק להפוך מפרא אדם למפקד נערץ, מילד שהשתולל על אופנועים לגבר שלימד לוחמי סיירת איך נוהגים. במלאות חמש שנים למותו, אלי פנגס מספר על חייל שהיה אגדה בחייו
אלי פנגס

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.ynet.co.il/PicServer2/01082004/583373/blazer.gif]


הרמת הגלגל הקדמי של האופנוע — מה שנקרא "ווילי" — היא אחד הטריקים הכי נפוצים בקרב רוכבים שיודעים מה לעשות עם הידית של הגז. וזה די מפתיע, כי מי שרוצה לרכב על הגלגל האחורי צריך להיות מספיק דפוק כדי לנסות להפוך את האופנוע לאחור, ומספיק חכם ומיומן כדי לעצור אותו רגע לפני שזה קורה. ואז, אם רוצים גם לצבור מרחק על גלגל אחד, צריך לשמור את הכלי בנקודת שיווי המשקל. בנקודה הזאת, כשהאופנוע כמעט זקוף, הוא רגיש מאוד לגז, לא תמיד שומר כיוון ומושפע מאוד מרוחות צד. במילים אחרות, ממש לא מומלץ לנסות את התרגיל הזה במקום שמועד למשבים פתאומיים. למשל גשר.
מפעל הפוספטים בבקעת צין נחנך בשנת 1977. כדי לחסוך בעלויות שינוע, היזמים החליטו לממן קו רכבת שיגיע ממפעל הפוספטים באורון (על תוואי שלפי תוכנית המתאר, היה אמור בסופו של דבר להביא את המסילה עד אילת). אבל כדי שהרכבת תגיע מאורון לצין היא היתה צריכה לעבור בדרך את נחל צין, ואדי ענק שמנקז את כל אזור שדה בוקר אל עמק הערבה. מעל המכשול הטבעי הזה נבנה גשר ענק, באורך 200 מטר, שמתנשא לגובה 50 מטר מעל הערוץ — גשר הרכבת הארוך ביותר בישראל. אם ראיתם פעם את המפלצת הזאת, אתם יודעים שלמעט מעקה נמוך ורצועת בטון של חצי מטר — שעליה אמורים להלך בזהירות אנשי תחזוקה בלבד — אין שם כלום. למעשה, הגשר הוא בדיוק ברוחב של רכבת. אבל יום אחד, בסוף שנות ה־80, אופנוען יחף ובלי קסדה דפק ווילי עם KTM600 על רצועת הבטון הצרה שלצד הפסים, ונסע על גלגל אחד לאורך כל הגשר.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/994021/rotem_wa.jpg]


מסתובב לבד בג'יפ עם נשק, ציוד ומכשיר קשר (צילום: מתוך הספר "רותם")

לרוכב הזה קראו רותם שני, והוא הפך לאגדה בחייו — כרוכב, כאדם, ובסופו של דבר כחייל. ילד פרא שגדל במדבר, הפך לחלק ממערכת צבאית שלא ידעה בדיוק איך לאכול אותו, אבל הצליח להפוך בתוכה לנכס ברמה לאומית. את הסיפור שלו קשה לספר ככה סתם, כי הוא מורכב ממיליון עלילות־משנה, שרובן כוללות פרטים מסווגים. אבל במלאות חמש שנים למותו, נדמה שהגיע הזמן לנסות.



ילד, של מי אתה
רותם נולד בשנה האחרונה של הסיקסטיז, בקיבוץ עברון, ובגיל שבע עבר עם הוריו לעין־יהב. כבר בילדותו היה ברור שמסגרות הן לא בדיוק הסביבה הטבעית שלו: בית הספר, למשל, אף פעם לא עניין אותו יותר מדי. הוא העדיף להסתובב יחף בערבה, לרכב על טוסטוס ולתפוס נחשים בידיים חשופות, בלי לדעת אם הם ארסיים או לא. ילד מדבר בכל רמ"ח איבריו, שהתגלה כנווט מלידה, כרוכב וכנהג בחסד — וכבעל חוש טכני פנומנלי. כל מי שראה אותו מתעסק עם קרביים של אופנוע או מכונית התקשה להבין את ההתמצאות המכנית ואת כושר האלתור שלו, שהדרך היחידה לתאר אותו היא "בלתי נלאה". איפה שאחרים צריכים ספר הדרכה או איש מקצוע, הוא הסתדר לבד. זה נראה כמו משהו שבא לו טבעי.
אחרי ניסיון די כושל לחזור ללימודים בעברון — כנראה הערבה היתה פשוט מגניבה מדי — הוא חזר לעין־יהב והעביר את השנתיים האחרונות של התיכון ב"חופשה מהלימודים". שנה אחת מתוכה הוא בילה בהדרכת טיולי גמלים באזור אילת. שם הוא למד לחיות ימים שלמים בשטח, לבשל את מה שאפשר ממה שיש, כשקבוצות של מטיילים תלויות לגמרי בחושים הבריאים שלו.
רותם תמיד עשה מה שרצה, בלי להתחשבן על כלום ועם אף אחד. אבל היה בו משהו שגרם לכולם לסמוך עליו, גם כשהוא עשה שטויות. למשל אבא שלו, שצילם אותו בזמן הווילי המטורלל שלו על גשר צין, ואחר כך אמר שזה לא בשליטתו, אז לפחות שיישארו תמונות למזכרת. כשהגיע לגיל גיוס, השאלה שעמדה באוויר היתה מה הצבא יראה בו: פרחח שאין לו מה לחפש במסגרת הצה"לית, או מישהו שבסך הכל צריך ללמוד איך לנתב את היכולות הייחודיות שלו.
עם או בלי התאמה למסגרת, רותם התגייס בסופו של דבר ועשה טירונות בסיירת גבעתי. הוא היה חייל אינדיבידואליסט ובלגניסט, שחרג לא פעם ממעטפת השירות המקובלת. אבל הוא הצליח להתחבר עם המפקדים שלו, והם סלחו לו כמעט על הכל. תוך כדי, הם גם למדו להשתמש בכישורים שלו במקומות שבהם היו נחוצים.
מתישהו במהלך השירות, הסיירת יצאה למארבים במשלט הר חריף. שם פגש רותם פרצוף מוכר מתקופת טיולי הגמלים באילת: מח"ט בדואי שנחשב לאחד הגששים הטובים בצה"ל. המפגש המחודש הזה הביא לשינוי מהותי באופי השירות הצבאי שלו — שינוי שבעקבותיו אפשר לשמוע עד היום את שמו מוזכר בצמרת הצבא וביחידות המובחרות.
חיבור מיוחד נוצר בין הטוראי מהערבה לאלוף המשנה הבדואי. רותם יצא מסיירת גבעתי ועבר לשרת תחת המח"ט־גשש, שיצא איתו לשטח ולימד אותו את כל סודות המקצוע: ההתמצאות בשטח, נתוני הגזרה, ההישרדות במדבר. תוך זמן קצר, רותם הרגיש בגבול המערבי כמו בבית. הוא שכב מוסווה במארבים לגנבים ולמבריחים במשך ימים, לבד, לא מתחשב בשעות או בתנאי מזג האוויר. במקרים רבים זה הספיק כדי להפתיע את מי שעסק בפעילות לא חוקית באזור. זאת היתה התקופה שבה הפך ליחידה של חייל אחד: מסתובב לבד בג'יפ עם נשק, ציוד ומכשיר קשר. בוחן את מגבלות הרכב, מהנדס פתרונות לאתגרי עבירות בלתי אפשריים, נתקע בשטח בחושך, מאלתר, מתקן וממשיך. לבד.
יום אחד הגיע אלוף הפיקוד דאז לסיור באזור, וחיילי המילואים שישבו שם התלוננו בפניו שכל המאמצים שלהם לא עוצרים את המבריחים ואת גנבי הנשק והציוד, שהסתובבו בשטחי האש. רק ההוא שמסתובב לבד על הג'יפ, הם סיפרו, מצליח לעשות את העבודה של כולם. אחרי אותה שיחה, אלוף הפיקוד דרש לראות את החייל. הוא פגש אותו לבוש בבגדי עבודה מטונפים, מרוח בגריז ומסריח מכמה ימים בשטח ללא מקלחת. רותם, בלי מדים, הצדיע. האלוף החליף איתו כמה מילים, יצא איתו לסיור, ואחריו הקצה לו כלי רכב וכוח אדם לצורך הקמת סיירת שתפעל באזור. רותם שני אולי לא התאים למסגרת, אבל הוא דאג שהיא תתאים את עצמה אליו.



כמו חול ברוח
אחרי שקיבל מהאלוף את ברכת הדרך, רותם התחיל לאסוף אנשים וללמד אותם את העבודה. הם התמקמו בפינה נטושה של בסיס קבע דרומי, התאימו את כלי הרכב לדרישות שהכתיב ניסיונו העשיר של רותם, התחילו לעבוד, והביאו תוצאות שפגעו קשה בעסקי ההברחות בערבה. לאט לאט העסק גדל והתפתח: הפינה הנטושה בבסיס התרחבה, שופצה ושופצרה. בשלישות לא ידעו איך להתמודד עם הפלגה החדשה שהתחילה לשאוב אליה חיילים, וכששליש הפיקוד הצליח לתפוס סופסוף את רותם, הוא בישר לו שהשירות הסדיר שלו כבר נגמר ושאולי יהיה נבון מצידו לחתום קבע. הוא חתם.
רותם המשיך לפקד על היחידה שלו במשך יותר משנה, בלי לעבור קורס קצינים. מתגייסים חדשים ששמעו מה קורה התחילו לבדוק איך מצטרפים ליחידת הסיור של האגדה מהערבה. לא הכל הלך שם בדיוק לפי הנהלים, אבל היחידה הקטנה הזאת עשתה את העבודה מצוין — והמפקד שלה התחיל להבין שההתמחות בנהיגה מבצעית היא נכס לא רק בגבול המערבי, אלא בכל יחידה לוחמת. אבל יעברו כמה שנים עד שהתובנה הזאת תהפוך למציאות בשטח.
אחרי שהשתחרר מהצבא בילה רותם שנה בקניה, שם עבד בחווה לגידול שתילי ורדים ואחריה בחוות תנינים. כשנגמר לו מקניה הוא לקח את החברה שלו, חבר טוב ולנדרובר דיפנדר לטיול באתיופיה ואריתריאה. אם כי לפחות לגבי אריתריאה של תחילת שנות ה־90, "טיול" הוא הגדרה קצת מטעה.
המדינה הקטנה מקרן אפריקה, צפונית לאתיופיה, עברה 30 שנה של מלחמה. היא התחילה ב־1962, כשקיסר אתיופיה סיפח את אריתריאה וארגוני ההתנגדות במדינה יצאו להילחם בשלטון הזר. אתיופיה מצידה קיבלה סיוע מקובה ומברית המועצות (בין היתר היה מדובר בכלי רכב וציוד צבאי, שתכף נגיע אליו), אבל זה לא עזר לה: בתחילת שנות ה־90, אחרי שלושה עשורים של דם, המורדים הצליחו להכריע את האתיופים. במאי 1993 הכיר האו"ם באריתריאה כחברה מן המניין בארגון. זמן קצר אחר כך הגיעו רותם וחבריו אל מה שהיה אזור הקרבות במדינה.
לא שהיום קל להסתובב באריתריאה, אבל אז זה היה על גבול הטירוף: לפני עידן האינטרנט בכל חור, בלי מידע עדכני על המדינה העלומה והמופרעת הזאת ובלי ג'י.פי.אס שיגיד לך איפה לעזאזל אתה נמצא. אבל מה שהיה מבריח כל אחד אחר, היה אזור מחיה טבעי לרותם שני.
בשטח היו פזורים פגרים של ציוד צבאי סובייטי, נבלות מכניות שהשתמרו טוב במזג האוויר החם והיבש. רותם, שכל המנועים האלה גירו את החוש הטכני שלו, עצר את הדיפנדר והתחיל להתעסק עם גווייה של רק"מ. אחרי חפירה קצרה בקרביים של כלי שלא ראה מימיו, הוא הצליח להתניע אותו וגם לעשות עליו סיבוב.
בשלב הזה של הטיול התברר שהקפיצים של הדיפנדר גמורים, ורותם הסתער על השטח בחיפוש אחר חלפים. הוא לקח תרומת איברים מהכלים הרוסיים, אלתר מפוח מעל מדורה, ואז חתך וכיווץ והתקין את הקפיצים הרוסיים על הלנד־רובר הבריטי. כשניתוח השדה הסתיים, הרכב עבד כמו חדש.
זה היה רותם הפרא במיטבו, איש השטח שמרגיש הכי טוב כשהוא רחוק מהציוויליזציה, ממסגרות, מכללים. אבל מתברר שלילד מהמדבר היו גם צדדים פחות פרועים.



גברים אמיתיים
זמן קצר אחרי שחזר לארץ, רותם הצטרף שוב לצבא הקבע. עכשיו הוא התפנה סופסוף ליישם את הרעיון שהתגבש אצלו לפני הטיול: להפוך את הנהיגה המבצעית מנחלתה של יחידה קטנה אחת לחלק מארגז הכלים של כל יחידה מבצעית. בשלב הזה הוא כבר נגמל מבגדי העבודה המג'ויפים, לבש מדים, למד לעבוד במחשב והתחיל להתעניין במכשיר חדש שאומר לך איפה אתה ולאן לנסוע. אתם מכירים את זה בתור ג'י.פי.אס, אבל יש כמה אנשים בארץ שעדיין מכנים אותו "רותם קטן".
הרעיון של רותם תפס תאוצה. מתוך הגריז והג'יפה, הוא הקים יחידה צעירה שכוללת פלגת הדרכה ופלגה מבצעית, וקשה להגזים בתרומתה לתפקוד היחידות המובחרות של צה"ל בשנים האחרונות. בלי להיכנס לפרטים, כי אי אפשר להיכנס אליהם, מספיק לומר שהנהיגה המבצעית על כל היבטיה — ניווט, חילוץ, מילוט — הפכה בזכות רותם שני למקצוע צבאי בפני עצמו. כמעט כל סיירת שאתם מכירים, וגם כאלה שאתם לא, עברה (או עוברת ממש עכשיו) הדרכה ביחידה שהוא הקים מאבק המדבר.
ע' הוא המפקד הנוכחי של היחידה הזאת, שאפילו את שמה אי אפשר לחשוף כאן. נפגשתי איתו ביום שישי אחד בזמן שקיעה, כשהתחיל להיות ממש קר בתל חדיד — המרפסת הטבעית הכי יפה שצופה על גוש דן. קבענו להיפגש דווקא שם, כי באזור תל חדיד נערכות מדי פעם סדרות האימונים של היחידה. יחד איתנו היה שם ג', מילואימניק ביחידה של רותם. שניהם, באופן מתבקש מאנשים שקשורים לרותם שני, אנשי שטח ו־4x4.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/994017/rotem_4_wa.jpg]


מעולם לא חשב שמישהו צריך לכתוב על זה (צילום: מתוך הספר "רותם")


ישבנו בחורשה ליד הריינג'רובר של ג', ערכת קפה פתוחה וגזייה לוחשת על השולחן. לא דיברנו הרבה. אחרי מלחמת לבנון השנייה לא תמצאו מפקד בצה"ל שידבר חופשי עם עיתונאי. בטח לא על מישהו כמו רותם, שהיה פעם פרא צעיר ושנוי במחלוקת. ניסיתי להזכיר שאני כתב במגזין לגברים, לא תחקירן בעיתון יומי, אבל זה עבד כמו בומרנג: ע' מאמין שאם היה יוצא לרותם לראות גיליון של "בלייזר", הוא היה מסכם אותו ואותנו במילה אחת: הומואים. בניגוד לרוב הגברים בעולם, האיש חי את הפנטזיה של המגזין הזה. והוא מעולם לא חשב שמישהו צריך לכתוב על זה.
אולי דווקא בגלל שלא נאמר הרבה, הרגשתי שם משהו מהנוכחות של רותם. ישראל, טבע, צבא, נובלס, גזייה, ג'יפ: קצת מנווד המדבר המאובק והמתבודד שהוא היה, קצת מהגבר הרציני והמפקד המוערך שהוא הפך להיות.
בפרויקט ההנצחה האינטרנטי של משרד הביטחון, "יזכור", מופיעים דברים שכתב חברו של רותם, גיא מלל: "רותם בן המדבר, בן אורה ופטר, בן הערבה/ זאב בודד, חבר צוות, איש של הפכים/ של אותה אמת אחת בפנים ובחוץ, של פריצת דרכים/ להט עשייה אין קץ, יצירתיות בלי גבול ומעוף/ של יצר נדודים צרוב מחוף לחוף, לחוף.../ רותם בן מדבר, איש רגעי השקט ורגעי הסערות/ בן האש והלהט, איש דרכי מהמורות/ נרתם ברגע ונותן ונותן/ איש חידה למתבונן". זה לא שבשקיעה ההיא של יום שישי על תל חדיד מצאתי את התשובה, אבל לפחות הרגשתי שאני מבין את השאלה.


דרכו האחרונה
דווקא בשיא, כשהיחידה של רותם עמדה לפני הזינוק הגדול קדימה, הוא נהרג. זה קרה ביום שבת באוקטובר 2001, כשהוא יצא עם האופנוע לפגוש את החבר'ה, מילואימניקים שלו, בנחל מסור.
אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם, אבל הוא עף מעל האופנוע וספג פגיעת ראש רצינית. בדואי מקומי מצא אותו שוכב דומם בנוף ילדותו, הזעיק עזרה ויצא לכביש לחכות לאמבולנס. עברו בערך שלוש שעות עד שהוא הגיע לבית החולים. אחרי כמה ימים, כשמחוץ לחדר שלו מתחלפות חבורות של חברים וקצינים, סרן רותם שני נפטר במחלקת טיפול נמרץ בהדסה. הוא היה בן 32.
רותם נקבר בחלקה הצבאית שבמושב עין־יהב. הוא הותיר אחריו אישה, בן, הורים, ארבעה אחים ואחיות — וסיפור שלא קל לספר. אבל במלאות חמש שנים למותו, באמת שהגיע הזמן לנסות.

-------------
מלח הארץ שאיננה
עפר שלח מאמין שאיבדנו לא רק את רותם שני, אלא גם את הרוח שיצרה גברים כמוהו
עפר שלח פורסם: 18.01.07, 15:24

לא פגשתי את רותם שני בחייו. בשנים האחרונות, טיפין־טיפין, אני שומע עליו בשיטוטי ברחבי צה"ל. אני מכיר כמה אנשים שהכירו אותו. את הפרטים אתם יכולים לקרוא בכתבה. כמו בכל סיפור כזה, הפרטים לא ממש חשובים.
"אגדה", קורא לו חברו אבירם ברקאי, בטקסט היפה והעצוב שכתב על רותם באתר האינטרנט שלו. אגדות צה"ליות הן עניין מסוכן: בדרך כלל המפגש האישי איתן לא עושה לך ולהן טוב. זאת מילה שבצה"ל, כמו בכל צבא ואולי יותר, משתמשים בה בקלות רבה מדי ביחס לתכונות מעטות מדי של החיה האנושית — ובמיוחד ביחס ליכולת להרוג, לא בדיוק תכונה שאפשר לשפוט ממנה הרבה על איכותו של מישהו. אחר כך אתה פוגש אדם, והוא מורכב הרבה יותר, ובהרבה מקרים של לוחמים בצבא הרבה פחות. שלא לדבר על כל אלה שעוד חיים את האגדה של עצמם, הרבה אחרי שהחיים כבר לקחו אותם ואותנו למקום אחר.
אבל הסיפור של רותם שני הוא לא רק אגדה צה"לית, אלא משהו עמוק ושורשי בהרבה — האגדה על בן הארץ. פעם, כשעוד לא הכירו את המילה "נראטיב", האגדה הזאת היתה הסיפור הציוני בה"א הידיעה. בשביל זה, סיפרו לנו כשהיינו קטנים, באו לכאן יהודים מכל הארצות שבהן היו בנים דחויים: כדי שתהיה להם ארץ שאת שביליה הם מכירים כאת כף ידם, כדי שיעברו אותה ברכב וברגל ובלילה וביום, כדי ששום מחסום פיזי או אחר לא יעמוד בדרכם. כדי שיגדלו להם ילדים יחפים ופרועי שיער, העוברים את המדבר בסערה ויודעים דרך נשר בשמיים ודרך נחש עלי צור ובזים לפחד, אותה תכונה שכשאני הייתי ילד קראו לה "גלותית" וגם "סבונית", כי אז עוד לא נולדו הפוליטיקלי־קורקט ותעשיית הזיכרון של השואה.
האגדות של ילדי כבר לא מורכבות מחומרים כאלה. זה לא עושה אותם טובים פחות ממני, אולי להפך. הזמנים השתנו, הרוב לטובה. הרבה מהדברים שגדלנו עליהם לא היו חומרים מזינים במיוחד. השאלה היא מה צימחנו לנו במקום. מיתוסים הם אבני יסוד של חברה, ואיזה אבן שמנו לנו לראש פינה אחרי שבן הארץ זז הצידה, זאת שאלה גדולה. נדמה לי שהיום אין שם אבן בכלל.
רותם היה ולא היה איש צבא. בדברי ימי צה"ל יש אנשים כאלה, שריחפו כפרפר ועקצו כדבורה במקביל למערכות הממוסדות. המערכות הגדולות הן שעושות את המלחמה, אבל היכולת לקחת מה שיש לאנשים האלה לתת ולא לדחות אותם היא המאפיין של צבא מיליציוני במובן הטוב של המילה. צה"ל, הרבה מאוד שנים, היה צבא כזה. לא מעט יחידות ויכולות של הצבא נולדו מרוחם ומתכונותיהם של יחידים. כך יסד אברהם ארנן את סיירת מטכ"ל ומוקי בצר הקים את שלדג, שלא לדבר על מסגרות קטנות ואזוטריות בהרבה.
יותר מהכל, יותר מהכישלון הפיקודי והתוכניות המגומגמות, מלחמת לבנון השנייה לימדה אותנו כמה איבד הצבא — המחפש לעצמו דרך בעולם חדש ולא תמיד מופלא של מלחמות אחרות וחברה אחרת — את רוח המיליציה הזאת. היא אינה פשוטה היום כמו שהיתה פעם. קשה מאוד ליישב אותה עם צבא טכנולוגי, מתמקצע, שמוטלות עליו משימות שכבר אינן היעד ההיסטורי של מיליציה: לקום ולהגן על הבית. אבל אפשר וצריך היה לעשות את זה טוב יותר.
זאת העצם הרגשית התקועה היום בגרונם של קציני סדיר ומילואים רבים כל כך, ושום דבר עוד לא נעשה כדי לחלץ אותה. יותר מהכל, כשהם מסתכלים למעלה ולצדדים, הם מבקשים שם את הסיפור הפשוט, הפשטני אולי, על בן הארץ. זה שהיה ואיננו.

_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 21-01-2007, 16:48
  noamlaw noamlaw אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.08.06
הודעות: 3,772
לא היה מעולם 'קטן וחכם'. צה"ל.
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי odedy שמתחילה ב "הזכירו פה את ברק כרמטכ"ל"

צה"ל רק רצה שנאמין שהוא 'קטן וחכם'.
משנת 2000 בערך הוא באמת דאג ל'קטן' ומיסמס את המילואים והאימונים.
חכם?? - מסתבר שזה לא מספיק עם כל המזלטים פלזמות וטכנולוגיה.
תשמעו את עמנואל סקל.
צריך שוב לזחול ולהדקר מהקוצים בשטח. בין הטרסות.
הימים בהם צעיר ידע שאם לא ילך לצבא יהיה לו 'דפוק' ולפעמים שירת עד גיל 25 הביאו משמעת לעם הזה שהפך כולו לקומבינת הזקן-קרשי-מצא-בן-גור.
ועם עם כזה לך תילחם???
חבל על הזמן.
ניעור אדיר לצבא וחזרה לימי שנות ה 60 - 70 אולי חזירו אותנו לימי הצבא 'קטן וחכם'.
ועוד אחד : נסרלה דיבר אתמול ואמר - אם אין צה"ל אין מדינה ועמיישראל.
והוא צדק.
_____________________________________

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 22-01-2007, 10:23
  tamido tamido אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 27.02.06
הודעות: 1,092
מרשימה מאד הקריירה הצבאית של אייל, אך....
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי McKaby שמתחילה ב "אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד"

מרשימה מאד הקריירה הצבאית של אייל, אך אם מנתחים אותה רואים שמתוך 26 שנות שירות רק כ10 שנים מילה תפקידי פיקוד בחילות השדה, מתוכם 4 שנים של תפקידים זוטרים ותפקידי פיקוד לא ישירים על יחידות. כמו כן אייל מקודם לתא"ל מבלי לבלות שנה במב"ל.

אם אשפוט אותו כעת רק לפי הביוגרפיה שלו, אזי לעניות דעתי על אייל לבלות עוד אי אילו שנים בתפקידי פיקוד רוחביים בחילות השדה ובפרט בחיל השריון בטרם ימונה לתא"ל. לאחר מלחמת לבנון שבה נתפסו לא מעט קצינים בכירים בקלקלותם ובבורותם המקצועית הייתי מצפה שצה"ל ישאף לשפשף את קציניו, ולא יסתפק בקצין, מבריק ככל שיהיה, בעל 6 שנות ותק בלבד בתפקידי פיקוד בכירים למעמד כה בכיר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 20-02-2013, 12:19
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,402
פרט שולי בקריירה המפוארת של אייזנברג...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי McKaby שמתחילה ב "אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד"

הקצין ישן, הרובה שלו נגנב. נשקו של תא"ל אייל אייזנברג המפקד על אוגדת מילואים, נגנב מביתו במושב בשפלה בעת שישן... מסתבר שבניגוד לפקודות הצבא, הרובה של תת האלוף לא היה נעול מאחורי שני מנעולים בבית...

שני קצינים בדרגת אל"ם שוכחים לפטופ באוטו ומודחים מצה"ל... אייזנברג לעומת זאת מאבד "רק" נשק עם כוונת אופטית, הכל נסלח ונשכח ו 5 חודשים לאחר מכן במקום לבלות בביתו את חופשת השחרור המוקדמת, הוא דווקא מוביל את אוגדת המילואים עליה פיקד דאז ל "סיפור הצלחה מפואר" בלבנון השנייה, מרחק פעוט של 4 ק"מ מגבול ישראל... לא שתקרית גנבת הרובה או "תקרית" לבנון השנייה מנעו ממנו להגיע לדרגת אלוף מפקד פיקוד העורף דהיום...

מעניין אם גם בצבא ארה"ב היו מקדמים לדרגת גנרל דווקא קצין שהתרשל באבטחת נשקו האישי...

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...ml?hp=1&cat=875
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 10-09-2013, 10:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי McKaby שמתחילה ב "אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד"

חלום בן 30\ מאת עדי לרנר, ניצן קינר וברק גולדנברג

http://mazi.idf.il/7176-11345-HE/IGF.aspx
ההתחלה כחטיבה שמטרתה החפה, השירות האינטנסיבי בלבנון, מודל הכוכבים, הלחימה באינתיפאדה השנייה ושינוי פני אוכלוסיית המיועדים לשירות. חטיבת גבעתי החדשה חוגגת 30 שנה, ומח"טיה בעבר ובהווה מספרים על התפתחותה לאורך השנים, החזון שהתוו לה ומביטים קדימה בגאווה. חלום סגול
יכולת החפה ייחודית, בא"ח שכמעט לא השתנה, מרוץ מסורתי, כומתה והמנון שנבחרו על ידי כלל לוחמי החטיבה והצטיינות יוצאת דופן במבצעים בלבנון וברצועת עזה. חטיבת גבעתי המחודשת חוגגת השנה שלושה עשורים, שכללו אירועים היסטוריים כגון היותה החטיבה האחרונה שנסוגה מלבנון, והראשונה שנכנסה לאינתיפאדה השנייה. הזדמנות מצוינת לברר איך הכל התחיל.
"יש נהג, פקידה, מח"ט - יש חטיבה"
"הכל החל כשהרמטכ"ל דאז, רפאל איתן ז"ל, קרא לי - והטיל עליי את המשימה של הקמת חטיבת חי"ר", פותח תא"ל (במיל') יהודה דובדבני, מייסד החטיבה ומפקדה הראשון, את סיפור הקמתה מחדש. "הקמת חטיבת חי"ר סדירה בצה"ל, שצריכה להתחרות בחטיבות אחרות במגוון תחומים: כוח אדם, אימונים וביצועים - זה דבר לא פשוט כלל". תא"ל (במיל') דובדבני בחר את קציעות כמקום, שישמש את בסיס הטירונים ואת מפקדת החטיבה. באותו זמן הוציא את המסמך המפורסם: "יש נהג, יש פקידה, יש מח"ט - יש חטיבה". ואכן, השלב הראשון בביסוסה של החטיבה - היה גיוס כוח אדם. "הייתי צריך להביא חיילים וקצינים מכל חטיבות החי"ר: צנחנים, גולני, נח"ל. הלוחמים שלא היו מחטיבות קיימות - הגיעו מהבקו"ם". ייעודה המקורי של החטיבה החדשה היה החפה - נחיתה על החוף מכלי שיט, למטרת משימות מבצעיות. "הייתי שנה במארינס, ומודע ליכולת המשמעותית הזו", משתף תא"ל (במיל') דובדבני. "לכן אמרתי שאנחנו רוצים לשאת את דגל הנחיתה מהים בצה"ל". ואכן, הרמטכ"ל דאז משה לוי (משה וחצי) ז"ל, הבין את הצורך - ונתן את האישור לכך. סיפור בחירת הכומתה הסגולה של החטיבה ידוע ברבים. תא"ל (במיל') דובדבני הלך לרחוב הרצל בתל אביב, בו נמצאים כל הרפדים, ואסף גזרי בד בצבעים שונים. בערב הגיע לביתו, זרק את הגזרים בסלון - ובנותיו היו אלה שהחליטו על הצבע הסגול. למחרת פרש את כל הגזרים על רצפת חדר האוכל בבסיס, חילק לחיילים דפים וכל אחד היה צריך לכתוב איזה צבע הוא רוצה. כמעט 90 אחוזים בחרו את שבחרו בנותיו. לעומת סיפור צבע הכומתה, סיפור יצירת ההמנון החטיבתי פחות ידוע. "ידעתי שמוכרחים המנון לחטיבה, כדי לתת גאווה לחיילים", מספר תא"ל (במיל') דובדבני. "היו הרבה אנשים שניסו לכתוב מילים שיתאימו, אבל שום דבר לא נתפס". אחרי התרגיל החטיבתי, ירדו החיילים מהאוניות לנגמ"שים. הסמח"ט, אל"ם (במיל') שריה (יה-יה) עופר הגיע לדובדבני, ואמר שלדעתו יש הפעם משהו טוב. המשהו הטוב הוא השיר "מי שחלם גבעתי", שכתב עמוס אטינגר והלחין אפי נצר. "הוא שם את הטרנזיסטור על הנגמ"ש - והתחיל להשמיע את השיר", מספר תא"ל (במיל') דובדבני. "השיר מצא חן בעיניי מייד. עצרתי אותו, החזרתי אותו להתחלה - והעברתי את כל הנגמ"שים לרשת החטיבתית כדי שישמעו, ויגידו אם הם אוהבים אותו. נגמ"ש אחר נגמ"ש ענה 'כן' - וכך נבחר ההמנון". בקיץ 1983 התאמן הגדוד הראשון של החטיבה, גדוד שקד, סמוך לאזור ג'בל ברוך בעומק לבנון לקראת המשימה הראשונה שלו: מארב למחבלים. "הגענו ליום בו נערך תחקיר של אלוף פצ"ן", משתף דובדבני. "באמצע התחקיר התפתח אירוע למטה, והסתבר שברחו מחבלים. אמרתי לאנשים בפיקוד שבמקום לעשות את המבצע שתוכנן - עדיף לחתוך את ציר הנסיגה של המחבלים שברחו. ואז, ממצב של תחקיר - ירד למטה צוות של 15 לוחמים בהובלתו של המג"ד, אל"ם (במיל') משה מרקובסקי, כדי לבצע את המשימה". בערב הייתה היתקלות, ואל"ם (במיל') מרקובסקי שהסתער על המחבלים נפצע בצורה קשה מאוד ברגלו. "היה חושך, ואי אפשר היה להכניס מסוקים לחלץ אותו מכיוון שזה שטח של טילים. מאותו הרגע החל חילוץ של מרקובסקי הנישא על גבי אלונקה, שארך 12 שעות עד שהגיעו בחזרה לקו כוחותינו. מבחינתי זה היה האירוע הראשון המשמעותי הראשון בחטיבה. מורשת הקרב הראשונה שלה, וקביעת מדדים איך אנחנו רוצים שהמפקדים שלנו יהיו".
"כל עוד היינו בשטח - נלחמנו"
"לא ידענו מתי יסתיים המבצע ותבוצע הנסיגה. אני זוכר שהיה לחץ עצום על הפיקוד והממשלה, אבל לי זה לא שינה. היום, מחר, כל עוד היינו בשטח - נלחמנו". 13 שנה לאחר היציאה מלבנון מספר אל"ם (במיל') ליאור שליו, ששירת כמח"ט בזמן הנסיגה, על אותה תקופה. "לאחר 18 שנה, ועשרות הרוגים אשר את רובם הכרתי אישית - התקבלה ההוראה מהדרג הבכיר לסגת. אני המח"ט האחרון של גבעתי שספג את התופת בלבנון, והראשון להיכנס לאינתיפאדה". התקופה - תחילת שנות האלפיים. לאחר לחץ ציבורי ממושך ונפגעים רבים, החליטה ממשלת ישראל לסגת משטחי לבנון, כ-20 שנה לאחר שנכנסה אליה לראשונה ב-1982. "נלחמנו בלבנון מיום הקמתנו", מדגיש אל"ם (במיל') שליו, "ועד יומו האחרון של המבצע לא הוקל לנו". מתוך רצון להעלות את מורל החטיבה, קיבלו מפקדי הגדודים החלטה להירתם למען תושבי הצפון, ותושבי קרית שמונה המופגזת בפרט. "כאשר התאפשר בלוחות הזמנים נסענו לבתי ספר ולמתנ"סים בעיר, וקיימנו פעילויות עם התושבים", מספר אל"ם (במיל') שליו. "הכוונה הייתה להראות שלא נפלה רוחנו, וכמובן לעזור לתושבים שספגו לא מעט במרוצת השנים". מאורע נוסף שהחל באותה תקופה היה מרוץ גבעתי, שעם הזמן הפך למסורת.
השקט, ומייד הסערה
לאחר שני עשורים אינטנסיביים, מצאה עצמה חטיבת גבעתי עומדת מול אתגרים שונים, שקטים יותר. מחולקת בגזרות השונות, ובעיקר חסרת פעילות מבצעית. "החל פתאום גל שמועות שיש מחשבה לסגור מספר חטיבות חי"ר, וגבעתי ביניהם", נזכר אל"ם (במיל') שליו. "התסכול שנבע היה גבוה. נאלצתי לעמוד מול חיילים שהתגייסו זה עתה, ושומעים אינספור סיפורים מהחבר'ה הוותיקים שכל כניסה שלהם ללבנון אפשר להגדיר כמבצע. נוצר מצב בו ירדה המוטיבציה, והיה פחד לאבד אותם. בשלב הזה היינו במצב של אי הבנה של מה הולך לקרות. מצד אחד כמח"ט אתה לא בא לחיילים ואומר 'נדאג למלחמות', אבל אתה צריך להחזיק את הכוח דרוך כמו קפיץ מוכן לכל תרחיש". התרחיש הגיע מהר מהצפוי - בדמות האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000. החטיבה עברה לגזרה הדרומית, ולאחר תקופה שקטה באזור החלו הפרעות סדר באזור איו"ש וברצועת עזה. תקופת האינתיפאדה היוותה נקודת מפנה בהיסטוריית החטיבה, כאשר מזה שנים ולאחר מאמצים רבים אוחדה גבעתי, וכלל גדודי החטיבה נמצאו תחת פיקודו של המח"ט בגזרה אחת. "זה לא שהשטח היה חדש לנו, אויב זה אויב. פשוט אותם מתפרעים הצליחו להגדיל את ימי ההפגנות, ולהיות אלימים יותר", מדגיש אל"ם (במיל') שליו. "תחילה נאלצנו לעמוד מול בקבוקי תבערה ואבנים, אך בהמשך החלו להופיע מטעני גחון ופצמ"רים על המחנות". לאחר שהחלה להתמקם בגזרה החדשה, שמו לב בדרג הפיקודי לדגש נוסף - אוכלוסיית החטיבה. "כאשר נכנסתי לתפקידי וראיתי את נתוני הגיוס - הבנתי שצריך להשפיע באופן משמעותי להעלותם. החלטנו להשקיע באוכלוסיה, שגבעתי לא הייתה הבחירה הראשונה שלה". החטיבה החלה לנקוט במספר צעדים להעלאת אחוזי הגיוס, והעלאת קרנה בקרב המתגייסים. "לראשונה פתחתי את החטיבה למכינות הקדם צבאיות. אפשרתי לכל אותם תלמידי מכינה להתגייס ביחד, כאשר אלו שרוצים להתגייס כקבוצה - ישובצו באותה הפלוגה. בנוסף, הוחלט כי תלמידי המכינות יעברו מסלול פיקוד מהיר, שיוביל אותם לתפקידי מפתח. חטיבת גבעתי עברה לא מעט בתקופת פיקודי, אך במבט לאחור אני יכול להגיד שצלחנו את האתגרים. אני מביט היום על החטיבה, ומרוצה מאוד. זו חטיבה מקצועית, מיומנת ומובילה בכל אתגר".
בין מלחמת המפרץ ללבנון
בשנים 2003-2005 שירת אלוף אייל אייזנברג, כיום מפקד פיקוד העורף, כמפקד החטיבה. אך היכרותו עם החטיבה החלה שלוש-עשרה שנים לפני כן, ב-1990. האלוף אייזנברג בדיוק סיים תפקיד כסגן מפקד יחידת מגלן, ונשלף באמצע לימודיו האקדמיים לטובת פיקוד על סיירת גבעתי. "לא הכרתי את גבעתי לפני, ומי שהכיר לי את החטיבה היה גיורא ענבר (תא"ל במיל' גיורא ענבר, ששימש כמח"ט גבעתי בשנים 1990-1992). הוא למעשה הביא אותי לגבעתי כשחקן רכש, וכמו שאתה למד ממפקדי החטיבה השונים - מהר מאוד אתה הופך להיות שחקן נשמה. יצא לי לפקד על הסיירת בתקופה מרתקת - מלחמת המפרץ. המשימה של הפלס"רים השונים הייתה להתפרש גיאוגרפית על פני כל הארץ, בכדי להגיע לאזורי נפילות על מנת לנטר האם מדובר בטילי חל"כ - ולהוציא את תושבי אותם אזורים מהמקלטים. אני זוכר את הצפירה הראשונה, את חבישת המסכות הראשונות. הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה קורה לנו. לא אשכח את היציאה הראשונה לשטח, כשקיבלנו דיווח על נפילת טיל באזור ערד. טרם המלחמה הגיע אלינו מכשיר לאיתור חל"כ בשם 'סיגל'. למדנו על המכשיר, וכשקיבלנו את הדיווח על הנפילה - שלחו אותנו לנטר. בדרך, כשאנחנו חוצים את אזור התעשייה של באר שבע לכיוון עומר, התחיל ה'סיגל' לצפצף. באותו רגע החוורנו, מכיוון שלא האמנו שיכול להיות שמדובר בטיל חל"כ. ערכנו בדיקה, ואחרי דקות ארוכות בהן שמנו לב שאנחנו חיים ואין גו"ז קליני - הבנו שבעצם מדובר באירוע של זיהום אוויר מאזור התעשייה ולא חל"כ". ב-1993 עבר האלוף אייזנברג לתפקיד נוסף בחטיבה - כמג"ד שקד. "מצאתי חבורה מדהימה של מפקדים, שעבורם זה היה הבית. עשינו קווים גם בעזה ובלבנון, ובדיעבד היינו הגדוד הראשון שישב בתוך לבנון בשנת 1995". לאחר סיום תפקידו המשיך לתפקידים שונים, וביניהם מח"ט החטיבה המזרחית ביק"ל ומפקד חטיבת צנחנים במילואים. תפקידו השלישי כמח"ט היה בגבעתי. "בתקופתי בחרתי לעסוק ב-3 תחומים עיקריים: הראשון הוא נושא פיתוח כוח האדם. באותה תקופה פיתחנו את מה שברבות הימים נקרא 'מסלול הכוכבים' של גבעתי - אותם אנשים שהחלטנו לאתרם לפיקוד. התחום השני עסק בנורמות וערכים. שינינו את מודל התחקיר, כך שכל לקח מקצועי שנלמד - נמדד אל מול ערכי צה"ל. התחום השלישי נגע בכל מה שקשור בכשירות החטיבה ובעלי המקצוע. הנהגנו מושג שנקרא 'ביקורות צוות לעניין', במסגרתו אנחנו מגיעים לפלוגה ועורכים לה בדיקת פתע. ההבדל הוא שבסיום הבדיקה אנחנו לא באים ואומרים מה צריך לתקן, ומשאירים רשימת מכולת של תיקונים, אלא מזהים את הליקויים, מתקנים אותם פיזית עם החיילים ובסוף הביקורת מותירים את הפלוגה תקינה יותר. יצא לי להכיר את כל חטיבות החי"ר הצה"ליות, ויש משהו שונה במח"טי גבעתי. כל אחד ואחד שמגיע לשם - מבין שזה תפקיד חייו, וכי הוא חלק קטן בפאזל הרבה יותר גדול ממנו".
חזרו בתשובה
אחד האירועים הבולטים במהלך תפקידו של האלוף אייזנברג, היה יציאת צה"ל למבצע "ימי תשובה" - שנערך בצפון רצועת עזה בתאריכים 30.9-15.10.04, במטרה למגר את אתרי השיגור המרכזיים שירו קסאמים על שדרות וסביבותיה.
בתקופתך אירע מבצע "ימי תשובה", אשר ביצע לראשונה את "טקטיקת הבועה" ללוחמה בשטח בנוי בה שולבו כוחות אוויר ויבשה. איך אתה מביט בתוצאותיו?
"המבצע החל כמבצע של החטיבה הצפונית באוגדת עזה. המח"ט דאז, אבי לוי, התעסק ב-2 מאמצים: התקפה והגנה, עד שהאלוף עשה הערכת מצב, והחליט החלטה משמעותית שברבות הימים ראיתי אותה כמאוד אמיצה - הוא החליט לפצל אותנו, כך שעל מאמץ ההגנה יפקד המח"ט לוי, ועל מאמץ ההתקפה אפקד אני. שאלו אותי מה אני צריך לצורך המבצע, ובתגובה אמרתי שהדבר היחיד שאני צריך הוא היכולת להשתמש ב'זיק'. צריך להבין שעד אז הדברים לא נעשו כך, התקיים דין ודברים ובסופו אמרו לי תא"ל אמיר אשל (כיום מפקד חיל האוויר, ע"ל), שהיה נציג חיל האוויר בחמ"ל הפיקוד, והרמטכ"ל דאז דן חלוץ, כי אקבל את היכולת - אבל אני באופן אישי יהיה זה שיפעיל אותה. במהלך המבצע ייצרנו מצב, שבו אנחנו בונים מעין חפ"ק, סינתיסייזר מאוד עדין, שתפקידו לשחק בווליום של מאמץ האש, המודיעין והתמרון. במקומות שבהם אין לנו מטרות - אנחנו מגבירים את התמרון כאקט מגרה ומייצר מטרות, עליו אנחנו מפעילים את האש - וקוטלים את המטרות. במקומות שיש לנו מטרות, אנחנו מגבירים את האש לטובת השמדת המטרות - וכך אנחנו משחקים עם הווליום הזה. בסופו של דבר גמרנו את המבצע עם למעלה מ-130 מחבלים הרוגים. צריך להגיד שהמבצע הזה תרם יותר מכל דבר אחר להתפתחות התפיסה העתידית של צה"ל - ולתובנות שלי כמפקד אוגדת עזה ב'עופרת יצוקה'."
כיום בתפקידך כאלוף פיקוד העורף, אתה נדרש לטפל באותה אוכלוסיה שעליה ניסיתם להגן במבצע "ימי תשובה". מה ההבדל בין הטיפול בירי תלול מסלול כמח"ט, לבין הדרישה להגן על האזרחים כאלוף פיקוד העורף?
"ראשית, כאלוף פיקוד העורף כבר יצא לי לחטוף יותר רקטות, משחטפתי במהלך השירות שלי", אומר האלוף אייזנברג בחיוך. "אם הייתי יכול לחזור אחורה, הדבר המרכזי שאני לוקח דווקא מהתפקיד הנוכחי שלי היום - גודל האחריות שיש לדרג המתמרן, במקרה הזה חטיבת גבעתי, לגורל אזרחי המדינה. כל זאת ביכולת לייצר הכרעה מהירה, ברורה, נחושה ולהסיר את האיום".
האיום בכלל בר הסרה?
"הוא בר הסרה, ופה אני מודה שאין הכוונה במרדף אחר הרקטה השולית, אלא דרך אותם מנגנונים ומנופים שאפשר לייצר על היריב - שיבין שלא כדאי לו לעשות את זה".
איך ניסיונך כמח"ט גבעתי, תורם לך היום בתפקידך הנוכחי כאלוף פיקוד העורף?
"מלבד שלושת הדברים שבחרתי להתעסק איתם בגבעתי, יש משהו גדול יותר משלושתם - הצניעות והענווה. היכולת להבין את מיקומך במערכת הכוללת. ההבנה שאתה משרת משהו גדול ונאצל ממך. הצניעות היא דרך חיים שהתקיימה בגבעתי - ולקחתי אותה איתי לכל תפקיד בו שירתתי. דבר נוסף הוא היכולת להקשיב. תמיד נהגתי לומר לפקודיי, שבסוף לאדם יש 2 אוזניים ופה אחד - כדי שיידע להקשיב כפול ממה שהוא מדבר".
עם סיום תפקידך כמח"ט גבעתי, השארת את החטיבה עם חזון מסוים לעתיד. האם לדעתך מומש חזון זה?
"אני חושב שהחטיבה התקדמה בצעדי ענק, וברבות הימים השכילה לממש את החזון, ולעשות זאת בזכות ההבנה של שרשרת מצוינת של מפקדים שבאו אחריי. אותם מפקדים ידעו להבין שיש פה יסודות איתנים, ותפקידנו לבנות עוד קומה. כל אחד מאיתנו הוסיף לרב קומות האינסופי הזה עוד קומה במצוינות החטיבה, וכיום מדובר לדעתי בגורד שחקים".

החלום התגשם
כיום מפקדה של חטיבת גבעתי, הוא אל"ם עופר לוי. "עשיתי מסלול רצוף של 17 שנה בחטיבה", מספר המח"ט הנוכחי. "אני יותר מגאה להיות שותף בתהליכים שגבעתי עוברת, ושמח מאוד על ממשיכי הדרך ומצטייני החטיבה". אל"ם לוי טוען, כי במשך שלושת העשורים בהם קיימת החטיבה - כמעט ולא השתנה הבא"ח. "אם היה מגיע לשם היום אל"ם (במיל') יעקב עמר, מפקד הבא"ח הראשון - הוא היה מתמצא בקלות", אומר אל"ם לוי בחיוך. "בסיס האימונים עשה, ועושה מלאכת קודש איכותית, ומכשיר את מיטב הנוער. שם מתחיל הניצחון. חשוב גם לציין את המילואימניקים המדהימים של החטיבה, שעושים מעל ומעבר והולכים איתנו שכם אל שכם. הן בשגרה, והן בחירום". עוד מוסיף אל"ם לוי, כי 30 השנים בהן קיימת החטיבה כוללות אימונים מפרכים ומקצועיים, שימוש בכל אמצעי הלחימה, שיתוף פעולה עם כוחות רבים ומוכנות גבוהה לקרב, "מכיוון שקשה בקרב - ואצלנו קשה גם באימונים". אל"ם לוי מציין, כי המורשת הקרבית שהתגבשה בשנים האחרונות שמה את החטיבה בחוד החנית של צה"ל, בתוכניות האופרטיביות המרכזיות. "הצטיינו במבצעים הגדולים של השנים האחרונות, ואין לי ספק שכך יהיה גם בעתיד. תמיד נהיה מוכנים להוביל ולהצטיין". ובחזרה למח"ט הראשון. עם סיום תפקידו, מילא דובדבני תפקידים נוספים בצה"ל, והשתחרר בדרגת תת אלוף. למרות חוסר החיבור הישיר עם החטיבה - שמר על קשר הדוק עם החטיבה שהקים, וגם לאחר שסיים לפקד על החטיבה, עדיין היה מגיע למח"טים בתרגיל החטיבתי השנתי ומביא להם קפה לשטח. "כיום אני פוגש את המח"טים במלחמות ובמבצעים הגדולים, וזהו תענוג בשבילי לדבר עם המח"ט". עוד מדגיש דובדבני, כי במבצע "עופרת יצוקה" עשה המח"ט אל"ם אילן מלכא (הראשון שהיה חייל בחטיבה, ומילא בה את כל תפקידי הפיקוד) עבודה נהדרת. "החטיבה פעלה בצורה מדהימה, גם מבחינת שיקולי מפקדים וגם מבחינת הלחימה עצמה. בשבילי זו נחת - זה החלום שהתגשם". (הכתבה "חלום בן 30" מאת עדי לרנר, ניצן קינר וברק גולדנברג, בטאון ביבשה, גיליון 25, ספטמבר 2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 10-09-2013, 12:28
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,195
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי McKaby שמתחילה ב "אל"מ אייל אייזנברג והיחידות עליהן פיקד"

הפנים שמאחורי השכפו"ד\ מאת יוסי לוי

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/258/995.html
מסקנות מהשטח: חודש מילואים בשטחים. דברים שרואים רק משם

ביום חמישי שעבר, אחרי קרוב לחודש מילואים, מהם שלושה שבועות בשומרון, אמר לי המג"ד, סא"ל דעאל לוי, ש"העם לא מחובר למה שקורה כאן. החטיבה שלנו נחשבת, בצדק או שלא, לחטיבת המילואים הטובה ביותר של צה"ל. מה שמכונה בתקשורת "יחידה מובחרת". על ייעודה "בזמן אמת" לא ניתן לפרט. אבל אפשר לומר בביטחון שב-20 השנים האחרונות עברו דרכה כמה מטובי המפקדים של צה"ל. חודש ימים לפני המילואים פורסם מכתב הסרבנים. יוזמיו היו שני קצינים מהגדוד המקביל. המכתב זמזם כל הזמן ברקע, כמו רוטור עצבני של מסוק שלא עזב אותנו לאורך כל המילואים. הכעס היה בעיקר בגלל שאותם סרבנים הציגו אותנו כביכול כפחות ערכיים ומוסריים מהם. "לא מספיק שיש עלינו ביקורת מהמשפחה שפוחדת, מהחברים שקוראים לנו פראיירים", אומר יניב מאיר, צלף ביחידה, "יש עוד את הסרבנים שמציגים אותנו כפאשיסטים, רוצחים צמאי דם, ואת עצמם כמוסריים. מקומם של הקצינים האלה בכלא". המכתב ליווה אותנו כבר משיחת הפתיחה של המח"ט, אל"מ אייל אייזנברג: "אני מתבייש ומרגיש תחושת כישלון, לראשונה בחיי אני מתבייש שאני מפקד על חיילים". אייזנברג הוא אחיינו של אלוף (מי ל') אורי שגיא, בוגר שלדג. את מכתב הקצינים הוא רואה כמעט כפגיעה אישית: "האירועים שתיארו (שני הקצינים הסרבנים) לא היו ולא נבראו. העובדות סולפו. לדוגמה, היה פרק זמן של 48 שעות שבו היתה התרעה ספציפית על אמבולנס ממולכד. באותו פרק זמן נתתי הנחיה שלא לעכב אמבולנסים במחסומים, אבל לפני שנותנים לאמבולנס לעבור, להכניס את החיילים במחסום מאחורי מיגונים ומחסות. במקום זה, בחר אותו קצין לאפשר לאמבולנס לעבור מבלי שטרח קודם להגן על החיילים ובכך החליט בעצם לסכן אותם. הרי להכניס את החיילים מאחורי הבטונדות זה עניין של שניות". אייזנברג מדבר בשקט ובאיפוק, מנסה להסתיר את תחושותיו. השיחה מתקיימת בפני מפקדי הגדוד: "הקצין השני נשאל, 'אם אתה מזהה בוודאות פלסטינית חמושה בסכין שבאה לדקור חייל שלך, האם תירה בה?'. הוא ענה שלא. בחרתי להדיח אותם כי הם לא ראויים להוביל אנשים. הטענות שלהם היו פוליטיות, על עצם הישיבה בשטחים והשליטה על עם אחר. אין לי בעיה עם דעות פוליטיות. יום אחרי המילואים שילכו להפגין, אבל אל תכניסו את הפוליטיקה לצבא. אם זה יקרה אז באמת לא יהיה לנו מה לחפש כאן ואפשר לכבות את האור."הצ יפיות מחיילים שונות מהציפיות ממפקדים. נכון שבשנה וחצי האחרונות נעשו בשטחים גם מעשים לא ראויים, אבל אותם סרבנים כשלו כמפקדים וחצו קווים אדומים כשלקחו את זה לכיוון של המרדה וסרבנות. אתם המיטב שיש בארץ, אין יותר טובים מכם", סיים המח"ט. במשך ארבעה ימים באל"ל (אימון לפני לחימה) למדנו איך להציב מחסום בצורה מאובטחת, איך לפרוק ולירות מג'יפ סופה ממוגן ששוקל קרוב לשלוש טונות, איך להקים מחסום פתע ועוד. האימון טוב, הנוף בלכיש מדהים, אבל כמו תמיד, יש הבדל בין בית הספר לחיים. ולעתים צריך דמיון פרוע או יכולת אלתור של נגן ג'ז כדי ליישם בשטח את הכללים שנלמדו באימון.אחרי אינסוף שיחות והוראות פתיחה באש, שכדי לפשט אותם נאמר "אם יש אמצעי וכוונה * פותחים באש", הגענו לשטח בשומרון. הדרך העלתה זכרונות מרים מלבנון. הנוף כמעט כמו שווייצרי, התושבים קצת פחות. אבל מה שבעיקר מציף את הזכרונות היא הנסיעה ברכב הספארי הממוגן. "פעם ראשונה שאני נוסע בשטחים בספארי" היה משפט שחזר על עצמו. היינו כוח של שתי פלוגות שהתמקם בפאתי אחת ההתנחלויות.
("מעריב, פורסם ב- 08.03.2002. המשך הכתבה בקישור מעל)

אני איש הקשר\ מאת אלוף אייל איזנברג, מפקד פיקוד העורף

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4129444,00.html
את מרבית שירותי הצבאי העברתי ביחידות הלוחמות של צה"ל. ביחידות אלו נדרשתי לא אחת לגלות מנהיגות, נחישות ואף תעוזה. קיבלתי החלטות שהיו גורליות, והמשותף בין כולן הוא שיח בין לוחמים. תמיד פיקדתי על חיילים שביצעו את הנחיותיי, הן דרך הסמכות הצבאית והן על ידי האמון בי כמפקדם. לפני שלושה חודשים נפלה בחלקי זכות. הוטלה עלי המשימה להוות איש הקשר של הציבור האזרחי לעשייה הצבאית ולהכין את אוכלוסיית מדינת ישראל להתמודדות טובה יותר במצבי החירום השונים. זכות זו, טומנת בחובה אתגרים רבים. אתם אזרחי ישראל, לא תחת פיקודי ולא מכירים אותי באופן אישי. כך שהשפעתי עליכם ועל הצעדים אותם תנקטו במצב רגיעה על מנת להיות ערוכים לחירום, מאתגרת ביותר ודורשת יצירתיות רבה. במהלך תפקידי אני מבקר חדשות לבקרים ברשויות המקומיות, במשרדי הממשלה, בארגונים השונים ובמקומות ציבוריים נוספים. ניתן לראות כי פגישתי עם אזרחים נהפכה לשגרה יומיומית. בכל ביקור אני מופתע מחדש לגלות את חוסנם של האזרחים. ביקורים אלו עוזרים לי להבין כי החוסן של המדינה, היכולת שלה לעמוד אל מול האיומים השונים, טמונה בכם, באזרחי המדינה. ככל שתהיו נחושים יותר ותפגינו חוסן, כך הלוחמים בחזית יחושו ברוח גבית לצדקת דרכם בעת ביצוע פעילותם מעבר לקווי האויב. כמובן, פיקוד העורף לא עומד מנגד ודואג להיערכותם של ארגוני ההצלה והשלטון לחירום. הערכות הגופים והתפיסה המרחיבה הם נר לרגלנו. חשוב מכל הוא השילוב הבין-ארגוני של כלל הכוחות הפועלים בעורף. אנו מדינה קטנה אך מאוימת. על כן, אנו נדרשים לשלב ידיים ולפעול יחדיו. אבקש בהזדמנות זו לחזק את ידיהם של אנשי פיקוד העורף, בסדיר ובמילואים, להודות להם על פועלם לכל אורך השנה. דעו, עבודתנו לעולם איננה מסתיימת ומוכנותו של העורף הינה משימה מתמשכת המוטלת על כתפינו ועל כתפיו של כל אזרח במדינת ישראל. אני מאמין בכם ומוקיר את עבודתכם, עבודת קודש. מאחל לכם שנה טוב ושתרוו רוב נחת ותצליחו בכל מעשה ידיכם. בימים אלו, "בין כסה לעשור" בין תחילתה של שנה לערבו של יום הכיפורים, שהוא גם שם של המלחמה ההיא, ברצוני לאחל ששמות של ימים לא יהפכו עוד לשמות של מלחמות. שקול הצפירה ישמע רק בתרגולים ושנהייה מוכנים ליתר בטחון. שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל אזרחי מדינת ישראל. (מתוך הכתבה "אלופי צה"ל מסכמים שנה ומאחלים שנת ביטחון", ynet, ‏ 01.10.2011)

מפקד אוגדת עזה: הצבת כיפת ברזל - קבלת הירי\ מאת חנן גרינברג

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3959323,00.html
בין תרגיל של החטיבה הצפונית לעוד תכנון של המערכה הבאה, התפנה תא"ל אייל אייזנברג לראיון מיוחד בו הציג תחזית שחורה על הצפוי בחודשי המשא ומתן. הוא מזהיר את חמאס מפני תגובה מוחצת ובטוח במוסריות החיילים. ומה עם כיפת ברזל? לא תודה
בעוד פחות מחודשיים אמור תת-אלוף אייל אייזנברג (46) לסגור שנתיים כמפקד אוגדת עזה ולסיים את תפקידו. השבוע חילק את זמנו בין תרגיל של החטיבה הצפונית, שעסק באחד התרחישים של אירוע חמור על גדר המערכת, לבין תכנון המערכה הבאה עם כוחות מחטיבת הצנחנים. והמערכה הבאה - כפי שמעריך אייזנברג, ולא רק הוא - תהיה קשה ועוצמתית מקודמתה. "יש לנו יכולת לפגוע בחמאס באופן קשה, יש לנו כלים רבים, כולם לגיטימיים". כולל פגיעה בבכירי חמאס? "גם פגיעה בבכירים, ולא צריך להסס להשתמש בכלים הללו". גם בתקופה האחרונה מבחין צה"ל בלא מעט ניסיונות של ארגוני הטרור לבצע פיגועים משמעותיים נגד חיילים, בדגש על חטיפה. תא"ל אייזנברג גילה כי במספר מקרים נחשפו מנהרות בתהליכי בנייה שנועדו ככל הנראה להוות תשתית לפיגוע חטיפה. "לאף אחד אסור להירדם בשמירה", הוא מזהיר, "חייבים להישאר להיות דרוכים כי ללא ספק יהיה כאן עימות נוסף, קשה להתנבא מתי בדיוק ובאילו נסיבות, אבל זה יקרה". אייזנברג הציג גם תזה מפתיעה בנוגע למערכת כיפת ברזל ואמר כי קבלתה "פירושה שאנחנו מוכנים לקבל ירי". עבור אייזנברג, ולא רק עבורו, התקופה הזו של שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים נחשבת לרגישה ביותר. כפי שחזה השבוע הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי, לא מן הנמנע שעל רקע השיחות, יופר השקט באופן דרמטי. לדבריו, "ככל שהתהליך המדיני מתקדם וחמאס מרגיש שהוא אינו חלק מהעניין, זה עשוי להשפיע על פעילותו. ככל שהתהליך הזה יתקדם, אנו עשויים להיות עדים לעליה הולכת ומתמדת בהיקפי הטרור. חמאס לא הפך לאוהב ציון ואינו מכיר במדינת ישראל, ולכן אסור למצמץ מולו בפן הביטחוני. אני מציע להם לא לבדוק אותנו במגרש הזה, כי יש לנו שם פחות אילוצי ביצוע ממקומות אחרים ולא נהסס להשתמש בכלים הרבים שיש לנו".
"סבב הדמים הבא יהיה עוצמתי, מורכב וכואב יותר"
אם אכן יגיעו חמאס וישראל לסיבוב דמים נוסף, יהיה זה "סבב עוצמתי יותר, מורכב וכואב יותר, עם ניסיון של הצד השני לבצע ירי מוגבר על העורף, יהיו גם נפגעים, אבל אנחנו מוכנים היטב לתרחיש כזה", אומר תת-אלוף אייזנברג. כמעט שנתיים אחרי "עופרת יצוקה", מודה מפקד האוגדה כי המטרה שהוצבה להשיג מציאות ביטחונית חדשה בגזרה הושגה, אבל השקט שברירי. "אסור לנו לקבל שום הפרה של השקט בעזה ולפעול בעוצמה כשזה מתרחש. מבחינתנו יש בעזה כתובת אחת והיא חמאס ואותי לא מעניין מי בפועל ירה את המרגמה. חמאס כבר הוכיח בעבר שהוא יכול למנוע אירועים כאלה ולכן הוא הכתובת. כאשר יש הפרה, אנחנו מעבירים לו את המסר באמצעות תקיפות יעדים". חמאס, מספר מפקד אוגדת עזה, שיקם את כוחו מאז "עופרת יצוקה", וממשיך לצבור אמצעי לחימה, להתאמן ולקבל סיוע מאיראן ומחיזבאללה. אם יפרוץ עימות נוסף, גם יישובים במרכז הארץ עלולים לספוג: "זה לא סוד שחמאס שוקד על יכולות להגיע לגוש דן, אנחנו לא נשלים עם מצב כזה". 30 מחבלים הרוגים, כ-100 אירועים על גדר המערכת, 60 זירות מטענים וכ-350 אירועי ירי רקטות על מגוון סוגיהן. זה הסיכום עד כה של שנת 2010 ברצועה. "יש מי שיחשוב שאלו מספרים גבוהים, אבל למעשה זה עשירית ממה שהיה לנו ערב 'עופרת יצוקה'", הוא אומר, "עם זאת אנחנו עדיין במלחמה פה, תקרא לזה מלחמת העצמאות 2010, מלחמה שבה אנו מוכנים להקריב את היקר לנו מכל". צה"ל נערך גם בהיבט ההגנתי, אך כאן מפתיע מפקד האוגדה ביחס צונן להצבת מערכת "כיפת ברזל" בגזרה. "הצבת המערכת פירושה שאנחנו מוכנים לקבל ירי, אני חושב שבכלל לא צריך להגיע למצב כזה, אלא לפעול כדי למנוע איתו מלכתחילה". שני אירועים קשים על גדר המערכת נגמרו השנה בתוצאות כואבות. במרס נהרג לוחם השיריון, סמ"ר גבריאל צ'פיץ, מאש כוחותינו, לאחר שהצטרף למפקדו להסתערות ונורה בטעות על ידי חיילי גולני שסברו כי החיילים הם מחבלים. "צ'פיץ הוא בעיני גיבור, רץ אחרי מפקדו, ביקש לחתור למגע", אומר תא"ל אייזנברג. באשר למפקד הטנק שהוביל את ההסתערות הלקויה, סבור מפקד האוגדה כי אמנם כשל מקצועית, אך גילה מנהיגות. שבוע לאחר האירוע הזה, נהרגו על גבול הרצועה סגן מפקד גדוד 12 של גולני, רס"ן אלירז פרץ, והלוחם סמ"ר אילן סביאטקובסקי. "היו באירוע כמה נסיבות שהובילו לתוצאה הקשה, הפקנו לקחים, כולל ניסיון להכניס רימון מסוג חדש לאפוד, שיקטין את הסיכון לגרום נזק לחייל", מסכם מפקד האוגדה.
"קשה לומר שמסמך גלנט עשה טוב לצה"ל"
תת-אלוף אייל אייזנברג פיקד על אוגדה מובחרת במלחמת לבנון השנייה והיה היחיד מבין המפקדים הבכירים של מלחמת קיץ 2006, שהתקדם וקיבל לידיו תפקיד מרכזי כל כך. היום הוא מועמד להצטרף למטה הכללי של צה"ל ולקבל דרגת אלוף. בכל הקשור לנושא המינויים, הוא שומר על זהירות. ההערכה היא שאם לא יקודם, יפרוש מצה"ל. הוא סבור שהניסיון המבצעי הרב שצבר, הידע וההוכחות בשטח שמים אותו בעמדה ראויה לקידום. "כשהתגייסתי, לא חשבתי שאהיה מפקד בכיר, בכלל רציתי ללמוד תחום הנדסת המוצר. היו לי בשירות לא מעט לבטים במעלה הדרך, המשכתי שנה אחר שנה כי הבנתי שאני יכול לתרום למערכת". אגב מינויים, אי אפשר בלי התייחסות לפרשת המסמך המזויף, שהעיבה על צמרת צה"ל. "קשה לומר שהסיפור הזה עשה טוב לצה"ל, אמרתי למפקדים שלי שאסור שהעשייה שלנו תיפגע בגלל העניין הזה. ראיתי גם את אלוף הפיקוד, יואב גלנט, שברור שהסיפור הזה הטריד אותו, אבל לא גרם לסטות לרגע מהתפקיד שלו, ממה שאנחנו עושים כאן מול הרצועה. ביטחון התושבים לא נפגע בגלל הפרשה הזאת". לאחר "עופרת יצוקה", ננזף אייזנברג בהליך משמעתי על רקע חריגה מנהלים באירוע שבו נורתה אש ארטילרית, שלא גרמה לנפגעים. "אני לא פגוע מההליך הזה. יש בצבא פקודות שחרגתי מהן, הייתי הראשון שהודה בזה וחשב שצריך למצות עימו את הדין. לא ייתכן שמי ששלח את החיילים למבצע, לא ייתן דוגמה אישית ולא יישא בתוצאות של מעשיו". הוא מודה שקיבל עונש סמלי בלבד, אך מציין ש"עצם המעמד לא היה חוויה שנהנה ממנה וזה גם חלק מהעונש". למרות הניסיון האישי, הוא נזהר מביקורת רשויות אכיפת החוק בצה"ל בכל הקשור לחקירות הרבות: "קצינים וחיילים צריכים לחשוש קודם כל מאי עמידה במשימה, מסיכון חיי אדם ורק אחר כך מעצמם". גם החשש מפני ביקורת בחו"ל אינו צריך, לדעתו, לרפות את ידי הלוחמים: "אנחנו צריכים לנהוג באומץ לב מקצועי ולא מתוך חששות כאלה ואחרים. אנחנו צבא מוסרי וערכי ואני מציע לכל מי שאומר אחרת לבדוק מה קורה בצבא שלו". ואגב ועדות חקירה ובדיקה בחו"ל, נמנע אייזנברג עד כה מיציאה מישראל, למעט גיחה קצרה לאחר "עופרת יצוקה". עם סיום תפקידו הוא מתכנן חופשה באירופה. "אני לא חושש", הוא משיב כשנשאל לגבי אפשרות שייעצר או יחל נגדו הליך משפטי, "נשלחתי על ידי המדינה שלי למשימה חשובה, לא פשעתי ולא עשיתי שום דבר רע". ("מפקד אוגדת עזה: הצבת כיפת ברזל - קבלת הירי", באתר ynet‏, 24 בספטמבר 2010)

המלחמה הבאה - כמו לבנון השנייה, רק כפול 10\ מאת עמוס הראל

בראיון ל"הארץ", מציג אלוף פיקוד העורף תחזית קודרת לעימות עם חיזבאללה. לדבריו, הצד השני יסבול יותר, אך לא נוכל לעמוד במלחמה באמצעים צבאיים בלבד

מאז מלחמת לבנון השנייה קיבל העורף הישראלי מעמד שונה בתכלית בעיני מערכת הביטחון. 4,200 הרקטות שנחתו בשטח ישראל ב-34 ימי לחימה הפילו סופית את האסימון. מאז, כפי שכל הצדדים לסכסוך מבינים היטב, ברור שכל מערכה, גדולה או קטנה, תהיה מלווה בירי משמעותי של טילים ורקטות לעורף המדינה. מעמדו של אלוף פיקוד העורף, המופקד העיקרי על הטיפול בהגנת העורף, השתנה בהתאם. זאת עדיין משרה שטמון בה סיכון מקצועי גדול (אלוף הפיקוד במלחמת לבנון, יצחק גרשון, נאלץ לפרוש בעקבותיה), אבל מרכזיותה כבר אינה מוטלת בספק. תהילה רבה, לעומת זאת, אינה כרוכה בה. בעורף לא מחלקים צל"שים. בעוד אלופים אחרים משרטטים בדמיונם תמרוני עומק מכריעים בשטח האויב, אלוף העורף צריך לשקוע בפרטי הפרטים של אספקת חלב לתינוקות והסדרת מיטות בבתי חולים שדה במקרה של מלחמה. לכן שיחה עם אלוף הפיקוד הנוכחי, אייל אייזנברג, מזכירה במקצת את שם המחזה של חנוך לוין, "את ואני והמלחמה הבאה". לאייזנברג, כמו לקודמיו, אין אשליות באשר לאופי העימות. הוא אינו מבקש לעסוק בהפחדות, אמר בראיון ל"הארץ", אם כי "לא יהיה קל במלחמה הבאה. אילו יכולתי לצבוע את זה בצבעים הנכונים בשביל האזרח... אבל אין לי נקודת reference. זה יהיה משהו אחר. האויבים שלנו זנחו את גישת ההכרעה שהדריכה אותם במלחמות העבר, ובשנים האחרונות הם אימצו גישה של שחיקה. אתה רואה תהליך מרשים של הצטיידות ברקטות ובטילים שכל תכליתם פגיעה בעורף מדינת ישראל. זה שינוי דרמטי". אף שמלחמת לבנון השנייה, שבה לחם אייזנברג כמפקד אוגדה, הסתיימה בתוצאות מעורבות, חיזבאללה עדיין תופש כהצלחה יחסית את ירי הרקטות לעורף הישראלי. "זאת ההשקעה הכי קלה מבחינתו; אמצעי לחימה פשוט, שיוצר אפקט רב יחסית בעלות מצומצמת. הוא קונה פוליסת ביטוח במחיר נמוך. לפני 2006 חיזבאללה היה מסוגל לשגר 500 ראשי נפץ לגוש דן. זה לא קרה משום שרקטות הפאג'ר האיראניות הושמדו על ידי חיל האוויר בלילה הראשון של המלחמה, במבצע 'משקל סגולי', והרקטות לטווח ארוך יותר, הזילזאל, הופצצו בימים שלאחר מכן. היום הוא מסוגל לשגר למרכז הארץ בערך פי עשרה רקטות – וראשי הנפץ יהיו גם כבדים יותר וגם מדויקים יותר". משמעות הנתונים היבשים הללו: אם תפרוץ מלחמה עם חיזבאללה, "גוש דן יעמוד תחת מטחי טילים מסיביים. לרשות חיזבאללה עומדים כ-5,000 ראשי נפץ במשקל שבין 300 ל-880 קילוגרמים. אני מעריך שהימים הראשונים יהיו מאוד קשים. אני נערך לתרחיש שלפיו משוגרים לעורף למעלה מאלף טילים ורקטות ביום לחימה". ישראל, אומר אייזנברג, אינה מחפשת עימות כזה "ומלחמה כזאת גם לא תהיה כדאית לצד השני. ישראל יודעת לגרום נזק משמעותי לאויביה, בסדרי גודל של מאות אחוזים יותר ממה שהם מסוגלים לגרום לנו", באמצעות תחמושת הרסנית ומדויקת בהרבה העומדת לרשות חיל האוויר. "היריב יצטרך לבחור אם הוא רוצה לראות עיי חרבות כשייצא מהבונקר בתום המלחמה. הבעיה היא שבסוף שני הצדדים ייצאו חבולים מהאירוע הזה, אם כי אנחנו נוכל להשתקם מהר יותר".
שבירת חוזה
לפני כשנה וחצי, בעיצומו של הוויכוח הציבורי בדבר נחיצותה של תקיפה באיראן, פלט שר הביטחון אז, אהוד ברק, בראיון לגלי צה"ל, כי "בשום תרחיש לא יהיו אפילו 500 נפגעים בעורף" כתוצאה ממלחמת טילים. הדברים התקבעו בזיכרון הציבורי כתחזית באשר למספר ההרוגים, אבל ברק התכוון למעשה להרוגים ולפצועים – והסתמך על הערכות של אנשי חקר ביצועים במערכת הביטחון. אייזנברג מודה ש"אנחנו בוחנים אם לתקף את זה מחדש (לבדוק שוב את התחשיבים, ע"). האיום הולך ומשתנה לנגד עינינו. במערכה הבאה עלול לראשונה להיות מצב שבו יהיו יותר אזרחים הרוגים בעורף מחיילים הרוגים בחזית", הוא חוזה ולא לגמרי מדייק – זה כבר קרה למעשה באינתיפאדה השנייה, בשל מתקפת פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בעורף. במידת מה, אומר אלוף פיקוד העורף, זו תהיה "שבירת החוזה של המדינה עם האזרח, שידע תמיד שהוא בעורף ופתאום ימצא את עצמו בחזית שנייה. לא נוכל לעמוד במלחמה באמצעים הצבאיים בלבד. לכן אנחנו צריכים לטפל רבות באיתנות וביכולת העמידה של האזרחים לאורך זמן. אני מעדיף לא להתעסק בהפחדה אלא באימון ובתרגול שיוצרים ידע אצל האזרחים, נוסכים ביטחון ובונים יכולת התמודדות עם האתגר. בדרום הארץ למדו להתמודד עם איום הרקטות מעזה. אני לא אומר למדו לחיות, חס וחלילה - זה לא שפוי לחיות עם הטילים, אבל הם יודעים להתמודד עם רגעי משבר. אם תפרוץ מלחמה, בעזרת התנהגות נכונה של אזרחים אפשר לסיים אותה עם פחות ממאות ההרוגים שעליהם מדברים בתרחישים. הציות להנחיות שנתנו בעבר, במערכות קודמות, הציל חיים של רבים. כיום, אחרי הירי לתל אביב בזמן מבצע עמוד ענן בנובמבר האחרון, אני חושב שבקרב תושבי המרכז יש הבנה עד כמה האיום מוחשי". מאז הסתיו האחרון פחת העיסוק התקשורתי באפשרויות התקיפה באיראן, אבל גבר החשש שהידרדרות מלחמת האזרחים בסוריה תוביל לבסוף להסלמה בין ישראל לחיזבאללה. הפצצת שיירה שהובילה טילי נ"מ מתקדמים מסוריה לחיזבאללה (שישראל לא הודתה רשמית באחריות לה) הובילה להתגברות העיסוק בכך. אייזנברג אומר, לקונית, כי הערכת המודיעין של צה"ל אינה רואה מלחמה יזומה מצד צבא ערבי כאפשרות סבירה, "אבל כמות אדי הדלק באזור עלתה מאוד. קיים סיכוי גבוה שאיזה גפרור תועה יצית את המזרח התיכון. יכולה להיות הסתבכות טקטית שתוביל למערכה כוללת. אנחנו מאוד מוטרדים, אבל זה חלק מתפקידנו. גם בשביל זה אזרחי ישראל משלמים הרבה מסים. האזרח צריך להמשיך לחיות את חייו". אם וכאשר תיפתח מלחמה, "כל אזרח יצטרך להבין שאז הוא הופך לחייל במערכה הזאת – בהתנהגותו האישית, באופן ההתבטאות שלו, בהפגנת חוסן ונחישות לאורך זמן". למרות המעקב השוטף שמקיימים שירותי מודיעין במערב ובאזור, בהם זרועות הביטחון של ישראל, אחר גורלם של מאגרי הנשק הכימי של משטר אסד בסוריה, אייזנברג "לא רואה מלחמה כימית יזומה נגדנו. האם אפשר שנשק כימי כזה או אחר יגיע לידיים לא נכונות וייעשה בו שימוש? בהחלט. האם יש אפשרות מסוימת להתקפה של טרור בלתי קונבנציונלי בעתיד? חד-משמעית כן. זה לא יכריע את מדינת ישראל. אנחנו יודעים איך לטפל בסוג כזה של אירוע וערוכים לו". למרות עליית הסיכון לשימוש בנשק כימי, נמנעה הממשלה מהחלטה על העמדת תקציב נוסף לרכש ערכות מגן (כיום, פחות מ-60% מהציבור מצוידים בערכות מתאימות). אף שהפיקוד המליץ על כך בעבר, אייזנברג יודע שהסיכויים שהמלצתו תמומש קלושים. "אם אתה שואל אותי איפה אני שם את השקל הראשון הנוסף שלי", הוא אומר, "אני בוחר בהתרעה". בפיקוד גובשה תוכנית שתבטיח התרעה ממוקדת יותר מפני ירי טילים, עד לרמה של צפירה שתישמע במרחב של כמה קילומטרים רבועים בלבד ותאפשר חיים נורמליים יחסית באזורים אחרים בזמן ירי. המכשול, כרגיל, הוא כספי. תג המחיר של התוכנית, המתבססת ברובה על שיפורי תוכנה במערכת המחשבים הקיימת, עומד על 388 מיליון שקל. אייזנברג משוכנע שהמהלך יכול להניב תועלת כלכלית, ובעצם לממן את עלותו, בתוך שנים אחדות. "רק תחשוב על התועלת למשק אם תוכל להימנע משיתוק מפעלים".
תיתכן זליגה
מבצע עמוד ענן היה סבב הלחימה האחרון שבו נורו רקטות לעורף. כ-1,500 רקטות נורו מעזה בשמונה ימים; שישה ישראלים, מהם שני חיילים וארבעה אזרחים, נהרגו כתוצאה מהירי. הערים הגדולות בדרום – באר שבע, אשקלון, אשדוד ושדרות – ספגו חלק ניכר מהירי. סוללות כיפת ברזל יירטו בהצלחה כ-85% מהרקטות שמהן נשקף סיכון. אייזנברג מזהיר מהסקת מסקנות באשר לאופיו של עימות רחב יותר. "זה היה מבצע קטן נגד אויב עם יכולת תקיפה מוגבלת, אף שממוצע הרקטות היומי שנורה מעזה היה גבוה בהרבה מהממוצע בעופרת יצוקה או מהירי מלבנון ב-2006". סבב הלחימה אפשר לפיקוד לבחון לראשונה בהיקף מלא את התפישה המבצעית שלו. הרשויות המקומיות, אומר אלוף העורף, תפקדו היטב. "ראשי הרשויות גילו אחריות ואיתנות. לדרג המדיני היה מרחב תמרון גדול. לא הופעל שום לחץ על ראש הממשלה לסיים את המערכה מוקדם מכפי שהיה נחוץ. כשאני מסתכל על עיריית באר שבע, למשל, מגיעים לה שבחים. 20 דקות מנחיתת טיל כבר היה במקום מפקד אירוע מטעם העירייה, שאנשיה תיקנו את הנזקים והחזירו את הסדר לקדמותו. ראשי רשויות מבינים שחוסן לאומי לא מוכתב בהחלטת ממשלה. זה מתחיל באזרח וממשיך בהנהגה המקומית". בתחילת המבצע, אומר אייזנברג, "היתה לנו דילמה גדולה. ידענו שהם יכולים לירות לעבר גוש דן. האם להכריז מצב מיוחד בעורף, ברצועה של 80 או 40 קילומטרים מעזה? ברור לי שהחוסן הלאומי של ישראל קשור גם ביכולת לקיים רציפות תפקודית (תפקוד המערכות החיוניות במדינה בזמן ההפגזות, ע") ובהימנעות מפגיעה מופרזת במשק. "בהמלצתנו, שר הביטחון ברק הכריז על מצב מיוחד רק ב-40 הקילומטרים הקרובים לרצועה. ב-40 הקילומטרים הבאים הכנו את האוכלוסייה לאפשרות של ירי. כשנורו רקטות, האזרחים בגוש דן לא היו מופתעים. הירי על גוש דן היה ניסיון לזרות בהלה. אבל החמאס גילה עורף אחר. האזרחים התנהגו למופת והתנהלותם הבהירה שהחברה הישראלית אינה בנויה מקורי עכביש. החוסן בא לביטוי דווקא בבתי הקפה הפתוחים בגוש דן". את רוב תשומת הלב בזמן המבצע משכו מערכות יירוט הרקטות. "האזרחים תפשו את העימות כפחות אינטנסיבי מכפי שהיה בפועל בגלל הצלחת כיפת ברזל. אבל צריך לזכור שהסוללות מגנות רק על אזורים מוגדרים, בעיקר בערים הגדולות. על פי הנחת היסוד שלנו, אנחנו פועלים עדיין בהיעדר הגנה אקטיבית. הנחיות ההתגוננות לאזרח ניתנות כאילו אין מערכות כאלה. אנחנו לא מדברים על 100% הצלחה. בסוף ייתכנו זליגות של רקטות. לכן, לצד הפעלת מערכת היירוט אני אומר לאזרח: כנס למרחב המוגן. הרי אפשר גם להיפגע מהשברים". חמש הסוללות המבצעיות של כיפת ברזל הספיקו בקושי כדי להעניק הגנה מטילים לרוב התושבים בדרום הארץ ובגוש דן בזמן עמוד ענן. בעימות עם חיזבאללה, שמספר הרקטות שבידיו גבוה בהרבה מזה שבידי הפלגים הפלסטיניים בעזה, לא יהיה די בכך. זה שנים מתווכחים במערכת הביטחון היכן נכון יהיה לפרוס את הסוללות בזמן מלחמה. אייזנברג מציג לראשונה את עמדת הפיקוד במקרה כזה: "אני אמליץ להגן על הרציפות התפקודית של המדינה ועל היכולת לקיים מאמץ התקפי של צה"ל לאורך זמן, עד לניצחון במלחמה. זה אומר הגנה על תחנות כוח ובסיסי חיל האוויר לפני הערים הגדולות. ייתכן שבעתיד נוכל גם וגם. אבל נכון לעכשיו, עם סדר הכוחות של סוללות וטילי יירוט שעומד לרשותנו, נידרש להנהיג סדר עדיפות במשאבים. נידרש לקבל החלטה קשה, נוקבת וברורה. בהמשך אולי נוכל לספק הגנה למרבית אוכלוסיית המדינה באזורים המאוימים. אבל זה יקרה במודל של עשר סוללות יירוט פלוס ואנחנו עדיין לא שם". במערכת הביטחון כבר הוחלט על יעד של רכש עשר סוללות, בסיוע אמריקאי, אך יחלפו שנתיים במקרה הטוב עד לפריסת עשר סוללות מבצעיות. ("הארץ", 29.03.2013 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 13:29

הדף נוצר ב 0.51 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר