21-06-2005, 17:33
|
|
|
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,109
|
|
תגובה
את מספר הטייסים בח"א הישראלי שטסו בזמנו על ה F-5A באירן במחצית הראשונה של שנות ה-70 אפשר לספור על יד אחת ורובם ככולם המשיכו בקבע. לא שה F-5 על כל דגמיו הוא כזה מטוס מתקדם שטייס קרב מוכשר, שרוצה להתפרנס קצת מהצד, לא יכול היה ללמוד להטיס אותו בהצלחה בתוך פרק זמן סביר אבל הסיכוי שזה מה שהתרחש בפועל מתכנס לעניות דעתי לאפס. היו לא מעט מקרים דומים כללית של בוגרי חי"ר וצנחנים שפעלו בעיקר במערב אפריקה - "יועצים", סחר בנשק, אימונים, שומרי ראש וכו' - אבל לא זכורים לי מקרים של מעורבות ישירה בלחימה (כמו הדרום-אפריקנים והרודזים למשל).
דרך אגב, סומליה היא המדינה האחרונה והיחידה בליגה הערבית שאם אינני טועה עדיין מקיימת מצב מלחמה עם מדינת ישראל, מ 1967 ועד עצם היום הזה. פשוט אין שם שלטון מקומי מסודר שיכול לבטל את ההכרזה המטופשת הזו, שדבר לא עמד מאחוריה.
אתיופיה הייתה מאז ומעולם אחת ממדינות "הטבעת החיצונית" (לצד לבנון הנוצרית, אירן של השאה, הכורדים, המיעוט הנוצרי בסודאן ובמידה מסויימת אפילו המשטר הרפובליקני בתימן וטורקיה החילונית) אותן שאפה ישראל לאגד בברית הגנתית כלשהי נגד לליגה ערבית, מאמץ שלא צבר תאוצה מעולם מאחר והמלחמות עם ישראל חייבו את האומות הללו לנקוט עמדה ניטרלית מחשש לתגובת נגד גורפת של הליגה הערבית / מדינות בלתי מזדהות.
רצף האירועים של המחצית השניה של שנות ה-70 ובהם המלחמה הקצרה של אתיופיה וסומליה, המלחמה הקצרה של מצרים ולוב, מלחמת האזרחים בלבנון, הסכם השלום של ישראל ומצרים ולאחר מכן גם המהפכה האיסלמית באירן ומלחמת אירן-עירק סימנו את סופה של הסולדריות הערבית הגורפת סביב הנרטיב האנטי-ישראלי/ציוני, שאפיינה את שנות ה-60 והמחצית הראשונה של העשור, והאיצו במידה רבה את התפוררות הליגה הערבית כגורם מתווה מדיניות באזור.
|