הי לכולם, בשנים האחרונים אני מתמודדת עם בעיה קשה,
ובעצם סובלת נורא.

אני אתחיל מזה שאני אספר קצת על עצמי: אני בת 20, חיילת, חוזרת יומיות הבייתה.

יש לי אמא שהיא בן אדם נורא קשה, היא מסתכלת על העולם כעל עולם רע, ובמשך כ-10 שנים היא לא בקשר עם האחים שלה.
וכעת היא לא רק לא בקשר עם האחים שלה אלא גם איתי.
היא כמו בן אדם ששונא את העולם.
דבר נוסף, בבית אמא נחשבת ששולטת בכל דבר שקשור לבית, זאת אומרת : אבא שלי תמיד מקשיב לעצות שלה ולמה שהיא אומרת,
האחים שלי מתייחסים אליה בכבוד.
היא לעיתים צןעקת ומתעצבנת על כל מיני דברים, לדוגמא אם משו התלכלך בבית (בעיקר על זה!)


כבר כמה שנים שאני סובלת בבית הזה, היא מתייחסת אלי כמו אל זבל.
אני לפעמים באה הבייתה והיא אומרת לי : אל תאכלי מהאוכל, אני בזעתי כדי להכין את האוכל הזה. אז תשאירי אותו ל-X (כלומר לאח שלי..
שתמיד דואגת לו שיאכל),
בפני האחים שלי היא יורדת עלי ומזלזלת בי, יורדת על כל דבר שאני עושה, אבל בחצי שנה האחרונה היא כבר הפסיקה לעשות את זה כי היא הפסיקה לדבר איתי,
בוקר טוב היא ממש ממש לא תגיד לי,
מבחינתה לא מגיע לי כלום.
יש בי הרבה כאב על היחס שלה כלפי,
היא כל כך הפלתה ביני לבין אחותי, לה היא נתנה הכל : קנתה לה דברים, בגדים, כל דבר שהיא צריכה, ובעיקר נתנה לה יחס,
יחס שזה דבר נורא חשוב, ודבר שחסר לי כל כך בחיים באלה.
הפ]כתי להיו כל כך תשומית שאני שונאת את עצמי על זה, אני בדר"כ מקבלת את התשומי הזה מבנים, כל אלו שמתחילים איתי,
ואלו שאוהבים לפרלטט איתי. אבל אני לא רוצה להיות כזאת.
נמאס לי כבר, אני לא רוצה להיות כזאת.

אני לא רוצה לחפש יחס מאנשים,
כל כך קשה לי,
אני לא ממש אוהבת לישון בבית בידיעה שכאשני חוזרת מהצבא מחכה לי אמא ששונאת אותי, ואחים שמתייחסים אלי בזילזול.
כל זה, מוריד לי נורא את הביטחון העצמי שלי.
ומשתדלת שלא להראות את זה כלפי חוץ, כי בחוץ, מחוץ לבית טוב לי.
בצבא יש חבר'ה שאני אוהבת, מתייחסים אלי יפה, וכל הזמן אני נמצאת בפחד הזה שפתאום הם ישנו את היחס שלהם אלי
(כמו שקרה לי עם האחים שלי וההורים שלי)
אני בבית עכשיו, ובא לי לברוח למקום אחר.
אם הייתי יכולה , הייתי נוסעת לחו"ל.

טוב, אני לא יודעת למה רשמתי את כל הסיפור הזה. אני יודעת שאף אחד לא יכול לעזור בכל מה שקורה לי.
ההורים שלי הם אנשים קשים ושום דבר לא יעזור,
תמיד כשהייתי במצבים קשים הם אף פעם לא באו לעזור לי אלא ירדו עלי שאני עושה להם חיים קשים.

אז..בסה"כ רציתי שיקשיבו לי קצת, כי על זה אני לא מס]פרת לחברים וחברות שלי.
ולהוציא קצת מהלב.

דיברתי עם אנשים עם בעיה דומה לשלך, העיצה שלי זה לנסות לפתח דיאלוג עם ההורים והאחים.
לפעמים יש אנשים שחיים שנים ולפעמים גם עשרות שנים בבית ומדברים רק על דברים שטחיים ויומיומיים, אופרטיביים כאלה. אני מציע לך לפתח ולשמור על דיאלוג קצר מעבר לדברי הקיומיים הבסיסיים כמו חלב במקרר וריצפה נקיה למשל. הדיאלוג הזה מקרב בין אנשים. דברי עם אמא שלך על דברים שקשורים על רגשות, תביעי את הרגש שלך כלפיה, תגרמי לה להביע רגש.. תראי שיש קצת מעבר לדברים הבסיסיים היומיומיים, אני מקווה שזה יעזור.
לפעמים אנשים מפספסים את הנקודה ומרוב שמדברים על דברים רדודים, הם מצטיירים כאנשים רדודים שלא מסוגלים לקלוט ולהביע רגש, ולכן הם גוררים יחס בהתאם.
בשורה התחתונה, נסי לפתח דיאלוג עם ההורים, עם האחים, אם בפעם הראשונה תתקלי בזילזול, אל תוותרי, ואל תתעצבני ואל תגידי משהו מיותר שיכול להרוס הכל, כי זה יסתור את הכוונה שלך ליצור דיאלוג ברמה הרגשית.
מקווה שעזרתי, בהצלחה

האם הוא דומה לאמא בעניין, דיברת איתו על זה. ? איך הוא הגיב?

רע אבל אולי כדאי לנסות
פשוט לא לחזור הביתה כמה ימים (בהנחה שיש לך איפה לישון)
אני בטוח שההורים שלך יצאו מגדרם כדי לדעת מה קורה לך
ואז תשאלי אותם- אם אתם כל כך דואגים לי עכשיו למה אתם מתייחסים אלי כמו לזבל?
אולי כך יתפתח דיאלוג והיחס ישתפר

אני מאמין שאת יכולה ללון בבסיס שלך ולסגור במקום אחת מהחברות.
זה יפחיד את ההורים שלך ואולי יגרום להם להפתח, אבל את צריכה לדעת שזה גם יכול לגרום למצד הפוך שבו הם יקשו או עורפם כלפיך..

גם אצלי אמא שלי היא בעלת המילה ואבי בד"כ מסכים עם דבריה. יחד עם זאת, אני תמיד מצליח להכנס בקלות ללב שלו מאשר אל אימי (אמא שלי לא אישה קשה כמו שתיארת אבל זה עדיין מצב דומה שבו האם היא בעלת המילה בבית). אני ממליץ לך גם לנסות ולבוא אל אבא שלך כי אל אמך זה נראה לי יהיה קשה מאוד.

בקשר לאחים לך - תסלחי לי אבל על אחים מגעילים כאלו בחיים לא שמעתי!! למה הם נוקטים בעמדה של אמא שלך אני לא יודע, ולמה הם לא מנסים אפילו לבוא לקראתך אני ממש לא יודע. אבל המצב כאן הוא הרבה יותר חמור כי הרי הם המשפחה שלך בעצם.. אולי עם האמא עוד אפשר לנתק קשר, אבל אם היא שולטת גם על האחים שלך זה כבר בעייתי..

בקיצור אין לי הרבה מה להמליץ לך, אבל אני מקווה שבכל דרך שתנקטי, תגיעי בסוף רק להצלחה מבחינתך!

אני לא חושבת שזה רעיון כזה טוב...


היו לילות שעשעיתי בצבא .....
ואני לא מדברת עם ההורים שלי אז לא היה לי למי לספר..)
ואף אחד לא התקשר....

פעם היא הייתה מתקשרת,
אבל בדר"כ ולעיתים רחוקות התקשרה.

הייתה תקופה לפני כחצי שנה, שאמא שלי לא הייתה מוכנה שאני אצא ב11 מהבית ועכשיו.............

היא הייתה משגעת אותי שאם אני חוזרת מאוחר
היא פשוט תינעל את הבית,
ועשתה איתי כל הזמן שיחות על כמה זה מסוכן להסתובב בחוץ אבל לא האמנתי שאיכפת לה בכלל.,
אם היה איכפת לה כל כך היא הייתה עוזרת לי,
מתייחסת אלי כמו לבן אדם נורמלי.

אני יודעת שאם אני אשן כמה ימים בחוץ זה סתם יגרום ליותר סיכסוך ביננו והיא תסתכל עלי כעל אחת שרוצה להיות איתה בכסאח
ושאני עושה אתץ זה בכוונה.
וממש לא בא לי לריב איתה עוד פעם,
כבר אין לי כח,
ממש נשבר לי!

בפעם האחרונה שרבנו ביקשתי ממנה להפסיק עם זה,
אבל זה לא יעזור.
היא לא מקשיבה לי אף פעם.
והיא יודעת שאני מאשימה אותה על היחס שלה אלי.
היא כל הזמן מחפשת על מה לריב איתי, על כל דבר קטן שאפשר, אני חושבת שזה בגלל שהיא יודעת שאני מאשימה אותה וזוכרת
זןכרת על הקיפוח. על האפליה ביני לבין אחותי, שהיא קיבלה המון , כל דבר שהיא ביקשה.
אני התביישתי לבקש מהם משו, ועדיין מתביישת . לכן אני עובדת עכשיו, ואני באה עייפה לצבא מוות, ובא לי לפעמים שאנשים
יעזבו אותי.
אבל אני משתדלת לשמור על רוגע ואף פעם לא מתפרצת על אנשים,
אני נורא מפחדת להיות כמוה.

אז ללכת לישון בחוץ ...סתם יגרום לה לשנוא אותי יותר ממה שהיא שונאת אותי עכשיו ואני לא רוצה ל"מצוא" לה סיבות לכך,
אז בינתיים אני אשתוק, לא רוצה לריב איתה.

עוד חצי שנה אני מסיימת את הצבא,
אז אני מקווה כשאני אשתחרר אני אוכל להשכיר דירה ולעבור לגור במקום אחר.


ואולי יהיה לי יותר טוב,
אני לפחות מקווה . למרות שאני יודעת שזה קשה בלי אף אחד לצידך,
היחידים שיש לי זה החברים והחברות מהצבא .

את אומרת שהיום כל היחס שלה אלייך זה בגלל שהיא יודעת שאת מאשימה אותה בזה, אבל איך הכול התחיל? סתם יום אחד היא התחילה "להתנכל" אלייך ולרדת עלייך בפני שאר בני המשפחה? בלי סיבה?

אני אף פעם לא הבנתי אותה,
אבל אני חושבת שהיא מתנהגת ככה (כלומר, מחפשת בי טעויות ) כדי להצדיק את היחס שלה כלפי כל השנים.
כלומר, אם אני בן אדם רע אז היחס שלה אלי כל השנים האלו היה מוצדק.
וככה היא לא תרגיש רגשות אשם.
אני מקווה שהבנת,
כי אני אפילו לא בטוחה במה שאני אומרת עכשיו
אני לא מבינה אותה, אני רק יודעת שמבחינתה יש לה את הילדים שלה, שאני לא נכללת ביניהם.
אבל זה לא משנה כבר למה היא מתייחסת אלי ככה,
אני רוצה שיעבור הזמן , אני רוצה להתחיל לעבוד כל יום, לעשו כסף ולעוף מפה.

המשפחה שלך הם האנשים הכי קרובים אלייך בעולם. את צריכה לעשות כל מה שאת יכולה כדי להימנע מניתוק הקשר איתם.
רק אחרי שתרגישי שבאמת מיצית את כל האפשרויות, אז תשקלי לעזוב את הבית.

כלומר, אי פעם באת, הושבת על הספה ושאלת אותה "למה" ?
למה את מקבלת את היחס הזה? או שמעולם לא הרגשת מספיק בטוחה בעצמך לעשות את זה?
גם אם היא מסתכלת על העולם כמקום רע, את עדיין הבת שלה.
אולי היא לא יודעת כמה זה פוגע בך? ואיכשהו היא קיבלה את הרושם שאת פשוט מתעלמת ולא איכפת לך? אני הייתי מנסה פשוט לדבר. באמת להושיב אותה על כיסא, לשבת מולה, להסתכל לה בעיניים, ולשאול אותה למה.

דברי איתה- תשאלי אותה ישירות ובלי עצבים.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

אבל לא קיבלתי תשובה אם היא ניסתה את זה..

זה נשמע כמו בעייה רצינית ולא רגילה בכלל. אני לא אוהב לאמר את זה ככה ואני יודע שיהיה קשה לשמוע אבל ההורים שלך לא בסדר ולא נורמלים בכלל. איך היחסים ביניהם אגב? אולי הם מתנהגים ככה בגלל שהם מדוכאים מדברים אחרים כמו היחסים ביניהם למשל?
לפי ההבנה שלי בריחה מהבית לא תעזור בכלל. אני חושב שאת צריכה לאמר לאמא שלך את כל מה שאת מרגישה בפנים. את הכל. אל תתני לה לקטוע אותך או לצעוק. כל מה שסיפרתמ לנו עכשיו את כל הראייה מהזווית שלך. תראי איך היא מגיבה. אם היא פיתאום תסתכל על זה מהצד שלך מה שאני מאמין שלא יקרה תנסו לפתח את זה ולשפר את היחסים. אמא שלך היא בנאדם מאוד מאוד קשה שאף פעם לא ראיתי. היא לא מתייחסת אלייך כמו אל בת אהובה אך בכל זאת מטילה עלייך איסורים לא לצאת. ראשית אני חושב שדאת צריכה להיתעלם מכל איסור מוגזם שהיא מציבה לך- את ילדה גדולה בצבא את בנאדם ברשות עצמו ואמא לא תיתן לך שום עונש. תראי הפיתרון היחיד הוא לעבור לגור עם חבר שלך לדעתי. זה הפיתרון הכי הגיוני. אמרת שיש לך מחזרים? אם תהיי מעוניינת באחד ויתפתח קשר חזק ביניכם אני חושב שאם תעברו לגור ביחד זה בהחלט יפתור את הבעייה. עד אז אני חושב שתאלצי לילחם באמא שלך ולא לוותר על הזכויות שלך. אם יש לך הרבה מחזרים אני משער שאת יפה וזה שאת לא רוצה להיות צומי והחשיבה שלך על המצב מראה חשיבה נכונה וחכמה... לדעתי יש לך כמה וכמה סיבות לתפוס מעצמך ולפתח ביטחון עצמיץ אם בנים מתחילים איתך זה אומר שאת שווה הרבה כי כניראה את בנאדם מיוחד,שכיף להיות איתו שלמרות שאין לו יחס בבית הוא מקבל ונותן יחס בחוץ. אל תאבדי את הביטחון העצמי שלך אל תזלזלי בעצמך אל תתני למשפחה להרוס אותך תלחמי בהם ועל הזכויות שלך!
מה עם האחים? איך הם מגיבים לכל זה? האם רק את מקבלת יחס כזה?

גם לי היו תקופות כאלה עם ההורים הרגשתי מזה רע בתוכי חשבתי שאמא שלי שונאת אותי והכל אבל בסוף הבנתי שלא .. לקחתי את הרגליים ועזבתי את הבית ועכשיו אמא שלי מעריכה אותי ומתגעגעת..!!

תאמיני לי חופש עושה לבנאדם טוב.!

בברכה,
אלעד

הייתה לך תקופה... היא מדברת פה על 5 שנים.... ועם היחס שהיא קיבלה אני לא חושב שיש לך מושג איזה נזק ניגרם לה ממש רע לי כשאני קורא את התיאורים של היחס של אמא שלה... היא בסך הכל רצתה קצת אהבה מהשפחה שלך... זה המינימום שהורים חייבים לתת...

הרבה יותר טוב להתמודד עם הבעיה. זה קשה, זה לוקח זמן, אבל בסופו של יום אתה תוכל להתמלא גאווה על זה שניסית ולא התייאשת ולא וויתרת.

עשית משהו שבגללו אמא שלך מתנכלת לך?
או שהתפקיד שלך בצבא מהווה בעיה?

אולי תנסי לעזוב לכמה ימים את הבית, תשני אצל חברה או משהו, לא יודע תחליטי את לאיפה, אני בטוח שהיא תשתגע מרוב דאגות.

וממה שהבנתי האבא עוד בסדר, תנסי להתנחם בזה שאתה יכולה לשוחח איתו.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://notebookforums.com/images/smilies/headbang.gif]

לא יודעת למה כל הריב הזה התחיל, באמת שלא,


אולי בגלל הבעיות הבריאותיות שהיו לה?

אולי היא הייתה צריכה להאשים מישו וזאת דווקא אני .

זה לא משו שהתחיל סתם ככה, זה התפתח ממזמן במשך שנים. במשך שנים היא לאט התייחסה אלי יותר ויותר מגעיל , וזות אומרת לחפש בי דברים רעים,

בהתחלה זה היה הלבוש , האיפור , לכל דבר שעשיתי היה לה הערה עלי.

ועוד פרט שלא סיפרתי, , אבא שלי לא דיבר איתי במשך חמישה חודשים, בעוד שאמא שלי דיברה איתי. וכל זה היה בגיל 17. אמא שלי כעסה עלי(לא זוכרת מה היא מצאה)

הפסיקה לדבר איתי, ואז אבא לשי עושה בדיוק כמוה, ואז איכשהו זה התפתח ככה שאמא שלי דיברה איתי בקושי ואבא לשי לא דיבר איתי בכלל..



הרגשתי חרא כל התקופה הזאתי, לא היו לי חיים. לא היה לי חשק לעשות המון דברים. עד שיום אחד לא יכולתי יותר וניסיתי להתאבד.

אז זהו, שתבינו הפעולה הזאתי שעשיתי גרם להם לשנוא אותי יותר, אחי בא אלי ואמר לי כמה אני הורסת להם את החיים,

ואז אבא שלי רצה להעיף אותי מהבית. ואז הכל התפתח לרעה, מדברים איתי, לא מדברים, מדברים, לא מדברים.

ולי זה כבר נמאס, הורים אני מבינה שאין לי ממזמן כי הם כבר החליטו על זה ואמרו לי שבשבילם אני לא בת, שאני יותר גרועה מחיה.

טוב,

בינתיים אני לא יודעת כבר מה לעשות:

גם היום היא צעקה עלי על עוד שטות, אבל עדיין לא מדברת איתי.

אני מתלבטת אם לעבור לבסיס סגור, אבל אני לא ממש רוצה לעזוב את הבסיס שלי כי אני נורא אוהבת אותו ואת האנשים. מצד שני חשבתי לפנות

לדודים שלי שאין למשפחה קשר איתה כבר שנים ולבקש מהם מקום שינה.

אבל אני מפחדת לעשות זאת, אני לא יודעת איך הם יגיבו ומה יהיה. וזה מוזר פתאום להתקשר אליהם אחרי שנים שלא מדברים ואין קשר.

תנסי לדבר עם המש"קית ת"ש שאולי יכירו בך כחיילת בודדת.
במקרה כזה הצבא יכול לדאוג לך לדירה או למשפחה אומנת.
זה תלוי כמובן במידת הנכונות שלך לחשוף את הסיפור

מה שרומק הציע זה רעיון שאולי יתן לך פיתרון
השאלה שלי היא מה את בעיקר רוצה לעשות לנסות לפתור איכשהו את הבעיה עם המשפחה ושתיהיה לך משפחה כי אי מניח שכולם רוצים משפחה קרובה ואנשים קרובים וכשאין זה תמיד מציק בפנים בייחוד כשיש שמחות כמו חתונה ולאחר מכן ילדים
או שהחלטת שאין לך כח ואת לא רוצה קשר איתם ואז הדרך היא לנסות לכלכל את עצמך ולדאוג לעצמך, אם זה כרגע דרך משקית ת"ש או למצוא פתרונות זמניים עד שאת מסיימת ואז למצוא עבודה שבעזרתה תוכלי לכלכל את עצמך

בכל מקרה שיהיה בהצלחה ואנחנו פה בשבילך

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"