מבקש פרטים על המרגל וולפגנג לוץ

וולפגנג לוץ

מתוך Wikipedia



וולפגנג לוץ (1921 - 1993), ובשמו העברי זאב גור אריה, מרגל ישראלי יליד גרמניה, שפעל בשנות השישים במצרים בשליחות "המוסד", יחד עם אשתו ולטרוד (נעמי) נוימן. לוץ סיפק למפעיליו במוסד מידע רב ערך על היערכות הצבא המצרי ותכנית ההתחמשות שלו, וגם פעל כנגד היועצים הגרמנים שסייעו למצרים, עד ללכידתו בידי המצרים בשנת 1965.

//



חיים מוקדמים

לוץ נולד במנהיים שבגרמניה לאם יהודיה ואב גרמני, שניהם אנשי תאטרון. מהוריו ירש, ככל הנראה, את כשרון המשחק שלימים בא לביטוי בשליחותו. בשל מוצאו המשפחתי המתבולל לא נימול בלידתו, עובדה שהייתה מכרעת בעתיד בבניית סיפור הכיסוי שלו. בשנת 1931 התגרשו הוריו, ועם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלה לוץ עם אמו לארץ ישראל. האם הייתה לשחקנית בתל אביב, בעוד וולפגנג, שאימץ לעצמו את השם זאב גור אריה, פנה ללמוד בבית הספר החקלאי בבן שמן. שם פיתח את חיבתו לסוסים והתמחותו ברכיבה. בגיל 15 הצטרף להגנה, ומשימותיו כללו פטרול רכוב על סוס סביב בית הספר, וכן אבטחת האוטובוס המשוריין ששימש את בית הספר המבודד כאמצעי הקשר עם העולם החיצון.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גוייס לוץ לצבא הבריטי שנזקק לשליטתו בשפות גרמנית, ערבית ואנגלית. הוא נשלח למצרים, שם צורף ליחידת מודיעין ועסק בעיקר בתיחקור שבויי מלחמה גרמנים מהחזית בצפון אפריקה. הוא נשאר במצרים בשנות המלחמה, ולאחריה חזר לארץ ישראל ועסק בהברחת נשק עבור "ההגנה".

במלחמת העצמאות היה קצין בדרגת סרן בצה"ל, ונטל חלק בקרבות באזור לטרון. במבצע קדש ב-1956 פיקד, בדרגת רב סרן, על חטיבת חי"ר.



גיוס למודיעין

לאחר מבצע קדש קיבל פנייה מאגף המודיעין להצטרף לשרותיו. באותה עת היתה יחידה 131 באמ"ן אחראית על הפעלת סוכנים בחו"ל, ואנשיה התרשמו מניסיונו הצבאי והמודיעיני, משפת אמו הגרמנית ומחזותו הארית (לוץ היה בלונדיני וכחול עיניים), וכן מאישיותו המוחצנת, נכונותו לקחת סיכונים וכשרון המשחק הטבעי שלו. לוץ יועד לצאת לשליחות ריגול במצרים, טריטוריה המוכרת לו היטב, במטרה לאסוף מידע על תהליך ההתחמשות של נאצר בסיוע סובייטי. בנוסף קיוו מפעיליו כי יוכל לחדור לחוגי היועצים הגרמנים, שרבים מהם, נאצים לשעבר שמצאו מחסה במצרים, עסקו שם בסיוע לתכנית ההתחמשות המצרית.

ב-1959 נשלח על ידי מפעיליו באמ"ן לגרמניה במטרה לבסס לעצמו סיפור כיסוי, כהכנה לקראת צאתו למצרים. על פי סיפור הכיסוי היה לוץ איש עסקים בעל עבר נאצי, קצין בורמאכט לשעבר ששרת בצפון אפריקה, חי במשך 11 שנים באוסטרליה שם עסק בגידול והשבחת סוסים, ושב עתה למצרים על מנת להקים בה מועדון רכיבה. הרקע של קצין גרמני בצפון אפריקה נוצר על בסיס היכרותו המעמיקה של לוץ עם הווי הקצינים והחיילים הגרמנים שאכן שרתו שם, מתוקף נסיונו בתחקור מאות שבויים גרמנים בשרות הצבא הבריטי בצפון אפריקה. הוא יכול היה בנקל, אם יישאל, לנקוב בשמות ומספרי יחידות, ואף בשמות חיילים וקצינים וסיפוריהם האישיים של "חבריו לנשק". הפעלת מועדון רכיבה נועדה לאפשר ללוץ יצירת קשרים קרובים עם אנשי החברה הגבוהה המצרית, קציני צבא ואנשי ממשל, שחייהם החברתיים התנהלו סביב מועדוני הרכיבה.



השליחות למצרים

בדצמבר 1960 הגיע לוץ לקהיר בכסות שנתפרה עבורו. הוא החל מיידית לטוות את רשת הקשרים החברתיים שתסייע לו במשימתו, והסתובב בין מועדוני הרכיבה שם נהגו להיפגש אנשי החברה הגבוהה המצרית. בתוך ימים התיידד עם מפכ"ל המשטרה המצרי, ודרכו נתוודע לאנשי ממשל וצבא שונים. לוץ נהג בנדיבות ובפזרנות בידידים המצרים שביקשו את קירבתו של איש העסקים ומומחה הסוסים הגרמני, ונהג לפנקם במתנות ולארחם בביתו ברוחב לב.

ביוני 1961, לאחר כחצי שנה בקהיר, נסע לפריז לפגישת תדרוך עם מפעיליו, שם צוייד על ידם במשדר להעברת מסרים ובסכום כסף גדול. במהלך נסיעה ברכבת בדרכו חזרה מפריז הכיר את ולטרוד, אישה גרמניה ששבתה את ליבו. לאחר רומן קצר החליט לשאת אותה לאישה ולצרפה אליו במצרים, ללא התייעצות עם מפעיליו במוסד (מחלקה 131 באמ"ן שהפעילה אותו עברה בינתיים לתחום אחריותו של "המוסד"), וחרף העובדה שהיה כבר נשוי לאישה אחרת בישראל. המוסד נחרד ושקל לבטל את שליחותו, אך לבסוף החליט ראש "המוסד", איסר הראל, לאשר את המשך הפעלתו של לוץ, ורעייתו הטרייה ולטרוד הצטרפה אליו במצרים. תוך זמן קצר עמדה על עיסוקו האמיתי, ונרתמה לסייע לו בפעילות הריגול. על פי דיווחים אחדים שמהימנותם אינה ברורה, לא הייתה ולטרוד אלא סוכנת של שרות המודיעין של מערב גרמניה - BND, שנשלחה לסייע לו במסגרת שיתוף הפעולה בין שרותי המודיעין של שתי המדינות.

בקהיר המשיך לוץ, עם ולטרוד לצידו, במשחק איש העסקים העשיר חובב הסוסים והרכיבה. הוא פתח חוות סוסים ומועדון רכיבה משלו במימון הכספים שקיבל מהמוסד, רכש לעצמו במהירות חוג לקוחות מתוך שמנה וסלתה של החברה המצרית, ונהג לארח בחוותו מסיבות ונשפי חשק. בין לקוחותיו וידידיו הקרובים נמנו קצינים בכירים, ובכללם סגן ראש המודיעין הצבאי והממונה על הביטחון באזור תעלת סואץ, אותם שיכנע להראות לו את אמצעי ההגנה ואתרי שיגור הטילים בסיני. הוא הקפיד בכל הזדמנות לשוות לעצמו תדמית של אנטישמי מובהק, ודיבר בגנות היהודים וישראל. מדי פעם נסע לאירופה לפגישות עם מפעיליו, לדיווחים ולתידרוכים.

המודיעין שסיפק לוץ למוסד היה באיכות מעולה, אף שמפעיליו הוטרדו ממנהגי ההוללות, הפזרנות והשתייה שלו (על אלה זכה לכינוי "מרגל השמפניה"). קשריו עם ראשי הצבא והממשל המצרי הלכו והעמיקו, והוא הצליח לחלץ מהם מידע על תכניותיהם הצבאיות ועל הלך הרוח במצרים. מדי יום שידר לישראל במורס, ועסק באיסוף מידע רחב על תעשיית הנשק המצרית, ובפרט על תעשיית הטילים שפותחו באותה עת בסיוע מהנדסים גרמניים. בנוסף אסף מידע על מערכת ההגנה וההתקפה בצבא המצרי. הוא גם הצליח להניח ידיו על רשימת המומחים הגרמנים שהועסקו על ידי המצרים, העבירה למפעיליו, ובספטמבר 1964 שלח מעטפות נפץ לאותם מהנדסים וגרם לפציעתם של כמה מהם.



המעצר

במסגרת קשריו ההולכים וממתהדקים של נאצר עם הגוש הסובייטי, הוזמן ב-1965 נשיא מזרח גרמניה לביקור במצרים. המזרח גרמנים והסובייטים היו מוטרדים מפעילות שרותי המודיעין של מערב גרמניה במצרים, ונאצר החליט, כמחווה לרגל הביקור, לעצור כ-30 אזרחים מערב גרמנים ששהו במצרים כמעצר מונע. בין העצורים היו וולפגנג וולטרוד לוץ, וכן הוריה של ולטרוד ששהו באותה עת בקהיר לביקור בתם. הכוונה הייתה לשחררם כעבור זמן קצר, בתום ביקור נשיא מזרח גרמניה, אך לוץ היה משוכנע כי נחשפה פעילותו כמרגל. הוא חרד לגורלם של ולטרוד והוריה, והחליט לשתף פעולה עם החוקרים המצריים תוך שיכנועם שהוא אזרח גרמני שפותה לרגל עבור ישראל תמורת בצע כסף ותחת לחצים, ללא ידיעתה של אישתו. הגירסה שמסר לחוקריו הייתה למעשה חזרה מלאה על סיפור הכיסוי שלו: קצין ורמאכט שלחם באפריקה, חי באוסטרליה, והגיע למצרים לפתוח חוות סוסים; אלא שעתה גם סיפר כי את המימון לחוות הסוסים סיפקו לו שרותי המודיעין של ישראל, שבתמורה דרשו ממנו שיספק להם מידע, והוא נעתר לבקשתם מתוך חשש שיפגעו בו.

החוקרים המצריים התרשמו מ"גילוי הלב" שלו ונכונותו לשתף פעולה, וקנו את גרסתו. הם גם האמינו לו שלהורי ולטרוד לא היה כל חלק בפרשת הריגול ושחררו אותם, אך לא השתכנעו לגבי אי-מעורבותה של ולטרוד עצמה. לוץ, מכל מקום, המשיך לספק מידע לחוקריו בטכניקה שרכש בה מומחיות, של ערוב חלקי אמיתות עם בדיות, ולהשלמת ההצגה הסכים להופיע בשידור טלוויזיה לגרמניה בו הוא קורא לאחיו הגרמנים "להיזהר מליפול ברשתם של שרותי המודיעין הישראלים". גרסתו הייתה כה משכנעת, עד כי חוקריו האמינו לו גם כאשר הגיע מגרמניה מסמך סותר, שגולל את קורות חייו האמיתיים. עורך דין גרמני שייצג את קרבנות מכתבי האיום והנפץ שנשלחו למומחים הגרמנים כתב לחוקרים המצרים את פרטי התחקיר שערך בגרמניה לגבי לוץ: שהוא בן לאם יהודיה, שעלה לארץ ישראל בשנות ה-30 ושרת כקצין בצה"ל. לוץ הצליח לשכנע את חוקריו שפרטים אלה מצוצים מן האצבע.



המשפט וגזר הדין

לכידתו של לוץ התרחשה שבועות אחדים בלבד לאחר מעצרו של אלי כהן בדמשק בידי שרותי הבטחון של סוריה, אף הוא מרגל מוכשר שבגיוסו, אימונו, בניית סיפור הכיסוי שלו והחדרתו הושקע מאמץ רב, ואף הוא נחשב סיפור הצלחה מדהים באיכות המודיעין שסיפק. בכך ניחתה על "המוסד" מכה כפולה. בשני המקרים, מיוחסת הנפילה לעודף שאננות, בטחון עצמי מופרז ואי-נקיטה באמצעי הזהירות הנלמדים והמתבקשים. אך שלא כמו כהן, הצליח לוץ לשמור על סיפור הכיסוי שלו והזהות הבדויה, ולהימנע מהעמדה לדין כישראלי.

בני הזוג לוץ הועמדו לדין בפני בית הדין לבטחון המדינה. "המוסד" משך חוטים בגרמניה בחשאי, והצליח לארגן ללוץ עורך דין גרמני שיגן עליו עם סיפור הכיסוי, וכן דאג לנוכחותו של משקיף גרמני בבית המשפט שיוודא משפט הוגן. גם בעומדם בפני בית הדין, התברר עד כמה סיפור הכיסוי של בני הזוג היה משכנע: ולטרוד טענה כי סברה שבעלה פועל כסוכן מודיעין בעבור נאט"ו, והוא מצידו הצליח לשכנע את בית הדין כי הוא אזרח גרמני שפעל עבור ישראל למען בצע כסף.

ב-21 באוגוסט 1965 נגזר עונשו של לוץ למאסר עולם עם עבודות פרך, ורעייתו נידונה לשלוש שנות מאסר. בפועל, לא ביצע לוץ כל עבודת פרך, וגם בכלא הצליח לתמרן את סוהריו ולזכות בכבודם והערכתם. בכלא הכיר את אסירי "העסק הביש" - רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, והתיידד איתם. בתחילה לא חשף אף בפניהם את זהותו האמיתית, אולם בהמשך הזדהה בפניהם כישראלי. הוא אף הורשה מדי פעם להתראות עם ולטרוד, שהייתה אסורה בכלא לנשים יחד עם מרסל ניניו, מנאשמי "העסק הביש".



השחרור

לאחר כשנתיים וחצי בכלא המצרי שוחררו בני הזוג לוץ, במסגרת חילופי שבויים בחורף 1968, חודשים אחדים מתום מלחמת ששת הימים, יחד עם אסירי העסק הביש. הם הוטסו ב-12 בפברואר לחו"ל, ומשם המשיכו לישראל. הם התגוררו במושב גנות כחמש וחצי שנים, עד לפטירתה של ולטרוד ביוני 1973 כתוצאה ממחלה בה לקתה כתוצאה מן החקירות האלימות שעברה על ידי המודיעין המצרי.

לאחר פטירת אשתו היגר לוץ לגרמניה, שם חי עד למותו בגיל 72. לאחר מותו הובא לקבורה בישראל.



לקריאה נוספת

• וולפגנג לוץ, מרגל השמפניה
• אריה אבנרי, לוץ המרגל על הסוס
• יוסי מלמן ודן רביב, מרגלים לא מושלמים, ספרית מעריב, 1990
• גורדון תומס, מרגלי גדעון. אור-עם, 1999
• וולפגנג לוץ, "שליחות בקאהיר" ,"ספריית מעריב" ו "שקמונה", 1970
• דבורה עומר, "ריקוד באור אדום" , בית הוצאה כתר, 1994