מדי פעם נתלים פוליטיקאים ישראלים בספרי הלימוד הפלסטיניים כהוכחה הנחרצת לכך שהפלסטינים ממשיכים לחנך לשנאה ולא לשלום. באחרונה היה זה ראש הממשלה, אריאל שרון, שתבע להפוך את תוכניות הלימודים למבחנה של ההנהגה הפלסטינית החדשה. מועמד הפתח, אבו מאזן, הרים את הכפפה, אך השליך מיד כפפה משלו לעבר משרד החינוך הישראלי: רוצים לבדוק את החינוך לשלום אצלנו? בבקשה, אבל על פי עיקרון ההדדיות יש לבדוק גם מה קורה בצד הישראלי.

כלל לא בטוח שמערכת החינוך הישראלית תקבל ציון גבוה יותר משכנתה הפלסטינית במבחן הזה. אמנם קשה למצוא בספרי הלימוד הישראליים הסתה בסגנון הבוטה, השכיח בספרי לימוד הירדניים והמצריים, אבל, לדברי הד"ר רות פירר מהאוניברסיטה העברית, מחלוצי חוקרי ספרי הלימוד, האינדוקטרינציה בספרים הישראליים פשוט מתוחכמת יותר. דווקא משום כך, היא אומרת, המסרים מיטיבים לחדור. לדבריה, קשה יותר להבחין בסטריאוטיפ שמסתתר מאחורי אייקון תמים לכאורה, מאשר כזה המנוסח במלים ש"מושכות אותך באף בגסות".

ממצאי המחקר שערכה ביחד עם הד"ר סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם, המתמחה בחינוך לשלום ולזכויות אדם, פורסמו באחרונה בספר בהוצאת המכון הגרמני הבינלאומי לחקר ספרי לימוד, ג'ורג' אקרט, תחת הכותרת "הסכסוך הישראלי-הפלסטיני בספרי הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות של שני העמים". המחקר הקיף 13 ספרים ישראליים (2,682 עמודים) ותשעה פלשתיניים 1,207) עמודים) ונמצאה בו מעין תמונת ראי שבה כל צד מאשים את זולתו באחריות לאלימות.

מה שבספרים הישראליים מכונה "מאורעות", באלה הפלסטיניים הוא "התקוממות"; מלחמת 1948 בספרי הלימוד הישראליים היא "מלחמת העצמאות", ובאלה הפלסטיניים היא "האסון" (אל-נכבה). ספרי הלימוד הישראליים מתייחסים ללאומיות הפלסטינית כאל תגובה פוליטית למדיניות הציונית והבריטית, ואילו ספרי הלימוד בשטחים רואים בפלסטין אומה הקיימת בזכות עצמה שהיא בעת ובעונה אחת חלק מהעולם הערבי והאיסלאמי.

שני הצדדים מונים רק את קורבנותיהם

ספרי הלימוד הפלסטיניים, אף שיצאו לאור אחרי הסכם אוסלו, מחקים את הספרים הירדניים והמצריים, שנמנעו משימוש במונח "מדינת ישראל" בטקסטים ובמפות. הספרים הישראליים, לעומת זאת, אינם מכירים במונח "השטחים הפלסטיניים". לפי הספרים הפלסטיניים, שורש הסכסוך הישראלי-הפלסטיני נעוץ באדמה, ואילו בישראליים הוא מוצג כסכסוך ביטחוני. הפלסטינים מלמדים את הדור הצעיר שהם צאצאי הכנענים ומכאן שהם ילידי הארץ האמיתיים, ואילו הישראלים רואים בפלסטינים אומה חדשה, תוצר המאה ה-20, תולדה של התנועה הציונית. הדימוי העצמי הלאומי של הישראלים כולל את כל שכבות העבר, מימי העברים הקדמונים, דרך השואה ועד לתחיית היהדות המודרנית בעת החדשה.

למרבה ההפתעה, צמד החוקרים מצאו זהות כמעט מוחלטת, בין הספרים בשלושה תחומים: שניהם מתעלמים מתקופות של רגיעה יחסית ודו-קיום בין העמים (למשל בשנים 1929-1921), או מזכירים אותם כאתנחתא כוזבת בסכסוך מתמשך; שני הצדדים אינם מגלים נטייה לספר לתלמיד את סיפור הסכסוך מנקודת מבטו של היריב; שניהם מדלגים על פרטי הסבל האנושי של הצד השני, וכל צד מונה רק את קורבנותיו.

פירר מסמנת את 1995 כשנה שבה חל מפנה לטובה בחינוך לשלום בישראל, ומצטטת מדברי שר החינוך יוסי שריד בינואר 2000, כי הורה לעקור מספרי החינוך כל רמז לסטריאוטיפים אנטי-ערביים וללמד גם את הפרקים פחות סימפתיים בהיסטוריה הציונית. התקופה הנוכחית, מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ושובו של הליכוד לשלטון, מאופיינת, לדבריה, בנסיגה אל ערכי החינוך המסורתיים שמדגישים אהבת המולדת, דוחקים הצדה את החינוך לשלום וזונחים כל ניסיון להבין את הצד הפלסטיני.

יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הפרופסור יעקב כץ, אינו טוען שמערכת החינוך הישראלית מנסה להכניס את התלמיד לנעליו של השכן-היריב ולדעתו אין מקום לציפייה כזאת. לדבריו, "בניגוד למבקרים המבקשים להבליט את הנראטיב הערבי-הפלסטיני וליצור סימטריה בין נראטיב זה לבין הנראטיב היהודי-הישראלי-הציוני, מערכת החינוך בישראל מדגישה בכוונה תחילה את הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה".

כץ מציין כי גישה זו אינה פוסלת את הנראטיב של האחר או את הזכויות האזרחיות המוקנות לו על פי מגילת העצמאות ומכוח החוק. "מעניין באיזה מקום אחר בעולם, נכתבו ספרי לימוד המציגים את הנראטיב של האחר בזמן בו המאבק האלים בין שני עמים עדיין לא הסתיים", מקשה כץ ומוסיף: "אין לצפות שהמדינה היהודית הדמוקרטית תציע בעת מלחמה להתייחס באופן שוויוני לנראטיב של האויב. על אחת כמה וכמה אחרי הסכמי אוסלו שלגביהם קיימת הסכמה כללית שלא הביאו לשלום המיוחל בין ישראל לבין הפלסטינים.

ההיסטוריון המזרחן ד"ר אלי פודה מהאוניברסיטה העברית, מחבר הספר "הקונפליקט הערבי-הישראלי בספרי ההיסטוריה הישראלי, 2000-1948", מסתייג מעצם ההשוואה בין ספרי הלימוד הישראליים לאלה שהוציאה הרשות הפלסטינית. הוא אומר כי בשעה שישראל מצויה כבר בדור השלישי של ספרי הלימוד, הפלסטינים תקועים עדיין בדור הראשון, משהו שמזכיר את תוכנית הלימודים הישראלית המגויסת בשנות המאבק ובשנים הראשונות להקמת המדינה. במחקרו הראשון על ספרי הלימוד, שפורסם לפני שבע שנים, הוא כתב ש"ההכרה בתפקיד החשוב שספרי לימוד מילאו בהטמעת עמדות שליליות כלפי הערבים טרם חילחלה בחברה הישראלית", וכן כי "תפקיד זה היווה גורם מרכזי בהחרפת הסכסוך בעבר, והוא משמש גורם המקשה על השלמה ופיוס".

פודה אומר שמאז חל שיפור ניכר בספרי ההיסטוריה, עד כדי כך שברבים מהם מצוין במפורש שישראל השתתפה בגירוש ערבים. פודה אומר עם זאת, שאם נגזר על ספרי הלימוד הפלשתיניים לעבור את תהליך הדה-מיתולוגיזציה הארוך והמייגע שעבר על ספרי הלימוד הישראליים, "אזי הדרך לפיוס הדדי עלולה, לצערנו, להיות ארוכה".

הפרופ' דניאל בר-טל מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, שניתח את תוכנם של כל 124 ספרי הלימוד (מכיתה א' עד י"ב במקצועות הספרות, העברית, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאזרחות, כולם אושרו ב-1994 להוראה במערכת החינוך) מצא, כי הצגת הערבים במושגים של דה-הומאניזציה, שפחתה בשנות ה-80 וה-90, שבה לחלחל למערכת החינוך מאז פרוץ האינתיפאדה. תופעה שהיא, לדבריו, "חלק מאתוס הקונפליקט שצומח בחברות שנתונות בסכסוך אלים". כמו פודה, גם הוא איבחן ירידה ניכרת במידת הדה-לגיטימציה של העמדות הלאומיות של הפלסטינים, אך בו בזמן לא חל שינוי בשימוש בסטריאוטיפים שליליים המציגים את הערבים כ"פרימיטיביים", "פאסיביים", "אכזריים", "אספסוף".

הכתבה המלאה:
http://news.walla.co.il/?w=//638051

כי אין שם עדויות להסתה אנטי ערבית בספרים ישראלים , יש שם רק כמה נובו-היסטוריונים שחושבים שעצם הנרטיב הישראלי-יהודי הוא הסתה בפני עצמו .
וואלה , אני הייתי אומר שהכותרת הזאת היא בזיון אחד גדול

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”