הבנתי כי בטקטיקה "הלם ואימה" יש דגש על כוח אוויר שמשמיד את יכולת התיקשורת של הצבא האויב לפני שכוחות הקרקע מתקדמים. בשביל לעשות את זה צריך שליטה אווירת מלאה כמעט, מה קורה אם אין שליטה אווירית, כל תורת הלחימה הלכה לעזאזל?. גם יש אותו רעיון יש ב"מלחמת בזק" (השמדת יכולת תקשורת), אם כן מה שונה בינהם?.
ושאלה אחרונה שלי: ארה"ב טוענת כי לפי הטקטיקה הזאת אין צורך בטניקים יותר, משהו יכול להסביר?

זה כינוי כללי, שהומצא למפרע, למה שהגרמנים עשו לצרפת. אחר-כך זה הפך שם כוללני מדי לפריצה מהירה של מערכי האוייב תוך שימוש באגרופי שריון וכוחות ניידים.
"הלם ואימה" היא תפיסה המבוססת על הנחות היסוד של ה-RMA - "המהפכה בעניינים צבאיים" - שמניחה, בקווים כלליים מאוד, כי החימוש המדוייק משנה את פני הקרב, מקטין את יעילותן של מסות שריון ושל כוחות גדולים בכלל, ומאפשר פגיעה מרחוק ושיבוש של מערך האוייב בלי לטרוח לפרוץ אותו פיזית. "הלם ואימה" מניחה שיבוש והשמדה של מערכת השליטה והפיקוד של האוייב עוד בטרם ייכנסו כוחות קרקעיים למגע איתו, וכך גרימת קריסה מבנית של צבא האוייב, שתקל מאוד על הלחימה.
אכן, זו תפיסה אמריקאית, שמתבססת על כך שכרגע אין שום צבא שיכול לדגדג להם את קצה המסה מבחינת עליונות אווירית וחימוש מדוייק; בלי עליונות אווירית תתקשה להביא את כל החימוש הזה לייעודו, למרות שטילי שיוט עדיין קיימים.
לגבי עניין הטנקים, התפיסה של הצבא האמריקאי כיום היא של כח משלוח; במלחמת המפרץ הראשונה הודגם היטב כמה זמן לוקח להביא את הטנקים מארה"ב לסעודיה. המטרה של האמריקאים היא ליצור כוחות קלים וניידים, שיכולים להתערב תוך יממות ספורות בכל מקום בעולם. הנחת היסוד מאחורי הנ"ל היא שהעליונות בכח אש ובמידע עשויה למנוע מהאוייב להגיע למצב בו הוא יכול לנצל את העובדה שמדובר בכלים קלים יותר מטנקים, ולהשמיד אותו מעבר לטווח תותחיו (הכלי מספק הגנה סבירה נגד ארטילריה, וגם רוב הטנקים אינם עמידים בפגיעה עילית ישירה).
עד כאן תיאוריה. לדעתי זה עובד בצורה חלקית ביותר, במקרה הטוב, אבל זה עניין אחר.

עם טקטיקות של צבא שמשחק כמעט לבד בשדה הקרב. הרי גם לפי התסריטים הדימיוניים ביותר אין כרגע ולא יהיו לאמריקאים שום אוייבים שמסוגלים להעמיד מולם צבא שווה ערך בכוחותיו, שלא לדבר על המצב (התיאורטי למזלנו) של ימי המלחמה הקרה, בה האמריקאים חשבו כי הם אפילו נחותים בחלק נרחב משדה המערכה התיאורטי אל מול אויבייהם.

אין ספק כי באווירה נוכחית השוררת ייטב הצבא האמריקאי לזרועותיו להצטייד במכונות, כלי נשק, כלי טיס, שיריון ותו"לים המיועדים בעיקר למלחמה אזורית מופחתת עצמה, לש"ב, תקיפות נקודה והתערבות מקומית בסיכסוכים כאלה ואחרים. לאף אחד מהתסריטים האלה אין צורך במפלצות הפלדה המגושמות, אלא בכוח זריז, מהיר, בעל אורך חיים לוגיסטי ותמיכה בניידות.

כל זה נכון, אגב, עד ליום שבו החזית המזרחית (שנראית היום די תיאורטית) - הודו-סין - תתעורר ותתייצב אל מול החזית המערבית בייצוגה של ארה"ב. אבל היום הזה עוד רחוק מאיתנו הרבה שנים, בנתיים לצערי עוד הרבה פרוייקטים איכותיים יבוטלו עד שייזכרו שהיה בהם צורך.

Just my 2 cents

---------------------
מיצו
---------------------

ציטוט:

במקור נכתב על ידי YGH זה כינוי כללי, שהומצא למפרע, למה שהגרמנים עשו לצרפת. אחר-כך זה הפך שם כוללני מדי לפריצה מהירה של מערכי האוייב תוך שימוש באגרופי שריון וכוחות ניידים. "הלם ואימה" היא תפיסה המבוססת על הנחות היסוד של ה-RMA - "המהפכה בעניינים צבאיים" - שמניחה, בקווים כלליים מאוד, כי החימוש המדוייק משנה את פני הקרב, מקטין את יעילותן של מסות שריון ושל כוחות גדולים בכלל, ומאפשר פגיעה מרחוק ושיבוש של מערך האוייב בלי לטרוח לפרוץ אותו פיזית. "הלם ואימה" מניחה שיבוש והשמדה של מערכת השליטה והפיקוד של האוייב עוד בטרם ייכנסו כוחות קרקעיים למגע איתו, וכך גרימת קריסה מבנית של צבא האוייב, שתקל מאוד על הלחימה. אכן, זו תפיסה אמריקאית, שמתבססת על כך שכרגע אין שום צבא שיכול לדגדג להם את קצה המסה מבחינת עליונות אווירית וחימוש מדוייק; בלי עליונות אווירית תתקשה להביא את כל החימוש הזה לייעודו, למרות שטילי שיוט עדיין קיימים. לגבי עניין הטנקים, התפיסה של הצבא האמריקאי כיום היא של כח משלוח; במלחמת המפרץ הראשונה הודגם היטב כמה זמן לוקח להביא את הטנקים מארה"ב לסעודיה. המטרה של האמריקאים היא ליצור כוחות קלים וניידים, שיכולים להתערב תוך יממות ספורות בכל מקום בעולם. הנחת היסוד מאחורי הנ"ל היא שהעליונות בכח אש ובמידע עשויה למנוע מהאוייב להגיע למצב בו הוא יכול לנצל את העובדה שמדובר בכלים קלים יותר מטנקים, ולהשמיד אותו מעבר לטווח תותחיו (הכלי מספק הגנה סבירה נגד ארטילריה, וגם רוב הטנקים אינם עמידים בפגיעה עילית ישירה). עד כאן תיאוריה. לדעתי זה עובד בצורה חלקית ביותר, במקרה הטוב, אבל זה עניין אחר.

תפיסת ההלם והאימה, Shock & Owe, כשמה כן היא - כללה בעצם שימוש מאסיבי של נשק מונחה, אבל גם פצצות ש"כ. העיקרון אינו מושתת על האיכות, כמו על הכמות ומאסיביות ההפצצות לאורך זמן ממושך. כל זאת ע"מ לגרום לאפקט של פחד ולשחיקת הרצון והמוראל להמשיך להילחם...

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

הרעיון של "הלם ומורא" (ככה זה תורגם בחוברת שיצאה בתוה"ד) עסק בעיקר בשיבוש ופחות בהשמדה פיזית. זו לא גרסה מודרנית של מלחמת שחיקה, אלא נסיון להימנע מכזו על-ידי פגיעה ממוקדת בדרגים ובתשתיות שהשמדתם והריסתן תשבור את *יכולת* הלחימה של האוייב כגוף מאורגן.

נועם אופיר ועמיר רגב

http://www.iaf.org.il/Templates/Jou...=50&docID=15048

שלושה שבועות לאחר תחילת מבצע "חירות לעיראק" כבר ניתן לקבוע, כי מרבית ההערכות המוקדמות היו שגויות. ארה"ב לא קיבלה הפעם את מבוקשה - "מלחמה-לייט", שבה מתנהלת לחימה סטרילית המצטלמת היטב דרך כוונות ומסכים ירקרקים, אלא מלחמה אמיתית עם טנקים שרופים, חיילים שבויים, אזרחים סובלים ותמרונים קרקעיים נרחבים. במקום לקבל את "טופ-גאן" קיבלו האמריקאים את "להציל את טוראי ראיין" ולעיתים אפילו את "בלק-הוק דאון". בעמודים הבאים מוגש ניתוח ביניים של הפעילות במבצע הנחשב בינתיים למבצע האווירי המדויק בהיסטוריה



ערב מלחמת המפרץ הקודמת, הדיח במפתיע שר ההגנה האמריקאי דאז, דיק צ'ייני, את מי שכיהן בתפקיד מפקד חיל-האוויר האמריקאי מייקל דוגן. באופן רשמי התרחשה ההדחה אחרי שדוגן, ששב מסיור באזור המפרץ, שוחח במהלך הטיסה עם עיתונאי וחשף בפניו, כביכול, את תוכניות המלחמה האמריקאיות. בפועל, עיקר הכעס בוושינגטון כלפי דוגן נבע מהעובדה שמפקד חיל-האוויר התרברב כשאמר שאין צורך בכוחות היבשה והים של ארה"ב כדי לכפות על עיראק נסיגה מכוויית. הכוח האווירי המודרני הוא כה רב עוצמה וכה גמיש עד שהוא לבדו יכול, בפרק זמן קצר, להביס את מה שהוגדר אז כצבא הרביעי בגודלו בעולם.

דוגן העביר את מלחמת המפרץ כפרשן צבאי ברשת טלוויזיה אמריקאית. למרות הכעס על דבריו, הרי שמבצע "סופה במדבר", הוכיח במידה רבה את נכונותם. מהלך הסיום של המלחמה היה אמנם מהלך קרקעי בן 100 שעות, אך בפועל, עיראק איבדה את רצונה להילחם עוד קודם. שבועות רבים של הפצצות אוויר הרסניות ומדויקות הפכו את הצבא העיראקי למה שהוגדר מאוחר יותר כצבא השני בגודלו בעיראק. היכולת לפעול בכל שעות היממה, באזורים מוגנים במיוחד, תוך שימוש בחימוש מונחה מדויק, היתה מוכרת גם קודם לכן, אך מעולם לא יושמה בצורה כה יסודית ורחבת היקף. סמלי המלחמה ההיא היו מטוס הקרב החמקן F-117A, מסוק התקיפה אפאצ'י וטיל השיוט טומהוק. הטנקים והנגמ"שים נדחקו הצידה.

בשנים שחלפו מאז 1991 ועד למלחמה הנוכחית בעיראק, היתה ארה"ב מעורבת בשתי מלחמות נוספות, אם מניחים בצד את שפע המבצעים המוגבלים יותר שהתרחשו בתקופה זו. מבצע "כוח מאוחד" ביוגוסלביה ב-1999 בוצע על טהרת הכוח האווירי. מסיבות פוליטיות, בעיקר, האופציה הקרקעית לא היתה רלוונטית. 78 יום של הפצצות מאסיביות שכנעו, לכאורה, את השלטון היוגוסלבי שמוטב לו להיענות לדרישות הקהילה הבינלאומית. ב-2001, באפגניסטן, נוסתה שיטה שונה מעט, שניתן היה לראות בה רמז לעתיד לבוא. גם הפעם היה הכוח האווירי דומיננטי ותרם במידה רבה לנפילת שלטון הטליבאן. אבל, הנצחון המהיר הושג בראש ובראשונה הודות לפעילות מוצלחת של כוחות מיוחדים קרקעיים, אשר חברו לכוחות אופוזיציה. הכוח האווירי, בלי יעדים מתאימים לניהול מערכה התקפית כמו זו במפרץ וביוגוסלביה, חזר למשימה הקלאסית של סיוע קרוב לכוחות היבשה. הפעם, אמצעי המפתח היו פצצת ה- JDAM מונחית ה- GPS ולוחמי הכוחות המיוחדים שנעו על הקרקע בכוחות עצמם - לא פעם כשהם רכובים על סוסים.



השאלה: מי הופתע יותר



וכאן אנו מגיעים למלחמה הנוכחית במפרץ. מבצע "חירות לעיראק" אמור היה להיות מהדורה חוזרת של אחת המלחמות הקודמות של ארה"ב - מתקפה אווירית מאסיבית וממושכת, שבעקבותיה מהלך קרקעי מהיר או פעולה אווירית ממוקדת המשולבת בפעילות של כוחות קרקע קטנים יחסית. בשתי החלופות, צריך לשים לב, הדגש נותר על הכוח האווירי. הכוח הקרקעי אמור למלא תפקיד משני בלבד. לדעת האופטימיים, תפקיד הכוח היבשתי אמור היה להתמצות באיסוף השבויים ובניקוי השטח.

בעת כתיבת שורות אלה, המלחמה בעיצומה. יהיה זה מוקדם מדי לנסות ולסכם את לקחיה. אבל, שלושה שבועות לאחר תחילת מבצע "חירות לעיראק", כבר אפשר לקבוע, כי מרבית ההערכות המוקדמות היו שגויות. ארה"ב לא קיבלה הפעם את מבוקשה - מלחמה-"לייט" שבה מתנהלת לחימה סטרילית המצטלמת היטב דרך כוונות ומסכים ירקרקים אלא מלחמה אמיתית עם טנקים שרופים, חיילים שבויים, אזרחים סובלים ותמרונים קרקעיים נרחבים. במקום לקבל את "טופ-גאן" קיבלו האמריקאים את "להציל את טוראי ראיין" ולעתים אפילו את "בלק-הוק דאון".

תוכנית הלחימה האמריקאית עודנה בגדר סוד, ולכן לא ניתן לקבוע בצורה נחרצת מה היו התכנונים האמריקאים, כמו גם מה היו הציפיות שלהם. אבל, מהתבוננות מהצד קשה שלא להתרשם, כי לפחות בימיה הראשונים של המערכה העניינים לא התנהלו לפי הציפיות. הרושם, גם אם הועצם על-ידי כלי התקשורת השונים, היה כי יותר משהאמריקאים הפתיעו את העיראקים, הם עצמם הופתעו.

נתוני הפתיחה של מבצע "חירות לעיראק" שונים מאשר במרבית המלחמות בהן נטלה חלק ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה. לרוב, יעדיהן של המלחמות היה הדיפת צבא זר משטח ידידותי דוגמת דרום קוריאה, כוויית ובמידה מסויימת גם קוסובו. במקרים אלה מטרת המלחמה היתה בראש ובראשונה לשכנע את הצד הפולש, כי מוטב לו להסיג את כוחותיו ולהשיב את הסדר על כנו. לצורך כך עיקר המאמצים האמריקאים הופנו לגביית מחיר כבד מהכוח הכובש. למשימה זו - הכוח האווירי אידיאלי. הופעת הנשק המונחה אפשרה להשמיד בצורה ממוקדת כוחות אויב, בלי להחריב את אותו שטח ידידותי שאותו מבקשים לשחרר מעול הכיבוש. כדי לחסוך באבידות, משולב הכוח היבשתי רק בשלבים מאוחרים של המערכה, לאחר שהכוח האווירי ניקה את השטח ממרבית האיומים. הכוח היבשתי חשוב בעיקר מאחר שלמרות יכולותיו הרבות, כוח אווירי אינו מסוגל לכבוש שטח. הלחימה מסתכמת בסופו של דבר בתקיעת דגל.

הפעם, התמונה בשטח הייתה שונה לחלוטין: האמריקאים לא הגיעו כמשחררים אלא ככובשים. הם הצהירו בגלוי על כוונתם להפיל את משטרו של סדאם חוסיין ולא רק להביא לסילוקו של המנהיג עצמו. יעד נוסף, שחשיבותו הדיפלומטית אינה נופלת מזו הצבאית, הוא איתור מצבורי הנשק הלא-קונבנציונלי שמסתירה עיראק, לכאורה. השאלה בה התחבטו האמריקאים במשך חודשים רבים הייתה איך משיגים יעדים שאפתניים אלה.

בעבר כבר ניסו האמריקאים, במידות שונות של הצלחה, להפיל משטרים עויינים. אבל במרבית המקרים מדובר היה במדינות קטנות, דוגמת גרנאדה ופאנמה. במקרים אלה די היה בפשיטת קומנדו מגובה בכוחות נוספים, כדי להשיג את היעד. שיטה זו, הגם שהוכיחה עצמה, לא התאימה למצב במפרץ. עיראק, גם לאחר התבוסה של 1991 ו-12 שנים של סנקציות קשות, איננה גרנאדה או פאנמה. הסיפור מסובך בהרבה.

התוכנית האמריקאית, כפי שהתגבשה במשך חודשים, לא נועדה להיות מהדורה חוזרת של מלחמת המפרץ הקודמת. כבר בשלבי התכנון הראשוניים הבהיר שר ההגנה דונלד ראמספלד, כי אין בכוונתו להמתין כמה שבועות שבהם יכתשו כוחות האוויר של ארה"ב את עיראק, בטרם יתחיל מהלך קרקעי. ראמספלד דרש לקצר את פרק הזמן הזה לימים.

ארה"ב ניצבה בפני דילמה לא פשוטה: מצד אחד קיים הרצון לסיים את המלחמה במהירות האפשרית, תוך ניסיון לצמצם את אבידות כוחות הקואליציה. הזמן תופס תפקיד חשוב בשל הרצון למנוע מעיראק את ההזדמנות לנקוט בדוקטרינת ה"אדמה החרוכה", שבה נקטה בנסיגתה מכוויית. כזכור, העיראקים פגעו בצורה יסודית בבארות הנפט של כוויית ואף ניסו להזרים נפט למימי המפרץ הפרסי. בנוסף, הפעם החשש היה גדול יותר כי המשטר העיראקי, שירגיש כי גבו לקיר וסופו קרב, לא יהסס לעשות שימוש בנשק השמדה המונית - נגד כוחות הקואליציה במפרץ ואף נגד מדינות ידידותיות לארה"ב דוגמת ערב הסעודית, תורכיה וישראל.

מצד שני, ארה"ב הצהירה באופן פומבי כי אין בכוונתה להרוס את עיראק. בעוד שבמלחמה הקודמת השקיעה ארה"ב מאמצים רבים בפגיעה ביעדי תשתית, דוגמת תחנות חשמל וגשרים, הרי שהפעם אלה כלל לא נכללו ב"בנק המטרות" האמריקאי. ארה"ב מודעת לכך שהמערכה לא מסתיימת עם נפילת משטר סדאם חוסיין וכי בעקבותיה צפויה תקופה, מסובכת לא פחות, של שיקום עיראק וכינון משטר חדש. כל גשר שיהרס, כל תחנת כוח שתשותק, יצטרכו להיות משוקמים על-ידי האמריקאים בכסף שיגיע, ככל הנראה, מכיסו של משלם המסים בארה"ב. בנוסף, האמריקאים לא רוצים להצטייר ככובשים, אלא כמשחררים - מה שבא לידי ביטוי בשם "הפוליטקלי-קורקט", שהוענק למלחמה - "חירות לעיראק". לכן, הרצון הוא לצמצמם עד למינימום את העויינות של האוכלוסייה העיראקית. ספק אם ניתן להשיג יעד זה, אבל בטוח שהרס שיטתי של ערי עיראק ישיג תוצאה הפוכה.



מלחמה באמצע הסקאלה



לפיכך, הכריעו האמריקאים על תוכנית מבצע, הממוקמת באמצע הסקאלה שבין הכרעה אווירית לבין מלחמה קרקעית. הנחת היסוד הייתה כי עיראק כולה, לרבות חלקים גדולים בצבא, הם בני ערובה בידיו של סדאם חוסיין וכי הם ממתינים רק לרגע שבו ארה"ב תגיע "לשחררם". התקווה האמריקאית היתה כי די יהיה בנוכחות אמריקאית קטנה בתוך שטח עיראק, שתגובה בהפצצות אוויר, כדי שמרבית הצבא העיראקי ישליך את נשקו.

כדי לזרז את התהליך רמזו האמריקאים מראש על כוונתם להעניק "טיפול בהלם" לצבא העיראקי ואף קראו לו כך - "SHOCK AND AWE" (הלם ומורא). עוד בטרם הודגמה יכולת זו, כבר הפך מטבע לשון זה לחביב התקשורת.

מהו אותו "הלם ומורא"? ובכן, בתקשורת האמריקאית הופיעו דיווחים רבים בחודשים שקדמו למלחמה על כך שבמהלך 24 השעות הראשונות של המלחמה מתכננת ארה"ב לבצע בליץ אווירי שכמוהו לא נראה מעולם. הרעיון, כפי שתואר, היה פגיעה בו-זמנית באלפי מטרות בכל רחבי עיראק, ובמיוחד בבגדד. השימוש בחימוש מונחה מדויק אמור היה לצמצם עד למינימום את הפגיעה באזרחים חפים מפשע ויחד עם זאת להטיל אימה משתקת על האוכלוסייה העיראקית, ובמיוחד על הצבא וגופי המשטר. גם האדם האמיץ, הנחוש והנאמן ביותר למשטר יחשוב פעמיים אחרי שמבנים רבים סביבו מתפוצצים בו-זמנית. חשוב לציין, שגורמים רשמיים אמריקאים הודו כי העיראקים הולכים לחוות משהו שאיש לפניהם לא נתקל בו. אך הם מעולם לא ציינו את כמות הפצצות שתוטל על עיראק ביממה הראשונה של המלחמה. יחד עם זאת, הנתונים שהתפרסמו לא הוכחשו.

כדי להעביר רמז לעיראקים שאולי לא שמעו על רעיון ה"הלם והמורא" טרחו האמריקאים וערכו ימים ספורים לפני פתיחת המתקפה ניסוי בפצצה שאמורה היתה להיות אמצעי ההרתעה האולטימטיבי. ה- MOAB, כך נקראת הפצצה, אינה טומנת בחובה טכנולוגיה חדשה. אבל, היותה הנשק המונחה הגדול ביותר בהיסטוריה, כמו גם האפקט המרשים של הפיצוץ שלה, המזכיר פטרייה גרעינית ורעשי האדמה הקלים הנוצרים בעקבות זאת, מעניקים לה אפקט פסיכולוגי רב-עוצמה. העובדה שהאמריקאים מיהרו לשחרר לתקשורת את סרט הניסוי של הפצצה, שעות ספורות לאחר ביצועו, מעידה על מודעותם הגבוהה לכוחה של התמונה.

ההנחה המוקדמת שלפיה הצבא העיראקי ימהר להיכנע וכי עיקר הלחימה תתנהל רק נגד כוחות משמר הרפובליקה הנאמנים למשטר, הובילה לגיבוש חלקה השני של המשוואה. לפיו, די בכוח קרקעי קטן ונייד לביצוע המהלך הקרקעי של המבצע. לכך נוספו סיבות נוספות, דוגמת אילוצים פוליטיים ובעיות לוגיסטיות. התוכנית האמריקאית המקורית היתה פלישה לעיראק מכמה כיוונים. אלמנט מפתח היה חדירה לצפון עיראק משטחה של תורכיה. הדיוויזיה ה-4 של הצבא האמריקאי, כוח השריון האיכותי של ארה"ב, היתה צריכה להשתלט על האזור החיוני של שדות הנפט בצפון עיראק ולאיים על בגדד מכוון זה. בפועל, התורכים קיבלו רגליים קרות והאמריקאים נאלצו לשנות את תוכניותיהם בדקה ה-90. הטנקים של הדיווזיה ה-4 נאלצו להעביר את השבועות הראשונים למלחמה בבטנן של ספינות התובלה הענקיות. האמריקאים מצאו עצמם ערב המלחמה כשהם נעדרים את עיקר אגרוף השריון שלהם ונאלצים להסתמך על דיוויזיות קלות יותר.

כאשר עמדו לפוג 48 השעות של האולטימטום שהעניק הנשיא בוש לסדאם חוסיין, המתין העולם בדריכות לתצוגת ה"הלם והמורא". רשתות הטלויזיה העבירו בשידור חי תמונות של בגדד והצופים המתינו למה שפרשנים צבאיים הגדירו ממש באותו הזמן כ"מופע הפירוטכניקה הגדול בהיסטוריה", או ל"דבר שמעולם לא ראינו קודם לכן". אם להשתמש בלשון עדינה, זה לא בדיוק מה שקרה.

המערכה, לפחות החלק הגלוי שבה, נפתחה בתקיפה מוגבלת למדי. אומנם, בגדד הותקפה, ועל המסכים נראו אותן תמונות מוכרות של שמיים ירוקים עם הזיקוקים הנלווים של אש הנ"מ, אך לא היה אלה הה"הלם והמורא" המיוחלים. ארבע פצצות מונחות לייזר ועוד כ-36 טילי טומהוק היו כל מה שפגע בעיראק אותו לילה. זו לא חוויה נעימה במיוחד לספוג כמות כזו של חימוש, אך בגדד ספגה וחוותה לילות קשים בהרבה ב-1991. למרות שהנשיא בוש הכריז שעות ספורות אחר כך על פתיחת המלחמה, מיהר הממשל להבהיר כי זו עדיין לא "ההצגה הגדולה". ה"הלם והמורא" בדרך.

ליל המחרת היה ליל "ההלם והמורא" כפי שהפנטגון מיהר לבשר. למעשה, לא היה צורך בהכרזה הרשמית. די היה לצפות במסכי הטלוויזיה בתמונות של בגדד הנכתשת במשך שעה וחצי מהאוויר. אין ספק שמדובר באחד האימג'ים הטלווזיונים החזקים של תחילת האלף ואולי סוג של נחמה מסוימת לאמריקאים על תמונות מגדלי התאומים קורסים בשידור חי שנה וחצי קודם לכן. הבעיה היתה, כפי שנתגלה הימים הבאים, שה"הלם והמורא" השפיעו יותר על צופי הטלוויזיה מאשר על יעד התקיפה - הצבא העיראקי. בנוסף, נראה היה שהאמריקאים נבהלו מעט מהתמונות של בגדד העולה באש ובעיקר מההשפעה האפשרית של מראות אלה על דעת הקהל העולמית.

שר ההגנה ראמספלד טען אמנם, ובצדק, כי ההשוואה בין בגדד המותקפת לבין דרזדן, אחד הסמלים המוהבקים ביותר של ההפצצות האסטרטגיות במלחמת העולם השנייה, אינה הוגנת שכן התקיפה האמריקאית הנוכחית התבצעה בסלקטיביות, אך גם הוא היה מודע להשפעה השלילית של התמונות. בגדד הותקפה גם בימים הבאים, לעתים בעוצמה לא פחותה מזו של הלילה השני של המלחמה, אך התמונות לא חזרו על עצמן.

מסיבות שונות החליטו האמריקאים לשנות את התוכניות ולהתחיל את המהלך הקרקעי יממה לפני המועד המתוכנן. הכוחות הקרקעיים נעו במהירות גבוהה יחסית מכיוון דרום תוך כדי שהם נתקלים בהתנגדות מעטה מצד הצבא העיראקי הסדיר. אבל, האוכלוסיה העיראקית שאמורה היתה, לפי כל ההערכות והתכנונים, לתפוס תפקיד משני במלחמה, התגלתה כעוינת יותר. כוחות לא סדירים, "הפאדיון של סאדם" התגלו הרבה יותר מאשר מטרד. קווי האספקה הארוכים של ארה"ב התגלו כפגיעים ושיטת התנועה המקורית שבה נקטו הכוחות, קרי עקיפת יעדים בעייתים לטובת המשך התנועה קדימה, התגלתה כמסוכנת. לאחר שסבלו אבידות לא מעטות, לרבות כמות גדולה יחסית של נעדרים ושבויים, שינו כוחות הקואליציה את דפוסי הלחימה שלהם והחלו לחתור למגע ישיר עם האויב.

בעוד שהכוונה המקורית האמריקאית היתה להקדיש את מרבית הכוח האווירי במפרץ לטובת תקיפת יעדים אסטרטגיים, הרי שלאור הקשיים שבהם נתקלו כוחות הקרקע, הוקצו כוחות אוויר לא מעטים לטובת סיוע אש קרוב. גם הפעם, בדומה למלחמות ומבצעים קודמים, התגלתה הסכנה הרבה שבמשימה זו. חיילים לא מעטים, אמריקאים ובריטיים, נהרגו לאחר שהותקפו בשוגג על-ידי מטוסים אמריקאים. למרות כל השיפורים הטכנולוגיים בעיית ה"ירי הידידותי" נותרה לא פתורה.



עליונות אווירית מוחלטת



נקודה חשובה לציון היא שבניגוד למלחמה הקודמת שבה ניסה חיל האוויר העיראקי מספר פעמים להתעמת עם כוחות האוויר של הקואליציה, הרי שבמערכה הנוכחית, לפחות נכון לזמן בו נכתב קטע זה, נותר חיל-האוויר העיראקי על הקרקע. קיימות סיבות רבות לכך, שבין הבולטות בהן נמצאת העובדה שחיל-האוויר העיראקי נהרס כמעט לחלוטין במלחמה הקודמת - הן מפעולת כוחות הברית והן בשל בריחת חלק גדול ממנו לאיראן - וכי מאז הוא הושבת כמעט לחלוטין, כמו גם העובדה שהעיראקים מודעים לכך שארה"ב נהנת מעליונות אווירית כמעט מוחלטת.

שיעור השחיקה של הכוח האווירי מקרב כוחות הקואליציה נמוך מאוד. בשלושת השבועות הראשונים של הלחימה אבד, לטענת כוחות הקואליציה, רק מטוס אחד, מדגם A-10, כתוצאה מפעולת אויב. יתכן ומטוס נוסף מדגם F-15E נפל גם הוא כתוצאה מפעולת אויב. מטוסים נוספים שאבדו במהלך פעילות מבצעית נפלו כתוצאה מירי ידידותי, תאונות או תקלות טכניות. אף טייס מטוס קרב לא נפל בשבי העיראקי. צמד טייסי F-14 שאבד בעומק עיראק חולצו בהצלחה מהשטח.

במקרה של המסוקים, התמונה לא שונה בהרבה. מסוק אפאצ'י אחד התרסק, כנראה כתוצאה מאש אויב ושני הטייסים נפלו בשבי. מסוקים נוספים אבדו בתאונות שונות, לרבות התנגשות אווירית קשה בין שני מסוקי סי-קינג בריטיים. למעשה, חלק לא מבוטל מאבידות כוחות הקואליציה הוא תוצר ישיר של תאונות מסוקי תובלה.

אם מסתכלים מהזווית של הכוח האווירי, הרי ששלושת השבועות הראשונים של מבצע "חירות לעיראק" לא היו בגדר של מהפכה או חידוש כלשהו - אסטרטגי, טכני או מבצעי. בסופו של דבר, כבר אחרי כמה ימים השכילו האמריקאים לזהות את נקודות החולשה בתוכניות המערכה שלהם, כמו גם את שגיאות ההערכה בנוגע להתנהגות האויב. האמריקאים הוכיחו את יכולתם ללמוד תוך כדי לחימה וליישם את הלקחים הנלמדים בתוך פרק זמן קצר. אבל, דבר אחד כבר ברור, ככל שהמלחמה הלכה והתקדמה התברר, כי מלחמה זו אינה מהדורה חוזרת של המלחמה מ-1991, או גירסה משופרת של המלחמות באפגניסטן וביוגוסלביה. לכוח האווירי עדיין יש תפקיד חשוב ומשמעותי בלחימה - הן במערכה ההתקפית האסטרטגית והן בסיוע לכוחות היבשה - אבל כאשר מדובר במלחמה בין שני צבאות קרקעיים סדירים, ולא משנה מה הפער האיכותי והטכנולוגי ביניהם, ההכרעות האמיתיות עדיין מתבצעות על הקרקע בתמרונים קלאסיים של דהרה ואיגוף משוריין. אם במלחמה הקודמת הכוכבים הגדולים היו ה- F-117A והאפאצ'י, הרי שבמלחמה זו מי שתופס את הכותרות הם טנק האבראמס, נגמ"ש הבראדלי ולוחם החי"ר הפשוט עם רובה ה- M16. אם בשנים האחרונות רווחה הגישה כי די בכוח אווירי בכדי להכריע מלחמה, הרי שהמלחמה הנוכחית מטילה ספק רב בכך. כך שהוויכוח מה חשוב יותר, המטוס או הטנק, עדיין רחוק מלהסתיים.

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

פשוט אין לי מה להגיד חוץ מתודה. הפורם הזה ענה לי על המון שאלות. יש תסריט יותר מאוחרת? דברים מסוג: סדר כוחות, אבידות, פעולות וכ'ו?

אז מומלץ לך לקרוא את המחקר הבא:

Ullman, Harlan K. and Wade, James P. Shock And Awe: Achieving Rapid Dominance. National Defense University, 1996
.

הוא זמין בקישור הבא:
http://www.dodccrp.org/publications...llman_Shock.pdf

זה החיבור המקורי של הקונספט התיאורטי מאחורי ה"Shock and Awe"

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie