|
22-02-2006, 14:06
|
|
|
חבר מתאריך: 23.07.05
הודעות: 132
|
|
ברשותכם
אני לא מתמצא בעניין, אז אביע את דעתי רק על סמך קצת ידיעת הסטוריה:
1. מבצע אנטבה - לדעתי היה מבצע בעל השלכות אסטרטגיות, ובוצע ע"י כוחות מיוחדים (אמנם לא במלחמה).
2. אם אכן היתה, מעורבות של כוחות קרקע במבצע חיסול טילי הנ"מ בבקעת הלבנון ב-82' - הרי שזה מהלך אסטרטגי לכל דבר ועניין (אם כי כאן לא פעלו - אם אכן פעלו - הכוחות המיוחדים לבד אלא, כמובן, שימשו בורג במכונה גדולה יותר).
3. לדעתי - ואני מזמין אתכם לחלוק עלי (כפי שמן הסתם תעשו, מי שיקרא את התגובה) - גם טיבוע ספינות הצי המצרי ב-48', ובראשן ה"אמיר פארוק" ע"י לוחמי הקומנדו הימי יוחאי בן-נון וזלמן אברמוב (יסלח לי השלישי שאינני זוכר את שמו) היה מהלך אסטרטגי, כיוון שהוא הנציח את חוסר השליטה בים של הגורמים העוינים לישראל, לאחר שהבריטים "פינו" אותו. יש לזכור, שבראשית ימי המדינה, כמו לאורך תקופת היישוב כולה, היה הים עורק הנשימה היחיד של ישראל, שאיננה אלא אי המוקף יבשה משלושה עברים. הבריטים הצליחו, במידה רבה וגוברת והולכת ככל שהזמן חלף, לנטרל את התגבורת (אנשים וציוד) שהגיעה לארץ ישראל בדרך הים. אם המצרים היו מצליחים אפילו במידה חלקית לשחזר את ההצלחה הבריטית, מצבנו היה גרוע יותר מכפי שהיה. המבצע של הקומנדו הימי היה, למעשה, הצהרת כוונות, או אם תרצו - דריסת רגל ימית, שקבעה הרבה לשנים הבאות (ובאמת, המצור הימי היחיד שהמצרים בפרט והערבים בכלל הצליחחו להטיל על ישראל, היה רק בים האדום - ושם כדי לפתוח, לא הספיקו כוחות מיוחדים, אלא היה צורך לצאת לשתי מלחמות).
4. הקומנדו הסורי - למי שהזכיר למעלה - דומני שהוא נחשב קומנדו בעיקר אצל הסורים, אבל למעשה, עקב היקפו, רמת ההכשרה שלו (בלי לזלזל) וכושרו - הוא יכול להיחשב חי"ר רגיל בעינינו. אבל בנושא הזה אשמח לשמוע ממי שמבין יותר.
ועכשיו לקונספט, על רגל אחת:
הבעיה שלנו, לדעתי, היא הסתמכות מיותרת ומוגזמת על כוחות מיוחדים, מה שפוגע בראיה הכללית והמערכתית של הדברים ופוגע גם במוראל ובכושר של היחידות ה"רגילות". אם שולחים לכל מבצע קצת יותר מורכב באיו"ש סיירת, אז נכנסים לענף של מלכודת ה- over-kill, שהיא מאוד מסוכנת: פוגעים בסיירת, שלא נועדה לבצע דברים כאלה, פוגעים ביחידה הרגילה (שגם היא לא אמורה לבצע דברים כאלה, אבל הבט"ש בגזרה הוא באחריותה) שמבינה שלא סומכים עליה מספיק.
הצד השני של אותה הסתמכות מיותרת ומוגזמת, הוא מינוי יוצאי הכוחות הללו לתפקידים בכירים, כאשר חלקם הגדול, לדעתי, למרות שעבר דרך פיקוד על חטיבות ואוגדות, לא תיד מצליח להשתחרר מהחשיבה הנקודתית והלא-מערכתית של הכוחות המיוחדים. אהוד ברק כרמטכ"ל הוא דוגמא קלאסית לזה, אבל הוא לא היחיד. חיל הים טועה בזה פעם אחר פעם, כאשר הוא ממנה יוצאי שייטת לפיקוד על החיל (ידידיה יערי הוא יוצא דופן מהבחינה הזאת: גם יוצא שייטת וגם בעל ראש מערכתי). מהבחינה הזו, בעיני, המינוי של דן חלוץ כטייס לרמטכ"לות, הגיוני הרבה יותר ממינוי של מפקד סיירת מטכ"ל כזה או אחר לאותו תפקיד (אני מדבר עקרונית, ולא על מקרים פרטיים).
יש עוד הרבה אבל נסיים בזה.
אליהו
|
|