ארגון הטרור - החזית העממית לשחרור פלסטין

הארגון (אל-ג'בהה אל שעביה לתחריר פלסטין, PFLP), הוקם בשנת 1969, ע"י ג'ורג' חבש, יווני-אורתודוכסי,ׁ(אחדהנוצרים הבודדים בין חברי ארגוני החבלה הפלסטינים). הארגון הוקם כגוף טרוריסטי קיצוני הקשור ל"תנועת הלאומנים הערבים" ומושפע ממנה במידה רבה. החזית העממית לשחרור פלסטין, דוגלת במלחמת גרילה עד חורמה נגד ישראל, ומתנגדת לכל פתרון מדיני המחייב פשרות. הארגון הוקם מתוך ארגוני טרור שהוקמו עוד לפניו, כגון "גיבורי השיבה" "הנוקמים הצעירים", ועוד. הארגון הוא בעל נטיות שמאליות-מארכסיסטיות ומגמות קיצוניות, הן בפעולות חבלה וטרור חסרי רסן, מלחמת גרילה עממית כוללת, המתנגדת לכל פתרון מדיני לסכסוך הערבי-ישראלי, (כולל רציחות; חטיפות מטוסים אזרחיים זרים החל משנות ה-70, התקפות על נמלי תעופה זרים), והן בשאיפה למהפיכה במדינות ערב. האוריינטציה של הארגון הינה סוציאליסטית, ולא איסלמית קיצונית. ג'ורג' חבש נמצא ביריבות תמידית עם הזרם המרכזי בפוליטיקה הערבית-פלשתינית ועם הפעילות החבלנית שבראשות ערפאת. הוא משתתף בארגון הגג המשותף - אש"ף, בצורה חלקית ואינו מקבל את מרותו. אחרי שהחרים את הוועד הפועל של אש"ף ואת המועצה המרכזית שלו בשנים 1974- 1981, הושגה באפריל 1987 התפייסות חלקית והוא חזר והצטרף לוועד הפועל ולוועידה הפלשתינית. ב-1984 הוקמה בתוך אש"פ "ברית דמוקרטית" של ארגונים המתנגדים לערפאת, ב-1985 חברה ברית זו עם "ברית לאומית" פרו-סורית, ושתיהן הקימו את "חזית ההצלה הלאומית", ב-1987 התפייסו החזית עם מחנה ערפאת. בין מקימי החזית העממית לשחרור פלסטין היה גם נאיף חווטמה, אך פרש ממנה לאחר שנתיים, והקים ארגון עצמאי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין".
החזית העממית, נחשבת לארגון השני בחשיבותו באש"ף, וכוללת כ-1,200 חברים ופעילים. ג'ורג' חבש עמד בראשה, עד לפני כשנה, ואז העביר את שרביט הניהול, לאבו עלי מוסטפה, שחוסל ב-27.8.01. המישנה של חבש היתה, שרק אחדות פאן- ערבית תוביל לשחרור פלשתין. כבר בשנותיה הראשונות, ביצעה החזית, פעולות טרור נועזות וראוותניות, במטרה ליצור הלם פסיכולוגי ופוליטי בעולם, אשר יאיץ את הטיפול בבעיה הפלשתינית. שיאים בטרור של החזית העממית לשחרור פלסטין: הטבח בנתב"ג, ב-1972, ע"י היפני קוזו אקמוטו; רצח שר בממשלת ישראל, רחבעם זאבי, ב-17.10.01.
נוקשותה הדוקטרינרית של החזית לשחרור פלסטין, גרמה לכך שאין לה קשרים קבועים עם אף אחת ממדינות ערב, להוציא סוריה. החזית זוכה לתמיכה מסוריה, ומאז שנות ה-70, נמצאים מפקדת החזית ובסיסה, בדמשק. אך הדוקטרינה של הארגון אינה זהה לזו של הבעת', והיא מסרבת להשתעבד לחלוטין להדרכתה ולהוראותיה של סוריה. כך שיחסיה עם סוריה הינם מסוייגים וביקורתיים. החזית העממית, התפלגה מספר פעמים, והוציאה מתוכה מספר ארגוני טרור אחרים: החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, בראשות נאיף חוותמה; החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית, בראשות אחמד ג'בריל; החזית לשחרור פלסטין, על שני פלגיה, ועוד. רק ב-1988 במושב המועצה הלאומית הפלשתינית ה-19, באלג'יר, קיבל חבש את תכנית החלוקה ואימץ את החלטות האו"ם 242 ו-338, בעמדת אופוזיציה.
לאחר הסכמי אוסלו, היו שחשבו, כי החזית העממית לשחרור פלסטין, סיימה את תפקידה ונמחקה מהמפה הפוליטית הפלסטינית, אך אינתיפאדת אל-אקצה עוררה מחדש את הארגון, שמנסה להשתקם ולהשתלב בפיגועים נגד ישראל. טענת חברי הארגון כנגד ערפאת, שהוא החליש את החזית העממית ובמקביל חיזק את ארגונו, הפת"ח. לאחר הסכמי אוסלו הצטרפו פעילי החזית העממית בבית-לחם ורמאללה, לערפאת. אנשי הזרם המדיני גברו על הפעילים הצבאיים והפעילות הצבאית של החזית העממית, ננטשה. בספטמבר 1999 הצליח ערפאת לשכנע את ישראל, לאשר לכל חברי המועצה הלאומית לחזור לשטחים, כדי להשתתף בהצבעה על ביטול האמנה הפלשתינית. אבו עלי מוסטפה חזר לישראל, במאי נבחר למזכ"ל החזית והקים את המפקדה ברמאללה. ב-27.8.01 חוסל. בפרוץ האינתיפאדה, הבין הארגון, שהמשך קיומו תלוי ביכולתו לקיים טרור גדול, לא עוד ירי מהמארב ע"י שניים-שלושה מחבלים, אלא פיגועי תופת גדולים. מרכזה של החזית העממית לשחרור פלשתין הוא ברמאללה. עד כה שיגרה לישראל 5 מכוניות תופת שהתפוצצו בירושלים, מכונית אחת באור-יהודה ושתיים ביהוד, מתוך 14 מכוניות תופת ששוגרו השנה.
הויכוח בחזית העממית הוא לגבי מדיניות הארגון, בין חסידי הזרם הוותיק והנוקשה, בהנהגת מייסד החזית, ג'ורג' חבש, לבין חסידי הזרם המתון, אותו הנהיג אבו עלי מוסטפה. אבו עלי מוסטפה קיבל אישור מישראל לחזור לגדה ב-1999 וכן פעילים בכירים אחרים, עבד אל-רחים מלוח ותייסיר קובעה, אשר עובדים במנגנון אש"ף לצד ערפאת ונחשבים כשייכים לזרם המתון.
המתח בין שני המחנות בחזית העממית, צף לפני כשנה וחצי, כאשר בדמשק ובעזה נערכה במקביל, ועידה כללית של הארגון, בה נבחר אבו עלי מוסטפה ליורשו של ג'ורג' חבש. חסידי הזרם הנוקשה גינו בחריפות את נכונותו של אבו עלי מוסטפה, לגור בשטחים. כרוזים של פעילי החזית, תקפו את מוסטפה על מדיניותו הפשרנית ונכונותו להתגורר בשטחים. הבולטים מתומכי הקו הנוקשה הפעילים בשטחים הם : ג'מיל מג'דלאווי מעזה ואחמד סעדאת מרמאללה וכן הסופר אחמד קטאמש (שוחרר מהכלא הישראלי ב-1998). בדמשק בולטים אנשי הזרם הנוקשה, דובר החזית מאהר טאהר וראש הזרוע הצבאית אבו אחמד פואד.
באפריל 2001 לכד השב"כ, חוליה מהחזית העממית, אשר הניחה מכוניות תופת בירושלים. ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שהתמחה עד כה, בפעולות ירי, הצטרף למעגל הארגונים המבצעים פיגועי תופת בישראל.
חיסול מזכ"ל החזית העממית, אבו-עלי מוסטפה, ב-27.8.01, הביא לתכניות נקם של החזית העממית, שבאו לביטוי במספר פעולות טרור בירושלים (ביניהם פיגוע הירי בשכונת הגבעה-הצרפתית). מטרת החזית העממית, לפעול בכל מחיר ולבצע שורת פיגועים כואבת, שתחזיר אותה לראש היררכיית הארגונים הצבאיים הפלסטינים.
השב"כ, בסיוע יחידות המשטרה ומפלג המיעוטים במשטרת ירושלים, עצרו בספטמבר 01 חוליה של החזית העממית, שתיכננה לפוצץ מכונית תופת בירושלים ולבצע עוד 12 פיגועים, בגני- ילדים, בבתי-ספר, בקופת-חולים ובבתי-קולנוע. חשיפת החוליה הובילה להחלטה לחסל את מנהיג החזית העממית, אבו עלי מוסטפה. בחוליה היו 6 פלשיתינים תושבי מזרח ירושלים. בראש ההתארגנות לפיגועים עומד עומר עיאד עולמה, המסתתר בשטחי הרשות הפלשתינים ברמאללה, הוא שתיכנן ויזם את פעילות החוליה, ואבו עלי מוסטפה היה זה שאישר אותן. מאז יוני 2001, דורשת ישראל מהרשות הפלשתינית, לעצור את עאהד יוסף מוסא ע'ולמה, מבכירי החזית העממית ביו"ש, רמאללה, יחד עם עוד ששה מחבלים המעורבים בטרור.
כ-50 אלף פלשתינים השתתפו בלויית מזכ"ל החזית העממית, אבו עלי מוסטפה, וקראו לאחד את הרחוב הפלשתיני, בנקמה מרה בישראל. ערפאת לא השתתף בלוויה, אך יתר צמרת אש"ף השתתפו, כמו גם חברי כנסת אחמד טיבי, מוחמד ברכה, וטלב א-סנע. רעולי פנים לבושים בשחור, עם מטפחות אדומות של החזית העממית, על פניהם, ורובי קלצ'ניקוב, צעקו "רוצים נקמה" בהקשר לראש הממשלה והרמטכ"ל, וכן גינו בחריפות את ארה"ב התומכת בישראל.
מועמדים שהוזכרו כיורשים של אבו עלי מוסטפא: אחמד סעדת, או אחמד ג'רדת, שניהם מוותיקי הארגון, שישבו בכלא הישראלי שנים רבות ומדברים עברית. מועמדים אחרים: עבד אל רחים מלוח , תייסיר קובעה, ג'מיל מג'דלאווי קיצוני מעזה, אחמד קטאמש איש רוח נחשב כשייך לזרם הנוקשה בחזית, אבו אחמד פואד מדמשק, ראש הזרוע הצבאית וחסיד הקו הנוקשה. המנהיג שנבחר, כחודש לאחר חיסולו של אבו עלי מוסטפא, הוא אחמד סעדאת, מורה בן ,46 מרמאללה. הוא דוגל בקו קיצוני מיליטנטי, במאבק מזויין ושלילה מוחלטת של הסכמי אוסלו. כמו כן הוא שולל הידברות עם הרשות הפלשתינית ורואה עצמו נאמן לעקרונות המקוריים של חבש. בחירתו מבטאת הקצנה בעמדות הארגון. תחת פיקודו תוכננה בחשאיות, רציחתו של השר רחבעם זאבי. רצח של מנהיג ישראלי, מעלה את יוקרת הארגון, ברחוב הפלשתיני.
שני פעילי החזית העממית, מחמוד סלים ג'יבריל וראמי פוזי בן-סעיד קאטוני, ממחנה הפליטים ליד שכם, תיכננו לפוצץ את קניון עזריאלי בת"א, בספטמבר 01, באמצעות 2 מכוניות תופת ובסיוע ערבים ישראלים. השניים עבדו בעבר בעזריאלי, מטעם חברת קריסטל. הם גוייסו לחזית, ע"י מפקד הארגון בשכם, מחמד ג'יבריל ועברו אימונים צבאיים. בשלב מסויים זומנו לסוריה, באמצעות איש הקשר שלהם בדמשק, אבו-סמאח. הם הופנו ע"י המודיעין הסורי אל בסיסי החזית, ונפגשו עם ג'יהאד אחמד ג'בריל (אבו ג'עפר), שהוא בנו של ראש החזית העממית, אחמד ג'יבריל. לאחר הפגישה, נשלחו לסידרת אימונים בהכנת מנגנון השהייה, ייצור מזוודות נפץ, ירי, הכנת מטען חבלה באמצעות טלפון סלולרי. הפיגוע סוכל.
החזית העממית, אשר לקחה את האחריות לרצח השר רחבעם זאבי ז"ל, ב-17.10.01, מאיימת כי זה הרצח הראשון, ומוסיפה שבתכניתה להתנקש בראש הממשלה ובאישי ציבור אחרים בישראל, כל זאת בעקבות הפגיעה במזכ"ל החזית העממית. לילה חאלד, לשעבר חוטפת מטוסים, וחברה כיום בהנהגת החזית העממית, הצטרפה לאיומים. יש התקדמות משמעותית בחקירת רצח השר זאבי. נעצרו שלושה פעילי ארגון החזית העממית, בכפר אל-עזרייה שבמזרח ירושלים. שמות הרוצחים הועברו לרשות הפלשתינית עם דרישה מפורשת לעצור אותם ולהסגירם לידי ישראל.
עדכון: רוצחו של השר זאבי ז"ל, הוא חמדי קורעאן, מאל-בירה. הוא היה עצור בישראל בעבר, בגין עבירות סמים ורכוש. כינויו "חמדי פורד" בשל התמחותו בגניבת רכבי פורד. אחיו, באסל אלסאמר, היה גם הוא במקום, בעת הרצח, והוא עצור בידי כוחות המודיעין הכללי הפלשתיני. הוא חשוד בנסיון להעביר רכב ממולכד לידי אנשי החזית העממית.
מקורות: לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20, מאת יעקב שמעוני ואביתר לוין.

לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, מאת יעקב שמעוני.

עתונות שנת 2001. יפה נקר