אריאל שרון בדרך להשתלט על ידיעות אחרונות.

ניתוח פוליטי-עסקי של תיקדבקה.

יום ראשון, כט כסלו תשס"ה, 15:39, 12 בדצמבר 2004


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://ad.debka.com/images_h/spacer.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.debka.co.il/photos/1084.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://ad.debka.com/images_e/spacer.gif]


אם יתאמתו הידיעות המתפרסמות ביום א' 12.12, כי מר ארנון מוזס המו"ל של ידיעות אחרונות החליט למנות את רפי גינת, כעורך הראשי של העיתון, הרי מדובר ברעידת אדמה פוליטית-עסקית לא רק בתקשורת הישראלית, אלא גם בפוליטיקה הישראלית.

מינויו של רפי גינת לתפקיד בעל העוצמה הגדולה ביותר בעיתונות הישראלית, הוא קודם מינוי של ראש הממשלה אריאל שרון, או של החוג המצומצם של אנשים הסובב אותו שבראשו עומדים בנו עומרי שרון, הקשור אישית-פוליטית עם חיים רמון, ומי שהיה ראש לשכתו של שרון עו"ד דב וייסגלס, ורק אחר כך מינוי של ארנון מוזס.

גם ב- 1990 כאשר רפי גינת, מונה על ידי איש העסקים אריה גנגר, ונציגו אז בארץ איש העסקים- המודיעין, וידידו הטוב של אריאל שרון בנימין ג'יבלי, לתפקיד עורך "העולם הזה", היה זה אריאל שרון, שהיה בין 1992-1990 שר השיכון בממשלתו של יצחק שמיר, אשר עמד מאחורי המינוי. הרעיון היה כזה. אריה גנגר ירכוש את "העולם הזה" מידיו של אורי אבנרי, במחיר גבוה במיוחד של 1 מיליון דולר, ובכך יהפוך את תדמית השבועון, שנחשב אז לשמאלי ביותר, לשבועון בעל תדמית ימנית. בנימין ג'יבלי ינהל את העיתון מבחינה עסקית, ויהפוך אותו ממצב של קריסה כלכלית, לעיתון רווחי. על ידו יעזור עו"ד דב וייסגלס, שהיה היועץ המשפטי של העסקה וידידו הטוב של רפי גינת. רפי גינת כעורך ראשי, יהפוך את השבועון לאחד מכלי התקשורות הנפוצים והנקראים ביותר בישראל.

לשרון, גנגר, וייסגלס וג'יבלי, היה רעיון נוסף. במקביל להוצאתו של "העולם הזה", הם החלו בהכנות להוצאת עיתון יום ראשון באנגלית, דוגמת "הסנדיי טיימס" או "הסנדיי טלגרף" הבריטיים, אשר יהיה העיתון המוביל בשפה האנגלית במזרח התיכון. התוכניות הגיעו ב-1990 לשלב מתקדם מאוד. נשכרו משרדים בתל-אביב, הוקמו חדרי מערכת, נשכרו עיתונאים, הותקנה מערכת מחשבים מתקדמת שנבנתה ותוכננה במיוחד עבור העיתון באנגלית ו"העולם הזה", ואף הוצאו "בהרצה יבשה" כמה גיליונות ניסויים. המטרה של עיתון סוף השבוע באנגלית הייתה זהה לזו של "העולם הזה". כמו ש"העולם הזה" היה צריך לשמש הסמן הימני החדש בעיתונות הישראלית, כך העיתון באנגלית היה צריך לתת תשובה ל"ג'רוסלם פוסט", שנחשב בתחילת שנות התשעים כמעוז אחר של השמאל, אשר יש לו השפעה גם על חוגים רחבים ביהדות ארצות הברית. בשורה תחתונה, שני העיתונים, היו צריכים להוות את הכוח התקשורתי שמאחורי הפוליטיקאי אריאל שרון, שידחוף אותו לתפקיד ראש הממשלה.

בכל התוכנית הגרנדיוזית הזו היו שתי בעיות קטנות שנעלמו מעיניהם של היוזמים-המשקיעים.

א. עלות מימוש התוכניות האלה הייתה מיליונים רבים של דולרים, הרבה מעבר לתוכניות המקוריות, מבלי שהן התקדמו לשום מקום. האיש אשר יועד כמקור ההשקעות, אריה גנגר, היה צריך להעביר מידי שלושה-ארבעה שבועות מאות אלפי דולרים נוספים למימון הפרויקטים. כדי לנסות ולחסוך החליט גנגר לחסל את התוכניות להוצאת עיתון סוף השבוע באנגלית, ולרכז את המאמץ הכספי-עיתונאי "בעולם הזה". אבל כאן הוא נתקל בשתי בעיות נוספות.

ב. תוכניות קידום השיווק של "העולם הזה" החדש לא רק שהיו יקרות פי כמה מהוצאת עיתון באנגלית, אלא שבמקום לקדם את אריאל שרון, הם קידמו את רפי גינת, דבר בו גנגר לא היה מעוניין. בצמתים המרכזיים של תל-אביב, רמת גן ובני ברק, הופיעו שלטי חוצות ענקיים ועליהם התנוססה תמונתו הגדולה יותר של רפי גינת. להצגה ראוותנית זו לא היה כיסוי בשבועון שלא הצליח להתרומם לא מבחינת התוכן ולא מבחינה עסקית. בשיחות בארבעה עיניים, אריה גנגר אמר, כי הוא הגיע לסוף הדרך בהשקעת כספים בעסק כושל. בנימין ג'יבלי חיפש דרכים למי למכור, וכשלא מצא, למי להעביר את העיתון. וכך גווע לאיטו הרעיון להקים אימפריה תקשורתית שתביא את אריאל שרון למשרד ראש הממשלה. היו עוד כמה פרפורי גסיסה, כאשר רפי גינת קבל לידיו את העיתון במתנה מידיהם של אריה גנגר ובנימין ג'יבלי ששמחו להיפטר ממנו, ובקולו הרועם הבטיח כי הוא ימשיך בהוצאתו, אולם בסופו של דבר, "העולם הזה" נבלע על ידי עיתון "גלובס" והפסיק להופיע.

אולם לרעיונות יש תמיד כוח התמדה משלהם. מאחר ושרון ומקורביו מאמינים כי תוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים, והתוצאות המדיניות שיבואו אחריה, כמו חוזי שלום עם מדינות ערביות נוספות, מלבד מצרים וירדן, קביעת גבולותיה הכמעט סופיים של מדינת ישראל, ופתרון, לפחות חלקי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והבטחת עתידם של גושי היישוביים הישראלים בגדה המערבית, הם גולת הכותרת של פעילותו המדינית, ומהלך אשר יכניס אותו "לספרי ההיסטוריה, הוא זקוק לגיבוי תקשורתי משלו. לכן ראש הממשלה ואנשיו מנסים עתה שוב, לרכוש לעצמם דריסת רגל שאפשר לבטוח בה בתקשורת הישראלית.

המדהים הוא בכך, ש-11 שנה לאחר הכישלון שלהם "בעולם הזה", הם מנסים שוב באותן שיטות ועם אותם אנשים, שכבר נכשלו, להשיג את אותן מטרות, הפעם באמצעות "ידיעות אחרונות". לכן באם רפי גינת יתמנה סופית לעורך הראשי של "ידיעות אחרונות", כדאי יהיה לעקוב בעניין אחר האפשרות בה ארנון מוזס יחבור לעסקים עם אריה גנגר. התפתחות כזו תבוא כמובן על חשבונו של איש העסקים אליעזר פישמן, השותף "בידיעות אחרונות" ו"בגלובס", אולם שותף אותו ארנון מוזס רוצה לחסום ולא לאפשר לו השתלטות על נתחים נוספים של האימפריה התקשורתית, ששמה "ידיעות אחרונות".

מינויו של רפי גינת לעורך "ידיעות אחרונות", היא שעתם הגדולה של משפחת נימרודי, ואימפריית התקשרות "מעריב". חולשותיו העיתונאיות של גינת, הן כל כך גלויות וברורות, גם בעברו "בעולם הזה" וגם כמגיש תוכניות בערוץ2, עד כי יהיה זה מפתיע שעופר נמרודי לא ינצל אותן בייחוד במצב כאשר כבר נרשמת ירידה במספר הקוראים של "ידיעות אחרונות". הירידה בעיתון היומי היא מ-45.8 אחוז ל- 44 אחוז. אולם בגיליון סוף השבוע הירידה חריפה יותר מ-60.1 ל-54.8 אחוז.

אולם למשפחת נימרודי ישנן שלוש בעיות עיקריות להרים את הכפפה הזו, שנפלה בהיסח הדעת לידיהם. הבעיה הראשונה. קשרים: יחסיה של משפחת נמרודי עם אריאל שרון הם הדוקים. בייחוד היחסים שבין ראש הממשלה ויעקוב נמרודי, האב. השאלה היא אם משפחת נימרודי תכריז מלחמה ישירה על מינוי תקשורתי ששרון עומד מאחוריו. או ששרון וחוג מקורביו יצטרכו להבטיח למשפחת נימרודי איזה שהוא פיצוי על מהלך מינויו של רפי גינת, ובכך הדברים יבואו על תיקונם. הבעיה השנייה. כספים: "מעריב" למרות העלייה במספר הקוראים מ- 24.3 אחוז ל-25.4, (בסוף השבוע הירידה של "מעריב" מתונה הרבה יותר מאשר זו של "ידיעות אחרונות". היא עומדת רק על 31.4 מול 32.8 אחוז.) העיתון מפסיד כסף. קבוצת "מעריב" ו"הכשרת היישוב" מתחילים להרגיש את הלחץ של הפסדים אלה. הבעיה השלישית: עריכה. התקשורת הישראלית, כולל הטלוויזיה, היא תקשורת של טלאים. היא מנסה להעמיד פנים של עיתונות רצינית, בשעה שהיא תלויה בצורה מוגזמת, שאינה מוכרת בארצות דמוקרטיות אחרות, במקורות הפוליטיים שלה. כתוצאה מכך אין כמעט הבדל בידיעות ובתוכנן המופיעות בעיתונים ובכלי התקשורת אחרים. כדי לפצות על מצב זה את עצמה ואת הקוראים, ובו בזמן להשיג רייטינג גבוה, פנתה התקשורת הישראלית לכיוון של עיתונות צהובה. זה הוא שילוב בלתי אפשרי של שני גורמים, (השתעבדות למקורות וצהוב,) לא מבחינה מערכתית ולא מבחינה טכנית. דבר שני: עיתונות צהובה, זה הוא מקצוע מיוחד שצריך לדעת איך לבצע אותו. כותרות או ידיעות וכתבות מפוצצות שאינן נכונות, הן ההפך הגמור מעיתונות צהובה, וההפך הגמור מרייטינג גבוה. את ההבדל הדק הזה עדיין לא למדו בתקשורת הישראלית.

ועל הארץ הוא בשלבים מתקדמים.
שלטונו המוחלט בערוץ 1 באמצעות הנפל בראל ובערוץ 2 באמצעות אברמוביץ ,מותירה חלקית את ערוץ 10
לא נשלט אבל במצוקה הכספית הקרובה יושלם הכיבוש.

זה כמו שמיקי מאוס יאשים את דונלד דאק שהוא דמות מצויירת...

געגועיי לדיאנה,,,