[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
w w w . h a a r e t z . c o . i l
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
עודכן ב- 10:38 03/03/2006
הנועז בעורף האויב
השם הוא ג'ינו, יוסי ג'ינו, והוא הדבר הקרוב ביותר לג'יימס בונד הישראלי ? במשך 30 שנה הוא תיפקד כמסתערב מספר אחת של סיירת מטכ"ל ? הפעיל את האמצעים המיוחדים במצרים ערב מלחמת יום כיפור, גנב טיל נ"מ שלם מסוריה ערב מלחמת לבנון ? כלב השתין לו על הראש במלחמת ההתשה ? רפול לא ישן בלילה כשהיה מעבר לקווי האויב בלבנון ? עד היום הוא זוכר כמה עלתה עגבניה בשווקים של בגדד, ביירות, דמשק ? כשתפס אותו שוטר בפקק תנועה בבירה ערבית הוא הקיא לו על הרגל והם נהיו החברים הכי טובים ? ג'יימס בונד, כבר אמרנו?
מאת רוני הדר
"זה היה במלחמת ההתשה. במרחק עשרות קילומטרים מעבר לתעלה התחבאנו זוג לוחמים. היינו אני ופופי, דב צדקה, לימים מפקד המינהל האזרחי בשטחים. מדובר היה במשימה סודית כמובן. לפתע באמצע הלילה, נתקלנו בכוח מצרי שהתקדם לעברנו מלווה בכלבי רועה גרמני אימתניים. ואני, עם כל החרדה שלי וההערצה שלי לכלבים, ידעתי שעכשיו זה סיפור אחר לגמרי.
"בעוד אני ופופי ידידי שוכבים תחת השיחים, הנשק כבר מוכן עם הכדור בקנה, מגיע כלב הזאב ומרחרח אותי, מלקק את פניו של פופי בן זוגי, ואסור לנו לנשום לכמה רגעים כי המצרים חצי מטר מאתנו. לפתע הזאב הזה מרים רגל אחורית ומשתין לנו ישר על הפנים את כל מה שהוא קודם שתה. ואתה דרוך עם הנשק ביד ואתה מקבל את השתן על הפנים ואסור לך אפילו לירוק את זה. אתה מקפיא את נשימתך ונותן לכלב לסיים את צרכיו על הפנים שלך, עם כמה גללים מצחינים. ואם חלילה תזיז רק את הרגל הימנית כבר יגלו אותך".
החיים כפויי טובה. קרוב ל-30 שנה נכנס סרן מיל' יוסי ג'ינו, ראשון המסתערבים של סיירת מטכ"ל, פעם אחר פעם לעורף האויב, עשה דברים שאי אפשר אפילו להתחיל לדמיין, ובסוף מה שמותר לו לגלות לאומה זה את הסיפור על הכלב המצרי המנוול ההוא, ועוד כמה צ'יזבטים, אמיתיים אמנם ורציניים עד אימה, שלא מתקרבים אפילו לסיפור המלא.
רמז כלשהו על האיש אפשר לקבל מעיון בתצהיר שהגיש רא"ל במיל' רפאל איתן (רפול) לבית משפט השלום בנצרת בינואר 1992. "אני מכיר את יוסי ג'ינו מתקופת השירות הצבאי", הוא כותב. "בתוקף תפקידי כרמטכ"ל שלחתי אותו לפעילות מבצעית שאינני יכול עדיין לפרטה, אבל כל שאוכל לומר הוא שאותה הפעילות היתה מעבר לכל דמיון ושיוסי עמד במשימות הללו הכבירות בתוקף אישיותו המיוחדת ויכולותיו המבצעיות, נכונותו להקרבה אישית והידע המקצועי והצבאי שלו, שאין שני לו בכל צה"ל ובכל מערכת הביטחון. מדובר, בידע ובניסיון שלא ניתנים למדידה ואפילו לא להשוואה... הרבה מאוד ישראלים חייבים ליוסי ממש את חייהם... אני לא יכול לפרט מעשים אלו לבית המשפט אבל ראוי היה יוסי שהמדינה תצדיע לו... זר לא יבין מהי תרומתו האמיתית של יוסי ג'ינו לביטחון המדינה".
הקשר בין הרמטכ"ל איתן לסרן יוסי ג'ינו חרג מכל המסגרות ההיררכיות המקובלות. אחד מאנשי סיירת מטכ"ל באותן שנים: "רפול ראה בג'ינו מין רמבו ישראלי, גיבור ישראל. הוא אמר לנו שמאז עוז רוחו של הסייר מאיר הר ציון ויחידה 101 שבפיקוד אריק שרון, לא קם בצה"ל עוד לוחם עז נפש כמו יוסי ג'ינו. הוא הלך למבצעים שהמוסד או השב"כ לא העזו לבצע לפניו, הוא החייל הישראלי שהגיע הכי עמוק, הכי רחוק והכי מסוכן. לעתים הוא נדרש להגיע לנקודת מפגש במרחק של יותר מ-1,500-2,500 קילומטרים מגבול ישראל. ג'ינו ביצע את הכמעט בלתי אפשרי. אפילו ג'יימס בונד עם כל הכבוד, ג'יימס בונד בכבודו ובעצמו היה לו כמה וכמה דברים שהוא יכול היה ללמוד שג'ינו כבר שכח, הוא פעל על גבול היכולת האנושית".
הקשר בין המפקד לפקודו נשמר גם כשג'ינו פרש סופית לאזרחות, וגילה שהחיים שם לא פחות קשים. אחרי שחרורו הספיק ג'ינו להקים מסעדה על גדות הכנרת, להרוס אותה בצו בית משפט, אחרי שגם התצהיר של רפול לא עזר, להסתבך בפרשות שחיתות עם בכירים בליכוד, להפוך לעד המדינה בפרשת החשבוניות הפיקטיוויות, להיחלץ בשן ועין ולנסות להתפרנס, בדוחק, משחזור החווה החקלאית של טבנקין, ליד חדרה, יחד עם חבורה של צד"לניקים לשעבר, חיילים שהמשיכו את המלחמה בלעדיהם, בדיוק כמוהו.
לא בקלות הוא חושף את הפצע. ג'ינו בן ה-58 מצויד במטען בדיחות אדיר, שמחפה על מרירות לא קטנה כלפי המדינה. הוא נתן לה את הנשמה, והיא, אחרי 30 שנות עבודה ביטחונית, מסרבת לתת לו רישיון עסק. וכמובן, הסיגריות. ג'ינו מדליק סיגריה בסיגריה, ועכשיו רק 12 בצהריים. עדר הבופלוס מחכה לו לארוחת הצהריים, כשמעליהם עשרת אלפי הקורמורנים שהתיישבו על העצים סביב החווה, וזו כבר אמצע הקופסה השלישית שלו ועד הערב יגמור אולי שש-שבע חפיסות. עד הערב הוא יספר את מה שמותר לו לספר, ידלג בהרבה קסם על הפרקים הלא נעימים מהאזרחות, ויספיק לסתור את עצמו כמה וכמה פעמים, בייחוד סביב השאלה אם פחד או לא פחד.
ההתחלה
יוסי ג'ינו נולד בשנת 1947 במושבה מגדל שעל חוף הכנרת. שבועות ספורים לפני לידתו בעט סוס, שחרש את חלקת הקרקע המשפחתית במושבה, בבטנו של סבו יוסף ג'ינו, שהיה בעברו המסתערב היהודי הראשון, והרגו. הסב נודע בכל הגליל כמי שעזר ללוחמי ולמתיישבי תל חי וכפר גלעדי בגליל הפרוע בשנים ההן, מיד אחרי ימי מלחמת העולם הראשונה. "הוא פעל לצד זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרופלדור", מתגאה יוסי ג'ינו הקרוי על שמו.
אביו של יוסי, פנחס ג'ינו, היה מהמסתערבים הראשונים של הפלמ"ח, שפעלו מול צבא ההצלה הפלשתיני במלחמת העצמאות. בבית הספר העממי בטבריה הוא ישב באותה כיתה עם אחת, נאווה כהן, שלימים תהיה אשתו של אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל. הוא עצמו התגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 1965. עם שחרורו משירות סדיר בשנת 1969, גויס למוסד ופעל במשך שנה כמדריך שלימד את תורת ההסתערבות והלוחמה הזעירה, והקים גדוד לוחם לאנשיו של מוסטפה ברזאני במרד הכורדים. שם גם כמעט נהרג במהלך האימונים. מאוחר יותר, בשנות השבעים הושאל מהיחידה לשב"כ, שאנשיו שיוועו לדוברי ערבית בלדית בשטחים. לאורך כל השנים פעל לסירוגין, על פי הצורך, במסגרת יחידת האם, סיירת מטכ"ל. עד לשחרורו הסופי מהמערכת בשנת 1992 עזב את הסיירת שבע פעמים וחזר אליה כל פעם מחדש.
ג'ינו: "הייתי המסתערב המקצועי הראשון בסיירת מטכ"ל. מאז גיוסי לצה"ל ב-1965 ובמשך למעלה מ-27 שנה הייתי שייך, בא והולך, פורש ומצטרף במילואים, בקבע מיוחד וכו' לסיירת מטכ"ל. כשהגעתי ליחידה הייתי הפרענק הראשון בים של צהובי שיער וכל מיני קיבוצניקים והמון המון וווזווזים חיוורי פנים. בטעות הגעתי לסיירת מטכ"ל, כי אמרו לי שלא צריך שם ללכת ברגל אלא נוסעים בג'יפים, ואני בכלל שונא ללכת ברגל. כשקיבלו אותי לסיירת שאלו אותי מה ההבדל בין פרענק לסרט צילום? ענו שסרט צילום אפשר לפתח. אז לקח להם כמעט 30 שנה לפתח אותי".
ג'ינו, מספרים, הוא שפיתח את תורת הלחימה, שהלכה והתגבשה בעיקר במשך השנים מאז מלחמת ששת הימים, של לימוד שינון וביצוע התנהלותו של הלוחם הבודד, המצוי הרחק בעורף האויב, בלי קשר ובלי יכולת להיחלץ בידי אחרים. "מדובר", אומר ג'ינו, "בכניסות ויציאות חלקות, מבלי שאיש יחוש בך שחדרת לתוך מדינות ערב, בכל המדינות שתעלה על דעתך ברחבי המזרח התיכון. אני מכיר רחובות, פינות, כבישים ואנשים בכל מיני בירות ערביות אולי יותר טוב משאני מכיר בכלל את החנויות ברחוב דיזנגוף בתל אביב".
במהלך השנים האלה הוא עבד צמוד עם יוני נתניהו ("אם יוני היה חי הוא היה ראוי להיות ראש ממשלה, הפסדנו בחור שבבחורים, ורק הדמיון יכול לתאר איזה ראש מבצעי ואיזה ראש חברי היה לו, ליוני, והוא עולה על ביבי ב-14 קומות של האיי-קיו"). וגם עם אבי דיכטר. "אתה מכיר את אבי דיכטר", הוא שואל. "נו, מי עשה אותו גבר גבר? מי הלך אתו שנים למשימות עלומות מעבר לקווים כבן זוגו? ג'ינו, אני, יוסי ג'ינו".
השירות
עיקר עבודתו של ג'ינו בשנות הסיירת היה "להגיע לשטח אויב בעומק ולהביא מודיעין, לחיל האוויר בעיקר. לבוא לעשות את העבודה ולחזור מבלי שירית כדור אחד מהנשק שלך, כמה שפחות הרוגים לנו ולהם ככה יותר טוב. היה מדובר בכל פעם במדינה עוינת אחרת. כבר אמרו לי שיש לי נשמות כמו שני חתולים, זאת אומרת 18 נשמות. אין לי הסבר אחר איך יצאתי משם בשלום.
"ברגע שחצית את הגבול אתה נרגש, אתה נרעש, אתה נפעם. הלב דופק כמו אלף התקפים ואתה נושם את האוויר, אז כל החושים שלך פתאום באים לידי ביטוי. אתה הופך לסוג מאוד מסוים של לוחם - לוחם וחיה. כל צעד וכל רחש נשמע ואתה הולך לפעמים ברגל, לפעמים ברכב עשרות ומאות קילומטרים, משימות שנמשכות ימים ולילות, לעתים שבועות. ואתה יודע שזה רק אתה ואלוהים ואין אף אחד בעולם הזה שיוכל לחלץ אותך משם חי.
"כבר היו עשרות פעמים שרציתי למות, מה שכמעט כמעט קרה, אבל אני קיבלתי את סגולות ההסתערבות שלי מאבא ומסבא ומהמון תרגול ולמידה וחזרה ושינון, כל פרק, כל דקה, כל שנייה מהמשימה. חזרתי, יצאתי ונכנסתי למה שאני מגדיר כיום כגיהנום הגדול. לכל אחד יש את סיוטי הלילה שלו. הסיוט שלי זה לראות את קליע הכדור יוצא אליך מטווח של חצי מטר. זה קרה לי במצרים במלחמת ההתשה ומזל שגמרתי את היורה ברגע. כי אתה בצד המודיעיני כמסתערב, וכמה שפחות לעשות רעש של החיים, ככה יותר טוב".
כשהיה צריך גם חיסלת?
"גם. חיסלתי רק ואך ורק כשהמצב בשטח ממש הצריך זאת. מילכדתי, פוצצתי עניינים, אבל רק כשזה היה ממש הכרחי. מטבעי אני אדם ששונא דם על הידיים. אבל החיסול הראשון שלי קרה לי לראשונה בחיי בפעולת לכידת מחבלים בכפר הערבי סמוע, ערב מלחמת ששת הימים. יצא לעברי מחבל ובמרחק של חמישה מטר יריתי לו ררנ"ט. הוא התפוצץ כמו שקית מים לשלושה-ארבעה חלקים והשאיר כתמים על הבגד המגואל בדם. זה היה ההרג הראשון של חיי. בעצם כולנו פה לוקים באיזה סוג מאוד מסוים של הלם קרב, ברמה זו או אחרת. אחר כך היה קל יותר לירות כדי להרוג.
"פעם בלבנון, בפתח-לנד בשנות השבעים העליזות, הייתי צריך לבצע איזו משימת חיסול זקיף במחנה מחבלים. שבוע-שבועיים התאמנתי בלתפוס ולחנוק עגלים צעירים בצווארם תוך ליפוף החבל בלאסו. אתה נאבק בעגל עד שהוא קורס. באותה התקופה אכלנו ביחידה הרבה בשר עגל כזה שגמרתי. אבל המשימה היתה להרוג זקיף. באתי וראיתי שבמקום סודאני ענק שאמרו שיחכה לי שם ישב איזה ערבי מסכן בן 80 פלוס, התחמם באש המדורה הקטנה שהצית לעצמו. ממש נכמרו רחמי, השלכתי לאש מעיל שכמייה ישנה שממנה פרצה אש גדולה והשמעתי ברקע קולות עבים כמו של שדים, ככה שאחרים מיהרו לברוח משם. הערבי המסכן הזה נפל מיד ומת לי מדום לב".
מה מחייבת מלאכת ההסתערבות?
"זה ללמוד את כל עניין סיפור הכיסוי. אם אני היום בן 58 ואני אומר לך שאני בא מהעיר נצרת ואני בא נניח בכלל מג'נין, מצפים שאכיר בגילי ובמעמדי מהי כל חמולה וחמולה בנצרת ובמה עוסקים אנשיה למשפחותיהם. אלה ואלה עוסקים במוסכים, אלה האחרים בהתקנת תריסים, אלה האחרים בסחר של ירקות ופירות, בסחר של עדרי בקר, עדרי כבשים. ואתה צריך להכיר שם בלי חוכמות את כל סוגי הכבשים שגדלות במזרח התיכון, על גוניהם. אני צריך לדעת לזהות אפילו ממרחק של 500 מטר אם זו כבשה מהסוג הבלדית או המרינו או אחרת. אחרת לא קונים אותך".
ואף פעם לא תפסו אותך?
"אף פעם. לא כמעט ולא כלום. אף פעם. היה לי מזל גדול כמו שלא היה לי מזל באזרחות".
מה אתה עושה אם תופס אותך שוטר בארץ ערבית?
"זו כבר תורה שלמה איך לצאת משוטרים. שם יותר קל, כי הכל בקשיש. תשמע מעשה בשוטר שתפס אותי בפקק בפאתי עיר ערבית מסוימת לפני כמה וכמה שנים כבר. הוא רוצה לראות תעודות. אבל אז אתה כבר יודע מה לעשות ואתה באופן הכי ספונטני, מבלי להכניס את האצבע לגרון חלילה, מקיא לו על הנעליים שלו ומיד מצטער ולאט לאט מתיידד אתו ומספר לו על אשתך בכפר זה וזה שכמה עושה לך צרות - אתה אוהב אותה. ואז השוטר מנקה את הנעליים בסמרטוט שמצאתי בצד הדרך ואני מחסל אותו מצחוק, צריך לדעת לצחוק ברגעי הפחד הגדולים ביותר. בעיקר יש לי צרור בדיחות אופייניות לכל מדינה ומדינה ערבית בכל ניב ערבי שתבקש".
אז אתה צריך בעצם להיות שחקן. זה רק הכל פה ממש תיאטרון.
"אני מניח שבנסיבות אחרות הייתי צריך להיות היום עם פנסיה יפה מהבימה או מהקאמרי. לקח לי לפעמים חודש, לפעמים חצי שנה, כדי להיכנס לדמות מקומית בארץ ערבית עם הבגד הנכון וקופסת הסיגריות הנכונה, המקומית, כדי להיכנס לאותה מדינה עוינת. כי אי אפשר להדליק סיגריה טיים או נובלס באמצע הכיכר הראשית בדמשק. כשאתה חוזר הביתה בימים הראשונים אפילו אשתך לא מכירה אותך, רק מהסירחון ומהזקן או השפם שגידלת.
"פעמיים נכנסתי לבד, פעמים עם בן זוג (שבתקופה מסוימת היה זה אבי דיכטר, שאני לימדתי אותו את כל מה שהוא יודע על ערבים). אתה חודר למדינת אויב, פעם זה מצרים במלחמת ההתשה למשל, ואתה צריך לנוע רגלית או לעתים עם רכב, פעם זה בבגדי פלאח פשוט, פעם כבעל הון מקומי ערבי, יושב ונוהג באוטו אמריקאי ענק ומשגע, פעם באזרחי, ויש לך משימה לבצע, ואתה יודע שזה כמו ללכת על חוד התער. ואתה הולך לחושך הגדול. וזה כבר סוג מאוד מסוים של אורגזמה. תאמין לי, כל פעם מחדש אהבתי את האורגזמה הזאת. ואוי ואבוי לך אם תדבר בערבית בניב לא מקומי חלילה, ואוי ואבוי לך אם לא תדע כמה עולה קילו עגבניות בשוק של, בוא נניח, דמשק או בגדד או קהיר".
היית מוכן נפשית למות באיזה כלא סורי או לבנוני או מצרי או בגדדי?
"למות? מה פתאום למות? העולם מחולק אצלי לשני סוגים: לאנשים שמקבלים התקף לב ולאנשים שגורמים לאחרים התקף לב. ואני לא מהטיפוסים שיתאבדו, עם כל הכבוד. כל הזמן הזה, כל השנים, שיחקתי משחק מחבואים עם המוות. כשאני הייתי חוזר ממשימה כזו, לאחר שלא התרחצתי ולא ישנתי כבר שבוע ימים או חודש, הייתי נכנס למקלחות ביחידה כשהצינורות שם הם בגודל של שני צול, מסובב את ברז המים החמים שרץ לי על הגב והפנים ומיד נרדם לשעה, לשעתיים. כבר קרה שהעירו אותי אחרי שלוש שעות במקלחת".
מה משמעות המלה גבורה עבורך?
"זה כמו לערסל ולחבק את הפחד מלמטה, מאיפה שהוא צץ בבטן המקרקרת. אבל אני רק בן אדם, בטח שפחדתי. אם אתה שולט בפחד טוב, הוא מציל אותך מכל מיני מצבים טראגיים. כשאתה כבר נכנס לשטח העוין, אתה פוחד על הילדים של הסיירת, שלהם זו הפעם השנייה או שלישית. וכבר החזרנו לא פעם הרוגים משם, כי מישהו עשה במכנסיים. גם היו במשך השנים תקלות מבצעיות שונות. אנשים לא הגיעו לנקודת המפגש או שחיכו ונמלטו בפחד מהמקום. יש כמה אנשים בסיירת שהיו שווים מכות על זה, אבל אני רחמן בן רחמנים. אני נדרתי נדר שעל יהודים אני לא מרים יד".
קרה לך שבעבודה שלך שינית והשפעת על פני החזית כולה?
"לא לעתים קרובות, אבל גם זה קרה. ערב מבצע שלום הגליל, למשל, הגיעו אלינו ליחידה כמה מבכירי חיל האוויר, בתוכם גם תתי אלופים והמון טייסים בכירים. אמרו לנו שלסורים יש טיל נ"מ חדיש, שהוא בלתי ניתן לפיצוח. מדובר היה בסוללות הטילים הרוסיים מסוג ס"א-6, שנחשבו אז לאימת טייסי חיל האוויר. אמרו שכל חיל האוויר יכול ללכת לנו, אם לא נעשה משהו. אני זוכר שראיתי תתי אלופים לבנים כסיד. אותה השעה היו פרוסים אצל הסורים כמה עשרות סוללות טילים שכאלה, אז תיכננו מבצע ועשינו מה שעשינו, ובוקר בהיר אחד נעלם להם טיל שלם על זחליו ועל מערכות האלקטרוניקה המתקדמות שלו. הגנב בים-בם הרים בלילה טיל רוסי אחד. חצי שנה אחר כך, במלחמת שלום הגליל, חיל האוויר גמר אותם, את כל סוללות הטילים הללו, בשעה וחצי של השמדה טוטאלית ובדיוק מבצעי מופלא".
אז יש סיפוק בעבודה?
"מה זה סיפוק? אורגזמה של ממש. לצה"ל נחסכו עשרות, אם לא מאות, הרוגים ומאות מיליוני דולרים של מטוסים שהיו נופלים שם ממש כמו זבובים".
אולי החוויה המתסכלת ביותר משירותו הצבאי של ג'ינו קשורה להפעלת "האמצעים המיוחדים" ערב מלחמת יום כיפור. עד היום ניתשת מלחמת האשמות בין ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא לבין מבקריו במערכת המודיעין, בין היתר סביב השאלה האם הופעלו או לא הופעלו ערב המלחמה אותם "אמצעים מיוחדים" במצרים, שאמורים היו להעביר לקברניטי ישראל מידע מהימן על התוכניות המצריות, ואולי לחסוך מישראל את ההפתעה האיומה ההיא.
על פי פרסומים זרים הטמינה ישראל עמוק בעורף מצרים אמצעי האזנה משוכללים, שיכולים לשדר לישראל לא רק את הנאמר בשיחות הטלפון במקומות הסודיים ביותר במצרים, אלא גם את הנאמר בעל פה באותם חדרים ממש. חסרונה של המערכת הזו, על פי אותם פרסומים, היה שהיא עלולה להתגלות בקלות יחסית ושהיה צורך להחליף לה פיסית את הסוללות לעתים קרובות. משימה מסוכנת במיוחד בהתחשב במיקום המכשירים. האמצעים המיוחדים היו אם כן נשק יום הדין של המודיעין, והפעלתם ערב מלחמת יום הכיפורים, או אי הפעלתם, עשויה היתה לתת אינדיקציה נוספת למידת השאננות שלנו.
ג'ינו משוכנע שבידיו המפתח לפולמוס ההיסטורי היצרי הזה. "ערב מלחמת יום הכיפורים ביצעתי משימת עומק מאות קילומטרים בעורף הגבול המצרי. מה שאני הבאתי זה את היכולת המודיעינית לקבלת תמונת המצב האמיתית בחזית ובעורף שם. מה האמצעים המיוחדים שהבאנו אתנו משם ידע רק האלוף אלי זעירא, מפקד אמ"ן, שהתייחס אלינו אז כמו היינו פח זבל. לא רצה לשמוע, לא רצה להאמין, לא רצה לעשות כלום. אם להשתמש במטאפורה, הבאנו את הכפתור והוא סירב ללחוץ עליו.
"אחרי המלחמה, כששמעתי מה פסקה ועדת אגרנט בעניינו ובעניין ראש המוסד צביקה זמיר, כמעט קיבלתי התמוטטות כללית. התהלכתי עם מאכלת בחזה מהתרגזות ומזעם על הטמטום שהיה שם. היה לי ביד עניין כלשהו ואמצעי כלשהו שמפקד המודיעין ביהירותו ובטיפשותו לא ידע מה לעשות עם זה. אבל אני גמרתי לדבר על זמיר וזעירא, כי שניהם היו ונשארו שני תרנגולי הודו נפוחים, ולחשוב כל השנים הללו שמה שהיה לי בידיים היה מונע 3,000 קברים ושכול".
רפול ואני
אחד שדווקא ידע להעריך את יכולותיו הייחודיות של ג'ינו היה, כאמור, רפול. "בשנת 1979, שנה לאחר שרפול התמנה לרמטכ"ל, הוא פתח בפני הסיירת והכוחות המודיעיניים והאחרים את השמים", אומר ג'ינו. "עבור לוחם כמוני מדובר באישורי פעולות למשימות שמעבר לגבול הדמיון והתעוזה. הוא נהג לומר על המבצעים שביצעתי 'ג'ינו בוקר טוב, אתה הולך לעוד התאבדות'. ותמיד קרץ אלי ככה בחביבות רבה וחיבק אותי כמו הייתי הבן שלו. זה לא קרה כל כך מהר, כי לשכנע את רפול לחתום על המשימה זה קורה רק לאחר 19 ו-20 ו-30 תרגולים ואימונים שביצעתי בנוכחותו על מודל המשימה.
"כמעט לכל פעולה שרפול הוציא אותי בימים ההם שלפני ואחרי מלחמת לבנון הוא היה מתפנה אישית בלילות כרמטכ"ל, ומגיע לבדו ליחידה ויוצא אתי לאימון המבצעי ולארוב לי איפה אני עלול עוד לפשל. ככה בילינו לילות יחד, אני ורפול והמימייה והסנדוויצ'ים שהכין לשנינו, עד שנעתר ואישר לי את המשימות. כי כמעט כל מבצע שלנו אושר לא רק על ידי הרמטכ"ל אלא גם על ידי שר הביטחון, ולעתים גם מליאת הממשלה שמעה עלי.
"בוקר בהיר אחד לאחר ששבתי ממשימה והייתי כולי סמ"ר על הנייר, הסמ"ר היחיד שצבר פז"ם הכי גדול במזרח התיכון. רפול הביא לי דרגות, הלביש לי על הכתפיים עם סיכת הקצין ואמר לי: 'ג'ינו זה רק פורמלי, הרי אתה עשית כבר אולי למעלה מ-90 קורסי קצינים, קח את הסרן שלך ותהיה לי בריא'".
פחדת?
"פחדתי רק מרפול ומהיושב במרומים, או מפאשלה שתקרה. כבר קרה לי כמה וכמה פעמים שלא הגעתי לנקודת מפגש אי שם או לנקודת החילוץ וידעתי שהם עזבו את המקום ובעצם ידעתי שצה"ל ויתר עלי. קרה כבר כמה פעמים שחשבתי 'זהו זה, אני חוזר בארון הביתה'. דאגתי, כן. פחדתי - זה לא. זה לא היה ממש מעולם פחד גלוי. פעם קרה שהלכתי עם כמה חבר'ה מהסיירת, ילדים בני 20, שפשוט רעדו להם הרגליים באמצע המבצע, פשוטו כמשמעו הם עשו במכנסיים".
כל זמן רמטכ"לותו של רפול היית בעצם סוג מאוד מסוים של ג'יימס בונד, רמבו מקומי.
"לג'יימס בונד יש עוד כמה טריקים ללמוד ממני, למרות שאני לא פוטוגני כמוהו. לפעמים, כשהסתיים מבצע, היה ראש הלשכה של רפול מטלפן אלי הביתה או ליחידה, 'בוא לתל אביב, רפול זקוק לך'. ואני בא ללשכה מרחק נסיעה של ארבע שעות מהצפון ורואה את רפול עומד במטבח לשכת הרמטכ"ל וקוצץ עגבניות לכולם בקערית ענקית. סלט ערבי גדול עם ריח משגע, לכל הלשכה והפקידות והנהגים והקצינים. אחרי הסלט מתפנים למשימה הבאה שצצה בראשו של רפול הרמטכ"ל. כי בוא נגיד את האמת, להערכתי רפול הצליח כרמטכ"ל להגיע למצב של 'וישכון ישראל לבטח' בכל מה שכרוך למדינות ערב. אנו יושבים להם לכולם על הווריד, הנשימה על הצוואר. כולם, כל המזרח התיכון".
באחת מישיבות הממשלה האחרונות בהן השתתף מנחם בגין, טרם פרישתו ב-1983, נכנס לחדר מליאת הממשלה בשעות אחר הצהריים הרמטכ"ל רפול במדי ב' ועל מצחו קמטי דאגה. הוא אמר לשרים סביבו שאיש הקשר שלו באיזו פעולה גדולה, שהיתה אמורה להתרחש בצפון הרחוק ולהשפיע על פני כל החזית, לא הגיע לנקודת המפגש בשעה חמש בבוקר אי שם וסביר להניח שכבר שנהרג. הוא היה אמור להביא מודיעין ייחודי, איכותי ממדרגה ראשונה ובלעדי, אמר רפול לשרים המודאגים.
בגין שאל מי החייל היהודי הגיבור שעשה כל זאת, ורפול אמר "אתה לא מכיר, קוראים לו יוסי, יוסי ג'ינו. סבו לחם עם זאב ז'בוטינסקי שכם לצד שכם, בגדוד ה-38 של קלעי המלך בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה, ועל כולנו להכיר לו טובה גדולה". בגין שהיה שרוי בחצי תנומה בעיצומו של הדיכאון שנפל עליו הימהם משהו כמו "אה, ז'בוטינסקי, כן כן", נזכר היום אחד משרי הממשלה של אותה תקופה.
מלחמת לבנון היתה כישלון.
ג'ינו: "מבצע שלום הגליל היה הניצחון הכי חשוב שביצע צה"ל מאז הקמת המדינה. עוד ילמדו עליו אחרי הרבה שנים. אנו פתחנו במלחמה הזו כי חודש-חודשיים אחר כך סוריה היתה אמורה לתקוף את ישראל לכל אורך החזית הצפונית. אחרי שנתנו למחבלים בעיטה בלבנון, מי שישב על כביש ביירות דמשק ראה את ערפאת מדבר בקשר של אוניית הגירוש, הוא אמר - ואני מצטט בערך כפי שקלטתי אותו במכשירי הקשר שלנו - 'אנו רצינו לזרוק את היהודי לים ועכשיו היהודי זורק אותנו לים, מג'נונים היהודים הללו'".
היו לך בתקופת רפול כרמטכ"ל היתקלויות עם החיזבאללה?
"זה מה שמשגע אותי בחיזבאללה. כי אנחנו, צה"ל, הקמנו אותם כמכשיר נגד הפלשתינאים בלבנון. הלוא תמכנו בהם, בשיעים, תמיכה מלאה. אני לא יכול לענות על זה ישירות אם עסקתי או לא עסקתי בחיזבאללה, זה תקרא אולי בעוד 10 שנים כשאכתוב את ספר חיי. אבל דע לך ויידע כל עם ישראל ביושבו בציון, שאנו חייבים לשיעים, ששירתו בהתחלה בצבא דרום לבנון, הרבה הרבה תודה רבה מעבר לכל מה שיכולים כאן או שם לפרסם בנושא זה. ומדובר בשיעים שהיו החיילים הכי נאמנים למדינת ישראל ולאינטרסים שלנו בלבנון.
"יש לי פה בחווה צד"לניקים שהם גם אחים וגם דודים וגם גיסים ובני משפחות וכו' של חיילים בחיזבאללה. תשמע טוב טוב, אל תשמע לחדשות בטלוויזיה או לעיתונים, כי המזרח התיכון זה משהו משוגע לגמרי. משהו בלתי צפוי בהפוך על הפוך. אני מאמין שכל עניין החיזבאללה ייגמר יותר מהר משהם שם חושבים. הם עוד לא יודעים שהם יגמרו את תפקידם בפח האשפה של ההיסטוריה".
ביום הולדתו ה-70 של רפול, לפני כשבע שנים, באולם אירועים בצפון, עופרה מאירסון סיפרה לחברים: "מה שמצאתי ברפול זה לא היה בפן של הפוליטיקה, זה קשור קשר אמיץ בבחור אחד ששמו יוסי ג'ינו. זה קרה אחרי שאכלנו דג טעים אצל ג'ינו במסעדה שלו בכפר נחום. כל הדרך רפול נהג ביד אחת וביד השנייה טילפן לכל העולם ואשתו כדי לברר מה קורה עם הרישיון למסעדה של ג'ינו כי עמדו להרוס לו אותה. הגענו הביתה, ורפול ממשיך לדבר עם כל העולם. שאלתי את רפול מדוע אתה משקיע כל כך הרבה מאמצים בעניין של ג'ינו, ורפול הביט בי מבט חודר כזה וענה לי 'תשמעי גברתי, ותשמעי אותי טוב טוב. כשהייתי רמטכ"ל שלחתי את ג'ינו למקומות ש-90 עד 100 אחוז לא היו לו סיכויים לחזור מהם. בי נשבעתי שאם הוא יחזור חי מכל המשימות הללו אני אקריב אפילו את חיי למענו'".
ג'ינו השבוע: "זה נכון. הוא מאוד דאג לי עד יומו האחרון. לא עבר שבוע שבדרכו לנמל אשדוד הוא לא עבר בחווה כאן בחפציבה לשבת על כוס טורקי אתי".
פוליטיקה
בשנים הארוכות הללו במדינות ערב פיתחת איזושהי השקפה פוליטית?
"כן, בהחלט. אני, כפי שלמדתי להתבונן בערבי ממרחק 25 ס"מ מלוע הקלצ'ניקוב, מסתכל שמאלה ורואה את גנדי עליו השלום. כי המלחמה שלי היא לא עם הערבים. אני לא ממש מאוהב בערבים אבל אני מחבב את הסורים על הבדיחות וחוכמת החיים שלהם. למדתי לחבב ערבים ומכל הסוגים, יש בתוכם גם חברים טובים שלי גם כאן וגם מעבר לגבול. אני ירשתי מסבי את הזכות להיות שופט בסולחות בין חמולות בין ערביי הגליל. המלחמה שלי ושלנו היא נגד 20-15 אלף ערבים שרוצים לזרוק אותנו לים, לעומת 250 מיליון ערבים שנאנקים תחת משטרים אפלים ולא דמוקרטיים, שרוצים לחיות אתנו בשלום. הרי האדם הפשוט בסוריה או בלבנון מת לעשות אתנו שלום, בעיקרון הם ערבים מאוד טובים".
ויש לך ניחוש איך כל זה ייגמר פה?
"זה ייגמר אחרי הדור שלנו, המציאות תגיע לרוויה ממלחמות, או כמו שז'בוטינסקי עליו השלום נהג לומר 'נקים לנו את קיר ברזל'. כשיימאס להם נדע. אבל בו בזמן עלינו להידבר אתם ולטחון אותם עד דק ונשוב ונדבר אתם. הטעות הגדולה של הממשלות שלנו היא שלא מדברים עם הערבים מספיק".
הסורים לא רוצים שלום?
"מי אמר לך שהם לא רוצים? בטח הם רוצים שלום. הם מפחדים מאתנו פחד מוות. הם מתים לשלום. רק קר. רועד להם הפופיק, והם לא רוצים שתבוא עם המכונית שלך מתל אביב עם השישליק והקבב וכל הגועל נפש שלך כדי לעשות מנגל על האש בגנים היפים של דמשק. עם יד על הלב אני מאמין שהשלום עם סוריה יבוא יותר מהר משהם שם חושבים בכיוון. זה צו ההיסטוריה. עוד תראה, אני מבטיח לך שאני עוד אסיע אותך בטנדר המצ'וקמק שלי ממגדל ישר לגני דמשק. בדיוק כמו שנסעתי ב-1979 עם ד"ר אליהו בן אלישר ז"ל השגריר הראשון שם, ששמע מה עשה יוסי ג'ינו במצרים, לפני מלחמת יום כיפור כדי שסאדאת ימהר וירוץ לשלום. אני נסעתי במשלחת הראשונה והייצוגית שלנו לקהיר ב-1979".
ואיך היתה ההרגשה?
"אחרי שטחנו קילומטרים והגענו אפילו לקהיר במסווה, פתאום אתה נוחת ומתקבל בנמל התעופה הבינלאומי של קהיר עם ראש השב"כ אברהם שלום ועוד ידידים, ואתה מתקבל שם כמו ג'נטלמן בריטי, ומחכה לך לימוזינה שחורה עם נהג ומחכה לנו שטיח אדום ולא כיתת יורים. כי אני את מצרים חרשתי עוד מלפני מלחמת ששת הימים. תבין אותי, נורא התרגשתי כשהגענו לשם".
אז מה הפתרון? לזלול עוד ערבים?
"הפתרון האמיתי הוא לדבר אתם. לתת להם על הראש ומיד לדבר".
באזרחות
הפעולה האחרונה של ג'ינו היתה ב-1992, "אי שם בעומק סוריה. יצחק רבין היה אז גם שר הביטחון והוא שאל אותי לפני כן 'תגיד לי ג'ינו, זה אפשרי?' אמרתי לו 'יצחק, את זה עשינו ב-1967'. רק אז, כשהוא נרגע קצת, הוא נתן את אישורו".
המעבר לאזרחות, עוד קודם לכן, היה רחוק מלהיות חלק. ב-1989 הפך ג'ינו לעד המדינה שחשף את רשת החשבוניות הפיקטיוויות בליכוד - אותה פרשה שבה הורשעו אנשי הכספים הבכירים של הליכוד, למעט הגזבר אהוד אולמרט, שזוכה מחמת הספק. לפי פרסומים מאותה תקופה, ג'ינו היה הרוח החיה מאחורי "הקבוצה", חבורה של אנשי עסקים, פוליטיקאים, רואי חשבון, עורכי דין ובעלי חברות, שהתאגדו יחד לעשות כסף, לא תמיד בדרכים כשרות. ג'ינו, על פי אותם פרסומים, הבטיח לעשות עבורם קופה, כשלא הצליח, הצטברו נגדו תיקי הוצאה לפועל ותלונות על הונאה. בשלב זה הגיע אל עו"ד בנימין זיגל, מפקדה המיתולוגי של היחידה לחקירות הונאה, שפרש והפך בינתיים לעורך דין פרטי. זיגל יעץ לו להפוך לעד מדינה.
ג'ינו אינו מוכן להרחיב על השנים המביכות ההן. "יצאתי עם התחתונים ביד", הוא אומר. "הכירו לי אנשים בליכוד ונפלתי, ממש נפלתי חזק. זה קרה שמצאתי פירצה בחוק המע"מ שלפיו למערכת טלפוניה שמותקנת יש מחיר, אבל לכבלים שלה אין. אז היו מכניסים מאות מטרים כבלים ואחר כך מוציאים חשבונית זיכוי. מוציאים חשבונית וזורקים לפח ואז בעצם מוציאים כסף חזרה ממע"מ ואני עליתי על זה. היחידי. זה ממש שוד לאור היום. נותנים חשבוניות כדי למשוך כסף מכל מיני מקומות. ככה עבדו על המדינה כל מיני אנשים והרוויחו מילארדים. אמרתי לניצב בנימין זיגל הכל בפרשות אלו ואחרות".
והיה את עניין המסעדה הבלתי חוקית על חוף הכנרת. "פעם טסתי עם רפול ואריק שרון - ימי לבנון - מעל לכפר נחום, שם ביקשתי להקים מסעדה שהרסו לי אותה בגלל שלא קיבלתי רישיון. אריק אמר לי, תשמע ג'ינו, זו הבטחה שלטונית שתקבל את המסעדה. ולבסוף הרסו לי גם אותה ולא עזרו רפול ואריק ובית המשפט. אין לי שום קופת פנסיה כי הייתי טיפש עם הצבא ומערכת הביטחון. ואין לי כל חשבון חיסכון לשנים שעוד יבואו לזקנה. אבל אני בן אדם אופטימי. אילולא הייתי אופטימי לא הייתי חוזר ממדינות ערב".
כיום יוסי ג'ינו מנהל קבוצה גדולה של צד"לניקים לשעבר, העוסקים בשחזור חוות חפציבה ליד חדרה, באתר ההדרכה של חברת החשמל. אותה חווה שהיתה שייכת בשעתו לגואל האדמות המיתולוגי יהושע חנקין. ג'ינו, אוטוטו 59, אומר שאין לו לאן ללכת מכאן אם חלילה יסגרו את החווה וישלחו לעזאזל את הצד"לניקים בהם הוא מטפל. "דאגתי כל השנים למדינה אבל המדינה שכחה אותי. לפני שנה הציעו לי אמריקאים שהכירו אותי מצה"ל ומאימונים שבהם הדרכתי לוחמים, להצטרף לכוחות ארה"ב בעיראק ולשמש מתורגמן של הכוחות תמורת 20 אלף דולר בחודש. אחרי חצי שנה שם הובטח לי בלי שום בעיות דרכון אמריקאי וגרין קארד אם ארצה.
"אחר כך הציעו לי לשמש כחוקר שבויים עיראקים בתוך ארצות הברית, אבל תאמין לי שאין לי כוח לזה. בגיל 58, בלי פנסיה, עם האובר שלי בבנק ובלי חשבון חיסכון, עם אשה שעובדת כזבנית בכלבו בטבריה ושלוש בנות שצריך לתת גם להן משהו, אני חושב שאם יפרקו לנו פה את חבורת הצד"לניקים שבונים אתי כבר שלוש שנים את החווה של חנקין, יש פה יהודי טוב לב שרוצה שאנהג במשאית החלב שלו. אז נרוויח 3,500 אלף שקל שכר המינימום ונודה לאל עליון שהשאיר אותי בחיים כל השנים. הבעיה שאין לי פנסיה ואין לי גרוש על הנשמה, כי לקחו לי את המסעדה שרפול כל כך רצה שנזדקן שם ביחד תחת עצי הדקל לשפת הכנרת. עזוב עכשיו, זה כל מיני עיריות ורשויות וסתם יהודים ערלי לב".*
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.haaretz.co.il/hasen/images/0.gif]
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://www.haaretz.co.il/hasen/images/0.gif]
סגור חלון
var pCid="uk_haaretzx_0";var w0=1;var refR=escape(document.referrer);if (refR.length>=252) refR=refR.substring(0,252)+"...";var w0=0;
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://server-uk.imrworldwide.com/cgi-bin/count?url=&rnd=1141385491499&cid=uk_haaretzx_0&ref=http%3A//www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml%3FitemNo%3D688969%26contrassID%3D2%26subContrassID%3D13%26sbSubContrassID%3D0&sr=sr1152x864:cd32:lghe:jey:cky:tz2:ctlan:hpn]
if(w0){ document.write('
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://server-uk.imrworldwide.com/cgi-bin/count?ref='+refR+'&cid='+pCid+']
');}document.write("");
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://server-uk.imrworldwide.com/cgi-bin/count?cid=uk_haaretzx_0]
ראשי
צ'אט
03-03-2006, 12:28
מצב כלאיים
