אנשי האצ"ל פרצו לשדה התעופה בלוד בשנת 1945 ופיצצו שם מטוסים בריטיים.זאת לפי ראיון עם סא"ל (מי"ל) יצחק וילנצ'וק בעיתון ידיעות אחרונות של שבת.
מישהו יודע על מקור בביליוגרפי המתאר את הפעולה?

או שאתה טועה באירגון , או בפעולה -
מכיוון שאפילו באתר האצ"ל זה לא מופיע :

http://www.etzel.org.il/hebrew.html

ובכל מקרה , אם אתה עדיין בטוח לגבי האירגון ,
אז אולי ביקור במוזיאונים ייתן מענה :
http://www.gal-ed.co.il/etzel/show_...9397&itemType=0
http://www.mod.gov.il/pages/heritage/haetzel-ta.asp

A friend in need - is a friend indeed

http://www.iaf.co.il/Templates/Jour...133&docID=22222

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie

http://www.daat.ac.il/daat/history/hayom/3-2.htm

ליל שדות התעופה


אחת מפעולותיה המרשימות של תנועת המרי העברי, הייתה ההתקפה על שלושה שדות תעופה צבאיים בעת ובעונה אחת. יש לזכור, כי לאחר מלחמת-העולם השנייה, הפכה ארץ-ישראל למרכז חשוב של חיל-האוויר הבריטי ומטוסים מסוגים שונים הועברו ארצה. לא ייפלא אפוא שמטוסים אלה הפכו למטרות של המחתרת.
דב כהן ("שמשון") נתמנה מפקד היחידה שהתקיפה את שדה התעופה הצבאי בלוד. כדי לתכנן את הפעולה, הרבה שמשון בסיורי יום וסיורי לילה. באחד הימים נסע שמשון עם שרה נדיבי ליפו ומשם באוטובוס ערבי עד לוד. הם עלו על גבעה ששימשה בית-קברות מוסלמי, ממנה ניתן היה להשקיף על שדה התעופה. הם ישבו שם כזוג אוהבים, התבוננו בחילופי המשמרות ורשמו כל פרט שיכול לעזור בתכנון הפעולה. כשרצו לחזור, התברר להם שהאוטובוס האחרון כבר נסע ליפו. שמשון לא איבד את העשתונות, עצר קומנדקר עם חיילים בריטים והשניים עלו על הקומנדקר. שמשון, ששירת בצבא הבריטי בתקופת מלחמת-העולם השנייה, שלט היטב בשפה האנגלית ואף היה בעל תספורת קצרה כנהוג בצבא הבריטי. הוא פטפט עם החיילים כאילו היה אחד מהם. שרה, שלא שלטה בשפה האנגלית, פחדה מאוד שמא יגלו את זהותה. אולם הזוג הצעיר הגיע בשלום ליפו, משם צעדו לתל-אביב וחזרו באוטובוס יהודי לפתח-תקוה.
לשם ביצוע סיורי הלילה, לקח שמשון אתו את רחל יונדוף, שהכירה היטב את השבילים בין הפרדסים. הם נהגו ללכת ברגל מפתח-תקוה ללוד, כדי לבחור את הדרך הטובה ביותר בה ילכו הבחורים ביום הפעולה. בהגיעם לשדה התעופה, רשמו בדקדקנות את פעולת הזרקור ואת הזמן בו הוא עושה את הסיבוב כדי להאיר את הסביבה. כן בדק "זוג הנאהבים" את סדרי השמירה ואת המקום המדויק בו יוכלו לחתוך את הגדר שהקיפה את שדה התעופה.
בנוסף לסיורי היום והלילה, ניסה שמשון ללמוד גם משיחותיהם של החיילים הבריטים. על כך מספרת שרה רוט, אחותם של מרדכי ציפורי וישראל בן-אמיתי, שישבו באותה עת במחנה המעצר באפריקה: 6

ערב אחד ביקש ממני דב כהן ("שמשון") ללבוש את השמלה הכי יפה שלי ולצאת אתו לאחד מבתי הקפה שבו נהגו לבקר חיילים ושוטרים בריטים. ישבנו כזוג נאהבים ושמשון הקשיב לשיחות החיילים, בתקוה שיוכל ללמוד על תנועות הצבא ועל אורח חייהם של החיילים.


בלילה גשום וקר של ה-25 בפברואר 1946 בוצעה פעולה משולבת: יחידה של לח"י התקיפה את שדה התעופה ליד כפר-סירקין והעלתה באש 8 מטוסים. באותו לילה צעדה יחידה של האצ"ל לעבר שדה התעופה בלוד, שהיה במרחק של כשבעה קילומטרים מכפר-סירקין. בהתקפה על שדה התעופה בלוד השתתפה גם דבורה נחושתן, והיא מספרת על חוויותיה:7

בפעולה זו הייתי הבת היחידה. הייתי אחראית על העזרה הראשונה והיו לי שני עוזרים גברים. מלבד תיק העזרה ראשונה, היו לי גם שתי מימיות: האחת מלאה במים והשנייה בקוניאק. לפעולה יצאנו מבסיס קרוב לכפר גנים, ליד פתח תקוה. איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל, הגיע למקום בלוויית שרה רוזנברג (שהיתה אז החברה של איתן ומאוחר יותר - אשתו ). איתן פרס מפה על הקיר והסביר את תוכנית הפעולה. את דבריו השלים שמשון (דב כהן), שנתמנה מפקד הפעולה. אני יצאתי לפעולה עם סרבל (אוברול). באותו לילה ירד גשם והיה בוץ, ובדרך הייתי צריכה ל"שירותים", ולי בתור בחורה היה קושי מיוחד, כי צריכה הייתי להסיר מעלי את הסרבל. בסופו של דבר התיישבתי בבוץ, הסרתי את הסרבל, התעכבתי קמעה והמשכתי בדרכי. ההליכה היתה קשה מאוד כי בכל מקום היה בוץ. אתה מכניס את הרגל ולא יכול להוציא אותה. לבסוף הורדתי את הנעליים, קשרתי אותם על צווארי והלכתי יחפה. ראו זאת הבחורים וחלקם עשו כמוני. ההליכה בבוץ עכבה אותנו ואיחרנו להגיע למטרה בזמן. ובינתיים אנשי הלח"י הגיעו לשדה התעופה שליד כפר סירקין, פרצו פנימה ופוצצו את המטוסים שחנו על הקרקע, כמתוכנן. אנו שמענו את הפיצוצים וכן גם השומרים שהיו בשדה התעופה לוד. והשאלה היתה, מה לעשות? כאן התגלתה מנהיגותו של שמשון, שלאחר התייעצות עם כמה מפקדים, החליט להמשיך. ובאמת בשעה שהגענו לגדר של שדה התעופה הרגשנו בתכונה מיוחדת של הבריטים שהתכוננו לבואנו. למרות כל זאת, בוצעה הפעולה בשלמות ללא כל נפגעים מצדנו. אחת היחידות התקרבה בזהירות אל השנאי שהיה בקרבת מקום, ופיצוץ עז גרם לחשיכה בכל אזור שדה-התעופה. נשמעה צפירת אזעקה והחיילים הבריטים נקראו לעמדות, אולם לוחמי האצ"ל חתכו את גדר התיל, הסתערו בחסות החשיכה פנימה והצמידו מטענים למטוסים שנמצאו אותה עת בשדה. יחידה אחרת שטפה באש את מבני המגורים של אנשי חיל-האוויר ומנעה מהם לצאת מבתיהם. לאחר הפעלת המטענים, נסוגו הפורצים למקום המפגש, והיחידה כולה החלה לצעוד בשדה הבוצי לעבר פרדסי פתח-תקווה ורמת-גן. למחרת נודע, כי בהתקפה על שדה התעופה בלוד הושמדו 11 מטוסים צבאיים.
בדרך חזרה ניגש אלי בנימין קפלן וביקש את המימייה, אולם במקום מים שתה את הקוניאק לרוויה. בהשפעת האלכוהול נשכב על האדמה בבוץ, ולא רצה להמשיך ללכת אלא "על כתפיה של דבורה", ובעזרת החברים הוא הגיע בשלום לפתח תקוה.


חלק מן הבחורים המשיכו בדרכם בין הפרדסים לרמת-גן, ושם שׂמה החבורה פעמיה לביתה של דבורה, ששכן על גבעה בודדה ליד רמת-יצחק (משפחת קלפוס היתה פעילה מאוד בארגון; האח הגדול, נתן, היה מלווה אניות שהביאו עולים רבים ארצה במסגרת עליית "אף על פי", ודבורה ואחיה הקטן יואל, היו פעילים בח"ק של סניף רמת-גן). בשעה שהאם עסקה בהכנת תה חם, ניסו הבחורים לסלק את הבוץ מהנעליים. היתה זו חבורה עליזה, ובלט בה מיכאל (מייק) אשבל, שלא פסק לשיר ולהתבדח. מייק ידע לזמר, ובשעות הפנאי אף כתב שירים. בהשראת אותה פעולה, כתב מיכאל אשבל שיר המורכב מארבעה בתים:
ללא דרך הגונדה צועדת
ובבוץ רגלים בוססות.
אל הקרב הצת את השלהבת
אש המרד - יינתן האות.

על הארץ ציפורי הפלד
לאור-ליל נראות הן לא רחוק.
זנק קדימה! הפקודה נשמעת.
"מוכנים!" - עונים אנשי הח"ק.8 וזנקו חיש חיילי-מולדת,
רעדה האדמה פתאום:
אש שולחה שם, הומטרה עופרת
מטוסים באש עולים עד תום.

ללא דרך הגונדה נסוגה,
מן הקרב פוסעים הם בגאון,
כך, רק כך, המדינה נכבשת,
בחזון, מִקלע וברימון.
לשיר הותאמה המנגינה של "שלושה טנקיסטים" (משירי "הצבא האדום") והוא הפך לאחד משירי הלכת הפופולריים של לוחמי האצ"ל.
בשעה ש"שמשון" ואנשיו צעדו לעבר שדה-התעופה לוד, עשו את דרכן שתי משאיות בכביש המוביל מרחובות לעבר שדה התעופה הצבאי בקסטינה (חצור של היום). המשאית הראשונה הייתה עמוסה נשק וחומרי נפץ, מכוסים בחציר וארגזי ירקות, ועליהם ישבו 12 לוחמים מחופשים לערבים. במשאית השנייה היו יֶתר הלוחמים, לבושים בגדי עבודה של חברי מושב החוזרים לבתיהם. המשאיות עצרו לא הרחק משדה התעופה, שם חולק הנשק והיחידה, בפיקודו של עמיחי פאגלין ("גידי"), צעדה לעבר היעד. הכוח הצליח להתקרב אל גדר שדה-התעופה מבלי שהשומרים הרגישו בו וחתך בשקט את הגדר. החבלנים נכנסו בעד הפירצה וצעדו במהירות לעבר המטוסים. באמצעות הסולמות שהביאו אתם, הניחו את המטענים במקום החיבור של הכנף אל גוף המטוס, ולאחר הפעלת מנגנון ההשהיה נסוגו למקום המפגש. כל אותה עת המטירה יחידת החיפוי אש מקלעים שמנעה מאנשי חיל-האוויר שהתגוררו במקום מלצאת מבתיהם. בעוד הלוחמים מתכנסים מחוץ לשדה-התעופה, נשמעו רעמי פיצוצים בזה אחר זה, וכעשרים מטוסים צבאיים עלו בלהבות.

הכוח צעד בשביל בין הפרדסים, וכעבור כרבע שעה נשמעה ירייה בודדת. אחד הלוחמים, נאזים עזרא עג'מי ("יהונתן"), נפגע מכדור. שתי החובשות, ציפורה פאגלין ומיצי טאו, ניגשו מיד להגיש לו עזרה ראשונה, ולאור מצבו הקשה הוחלט להעבירו באלונקה למושב ביצרון הסמוך כדי שרופא יוכל לראותו, אולם אנשי המושב סירבו להכניס את הפצוע לתחומם. וכך הוציא "יהונתן" את נשמתו בגשם הסוחף. היה זה הקורבן היחידי בפעולה הרחבה שנערכה באותו לילה. נושאי האלונקה ושתי החובשות הגיעו לפנות בוקר לקיבוץ גבעת ברנר, שם החליפו את בגדיהם ולאחר מנוחה קצרה המשיכו בדרכם לתל-אביב.

מיצי טאו
מיצי נולדה באחת העיירות ברומניה למשפחה מן המעמד הבינוני. בהיותה בת עשר, עלתה לשלטון ממשלה אנטישמית והחלו פרעות נגד היהודים שהותירו רושם קשה על הילדה. בשנת 1942, בגיל 14, הצטרפה לבית"ר, שם למדה על מולדת היהודים. שנה לאחר מכן הצליחה לעלות על אנייה ששטה לאיסטנבול ומשם נסעה מיצי ברכבת לארץ-ישראל. עם הגיעה ארצה, נעצרה בידי הבריטים והואשמה בכניסה בלתי חוקית. היא הוכנסה למחנה המעצר בעתלית, אולם כעבור חודשיים שוחררה ונסעה לתל-אביב, שם מצאה את דרכה אל האצ"ל. פעולתה הראשונה היתה קשורה באיסור הבריטים לתקוע בשופר ליד הכותל. לקראת יום הכיפורים, בספטמבר 1944, הבריחה מיצי שופר מתחת לשמלתה, ובמוצאי החג מסרה אותו לידי אחד הבחורים, שתקע את התקיעה המסורתית לאחר תפילת נעילה. מיד לאחר התקיעה הוחזר השופר למיצי, שהצליחה להרחיק אותו מן המקום מתחת לאפם של השוטרים הבריטים. מיצי עברה קורס בעזרה ראשונה ועם סיומו השתתפה בהתקפה על "רכבת הכסף". לאחר מכן השתתפה, כאמור, בהתקפה על שדה התעופה בקסטינה.

מיצי היתה בודדה בארץ ומאוד התגעגעה למשפחתה. בדצמבר 1946 גבר רצונה לראות את אביה, ששהה באותה עת בווינה (אוסטריה). מיצי נסעה לווינה, ולאחר פגישה נרגשת עם אביה, ביקשה לחזור ארצה, אולם האב, שהתנגד לדרכה, לקח את דרכונה וכך אילץ אותה להישאר באירופה. חייה של מיצי שינו כיוון והיא בנתה את ביתה בגולה. ביקורה הראשון בארץ נערך בשנת 1970, ורק בשנת 1989 עלתה ארצה עם בעלה.

ציפורה פאגלין
ציפורה לבית פרל נולדה בצפת בשנת 1925. בגיל צעיר הצטרפה לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. לאחר שסיימה את בית-הספר היסודי, עברה לתל-אביב שם למדה בגימנסיה הרצליה. לאחר הכרזת "המרד" (בפברואר 1944) צורפה לח"ק תל-אביב והשתתפה בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. ציפורה נשלחה לקורס סגנים שנערך בשוני, והיתה הבת היחידה בקרב קבוצה של בנים שהגיעו מחיפה.
אחת הפעולות של הארגון היתה אמורה להתקיים בירושלים ביוני 1944, אולם לפני שהבחורים יצאו לדרך, נודע לאליהו לנקין (מפקד מחוז ירושלים) ששוטרים בריטים מסתובבים בשכונת נחלת-שבעה ליד מחסן הנשק שהיה מיועד לפעולה. לנקין החליט לבדוק את העניין ולשם כך קרא לאחת הבנות, ציפורה פרל-פאגלין ("יעל"), והציג אותה בפני אחד המפקדים הצעירים, עמיחי פאגלין ("גידי"). הוא הורה להם להעמיד פני זוג נאהבים ותוך כדי כך לסייר ולבדוק את השטח. על המשימה מספר אליהו לנקין: 9


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.daat.ac.il/daat/history/hayom/26.jpg]

ציפורה פאגלין </B>

איני יודע אם יש לכם ניסיון בתפקיד זה; אתה תחבק את כתפיה ואת תשימי את ידייך על מותניו. כשתגיעו לקרבת המחסן, תעצרו ותתחילו להתנשק, ותקפידו על-כך שהשוטר יראה אתכם במעשיכם. אחר-כך שבו באיזה מקום, ותוך כדי חיבוקים ונשיקות, בדקו את מספר השוטרים ואת מיקומם. זכרו כי עליכם להקפיד ולהתנהג באופן טבעי כדי שלא לעורר שום חשד...


בסופו של דבר נדחתה הפעולה, אולם כעבור שלוש שנים נישאה ציפורה פרל לעמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל.
עם התגברות ה"סזון", נעצרו רוב מפקדי הארגון בצפת, ביניהם גם שני אחיה של ציפורה: שמואל ודניאל פרל. ציפורה, שהיתה באותה עת פעילה בח"ק תל-אביב, נקראה לארגן מחדש את הסניף בצפת, שם פגשה את חברתה שרה לבניוהשתיים החלו בגיוס צעירים לארגון ובשיקום הסניף. היה זה הסניף הראשון של האצ"ל שבראשו עמדה אישה. בתום המשימה חזרה ציפורה לתל-אביב והמשיכה שם את פעילותה במסגרת הח"ק. בין היתר השתתפה, יחד עם חוה עמרמי, בניסיון לחטוף קצינים בריטים. היה זה לאחר שהבריטים העלו לגרדום, ביום 16 באפריל 1947, ארבעה מלוחמי האצ"ל: מרדכי אלקחי, דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני. במפקדת האצ"ל הוחלט לתלות בתגובה קצינים בריטים ובכך להביא להפסקת הגרדומים. הבנות, שהתלוו למספר בחורים, הסתובבו שעה ארוכה ברחוב הירקון בתל-אביב אולם העלו חרס בידם מאחר והבריטים נזהרו שלא להסתובב במדים ברחובות העיר.

פתאום הופיעה חוה בריצה ואמרה: "ישנו בריטי אחד על-יד הבר במלון פארק מעשן פייפ. אי אפשר לטעות, זה בריטי ממש". ניגשנו אל נחום סלונים להודיע לו. נחום ואהרון נכנסו ראשונים לבית-המלון ודב כהן ("שמשון") נכנס אחריהם. ציפורה פאגלין, חוה עמרמי ואני עמדנו ליד החלון והסתכלנו מבחוץ על הנעשה במפנים. 10


לבסוף מצאו הבחורים חייל בריטי לבוש בגדים אזרחיים, ובאיומי אקדח הכניסו אותו למכונית. הבריטי הועבר לאחד הפרדסים בקצה רחוב גורדון ושם אמורים היו לתלות אותו על אחד העצים. אלא שיעקב עמרמי (ששימש מפקד המודיעין של הארגון, "הדלק") החליט לחקור אותו תחילה וגילה ששמו היה ג'ק וילקינסון. לדבריו הגיע ממצרים ורצה לטייל בארץ הואיל והוא יהודי המשרת בצבא הבריטי. על המשך החקירה מספר יעקב עמרמי: 11

עמרמי: אם אתה יהודי, איך אתה מסביר את שמך שמצלצל כאנגלי?
ג'ק: שמי האמיתי הוא יעקב ולדמן, אלא ששיניתי אותו, וליתר דיוק אבא שלי שינה את שמי.
"האם אתה מדבר אידיש?"
"לא".
"היש לך דרכון"?
"לא".


"שמשון" הפציר בעמרמי לגמור את החקירה ולאפשר לו להוציא את בתלייה אל הפועל. כאשר תרגם עמרמי את דברי "שמשון" לאנגלית, החוויר הבריטי כסיד ואמר: "אני זוכר שלפני 30 שנה, כשהייתי ילד, אמרתי משהו בעברית לאחר מות אבי". פתאום התחיל לומר תפילת "קדיש" מתחילתה ועד סופה ועוד הוסיף פסוקים מתפילת "אדון עולם". לאחר הדברים האלה התנצל עמרמי בפני החטוף והוא הוחזר לבית-המלון.

שרה לבני12
שרה לבית רוזנברג נולדה בוורשה, פולין. בשנת 1925, בהיותה בת שלוש, עלתה משפחתה ארצה והשתקעה בחיפה. באותה שנה עוד לא היה לחיפה נמל מים עמוקים והמעבר מן האנייה אל החוף נעשה באמצעות סירות. בגיל צעיר היתה שרה חברה ב"מכבי הצעיר", ויחד עם קבוצתה הצטרפה לשורות ההגנה.
בשנת 1938, והיא בת 16, הושפעה מאוד ממשפטו של שלמה בן-יוסף ומן ההפגנות שנערכו ביום שעלה לגרדום, והחליטה להצטרף לבית"ר. לאחר תקופה קצרה היתה גם לחברת האצ"ל. תפקידה הראשון היה ליצור קשר עם ערבי תושב עכו, שהיה מעביר בחשאי מכתבים לאסירי האצ"ל. מאוחר יותר נתפסו, כאמור, 38 חברי האצ"ל שהשתתפו בקורס מפקדים במשמר הירדן. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות והועברו למחנה המעצר במזרע. כאשר נשלח אליהם ד"ר אלסנר, רופא שיניים מחיפה, הצטרפה אליו שרה כעוזרת וכך נכנסה למחנה ויצרה קשר עם האסירים. הנסיעות למזרע נערכו בשבת, ומונית היתה באה לביתה כדי להסיעה למחנה. האב, יהודי דתי בעל השקפה לאומית, קרא באחד הימים לבִתו ואמר לה: "אני מבין שאת חייבת לנסוע בשבת, אולם זכרי שאנשים רואים ומתחילים לדבר. על-כן אני מבקש ממך לומר לנהג שיאסוף אותך באחד הרחובות הסמוכים".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.daat.ac.il/daat/history/hayom/27.jpg]

שרה לבני </B>

בתקופה הסזון נודע לשרה שהבולשת עלתה על עקבותיה, ולכן החליטה לעזוב את חיפה ועברה לצפת, שם עבדה כגננת בבית-הספר אליאנס. בצפת פגשה את ציפורה פרל, שכאמור נשלחה כדי לשקם את הסניף המקומי ויחד החלו בגיוס צעירים לשורות האצ"ל. על כך מספרת שרה: 13

את ועדת הקבלה נהגנו לערוך במחסן של מלון הרצליה (שהיה שייך למשפחת פרל). אנו ישבנו מאחורי מסך וניהלנו דו שיח עם המועמדים להצטרף לשורות האצ"ל. לפתע אומר לנו אחד הצעירים: "מדוע אתן מתחבאות מאחורי הוילון, הרי אנו מכירים אתכן". ואכן, באותם ימים היתה צפת מקום קטן וכל אחד הכיר את כל אחד.


בין המצטרפות לארגון היתה גם יהודית הלר-פלד וזאת למרות גילה הצעיר. תחילה הועסקה יהודית בהדבקת כרוזים ומאורח יותר, בתקופת המצור על צפת, לקחה חלק פעיל בקרבות הקשים. בעדותה היא מספרת, בין היתר:

אני זוכרת איך נתקלנו ברחוב האר"י, לא רחוק מביתי, בילדה ערביה כבת שש שהיתה מפוחדת ובוכייה ולא ידעה להסביר איך הגיעה לשם ומה מעשיה. אנו הרגענו אותה והצלחנו להוציא ממנה לאן היא צריכה להגיע, אחזנו בידה וליווינו אותה עד אחרי מלון מרכזי ועמדנו וצפינו בה עד שעברה בביטחון אל בני עמה. לא עלה בדעתנו שאפשר אחרת...


לאחר שהות של שנתיים בצפת, עברה שרה לתל-אביב, שם צורפה לח"ק. בין הבחורים שהכירה היה גם מיכאל (מייק) אשבל. מיכאל נולד בווילנה, היה חבר בבית"ר ולאחר מכן הצטרף לאצ"ל ואף עבר קורס "סגנים". עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נמלט לרוסיה, שם הצטרף לצבא פולין החופשית (צבא אנדרס) והגיע לעיראק. לאחר שערק מהצבא הפולני, עלה ארצה ומצא את דרכו לשורות האצ"ל. מיכאל אשבל אהב לשיר, ובאחד המפגשים ביקשו ממנו לשיר לשרה את השיר שכולם אהבו. היה זה שיר ביידיש "אויף דה קנונען", אותו נהגו לשיר הפרטיזנים היהודים. שרה התרגשה מן השיר ואמרה למייק: "עליך לתרגם את השיר לעברית, מאחר ורוב רובם של החברים אינם מבינים אידיש".

בהתקפה על מחנה הצבא הבריטי בצריפין (ראה להלן) נתפס "מייק", יחד עם חברו יוסף שמחון, והשניים נידונו לתלייה. בתא הנידונים למוות עיבד מייק לעברית את "אויף די קנונן", ששמו הפך ל"עלי בריקדות" ובו מסופר על "שרה הקטנה"14. מי היא אותה "שרה הקטנה"? מסתבר שבשעה שמייק אשבל הכיר את שרה לבני, כינוהּ חבריה "שרה הקטנה".

עלי בריקדות
היום שרה הקטנה
נפגש בצאתי למלחמה,
את המדינה לכונן
משתי גדות הירדן

גזזי צמתך
וחגרי את חגורתך;
חבקיני, קחי מקלע
ואתי לשורה.

עלי בריקדות, נפגש, נפגש
עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש.
רובה אל רובה קנה יצדיע, כדור אל כדור יריע;
עלי בריקדות, עלי בריקדות נפגש.

ואם בתליה
אמסור את חיי לאומה,
אל נא תבכי
כך נגזר גורלי.
מחי דמעתך,
לחצי המקלע אל לבך
ובחרי לך שני
מאנשי גונדתי

עלי בריקדות וכו'
באותה תקופה שרה "יצאה קבוע" עם איתן לבני, קצין המבצעים של האצ"ל. באפריל 1946 הוא נעצר יחד עם 30 מחבריו, בשעה שחזרו מההתקפה על מיתקני הרכבת בדרום הארץ (ראה להלן), ונידון ל-15 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן נעצרה שרה ונשלחה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. שרה הוחזקה בבית-המעצר, "הוילה", אולם עקב תקרית עם אחת מפקחת בית-הסוהר, הובאה בפני בית-המשפט ונידונה לשישה חודשי מאסר. על המשפט אנו מוצאים בעיתון "הארץ" מיום 27 באפריל 1947:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.daat.ac.il/daat/history/hayom/atsura.jpg]


במרס 1948 הצליחה שרה לברוח ממחנה המעצר בעתלית (ראה להלן).
איתן לבני שוחרר ב-4 במאי 1947 על-ידי חבריו בפריצת כלא עכו ומיד לאחר מכן נשלח לאירופה. ב-15 במאי 1948 נחת מטוסו של איתן בתל-אביב ומשדה התעופה נסע ישירות אל הוריו. על הפגישה מספר איתן: 15
הפתעתם של הוריי היתה שלמה. מאימא שמעתי אנחת רווחה גדולה, ואילו אבא הזיל דמעה... סיפרתי להם שאני עומד לחזור בתוך יומיים לאירופה. אימא שמעה את הבשורה בשקט, אבל חיוורונה ניכר על פניה. היא לא יכלה לעצור בעד רגשותיה ואמרה לי: "תעשה לי דבר אחד, דבר אחרון בחיים. אינני יודעת מתי תחזור ואם תחזור. אני מבקשת שתתחתן לפני שאתה נוסע שוב"...
בקשתה נגעה ללבי. הלכתי אפוא לפגוש את שרה. בפעם האחרונה שראיתי אותה היה זה באביב 1946, סמוך למאסרי, והפרידה נמשכה עשרים ושישה חודשים. סיפרתי לה על בקשתה של אימי. הרעיון לבוא בברית הנישואין בתוך ימים, בעצם בתוך שעות ספורות, לא נראה לה יוצא דופן... בעיה אחת שהתעוררה היתה העובדה שהימים היו ימי ספירת העומר ועל-פי המסורת אסור להינשא עד ל"ג בעומר, שחל אותה שנה ב-27 במאי. כשהסברתי זאת לאִמי, היא מיהרה לרבה הראשי של תל-אביב, הרב אונטרמן, ואמרה לו: "אינני בטוחה אם עוד אזכה לראות את בני בחיים, ואני רוצה להיות בחתונתו". הרב נתן היתר להעמיד חופה בימי ספירת העומר, ורק תנאי אחד הציב: "אסור שהקרואים בחופה ימנו יותר ממניין, המספר הדרוש לעריכת החופה"... היתה זו החתונה הראשונה במדינת ישראל...

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק