|
01-05-2006, 09:54
|
|
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
סיפור שירות של מאבחנת פסיכוטכנית
צו ראשון
הזימון שקיבלתי היה לשעה שמונה וחצי, אבל היה לי טרמפ עם אבא שהקפיץ אותי ללשכת הגיוס, ולכן הגעתי כבר בשבע וחצי. מייד הכניסו אותי בלי בעיות מיותרות.
תחנת אימות נתונים- חיילת חייכנית קראה לי פנימה והושיבה אותי מולה. היא הקריאה המון נתונים עלי במהירות מסחררת שהשאירה לי את האפשרות היחידה- להנהן במרץ לאישור. בתום ההקראה היא נתנה לי לקרוא שני משפטים בעברית צחה, וכאן מאוד הודיתי לאמא שלי שדחפה אותי לקרוא ולקרוא ולקרוא.. לא היתה לי בעיה בפירוש המלים המסובכות. אפילו החיילת נראתה מרוצה. עוד שני משפטי כתיבה שגם בהם לא היתה בעיה מיוחדת, והלאה, לתחנת המבדק הרפואי.
מכאן אני לא זוכרת הרבה. להתפשט, להתלבש, בדיקת עוורון צבעים, ושליחה לתחנת המבחן הפסיכוטכני.
אותה החיילת שעשתה לי את אימות הנתונים הכניסה אותי למבחן, הושיבה אותי מול מחשב ואמרה לי להתחיל.
מבחן אחרי מבחן אחרי מבחן... דווקא נהניתי. הרוב היה קל, והיה נחמד להפעיל קצת את השכל. סיימתי ממש מהר, ובערך בעשר וחצי כבר הייתי בחוץ.
זימונים
קיבלתי זימון ראשון! מיון למודיעין. צריך להתייצב במקום אחד בתל אביב. מה לי, ילדת הטיולים מהצפון, ולתל אביב?
נסעתי. היה מבחן עם המון המון שאלות, תרגום מאנגלית לעברית, עברית לאנגלית ומהולנדית לעברית, והלכתי משם פחות או יותר באמצע.
לא כל כך רציתי להתגייס למודיעין, למרות שאמא שלי שירתה ב-8200 ומאוד מאוד רצתה שתהיה המשכיות ביחידה.
לאחר חודש בערך קיבלתי זימון למדור כח אדם. האמת היא, שמאוד מאוד רציתי להיות טיפה קרבית.. הדרכת חי"ר או משהו דומה- אבל קיבלתי זימון- ולשם הלכתי.
הגעתי ללשכת הגיוס שוב, שם חיכו עוד כעשר בנות אחרות. אחת אחרי השניה הכניסו אותנו ל"וועדת קול והופעה"- הייתי צריכה להקריא קטע בעברית מול שלושה אנשים. אם נראיתי ונשמעתי סביר- עברתי. אני חושבת שבקטע הזה נפלו בערך שתיים- שלוש בנות. חיכיתי עוד קצת, ואז היה לי ראיון עם האחראית על המיון למאבחנות פסיכוטכניות. היא היתה נחמדה ממש, שאלה אותי אם זה מעניין אותי, אם נראה לי שאוכל להתמודד עם כל טיפוס שיגיע לראיון, איך אני בחברה וכו'... משם חזרתי הביתה וחיכיתי לזימון הבא.
קיבלתי! זימון לוועדת הכרעה בתל השומר. נסעתי לשם, שם חיכו בערך עוד עשרים בנות. מילאתי שאלון עמוס, ונכנסתי לחדר. שם ישבו שני גברים ובחורה על מדים עם ארון אחד. הם התחילו לשאול אותי למה אני חושבת שאני יכולה להיות מאבחנת, מה הרקע שלי עם אנשים, מה עשיתי בצופים, איך קוראים לכלבה שלי... בקיצור- חקירה צולבת.
שלחו אותי הביתה, ואמרו לי שירימו לי טלפון.
הטלפון הגיע, עברתי, ונקבע לי תאריך גיוס ל-16.7.00. שבוע אחרי הבגרות האחרונה..
גיוס
התגייסתי עם חברה טובה לאותו קורס, ושתינו הגענו לבית החייל. התרגשות, לחץ, הליכה אל ה"לא נודע". עלינו על האוטובוסים- לבקו"ם. שרשרת חיול, מדים, תיק מהאגודה למען החייל- ונוסעים למחנה 80.
טירונות קייטנה של 10 ימים, במהלכה עוד יצאתי ליומיים כדי להגיע לאזכרה של אח של חברה שלי שנהרג בבסיס פלמחים שנתיים קודם. קצת ירינו, קצת למדנו, ונגמר. מתחילים קורס.
קורס
(פה אני אחלק את זה לכמה שלבים, ע"פ איך שבנוי הקורס פחות או יותר- הזכרון שלי די צולע...)
בה"ד 11- שלב אימות נתונים- הקורס מתחיל ביום ראשון, בבה"ד 11. צריך להתייצב שם בבוקר, ולעמוד למסדר עם רישום מדוייק של מי נמצא ומי חסר ולמה. (אנחנו לא מכירות האחת את השניה, והמפקדים לא מגיעים...)
בסופו של דבר עומדים למסדר, המפקדים מגיעים, משקפי שמש, דיסטנס. קצת איבדתי פוקוס והרגשתי אבודה. מקום שאני לא מכירה, אנשים חדשים, חוקים חדשים..
עשו לנו סיבוב הכרה בבסיס, ואז כנסו אותנו באולם והתחילו שיחות ההיכרות. מפקד הבסיס, מפקדת הקורס, המדריכים, רס"ר הבסיס- כל אחד ומשנתו, ואני אמורה לעקוב ולדעת הכל? אין מצב. כדאי שאצמד למישהי שבאמת מבינה מה הולך כאן ואלמד ממנה.
מצאתי חברה שיותר מאוחר תתברר כחברה לחיים. בחורה בגילי מיישוב דתי מעבר לקו הירוק, דתיה, שכל קשר בין צורת החיים שלה לשלי מקרי בהחלט. אבל נוצר בינינו חיבור מיוחד מאוד. היא הצליחה להתאפס ולהבין מה בדיוק קורה, והסבירה לי. יש המון זמן שלומדים חומר עיוני, יש זמן שמתאמנים אחד על השני באימות נתונים, ויש זמן שאוכלים. חוץ מזה אין זמן לכלום. אה, ויש גם ארגזים (4) עם חומר סודי שאסור לפתוח מחוץ לכיתה נעולה, אסור לדבר עליו ואסור לכתוב אותו על שום דבר חוץ ממחברת שנכנסת לארגז בתום הלימודים. מי שישמעו אותו מדבר על החומר- יכנס לכלא.
שלב אימות הנתונים הוא בערך חודש-חודש וחצי. הוא לא קשה במיוחד, לומדים לעשות את אימות הנתונים, לקרוא טיפה שפת גוף ולדובב מלש"ב שמתקשה בשפה (יש "מילונים" בעלי דף אחד בשפות שונות כמו ספרדית ויידיש..)
בה"ד 11- שלב ראיונות- את שלב הראיונות לא כל מאבחנת מסיימת. יש שמוסמכות לראיין ויש שנשארות מאבחנות בלבד. השלב מתחיל בלמידת כמות חומר מטורפת (שאלות בראיונות בעיקר), ישנן סדנאות (סמים, תקיפה מינית וכו') והרצאות של בעלי מקצוע. השלב עצמו מרתק ומסחרר. הזמן טס. במשך הלימוד מתאמנים על חיילים מהבסיס בראיונות. חלק מצליחות לדובב אותם כבר מהראיון הראשון, חלק נשברות ופורשות מעניין הראיון. לא לכולן זה מתאים.
המדריכים בשלב הזה מתחלפים- יש מדריכי ראיונות ספציפיים.
הראיון קשה לי מאוד. אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך להתמקצע בזה. לא בטוחה שאני מאמינה ב"חליבת" החיים הפרטיים מאדם שאוכל להכיר רק בעשרים דקות. זה הרי לא באמת להכיר, והרי יש מאחוריו עוד כל כך הרבה, ומי אני שאחליט בשבילו לאן יילך ולאן הוא מתאים. מי אני, ילדה בת 18, שיכולה להשפיע על שלוש שנים מהחיים של אדם אחר?
אני נשברת. הלחץ הנפשי בקורס מטורף. יש המון ביקורת עצמית, יש שיקוף עצמי, מעבירים עלייך ביקורת אישית. קשה נורא. לא יכולה יותר והולכת להודיע למדריכה שלי שאני לא מעוניינת לראיין.
היא מסרבת בתוקף לקבל את הויתור העצמי הזה, כפי שהיא קוראת לזה. אני מראיינת מצויין. יש לי עוד המון מה ללמוד, אבל אני מתקדמת מצויין ביחס לשלב הזה בקורס. אותי זה לא מעניין. אני לא רוצה יותר. אני רוצה לחיות בראש שקט בלי שיהיה לי על המצפון שהרסתי למישהו חלום שהיה לו מילדות.
המדריכה שלי מבקשת ממני, כמעט מתחננת, שאתן לראיון עוד צ'אנס אחד, רק להגיע לשלב של הגדודים, ואז כבר נראה מה יהיה איתי. אני מסכימה. היא כזו מתחשבת ונחמדה שאני לא יכולה לסרב לה.
(אני לא מפרטת פה סגירת שבתות רבה שהיתה לנו מפאת עוצר יציאות- תפיסת אנס סדרתי במחנה וכו'- זה לא רלוונטי)
גדודים- שלב ראיונות- בשלב הזה אנחנו מבלות כל שבוע עם גדוד אחר. שבוע בשבטה, שבוע בבקו"ם, שבוע בבא"ח נח"ל, שבוע בגולני 51. בכל מקום אנחנו מראיינות את החיילים, מתאמנות עליהם, לומדות את הווי הגדוד בו אנחנו נמצאות, רואות איך זה "באמת". כאן התאהבתי בתורת הראיון. שמעתי גם מהרבה חיילים שהם מאוד מרוצים מהשיבוץ שלהם. שזה מתאים להם. הבנתי שבסך הכל התפקיד שלי הוא להתאים את התפקיד לבן אדם שיושב מולי. אני לא אהיה זו שאחליט אם הוא יהיה בתותחנים או בסיירת מטכ"ל, אם הוא יהיה נהג או טבח. אני מחליטה מה הציון של הראיון, וזה ביחד עם עוד מרכיבים בקב"א ובפרופיל שלו- יקבעו את השיבוץ.
חזרנו משלב הגדודים, ונשאר לנו עוד שבוע וחצי לסיום הקורס. ערב אחד, אחרי כיבוי אורות, הקפצה.
המדריכים עוברים בין החדרים, מעירים בצעקות את כולן. תוך חמש דקות כולם באולם, על מדים וארגזים (כל ארגז שוקל 15-20 קילו, ואיתם נסחבים במשך כל הקורס).
הגענו לאולם, קצת בשוק מהענין. המפקדת שלנו עמדה שם, אדומה מכעס, על סף התקף לב. מסתבר שהפקרנו חומר סודי. לאחר לימוד חומר, אמורים לעשות סריקה באותו חדר ולוודא שלא נשאר זכר לחומר סודי. השארנו קלסר מלא בכל תורת הראיון על כסא באולם. המדריכים מצאו את זה.
אני חושבת שלא רק אני הרגשתי, שאכזבנו באופן אישי את המפקדת. זה היה מעבר להפקרת חומר סודי, זה היה ממש עלבון צורב.
מאוחר יותר גילינו שזה משהו שהמדריכים "מלבישים" על כל קורס- קטע מצחיק שלהם. מאוחר יותר בשירות גם אני הייתי שותפה לעניינים כאלה ואחרים.
על כך יסופר בפרק הבא- סיום הקורס, שיבוץ וקורס "פיץ"
_____________________________________
|
|