48 נערות ונשים מתו בעת מילוי תפקידן בצה"ל או במערכת הביטחון בעשור הראשון שאחרי הקמת המדינה. שיעור החיילות מכלל הנופלים באותה תקופה גדול יותר משיעור הנשים שנהרגו במלחמת העצמאות, אבל מי זוכר?

הן היו אלמוניות, מרביתן נערות בנות 18, 19, 20. השמות של חלקן הופיעו בעיתון, בעוד שאחרות כונו בביטויים כלליים שהסתירו את זהותן האישית ואף לא זכו ל"חמש עשרה דקות התהילה". מרביתן הגיעו למסגרת בעקבות חוק ממשלתי, אולם אחדות, שהיו פטורות, דווקא התנדבו. חלקן עשו זאת אף שהיו בנות 16 בלבד, כשהן מטשטשות את גילן. הרשויות, שהבינו שמאחורי כל אחת יש סיפור, עצמו עין ורשמו את הגיל המוצהר. כמעט כולן היו רווקות, אך בראשית התקופה הגיעו גם כמה נשואות. היו ביניהן חילוניות ודתיות ואף כאלה שהתחנכו תקופת מה במוסדות חינוך חרדיים. הן היו מעוטות יכולת ומבוססות, בוגרות שמונה שנות לימוד ובעלות תעודות הסמכה מסמינרים למורות ומבתי ספר לאחיות, ילידות הארץ, עולות וותיקות, ספרדיות ואשכנזיות. וללא כל קשר לתחנה המוצא שלהן ואף לא לתחנות הביניים שעברו בחייהן, התחנה הסופית של כולן, מלבד אחת, היתה בית קברות צבאי כלשהו ברחבי הארץ.

אלה הן חיילות ועובדות מערכת הביטחון שמתו בעשור הראשון למדינה. לא חללות מלחמת העצמאות וספיחיה, שעליהן כבר נכתב לא מעט, אלא בנות שנפלו בעת שירות צבאי וביטחוני בין 1950 ל-1960, השנים המכוננות של המדינה הצעירה. באותם ימים נשים כבר לא שירתו בתפקידים קרביים, אלא הועברו לשירותים ועבדו בכוחות עזר. "מה, נפלו אז בנות בצה"ל?" שאלו לא מעט מאלה ששמעו במה עוסק המחקר שלי.

התשובה המעציבה חיובית בהחלט. באותן שנים הלכו לעולמן 48 בנות ונשים בהיותן מחוילות או כששירתו במערכת הביטחון. מעטות מהן "נפלו על משמרתן", דהיינו נהרגו בידי האויב. אחרות "נפלו בשעת מילוי תפקידן", בתאונות אימונים, בתאונות דרכים או בנסיבות יוצאות דופן, כמו אותה חיילת בנקודת התיישבות רחוקה, שמתה מהכשת נחש. היו גם כאלה ש"נפטרו ממחלה" שבה לקו בעת השירות הצבאי - סיבוכים של דלקת ריאות, שחפת וגם סרטן. בייחוד - למרבה האירוניה, ואולי, במחשבה שנייה, דווקא לא - בחיל הרפואה. והיו גם בנות ששלחו יד בנפשן. חלקן עשו זאת כתוצאה מאהבה נכזבת, אחרות בגלל בדידות וקשיי הסתגלות למערכת תובענית, שבה ה"ביחד" המאולץ לא תמיד סיפק מזור לנפש המרוסקת.

נפלו בין הכיסאות

הן היו בנות הדור שכמעט ונשכח. זה שנפל בין הכיסאות בכל הקשור להילה הציבורית. הן השתייכו לדור שכבר לא נמנה עם אנשי תש"ח, לוחמי הפלמ"ח ומקימי המדינה, ובניו עוד לא היו בין לוחמי מלחמת ששת הימים, שאיחדו את ירושלים ופתחו דף חדש בתולדות המדינה. הן שירתו בשנות ה-50, השנים שבהן החלו פעולות התגמול והעשור שהסתיים באמצע תקופת הרגיעה הצבאית הארוכה ביותר שידעה המדינה עד היום. המלחמה שלהן היתה מבצע קדש, אותה מלחמה של "מלכות ישראל" (או אולי "מלכות דוד"), שהכפילה את שטח המדינה לימים ספורים רק כדי לכווץ אותה חזרה לממדיה הקודמים.

הכל היה אז יותר קטן ואינטימי. כולם הכירו את כולם, או לפחות חשבו כך. גם המתים לא היו אנונימיים. לכולם היו שם ותמונה, אף שאלה לא פורסמו בתקשורת אלא על לוחות מודעות האבל בפינות הרחובות. אבל למעשה היתה זו אשליה בלבד. תחושת ההיכרות האינטימית אולי היתה נכונה, לפחות חלקית, בנוגע לחללי מלחמת העצמאות. במדינת ישראל של שנות ה-50, שבה כל אדם שלישי היה עולה חדש, היא כבר לא תפסה.

במקום ה"ביחד", בין אם היה מאולץ ובין אם אמיתי, היה היישוב שנהפך פתאום למדינה, מורכב למעשה מבועות בועות שלא תמיד היו במגע זו עם זו. אף שבדרך כלל הדברים לא נאמרו במוצהר, הם היו ידועים היטב לקברניטי המדינה, שראו בצה"ל לא רק מכשיר צבאי להגנה על המולדת אלא גם כלי שיכול להוות "המשווה הגדול", כור ההיתוך של העם העברי היושב בציון. כולם, מלבד הערבים והחרדים, היו שווים בגיוס. כולם היו שווים בעת השירות וכולם, חלילה, היו צריכים להיות שווים גם במוות. מצב עניינים זה מצא ביטוי בנסיבות שונות. למשל, בהחלטה שקבעה דפוס אחיד להלוויות צבאיות וגודל וכיתוב אחיד על המצבות בבתי הקברות הצבאיים.

אמנם בשנים האחרונות הופנה הזרקור ההיסטורי והסוציולוגי דווקא לשנות ה-50, שנות הפעילות של אותו "דור נשכח" - "העשור הראשון" ככותרת אחד הספרים העוסק בהווי הישראלי של אז - ואולם אין בהם כמעט זכר להווי הנשי הצבאי של אותם ימים ואף לא מלה אחת על הנשים שנפלו אז בעת השירות בצה"ל. לקונה זו בולטת כפליים דווקא על רקע התפתחותו של "מיתוס החיילת הישראלית" בעולם הרחב באותן שנים. המיתוס הזה אמנם נולד מסיפורי חיילות דור תש"ח, אבל המשיך להתפתח עקב היותה של ישראל המדינה היחידה בעולם שהנהיגה גיוס חובה לנשים, גם אם אלה, כאמור, כבר לא שירתו אז בתפקידים קרביים.

"נשים לא צריכות למות בצבא", אמר לי פעם האלוף יונה אפרת, "גם גברים לא, אך בוודאי לא נשים. אבל לצערנו זה קורה". ואכן, 48 מ-1,671 חללים שנפלו בשנות ה-50 היו נשים. במלים אחרות, כ-3% מהנופלים היו נופלות. לעומת זאת, במלחמת העצמאות נפלו 108 חיילות, שהיו כ-2.2% מכלל הנופלים, ובעשור לשני למדינה, כלומר בעשר השנים העוקבות לאלה שנבדקו, נפלו 59 חיילות שהיוו 1.8% מכלל הנופלים. במבצע קדש - המלחמה היחידה בתקופה שנבדקה - נפלה חיילת אחת, לעומת 230 חיילים שנהרגו. יש לזכור, כמובן, כי לאחר מלחמת העצמאות נשים כמעט ולא נפלו בקרב ובוודאי שלא שירתו בחזית.

93% שמות עבריים

על פניו, אי אפשר כלל להרכיב פרופיל ייצוגי של נופלת באותם ימים, לפחות לא על פי נתוני משרד הביטחון וספר ה"יזכור" של צה"ל. ואולם, אם מתייחסים לקבוצה זו כאל כל קבוצה ארעית של צעירות - לא ערביות ולא חרדיות - במדינת ישראל של שנות ה-50, בכל זאת עולים כמה נתונים מעניינים.

השם הפרטי הנפוץ ביותר בקרב החללות היה לאה. כך נקראו חמש מה-48. לשלוש מהן קראו רות, לשלוש אחרות פנינה. רינה, שושנה, דינה, אביבה, חוה, רבקה, מיכל, שולמית ואסתר הופיעו פעמיים. 56% מהן נשאו שמות תנ"כיים, 37% שמות עבריים אחרים (כמו אריאלה, איילה, עדינה, עליזה ועטרה) ורק 2% שמות לועזיים. דווקא השם ה"לאומי" ביותר בין שמותיהן של הנופלות, "גאולה", היה של בחורה ילידת אתונה. שמות הנופלות מעידים על מגמת עברות השמות שהיתה נפוצה עוד טרם הקמת המדינה, שנהפכה לחלק מהתרבות הקולקטיווית הפופולרית של אותם ימים.

בדומה לכלל האוכלוסייה של שנות החמישים, 60% מהבנות היו ילידות הארץ והשאר עולות - חדשות וותיקות. 23% מהנופלות הגיעו ארצה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. אחת מהן היתה סלין (שולמית) בן-קיקי, שנולדה באלכסנדריה בשנת 1938 ועלתה ארצה עם משפחתה דרך צרפת בשנת 1950. המשפחה השתקעה בטבריה ובן-קיקי למדה שם כשלוש שנים, עד שהמשפחה עברה לחיפה. כרבות מבנות גילה אז, היא סיימה תשע שנות לימוד בלבד, ויצאה לעבוד כפקידה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בכל אותה תקופה היתה פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד ובשנת 1956 התגייסה לחיל החימוש.

בעת השירות בצה"ל, כשהיתה בדרגת טוראי ראשון, נהרגה בן-קיקי בתאונת דרכים ונקברה בבית העלמין הצבאי בחיפה. אלמנטים רבים בסיפור חייה היו אופייניים ללא מעט מילדי המדינה בשנות ה-50. באותם ימים כ-50% מהילדים סיימו שמונה כיתות בלבד ורק 12% מכל שכבת גיל סיימו בית ספר תיכון. לעומת זאת, החינוך של הנופלות היה טוב בהרבה מהממוצע הכללי, אולי מפני שרבות מהבנות שלא המשיכו בלימודיהן היו פטורות משירות צבאי עקב נישואים בגיל מוקדם או מטעמי דת ומצפון. למעלה מ-80% מהנופלות למדו בבית ספר על-יסודי לפחות שנה אחת, ו-37% מהן גם סיימו תיכון מקצועי או עיוני. 20% מהן אפילו הספיקו ללמוד במסגרת ללימודים על-תיכוניים.

אחת מהן היתה לאה מושקוביץ. היא נולדה במונקץ' ב-1924 (עיירה באזור הגובל באוקראינה, פולין, רומניה, צ'כוסלובקיה והונגריה, שהחליפה ריבונות כמה פעמים במאה העשרים. באותה תקופה היתה בריבונות צ'כוסלובקיה) ועלתה ארצה בשנת 1940. לאחר שלמדה שנתיים בכפר הנוער בן-שמן השתלמה מושקוביץ בבית הספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון בפתח תקוה. עם הסמכתה כאחות, בקיץ 1948, התגייסה לצה"ל, שירתה בצבא קבע ושימשה בעיקר אחות חדר ניתוח. ב-1951 היא נפטרה ממחלה והובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבנחלת יצחק. עוד חיילת שזכתה ללימודים גבוהים היתה רות לפידות, שנולדה בתל אביב ב-1935. לאחר שסיימה את תיכון "מעלה" בירושלים היא למדה בקונסרווטוריון הירושלמי ועמדה לסיימו. לפידות גויסה לצה"ל ב-1953 ושירתה כרב-טוראי בחיל הרגלים. היא נפצעה בשעת מילוי תפקידה, מתה מפצעיה בגיל 19 והובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל.

כ-15% מהנופלות היו ניצולות שואה, מעט פחות מהממוצע באוכלוסייה הישראלית הכללית שבה היוו ניצולי השואה אז כ-20%. כזו היתה חוה גולדמן, ילידת לודז', 1928. היא הוחזקה עם משפחתה בגטו שבעיר. אבל כשבני משפחתה נשלחו להשמדה, גולדמן הועברה למחנה באינסברוק, שם נשארה עד 1945. בתום המלחמה עברה הנערה בת ה-17 לשוודיה בעזרת הצלב האדום ומשם הגיעה לצרפת ועשתה חודשים אחדים בבית קרוביה. ב-1948, בהיותה בת 20, עלתה ארצה בגפה. בנובמבר 1951 גויסה לצה"ל ושירתה כטוראית בחיל התותחנים. חודשיים לאחר גיוסה נפלה בשעת מילוי תפקידה ונקברה בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. ניצולת שואה נוספת היתה גאולה יצחקי, שנולדה באתונה ב-1939, והוריה נרצחו בידי הנאצים בהיותה בת ארבע. יצחקי הובאה לארץ בשנת 1943, למדה בבית ספר יסודי ברעננה והצטרפה לקיבוץ נחשולים. בקיץ 1957, זמן לא רב לאחר גיוסה לחיל הקשר, נפלה בשעת מילוי תפקידה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול.

נערת טבע

מה עמד מאחורי הביטוי הכללי "נפלה בשעת מילוי תפקידה", שצוין בספר ה"יזכור" לצד שמן של למעלה מ-60% מהנופלות באותו עשור? על האחרות, 35% מהנופלות, היה כתוב "נפטרה", "נפטרה במחלתה", "נפטרה במחלתה אחרי כמה חודשי מחלה", "חלתה, נותחה, נפטרה" ואף "נפטרה משבץ הלב". הביטוי העמום "נפלה בשעת מילוי תפקידה" טמן בחובו נסיבות טרגיות שונות.

שולמית יוניש, שהיתה ידועה בפי הכל כ"צ'ימפי", נולדה בתל אביב ב-1933, למדה במוסד החינוכי במשמר העמק ולאחר מכן סיימה תיכון בגבעתיים. יוניש למדה בסמינר למורות ולגננות בגבעת השלושה אך בעידוד התנועה (השומר הצעיר) הפסיקה את לימודיה והתגייסה לנח"ל.

הקריירה הצבאית שלה כללה לא מעט תחנות: מחנה בבית אלפא, מחנה אימונים נוסף בצפון ושירות של חודש בקיבוץ הדתי שדה אליהו, שהפגיש לראשונה את החיילת החילונית עם הדת בכלל, ועם עולמו של הקיבוץ הדתי בפרט. לתדהמתה, היא למדה שקיימת שם חברה מעורבת של בנים ובנות, ושיום השבת היא "יום של תפילה ואכילה", כדבריה במכתב לחברה, אחד מני רבים שנותרו מהתקופה שעשתה "בגלות", כפי שכינתה את הימים שבהם לא שהתה עם הקבוצה. החיילת הצעירה שטעמה גם מחיי הקבוצה וגם מהחיים העירוניים היתה "נערת טבע" כדברי אחד מחבריה. תמיד קישטה את חדרה בפרחים וביקשה לשתול בכניסה לצריף עצי נוי. לא מעט יצאה לשוטט בשדות, בחיפוש אחר זן נדיר של פרח, וגם ניגנה בכינור לשמחת החברים שהיו מביאים לה צמחים להגדרה.

ביום חמים במאי 1952, בשעות אחר הצהריים, נפרדה יוניש בת ה-19 מחבריה ובדרכה הוכשה על ידי נחש ארסי ומתה מפצעיה. החיילת, ש"נפלה בשעת מילוי תפקידה" ביישוב ספר, הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול.

חיילת אחרת ש"נפלה בשעת מילוי תפקידה" היתה רבקה חיימוב, ילידת בולגריה, 1934, שעלתה ארצה בשנת 1948 לאחר שסיימה בית ספר יסודי. חיימוב היתה בחברת הנוער של הבולגרים בקיבוץ יד מרדכי, התגייסה לנח"ל והוצבה כטוראית בקיבוץ שער הגולן. מה שאירע שם לנערה בת ה-17, 11 חודשים לאחר גיוסה, לא ברור עד תום. ייתכן שנפלט כדור מנשקה, שפגע בה והרג אותה, ייתכן שהתאבדה על רקע של דיכאון, שלא היה זר למשפחתה. אביה, רפאל, התאבד בתלייה עוד בבולגריה. מחמת הספק הוחלט לכתוב על מצבתה "נפלה בשעת מילוי תפקידה" ולא "נפטרה" - הביטוי המקובל יותר בראשית שנות ה-50 למתאבדים בצה"ל.

ואכן, היו לא מעט מתאבדות בין הנופלות. רינה למברגר, לדוגמה, נולדה בגרמניה ב-1929 ועלתה ארצה בעליית הנוער דרך בלגיה. משפחתה נשארה בגרמניה ונספתה בשואה. עם הצטרפותה לקיבוץ עין הנצי"ב התגייסה הצעירה לחיל הקשר. המזל שאיפשר לה להימלט בזמן מגרמניה לא עמד לה בחיי האהבה. לאחר שנדחתה בידי אהובה יצאה הטוראית לאזור בית שאן, ובהחזיקה את תמונתו בידה שמה קץ לחייה.

ד"ר יעקב צור, שהיה מזכיר המשק בעין הנצי"ב באותם ימים, נקרא למשטרה בבית שאן כדי לזהותה. "הבחורה היתה בודדה ואומללה והתאבדה בגלל אהבה נכזבת", הוא נזכר. "מאחר ולא התאבדה במדים, לא היה ברור לאן השתייכה ובתחילה לא עלה בדעתם של אלה שמצאו אותה שהמתאבדת מגיעה מקיבוץ דתי. רק לאחר חיפושים מרובים חשבו על עין הנצי"ב וכך לבסוף זוהתה". למברגר היתה היחידה בין החללות הדתיות באותו עשור (שהיו 17% מכלל הנופלות), ששמה קץ לחייה.

מתאבדת נוספת היתה אהובה טוכשניידר, ילידת רחובות, 1935, שיצאה לשל"ת מוקדם בקיבוץ זיקים. טוכשניידר, בת 19, היתה יתומה מאב והתקשתה למצוא את עצמה במסגרת הקולקטיווית. היא ירתה בעצמה למוות ונקברה בחלקה הצבאית שבבית הקברות ברחובות.

על חלק מהמתאבדות נכתב "נפטרה". על אלה שנסיבות מותן מוטלות בספק או שהתאבדותן היתה ביישוב ספר נרשם לרוב "נפלה בשעת מילוי תפקידה". באותו עשור, ההחלטה מה לרשום לצד שמה של נופלת לא התקבלה לפי קריטריונים אחידים והשיקולים, לעתים, היו תמוהים ביותר.

בדרכים

תאונות דרכים היו גורם מוות נוסף שהתחבא מאחורי הביטוי "נפלה בשעת מילוי תפקידה". פנינה גולדפדר, שנולדה בחיפה ב-1938, היתה פעילה בנוער העובד והדריכה בגדנ"ע ביישובי העולים באזור כפר ורבורג. ארבעה ימים לאחר שהתגייסה לצה"ל נהרגה הטוראית בת ה-18 בתאונת דרכים שאירעה בדרך מבאר שבע צפונה. היא נסעה לבקר את אביה, שהחלים מניתוח בבית החולים קפלן ברחובות.

סמלת חוה ברבר, בת 19, היתה החיילת היחידה שנפלה בעת מבצע קדש. למעשה, ברבר, שנולדה בחיפה ב-1937, נהרגה בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה ליד קיבוץ מעברות. היא התגייסה כחיילת בודדה, לאחר שהחליטה לא להצטרף להוריה שעברו להתגורר בחו"ל. יום לפני מותה היא התארסה והמכתב שבו בישרה על כך להוריה הגיעה אליהם כשכבר לא היתה בין החיים.

טוראי פנינה מיטרני, ילידת כפר חיטין, 1938, עבדה כמקפלת מצנחים ונהרגה בתאונת דרכים בכביש ואדי ערה. גם הנופלת האחרונה באותו עשור, אסתר פלנר, נהרגה בתאונת דרכים. פלנר נולדה בבודפשט ב-1941 ועלתה עם אמה. אביה, שהיה פעיל בעלייה ב', קיבל מהשלטונות היתר לעלות רק ב-1956. פלנר נהרגה בכביש משאבי שדה.

אפשר לספר את סיפוריהן של הבנות - חייהן ומותן - עד אין סוף, וכל כך הרבה שאלות עליהן נשארו פתוחות. הכל היה שונה כל כך לפני יובל שנים, ובכל זאת כל כך דומה. למרות מיעוט המכוניות אז, בהשוואה להיום, צעירים וצעירות רבים כל כך קיפחו את חייהם בתאונות דרכים עקב רשלנות בנהיגה, תשתיות לא מתאימות בכבישים וסיבות אחרות. מחלות קשות, שנחשבו בדרך כלל נחלתם של קשישים, הפילו קורבנות רבים מדי בקרב צעירים וצעירות בסוף שנות העשרה ובראשית שנות העשרים לחייהם. מצוקות נפשיות שהוסתרו או שלא אובחנו בזמן פרצו לפתע עם הגיוס לצבא והביאו לאובדן הרצון לחיות ולנקיטת צעדים מעשיים, לעתים מוצלחים, בכיוון זה.

זהבה-גולדה פרודזון הררי, בת 21, התגייסה במלחמת העצמאות כשעדיין גייסו נשים נשואות בלי ילדים. היא מתה משחפת ב-1950, מחלה שבה לקתה בעת שעבדה עם עולים בשירותה הצבאי; רבקה כהן, ילדה בת 16 שהתפרנסה מתפירה כדי לסייע למשפחתה, נפלה בשנת 1951 שלושה חודשים לאחר גיוסה; אביבה פולר, בת 19, עוד הספיקה ללמוד כמה חודשים במחלקה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. היא ביקשה להיות מורה לספרות; שרה אהרונוף, שנפלה אף היא בגיל 19, היתה בוגרת מוסדות חינוך חרדיים בירושלים; בת-שבע אטינגר, "אוקי" בפי חבריה, ממקימות תנועת הנוער התל אביבית "נוער לנוער" ומתנדבת שלמדה לכתוב בכתב ברייל כדי לעבוד בספרייה לעיוורים, נרצחה ביריות במצדה בחול המועד פסח 1957. הרצח אירע כשאטינגר קיבלה חופשה מהצבא והצטרפה לסיור של תנועת הנוער שסייעה להקים.

באביב 2002 הגעתי לקבר של אחת הנופלות הצעירות, רות רוטנברג-ויינברג, שחלתה בדלקת כליות בעת שירותה בצה"ל, שוחררה כדי שתוכל לעבוד במשרד הביטחון, נישאה, שוחררה שוב מעבודה זו עקב התקדמות מחלתה ולבסוף נפטרה מסיבוכים בגיל 27. רוטנברג-ויינברג נקברה בבית העלמין האזרחי בקרית שאול בין הוריה, שנפטרו כמה שנים אחריה. ניכר היה שאיש לא ביקר בקברים אלה זמן רב. הנחתי אבן קטנה על כל אחת מהמצבות ונזכרתי באמרה שלפיה כל עוד מישהו זוכר אותך, אתה עדיין לא מת באמת. באותו רגע החלטתי שאם אוכל לתת לה, ולחיילות שמתו עמה, עוד קצת "חיים" בכך שאעלה את זכרן מתהום הנשייה, אעשה זאת. דברים אלה הם צעד קטן ראשון בכיוון זה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...23&contrassID=2

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy