 |
31-05-2006, 07:29
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
מחר- 1.6 יום השנה לפיגוע הדולפינריום
ה- 1.6 לפני חמש שנים- פיגוע בדולפינריום
בשעה 23:47 עמדו נערים ונערות בכניסה למועדון ה"דולפי דיסקו" שבמתחם הדולפינריום בתל אביב, כשכל שעל ליבם הוא לילה של הנאה ובילוי. לפתע הסתנן לתוכם מחבל מתאבד - ופוצץ מטען חבלה. ההרוגים – 20 בני נוער שהגיעו לבלות; גם המחבל נהרג; לפחות 129 בני אדם נפצעו.
בתאריך 1.6.2001 הגיע מחבל מתאבד בשליחות הג'יהאד האיסלמי לפתח מועדון ה"דולפי" שנמצא בטיילת במתחם הדולפינריום בתל אביב. הוא פוצץ מטען חבלה שהרג 20 אנשים. עוד למעלה ממאה נפצעו.
חלקי המטען שהוצאו מגופות ההרוגים
לאחר הפיצוץ סרקו כוחות משטרה את המקום מחשש למטענים נוספים, ומועדונים בקרבת איזור הפיצוץ נסגרו. סמוך לשעה 4:00 נפתחה הטיילת לתנועה.
רוני סוקליצקי, עורך מסיבות בפאצ'ה, מועדון הסמוך לזה שבו נערך הפיגוע, סיפר כי "סמוך לשעה 23:30 שעה שבה המועדונים נפתחים לפני המסיבות יצאתי החוצה כדי לבדוק היערכות אחרונה לפני המסיבה, עמדו שם עשרות אנשים בפתח המועדונים כשבמועדון הייתה מסיבה שמיועדת לקהל הרוסי. לפתע שמעתי פיצוץ אדיר וראיתי אלומת אש מתפרצת לשמים, זו הייתה תמונה מחרידה, אנשים נשכבו על הריצפה וחלקי אדם עפו לכל עבר. אצלנו היה צפי לכ-1,500 איש הלילה, אילו הפיצוץ היה מתרחש כחצי שעה או שעה לאחר מכן אני חושש שמספר הנפגעים היה הרבה יותר גדול".
גופות ההרוגים בפיגוע הועברו לזיהוי פתולוגי במכון המשפטי באבו כביר.
תמונות חלק מההרוגים
בעולם זעמו על הפיגוע. שר החוץ האמריקני ביטל נסיעה מתוכננת לקוסטה ריקה, מצרים קראה לישראל להמנע מתגובה אלימה לפיגוע וגינתה כל תקיפה נגד אזרחים חפים מפשע, שר החוץ של גרמניה הניח זר במקום הפיגוע וראש ממשלת בריטניה אמר כי הפיגוע הוא "בל יסולח". רוסיה גינתה את הפיגוע וכינתה אותו "נפשע", שר החוץ האיטלקי קרא להפסקת "סחרחרת האלימות", באופן יוצא דופן הודיע שר החוץ של כווית, סבאח אל-אחמד אל-סבאח, שהוא לא תומך בפיגועי התאבדות פלסטינים כנגד אזרחים. בכירי האיחוד האירופי גינו את פיגוע ההתאבדות וקראו לישראל ולפלסטינים לפעול על מנת לעצור את מעגל האלימות.
בישראל, ציפה הציבור לתגובה צבאית חריפה, אך ראש הממשלה אריאל שרון החליט להימנע מתגובה צבאית וטבע את המימרה "איפוק זה כוח" שזיכתה אותו בנקודות זכות בזירה הבינלאומית, אך בביקורות קשות מצד חוגי ימין. הללו האשימו אותו שבכך שהוא לא מגיב צבאית על הפיגוע הנורא הוא בעצם עובר עליו בשתיקה ומשדר לערבים חולשה שתביא לפיגועים נוספים.
ב- 29 ביולי 2004 גזר בית המשפט הצבאי בסאלם 22 מאסרי עולם למגייס המחבל בדולפינריום.
ראאד חוטרי, פעיל חמאס, גייס את סעיד אל חוטרי. סעיד אל חוטרי, תושב קלקיליה, נכנס דרך מעבר אלנבי שבבקעת הירדן, הגיע למועדון ופוצץ עצמו. כתוצאה מהפיגוע נהרגו 20 בני נוער ואדם נוסף. כ-120 נפצעו.
   
תמונות מזירת הפיגוע
בעקבות הפיגוע הוקמה קרן להנצחת הרוגי הפיגוע. לחץ על הקישור לקרן מיכאל צ'רנוי .
כמו כן נכתב ספר "דולפינריום: כאן אנחנו רוקדים".
להורדת הספר: http://www.cherfund.org/hebrew/dolphinarium/dolphi_heb.zip
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
שלושה חודשים עברו עד שהחלה לנשום בעצמה עשרה חודשים עד שקמה על הרגליים חצי שנה עד שאמרה את המלים הראשונות שלה: "אמא, אבא" היום, שנתיים אחרי שנפצעה אנושות בפיגוע בדולפינריום ולפני הניתוח ה- 22 שלה, היא נזכרת: "בפעם הראשונה שהסתכלתי בראי. זה לא היה נעים, אבל מתרגלים" "יהיה בסדר, אני מרגישה שאני נס, אז מה אם קשה לי לזוז?" דבר אחד אני יודעת: לדולפינריום - בחיים אני לא מתקרבת" לאט לאט אלונה שפורטוב, 16, חוזרת לחיים
אלונה שפורטוב
מאת: מריאנה אוליצקי ואתי אברמוב
צילומים: ריאן
בספטמבר 2000 התבקשה אלונה שפורטוב, תלמידה מצטיינת במגמת ספורט בתיכון חדש בתל אביב, לבחור מקום להתנדב בו במסגרת פרויקט מעורבות חברתית. שפורטוב בחרה בבית ספיבק, מעון לנכים. בכל פעם שהיתה חוזרת משם, היתה מספרת לאמה בעיניים דומעות כמה קשה לה המפגש עם הילדים הנכים. "איך הם מסכנים", היתה אומרת בזעזוע.
תשעה חודשים מאוחר יותר התפוצץ מחבל מתאבד ברחבת הדולפינריום. אלונה, שעמדה בסמוך אליו, נפגעה בראשה בצורה אנושה, והפכה בשנייה אחת לבעלת גורל משותף לזה של מטופליה.
בסוף החודש, שנתיים בדיוק אחרי הפיגוע שזעזע את המדינה, תיכנס אלונה, כבר בת 16, לניתוח ה-22 שלה, שבו תושתל לה עצם מלאכותית במקום עצם הגולגולת השמאלית, שהתרסקה יחד עם חלק מהאונה השמאלית של מוחה.
אלונה, את מצפה לניתוח הזה?
"אני מאוד מצפה לניתוח", היא אומרת בפנים זורחות, ונוגעת בבנדנה המכסה דרך קבע את ראשה, "זה יהיה לי יפה מאוד".
סיכויים אפסיים לשרוד
משפחת שפורטוב - האם אירנה, האב איגור ובתם היחידה אלונה - עלתה לישראל בשנת 96' והתיישבה ברמת גן, סמוך לויקטוריה (ויקה), אחותה של אירנה ובעלת מספרה במרכז העיר. מהר מאוד הפכה המספרה למקום מפגש לנשות המשפחה, כשאלונה, נערה יפה וידידותית, בעלת חוש אסתטי מפותח, היתה עושה מניקור ושעווה ללקוחות, מייעצת להן בצבעי שיער ובתספורות, ובעיקר מאזינה לסיפוריהן המעניינים.
למעלה מחודש שכבה אלונה באיכילוב כשהיא במצב של צמח. בימים הראשונים אחרי הפציעה הרופאים הגדירו את סיכוייה לשרוד כאפסיים. ואז היא התעוררה.
את זוכרת את היום שבו שבת להכרה?
"כן".
מה היה הדבר הראשון שעשית?
בתגובה, אלונה מדגימה עם היד הבריאה תנועה של יישור סדינים. אירנה מאשרת. "היה לה לחץ מוחי גבוה מאוד וחום גבוה. הניחו עליה קרח כדי להוריד את חום גופה. הכל היה רטוב סביבה. היא התעוררה, ודבר ראשון ניסתה לסדר את הסדינים שמתחתיה. סבתא היתה לידה ברגע בו פתחה את העיניים. היא רצה מיד לקרוא ליתר בני המשפחה שהמתינו במסדרון, והם הורשו להיכנס לחדרה אחד אחד. היא זיהתה את כולם".
מה עוד את זוכרת מהיום הראשון הזה?
"זוכרת. אמא, יוליה, סבתא שלי".
את זוכרת שכעבור כמה ימים הסתכלת בראי בפעם הראשונה?
"כן. זה לא היה נעים, אבל לאט לאט מתרגלים".
אט אט החלו בני משפחתה לטפטף לאלונה מידע באשר למה שאירע, בעיקר על חברתה הטובה קתרין קסטניאדה, שנהרגה. ככל הנראה עמדה קתרין בין אלונה למחבל, ובכך אולי הצילה את חייה.
מה את זוכרת מיום הפיגוע?
"שלבשתי חולצה. מכנסיים. דולפינריום. דיסקוטק. קתרין. זהו".
פספסה את "המורדים"
חודשיים וחצי ישנה המשפחה בחדרון האורחים שבמסדרון המחלקה. חברים הביאו טלוויזיה קטנה, בית החולים סיפק מזרנים, ומתנדבים וחברים דאגו לאספקה שוטפת של אוכל. גם בית החולים דאג להם לארוחות חמות. מדי פעם היה מישהו מבני המשפחה הקרובה - שכללה את שני הוריה, דודתה ויקה, סבתה נלה, בת דודתה יוליה וקומץ חברים קרובים - יוצא הביתה להתקלח או להאכיל את הכלב המשפחתי.
חודשיים וחצי אחרי הפציעה הועברה אלונה לבית לוינשטיין, כשאף אחד לא נותן לה סיכוי לחזור וללכת. ואולם השיפור היה גדול. כעשרה חודשים מיום הפציעה עשתה את צעדיה הראשונים.
ואיך זה היה?
"מפחיד".
מה מפחיד?
"לעמוד".
פחדת שלא תוכלי לעמוד?
"כן".
בגלל שתחושת הגוף שלך שונה?
"כן, אני עדיין ...", מנסה אלונה להסביר ובינתיים מדגימה תנועות התנדנדות מצד לצד, וצוחקת.
כשנה אחרי הפציעה החלה אלונה להשתחרר לביתה. תחילה לסופי שבוע קצרים, ולבסוף שוחררה לגמרי. כעת היא מגיעה מדי יום לטיפולים הכוללים בין היתר ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, כושר, שחייה, וגם שיחות עם פסיכולוג.
כשהשתחררה מאיכילוב לא דיברה בכלל. את המלים הראשונות שלה - "אמא", "אבא", אמרה לאחר חצי שנה. לפעמים היא מבלבלת בין המלים. רוצה להגיד מכנסיים ואומרת חולצה. בסדנת התקשורת שלה מלמדים אותה לחשוב בקבוצות שייכות: בגדים, תכשיטים, רהיטים, אוכל וכו'. הדבר היחיד שלא שכחה מעולם הוא לכתוב את שמה, אותו שרבטה עוד באיכילוב.
מפריע לך שאת צריכה ללמוד הכל מההתחלה?
"לא במיוחד. זה לא כל כך נורא".
האם והבת חוזרות לביתן בכל יום בסביבות השעה שתיים. אלונה נחה, ואחר כך צופה בסדרות טלוויזיה ברוסית, בעברית ובספרדית.
במה את הכי אוהבת לצפות?
"ב'בובה פראית' וב'המורדים'".
הלכת למופע של "המורדים"?
"לא היה לי כוח. לא נורא, בפעם הבאה".
אמא אומרת שאת אוהבת להסתכל על תמונות שלך מלפני הפיגוע?
"כן, הרבה. אני אוהבת להסתכל".
אלונה מרבה לצפות גם בקלטת וידיאו, בה היא מונצחת באירוע משפחתי. שם היא עוד היתה ילדה יפהפיה עם חלומות על דוגמנות. "כך יש לה למה לשאוף", מסבירה אמה. "היא יודעת איך היא היתה בעבר, ואיך היא רוצה לחזור ולהיות".
אלונה, למה את שואפת?
"אני רוצה להגיע למשטרה".
למה למשטרה?
"לא יודעת. משטרה".
כאן מתערבת אירנה ומספרת כי לאלונה היה חלום להתגייס למשטרה הצבאית. למרבה הצער ולמרות השיפור במצבה, כנראה שהיא לא תוכל להתגייס ואף לא להתנדב, מכיוון שהיא נזקקת לעזרה יומיומית מלאה גם בפעולות הפשוטות ביותר, זאת עקב השיתוק המוחלט בידה הימנית, בשוק רגלה הימנית ובכף הרגל.
מכיוון שעדיין לא התרגלה לאובדן הראייה בעין שמאל, נתקלת אלונה בקירות ובחפצים הנקרים בדרכה. אירנה: "בהתחלה היא היתה שומרת על היד כמו על בובה, כמו על צעצוע. עכשיו היא כבר שוכחת את היד, והיד נפגעת ממכות שהיא לא מרגישה".
בדירת המשפחה הותקנו סורגים, כיוון שאלונה עדיין לא מרגישה בטוחה לעמוד על יד החלון מבלי שתיפול בלי כוונה מחוסר שיווי משקל. צמד המלים האהוב עליה באשר למצבה הגופני ולסיכוי החלמתה הוא "לאט לאט". כך למשל היא מתארת את העלייה במדרגות ביתה שבקומה השנייה. בפועל זה אומר רבע שעה לפחות, בתמיכת אחד מהוריה.
את יודעת שאת מוגדרת כנס רפואי?
"כן. יהיה בסדר, אני מרגישה שאני נס. אז מה אם קשה לי לזוז".
קורה שאת מקנאה בחברים שלך שיכולים ללכת?
"לא, אז מה. אתם תראו, יום אחד אני אפילו אלך לבד".
למה את מתגעגעת הכי מהחיים הקודמים שלך?
"לחברים, לדיסקוטקים".
אבל את לא מפחדת מדיסקוטקים?
"ממש לא".
חשבת מה היה קורה אילו לא הלכת באותו יום?
"לא חושבת מה היה קורה ולא מצטערת שהלכתי".
כמו תינוקת, מההתחלה
הפיגוע שינה לחלוטין את חיי משפחת שפורטוב. האם אירנה, שעבדה כמוכרת בחנות בגדים, הפסיקה לעבוד, וככל הנראה תישאר צמודה לבתה גם בשנים הבאות. האב, שגם הוא הפסיק לעבוד בתקופה הראשונה שלאחר הפיגוע, עובד כיום בעיריית רמת גן. לאחר הפיגוע קיבלה המשפחה דירת עמידר בחולון, מה שהרחיק את אלונה מסביבתה הקודמת: בית ספר, חברים, רחובות מוכרים.
בתחילה, כששכבה באיכילוב, עוד הגיעו רבים לבקר - אבל עם המעבר לבית לוינשטיין הביקורים מצד החברים כמעט שפסקו. אחת הסיבות לכך היתה חוסר היכולת של אלונה לתקשר בצורה מלאה. גם כשהיא רוצה להגיד משהו, אין לה אוצר מלים שיכול להעביר את המחשבות שלה לכלל ביטוי.
"אני צריכה ללמוד מלים", היא מסבירה.
"היא צריכה ללמוד הכל כמו תינוקת, מההתחלה", מסבירה אמה.
במהלך שיקומה נלקחה אלונה לבית הספר שבו למדה, ופגשה את צוות המורים שלימד אותה עד לפציעה. לאחר הביקור היא נסגרה מאוד. זה קורה גם אחרי פגישות עם החברים לשעבר, שנערכות בעיקר במספרה. אבל אלונה מסרבת לדבר על זה.
את זוכרת את החיים שהיו לך לפני הפציעה?
"כן. מספרה, בית ספר, הכל".
את מרגישה שלקחו לך את החיים?
"לא".
מה את עושה היום בשעות הפנאי שלך?
"אני אוהבת לצאת. בעיקר לקפה לונדון בטיילת. יש ים. בגד ים זה הכי הכי טוב".
את דבריה היא תומכת בתנועות ידיים שמגשרות על המחסור במלים, ומסבירות במקרה זה שאם אפשר היה ללבוש בגד ים, זה היה עושה אותה מאושרת.
ביקרת במקום של הפיגוע?
"דבר אחד אני יודעת: לדולפינריום - בחיים אני לא מתקרבת".
כשנה לאחר האירוע הגיעה המשפחה להניח פרחים על האנדרטה. אלונה סירבה לצאת מהרכב. "עצרנו ליד", מספרת אירנה. "אלונה אמרה 'זהו', וביקשה לנסוע משם".
ויקה: "עבורה האזור של הפיגוע זה כמו בית קברות. זה המקום של המתים. היום היא כבר הרבה יותר פתוחה ומדברת על דברים, ועדיין יש מחסור גדול במלים".
חבר מהלימודים לקח אותה לסיבוב ברכב והם עברו ליד הדולפינריום. כשהם חזרו היא היתה על סף דמעות. היא אמרה: "זה היה הכל, ומה עכשיו?". בדצמבר חל יום ההולדת של קתרין, החברה שנרצחה. אלונה ביקשה להגיע לבית הקברות להניח פרחים על קברה.
לא פחדת שיהיה לך קשה?
"היה קצת קשה. אחרי חמש דקות ביקשתי לחזור הביתה".
אירנה מספרת כי בתחילה נשמר הקשר בין המשפחות, אולם "היום כמעט שלא. בעיקר כי הם עברו דירה לפתח תקוה, ואנחנו לחולון. הרגע הקשה היה כשאמא שלה אמרה שהיא היתה מעדיפה לטפל בחתיכת בשר, העיקר לטפל, ולא לאבד את הילדה לגמרי. עניתי לה שזה הגורל ושאין מה לעשות. מאוד כאב לי והצטערתי שלא יכולתי לעשות דבר על מנת שהילדה שלה תישאר בחיים. אבל זה לא בשליטתי".
אלונה, את זוכרת את קתרין?
"כן. זוכרת הכל".
בינתיים ילדה אמה של קתרין תינוקת, מה שהגביר אצל אלונה את הרצון לאח משלה. רצוי אחות.
אלונה, למה את רוצה עוד אחות?
"כי זה כיף".
"אלונה תמיד אהבה ילדים", מספרת אמה. "היא טיפלה באהבה באחיה הקטן של קתרין. היו תקופות שהיא דיברה על כך שהיא צריכה עוד אחים, ואחר כך הפסיקה. היום הפחד שלי הוא שבעתיד היא תישאר לבד. נכון שיש את הבת של אחותי, אבל זה לא אותו דבר כמו אחיות, כמוני וכמו אחותי".
חולמת על לונדון
אחד הרגעים הקשים עבור אלונה ואמה קרה בערב הריקודים של בית לוינשטיין, המתקיים פעם בשבוע. "לראות ילדה שהיתה מלאת חיים, שהיתה רצה ורוקדת ופתאום מגיעה לריקודים עם כיסא גלגלים, וכולם לידה או עם כיסא או עם מקל או בלי רגליים, זה היה רגע כואב. היא שאלה: 'אמא, למה, למה ככה, למה אני'?".
אלונה: "היום אני כבר לא חושבת על זה".
אלונה ממעיטה לדבר על הפחדים שלה, הן היומיומיים והן מהעתיד. היא מפחדת שלא תהיה חזקה מספיק כדי לעמוד בהם. אמה, לעומת זאת, משתדלת להיות חזקה ואופטימית על ידה ולהרחיק ממנה כל סממן עצוב.
"הכי מרגיז זה אנשים ששואלים ברחוב: מה זה, מאיפה זה, איך זה קרה? אנשים מסתכלים עליה כעל משהו חריג, ואי אפשר ככה. מתחילים עם 'אוי, מסכנה', ובוכים. אני לא רוצה שיבכו על ידה. עצובים? שיבכו בבית".
אלונה: "זה יותר מביך את אמא. אני לא מרגישה לא נעים מזה שאני מהדולפינריום".
איך הרגשתם בשבוע שעבר, אחרי הפיגוע בטיילת?
אירנה: "אנחנו משתדלים לא לראות חדשות. היא מקבלת את הפיגועים קשה מאוד, ולא רוצה לצאת החוצה. אחרי כל פיגוע היא אומרת: 'אמא, זה פיגוע בתל אביב. אני לא רוצה יותר טיפולים'. לאחר הפיגוע בשבוע שעבר, הדבר הראשון שהיא רצתה לדעת זה כמה הרוגים היו. היא ידעה שזה היה קרוב מאוד לדולפינריום, והעובדה הזו השפיעה עליה קשה".אלונה: "השפיע עלי קצת, לא הרבה".
אירנה קצת יותר פרקטית. "אנחנו מדברות על הצרכים המיוחדים שלה. היא הרי לא יכולה לחזור לבית ספר רגיל. היא צריכה בית ספר מיוחד בשביל אנשים במצבה. לפעמים היא כמו ילדה בת שלוש, ולפעמים היא מבינה הכל כמו אשה מבוגרת עם נסיון חיים. יש דברים שהיא זוכרת ויש דברים שהיא חולמת. היו קטעים שהיא התחילה לשיר באנגלית, וכששאלנו אותה מאיפה השיר, היא לא זכרה אותו יותר.
"לפעמים דברים שקרו לפני דקות, היא שוכחת. היה יום שישבנו איתה בתור לרופא, ואמרתי לה שעוד רבע שעה היא צריכה להיכנס והלכתי לפגישה אחרת. אחרי חצי שעה היא ישבה שם. שאלתי מה קרה, ואלונה אמרה: 'שכחתי'. היא רוצה להיות יותר עצמאית, אבל אני חושבת שהיא מציגה יכולת שכרגע אין לה".
היא שומרת על קשר עם חברים מהעבר?
"יש לה יותר קשר עם החברים של ההורים, כי בגילה הילדים לא ממש קולטים מה קרה. לחברות שלה קשה להבין, אז הן באות סתם כדי להסתכל, לראות. אני לא כועסת על החברות שלא מגיעות. בחודש הראשון כולם היו יחד איתנו במחלקה. אחרי ששמעו שהיא במצב קשה אבל לא אנוש, והרופאים התחילו להגיד שזה פוגע, הילדים באו פחות ופחות. וזה ברור. אין להם שפה משותפת".
אין לך חברים חדשים, אלונה?
"בבית לוינשטיין אין חברים".
אין בחורים מעניינים בבית לוינשטיין?
"לא, בבית לוינשטיין אין לי קשר עם אנשים. יש שם הרבה ערבים שאני לא אוהבת".
אירנה: "היא לא רצתה לשבת עם הערבים ליד השולחן".
אלונה: "שונאת אותם. לא מדברת איתם".
אירנה: "היא לא היתה ככה לפני הפיגוע".
את חושבת על אהבה, חבר?
"לא עכשיו, אחר כך. תהיה לי גם אהבה, חבר".
אירנה: "התקווה שלי היא שאלונה תתחתן ותביא לי נכדים. אני חולמת על זה, אבל חוששת מזה שאולי היום, בגלל שהיא לא נראית טוב כמו שהיא נראתה, אולי לא ירצו אותה. אנחנו משתדלים לא לחשוב על זה".
ויקה: "יום אחד שאלנו אותה מי יתחתן ומתי, ואלונה אמרה שהיא רוצה להתחתן רק בגיל 30. שאלנו למה לא בגיל 25".
אלונה: "לא בגיל 25, אחר כך".
אירנה: "ככל שמקבלים יותר, רוצים יותר. בהתחלה רק התפללנו שהיא תישאר בחיים. היום אנחנו מתפללים שתהיה לה משפחה. אני רואה את השינוי מהתקופה שהיא היתה צמח, לעומת עכשיו, שהיא הולכת ויכולה להגיב. מבחינה מסוימת, אני אמא לתינוקת שאני מגדלת מחדש. אני רוצה שתתחזק ותוכל להתחיל בחיים כמו בן אדם. שתצא מכל הצרות. "התחושה היא שחזרתי 14 שנה אחורנית, רק שההבדל הוא שאז גידלתי אדם בריא ורגיל, ועכשיו ברור שיש חוסרים. מהמצב שלה היום, כל הישג נוסף הוא בידיים שלה".
מה בא לך עכשיו?
"לעשות דברים לבד, לטוס לחו"ל. לונדון ואמסטרדם".
ויש לך כוח רצון?
"כן".
את מבינה איזה מסר את מעבירה לאחרים בכל ראיון?
"כן. שאפשר לצאת מהמצב".
אירנה: "כשמביאים אנשים במצב קשה לבית לוינשטיין, שולחים אנשים לאלונה, שיראו שגם היא היתה במצב הזה".
אתם מצטערים שעליתם?
"לא, אף לא לדקה. קשרנו את הגורל עם הארץ, נישאר פה".
תמונות האנדרטה לזכר הרוגי הפיגוע בדולפינריום:
  
מקורות:
YNET
וואלה
Jerusalem Post
CNN
רויטרס
הארץ
קרן מיכאל צ'רנוי
ויקיפדיה
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י chatulim בתאריך 31-05-2006 בשעה 07:49.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
