השבויים ונגד אסף יגורי.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepar...asp?forum_id=99

כרגיל, אילנה דיין מחפשת לייצג את התמוהה והלא ראוי, ועושה זאת בכל עוצמת הכישרון העורך דיני שלה. הפעם היא החליטה להציג את 'צעקתם' של השבויים, שטופלו שלא כיאות במתקן החקירה. יש להזכיר לעורכת הדין כי חלק לא מבוטל מן השבויים נפלו בשבי משום שסירבו להילחם, או במלים של אותם ימים קשים של אוקטובר 1973, "נפלו בשבי ככלבים".
יש ארצות בהן שבויים כאלו היו מוצאים עצמם נשפטים לאחר חזרתם, אך אצלנו הלב היהודי מרחם, וכולם נחשבו ל'גיבורים' ששבו, פדויי שבי שלא עוול בכפם.
חלקם התגאו בכך שהם 'נלחמו' את מלחמתם בכלא המצרי, לאלו יש להזכיר כי היו צריכים להלחם במוצב. גם הנסיון להטיל את האשמה על 'ההנהגה ששלחה אותם' היא פתטית, אלפי חיילים נשלחו ולחמו כגברים והאשימו את ההנהגה אחר כך.
בקיצור, צדקה עשה הבורא עם אלו שבוכים בכך שהעמיד להם עורך דין מיומן וציני כאילנה דיין. אין ספק שהיא לא תציין כלל את צורת נפילתם בשבי אלא רק את העובדה שהם 'נורא סבלו'

ציבי

שבויי מלחמת יום הכיפורים מחולקים לארבעה סוגים עיקריים: שבויי המעוזים בתעלה שנכנעו לאחר שאפסה תקווה או נפלו במהלך הבריחה משם בשבי; טייסים שמטוסיהם הופלו. שיריונאים שנאלצו לעזוב את הטנקים ושבויי מוצב החרמון.

לטעון לגבי שלושת הסוגים הראשונים "שלא נלחמו" זו פשוט חוסר הבנה (ואני לא רוצה להשתמש בביטויים חריפים יותר). לגבי אנשי מוצב החרמון: מהם הגיעו גם התמונות הקשות ביותר לטעמי של חיילים שנכנעו מרושלים, יחפים או בנעלי בית ולא במדי קרב. יחד עם זאת צריך לזכור שרוב החיילים שאיישו את מוצב החרמון לא היו לוחמים אלא אנשי מודיעין ברמות שונות ואנשי תחזוקה שלא הוכנו להתמודד עם הסיטואצייה של פשיטת קומנדו סורי מאחור ולכידת המוצב שאובטח על ידי קומץ חיילי גולני. הם, אגב, נלחמו אבל בהעדר סיוע נהרגו או הצליחו להימלט ובודדים נפלו בשבי.

היו בשבי, כמו בכל סיטואציה כזו, אנשים שהתנהגו בצורה יותר ופחות מכובדת. על זה נאמר: אל תדון את חברך...אני הייתי במלחמה ההיא בסיטואציות שהיו יכולות בקלות להביא אותי לאותו מצב, או גרוע יותר. זה שזה לא קרה זה יותר עניין של מזל משכל, מוטיבציה או כושר לחימה.

צריך לזכור שכמות השבויים הגדולה במלחמת יום הכיפורים היא תולדת המחדל של ממשלת גולדה מאיר ואוזלת היד של המטה הכללי ויתר ראשי הצבא. הם האחראים העיקריים ורק אליהם מותר וצריך לבוא בטענות.

אשר לתחקור, אי אפשר להסתכל על זה בעיניים של היום שלכל הורה יש את מספר הסלולרי של מפקדי הבן ואת הפקס הישיר ללשכת הרמטכ"ל (והם גם לא מהססים להשתמש בו). בתקופה ההיא היה ברור שהחובה לצה"ל קודמת לנוחות האישית, ואם צה"ל היה צריך לתחקר את כמות השבויים הגדולה הזו, צריך היה לאפשר לו זאת.

היום היו אולי עושים זאת אחרת אבל אי אפשר לשפוט דברים אלא בקונטקסט של התקופה בה הם קרו.