שיחות הטלפון בשיטת הטלמרקטינג בהן מנסים לעניין אותך ברכישת מוצר או שירות כלשהו, שהפכו בשנים האחרונות לחלק משגרת חיינו, יכולות לעיתים להוות מטרד. תשאלו את א' מחיפה שנציגי חברת פסגה לתכנון וייעוץ פיננסי, התקשרו אליו שוב ושוב כדי לשכנעו להצטרף לציבור לקוחותיה.

השיחות האלה, שהטרידו לטענתו את מנוחתו וגרמו סבל לו ולבני משפחתו, נמשכו בעקביות רבה למרות שחזר ודרש לשים להן קץ. כשנוכח לדעת, לדבריו, שבקשותיו אינן נענות, הוא החליט לבקש את התערבותו של בית משפט השלום בעיר מגוריו.

א' פנה לעורכת הדין סומיה גובראן ממשרדו של יוסף שלש, והגיש באמצעותה תביעה לפיצויים בסך 50 אלף שקל נגד פסגות ונגד מנהליה, ניר ישר ושי רלר. השיווק האגרסיבי שבו נקטו, נטען באותה תביעה, היה בבחינת הטרדה ופגיעה בפרטיות ופגע באורח חייהם של התובע ובני משפחתו.

עורכת הדין גובראן גוללה בכתב התביעה את מסכת ההטרדות הטלפוניות שהחלה, לדברי המתלונן, במאי 1999 ונמשכה חודשים אחדים. א' טען בפני בית המשפט כי הבהיר לנציגי החברה שהתקשרו אליו והציעו לו שירותים בתחום הייעוץ הפיננסי, כי הוא אינו מעניין בשירותים המוצעים וביקש להפסיק את הפניות אליו. אבל אלה, לדבריו, המשיכו בעקשנות רבה לטלפן לביתו כדי לנסות לשכנעו ולעיתים הם טלפנו אליו יום אחר יום.

באוקטובר 1999 הוא פנה, לדבריו, לחברת פסגות ודרש להפסיק להטרידו. אלא שפנייתו נותרה ללא מענה וההטרדות נמשכו. לאחר כחודש פנה א' למשטרה והגיש בה שתי תלונות: האחת נגד החברה והשנייה נגד מנהלה, ניר ישר. בעקבות אותן תלונות, פנה אליו, לדבריו, שי רלר מהנהלת החברה והבטיח לו כי ההטרדות ייפסקו.

לטענת התובע רלר אמר לו כי הנחה את עובדיו לא לפנות לתובע פעם נוספת, וביקש מא' ליצור עימו קשר טלפוני במידה ומי מעובדי החברה יפנה אליו . רלר, לדברי א', אף הציע לו ולבני משפחתו באותה שיחה סוף שבוע בבית מלון כפיצוי סמלי על עוגמת הנפש שנגרמה להם. השבתי לו, סיפר א', שאני לא חפץ בכל פיצוי ומבקש רק שיחדלו מלהטריד אותי.

אלא שרלר לא עמד בהבטחתו. לאחר השיחה בין השניים התקשרו, לטענת התובע, נציגי החברה לביתו יותר מ-17 פעמים. בסך הכול הגיע מספרן של הפניות הטלפניות של נציגי החברה לביתו של א' ליותר מ-45. א', שהקליט ותמלל חלק מאותן שיחות, צירף אותן כראיות לתצהיר העדות הראשית שהגיש לבית המשפט.

הנתבעים מצידם לא הכחישו את הפניות שיוחסו להם, אך טענו להגנתם כי הן נעשו בשעות סבירות ולא נועדו חלילה להטריד את התובע. בא כוח הנתבעים הדגיש כי לא הייתה שום כוונת זדון באותן פניות וכי בכל פעם שהתובע התלונן על ההפרעה הנגרמת לו בעטיין, נציגי הנתבעת התנצלו בפניו וסיימו את השיחה.

פרקליטם של הנתבעים העלה גם טענה משפטית לפיה לא קיימת שום עילת תביעה, שכן לדבריו אין חוק לגבי מספר השיחות המהוות מטרד והחוק אינו אוסר יצירת קשר טלפוני עם לקוחות פוטנציאליים על מנת לעניין אותם ברכישת מוצר או שירות כלשהו.

השיווק בשיטת הטלמרקטינג, טען, הינו חלק מהחיים המודרניים ואינו שונה מפרסום ושיווק באמצעים אחרים כגון מודעות בעיתונות הכתובה, פרסומות בטלוויזיה ובאינטרנט ואף פרסומים בשלטי חוצות הכופים עצמם על האזרח מבלי לשאול לדעתו או לבקש את רשותו.

השופט, אמיר טובי, שקיבל את הסכמת הצדדים להכריע בעניין על דרך הפשרה, חייב בפסק הדין את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 9,000 שקל ועוד 1,700 שקל הוצאות משפט.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3032179,00.html