"אין יהודים אין הרוגים! להתראות בקבר!"

מאת עקיבא אלדר / הארץ

כך כתב ילד בן 12 במסגרת מחקר חדש על דמות הפלשתינאי כפי שהוא מצטייר בעיני ילדי ישראל. המחקר מגלה שהם רואים בכל פלשתינאי מתאבד פוטנציאלי


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P130105/b.0.1301.2.1.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P130105/b.0.1301.2.2.9.jpg]

ציורים של ילדים מתוך המחקר

בחורף 2003, כשבין פיגוע לפיגוע ישראלים ריעננו מסכות והצטיידו בניילונים לקראת המלחמה בעיראק, אסי שרעבי נדד בין בתי ספר ברחבי הארץ. "תארו לעצמכם לכמה דקות שאתם ילדים פלשתינאים", ביקש הסטודנט הצעיר מתלמידי כיתות ו', "וכיתבו מה אתם חושבים על הישראלים ועל הסכסוך, ומה, לדעתכם, צריך להיות הפתרון". הילדים התבקשו ללוות את החיבורים בציורים שיתארו את דמותו של הילד הפלשתינאי ואת הרהוריו. בימים אלה סיים שרעבי את עיבודם של החיבורים והציורים לעבודת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית מטעם האוניברסיטה "לונדון סקול אוף אקונומיקס".

123 ילדים משלושה בתי ספר - בעיר גדולה, בהתנחלות ותיקה ובקיבוץ חילוני - הציגו בפניו תמונה יחידה במינה של דמות הערבי בעיניו של תלמיד יהודי. "ילדים, כמו לא מעט מבוגרים, מתקשים להתבונן במציאות מנקודת מבטו של האחר", מסביר שרעבי את שיטת המחקר שלו. החיבורים והציורים שימשו לילדים אמצעי שאיפשר להם להביע את תחושותיהם ואת דעתם על הזולת.

לפני שבועות מספר שרעבי קרא בעמודים אלה את הרשימה על ספרי הלימוד הישראליים, שעסקה, בין השאר, בסטריאוטיפים של דמות הערבי ובהתייחסות הדלילה לנרטיב הפלשתיני ולמצוקותיו של השכן. השבוע, בעת ביקור מולדת קצר, הוא אמר שהמחקר שלו מוכיח כי ספרי הלימוד, מן הסתם בעזרת השפעת הבית, המורים, התקשורת וגורמים סביבתיים אחרים, עושים את מלאכתם נאמנה. עקבותיהם של הסטריאוטיפים ניכרים היטב בחיבורים וזועקים מהציורים. המלים והדמויות חושפים תהום עמוקה של אימה, שנאה, ניכור וייאוש. על ממצאים דומים שהיו עולים ממחקר בקרב תלמידים פלשתינאים היו אומרים שאין ראיה טובה מזו לכך שבתי הספר בשטחים עוסקים בהסתת הנוער נגד ישראל. עם זאת, מותר להתנחם בהנחה שאם הסקר היה נעשה לפני אוקטובר 2000 וסדרת פיגועי ההתאבדות, החיבורים והציורים היו אופטימיים יותר.

המחקר מגלה כי בעיני הילד הישראלי, הילד הפלשתינאי הוא לרוב מוחמד (או מחמוד), ילד שגדל בבית דל אמצעים, לעתים בתנאים פרימיטיוויים, שמחזיק רובה בידיו או נושא על חזהו חגורת נפץ. התופעה הבולטת ביותר שנתגלתה בחיבורים של ילדים משלוש הקבוצות, היתה דה-לגיטמיציה של הפלשתינאים. החיבורים של ילדי העיר וההתנחלות רוויים בתיאורים של ברנשים אכזריים, שדעתם נתונה לעניין אחד - השמדת יהודים. הפלשתינאי מתואר כטרוריסט צמא דם. האלימות הפלשתינית נראית בעיני ילדי העיר וההתנחלות כתכונה יסודית ובלתי ניתנת לשינוי; הם אנשים אכזריים, חסרי היגיון ואלימים, המונחים על ידי שנאה עיוורת לישראל.

"כל הזמן יש עוצר"

"קוראים לי מחמוד אבו כביר. כשאני אהיה גדול אני רוצה לפוצץ יהודים", כתב ילד עירוני בן 12, "הגיבור שלי הוא היטלר. היהודים הם גזע מלוכלך. בשיעור חינוך למדתי לנטרל פצצות. בשיעור אמנות ציירתי יהודי תלוי. בספורט למדנו לרוץ בין מוקשים. הסכסוך הזה הוא לטובתנו, כי לנו לא אכפת שימות ערבי, כי אם הוא מת, אז עוד חמישה יהודים יילכו לקבר... יש לי חתימה של בן לאדן עם הקדשה 'לבן שלי מזל טוב'... יש לי ציפיות להגיע לגיל 10. חינכו אותי בבית לרצוח יהודים... שנה הבאה בעזה הבנויה... אין יהודים, אין הרוגים! להתראות בקבר!". ילד מההתנחלות בחר לתאר את חלומו של ילד פלשתינאי: "בחלום אני נכנס לישראל והורג יהודים... זה טוב כי לנו אין הרוגים חוץ מהמתאבדים, שאני מעריץ, ולהם יש הרבה הרוגים ופצועים".

שרעבי אומר שהממצא החשוב ביותר של המחקר הוא שילדי ישראל לכודים בתוך סדרה של פלונטרים רגשיים וניגודים קוגניטיוויים. מכאן תחושה של אשמה ביחס לפעולותיה של ישראל בשטחים, ומכאן הצדקת הפעולות בחוסר ברירה; כמיהה עצומה לשלום ושלווה, מהולה בחוסר אמונה באפשרות להגשים את התקווה; מצד אחד דה-לגיטימציה של הפלשתינאים האלימים, ומצד אחר לגיטימציה לאותה אלימות, על ידי תיאורם כקורבנות של הצד הישראלי או של המצב. שרעבי זיהה שלוש נסיבות שמשמשות את הילדים להבנת והצדקת הטרור: הסכסוך הטריטוריאלי, העוני והמצוקה, ופגיעה בזכויותיהם. "אני כל כך מפחד כל הזמן שהצבא הישראלי ייכנס לבית שלנו או יהרוס אותו", כתב ילד עירוני בשמו של ילד פלשתינאי. "כל הזמן יש כאן עוצר ואמא שלי בוכה כי האחים שלי משגעים אותה ואבא שלי מדוכא".

דימוי השאהיד הפלשתינאי מסייע לילדים להסביר את האלימות על פי מוטיבים דתיים-פונדמנטליסטיים. ילד עירוני ניסח את חלומו של הילד הפלשתינאי במלים: "אני רוצה להיות קדוש מעונה כי בשמים יהיו לי 72 בתולות ואני איהנה כל יום. אני ארגיש טוב. אני אהרוג הרבה יהודים שאני כל כך שונא ומדינת ישראל תהיה באבל כי הרבה יהודים ימותו". מוטיב שכיח נוסף שפוגע בדימוי ההומני של הפלשתינאים, ומקורו מן הסתם בתקשורת, הוא הסיפור של ילד שמשפחתו דחקה אותו לתפקיד המפגע המתאבד. "הורי שלחו אותי לבצע פיגוע התאבדות בישראל", כתב ילד עירוני, "הם נתנו לי חגורת נפץ. אני לא מבין איך הם מצפים שאני אחזור הביתה אם החגורה תתפוצץ עלי. אני לא יודע איך זה יעזור להורי אם הבן שלהם ימות. חשבתי שהחיים שלי חשובים להורי יותר מכל דבר אחר בעולם".

"לחץ חברתי לשנוא"

ילדים רבים תופשים את ההסתה נגד ישראל כאמצעי המחולל פעולות טרור. "אנחנו מאמנים את הילדים ומכניסים להם לראש שכאשר יגדלו, הם יהיו שאהידים", כתב ילד בהתנחלות. וילד מהקיבוץ ידע לספר כי "יש לחץ חברתי לשנוא ישראלים ולשרוף את הדגל שלהם ועלי לציית ולעשות אותו דבר, למרות שזה לא מוביל לפתרון טוב". בעוד שילדי העיר וההתנחלות שיחקו את תפקיד הילד הפלשתינאי על ידי הזדהות עם הקריאה לאלימות, ילדי הקיבוץ השתמשו באסטרטגיות שונות כדי ליצור דה-לגיטימציה בלתי ישירה או בלתי מודעת של הטרור. "אבא שלי ביקש ממני להיות כמו אחי כשאגדל, אבל אני לא רוצה", כתב ילד מהקיבוץ. "אני לא רוצה להרוג יהודים כי אני יודע כמה זה כואב כשמישהו קרוב אליך נהרג".

ילדי הקיבוץ הפגינו אמנם נטייה פחותה לשלול את הלגיטימיות של השכנים ועשו זאת בעקיפין וברכות מסוימת, אך גם הם, כמו כולם, הניחו שהפלשתינאים אינם מעוניינים בשינוי. "אני והמשפחה שלי בעד שלום", כתבה ילדת קיבוץ במבט מעיניה של ילדה פלשתינאית, "אבל אנחנו לא מצליחים לשכנע את כל הפלשתינאים. לפעמים חברים באים ומתווכחים ואני כועסת ורוצה לצעוק ולומר לחברים של הורי - לא!! זה לא הפתרון להגיד דברים רעים על הישראלים והם אפילו לא אומרים מלה על פתרון העימות".

ברוב החיבורים האדמה מוצגת כרכוש והעימות המתנהל סביבה מוצג במונחים של תקשורת בין-אישית שלילית. "אנחנו רוצים את האדמה שלנו בחזרה. הם אומרים שהאדמה שלהם והם גרו שם לפני שבאנו", כתב ילד מהקיבוץ. "אבל לדעתי זה שקר, הם לא היו שם קודם. הם פשוט באו ולקחו אותה מאתנו. זוהי אדמתנו ואנחנו נילחם בשבילה". ילד מהתנחלות כתב: "האדמה שייכת לנו ולא להם. הם לקחו אותה מאתנו - הם לקחו את הזכויות שלנו".

התנ"ך משמש לילדים רבים משלושת הקבוצות מקור רב עוצמה למיתוסים ולסמלים. ילד מהקיבוץ כתב בשמו של ילד פלשתינאי: "אנחנו חושבים שישראלים לקחו את האדמה והם חושבים שהאדמה שלהם, כי בזמן התנ"ך האדמה ניתנה לאברהם על ידי אלוהים". חברו לכיתה כתב: "אני חושב שירושלים שלנו, הערבים, כי שם אבותינו נולדו ונעשה הכל כדי לקבל את ירושלים בחזרה". וילד מההתנחלות גייס את התנ"ך להתמודדות עם הקוראן: "אני חושב שהיהודים לא צודקים. הם באו למדינת ישראל כשאנחנו היינו שם ורצו לגרש אותנו. בקוראן הקדוש נאמר שהאדמה שלנו והם באו עם התנ"ך שלהם ואמרו שלפי הספר הזה האדמה שלהם".

ככלל, החיבורים מצביעים על תפישה פטליסטית של מציאות שאינה ניתנת לשינוי. "אני חושב שהעימות הזה יימשך לנצח", כתב ילד עירוני; וילד קיבוצניק: "אני רוצה שלום, אבל לצערי, אני לא חושב שזה יקרה". הילדים הללו אינם מאשימים את הצדדים אלא מבטאים ייאוש, חוסר תקווה וחוסר אונים. ילדים אחרים מגלגלים את אשמת ניפוצו של חלום השלום לפתחם של הפלשתינאים. "הם לא מבינים שאנחנו לא נוותר. יש לנו מטרה אחת: מדינה פלשתינית במדינת ישראל", כתב ילד עירוני. ילדה מהקיבוץ גילתה את ליבה תוך התעלמות מכללי המשחק: "אני חושבת שמסביב לארץ ישראל יש הרבה ארצות ערביות אחרות, ושהערבים יכולים ללכת לאיזו ארץ מסביב וככה נחסוך את המלחמה, את הריבים, הסכסוך והכל", היא כתבה לגמרי בשם עצמה והוסיפה: "צריך להגיע להסכם שלום ואני לא מבינה למה גם אנחנו וגם הם לא מסכימים להקריב קצת דברים וככה נוכל לחיות ביחד. צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ואם לא אז להעביר את חצי הכוס המלאה לכוס יותר קטנה ואז היא תהיה מלאה לגמרי".

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

תודה!

שרעבי הדביל מבליע את האמת: אין סימטריה בין הרוצחים לנרצחים.

הרתיעה והשנאה שלנו לרוצחים ולכובשים היא מוצדקת.
הכיבוש המוסלמי אינו מוצדק וסופו להיעלם כאשר הכיבוש ישחית לגמרי את המנוולים!

הלאה הכיבוש! יש לסיים אותו עכשיו !