|
11-04-2007, 22:38
|
|
|
חבר מתאריך: 15.01.06
הודעות: 744
|
|
AMITAIKL, צבא אמיתי.
בוא נבחן זאת מנסיוננו המבצעי המשותף. דווקא עשיתי גם כמה חארטות שאינן "פעילות שושו סיירות של שייטת מטכ"ל.." אז בוא תראה איתי ביחד:
כוח של 3 אנשים בפעילות הכי לא מיוחדת - תפיסת אלמנת צלפים בשטחים- אז יש את הלוחם בקומת הקרקע שמאבטח את הכניסה לבית ויש לך את הצלף והספוטר שלו למעלה, שתי קומות מעליו נכון? לפי ההצעה שלך, אין כל רע בזה שהם יעדכנו זה את זה בצעקות, או לחילופין מי מהם יעזוב את עמדתו כשהו צריך לדווח או לעדכן את חבריו? או אולי ידפוק עם מטאטא על התיקרה משל היה זקן תל אביבי? הוא יוכל לנקוש את מספר החמושים שהוא מזהה, יותר נכון, זיהה.
*
מארב בטן בסיסי, 10 אנשים בשני שליש גובה מעל הציר. לילה. לקיצוני נדמה שהוא מזהה מכיוונו. הוא רוצה לעדכן את המפקד או להכווין את שאר הכוח. איך עושים את זה אצלכם, בצבא האמיתי? מתחילים ללחוש מאחד לשני? ואז אחד פתאום יושב טיפה יותר רחוק, אז השני טיפה מרים את הקול.. ואז המפקד צריך לזחול מהר מהר מאחד לשני ולהצביע לו על הזיהוי, במידה והוא עוד רלוונטי עד שהוא מגיע לקיצוני הנגדי. וזה כשיש לך כח אחד. ומה כשיש לך כוח תצפית או כוח מקביל? מתקשרים עם המ"ק 91 שלכם בצבא האמיתי? תזכיר לי, זה זה שכל 20 שניות מוציא "וחכחכחכחכחכשכשכשכשכש" של רחש סטטי ופריצות לשידור? זה שצריך להחליש אותו (אפילו במדונה!) כמעט עד הסוף כדי שמי שלידך לא ישמע כל מילה, וכשזה על עוצמה כזאת ויורים מסביב אתה יכול לשכוח מלהבין משהו (אם בכלל תשים לב שעולים מולך).
*
הליכה מבצעית, החוד מזהה לפנים, יורד לקרקע, ו..? מחכה שכל הכוח יגיע ויופתע, יחשף כדי לעדכן אותו בדיעבד שיש אויב לפנים? או אולי יצקצק בלשון, ישרוק, ידפוק על קסדות, ירעיש בסקוצ'ים, יתופף בתופי בנגו? צבא אמיתי..
*
אותה הליכה מבצעית, הכוח אכן לא קיבל התרעה, נתקל בהפתעה. אחלה- צרחנו היתקלות התפזרנו נלחמנו, חלק נפגעו חלק פגעו, חלק מזהים אויב לחלק אין מושג מה קורה ולאן יורים- בסדר נגיד שזה בסדר, נגמרה האש, הכח מפוזר ע"פ חצי מיוערת. צריך לחבור לעשות הע"מ, לצאת לסריקות לא? מה עושה המ"מ/מ"פ/מג"ד בצבא האמיתי תזכיר לי? אה כן, שולף את המגפון שלו.. כורז, באמצע מיוערת בדרום לבנון או מתחת ג'נין, ומתחיל לחפש את החיילים שלו, שעונים לו בצרחות כאילו זה איזה שוק או איצטדיון.
"יש פה פצוע!!""מה?!" "פצוע, פצוע!" "אה!" "בואו מהר!!" "מי זה בכלל, לאן לבוא?" "מה מי זה זה המגד שלך!" "אה!!" "כולם להתפקד, לגלות לכל מי שבסביבה כמה אנחנו!" "אחד.. שתיים...." "איפה שלוש? מי זה שלוש? הלו?!" "שלוש? שלוש?! "תצרחו יותר חזק, אולי הוא לא שומע" "כולם לשכב כולם לשכב מטווחים אותנו!" "כולם לשכב!" "אני מזהה יציאה מהקוביה המזרחית הקיצונית, קצת מימין לבניין עם השתי קומות" (צעקה קצת ארוכה לחייל קצר נשימה בלחימה, אבל מילא) "מה?! איפה?" "לא חשוב!!" "תעבירו למג"ד שירוץ אלי לפה, אני שוכב מתחת לבור מים מול החושה!" "הוא קורא למג"ד! הוא ליד הבור מים ליד החושה!" "איפה המג"ד?!?!" "לא יודע, פשוט תצרח את זה הלאה!" "הלאה לאיזה כיוון?!" "לא יודע, אבל העיקר תצרח! אה, ותחזור על פקודות! איך אתה רוצה שישמעו אותך!?"
ואם זה נשמע לך תיאור מוגזם אני מזמין אותך ללכת לאתר "עובדה", ולצפות שוב בתכנית בה התלווה איתי אנגל לגדוד הנח"ל. ופה עוד ריחמתי על עצמי וחסכתי את החזרה על פקודות בצרחות מפי 30 אנשים (או לפחות כמה ששמעו את הפקודה, כי היא נצרחה מעבר לקיר ולידם עוד ירו). אכן קקופוניה ראויה לפעילות מבצעית. אכן, צבא אמיתי INDEED.
ועוד דבר אחרון-
ציטוט:
אם לחייל יש קשר להתעסק איתו, אמצעי ראיית לילה שצריך לנקות ממנו אדים ועוד אי-אילו שטויות אחרות להתעסק איתם, פשוט לא ימצא זמן גם לירות.
|
אני דווקא מצאתי, בין ניגוד עדשה לקבלת הכוונה באוזן. אם אני זוכר נכון דווקא כל אלה שהיה להם (לתפיסתך) המון זמן לירות, כל אותם מילואימניקים מסכנים שיצאו לפעילות לילה בלי אמר"ל, בלי קשרים מודרניים, בלי שום שטויות אחרות להתעסק איתן מלבד M16, דווקא להם כמדומני היו כמה טענות אחרי המלחמה לא?
_____________________________________
אין מקום רחוק מידי.
|
|