75% מהרוגי צה"ל - מהקבוצות "הפריפריאליות" בחברה הישראלית

מאת שירות "הארץ"


שלושה מכל ארבעה הרוגים של צה"ל באינתיפאדה (כ-75%), מקורם בקבוצות "פריפריאליות" של החברה. כך מעלה ניתוח של נתוני ההרוגים שערך הד"ר יגיל לוי, מרצה למדע המדינה. המדובר בקבוצות שלא התבלטו בעבר בשורות צה"ל והיחידות המובחרות: מזרחים, "כיפות סרוגות", נשים ועולים, דרוזים וערבים.

חלקן של קבוצות העילית המסורתיות מקרב הרובד האשכנזי-החילוני של המעמד הבינוני, שהיו חוט השדרה ההיסטורי של הצבא ונסמכו על ההתיישבות העובדת הוותיקה ועל תיכוני העילית, הצטמצם לכ-14% בלבד.כ-37% מהקורבנות באו מהאוכלוסייה המזרחית, חילונית ודתית כאחד, לרבות תושבי ההתנחלויות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

מלחמת הנידחים

מאת יגיל לוי

נתוני ההרוגים של צה"ל באינתיפאדה מראים בבירור: חלקם של קבוצות העילית והמעמד הבינוני במנת הדם הלאומית במגמת ירידה. שלושה מכל ארבעה הרוגים הגיעו מהפריפריות החברתיות








בשיח הציבורי האמריקאי נשמעה בשנות ה-70 האמירה כי במלחמת וייטנאם נהרגים החיילים העניים. אמירה זו התייחסה לשינוי בהרכב הצבא, שאפרו-אמריקאים תפסו בו בהדרגה את מקומם של צעירי האליטות. נראה כי צה"ל נמצא בעיצומו של תהליך דומה. המיפוי החברתי של הרוגי הצבא מאז אינתיפאדת אל-אקצה מספק אינדיקציה ברורה למגמה זו.

המיפוי שלהלן מתייחס ל-229 הרוגי צה"ל ומג"ב בהתנגשות עם פלשתינאים מאז פרוץ האינתיפאדה ואינו כולל עשרות חיילים הרוגים בפיגועי אוטובוס, בטרמפיאדות ובמקומות ציבוריים אחרים. הוא נעשה על בסיס קטגוריות מעמדיות-תרבותיות בסיסיות.

הנתונים מראים בבירור: האינתיפאדה היא מלחמתן של הפריפריות החברתיות. השינוי בהרכב החברתי של היחידות הלוחמות בצבא משתקף במפת קורבנותיו - ועוד יותר בתגובה הפוליטית להקרבה.

חלקן של קבוצות העילית המסורתיות מקרב הרובד האשכנזי-החילוני של המעמד הבינוני, שהיו חוט השדרה ההיסטורי של הצבא ונסמכו על ההתיישבות העובדת הוותיקה ועל תיכוני העילית בערים הגדולות, הצטמצם לכ-14% בלבד. זהו שינוי משמעותי לעומת שיעורי ההקרבה במלחמות קודמות. שיעור דומה, כ-12%, מצוי בקרב אשכנזים-חילונים, הממוקמים ברובד הנמוך יותר של המעמד הבינוני, בערי הפריפריה ובתיכונים במדרג הנמוך יחסית בערים הגדולות. במידה רבה שיעור זה משקף את חלקן של הקבוצות בדרג הלוחם ובאוכלוסייה היהודית, אך השוני הוא שבעבר תרומתן הצבאית היתה גבוהה בשיעור משמעותי משיעורן הדמוגרפי.

כבר לא "צבא העם"

כ-75% מההרוגים מקורם בקבוצות, שלצורך פשטות הדיון נכנה "פריפריאליות". אלה הן קבוצות שלא היו בעבר חלק מהליבה ההיסטורית של הצבא: הן לא התבלטו בין שורותיו, לא זוהו עם מצג הישגיו ועם סמלי הנצחתו, ונוכחותן ביחידות המובחרות ובפיקוד הבכיר נפלה משיעור ייצוגן בכלל האוכלוסייה. מובן שפריפריאליות זו שיקפה וקיבעה כאחד את מעמד הקבוצות בהייררכיה החברתית בישראל, אם התרבותית - ביחס לתרבות האשכנזית-הגברית ההגמונית ("כיפות סרוגות", נשים ומהגרים), ואם השילוב של תרבותית וחומרית (בעיקר הקבוצות המזרחיות והערביות). כ-37% מהקורבנות באו מהאוכלוסייה המזרחית, חילונית ודתית כאחד, לרבות תושבי ההתנחלויות. החלק העיקרי של הקורבנות מקורו בערי הפריפריה ובמושבי העולים. חלק קטן יותר מגיע מהרובד המובילי של המעמד הבינוני העירוני, המרוכז במרכז הארץ ובירושלים. שיעור הנפגעים משקף את שיעור ההשתתפות של הקבוצה המזרחית בדרג הלוחם, אך הוא קטן ממשקלה בכלל האוכלוסייה היהודית (בשל ניפוי על ידי הצבא ובשל הפטור לתלמידי ישיבה).

חלקן של "הכיפות הסרוגות" ממוצא אשכנזי מקרב תושבי ההתנחלויות ו"הקו הירוק" מגיע לכ-9% מבין ההרוגים. חלקה של קבוצה זו נמוך משמעותית משיעור נוכחותה בדרג הלוחם, בעיקר במערך החובה. חלקם של אלה הגרים בתחומי "הקו הירוק" (כ-5%) אף נופל ממשקלם באוכלוסייה היהודית. אפשר שפער זה נובע מכך שבחלק מהיחידות שנפגעו השתתפותה של קבוצה זו נמוכה - למשל, יחידות המילואים ויחידות המאיישות מחסומים. החרדים אינם מיוצגים כלל במפה זו. שיעורם של המהגרים מברית המועצות, מאתיופיה וממדינות אחרות מגיע לכדי 18%, שיעור המתקרב למידת ייצוגם בצבא ולחלקם באוכלוסייה היהודית. לראשונה מאז מלחמת 1948 יש גם קורבנות מקרב החיילות (כ-1.5%), שבשנים האחרונות גדלה נגישותן לתפקידי לחימה. כ-8% מההרוגים הם אזרחים ערבים ודרוזים. זהו שיעור-יתר משמעותי לעומת חלקם הזעום בצבא, ולמעשה הם משלימים את פערי הייצוג של הקבוצות היהודיות.

פילוח הנתונים בין המערך הסדיר ובין מערך המילואים (שאינו מוצג בטבלה) אף מלמד כי השינוי בהרכב היחידות הלוחמות לטובת ההתרחקות מ"המרכז" ילך ויגבר בשנים הקרובות, שכן המגמות המוצגות בולטות יותר בצבא הסדיר. יתר על כן, הרפורמות שהצבא מתכנן במערכי החובה, המילואים והקבע רק יאיצו מגמה זו. זאת, ככל שהגיוס ייכון על יסודות בררניים המשולבים בתמריצים כלכליים עד כדי ביטול חלק מרכיביו הבסיסיים של שירות החובה. במצב זה העניים יותר והמומרצים יותר אידיאולוגית ישרתו בשיעורים גבוהים ביחס למעמד הבינוני והבינוני-הגבוה. תהליך דומה עוברים גם צבאות המערב. שוגה באשליות מי שסבור שהמנטרה של "צבא עם" חזקה יותר מתהליכים גלובליים.

מסלול קידום

מפת הקורבנות משקפת תהליך היסטורי. מאז מלחמת יום הכיפורים מאותרת התחלת הנטישה של הצבא על ידי הרובד החילוני-הגברי של צעירים ממוצא אשכנזי. זהו הרובד שהיה חוט השדרה ההיסטורי של הצבא, לרבות בני ההתיישבות העובדת הוותיקה. תהליך זה הגיע לשיאו בשנות ה-90 וזכה בשיח הציבורי לכינוי "משבר המוטיווציה". התהליך נגרם משילוב של שני גורמים עיקריים: הירידה ביוקרת הצבא, שהקרינה גם על הפיחות במעמדם החברתי של משרתיו, והחרפת הסתירה בין דרישות השירות לבין תובענותו המתגברת של שוק העבודה התחרותי.

הריק התמלא בהדרגה בקבוצות פריפריאליות, שראו בכך הזדמנות למוביליות. כך, בשנות ה-70 התגברה ההתבלטות של הרבדים המוביליים יותר של האוכלוסייה המזרחית, בשנות ה-80 - של "הכיפות הסרוגות", ואילו תורם של מהגרים מבריה"מ ומאתיופיה, בהדרגה גם של נשים ושל קבוצות ערביות, הגיע בשנות ה-90. השינוי בהרכב הצבא הואץ בשנות ה-90 בצל תהליך אוסלו והנסיגה מלבנון. כשפרצה אינתיפאדת אל-אקצה היה ההרכב החדש של הדרג הלוחם היבשתי מגובש יחסית.

ההבחנה מרכז/פריפריה לא מבטאת שיפוט ערכי, בפרט שלשינוי בהרכב הצבא יש השפעה כלשהי על מוביליות חברתית-פוליטית. השינוי בהרכב הצבא מסביר חלק מהשינוי שחל בו מצבא מוטה מתינות צבאית בשנות ה-90 לצבא מוטה הסלמה בשנות ה-2000. הקבוצות החדשות תופשות את הצבא כאתר שבאמצעותו הן יכולות לזכות לביטוי אידיאולוגי, לעצב את זהותן, להטביע את חותמן על הצבא - גם מתוך קריאת תיגר על דמות ה"צבר" ההיסטורית, ליצור לעצמן מסלולי מוביליות חלופיים למסלולי מוביליות אזרחיים, הזמינים לחלקן במידה פחותה, ועוד. המשותף למוטיווציה של הקבוצות החדשות הוא החתירה להוכיח כי הן מסוגלות להגיע להישגים לוחמניים ממש כמו קבוצות העילית המסורתיות, ומוטיווציה זו חולקות גם הרשתות החברתיות האזרחיות שמתוכן באו המגויסים.

כמה נוח לצבא

לכן מיפוי הקורבנות מסייע ללמוד לא רק על הרכבו החברתי של הצבא אלא גם על האפקט החברתי-הפוליטי של ההקרבה. לחלק מהקבוצות, קורבנן נעשה בהדרגה מרכיב באתוס חדש של תרומה לאומית, הממלא חלל שהותירו קבוצות העילית המסורתיות. לכן הקורבן לא מעורר מחאה בקרב השדרות החברתיות האזרחיות, אלא סוג של השלמה ואף מנוף לביטוי חברתי-פוליטי. לעומת זאת, הקורבנות המעטים יחסית של המעמד הבינוני האשכנזי-החילוני עוררו לא אחת מחאה מצד משפחותיהם, הקוראות תיגר על הגיונה של הלחימה בפלשתינאים.

על רקע זה אפשר להבין מדוע קורבנות הצבא לא הצמיחו תנועת מחאה בנוסח "ארבע אמהות", חרף התחושה הציבורית המתחזקת כי הקרבת הקורבנות היא חסרת תוחלת. הקורבנות לא עוררו מחאה נרחבת של קבוצות העילית, שנפגעו בצורה שולית, אך גם לא את מחאת הקבוצות המקריבות. לא המחיר האנושי אלא הזיקה בין צמיחה כלכלית ובין רגיעה צבאית מניעה במישור החברתי-הפוליטי את תהליך ההתנתקות.

מכאן גם מגמתו של הצבא לקבל את השינוי בהרכב החברתי, ולמעשה למסדו באמצעות השינויים המתוכננים במודל הגיוס. כך יבוססו השורות על קבוצות המפנימות את הדרך הצבאית ולא מגייסות את הרשתות החברתיות האזרחיות שלהן לקריאת תיגר עליה, בנוסח "ארבע אמהות" וארגוני מחאה אחרים, שרובם צומחים מתוך המעמד הבינוני, האשכנזי ברובו, והחילוני. אין גם תמה מדוע מנסה הצבא להרחיק את אנשי המילואים מאתרי החיכוך בראותו בהם פוטנציאל למחאה פוליטית, לא רק בשל אופיים כאזרחים מחוילים אלא גם בשל מוצאם החברתי, המשקף עדיין בחלקו את צבא טרום-השינוי. די להסתכל בהרכבם החברתי של הסרבנים, המשקף את צבא האתמול, כדי להבין כיצד שינוי ההרכב מבשר פוטנציאל לחיילות נאמנה, מנקודת מבטו של הצבא.

השינוי בהרכב מסביר גם מדוע גילו כוחות השדה התלהבות יתר, רבה מבעבר, למשימות כוחניות שבאמצעותן הקבוצות החדשות מוכיחות את עצמן כראויות לזכות במעמד בתוך הצבא ומחוצה לו. שינוי ההרכב החברתי צימצם את האפשרות הפוטנציאלית שחיילים רגישים יעוררו, כפי שאירע בעבר, את דעת הקהל באמצעות הרשתות החברתיות החוץ צבאיות שלהם. בל נשכח, תנועת "שוברים שתיקה" של חיילי חובה משוחררים, שחשפה התנהגות מתבהמת כלפי תושבי השטחים, הופיעה רק לאחר ארבע שנות אינתיפאדה.

לשינוי בהרכב הצבא השלכות מהותיות על יכולתו לייצג את מרבית הקבוצות בחברה, בכלל, ועל הבקרה הפוליטית על התנהלותו, בפרט. ראוי שנושא זה יעסיק את סדר היום הציבורי וילווה את מהלכי הצבא היזומים לשינוי אופיו.



ד"ר לוי מלמד מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. מחבר הספר "צבא אחר לישראל" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 2003)

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

מקריב הכי פחות במלחמה הרצחנית שנכפתה עלינו ע"י הטירור - הוא זה שצווח ומיילל את היבבות הקולניות ביותר.
מעמוד שדרה הוא הפך להיות קנה רצוץ.
הקבוצה החברתית שיצרה את המדינה הזאת יש מאין בעמזת אמונה בצדקת הדרך ואידיאולוגיה צרופה- הפכה להיות קבוצה נהנתנית ואנוכית הסוגדת לעגל הזהב ולא מוכנה להקריב את הקורבן הקטן ביותר.
המראה והביטאון הצרוף ביותר של הקבוצה הזאת הוא עיתון "הארץ".
מצד אחד שמאל קיצוני על גבול האנטי ציוני ומצד שני , עמודי כלכלה מורחבים ומנופחים המשתלטים על העיתון- סגידה מוחלטת לעגל הזהב.

האליטה המערבית-חילונית בהחלט נוהה יותר אחר "שדה הקרב הכלכלי", אך בניגוד לטענתך שזו "הפכה להיות קבוצה נהנתנית ואנוכית" - טוען יגיל לוי שאין בכך כל חדש.

הרעיון העומד בבסיס הספר הוא זה של "המיליטריזם החומרני" - הרעיון על-פיו המיליטריזם בישראל התפתח וניזון מן התועלת שהפיק אותו מגזר בינוני-אשכנזי-חילוני ממצב המלחמה. התועלת תורגמה לשליטה חברתית, פוליטית וכלכלית - זו שיצרה את אי-השוויון בחברה הישראלית, ואת ההירארכיה שהפלתה קבוצות שוליים (מזרחים, נשים, עולים).
מן הרגע בו התפתח המשק הישראלי ונחשף אל תהליכי הגלובליזציה ואל ההתקדמות הכלכלית המואצת - התאפשרו תגמולים (פוליטיים וכספיים) גדולים יותר מן העולם הפיננסי, וכך הומרו גם האינטרסים של אותה אליטה: מתחזוק המיליטריזם לשם הנצחת ההירארכיה הביטחוניסטית (בתוך ישראל) - אל החיפוש אחר רווחים כלכליים (ופתיחות כלפי השוק הבינ"ל).
את מקומה של "האליטה" בצבא, מיהרו לתפוס בני הקבוצות הפריפריאליות בחברה הישראלית - והם התובעים כעת לזכות באותו סטאטוס חברתי תואם שהעניק השירות הצבאי בעבר.

תכלית "הסגידה לעגל הזהב" הכלכלי (כלשונך) אינה שונה, לפיכך, מן הסגידה לפולחנים המיליטריסטים/לאומנים - שתיהן נועדו לזכות חסידיהן בהון חברתי ופוליטי. זה "עמוד השדרה" - והוא לא השתנה.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

כי בתחילה אכן היו מניעים לאומיים ואידיאליסטים ואנשים באמת פעלו מתוך מניעים טהורים של רצון לבנות ולחזק את המדינה שרק קמה ולא לוותר על ערכים של סולידריות חברתית סוציאליסטית.

זה השתנה לצערינו, בין היתר בגלל התפקיד המרכזי שמילאה התקשורת בהחדרת ערכים של קידוש ערכי הפרט על חשבון החברה, הבלטת סיפורים על האלפיון העליון שמקבעים תחושה סובייקטיבית של חוסר שיוויוניות, והטיה כבדה לצד השמאלי של המפה מלווה במירמור הדיכאוני האופנתי השמאלני ("הכל מושחת", "הכל רקוב", "מצבנו הולך ומתדרדר", "בכל אשמים המתנחלים", " לא שווה להקריב למען המתנחלים" והמסקנה המתבקשת "שכל אחד יעשה לביתו").

לוי באמת לא מספק את התמונה במלואה. הוא נותן כלים מצויינים להבנת תהליכים פנימיים, ואולי מזניח במקצת את הפן הגלובלי יותר ואת השלכותיו עלינו בדמות הפוסט-ציונות [אל תדאג, היא מודגשת דיו במחקרים אחרים על הצבא (פרופ' בן-ארי ולומסקי-פדר כתבו אף-הם על המעבר מ'עם במדים' - ל'מדים שונים לעם') ].

באשר לביקורת שלך על "התקשורת" - אתה צריך להבין שהתקשורת הינה כלי בידי אותן "אליטות" מוזכרות. התקשורת אינה גוף ערטילאי עצמאי, אלא אמצעי הנתון בידי כמה בעלי הון (3 משפחות + המפרסמים הגדולים במשק), ומשרתת לפיכך את האינטרסים שלהם. זו לא התקשורת שמחליטה "לשנות ערכים" - תכניה הם ביטוי לשינוי חברתי שכבר השתרש בקרב האוכלוסייה מן המעמד הבינוני + , ובעליה (אותן "אליטות" שהזכיר לוי) הם שמחליטים על טיב המסרים (בהתאם לאינטרסים הכלכליים הרצויים או להשקפתם הפוליטית).

השינוי הוא אולי "לצערך" - אבל לא בהכרח לצער אחרים. אישית, אני סבור שיש לשמור על איזון בין הערכים היהודיים-ציוניים לבין הפלוראליזם התרבותי והליברליות. כפיפות אידיאולוגית ואלטרואיזם מוחלט - פסולים בעיני בדיוק כמו אינדיווידואליזם בהמי.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

שכבר השתרשו בעבר בקרב המעמד הבינוני גבוה- דומה לויכוח מי נולד קודם הביצה או התרנגולת. ישנם יחסי גומלין הדוקים בין ערכי המעמד הבינוני הגבוה שמסתננים לתקשורת ובין ערכי התקשורת שמשפיעים על המעמד הבינוני הגבוה ועל יתר המעמדות. אחד מזין את השני.
ואולם בכל לופ כזה יש התחלה וההתחלה לפי דעתי היתה בתקשורת.

פעם בעבר היתה התקשורת מורכבת מ-2 עיתונים מרכזיים ותחנת רדיו אחת, כתבו בה עיתונאים ותיקים שהיו בעלי אוריינטציה לאומית אשר נטו לא לבקר את השלטון. התקשורת היתה חסומה בפני כוחות צעירים. פשוט כל המשרות היו תפוסות להרבה הרבה שנים.

במציאות הזאת היה מקום אחד שקלט עיתונאים צעירים ושאפתניים (שהיום הרבה מהם הם עיתונאים ועורכים מרכזיים בעיתונות הכתובה והמשודרת). היה זה השבועון ה"עולם הזה" שהיה בית מדרשה לעיתונאים צעירים. בגלל משכורת הרעב ששילם אורי אבנרי לעיתונאיו היתה שם תחלופה גבוהה והוכשרו שם עשרות עיתונאים צעירים שהאידיאולוגיה שלהם כמובן היתה מן המרכז שמאלה.

מאוחר יותר נפתח עוד פתח לעיתונאים צעירים. המקומונים של שוקן, שקלטו הרבה כוחות חדשים בכל הארץ.
כאשר נפתחו ערוצי הטלויזיה והעיתונות הארצית לקליטה של כוחות צעירים וחדשים כמעט היחידים בעלי הניסיון המוכח היו מבית הגידול של אבנרי את שוקן.
כך שהיו גם תהליכים חיצוניים שהביאו ליצירתה של ה"מאפיה השמאלנית בתקשורת". כל אלה בנוסף לגורמים שהביא לוי בניתוחו ובנוסף לריכוזיות הבלתי נורמלית של תעשית התקשורת מסבירים מדוע היא מייצגת את המיעוט בציבור ו"מגוון" הדעות המצוי בה הוא מהמרכז שמאלה.

בעלי דעות כמו אורי אורבך ואורי אליצור המקבלים טור בדרך כלל בעמודים האחרונים של המוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות, הם עלי התאנה הימניים הבודדים במוסף הקורא לעצמו מוסף פוליטי של העיתון הקורא לעצמו "העיתון של המדינה".

התקשורת הינה בבואה של ערכי העומדים מאחוריה, אין כאן מקום לשאלת "הביצה והתרנגולת". היא מוכוונת במדויק בכדי שתמלא אחר האינטרסים של המחזיקים בה.

בעבר הייתה העיתונות מפלגתית - ולכן כל כלי תקשורת שיקף (בהתאמה) את זהות פטרוניו (יכולת לנחש בדיוק כיצד אותו סיפור - יוצג באופן שונה ב: "דבר", "על המשמר", "מעריב" או "העולם הזה"). כך גם בימינו אנו, משמשת התקשורת כלי בידיהן של "אליטות", אך הפעם - כלכליות יותר ופחות אידיאולוגיות. כלי התקשורת מנוהלים כעסקים לכל דבר, נגועים באוריינטציה שיווקית-כלכלית לחלוטין ותכליתם לתחזק את אותם ערכים הנוחים לפטרונים: צרכנות, צרכנות וצרכנות.

[החתירה לשלום היא אינטרס ראשון במעלה רק משום שעתות רגיעה מביאות עמן פוטנציאל להשקעות זרות, דינאמיות במשק ועלייה ברווחים. ברור שפה ושם ישנם יוצאי-דופן, אבל כוחם בטל בשישים לעומת הסחף הקפיטליסטי שמשתולל כאן]

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.