23-06-2008, 11:51
|
|
|
|
חבר מתאריך: 02.06.07
הודעות: 6,160
|
|
ציטוט:
במקור נכתב על ידי קרן-אור
לגבי ג'- אני תוהה אם בכלל צה"ל יכול וצריך לשאוף לתת מענה צבאי טוב בתחום רפואת המשפחה.
הרי:
א. אוכלוסיית הצבא בריאה יחסית (ממויינת לפי הגיוס ומשתחררת בפרישה מוקדמת)--> רופא צבאי ייתקל במעט מקרים "מעניינים" מהם הוא יכול ללמוד.
על כך אני חולק עליך: רופא מנוסה ובעל ידע וסמכות = מומחה לרפואת המשפחה יוכל להבחין ולאבחן מגוון גדול יותר של בעיות רפואיות, נפשיות, סוציאליות ולטפל ו/או למנוע הרבה בעיות, מעבר לקיים היום. אינני אומר את זה מתוך הערכה תיאורטית. בדוק.
ב. לצבא יש דגש חזק ומוצדק על טיפול בטראומה ולא בבעיות כרוניות.
כן ולא: הדגש החזק ברפואה הצבאית לעולם יהיה על הטראומטולוגיה, והאספקטים המיוחדים לצבא (אב"כ), אך הן ברגיעה והן במלחמה, יש מקום לתחזוקה שוטפת של בריאות המשרתים, וזה אמור לגבי טיפול בבעיות מזדמנות, רפואה מונעת, וחינוך לבריאות.
ולגבי ד'- בשירותי בקריה היה מעניין לראות את החיילים שהיו מגיעים למרפאת קצין העיר בלילות סוף השבוע בבגדי יציאה, ומקבלים גימלים- כך שיוכלו ללכת לבלות עד הבוקר בראש שקט
פיתרון אפשרי- כמו באזרחות,תשלום סימלי (בכסף או במשך שירות) על פניה לרופא מעל מספר מסוים; נאמר, פניה למרפאה מעל 6 פעמים בשנה- עוד 1/2 יום שירות חובה.
|
הפתרון האפשרי, לדעתי, הוא במתן סמכויות לרופא, שכיום אין לו, וזאת ביחד עם סמכות מקצועית הנובעת מהכשרתו כמומחה. במצב כזה יהיה פחות כסת"ח, ופחות מתן אישורים כדי לא להגיע לאימותים מיותרים. מעבר לכך - כפי שכבר הצעתי לעיל - יש לחקור את התופעה בצוות משולב של רפואה ומדעי ההתנהגות, כדי להגיע לתובנה טובה יותר כיצד לנהוג, מבלי, כמובן, לסכן את בריאות החיילים. עד כמה שידוע לי, לא נערך מחקר כזה עדיין.
|