נתקלתי בזה
http://www.rikushet.co.il/page/Arti...p?aid=32&mid=13

בול פגיעה
במלחמת ההתשה, בשנת 1969, הגעתי עם מחלקה של טירוני צנחנים למוצב הצפוני ביותר בתעלה שנקרא "טמפו", אבל אנחנו כבר קראנו לו "אלון". המוצב על גדות התעלה היה בנוי על אדמת ביצות רכה, וכל נפילה של פגז הייתה "משיטה את הבונקר" שמאלה וימינה עד כי לא ברור איך הוא שרד. בלילה הראשון ערכנו חפיפה עם הכוח הקודם, תוך כדי הפגזת מרגמות 160 מ"מ. ספרנו 1,000 פגזים בלילה.
בבוקר המחרת, משה כהן, לבון ואני, נשלחנו לאייש את עמדת הנ"מ - מא"ג שהוצב על כנה, ונועד להרתיע את המיגים לצלול לעבר המוצב ולדייק, כי בפגיעה מדויקת הבונקרים לא יכלו לעמוד.
ניצבנו במרחק של 20 מ' זה מזה, איש איש בעמדתו, והפגזת הבוקר התחדשה. הרעש היה עצום ולא מוכר; הנפילות התקרבו. הוצאתי פנקס וכתבתי מכתב פרדה הביתה, כי היה לי ברור שסופי קרב. ואז נשמעה התפוצצות אדירה. העמדה של משה כהן חטפה פגיעה ישירה והתרסקה לחלוטין. לא נותר ממנה דבר. דיווחתי בטלפון השדה, ושאלו אותי אם לשלוח חובש. אמרתי שלדעתי איך צורך בדבר אבל המ"מ שלי והחובש רצו במהירות, וכשהבינו שמשה כהן הפך לאבק חזרו פנימה. פחות מיממה בקו וכבר הלך חבר. הדיכאון היה קשה. כשהמשמרת הסתיימה חזרתי לבונקר. בכניסה לבונקר היו שתי מיטות קומתיים מיועדות לאורחים. בקומה העליונה שכב מישהו, וזה נראה לי מוזר. מי זה? הפשלתי את שק השינה מעל פניו של הישן וגיליתי לשמחתי את משה כהן בריא, שלם וחורפ. צירוף של פחדנות ואינטליגנציה גבוהה גרמו לו להבין אחרי הנפילה השנייה שבבונקר יותר בטוח.
היה מצחיק לראות אחר כך את המכ"ים והמ"מ צועקים עליו על נטישת העמדה, כששעה קודם לכן הם הספידו את הפירורים שנותרו ממנו.

סטטיסטיקה
במלחמת יום כיפור גויסתי לגדוד של אלישע למילואים ראשונים, ולא הכרתי אף אחד חוץ מדודו כוכבי ז"ל. היינו במובלעת הסורית ויצאנו לכבוש את הכפר אוֶם בוֶטנה. בעיצומה של הלחימה, כשבכפר כוחות סוריים ואנחנו עדיין בערבוביית הלחימה, פתחו הסורים בהפגזה ארטילרית נוראית בלי לחוס גם על אנשיהם. נכנסתי לבונקר סורי עם כעשרה אנשים, למצוא מחסה. הסמ"פ ואני עמדנו בפתח ומנענו בירי את כניסת הסורים שחיפשו מחסה. גם הם רצו להיכנס פנימה.
הסמ"פ היה מרצה לסטטיסטיקה בטכניון. כשהבונקר רעד מההפגזות, שאלתי אותו איזה סיכוי סטטיסטי יש שהפתח (הפחות מוגן) יחטוף פגיעה ישירה. הוא דיבר על סיכוי של אחד ל-100,000, אך בטרם סיים את ניתוח הסיכוי הקלוש לפגיעה כלשהי, חטפנו על הראש פגיעה ישירה. התקרה נפלה עלינו, ואני שנפגעתי קלות מרסיסים ברגליים, הבנתי סופית איך אפשר לטבוע בנהר שהעומק הממוצע שלו הוא 30 ס"מ.

צלפים עם מזל
בסוף שנות ה-70 שוב הייתי במילואים, ויצאתי עם שניים מחבריי לשמור בגבול לבנון בעמדה הנושקת לגדר הגבול ונמצאת על סף ואדי עמוק. לצדי סֻלֻאח, איש יקר, מושבניק שגילו לא ברור והוא ידוע כצלף שיכול ללמד את מיטב הקלעים של ברזאני בערבות כורדיסטן, ורשף, בחור גדול ממדים מהקריות ששימש בעצם כמפקדנו. סלאח ואני הרבינו להתווכח למי יש יכולות קליעה טובות יותר; כדי להחליט מי היורה הטוב בינינו הנחנו תרמילי כדורים במרחק של 20 מ' והתחרינו זה בזה. רשף התפוצץ מכעס. הירי היה כמובן בניגוד להוראות, והוא, שהיה האחראי, צרח אך אנחנו ירינו כשהוואדי העמוק משמש לנו חומת מפגע. יותר מכול חששנו מפגיעתו הרעה של סגן אלוף קולר, מפקד הגזרה, שנהג להשליך לכלא על עברות קטנות הרבה יותר, אבל הייאוש, הבית הרחוק והשעמום... המשכנו לירות יומיום.

והנה, בוקר אחד התמקמנו, הנחנו את המטרות ופצחנו בירי, כשלפתע בלי שום הכנה, בלי כל הודעה בקשר, ראינו את הג'יפ של סגן אלוף קולר גולש לעברנו בשביל היורד מהגבעה.
רשף, סלאח ואני התכוננו נפשית "להוריד שרוכים" וליצור מגע עם האזיקים. הג'יפ הלך והתקרב, וכשהיה ממש לידנו קרה הנס. מתוך השיחים הסבוכים שבוואדי יצא ערבי (בדיעבד התברר שמדובר בתצפיתן של אחד מארגוני המחבלים), כשהוא מניף את ידיו לכניעה. אחרי דקות, בעזרת הצוות של קולר, הוא נכבל והובל לחקירה. סגן אלוף קולר התפעל מהערנות שלנו, מתגובת הירי המהירה, טפח על שכמנו, ולפני שהתרחק פלט הוראה "אני רוצה שכל בוקר תרססו בירי את הוואדי לוודא שאין שם איש".

האחרון מצחיק