 |
30-01-2009, 11:40
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
לידיעתכם, נפתחה חקירה פלילית.
הכתבה בחדשות ערוץ 2 כולל צילומים מעניינים
כתבה ממקור ראשון בנושא הסליקים בקיבוצים שחשבתי שכבר הבאתי כאן אך לא הצלחתי למצוא (הכתבה הוסרה מהאתר שלהם כך שאין קישור).
משחקי ריגול בחצר המשק
מאת צור ארליך, 29.08.07
אז מה היתה מטרת הסליקים שהוקמו בקיבוצים ? האם לסייע לצבא האדום, או לסייע בהגנה על יישובי ספר? והאם הרשת החשאית של יהודה בין פעלה נגד הש"ב או לצדו? והקיבוצניק המגורש יהודה להב - גורם חתרני או קורבן למקארתיזם? כמעט שישים שנה אחרי, יש מי שהשאלות האלה עדיין לא נותנות לו מנוח
הלב נצבט מעט למחשבה שעיתון 'הארץ' הוא הזירה המובנת-מאליה לכל זה. שזה היה המקום הטבעי לסיבוב נוסף בוויכוח בין ותיקי הקיבוץ הארצי על מה שאירע בתנועה בראשית שנות החמישים – סיבוב שבמרכזו גילוי חדש, על רשת פנימית שנועדה לחשוף חפרפרות של השי"ן-בי"ת.
הלב נצבט, כי מה משותף בכלל להם, ליוצאי מפ"ם של פעם, ולעיתון הזה, היחיד שנשאר להם – זולת עצם התווית 'שמאל'? עיתונות השמאל החלוצי נעלמה, וגם השמאל החלוצי עצמו הוא בעיקר געגועים.
אבל יהודה בין מכפר-מסריק, מרכז הרשת, חשף אותה דווקא במכתב ל'הארץ', העיתון שאותו הוא קורא מאז סגירת יומון מפ"ם 'על המשמר'. ויהודה להב, שגורש מקיבוץ להבות-חביבה בעוון חתרנות שמאלנית, שלח את גרסתו שלו לפרשת המחתרת והגירוש גם כן ל'הארץ' – העיתון שבו עבד אחרי שנסגרו 'קול העם' הקומוניסטי ו'על המשמר', שבהם כתב.
ועוד כמה חברים ותיקים, שדווקא לא קוראים להם יהודה, הוסיפו את שלהם. ב'הארץ'. ועם זאת, כשפונה אליהם כתב 'מקור ראשון', איש מהם אינו מסרב לבקשה להרחיב את היריעה ולפרוט את מכתבו התמציתי שכבר פורסם לנתחים חיים של זיכרונות.
הפתיל שהדליק את החלטתו של בין לספר על הרשת הישנה היה כתבה של אלי אשכנזי ב'הארץ' לפני חודשיים, על סרט תעודה שהכינו שתי נערות מקיבוץ גזית, מאי אברמוביץ ונטע צורף.
השתיים ניסו לגלות את פשר הסיפור שמסתובב בקיבוצן על סליק, מאגר חבוי של נשק, שבנו כמה מהמייסדים. הסרט שלהן עוסק יותר בשומרי הסוד מאשר בסוד עצמו, שכן ותיקי הקיבוץ נצרו את פיהם. "אם אתן תפגעו בהם, זה יהיה על מצפונכן כל החיים", אומר לנערות רכז הביטחון יענקל'ה.
עזריאל מרוז, שהיה אחראי על הבנייה בקיבוץ בתקופה ההיא וכבר הספיק לעזוב, אומר להן שהסליקים היו "דבר שאסור היה לעשות. זה היה אקט פוליטי, למקרה שנצטרך נשק להילחם לא נגד ערבים, אלא מישהו אחר". בקיבוץ מספרים שהוותיקים שצולמו לסרט נבהלו ומיהרו להיוועץ בעורך דין.
הסליק בגזית מצטרף לשורת סליקים שנחשפו בשנים האחרונות בקיבוצים שהשתייכו לתנועת 'הקיבוץ הארצי', בהם מעברות, בארי ולהבות-הבשן.
להבדיל מהקיבוצים האחרים ברשימה זו, גזית הוקם רק ב-1950, כך שאי אפשר לטעון שהנשק הוסתר עוד בתקופת המנדט. ה"אקט הפוליטי" שהזכיר מרוז עשוי להיות חבירה לצבא האדום בעת שזה יכבוש את מדינת ישראל, נטילת השלטון מידי מפא"י של בן-גוריון, או התכוננות למאבק מזוין במקרה ש'חירות' תעלה לשלטון. מנגד, ההסבר שרווח בקיבוצים גרס שהסליקים משנותיה הראשונות של המדינה נועדו בסך הכול להשלים את החסר במיגון שסיפק צה"ל לקיבוצי הספר.
"כוחות פנימיים" בקיבוץ גזית
לתיאוריות בדבר מחתרת יש סימוכין המובאים למשל בביוגרפיה שכתב זאב צחור על יעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם. מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, כללה מ-1948 עד התפלגותה ב-1954 את כל התנועות המרקסיסטיות-ציוניות.
העיקריות בהן היו 'השומר הצעיר' (שאחרי 1954 נותרה לבדה במפ"ם), על תנועת הקיבוצים שלה 'הקיבוץ הארצי' – ותנועת 'אחדות העבודה', שהיתה מסויגת מברית המועצות מעט יותר. על סמך עדויות מן התקופה מייחס צחור ל'חוג הקצינים' של מפ"ם, שפעל עד 1951 כחוג אידיאולוגי בתוך צה"ל, כוונות מהפכניות. בניית הסליקים בקיבוצים היתה חלק מהן. במקומות אחרים אפשר למצוא, למשל, דיווחים על תכניו של סמינר שנערך לקצינים הללו, שבו הובהר שאחיזה בצבא נחוצה לתפיסת השלטון.
במהלך הכנת הכתבה נודע לנו על סליק שדבר קיומו טרם פורסם – בקיבוץ עין-דור, הסמוך לגזית. חבורה של חמישה-שישה חברי קיבוץ, שעסקו אז או קודם לכן בביטחון, ידעה על קיומו בזמן שפעל.
לדברי אחד מהם הסליק הוקם אחרי מלחמת העצמאות, בהנחיית שמעון אבידן, מרכז מחלקת הביטחון בקיבוץ הארצי ומח"ט גבעתי בימי המלחמה, והמג"ד לשעבר גידי אילת מבית-אלפא, נציגו של אבידן באזור ומי שעתיד היה לשמש מחליפו. כשנשאל לא מכבר אחד משותפי הסוד, בעקבות פרשת הסליק בגזית, אם בעין-דור לא היה סליק דומה, ענה האיש: "ודאי שהיה. מתחת לקבר של...", וכאן נקב בשמו של פלמ"חניק שנהרג בקרבות הנגב במלחמת עצמאות.
"לא דובים ולא יער", אומר היום גידי אילת. "אבידן ואני לא עסקנו בזה, ולא נתנו שום הוראות על סליקים. היו סליקים, אבל למחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי לא היתה הסמכות לטפל בהם.
רוב הקיבוצים שבנו סליקים עשו זאת על דעתם, והיה ייעוץ יותר מרוכז איך לטפל בהם. הסליקים נבנו מכמה סיבות, ובאופן כללי לא ידעו מתי ובשביל מה יצטרכו אותם. היה נשק שלא מסרו אחרי מלחמת העצמאות, אז ליתר ביטחון השאירו אותו, על כל צרה שלא תבוא. היישובים בספר לא היו כל כך בטוחים מבחינת היכולת להגן על עצמם".
בסרט של הבנות מגזית אומר עזריאל מרוז שהסליק נועד לצרכים פוליטיים ולמלחמה "לא בערבים". "היו אנשים שחשבו שאולי תהיה איזו התגברות של כוחות פנימיים שצריך יהיה... אבל לא מפא"י, מה פתאום מפא"י. היא הרי מפלגה-אחות. זה תירוץ מאוחר, מרושע ממש". אמרו אותם אנשי הקיבוץ.
"אנשים אומרים כל מיני דברים, במיוחד אחרי שישים שנה. חלק לא חיו אז, ואלו שחיו כבר זקנים ולא בדיוק זוכרים או מבינים מה שהם אומרים. זה לא בדיוק דברים מוסמכים".
במחקרו מהעשור שעבר, 'מפלגת הביטחון' (בתוך הקובץ 'לא יוכלו בלעדינו'), חשף אילת פן אחר של פעילות סמי-מחתרתית:
מתברר כי מפ"ם הפעילה מחלקה לאיסוף מידע ביטחוני, שבה פעלו אנשיה ששירתו בצה"ל ובשירותים החשאיים של המדינה. גילויה של המחלקה ב-1951 גרם לש"ב, השב"כ דאז, להתחיל לרגל במפלגה. "זו לא היתה מחתרת", מסביר היום אילת, "אלא פעילות לא לגיטימית שנועדה לאסוף מידע בעבור נציגי מפ"ם בכנסת, שלא היו להם צינורות אחרים. הפעילות הזו נמשכה גם אחרי שמפ"ם התפלגה. גם תאי המפלגה בצה"ל לא היו שונים מתאי פעילות שהיו אז בצבא למפלגות אחרות".
משימה סודית בקיבוץ כפר-מסריק
כמו אילת סבור גם יהודה בין. הפרסום ב'הארץ' על הסליק בגזית – לא משהו יוצא דופן בשרשרת הפרסומים בדבר סימנים לחתרנות מפ"מית בראשית שנות החמישים – הקפיץ אותו.
בעיניו זהו המשך, לאו דווקא מודע ומכוון, של הספין שיצר הש"ב דאז: הפצת אגדה על קיום מחתרת מפ"מית חמושה, אגדה שנרקמה לצורך הפקת רווח פוליטי. "נוכח פרסום זה", כתב בין, "החלטתי להסיר את הלוט מעל הפעילות 'הסודית' האמיתית, אשר התרחשה בקיבוץ הארצי בשנות החמישים של המאה שעברה.
פעילות זו אמורה היתה לגונן על קיבוצי הקיבוץ הארצי מפני ניסיונות חתרניים למיניהם". במילים אחרות, לא מחתרת יש לנו, אלא רק התגוננות מפני השירותים החשאיים, זרועו הפוליטית הארוכה של דוד בן-גוריון.
בין (84) ואשתו שושנה גרים עדיין בחדר שגרו בו אז, בקיבוץ כפר-מסריק שבמפרץ חיפה. אותו מפרץ שבו עגנה ב-1940 האונייה פאטריה, שבאמצעותה התכוונו הבריטים לגרש מאות מעפילים, ובהם שושנה. 'ההגנה' ניסתה למנוע זאת באמצעות פיצוץ קטן בדופן האונייה, אך הפיצוץ גרם לטביעתה. 267 איש נהרגו. טבעו גם המזכרות האחרונות שהיו לשושנה מהוריה. היא עצמה ניצלה. קצת אחר כך הכירה את יהודה, ומאז הם בקיבוץ המוריק.
יהודה בין עבד כמחנך עד שגויס למשימה הסודית, וגם אחר כך. בעשורים שחלפו מאז הוא אף יזם פרויקטים ארציים לחינוך מבוגרים ובראשם רשת המכללות האזוריות, ערך מחקרים למחלקת ההדרכה של צה"ל, ייעץ לשייטת 13 וגויס בידי שר החינוך יצחק נבון להקמת 'היחידה לחינוך לדמוקרטיה'. זו, הוא אומר, אחת הסיבות להימנעותו מלספר על עברו החשאי האנטי-ממסדי. מי היה מקבל אותו לתפקידים ממלכתיים וביטחוניים עם עבר כזה.
"גויסתי לפעילות תנועתית כדי להקים רשת שתגן מפני ניסיונות החדירה של אנשי הש"ב", הוא מספר. "מינתה אותי מזכירות הקיבוץ הארצי, וחוץ ממנה ומהאנשים שפעלתי איתם איש לא ידע מה אני עושה. הסיטואציה היתה כזאת: איסר הראל הסתכל על הקיבוץ הארצי כמחתרת.
הוא פיטר בכירים בש"ב שהיו חברי מפ"ם – בין השאר את קצין המבצעים שלו, גרשון רבינוביץ' מקיבוץ רוחמה, שאיסר פחד ממנו כי ידע שאנשי השירות מחבבים אותו. פיטורי הבכירים רק הוסיפו לו סיבה לחרדה מפני מפ"ם.
על רקע זה הוא ניסה להחדיר למפלגה סוכנים במסווה של אנשים שמבקשים להיות חברי קיבוצים או חברי סניפים". לפי מאמרו של אילת, אגב, לפיטוריו של רבינוביץ' מהש"ב היתה סיבה לא רעה: הוא שימש, במקביל, איש 'מחלקת האיסוף' של מפ"ם, כלומר העביר למפלגה מידע שהגיע אליו במסגרת תפקידו.
וכך פעלה הרשת של בין לסיכול הריגול של הש"ב בקיבוץ הארצי. "הייתי מוכר בקיבוצים כפעיל תרבות. זה אפשר לי להופיע בהם בלי שיחשדו בי, ואפילו לדבר על העניין האידיאולוגי בשיחות קיבוץ, ובינתים לבוא במגע עם אנשים שרציתי לקבל מהם מידע או למסור להם מידע.
לא השתמשנו בטלפון ולא במכתבים, רק פנים אל פנים. בכל קיבוץ היה נציג לרשת - לא דווקא בעל פונקציה מסוימת, אלא חבר ותיק יחסית, אדם עם חושים בריאים, שידבר עם אנשים שבאים לקיבוץ וינסה להבין מאילו סיבות באו".
מלכודת בארוחת הצהריים
בין מאמין ששליחיו הערניים סיכלו את כל ניסיונות החדירה. "לפעמים הניסיונות של הש"ב להיכנס לקיבוצים ולגייס ידיעות היו בצורה מאוד לא חכמה. היה אז קל מאוד לש"ב לגייס מישהו שיגיד שהוא עולה חדש שמבקש להתקבל לקיבוץ.
לא היו אז ועדות קבלה. אבל הסוכנים התגלו בשיחות די פשוטות. דוגמה אחת: בא בחור, עשה רושם יוצא מן הכלל, והתחיל לשאול שאלות שבדרך כלל עולה חדש שרוצה להתקבל לקיבוץ לא שואל: 'אני מעריך מאוד אנשים שהיו בשירות המודיעין של ההגנה; תגידו, יש כאלה בקיבוץ?'
"היו גם ניסיונות פחות שקופים. בחור אחד, נדמה לי מפתח-תקווה, ביקר באחד הקיבוצים והשאיר בכוונה תיק ובו מסמכים שעליהם כתוב 'סודי ביותר'. הם רצו לדעת מה יקרה עם התיק הזה. אז מי שמצא את התיק הביא אותו למזכיר, והמזכיר העביר למשטרה. בטוח שזה היה מכוון".
איך אתה יודע?
"לא משאירים מסמכים כאלה. במקרה אחר השאירו תיק מסמכים במסעדה שכנראה ידעו שגרשון רבינוביץ' - שלאחר פיטוריו מהש"ב היה מרכז מחלקת הביטחון של מפ"ם - אוכל בה צהריים. כל מיני דברים כאלה. העובדה היא שלא היתה להם שום הצלחה. ככל שידיעתי מגעת, חשפנו את כל הניסיונות של סוכנים להתקבל לקיבוצים, ואת כולם הרחקנו.
היו לנו גם קשרים עוקפים עם אנשים מהשירות. שיא ההצלחה שלנו היה גילוי מכשירי ההאזנה שהטמינו בשולחן העבודה של מאיר יערי, במשרד שלו בתל-אביב. צילמתי את המכשיר, ומסרתי את החומר לעיתון 'העולם הזה', שם הסיפור פורסם".
מה גרם לכם לחשוד שיש ציתות?
"אחד מפעילי מפא"י אמר למישהו מרכזי במפ"ם משהו, והסתבר שהדבר נאמר קודם לכן בשיחה בארבע עיניים ליד השולחן של יערי".
איך אתה מסביר את נושא הסליקים שנבנו בקיבוצים לאחר הקמת המדינה?
"בתקופת ראשית המדינה ההגנה המרחבית היתה מאוד חלשה. כשהממונה על האזור, נניח, אומר לך שיש לך מספיק נשק, ואתה יודע שאין לך מספיק, כללי המשחק היו שאתה רוכש נשק בעצמך.
אצלנו בקיבוץ נבנה סליק כזה; היה חבר שיצא בשליחות 'ההגנה' לצ'כיה, חזר באווירון שהביא נשק וחלקי אווירונים, וחלק מזה, כמה וכמה רובים, הוא הביא הביתה. עשה סליק. חוץ ממנו אף אחד לא ידע איפה הסליק הזה, והוא נפטר. במקרה גילו אותו אחרי שנים, כשעשו איזו חפירה או חריש. הטענות שאלו סליקים לצורך מרידה הופצו בידי איסר הראל".
תאים מחתרתיים בקיבוץ עין-שמר
במכתבו-למערכת הוסיף יהודה בין וטען שאנשי הרשת שלו הם שחשפו, כתוצר לוואי של פעילותם, פעילות חתרנית מהכיוון ההפוך, שהחלה מאוחר יותר: זו של תומכי משה סנה, בתקופה שהלה הצדיק את מעשיה של ברית המועצות, בניגוד לקו המפלגתי. מרואיינים אחרים, כמו גידי אילת, ממעיטים בערך החשיפה הזו, שכן תומכי סנה פעלו בגלוי.
לתפנית של סנה קדמה השמאלה של מפ"ם כולה, כשהמפלגה נשארה באופוזיציה. אם נתעלם לרגע מזוועת התמיכה בסטלין, הסיפור מזכיר מעט את מה שקרה לימין הציוני-דתי בעשורים האחרונים.
בשני המקרים קבוצה אידיאליסטית, חלוצה לפני המחנה, מקימה יישובים באזורי ספר, ממלאת את שורות הקצונה בצה"ל, קשובה בעיקר לאידיאולוגיה של עצמה המבוססת על עיקרי אמונה שאין לשנותם, ומחכה שהחברה הישראלית תכיר בגדולתה ותרוץ אחריה – אך לשווא.
ותוצאת האכזבה, בשני המקרים: הרחקת-לכת של חלק מהמחנה אל מעבר לגבולות הציונות, ודיאלוג ביקורתי-משהו עם השב"כ. היה זה יעקב חזן עצמו, בשנות השבעים, שהצביע על דמיון-מה בין מתיישבי גוש אמונים לחלוצי תנועתו בשנות תפארתה.
אנשי מפ"ם הדחויה, המתפלשת בחלומות הגמוניה אבודים, מצאו נחמה בהתחזקותה של ברית המועצות, שעמדה לדעתם להכריע את המערב. ההזדהות עמה גברה. 'השומר הצעיר' האמין שסטלין צודק בכול, וטעותו היחידה - התנגדותו לציונות - נובעת מאי-הבנה זמנית.
אך בעוד ראשי התנועה, יעקב חזן ומאיר יערי, הקפידו להעדיף את הציונות על פני הצווים ממוסקבה, בקרב חלקים אחרים במפלגה הדברים הלכו והיטשטשו. כשרכבת המפלגה כבר עמדה לסטות ממסילת הציונות, חזן, בקטר, לחץ חזק על הבלמים. חוג הקצינים פורק. ציר המאמץ המודיעיני העיקרי של המפלגה עבר עתה לסיכול חתרנות שמאל פנימית.
הדברים נעשו בהולים וגלויים בשבוע האחרון של 51', כשבפראג נעצר שליח התנועה מרדכי אורן, מראשי הזרם הסטליניסטי בשומר הצעיר, באשמת ריגול לטובת המערב. איתו נעצרו בכירים מהמפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, רובם יהודים, ובראשם המזכ"ל רודולף סלנסקי.
לאחר כשנה החל המשפט, בהנחייתה של ברית המועצות. מהודאותיו של אורן היה ברור שעונה קשות. רוב מרכיביה של מפ"ם, ובתוכם גם ראשי השומר הצעיר, הבינו שמשהו חורק פה. שיש גבול לנאמנות לברית המועצות. השמאל בשומר הצעיר, בראשות קובה ריפתין מעין-שמר, סבר שלא ייתכן שהאח הגדול טועה. מוביל הקו הזה במפ"ם כולה היה משה סנה.
סנה, לשעבר מפקד 'ההגנה', הצטרף למפ"ם כעצמאי עם הקמתה. שנים מעטות קודם לכן עוד היה איש מפלגת המרכז-ימין 'הציונים הכלליים', אך בתהליך מהיר, שנבע כנראה מאמונתו שברית המועצות עומדת לכבוש את העולם, נעשה לסמן השמאלי של מפלגת השמאל.
כבר ב-1949 העביר לסובייטים חומר מודיעיני, אך הדבר נודע רק לאחר פירוק ברית המועצות. המעבר הגלוי של סנה לקומוניזם היה בימי הוויכוח על משפטי פראג. השפעתו במפלגה היתה מגנטית, כריזמטית ברמה נדירה.
לאלו מן החברים שהתקשו להתגבר על השבר באמון שנתנו בברית המועצות, קל היה להתמסר למת?קן החלומות השבורים. חוגים 'סנהאיסטיים' החלו לצוץ בקיבוצים. הקו הלבן הרציף שהפריד בין השומר הצעיר הציונית לבין מק"י, המפלגה הקומוניסטית, חישב להפוך לקו מרוסק.
ההנהגה הגיבה בנחרצות. כל חברי הקיבוצים של הקיבוץ הארצי נדרשו להצהיר שהם מקבלים את עמדתה. אלו שסירבו, וכן אלו שנחשדו בחברות בתאים סנהאיסטיים ולא חזרו בהם, סולקו מהקיבוצים.
קיבוץ הראל, מקומם של אושיות תרבות לעתיד כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, אלימלך רם ודני קרוון, שבו היה רוב סטליניסטי, התפרק. ריפתין וחבריו נאלצו להביע חרטה, ומודרו זמנית מתפקידים רגישים. סנה עצמו עזב את המפלגה עם 'חטיבת השמאל' שלו, הקים את מפלגת השמאל הסוציאליסטי, ועד מהרה חבר למק"י.
"האנשים שגייסתי כדי שיהיו בערנות לגבי ניסיון החדירה של הש"ב", אומר בין, "הם אלה שהתחילו לגלות את הפעילות של סנה. הם עקבו אחר כל התרחשות חריגה בקיבוץ, וכך גילו גם את תאי סנה בקיבוץ הארצי".
תאים, או בסך הכול אנשים שהושפעו אידיאולוגית?
"זו היתה התמודדות אידיאולוגית שלבשה דפוס ארגוני. השומר הצעיר הוא תנועת גבול ששומרת על הציונות מחדירה קומוניסטית. מאז ומתמיד, גם בגולה, היו בתנועה מקרים של אנשים שהתנדנדו והלכו לקומוניזם.
כשסנה הכריז למעשה שהוא חלק מהמהפכה הקומוניסטית, אנשים שבאו לקיבוץ הארצי ממקומות שבהם המרכיב הסוציאליסטי-קומוניסטי היה חזק – למשל עולים ממצרים, כפי שקרה בעין-שמר – היו ראשונים להצטרף. נוצרו תאים, שמטרתם להשפיע על עוד אנשים. זהו איום אידיאולוגי; כמו שכיום ביבי מפחד מפייגלין".
מעקב בקיבוץ להבות-חביבה
גם לש"ב היה כמובן עניין ברשימת החתרנים. עוד שנים אחר כך, כנראה בלי קשר לרשת של בין, תהיה לחברי הקיבוץ הארצי תחושה מבוססת שמישהו פוקח עליהם עין, ושהשלטונות יודעים הכול.
כתבת גם שלאור הצלחתכם בחשיפת תאי סנה, הש"ב רצה לחבר אתכם אליו.
בין: "איסר פנה ליעקב חזן ורצה לקבל רשימה של האנשים, ואנחנו סירבנו בתוקף. הם לא נראו לנו כאויבי המדינה. הם רצו לחתור בתוך הקיבוץ הארצי, לא יותר מזה. לא חשבנו שיענקל'ה אגמון, נניח, יסכן את המדינה. איסר וחזן המשיכו אחר כך לשמור על קשר; זה היה חשוב לראש הש"ב, לאור החרדות שלו שמא חזן יודע דברים שאסור לו לדעת. וחזן - היו לו אפיקי ידיעה רבים אצל בכירי מפא"י. הלא אחרי שנים צחקו שיש לו כיסא במטבח של גולדה".
איך התנהלה הדחת החברים?
"היו קיבוצים שעשו את זה לבד. אם לא, זה הועבר למחלקת החברה של הקיבוץ הארצי, בראשות יהודה בן-חורין. הם עשו הכול באופן גלוי. הלכו, נניח, לשיחת הקיבוץ, ושם התקיים דיון פתוח. אני זוכר שבקיבוץ שהופעתי בו התחולל ויכוח סוער.
בניגוד למה שחושבים, בתנועה היתה פתיחות רעיונית וכל הזמן התנהלו דיונים אידיאולוגיים. תמיד היו כאלה שתמכו בגלוי במפא"י, ואיש לא פחד מזה, כי הם לא התארגנו ולא ניסו לעשות נפשות. בסופו של דבר, כ-180 איש גורשו מהקיבוץ הארצי בפרשת הסנהאיזם".
יהודה להב זוכר חוויה דמוקרטית פחות. לדבריו, אותו ואת אשתו דאז חנה גירשו מקיבוץ להבות-חביבה בהליך חפוז, על סמך טענה לא מוכחת אך מלאת ביטחון שהשניים חתרנים. "היתה אווירה היסטרית", מספר להב בדירתו בראשון-לציון, ליד היקב. "היא הושפעה מהסטליניזם וגם מהמקארתיזם. הפחד הכתיב את המהלכים בקיבוץ הארצי".
לאחר הדחתו היה להב לקומוניסט מוצהר, ואחר כך נסוג מכך בהדרגה עד הנטישה הסופית נוכח דיכוי 'האביב של פראג' ב-1968. הוא עבד, כאמור, כעיתונאי – גם היום, כפנסיונר, הוא מדווח מדי פעם ב'הארץ' – וכתב דוקטורט בלימודים רוסיים.
כמו רבים מחבריו לקיבוץ, יוצאי צ'כוסלובקיה, שירת להב בתום מלחמת העולם השנייה בצבא האדום. "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים, בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות הצבא שלהם.
השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות, לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה היתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר.
"אחד החברים לא היה יכול לסבול את המתח, עזב לחיפה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. הכריזו עליו חרם בקיבוץ. הוא היה חבר קרוב שלי, ואני הייתי מרדן, אז אני ואשתי ביקרנו אצלו. בתקופה שאני למדתי בירושלים אשתי ביקרה אצלו פעם, והם התווכחו על פוליטיקה.
לא היו לו תשובות, אבל הוא הזמין אותה לשיחה שהתקיימה למחרת בין חברי קיבוץ לאיש מק"י שבא לדבר איתם. אחר כך כתבה לי שהיא היתה באספה ושמעה הרצאה שלא שכנעה אותה. וזהו. אבל כיוון שהמגע עם החבר הזה החשיד אותה, פתחו בקיבוץ את המכתב. זה הלם את האווירה המקארתיסטית. אני יודע מי פתח את המכתב".
פליטים בקיבוץ זיקי-פלדה
גידי אילת אומר שסביר שמכתבים פרטיים של חשודים בסנהאיזם אכן נפתחו. אלי צור, בספרו על מפ"ם 'נופי האשליה', מציין ש"מזכירי קיבוצים נדרשו לדווח על תוכן התכתבות ה'סוטים'". בספרו האוטוביוגרפי 'חיים מצולקים' מוסיף להב שפעם הזמין לכתובתו בקיבוץ גיליון של 'קול העם' (עיתונה של מק"י), שהגיע עטוף היטב אך ודאי עורר חשד, ושביקוריו אצל חברי קיבוצים מתנועות אחרות החשידו אותו אף הם.
האם חשדות מפוקפקים אלו הם שגרמו לגירושו של להב? יהודה בין מעריך שלהב מיתמם קצת. דוד רינגולד, שהיה אז חבר קיבוץ להבות-חביבה ואחראי הביטחון באזור, אפילו בטוח בכך. ממקום שבתו כיום, תל-אביב, תרם רינגולד את שלו לסאגת המכתבים ב'הארץ', וטען, בתגובה למכתבו של להב, שאכן היתה התארגנות של אנשי סנה והטיפול בה היה הכרחי.
"סילקו אותו כי הוא היה עוצר אנשים בחצר הקיבוץ ומנסה לגייס אותם לחבורה של סנה", אומר רינגולד בשיחת טלפון. "במשך חודש ימים, בכל פעם שהוא ראה אותי בחצר הקיבוץ הוא היה עוצר אותי ואומר: 'אני יודע שעליך אני יכול לסמוך, אני מקווה לארגן עוד כמה חבר'ה'.
המטרה שלהם היתה לצבור כוח פוליטי בקיבוץ הארצי, ובעקבות זאת במדינה. לא יותר מזה". תגובת להב: "עברו 55 שנה, ואילו היתה בי אשמה לא היה אכפת לי היום להודות בה. אבל לא היתה. אולי הזיכרון מטעה את רינגולד".
להב ממשיך בסיפורו. "כשחזרתי לקיבוץ נבחרתי לוועדת התרבות והייתי במזכירות הקיבוץ. יום אחד בדצמבר 52' באה הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש.
קראו לי ואמרו: 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך היתה באספה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי.
כינסו מיד את אספת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר: 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא היתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".
אולי במקרה שלך לא ובמקרים אחרים כן.
"אני יכול להעיד רק על עצמי. ככל שאני יודע ושדיברתי, לא היתה מחתרת. היו חברים שחשבו כך, אולי כאלה שהצביעו מק"י בבחירות. לא היתה שום התארגנות. אחר כך, כשהוציאו אותם, חלק באמת הלכו למק"י.
למשל אני. כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ.
"אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו בסמוך לו את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של 'הקיבוץ המאוחד'), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית". למטרות מהפכניות פחות סביר שם מאשר בגזית; ובכל זאת, דווקא בעין-דור מספר אחד משותפי הסוד בפה מלא שהסליק בבית הקברות יועד לעימות אפשרי עם מפא"י. הנשק שהוטמן בו הוברח לקיבוץ על ידי חבר שנסע ב-1949 לארצות הברית, והעביר אותו כשהוא מפורק ומוחבא בתוך ליפטים של מכונות חקלאיות.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
נערך לאחרונה ע"י סירפד בתאריך 30-01-2009 בשעה 22:08.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
