שלום לכל חברי הפורום!
אשמח להיעזר במישהו מכם.
אני מחפש מישהו שמכיר היטב את מורשת הקרבות של אירועי פתיחת מנהרות הכותל ב1996.
אני מחפש ספציפית פרטים על קרב מסויים שקרה.
הפרטים הידועים לי הם:
הקרב היה באיזור שכם או ג'נין.
החיילים היו סדירים (גבעתי? גולני? שריון?)
חייל אחד נפגע קשה בגרון, חולץ תחת אש תופת והוטס במסוק לבי"ח רמב"ם.
החייל תושב השפלה (רמלה? לוד?)
פרטים חסרים:
תאריך, מס' כוחות מעורבים, הרוגים (בשני הצדדים), שם החייל הפצוע (והיחידה שלו).
כמו כן הייתי רוצה לדרוש בשלומו של החייל, האם הוא שרד את הפציעה?
תודה
אלי

ומה שאני דולה מהזכרון (הייתי ברצועה בכלל אז, אז זה ממה שראיתי בטלוויזיה או קראתי בעיתון):

שישה הרוגים לצה"ל - חמישה מכוח תגבורת (חרמ"ש?) שנשלח בנגמ"שים לקבר יוסף, אחד מהכוח ששהה בקבר עצמו (או שמא היה זה פצוע שפונה לקבר ונפטר שם?). פצוע אחד "חולץ" באמבולנס ערבי, לכאורה בתיווך של כמה מהגנגסטרים שאז נחשבו לחברים של קצינים ופוליטיקאים (ג'יבריל רג'וב) ולמיטב זכרוני נפטר מאוחר יותר.

הכוח בנגמ"שים נכנס תחת אש קלעים וחלקו התפזר רגלית, ללא סדר, ונורה מחוץ לכלים.

היו הרבה כתבות על העניין בזמנו, ואפילו תיעוד חלקי בכתבת טלוויזיה שצולמה בזמן הקרב.

.

נראה לי שזה היה חרוב

למיטב זיכרוני מהתיעוד הטלביזיוני של אותם ימים, החיילים נפגעו תוך כדי תנועה בנגמ"שים שהיו לחלוטין בלתי ערוכים ללחימה.

אני זוכר עדות של חייל שלישי שהיה אתם, מתאר את שניהם כנראים כיושבים ליד קיר, אחרי שנורו בידי קלע/צלף. לוחם שישי, אני די בטוח, נפטר בתוך הקבר. בתיעוד המצולם ראו נגמ"ש עם מדף אחורי מורד ובתוכו חייל מחזיק בחולצה של חייל אחר הרוג ומסמן לצלם משהו.

אגב, פחות קשור, אבל אני כן יודע שעבור כמה וכמה קצינים (כולל מופז) הביזיון ההוא, ותחושת הבושה, היו מניע חזק מאוד לתכנון תגובה אגרסיבית "בפעם הבאה", מה שאכן בא לידי ביטוי בשנת 2000. מופז אפילו ציין את זה בגאווה לא מוסתרת בשיחה שעשה לפלוגה שלי בקיץ 2001 בגבול הרצועה. אאל"ט לערבים לא היו כלל אבידות של אוחזי נשק ב"קרב" ההוא, מה שאפילו הגביר את תחושת הבושה והמבוכה.

.

ציטוט:

אאל"ט לערבים לא היו כלל אבידות של אוחזי נשק ב"קרב" ההוא

הכוונה לקרב בשנת 96 או 2000? ככל הזכור לי, בשני המקרים נהרגו חמושים פלסטינים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

בבוקר 26.6.96 היו במתחם הקבר 35 חיילים ושוטרי מג"ב. בשעה 11:30 החלה מחוץ למתחם הקבר התפרעות של 200 צעירים פלסטינים, כהמשך ישיר לתהלוכה שהחלה במרכז העיר. שוטרי מג"ב ניסו לפנות את המפגינים עם אלפ"ה, ללא הצלחה - וכפועל יוצא, הם עוברים לשימוש באש חיה. שו"פ שהיו אמורים לפזר את המפגינים התערבו בתוך ההמון והחלו לירות על מתחם הקבר. המפגינים עצמם השתמשו בבקת"בים ובאמצעי אלפ"ה גנובים (בעיקר רימוני גז מדמיע).

לאחר שמדווח בקשר על שלושה מג"בניקים פצועים, נכנסת לעיר שיירה המובלת ע"י מג"ד חרוב וכוללת סופת מג"ב וארבעה נגמ"שים "עירומים" (חלקם נגמ"שי פינוי רפואי). בדרך לקבר השיירה סופגת אש מכל הכיוונים, אך מגיעה לקבר ללא נפגעים. החיילים פורקים מהנגמ"שים, מעמיסים את הפצועים על שני נגמ"שים שיוצאים מיד מהעיר. שני הנגמ"שים האחרים נשארים מחוץ למתחם הקבר, וחיילי חרוב משתמשים במאגים שלהם - בשלב מסויים הנגמ"שים נפגעים מבקת"בים, והחיילים נאלצים לנטוש אותם ולטפס על חומת אבן סמוכה שם נהרגים שניים מהם (איתמר סודאי ואורי בן-טוב).

בתגובה למותם ופציעתם של חיילי חרוב, נכנסת לעיר שיירת נגמ"שים שניה בפיקוד מח"ט הגזרה. שיירה זו נלחמת ברציפות החל מהכניסה לעיר ועד ההגעה למתחם הקבר - בכניסה לעיר נהרג בני ביטון, מעט לפני ההגעה לקבר נהרג ארז שרעבי וחלק מהחיילים נפצעים. השיירה מגיעה לקבר והחיילים פורקים ממנה, בתוך הבלאגן גופתו של ביטון נשארת בתוך הנגמ"ש. הפצועים מועמסים על הנגמ"שים והשיירה יוצאת אל מחוץ לעיר תחת אש תופת, ממנה נהרגים מיכאל דדוש וסרן ניר ברז'נסקי.

בצהריים המאוחרים נעשה נסיון להשיג הפסקת אש, ללא הצלחה. לקבר מגיעים מושל העיר ומפקד מש"פ, והם נפגשים עם המח"ט. בפגישה מתברר שפלסטינים גילו את גופתו של בני ביטון בתוך הנגמ"ש, ומתוך חשיבה שהוא פצוע קשה פינו אותו אל אחד מבתי החולים בעיר - לפי הסיכום גופתו מפונה מהעיר החוצה ע"י אמבולנס פלסטיני, שמותקף בדרך ע"י מפגינים שמנסים ללא הצלחה לחטוף את הגופה.

החל משלב זה מתחילה ההתדרדרות שהביאה בסופו של דבר לנטישת הקבר. למרות שמחוץ לעיר ממתין גדוד שריון ויש לפחות מסק"ר אחד לטובת האירוע, המח"ט מחליט שלא לעשות בהם שימוש כדי למנוע התדרדרות נוספת. עקב החשיפה לאש, המח"ט מחליט לנטוש את רחבת הקבר ולהסתגר בתוך הקבר עצמו שבנוי אבן - החלטה זו מביאה לאובדן שליטה במתחם כולו. תחילה המפגינים שורפים את שלושת הג'יפים של מג"ב שחונים מחוץ למתחם, ולאחר מכן חודרים למתחם הקבר. הם שורפים את מתחם מג"ב ואת הישיבה, והדבר היחיד שמונע מהם להיכנס לקבר עצמו הוא שו"פ. החיילים ממתינים בקבר ממשך כל הלילה, ולפנות בוקר מפונים בליווי שו"פ שמחליפים אותם בשמירה על הקבר.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ותפקוד המח"ט הוא שיא הביזיון.
אין ספק שלפחות הופקו לקחים נכונים (לשם שינוי) לקראת העימות הגדול יותר שהגיע לאחר מכן.

אני הייתי בסדיר באותם ימים, וכולנו היינו די בהלם שהדבר הזה בכלל אפשרי. אפשר להתחיל עם פוליטיקה ולהכריז "אף פעם אסור לבטוח בפלסטינים עם נשק" - אבל זה לא יהיה כאן, לא עכשיו וזה בכלל לא רלוונטי למצב הנתון. ביום שלישי פתחו את המנהרה ונכנסנו לכוננות, ביום רביעי התחיל הבלאגן ויום חמישי היה השיא - ועדיין, לקח זמן עד שנפל האסימון שהצד השני כבר לא משחק בצד שלנו. אני זוכר את הסיפורים של החברה של DCO שניסו עד הרגע האחרון לתקשר עם הגנרלים בצד השני.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אני האחרון שיכנס למונולוגים נוסח "תנו לצה"ל לנצח" ו"ערבי גבר זה ערבי בקבר".
צה"ל הופתע ולא ידע להתמודד עם מצב וזהו בהחלט כישלון מודיעיני ואג"מי. בעת האירועים בקבר יוסף המח"ט היה חייב להבין כבר מול מה הוא עומד ולעשות שימוש בכוחות המתאימים. לתפקוד הלקוי באירועים האלה היו לדעתי השלכות אסטרטגיות שבאו לי ביטוי כעבור 4 שנים. מאידך גיסא, צה"ל בהחלט הפיק לקחים. אני זוכר שירות מילואים זמן מה לאחר האירועים, כשהרוחות כבר נרגעו לחלוטין, ובו תודרכנו בפירוט על תסריטים אפשריים במקרה של התלקחות ועל התגובות שלהם הצבא נערך. בסופו של דבר, צה"ל באמת היה די מוכן לאירועים שהחלו בשנת 2000.

"אתם שופטים אותנו בדקות - תשפטו אותנו בשנים" (אאל"ט נטבעה אחרי אירועי מחסום ארז ב 1995). זו לא פוליטיקה: הייתה תחושת אופוריה עד ספט' 1996: תחושה שבונים כאן משהו חיובי שצריך לטפח אותו - כמו זאטוט שלא צורחים עליו כי הפיל איזה כוס, אלא מלטפים אותו ומסבירים לו. זה מה שחילחל לדרגים פיקודיים.

אצל הסדירים - שאז לא היו הרבה יותר צעירים ממני - מה שהיה זו פשוט מין תחושה של "קץ ההיסטוריה" והרגשה שכל הז פרפורי הגסיסה של הסכסוך הערבי ישראלי בכסותו האלימה. אנשים הרגישו שאוט-טו-טו הכל נגמר. אל תשכח שאלה אנשים שכבר קראו עיתונים בזמן השלום עם ירדן והסכמי אוסלו והתגייסו לצה"ל עם הלך מחשבה מאוד שונה ממה שאני הכרתי "בזמני", או זה שבא אחרי שנת 2000.

יצא לי במקרה להיות בקו מילואים בעזה, כשה"מאורעות" האלה בדיוק נפלו באמצע. אני זוכר את ההתרשמות שלי הזאת מחיילי גבעתי שהיו שם. אנשים פשוט הרגישו כאילו הם נאט"ו ביוגוסלביה - איזה כוח שלום במשימת שיטור. לא היה שום רצון ליזום ולהלחם. זה חזר על עצמו בצומת נצרים, כפר דרום, מחסום טול כרם (שם זה היה מג"ב) וככל הנראה בשכם.

עכשיו אני בטוח שיקומו אנשים ויגידו "אתה לא יודע על מה אתה מדבר" ואני מניח שקשה מאוד לשחזר תחושות מדוייקות. מצידי באותה תקופה גרתי בחו"ל ובאתי ל 25 ימי מילואים. כתבתי כמעט כל יום לחברה בחו"ל מכתבים, ואלה נשמרו. לפני כמה שנים קראתי אותם ודי נדהמתי למצוא תיואר נדהם שלי מרוח חיילי סדיר שפגשתי כשבוע לפני המהומות - כתבתי בפירוש שזה לא הצבא שאני מכיר. מנסיוני כל אירועי המנהרה נתפסו במשך כארבע שנים כ"פאדיחה" לכל דבר אצל לא מעט. אנשים פשוט הסתובבו עם משהו כבד על הבטן. האמת שאני חושב שצה"ל של 1996-2000 צריך להיות נושא למחקר רחב היקף, משום שרבים נוטים להתעלם מכל הנושא והשפעתו העצומה על כל מהלך ההיסטוריה.

.

תודה שזה התבקש...
וברצינות: החוויה שלי הייתה שונה. הייתי בסדיר עד 1995 והתחושה שלי הייתה דווקא שתהליך השלום לא מורגש. כשהיינו באיזור ג'נין אפילו טענתי בחוצפתי נגד מח"ט הגיזרה שהיוזמות הלוחמניות שלו באיזור נוגדות את מדיניות אוסלו של הממשלה (על כך אויימתי במשפט צבאי, ובצדק). הקו האחרון של בחברון בחורף 1995 היה סוער יותר מהקו הראשון שלי בעיר בסוף 1992 ובשום אופן לא הרגשת בשטח זחיחות או פעמי שלום. הפעם הראשונה (והיחידה) שבה כן הרגשתי את זה הייתה בשירות מילואים בגיזרת רמאללה כשנה אחרי אירועי המנהרה. זה הרגיש באמת כמו עולם אחר אבל כאמור, אז כבר הכינו אותנו לחזרה של התסריטים השחורים שאכן התממשו.

או במילים אחרות: מה שהביא אותו התיכוניסט מהבית. אתה לא יכולת להרגיש זאת, משום שהיית חייל עוד לפני אוסלו וכל האופוריה. מי שבא מהתיכון בסביבות 1994-5 נכנס למציאות שבה כל יומיים ורבע דיברו על עוד הסכם שלום, או התקדמות, שתביא לקץ של עשרות שנים של איזה באלגן זה או אחר. תחושה של הפסקת אש שכבר נחתמה, ועכשיו רק מחכים לחצות שתכנס לתוקף.

פרט לכך אצל ה"צעירים" זיהיתי מין חשש מסויים מערבי עם רובה, דבר שכלל לא היה מוכר אצל בני המחזור שלי. הייתה תחושה שהערבים החמושים נחושים יותר, מה שלי היה נראה כעורבא פרח לחלוטין.

יכול להיות שנקודת המבט שלי לא רגילה: עשיתי המון שטחים, כולל מהיבטים של מעבר לגדודניק. הכרתי גם את השטחים היטב, וטיילתי בהם די בחופשיות החל מתחילת שנות ה-90 (ממש בעצם הימים האלה אני חוזר לזה) ואפילו פעמיים נתקלתי בקני הרובים של הייבוא מטוניס (פעם אחת במואסי - לפני ה"מנהרה", ופעם שניה אחרי, בוואדי ליד חברון). הפרספקטיבה שלי הייתה מאוד דומה לזו של מתיישב בכפר דרום שלקח אותי טרמפ שבוע אחרי המהומות "אני לא מבין איך זה שלא ריסקו אותם באותו הרגע וזהו. אבל אני אזרח וסרן במיל', מה אני מבין אני?".

.

אני לא זוכר אופוריה בשנים אלה אלא יותר תחושה קשה נוכח פיגועי ההתאבדות וויכוח קשה מאוד בעם על רקע זה. מה שכן-אני "התחנכתי" במציאות בשטח שבה ערבי חמוש הוא אוטומטית מחבל בן מוות. לא הכרתי מציאות של חמושים פלסטינים כחלק לגיטימי של הנוף.
האמת שאחרי אירועי המנהרה התחושה שלי הייתה (בלי שהכרתי את הפרטים שהביא סירפד) שלחיילי מילואים זה לא היה קורה. יכול להיות שזה נבע ממה שאתה מתאר אבל לא יכולתי לנסח את זה לעצמי כך באותה עת.
לגבי טיולים בשומרון, אני מניח שאתה יודע עם זה שווה לך את הסיכון

ומכאן באה ההישתוממות שלי אז.

אחרי שכתבתי את ההודעות חשבתי בעצם על אנלוגיה די מתאימה, שב 1996 לא יכולתי לחשוב עליה מחוסר ידע:

צה"ל שטחים של 1996 נדמה בעיני כצבא האמריקאי במעבר קוסטרין בצפון אפריקה: חיילים טובים ומאומנים, אבל לגמרי לא מבינים לאן הם נפלו ושלחימה זה משהו שצריך לעשות מעבר ללהיות בורג. זו לא הייתה התסמונת של לבנון-2, אלא פשוט תחושה שכל המערכת מהמח"טים ועד החפ"שים לא הבינו מה קורה בשטח. אחי היה אז באזור טול כרם ואת מה שהלך שם (והסתיים ברציחתם של שני אנשי מג"ב) הוא תיאר לי פשוט כאיוולת שמקורה בחוסר הבנה כי מה שבא מן הצד השני מכוון ומוכוון. מה שלי היה ברור כבר יום-יומיים לפני תחילת המהומות (שהצד השני מגביר את הלהבות בכוונה תחילה, גם אם בשיטה המזרח תיכונית הידועה של יד אחת יורה ויד שניה מרגיעה: "שוטר טוב-שוטר רע" בגרסא לבנטינית) לא הצליחו לקלוט אנשים בכירים ממני אפילו תוך כדי המהומות. ובטח יחשבו שבשל מיקומי על הסרגל הפוליטי אני תמיד ממנבאי השחורות, שבמקרה הצליח לו אז, אבל האמת היא שכמי ש"חי" את השטחים כמעט עד שנת 2000, האבחנות שלי היו די נייטרליות וכלל לא מוטות מדעה פוליטית.

.

אני זוכר את המראות מהטלוויזה באותה תקופה ופרט לאירועים הבזיוניים בשכם וחילוץ צוות הטלוויזיה מהמגדל ברצועת עזה, היו מספר הסצינות כמעט זהות:
המון פלסטיני היסטרי, חלקו במדים וחלקו על אזרחי, אלו ואלו חמושים בחלקם ברוס"רים ותת מקלעים ויורים בתנוחות שונות ומשונות שהתחרו בגיוון רק עם תנוחות הסקס של הקאמה סוטרה ובין לבין מבצעים כל מיני גלגולים ביזריים ורצים באמוק הנה ואנה עם נפגעים ובלעדיהם. מולם קומץ חיילי צה"ל שכובים בנחת מאחורי מחסות ויורים ירי תכליתי ומדוד מרוס"רים עם התקנים אופטיים. זה נראה לי כמו מחזה אנארכוניסטי, בו ההמון מאחורי הבריקדות מחליף אש עם השורות הזקופות והמדוגמות של אנשי הצבא המקצועיים-סצינה מ"עלובי החיים" שאתה בטוח מכיר.
מאז הפלסטינים התקדמו עשרים דורות מבחינה מקצועית וישראל עברה לשימוש תדיר בכלי נשק כבדים מולם. במובן מסוים זה היה תום עידן הנאיביות לגבי ההתנהלות הצבאית בשטחים.

אירוע מחסום ארז ב 1995 (לא קשור לאירועי המנהרה וגם לא קיבל את הרייטינג הראוי).

אירוע הירי דרומית לרמאללה יום לפני פרוץ "אירועי המנהרה" שבו אכן כוח סדיר של צה"ל די עשה "ביתספר" לבנדיטים של ערפת.

משני האירועים היו תמונות שפיארו את כותרות העיתונים, ובמיוחד מהאירוע השני שממנו הייתה תמונה של חיילים עם קסדות מאחורי מחסה אל מול כמה מנומרים ששוכבים על הגב ויורים בין הרגליים, או משהו דומה שכאילו יצא מפרק של בני היל.

.

בין השאר אני זוכר שו"פ מבוגר, עגלגל ומשופם שירה בעוז בקלאצ' ביד אחת בעוד משעין את קב הכת על כף ידו השניה...מין תנוחת ירי כזו שאולי לימדו פעם בטוניס. היה גם הקטע המפורסם שבו שו"פ ירה צרורות ארוכים בקלאצ' ורובם פגעו בעליל 2 מטר לפניו, בקיר שמאחוריו תפס מחסה. האירוע הזה היה מהקרב בקבר יוסף ורק מלמד שלמרבה הצער גם דבילים גמורים יכולים לגרום לא מעט נזק כשאתה לא ערוך מולם כראוי.

כל הזמן מנסים בטובות וביד רכה שעולה לנו תמיד במספר הרוגים.

למה לא החליטו לשלוח את הטנקים?המפגינים רק היו רואים טנק היו בורחים
בושה

באותם ימים ממשלת ישראל תמכה ברשות הפלסטינית ורצתה בטובתה. שימוש באמצעים מפרי-איזון כמו טנקים ותקיפות אוויריות נתפסו בימים ההם כ-overkill רציני שעלול להביא להסלמה קשה. רק כדי להבין את מימדי התפיסה של הימים ההם: במהלך הקרב על צומת נצרים, מח"ט צפונית ברצועת עזה לא אישר שימוש בנשק נ"ט נגד הפלסטינים אלא רק שימוש במקלעים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

בתגובה קודמת ציינת שבאירוע נהרגו חמושים פלסטינים.
יש לך את הפרטים, כדי להשלים את התמונה?

התאריך: 26.09.96 ולא כפי שנכתב בטעות

לוחם ב51 גולני, בחברון נהרג גם לוחם צה"ל, ביצעתי חיפוש ברשת ולא מצאתי מידע נוסף.

מילואימניק

ב 16/1/96 נרצחו ד"ר עוז תיבון קרפ"ח יהודה וסמל יניב שימל הי"ד בפיגוע ירי בחלחול


ההרוגים בקבר יוסף הי"ד :


איתמר סודאי

אורי בן טוב

ארז שרעבי

בני ביטון

דימיטרי גרז'דנסקי

מיכאל דדוש

ניר ברז'סקי

מילואימניק

אני יודע בוודאות שאני מחפש קרב אחר, ולא זה שהיה בקבר יוסף.
אני חוזר שוב על הפרטים של הקרב:
יחידה של סדיר
חייל פצוע קשה\אנוש שעבר "ניתוח שדה" על ידי רופא במילואים תחת אש תופת ולאחר מכן הוטס במסוק לרמב"ם בחיפה.
אני יודע גם שזה היה בשטח פתוח ומחוץ לעיר ולא בתוך עיר.
אני לא יודע כמה כוחות משלנו ומשלהם היו מעורבים בתקרית
מה שאני מחפש זה את התאריך המדוייק של הקרב וכמובן הייתי רוצה לדעת מה שלומו של החייל שנפגע.

באיזור רמאללה. כמו כן היה קרב באיזור נח"ל אלישע ב-27 לספטמבר שבו נפצעו 2 אנשי נח"ל ויכול אולי להתאים לתיאור שלך. אולי זה יתן דחיפה קטנה לחיפוש.

אם אתה מתכוון שאירוע שקדם ביום לכל שאר הבלאגן.

למיטב זכרוני כל האירועים הסתיימו עם 13 הרוגים בצידינו:

6 בשכם
1 נבי מרעי ברפיח
3 בכפר דרום (גבעתי?)
2 במחסום טול כרם (מג"ב)
1 בצומת נצרים?

לא זכור לי על פצועים שנפטרו.

.

שנהרג במחסום "ערק", אחת הכניסות לרמאללה.

היה הרוג לדוכיפת- מ"פ פלוגת מסלול אוג 95, אאל"ט שם משפחתו היה מימון, לא זוכר כרגע את שמו הפרטי.

http://www.gal-ed.co.il/givatayim/i...ow.aspx?id=9406

עשה איתי קורס קצינים. בחור חמד.
יהי זכרו ברוך.

בוויקי מדווחים על 17 הרוגים בסה"כ.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

לא סגור ב-100% עם זה באמת היה באיזור רמאללה. אני כן זוכר שבקרב הזה נפלו לוחמים (ביניהם קצין) ובסבירות די גבוהה הוזעק למקום גם מסק"ר. זה אירוע נפרד מאותו עימות סוריאליסטי ששנינו התייחסנו אליו למעלה.

קגנס,
הפרטים שאתה נותן - מחוברים לאירוע במחסום ערק - רמאללה.
שטח פתוח, קצין מת שמתקשים לחלצו, עוד קצת פצועים (אחד מגולני?) מישהו מדובדבן שחטף כדור בתחת,
ומסקר שיורה. כבר לא יודע מה היה יותר מסוכן, קליעי הקלאצ' או התרמילים שיורדים משמיים.

כמה קרבות היו באיזור ג'נין בשטח פתוח?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קגנס באיזור רמאללה. כמו כן היה קרב באיזור נח"ל אלישע ב-27 לספטמבר שבו נפצעו 2 אנשי נח"ל ויכול אולי להתאים לתיאור שלך. אולי זה יתן דחיפה קטנה לחיפוש.

תודה לך, אתה נותן לי קצה חוט. אני באמת לא יודע אם הקרב שאני מתכוון אליו נגמר עם הרוגים. אם לא מתועד שום מקרה של פטירה מפצעים בבי"ח באותן מהומות ואם הפצוע שאני מחפש לא נפטר בבי"ח אז כנראה שמדובר באחת משתי הקרבות שאתה מציין.
אני מצמצם את האפשרויות לרמאללה, וג'נין.
ידוע לך באיזה תאריך התרחש הקרב באיזור רמאללה?

מג"ב בג'נין

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

והבעסה שלי היא שכמה שחיפשתי בארכיונים (של ידיעות ומעריב), לא מצאתי אף איזכור של קרב מאותה תקופה, שכוללת את המידע שיש לי, קרי: חייל שנותח בשדה (בגרון שלו) תחת אש תופת וחולץ במסוק לרמב"ם.

שוב תודה לכל העוזרים. מסתבר שצה"ל היה מעורב בהמון קרבות בעשור וחצי. אני מחפש ספציפית קרב מסויים.
אני מצמצם לאיזור פתוח סמוך לג'נין. (סמוך ליישובים גנים וכדים?) אני לא יודע אם היו שם מסוקי קרב, אבל בטוח היה מסוק שפינה את החייל לרמב"ם.
מה שאני מחפש זה פרטים על החילוץ עצמו. לפי מה ששמעתי הם רצו כמה מאות מטרים עם האלונקה תחת אש עד המסוק.
ואני לא סגור עדיין על התאריך. אולי ב27 לספט'?

לאחר סיום תפילות יום שישי (27/9) החלה תהלוכה גדולה (מעל 10,000 מפגינים) לנוע ממרכז העיר לכיוון צפון. כשהתהלוכה יצאה מהעיר אל הכביש לכיוון צומת מגידו, המפגינים פרצו את המחסומים של המשטרה הפלסטינית והסתערו לכיוון חיילי צה"ל שאיבטחו את היאחזות נח"ל גינת. החיילים ירו על המפגינים, ובתגובה השו"פים הצטרפו להתפרעות וירו על החיילים. באירוע נפגעו שלושה חיילים, אחד מהם קשה - ייתכן וזה החייל אליו אתה מתייחס.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אם היה אכן ניתוח שדה סטייל אנקלביץ' תחת אש סביר להניח שהרופא עוטר במשהו.

אני יודע בוודאות שאותו רופא לא עוטר. אני מכיר את הרופא אישית. הוא היה במיל' והוא סופח ליחידת סדיר.

כמו כן אם הפרטים של סירפד אכן מתאימים לאותו מקרה שאני מתכוון אז יש לנו בינגו.
השלב הבא מבחינתי זה לאמת את זה עם בי"ח רמב"ם ולדלות את שם החייל.
ושוב אני מציין שאין אף איזכור למקרה הזה בעיתונות הכתובה.
ואין לי עדיין את שם היחידה (לא לשלוח בפורום אלא בפרטי...)

ובקשר לזה שהרופא לא עוטר, אשמח אם מישהו כאן יוכל לעזור לי לארגן לו איזה צל"ש. שמעתי שבמלחמת לבנון השניה מישהו עשה משהו דומה וקיבל צל"ש או עיטור או משהו.

תודה

אכן , דבריו של סירפד נכונים.
אני רק ישלים כמה פרטים
החייל שריונר מגדוד אדם
לא זכור לי שמו אני כן זוכר שהוא מלוד
בעת האירוע הייתי עם חלק אחר של הגדוד ( עם טנקים בשכם)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ARI55 אכן , דבריו של סירפד נכונים. אני רק ישלים כמה פרטים החייל שריונר מגדוד אדם לא זכור לי שמו אני כן זוכר שהוא מלוד בעת האירוע הייתי עם חלק אחר של הגדוד ( עם טנקים בשכם)

תודה לך,
אני מקווה שאוכל בעזרתך להשלים את הפאזל. עדיין חסר לי אימות עם בי"ח רמב"ם אבל זה לא דרך הפורום הזה...

לאחר שליקטתי את הפרטים על הקרב, הנה הוא לפניכם:

במהלך מהומות 1996 היה קרב ב27 לספט', ערב חג הסוכות.
קבוצת חיילים מחיל שיריון בסדיר (כנראה גדוד אדם) נתקלו בחמושים והתפתח קרב.
הקרב התרחש בשטח פתוח סמוך ליישובים גנים וכדים, בגזרת ג'נין.
במהלך הקרב שני חיילים (כנראה) נפצעו קל. כמו כן חייל אחד נפצע קשה\אנוש מפגיעת כדור בגרון.
רופא שהיה במיל' וסופח ליחידה ניתח אותו תחת אש שנמשכה עוד מספר דקות. הרופא החדיר לגרון החייל צינור וכך הציל את חייו. אני לא מבין בדברים האלה אבל אני יודע שמדובר ניתוח ידוע וקריטי...
לאחר שמצבו של החייל התייצב קמעה, ועדיין תחת אש תופת, הרופא, בעזרת מס' חיילים פינו את החייל הפצוע למסוק שהטיס אותו לבי"ח רמב"ם.
חיי החייל ניצלו.
האירוע לא הוזכר באף עיתון של אותם ימים, הרופא לא השתתף באף תחקיר לאחר האירוע, ולא קיבל אף תעודת הוקרה, צל"ש או עיטור.
אלה הפרטים הידועים לי. אשמח אם מישהו ישלים פרטים חסרים.
כמו כן, אשמח אם מישהו יוכל להפנות אותי למפקדים של החייל (מג"ד בשריון?) או למפקדים של הרופא (קרפ"ר) כדי לנסות ולארגן לרופא האמיץ, צל"ש.
תודה

להלן התקדמות התחקיר שלי על האירוע:
גיליתי את שם החייל (שמור אצלי). הוא נפצע אנושות וקיבל 25% נכות.
הרופא במיל' הציל את חייו.
דיברתי היום עם אחותו של החייל וברוך השם, הוא כבר הקים משפחה והכל.
תודה לכל מי שעזר לי ללקט פרטים על האירוע.
מבחינתי אפשר לנעול את האשכול הנוכחי...