חוויות משירות מילואים

קו דרום ים המלח

תחילת ספטמבר, עוד מעט חגים, אני מנסה לשפר מתמטיקה ולוקח קורס 5 נקודות (אופטימי). אני כבר לגמרי אזרח והמילואים פתאום באמצע החיים לא הכי מתאימים לי ועוד חודש ועוד בים המלח ועוד על החגים. מגיע לאל"ת בבסיס החטיבה בערבה. מרחוק מופיעה לה באור הבוהק צללית גבוהה ורזה, עם חיוך גדול באמצע ראש ענק, מזכירה נשכחות. כלפון. אף אחד לא יוכל למחוק לו את החיוך מהפנים, אפילו אני לא הצלחתי, גם כשהוא חטף ממני בטעות קת של גלילון לפה במהלך תיזוז בצוקי עובדה ושבר קצה שן, גם אז הוא המשיך לחייך (קיבל אחר הצהריים חופשי במרפאת שיניים של הבסיס אז למה לא לחייך?). כלפון שבצמ"פ שבר שיאים ורוקן בטן ב 10 דקות, דרך פתח "המתן דקה" ועוד עם צידוד ידני. הוא הצליח להעלם לי אחרי שהודח בקמ"ט הראשון שלו. כששמו צץ לו מדי פעם: היה בצוות מח"ט, סמח"ט, עשה בית זונות. יפה לו. חיבוק גדול "לאן נעלמת שלוש שנים?" "הייתי ביפן" "איך היפניות?" חיוך גדול והרמת גבות כפולה מהירה ורבת משמעות.

יורד הערב, נגמר הלו"ז. עמית המ"פ קורא לי ורוצה שאצטרף לסיור קו עם הסגל למחרת ב6 בבוקר. סגל - כבוד.אותי מעניין רק שאפשר לנסוע לאילת, רק לחזור מוקדם. נוסעים לאילת, מעלים זכרונות, משלימים פערים, מרוקנים כוסות, חוזרים שפוכים, לא מתעוררים לסיור קו. המבט הנוזף והמאוכזב של עמית מבהיר לי שלסגל בקו הזה אני לא אצטרף. במקום זה הוא מצוות אותי עם עזריה, יאיר ואדם במחסום הערבה. עובדים בזוזגות, 8 – 8, יש מזגן בפריקסט מגורים, השמש קופחת והשמשיות עוזרות במעט, אין כובעי פטריה ומסתובבים עם כובעי מצחיה אזרחיים (כחול במקרה שלי), רק יאיר מסתובב עם כובע מצחיה צבאי. הוא עו"ד הוא מכבד חוקים. אני אז קצת פחות. עוברים מספר ימים, האויב הוא השעמום, החום המעיק והזבובים. בעצם רק הזבובים כי עם הכמות שיש פה לא משעמם לרגע ונגד החום אי אפשר לעשות כלום.

צהריים, אני ויאיר במשמרת, מגיע המח"ט ועוצר במחסום (היה שבוע בחו"ל חזר מלא מרץ). אני ניגש אליו "מה נשמע?" "זקוקים למשהו?" "כן אולי לתגבר את התאורה ההיקפית בלילה, אולי איזה זרקור קצת חשופים פה בחושך" "טוב שיהיה לכם המשך תעסוקה מוצלח ותוריד את הכובע האזרחי" אני חצי מתעלם מתחיל ללכת לכיוון הציליה, הוא אומר לי שוב "תוריד את הכובע האזרחי". אני רק רוצה להגיע לצל ולהוריד את הכובע. הוא נוסע מטר עם הג'יפ, מסובב אלי את הראש ואומר לי "אמרתי לך להוריד את הכובע", אני מאבד את קור הרוח תופס את הכובע ומטיח אותו ברצפה, מישיר אליו מבט ואומר "טוב לך?" הוא בלי הנד עפעף "מחר אצלי ב8 בבוקר בלשכה" וממשיך לנסוע. למחרת הסרס"פ לוקח אותי לחטיבה למשפט. אני נכנס חמשפט עם כובע ב' מצחיה שבקושי מכסה לי את הראש וממשיך ברצף הטעויות מאמש, אתה מוכן להשפט בפני? כן (טעות!). אתה התחצפת ומי יודע מה יקרה באירוע אמיתי עוד תיתן סטירה למ"מ שלך. אני מנסה לענות לו (טעות!). גזר הדין 14 יום מחבוש (למדתי שאסור לשחק משחקי כבוד עם דרוזי- הוא תמיד ינצח בייחוד אם הוא המח"ט שלך). אני לא כל כך מבין, מעולם לא נשפטתי במשפט משמעתי ואני לא מכיר את המונחים, שואל את חיים הסרס"פ מה המשמעות הוא אומר לי "כלא". נמחק האגו בשניה. למזלי עמית המ"פ ואמנון המג"ד מגיעים לחטיבה להתחנן על חיי. המח"ט מתרצה ומסייג את החלטתו בכך שאני אוגלה מהמחסום לטובת עמדות אחרות. נשמתי לרווחה. כלא ממש לא מתאים עכשיו באמצע החיים. הפכתי להיות הבדיחה של הפלוגה, כל מי שרואה אותי מטיח את הכובע ברצפה.

חזרתי למשמרות של 8 – 8 רק שעכשיו זה על בטשית. אם חשבתי שבמחסום היה זוועה, הנסיעה בבטשית מגמדת את תחושת הזוועה. המושב ליד המאגים תוכנן כך שלא תרדם במשמרת, הוא פשוט כל כך לא נוח שאין לך אפשרות לנמנם, גם לא כשאתה מאג ישראל. כשנגמרת המשמרת הולכים לנוח במגורים ואני מדגיש לנוח כי לישון אי אפשר: חם, אין מזגן רק דזרט קולר וחג'ג' נוחר. חג'ג' שהיה נהג חג'ג'ית היה מעיף את הגג של הפריקסט מהנחירות. אני ישן עם אטמים – תודה לאשכנזי על הפטנט. אחרי שבוע במשמרות של 8-8. 8 בטשית ו 8 חג'ג', עמית מחליט שסבלתי מספיק ומעביר אותי למוצב באמצע בריכות האידוי של מפעלי ים המלח. במוצב יש תנאים – מזגן בחדרים (אם הוא עובד), בידוד – ניתן לראות מקילומטרים כל מי שמתקרב וקנסטה. קנסטה זאת מסורת וכמו כל מסורת מעבירים אותה מאב לבן בעל פה. רביעיות של קנסטה לא שוברים. כך מצאתי את עצמי במוצב עם שפורן, בויום, יעיש וקלברינו. רביעית קנסטה שרק אחרי הרבה שנים נשברה. שגרת המוצב כללה: משחק קנסטה, צפיה במשחק קנסטה ושמירה במגדל שמירה. השומר במגדל שמירה היה מצויד בעיקר במשרוקית (חוץ מהנשק) ותפקידו היה להודי אם מגיע כלי רכב בשריקה. אז הש"ג היה מתלבש מהר וניגש לעמדת הש"ג לפתוח את השער. בצורה כזאת הצליחו לרווח את סבב השמירות. הכל רק לא להפריע לקנסטה. דמות צבעונית נוספת שהיתה במוצב הוא תורג'מן הזכור לטובה(?) ממוצב 112. יום אחד הוא החליט שהוא הולך לשחות בבריכות מלח. לבש בגד ים, הצטייד במגבת וכפכפים וצעד לבריכה הקרובה. התקרב לשפת המים וקפץ קפיצת ראש לתוך המים. עד היום קול הצעקה שלו מהדהד בהרי אדום. הוא יצא מהבריכה צולע ונשכב על הרצפה צועק מכאבים "העיניים, העיניים".

הצלחתי לקצר את התעסוקה עקב לימודי המתמטיקה שלי ולכן השתחררתי שבוע לפני כולם. במבחן במתמטיקה נכשלתי, המח"ט נביה מרעי ז"ל נהרג שנתיים אחר כך בארועי מנהרת הכותל.

לקח לי קצת זמן אבל בסוף יצא לי משהו. אני מקווה שזה יזכיר נשכחות לחללק מהאנשים ויגלה נשכחות לחלק אחר. חג שמח.

אימון טנקים – צאלים - קיץ

הגעתי לצאלים, ערב רב של אנשים בש"ג, אני מצליח אפילו לזהות מספר פרצופים מהגדוד והולך עם זרם האנשים לענף שריון. עובר מימין את האוניברסיטה שלא נותנת תארים ומשמאל את השקם עם ריח השומן השרוף המסתלסל מהדוכן הבשרי. לפני פרוסים משטחים מלאי נגמ"שים, פונה ימינה עם הדרך המתעקלת ורואה מרחוק את שורת הטנקים, עומדים בגאון כאילו לא עברו 40 שנה מאז שיצאו משערי המפעל. עוד מרחוק ניתן לזהות את הפודרה הדקיקה שמכסה אותם לאחר סופשבוע שבו הם ניקלו בחום הנגב. חותם על קיטבג שכולל: שק"ש, 2 זוגות מדים, כובע, אפוד חיר, 2 מימיות, חגורה ש"כ, תחבושת אישית, 5 מחסניות, כפפות נומקס ומשקפי אבק. בנשקיה זה שוב הגלילון המוכר משכבר הימים ואפילו מחלקים קצת פלנלית לספוג את שאריות ה9105 וגם זה לא עוזר. אני מכין את עצמי ש 9105 זה עוד בקטנה, ביום חמישי יש טפ"ש ולפני זה צריך עוד לתדלק ולבדוק שמנים ולאכול חול ולנשום אבק שריפה כך ש 9105 זה הרע במיעוטו. אני חובר לפלוגה שוב הפרצופים המוכרים שהופכים להיות יותר ויותר נעימים עם חלוף המילואים. תחושת ההיכרות המחודשת, המה נשמע? מה חדש? ממלאת את כל יום הגיוס ועוזרת להתרגל למדים, לנשק, לעייפות, לרעב, לחרמנות. אני מצוות כטען עם וולף המ"מ, עם אדאטו התותחן ועם רועי שנוהג. מתחיל תהליך הזיווד. אני חותם על 3 מאגים, 0.5, קשר (שלא צריך לסחוב אותו לטנק למזלי), 4 ג'נטקסים, 2 מע"דים, 1 מיק, רמ"ק, בנוסף 2 שכפצים. מסדר את המאגים בכנות, במקביל אף פעם אין מקום ותמיד חוטפים מכות מכל מיני חלקים בולטים בצריח. צריך לארגן מתקון לארגזי הפעולה של המקביל. חיפוש מהיר במשטח ומצאתי שני שטרלינגים שבעזרתם אקבע ארגז פעולה ריק ליד המקביל. גם ככה אין יותר מידי הקצבות ככה שלא צריך לדאוג ליותר מידי שרשירים. מארגן ערכת אנטנות מחבל וטבעת פלדה ובודק שהאנטנות יורדות במהירות. מסדר את הקשר בכל התאים מחבר את החוטים, נאבק בחיבורים הנוקשים מאבק של הג'נטקס, בודק יציאה לשידור וגם את מיק החרום שאמור להציל אותנו אם מתנתק לנהג הקשר ואם הוא זכר שקיים מיק חרום ושאפשר להשתמש בו.

תמיד יש איזשהוא חלק בפזל הקשר שלא עובד, פעם זה מע"ד, לפעמים הפומית של הג'נטקס מדלדלת לה. מזל שיש את לוצקי שמסדר את הקשר בסבלנות ותמיד עם חיוך. לוצקי שכבר מגייס את הבן שלו לצבא ונראה שתמיד הוא יהיה חלק מהנוף של הגדוד, לוצקי שבא ביום הראשון מחתים על קשר וחוזר לזיכויים ככה תמיד זה נראה מרחוק כאחד שחותם ומזדכה, אבל הוא תמיד ברקע, עם מתקלקל משהו הוא יגיע גם באמצע הלילה לסדר אותו. אני עוזר להעמיס את הזיוודים עם השמות המוזרים לתאים שלהם, קושר מזרוני צוות לאוזן אחת ורשת הסוואה לאוזן השניה של צריח השוט.

"נהג תניע", הרעם המוכר של המנוע על הנפח של 28 הליטרים שלו, מלווה בשריקת המאווררים. מרגישים את 750 הסוסים שמתעוררים לחיים. ריח הדיזל השרוף ממלא את האויר. טל"ת – סיבוב מהיר של הצריח עם קנה מונמך, מחכים שהקנה יקפוץ בהתקרבו לסיפון האחורי, שידלג מעל קרני הפליטה, זה קורה. וולף עוצר את הצריח עם הקנה מופנה ימינה בשעה 3. שנינו יוצאים מהפתחים שלנו מדלגים מעל מזרוני הצוות וניגשים לפתחי האיוורור מצידו הימני של המנוע. הנפה מהירה של שלושת הכנפיים הכבדות ובדיקת רמת שמן המנוע, כמו ברכב הפרטי רק גדול פי 10. תקין. לדרך. רועי נותן גז מנסה לשבור "סכינים" כדי לא להעמיס על המזקו"ם העייף של הטנק. לרוב זה לא ממש משנה והטנק מתג'ע'ג'ע לכל עבר. אני נצמד עם השכפץ לדפנות הפתח, מנסה להאחז במדף הקדמי של פתח הטען, נהנה מהנוף המדברי של צאלים, מהאויר הנקי של שעת אחר הצהריים, פחות נהנה מאלפי גרגרי הקוורץ שמותכים בפנים שלי, צורבים בעיניים, סותמים את דרכי הנשימה העליונות. כיף. באמת, כיף. תחושת עוצמה מחלחלת לגוף במהלך הנסיעה, עוצמה בלתי ניתנת לעצירה. לפחות בתחושה. מגיעים לשטח שהוקצה לפלוגה ונערכים לשנת לילה. מחר מתחילים מט"זים ואחר כך מסלולי צוות. פורסים מזרוני צוות על הסיפון החם שמצליח לחמם את השק"שים מצינת הלילה של הקיץ המדברי. מדי פעם צועקים לרועי שמתכרבל לו על כסא הנהג שיניע כדי לחמם שוב את הסיפון שמתקרר. נרדמים, השינה נינוחה, בטח יותר נינוחה מהשינה החטופה בקמ"ט הכוללת 20 דקות שמירה מתוך שלוש שעות שינה ומי שישן קיצוני על הסיפון גם זוכה בתענוג לרדת בלילה מהטנק לצעוד לטנק השכן ולהעיר את הבא אחרין ברשימה. השינה חמימה יותר מהשינה בצמ"פ שגם היא כללה שעה שמירה, אמנם בצמ"פ ישנתי על אלונקה אבל הקור של רמת הגולן חודר לכל מקום, לא משאיר לגוף פינה חמימה לנוח בחיקה. בוקר מדברי עולה מעל החניון הפלוגתי. פרצופים מאובקים נאבקים במים שהתקררו להם בעוקב בנסיון לצחצח שיניים. רועי פותח את ערכת הקפה שלו ומכין לנו את התה המצויין שלו עם עשבי לואיזה שהביא מהבית. אני איש של נס קפה בבוקר, אבל התה שלו מבטיח התחלה טובה ליום נפלא. מט"זים – וולף מוודא גו/ נו גו ופייר/ נו פייר ב0.5 הישן והטוב. אני מסדר את השרשירים בארגז פעולה הירוק הצמוד למקלע, מותח את המושכות עד לפתח הטען. עולים לקו עמדות, מדוממים, אני מטפס מהפתח, פותח את המכסה העליון של המקלע, מניח את השרשיר על טס ההזנה, סוגר בתנופה מלווה במכת אגרוף על המכסה. מתיישב מאחורי המקלע עם הרגליים מפוסקות משני צדדיו, דורך את הסדן לאחור בשתי ידיים את המקלע ומחזיר את ידית העזר לפנים (בקמ"ט יצא לי לראות את גונן הענק מצליח לדרוך 0.5 ביד אחת – לא משהו שבן אדם רגיל מהישוב יכול לעשות). קם בזהירות שלא לדרוך על הכבלים, כל משיכה בהם תגרום לשחרור הסדן לפנים ולשחרור כדור. אדאטו מתחיל לתרגל, בכל פעם שהוא אומר "יורה" בקשר פנים אני מושך בכבל שמאל כדי לשחרר את הסדן לפנים ולאחר מכן את כבל ימין כדי לשחרר נקירה. אדאטו הוא תותחן טוב שיודע לכוון אבל לפעמים הוא משתעמם ואוהב לשחק ולכן הוא לא תמיד עובד מדויק, מה שמזכה אותו בבעיטה קלה מוולף. מסיימים מת"זים, אני פורק את המקלע, וולף מוודא שאין כדור בקנה. מעירים את רועי ויורדים חזרה לחניון הפלוגתי להערך למסלולי צוות. מעמיסים ח"שים וחלולים למתקוני הפגזים התורנים בתא הטען. אני מסדר את ההקצאות של ה0.5 ושל המקביל. תמיד חסרה תחמושת למאגים כי זהו הכלי הכי יעיל בטנק, בעיקר המקביל שתותחנים אוהבים לנגן איתו במסלולים. משרשר 2 ארגזי פעולה למקביל. לפני תחילת המסלולים עמית המ"פ אוסף את כל הפלוגה לתתל"ג וגבולות גזרה. מי שהמציא את התתל"ג הזה צריך לירות בו, ההליכה חסרת המשמעות אף פעם לא היתה ברורה לי, לא פודרה המדברית ולא בקוליסים מלאי הבוץ של הרמה. לקראת המסלול וולף מכין רימון לתרגולת בזוקה. תמיד קיים פחד מהרימון או יותר נכון ממה יקרה אם הוא יפול לתוך הצריח ולא לתוך החבית המדמה ארפיגיסט. אמצע הצהריים של החום הקייצי בצאלים – מסלול צוות.

"2 רשאי". "צוות, אנו עולים לעמדת תצפית נהג קדימה אנטנות". מזנק על פק"ל האנטנות מושך בכל הכוח ותופס עם הטבעת שהכנתי מבעוד מועד. האנטנות מורדות. מדווח "אנטנות למטה". "נהג עצור". אני עומד בתוך התא מלטף את החלול שעומד לממש את יעודו בעולם הזה. "צוות בחזית 1500 פיתה סורית, על הפיתה 3 כבדים, אנחנו מבצעים על הימני, נהג התקדם".אדאטו מוודא 8 אלפיות הנמכה. "על". "נהג עצור". אני פותח סדן בשתי ידיים, מכניס את החלול לקנה, הסדן נסגר. לוקח חלול נוסף בידיים, סוגר נצרת טען ונצמד בכל הכוח כנגד תא 2000, מנסה לצמצם את הנוכחות שלי לשני מימדים כשעובי הוא לא אחד מהם, מוודא שמסלול הרתיעה של התותח פנוי מחלקי גוף סוררים, מתנשם מפחד וממאמץ ש21 הקילואים כופים עלי. "יורה". "בום!", התותח מוטח לאחור במהירות עצומה מותיר אחריו עננת אבק שנצבר בכל פינה בצריח, ניחוח חריף של אבק שריפה וסדן פתוח. אני ממהר להכניס חלול נוסף לקנה ולאסוף חלול נוסף אלי, סגירת נצרה וצמצום נוכחות למינימום. "יורה". "בום!" שוב הסדן עובר לי מול העיניים במהירות מפחידה. שוב דוחף פגז לקנה ומתכופף לאסוף חלול נוסף. "מטרה! תותח חדל נהג אחורה מהר". אני פותח את הסדן עם ידית הפתיחה שלו, שולף משם את החלול מניח אותו במקום שלו וסוגר את הסדן בעזרת לחיצה מהירה על שתי הלשוניות הקטנות ואיבטוח עם ידית הפתיחה של הסדן. מחייך לאדאטו, מסמן לו עם האגודל למעלה. מתכונן ליציאה להתקפה מחכה ליד המקביל לוודא טעינה רציפה של השרשיר.יוצאים להתקפה, צרור ארוך של המקביל. "תשאיר לאחר כך" אני אומר לו, הוא מתלהב מנגן עם המקביל בצרורות קצרים, תא הטען מתמלא בריח חם ודחוס של אבק שריפה. הטנק מתנדנד לכל כיוון ואני מנסה להזין את המקביל כדי שלא יתקע וזה לא פשוט, מי שתכנן את אזור המקביל הסתמך על נתונים אנטומיים של נמלה עבור תפקיד הטען. פשוט אין מקום לזוז והכל בתנועה, המקביל עולה ויורד בהתאם לתנועת מערכת היצוב. מגיעים למעבר הכרחי כשביציאה ממנו מחכה הבזוקה, אני רואה את וולף שולף את הרימון ואומר לו "דיר באלאק". "צוות בזוקה מימין" אני מוטח שמאלה וימינה, וולף יורה מהמאג שלו, אני רואה אותו מתרומם מעבר לפתח שלו ומיד יורד לתוך הצריח סופר בלב 3 שניות ופיצוץ עמום מאחורינו. חוזר לנשום. עבודה על היעד – מכלים את יתרת תחמושת המאגים על מטרות הראש בקצה הפיתה. הכדורים מעלים בעיקר אבק, לפגוע הם לא כל כך פוגעים אבל העיקר שנסיים את ההקצאות ולא נעביר לאף טנק אחר את מה שישאר. ברגע הזה אף אחד לא חושב על הטפ"ש של סוף האימון ועל הגירוד האין סופי של שושנות המאגים – אבל גם תורו יגיע. חוזרים לשטח הכינוס של הפלוגה מחויכים, מאובקים ובוערים מחום. "דומם מנוע", תא"ט מהיר לחפש פינים שנשברו (יצאנו זול הזחל ריחם עלינו) וריצה מהירה לעוקב. קילוף מהיר של שכבות הלבוש ומתיישבים מתחת לעוקב. המים שנשפכים עלינו מהברז קרים במיוחד לשמחתנו הרבה - מישהו מילא את העוקב בקרח. תודה באמת היינו צריכים את זה. חוזרים לרשת צל (מי החליט לקרוא לה "אסום"?) לנוח מהשמש ולחכות לאימון לילה. רועי מתפעל את ערכת הקפה המקצועית שלו שמשמשת אותו גם ביום יום בתפקידו כמדריך טיולי ג'יפים. בערכה יש תמיד קופסאות עם עלי לואיזה ונענע ומרווה ועוד הפתעות שהוא שומר לארועים מיוחדים. כוסות הזכוכית תמיד ארוזות בגרב עבודה אפורה דהויה. שמן של חליטות התה שלו יצא למרחוק ומהר מאוד נאספים חברים נוספים מהפלוגה. מישהו פותח ופלים פתיחה צבאית ומחלק לכולם. התה מלווה מיד בסיפורים מהמסלולים ובהעלאת זכרונות מימים רחוקים על מסלולים ומטווחים ו"מטרה" ו"קצר" ו"ארוך ימין 2". מגיעה ארוחת צהריים צהלית משובחת מטובלת בהרבה חול. לאחריה מגיע תור הקפה כי מזמן לא שתינו והגרון יבש. וכאן מתחילות מורשות הקרב על איך להכין קפה וכמה פעמים הוא צריך לרתוח ולא משנה מי מכין תמיד הקפה השחור המר עם קצת סוכר, הקפה הרותח ששותים אותו בשאיפות קצרות וקולניות הוא הקפה הכי טעים שיש. הוא יותר טעים מההפוך הנינוח בבתי הקפה התל אביביים, יש לו טעם של צחוקים ארוכים אל תוך הלילה, של בוקר קריר, של חברות.

אימון הלילה דומה במטווה שלו וירי הפגזים זורק אותי לזכרון שנצרב בי מימי סיירים הלא עליזים. מטווח לילה ראשון, אני במגמת טענים – לפי המלצת ויגמסטר שהוא בן כיתתי,שותפי לחדר בקיבוץ והתגייס 9 חודשים לפני ל 188. כדי להגיע לתפקיד הטען פיברקתי תיקון הפוך להוראה שקיבלתי בתרגול תותחן דבר שזיכה אותי מידית בתפקיד ה"נכסף" של טען. איזה טעות זאת היתה להקשיב לו, מי צריך את כל העבודה הקשה שטען עושה, עם המשקלים של הפגזים והמקום המצומצם והויוורס טען שאף אחד לא יודע מה הוא ומה התפקיד שלו. איך אהבתי לעשות מסלולים בקמ"ט בתור תותחן להדחס לתא הקטן ולא לעשות יותר מידי, קצת להסתכל בכוונת, מידי פעם ללחוץ על כפתור בישל"ט או להרים ולהוריד מתג תותח. פעם בתרג"ד אפילו ביליתי 24 שעות כתותחן שהדבר שהכי זכור לי הוא שישנתי 23 מתוכן. נחזור למטווח בסיירים, כל הטנקים של הפלוגה עומדים על משטח מרוצף במטווחים בשורה אחת. אני נמצא בטנק הלפני אחרון בשורה ואנחנו מחכים, יורים לפי הסדר, אנחנו לפני אחרונים לבצע, אני כבר לא זוכר מי היה התותחן במטווח הזה או מי היה המט"ק שלי בסיירים (עברו 21 שנים מותר לי). אני עומד עם הראש בחוץ, טנק ראשון יורה, להבה לבנה מפלחת את הלילה השחור, גל הדף מלטף את הפנים בנעימות חמימה או בחמימות נעימה. חורף. אחד אחד הטנקים יורים ואני צופה בהם מהופנט, נהנה משטפי האור והחום שמתקרבים אלי לאיטם. בטנק החמישי כבר התרגלתי וקצת התחלתי להשתעמם ואז הוא ירה. גל הדף חזק הוטח בפני כמו פלסמה לוהטת. צנחתי לתוך הצריח והתיישבתי על מושב הטען המום. מישהו החנה את הטנק מעט לאחור ביחס לשאר הטנקים ואני הייתי בערך בקו הקנה שלו וחטפתי את כל ההדף לפנים. את שאר המטווח ביליתי בתוך הצריח ולא הוצאתי את הראש עד שהוא הסתיים.

טעינת פגזים תמיד זורקת אותי לזכרון של ירי פלאשטים בהכנה ללבנון שעשינו בסוף הצמ"פ. במהלך הצמ"פ הגדוד(53) עלה ללבנון לשער עגל ואנחנו פלוגת הצמ"פ (א) נשארה להמשיך את הצמ"פ. לקראת סוף הצמ"פ הוחלט לשלוח 3 צוותים לתגבר את הגדוד, כך מצאתי את עצמי בהכנה לקו לבנון במטווח פלאשטים שתירגל ירי סדרה הכי מהר שאפשר. אנחנו בעמדת אש מקבלים את הדיווח בקשר על המטרה. אני עם מכוון את הטווח בשלושת הפגזים ע"י לחיצה על הכפתור בראש המסתובב של הפגז וסיבוב זהיר עד למספר המציין את הטווח אליו נורה הפגז (הפגז כבר ידע להפחית 70 מ', להפתח ולרסס את נקודת היעד באלפי מסמרים מכונפים). טוען פגז אחד לקנה, פגז שני דוחף בויוורס טען (מי המציא לו את השם ?) ופגז שלישי בידיים, לידי במיתקון שלו מחכה המעיך שמסיים את הסדרה. רוני מכוון, "יורה", בום, טוען פגז, בום, תופס את הפגז האחורי ודוחף לסדן, בום, גם המעיך מוצא עצמו בדרכו להגשים את יעודו. 14 שניות. לא רע. גולת הכותרת של אימון העליה לקו לא היה מטווח הפלאשטים אלא השריפה שפרצה בעקבות ירי הנק"ל שבצענו לאחר מכן שכלל גם נותבים. ירי שבעקבותו נאלצנו לרוץ כמה שעות אחרי האש התפשטת ברחבי האיזור, מתקרבת לגדוד, מבעירה את כל התחמושת ספייר שהפלוגות הותיקות הסתירו בשדות ליד הגדוד, מפוצצת פגז חץ שעובר לסמ"פ שלנו ליד הרגל, גורמת לדרור (מונגו) להתנפח משאיפת עשן ולפינויו לבי"ח ולאחר שירד מהקו גורמת להדחתו מהגדוד ושליחתו לצוקי עובדה של מיכה המ"מ שלי ששכח להגיד לנו להוציא את הנותבים מהמחסניות. אני עוד אפגוש אותו שם אחרי הקמ"ט. את היום הארוך סיימתי בהליכה בשטח כשהתותחנים מתרגלים צפיה באנשים הולכים דרך המערכת הטרמית, התייבשות ואינפוזיה נעימה שהחובש של הפלוגה הכניס לי. למחרת עליתי עם גבי היפה (שהיה המט"ק שלי בצמ"פ), רוני כתותחן שמלווה אותי עד היום במילואים ושלשתי בנותינו יש שמות זהים וגיל (בזנט – למה? סיפור אחר לגמרי) כנהג.

בכלל סיפרתי על אימון גדוד בצאלים אבל כנראה אי אפשר להגיע לשם בלי להבין מהן החוויות שמעצבות אצלי את התחושות שעוברות עלי במהלך האימון.

תרג"ד – זה היה התרג"ד הראשון שהשתתפתי בו (אם לא סופרים את התרג"ד שישנתי בו 23 שעות). אפילו תרפ"ל אמיתי לא יצא לי לעשות בסדיר (בצמ"פ הייתי בלבנון כשפלוגת הצמ"פ עשתה תרפ"ל ובקמ"ט שעה לפני היציאה לתרפ"ל עבר המח"ט ליד המשטח של הפלוגה ומצא קופסאות שימורים סגורות זרוקות בפח אשפה, התעצבן וביטל לנו את התרפ"ל – החלטה הגיונית).

את התרג"ד התחלנו בקו עמדות צופים על יעדי רינה (או ניצה או כל שם נשי אחר משנות ה 60). ב12 בלילה ניתנה פקודת אש גדודית ו30 קנים ירו בו זמנית על רינה המסכנה. זה היה מרשים לראות את המחזה הזה. פסים אדומים חותכים את חשכת הליל מלווים בקולות פיצוץ, בשרשראות של נותבי מקביל שעפות להן איטיות יותר. רינה זרמה איתנו והיתה קלה להשגה. ממנה המשכנו לניצה (כנ"ל) שהיתה קצת יותר רחוקה. היא כבר זכתה למעט חום ארטילרי שחורר את שכבות החול מהם היא עשויה וכיסה אותן ברסיסי מתכת לוהטים. לאחר המנה הזאת גם ניצה לא גילתה יותר מידי התנגדות. כך מצאנו את עצמנו בסביבות 3 בלילה מעשנים סיגריה של אחרי על הסיפון מחכים לבלת"ם. הבלת"ם התעכב ואני מיד התחפ"שתי לי על הסיפון הרותח, נהנה מהשילוב הנדיר של צינת הלילה הנגבית מעורבבת בחום הישיר העולה מהסיפון. לילה בהיר מכסה את השמים מאפשר לראות כוכבים ששמי העיר המוארים מעלימים. השמיים הפרושים מעל ממלאים את ההוויה וכמו שואבים אותך אליהם, מקיפים אותך מכל עבר, מסובבים אותך כמו עלה נידף ברוח. הבלת"ם הגיע, נסענו קצת ונגמר התרג"ד. עכשיו כולם בשיא המהירות (שהיא לא מי יודע מה בכל זאת שוט) חזרה לצאלים, כבר יום חמישי ויש עוד טפ"ש שמפריד ביננו לבין הבית.

טפ"ש – לכל איש צוות יש את הסיוט שלו מהטפ"ש בהתאם לתחום אחריותו. לנהג יש את הגירוז שהוא לכל הפחות אינסופי, לטען יש את ניקוי המאגים ובעיקר את השושנות, שכל תפקידן הוא לצבור פיח כך שאי אפשר יהיה לנקות אותו. לתותחנים יש את הסיוט שנקרא מיגלור ישל"טים. הוא שאמרתי חלוקה שווה בשווה. למעשה עיקר העבודה היא על המזקו"ם, בדיקת ומילוי שמן בולמים, גירוז עשרות פיות גירוז. פעולת הגירוז היא כל כך סיזיפית שהתפתח סביבה הווי מיוחד החל ממשיח שבצמ"פ צחקנו עליו שהיה פורק גריז מהגבות, על זה שלאחר פמפום אינסופי של גריז לתוך טבורי הבוגים היינו מורחים גריז בצידו הפנימי של הבוגי לדמות יציאת גריז ועד לסיפורים של גרי על כך שבעת הבדיקה של הבוחן של צאלים היה אחד החיילים מגרז וחייל אחר לידו עושה קולות של יציאת אויר לדמות פריקת גריז.

את תחילת הטפ"ש מלווה בדיקה של הבוחן מצאלים שמחזיק בידו כרטיס בדיקה עשוי קרטון כחול שעליו נרשמות כל ההערות – ריג'קטים. הפעם הבוחן מתעלה על עצמו ופוסל לנו שני בוגים וגלגל מתח, למזלנו באותו צד. עדיין הרבה עבודה. פורסים את הזחל – הרפית המתח בצד אחד ע"י נתינת היגוי הפוך בניוטרל. חילוץ הטבעת הקפיצית ע"י החולץ המוזר שלה, מכה ראשונה עם הפין הקטן המחובר לידית (מי זוכר את השם שלו?), הכנסת פין דק יותר שבמספר מכות עם הפטיש 5 מעיף את הפין הרגיל של הזחל ומאפשר את ניתוק הזחל. כעת נותר לנסוע בזהירות תוך אבטוח של הזחל עם חבל פריסה כדי שהזחל ישתרע בשלמותו על הקרקע ללא קיפולים מיותרים. כדי לפרק את הבוגי צריך להעלות אותו על ג'ק שהוא מעין פין מעובה שנתקע בזחל ודוחף את הזרוע עליה מחובר הבוגי כלפי מעלה כך שיהיה אפשר לפתוח את כל 10 הגוז'ונים שמהדקים את הבוגי לזרוע. לאחר כל זה מורידים את הבוגי ומכניסים במקומו אחר כשההנפה שלו מתבצעת בעזרת המאריך של מפתח הכיס. לאחר שסיימנו עם הבוגים עוברים לגלג המתח שהוא מחובר ע"י אותם גוז'ונים לזרוע שנושאת אותו. הבעיה בפרוק שלו היא שבתוך הציר של הגלגל יש מיסבים שאסור שהגלגל יפגע בהם ויהרוס אותם מה שמצריך הורדה זהירה של המשקולת הענקית הזאת.כעת נותר רק לחכות שיביאו גלגל מתח אחר ממחסן ח"ח. סיימנו את הטפ"ש, כל שאר הכלים בפלוגה סגורים, הצוותים שלהם הזדכו על הזיוודים ועל הציודים האישיים ואנחנו שומעים את הצעקות וההמולה מכיוון המקלחות.אני רואה שוולף מתחיל להאדים מעצבים, מתחילים לנסות לברר לאן נעלמו הנגדים ואיפה גלגל המתח האבוד. השמש נוטה מערבה, הצללים מתארכים ואנחנו נותרנו עם טנק נטול גלגל מתח פרוס במשטח. "יאללה, תעזוב אותו, הולכים הביתה שישברו את הראש ויסגרו אותו לבד" וולף צועק. אנחנו בריצה למקלחות להתקלף מנשל החול והגריז החום והמסריח שעוטף אותנו. למזלנו אין על המקלחות הצהליות בעוצמת החום שהן מפיקות, המים חורכים כל נקודה בגוף בה הם נוגעים, מנקים ושוטפים כל נקבובית ונקבובית בעור הצרוב מהשמש. כמו חדשים אנחנו פוסעים בזריזות אל השער הרחוק, מבט מהיר אחורה מעבר לכתף שמאל לוודא שהוא עוד שם ועם קצת תחושת אכזבה אצלי על זה שלא סגרנו אותו אני יוצא מצאלים, עד הפעם הבאה.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.11 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה